לשון הרע בתגובה למכתב לשון הרע

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע בתגובה למכתב לשון הרע: מבוא 1. בפניי תביעה לתשלום פיצויים בסך של 100,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע. 2. התובע והנתבע היו בעבר שותפים במשרד יחסי ציבור בשם לניאדו- סדן- גנאור. לימים עלו יחסי הצדדים על שרטון, ועל רקע זה נעשו הפרסומים נשוא התביעה. 3. על פי הנטען בכתב התביעה ובתצהירו של התובע, הנתבע פרסם עליו בשתי הזדמנויות דברי לשון הרע. הפרסום הראשון היה ביום 15.5.2006, עת כינה הנתבע את התובע בנוכחות עובדי המשרד בכינויים "שקרן" ו"גנב". הפרסום השני היה במסגרת הודעת דואר אלקטרוני מיום 7.1.2007, שנשלחה הן לתובע והן לארבעה אנשים נוספים, ובה כתב הנתבע כי הוא ממליץ לתובע לחזור בו מדברי הבלע, הרשעות, הסילוף והבורות שבהם הוא מבין יותר מכולם, וכן ייעץ לו לקחת "תרופות רלבנטיות". נדון תחילה בפרסום הראשון ולאחר מכן בפרסום השני. הפרסום הראשון 4. בס' 10 לכתב התביעה טען התובע באופן מפורש כי ביום 15.5.2006 כינה אותו הנתבע בנוכחות עובדי המשרד בכינויים "שקרן" ו"גנב". הוא אף צירף לכתב התביעה מכתב התראה ששלח בא כוחו לנתבע ביום 24.5.2006. אמנם, עיקר הדגש בכתב התביעה נסב דווקא על הפרסום המאוחר יותר שנעשה ביום 7.1.2007, אך בשום פנים לא ניתן לומר כי התביעה לא כללה גם את הפרסום הראשון. גם סכום התביעה- 100,000 ₪, מלמד על כך שהתביעה נסבה על שני ארועי דיבה, שבגין כל אחד מהם נתבע למעשה פיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 50,000 ₪. 5. התובע חזר על טענותיו בענין הפרסום הראשון, במסגרת תצהירו. הדברים באו לביטוי בס' 12 לתצהירו. יחד עם זאת, בשולי ס' 12 לתצהיר ציין התובע כי "אני בוחר שלא להטריח את כב' ביהמ"ש להלעיט ולהתנצח בראיות חפציות בגין הדיבה הראשונה מ 5/06." 6. לנוכח האמור בשולי ס' 12 לתצהירו של התובע, הנתבע סבר בטעות כי התובע זנח את תביעתו בגין הפרסום הראשון, ולכן לא טרח כלל להתייחס בתצהירו לארוע זה, למעט אמירה חסרת פשר, בס' 10 לתצהירו, לפיה אמירותיו של התובע "מציגות היטב את שיטות התובע והתנהלותו". יחד עם זאת, אין ספק שהתובע לא זנח את התביעה בגין הפרסום הראשון, וכל שביקש לומר בשולי ס' 12 לתצהירו הוא שאין בכוונתו להגיש בקשר לפרסום הראשון ראיות חפציות (ככל הנראה הוא ביקש לרמוז שמצוייה ברשותו הקלטה של הדברים שנאמרו), משום שיש ברשותו די ראיות המוכיחות את הפרסום השני. כפועל יוצא מטעותו האמורה, הנתבע כלל לא הציג גרסה לגבי הפרסום הראשון, מעבר להכחשת עצם הפרסום בס' 6 לכתב ההגנה. גם בסיכומיו, פטר הנתבע את עצמו מכל התייחסות לפרסום הראשון, וציין בס' 8 לסיכומיו כי לא היו דברים מעולם. הא ותו לא. 7. הנתבע גם לא ניסה לסתור את גרסתו של התובע בענין הפרסום הראשון, באמצעות חקירתו הנגדית. כפועל יוצא, בהעדר גרסה נגדית של הנתבע ומשלא נסתרה טענתו של התובע בענין הפרסום הראשון, יש לקבוע כי אכן הנתבע אמר את הדברים שהתובע מייחס לו. לענין זה די בכך שהטענה נטענה בתצהירו של התובע, ולא היתה מוטלת עליו החובה הראייתית לגבות את האמור בתצהיר גם בראיות נוספות. ברי כי מדובר בפרסום לשון הרע, כמשמעות מונח זה בס' 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק"), שכן כינויו של אדם בכינויים "שקרן" ו"גנב" עלול לבזותו ולהשפילו בעיני הבריות. 