קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע בתיק הרפואי: 1. בפני תביעה על סך של 200,000 ₪ שעניינה דרישה לפיצוי בגין הוצאת לשון הרע שמקורה בתרשומת בתיק רפואי. רקע עובדתי 2. התובעים הינם נכדיה של המנוחה הגברת וינקלר פנינה ז"ל. (להלן: "המנוחה"). 3. הנתבע הינו רופא במקצועו, מומחה ברפואת משפחה, המשמש כרופא מטעם קופת חולים מכבי שירותי בריאות. 4. הנתבע שימש כרופא המשפחה של המנוחה החל משנת 1995 ועד לפטירתה ביום 4.12.03. 5. בתחילת חודש יוני 2003, הכינו התובעים, בשם המנוחה, בקשה לגימלת סיעוד ולהיתר להעסקת מטפלת זרה. 6. לשם הכנת הבקשה, בדק הנתבע את המנוחה ביום 2.6.2003 וכתב חוות דעת בנושא. 7. לטענת התובעים, גרע הנתבע מחוות הדעת ממצאים חשובים בנוגע למצבה הרפואי של המנוחה. כמו כן, פירסם הוא בחוות דעתו דברי לשון הרע כלפי התובעים והציגם כמי שפועלים במזיד לגזילת צוואת המנוחה. 8. מנגד, טוען הנתבע כי התיעוד שתיעד בתיקה הרפואי של המנוחה אינו עולה כדי פרסום דברי לשון הרע, כמשמעותו בחוק, ובכל מקרה, עומדת לו ההגנה של סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965. (להלן: "החוק"). דיון 9. התובעים העידו בתצהירם המשותף, ת/1, כי מצבה של סבתם המנוחה לא היה כשורה ועל כן החליטו כי היא זקוקה לטיפול רפואי וסיעודי צמוד. 10. לפיכך הציעו לה לעבור לבית אבות, מקום בו ניתנים כל הטיפולים הנחוצים לה וכן סביבה מתאימה למצבה הרפואי. 11. לגרסתם, סבבו את המנוחה באותה התקופה שתי נשים: האחת, הגב' שושנה שיפון, בתה של בת דודתה והגב' שושנה וינקלר, אשתו של אחיינו של סבם, בעלה של המנוחה. 12. אותן הנשים עשו הכל על מנת שהמנוחה תשאר בביתה ולא תעבור לבית אבות, ובדיעבד התבררה הסיבה: בתקופה זו נכנסו נשים אלה כשותפות לחשבון הבנק של המנוחה ומשכו משם מאות אלפי שקלים כמתנות לעצמן ואף גרמו למנוחה לשנות את הצוואה לטובתן. 13. לעדותם, הנתבע שיתף פעולה עם אותן נשים, ועל כן מיעט בחומרת מצבה הרפואי של המנוחה ואף הסתיר מידע מהתיק הרפואי שלה, כפי שניתן ללמוד מחוות הדעת שמסר מיום 2.6.03. (ראה: נספח א' לת/1). 14. הנתבע תיאר את המנוחה כמי שמסוגלת לחיות בגפה, ללא עזרה, וכמי שמצליחה מבעוד מועד להודיעו שמצבה אינו טוב על מנת שיבוא לטפל בה. 15. עוד העידו כי את הממצאים הקשים שכלל הנתבע בחוות דעתו שהוכנה במסגרת הבקשה לקבלת קצבת סיעוד לא ציין בתיקה הרפואי. 16. לדבריהם, מאז חודש יוני 2003 ועד למותה של המנוחה בדצמבר 2003, הובהלה המנוחה לבית החולים כארבע פעמים, וזאת לאחר שהמטפלת הפיליפינית שטיפלה בה גילתה אותה במצב קשה והזעיקה אותם על מנת לקחתה לבית החולים. 17. באנמנזה הרפואית שלה מופיעים התובעים כאנשי הקשר של המנוחה. 18. כאשר נוכחו לדעת כי גורמים מסויימים מבקשים לעצור את סבתם מלהגיע לבית אבות, יזמו הם פגישה עם ד"ר יצחק דליות, פסיכוגריאטר, ביום 23.10.03, על מנת שיבדוק את המנוחה. 19. ואלו הם ממצאיו של ד"ר יצחק דליות: " חולשה בני משפחה ומטפל מפקחים עליה סביב השעון. עצירות לאחר ביצוע חוקן עקב עצירות לא מעוניינת בבירור גסטרו לב: איוושה סיסטולוית 2/6 בלא סימני אי ספיקת הלב 160/90." 20. הפתרון שהוסכם עליו היה העברת המנוחה לבית אבות אשר שם תהא תחת פיקוח רפואי וסיעודי המתאים לה. 21. לאחר מתן חוות דעתו של ד"ר יצחק דליות, הוסיף הנתבע לרשומה הרפואית תיעוד משלים המתאר את התובעים כבריונים וכעוכרי שלומה של המנוחה. 22. לעדותו, הנתבע גינה את התובעים והציגם כחבורה שמפחידה את העוזרת הפיליפינית וכמי שזוממים בשיתוף עם הפסיכוגריאטר להשיג הערכה פסיכיאטרית מגמתית כתכסיס אינטרסנטי עתידי. 