8. אני ער לכך שהנתבע כלל לא התייחס לפרסום הראשון מחמת טעות, הואיל וסבר כי התובע אינו עומד על התביעה בגין פרסום זה, אלא שסברה זו אינה מבוססת משום שמתוך כתב התביעה ותצהירו של התובע גם יחד, ניתן היה להבין כי התביעה היא בגין שני פרסומים, גם אם הדגש הוסב דווקא על הפרסום המאוחר יותר. הפרסום השני 9. הפרסום השני הוא הודעת דואר אלקטרוני ששלח הנתבע לתובע ולארבעה אנשים נוספים, ביום 7.1.2007, במענה להודעה ששלח אליו התובע ביום 4.1.2007. וזה נוסח מכתבו של הנתבע: "אני ממליץ לך לחזור מדברי הבלע הרשעות הסילוף והבורות שבהם אתה בהחלט מבין יותר מכולנו זאת בעיקר לנוכח העובדה שאתה היית זה שבשתי הזדמנויות שונות פנה אלי בנושא זה ואני בזבזתי זמן יקר על בדיקת השטויות שלך אז בבקשה תיקח תרופות רלבנטיות ותמשיך להתבשל במיץ של עצמך אני מפציר בך שאל תפנה אלי יותר לא בעל פה ולא בכתב עורכי הדין שלי ידועים לך" (העדר סימני הפיסוק הוא במקור). 10. אין ספק שמכתב זה מהווה לשון הרע על התובע, שכן הוא מציג את התובע כמי שאומר דברי בלע מרושעים, המעידים על בורות, וחמור מכך, כמי שנזקק ליטול תרופות, דבר המהווה רמז על מצב נפשי מעורער. הנתבע אמנם ניסה לטעון כי התכוון לומר שעל התובע לאחוז בתרופות משפטיות, אך גרסה זו אינה מהימנה על פניה, משום שהנתבע איננו משפטן ולכן הדיבור "תרופות משפטיות" אינו אמור להיות שגור על פיו. אינני מעלה על הדעת כי כאשר הציע לתובע לקחת "תרופות רלבנטיות", הוא התכוון לתרופות כמשמען בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970, מה גם שאם כוונתו אכן היתה לתרופות במובן החוזי, המינוח הנכון היה "תנקוט בתרופות" ולא "תיקח תרופות". 11. דא עקא, מכתבו של הנתבע מיום 7.1.2007 אינו עומד בפני עצמו, אלא מדובר בתשובה למכתב קודם ששלח אליו התובע ביום 4.1.2007. וכך כתב התובע לנתבע באותו מכתב קודם, שכותרתו "חדל ברברת ברשת": " ... ידוע לכולנו על צ'קים שיצאו ללא ידיעתי וללא חתימתי בטענה שמדובר ב"מקרה" ... האם למדת מילה חדשה- נורמה? היא עדין [כך במקור] לא מתירה לא דברי דיבה ואין לי כוונה לרדת לסגנון שלך. כל הכותב במומו כותב ... נוכח מעשים הנדמים כרמיה לכאורא [כך במקור] החוזרים ונשנים ובמסגרת הזמן המאד מוגבלת שלי אין לי ענין לעסוק עוד בפרטי המידע המוסתר ובשטויות שלך. בכל ענין הקשור לפירוק לנסיונות הסתרת המידע ולתרגילים כאלו או אחרים נא פנה רק אל ב"כ עו"ד דוד קרטיס הוא מבין בחוק האזרחי והפלילי אני לא בתחום ...". התובע שלח העתק ממכתבו זה בדיוק לאותם ארבעה מכותבים שאליהם שלח הנתבע מאוחר יותר את מכתב הדיבה. ברי איפוא כי התובע האשים את הנתבע בביצוע מעשה מירמה וכן בנסיונות של הסתרה וביצוע תרגילים, ואף רמז לכך שמדובר במעשים פליליים. התובע אף לעג לנתבע בכך שהוא כביכול עוסק בשטויות. גם כותרת המכתב מעליבה, שכן היא מציגה את הנתבע כמי ש"מברבר ברשת" (בתרגום חופשי: מדבר שטויות). 12. אני סבור כי בנסיבות אלה, עומדת לנתבע הגנה הן לפי ס' 15(3) לחוק והן לפי ס' 15(10) לחוק, כמפורט להלן. 13. ס' 15(3) לחוק קובע כי תהא זו הגנה טובה לנתבע אם עשה את הפרסום בתום לב כאשר "הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע ...". במקרה דנן, התובע האשים את הנתבע האשמות חמורות ביותר וייחס לו ביצוע מעשי מרמה חוזרים ונשנים, הגובלים בפלילים, וכן התעסקות בשטויות. הנתבע ביקש להדוף האשמות אלה ולכן כתב מה שכתב. 14. על מנת שתחול על הנתבע הגנתו של ס' 15(3) לחוק, עליו להוכיח כי עשה את הפרסום בתום לב. במקרה דנן עומדת לזכותו של הנתבע חזקת תום הלב לפי ס' 16(א) לחוק, הקובע כי אם הפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות הענין, חזקה שהוא נעשה בתום לב. ואכן, בעניננו הפרסום לא חרג מגבולות הסביר, שכן הוא לא הורחב אל מכותבים נוספים מעבר לאותם מכותבים אליהם שלח התובע את מכתבו הפוגע קודם לכן. משלא נסתרה חזקת תום הלב של הנתבע, יש לקבוע כי הפרסום נעשה אכן בתום לב, ומכאן שעומדת לנתבע הגנה לפי ס' 15(3) לחוק. 15. בנוסף, עומדת לנתבע הגנתו של ס' 15(10) לחוק, החל כאשר הפרסום "לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן." ברי כי כל מטרתו של מכתב הנתבע היתה להכחיש את דברי לשון הרע שפרסם עליו התובע קודם לכן, גם אם לשם הכחשה זו הוא רמז כי התובע צריך ליטול תרופות, משמע, הוא סובל מבעיה נפשית. גם לגבי פרסום זה עומדת לנתבע הגנת תום הלב, שכן הפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות הענין, כאשר יש להביא בחשבון שהנתבע ביקש להדוף את הטענה החמורה של התובע, כאילו הנתבע ביצע מעשי מירמה כלפיו. 16. סיכומו של דבר, בגין הפרסום השני עומדת לנתבע הגנת תום הלב, הן לפי ס' 15(3) לחוק והן לפי ס' 15(10) לחוק. גובה הפיצוי 17. כל שנותר הוא לקבוע את גובה הפיצוי שישלם הנתבע לתובע בגין הפרסום הראשון. 18. אכן, לבית המשפט נתונה הסמכות לפסוק ללא הוכחת נזק פיצויים בסך של 50,000 ₪, אלא שבמקרה דנן אין כל הצדקה לפסיקת פיצויים בשיעור כה גבוה, שכן התובע לא טרח לפרט את הנסיבות המדוייקות בהן נעשה הפרסום הראשון, מעבר לעצם העובדה שפרסום כזה אכן היה. בהעדר תיאור של נסיבות הענין והרקע שקדם לאמירת הדברים שפגעו בתובע, לא ניתן לעמוד על מידת החומרה של הדברים, שכן לא הרי פרסום שנעשה בעידנא דריתחא, כהרי פרסום שנעשה בקור רוח, ולא הרי פרסום שנעשה בלא כל התגרות מוקדמת מצידו של התובע, כהרי פרסום שקדמו לו חילופי דברים קשים בין התובע לנתבע. התובע גם לא זימן לעדות את מי ששמעו את דבריו של הנתבע כך שלא ניתן לדעת איזה נזק תדמיתי נגרם לו בגינם, אם בכלל, וכיצד נתפסו הדברים בעיני השומעים. בנוסף, דומה כי התובע עצמו לא התרגש יתר על המידה מן הפרסום הראשון, והא ראיה, הוא מיקד את עיקר טענותיו בתביעה דווקא בפרסום השני. בנסיבות אלה אני סבור כי יש להעמיד את הפיצוי בגין הפרסום הראשון על סך של 10,000 ₪. סיכום 19. אשר על כן אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצויים בסך של 10,000 ₪. בנוסף ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט בסך 500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.מסמכיםלשון הרע / הוצאת דיבה