23. לדבריהם, הנתבע תיאר אותם בפני הרופאים העתידיים של סבתם המנוחה כחורשי מזימות בעלי אינטרסים שלא חפצים בטובתה. דברים אלו השפילו אותם, שמו אותם ללעג ולבוז ופגעו בשמם הטוב. להלן דברי הנתבע שכתבם בתיקה הרפואי של המנוחה ביום 13.10.03 להם מייחסים הם לשון הרע: " באותו יום ובעת הבדיקה, נכנס אדון שהבנתי מהסביבה שכנראה הנכד. נתן "עצות חכמות" משלו. השתדלתי לשמור על פרופיל נמוך ולשמור על כבוד המשפחה. בסלון המתינו עוד שניים, כפי שנודע לי היום כנראה אחד מהם הוא פסיכוגריאטר שלא הציג עצמו ככזה, למרות שהושטתי לו יד והצגתי את עצמי. הדבר לא מקובל קולגיאלית "סבירה" ואפילו חריגה שכן באם מדובר בטובת הפציינט חשוב וחיוני ומקובל דיון משותף. מסתבר שחיכו שאעזוב ואז פינו את המטפלת הפיליפינית (שפחדה מהם). באם באותו מעמד נעשתה הערכה פסיכיאטרית מגמתית כתכסיס אינטרסנטי עתידי, יש לשלול זאת. זה דבר מכוער. מהצד המטפל אף פעם לא התבקשתי להיכנס לנושא זה, אלא עיקר דאגתם היתה בריאות ואיכות חיים נוחה יותר של הגב' וינקלר." (ראה: נספח ו' לת/1; ההדגשות אינן במקור- ח.י.). 24. הפרסום נועד, לדידם, להשפיע על ההליכים המשפטיים המתנהלים בבית משפט לענייני משפחה שבינם לבין הגב' שושנה שיפון והגב' שושנה וינקלר בעניין צוואת המנוחה. 25. מנגד, העיד הנתבע בתצהירו נ/2, כי הינו מומחה ברפואת משפחה ומשמש כרופא בקופת חולים מכבי מאז שנת 1993. 26. במסגרת עבודתו שימש כרופא משפחה של המנוחה החל מחודש אפריל 1995. 27. לדבריו, המנוחה סבלה ממחלות כרוניות, והחל משנת 1997 חלה הידרדרות במצבה הרפואי והיא החלה לסבול ממגוון תסמינים המאפיינים את גיל הזקנה. 28. לאחר מות בעלה, החלה לסבול מחולשה ומירידה ניכרת במשקלה. כמו כן, סבלה היא ממספר אירועים של נפילות. 29. חרף מצבה הרפואי, סירבה המנוחה לערוך בדיקות רפואיות מחוץ לביתה. 30. לדבריו, המליץ למנוחה כי תקבל עזרה בתפקוד היומיומי, ועל כן הוגשה בקשה למוסד לביטוח לאומי לקבלת סיוע של עובד זר למנוחה אליה צירף חוות דעת. (ראה: המוצג נ/1). 31. עוד העיד כי חוות דעתו התבססה על הרישום הרפואי שהופיע בתיקה הרפואי של המנוחה ועל סמך אנמנזה אותה ערך. 32. בעקבות ההידרדרות במצבה, ביקר הנתבע ביקורי בית בביתה של המנוחה. מדי פעם פגש בביקוריו אלה שתי נשים אשר סייעו למנוחה בעבודות הבית ואשר הציגו עצמן כקרובות משפחה של המנוחה. לדבריו, לא היה לו כל קשר מעבר לכך לשתי הנשים, בניגוד לטענת התובעים. 33. כן העיד כי לא היה מודע לאשפוזי המנוחה, ואילו היו אלה ידועים לו היה מתעד אותם בתיקה הרפואי. 34. ביום 13.10.03 ביקשה המנוחה ממנו כי יגיע לביקור בית. כשיצא מחדרה, פגש בסלון ביתה שלושה אנשים אותם לא הכיר ולא ידע על קרבתם למנוחה. 35. אחד מהם הציג עצמו כנכדה של המנוחה, ואילו השניים האחרים לא הציגו עצמם בפניו. 36. לאחר מכן, ביקור זה תועד על ידו בתיקה הרפואי של המנוחה כביקור שגרתי. 37. ביום 16.10.03 טלפנה אליו המטפלת הפיליפינית של המנוחה, כשהיא נסערת, ומסרה לו כי עם עזיבתו את ביתה של המנוחה, הוציאו אותה מחדרה והיא אינה יודעת מה ארע שם. כמו כן, מסרה לו כי אחד מהאנשים שהיו בחדר הינו פסיכיאטר. 38. מתוך חובתו כרופא משפחה של המנוחה לתעד ולדווח על כל אירוע חריג, ערך ביום 16.10.03 רישום משלים בתיקה הרפואי של המנוחה, המהווה המשך ישיר של הדיווח מיום ביקורו בביתה. 39. התיעוד נערך כחלק מעבודתו כרופא המשפחה של המנוחה ומתוך דאגה כנה למצבה הרפואי ואכפתיות כלפיה. יתרה מזאת, חובתו האתית מורה לו לדווח בתיק הרפואי על כל אירוע חריג, כפי שארע. 40. לדבריו, כל התיעוד שערך בתיקה הרפואי התבסס על בדיקות אותן ערך למנוחה והוא נועד לשם שמירה ופיקוח על מצבה הבריאותי של המנוחה ולא נעשה במטרה לפגוע או להשפיל את התובעים. 41. עוד הוסיף כי לא ידע שלמנוחה קרובי משפחה נוספים, למעט שתי הנשים, ואילו היה יודע היה פונה אליהם ומבקש מהם לעשות ככל שביכולתם על מנת לעזור למנוחה לשפר את מצבה הבריאותי. הכרעה 42. לאחר עיון ושקילה בראיות הצדדים ובעדויותיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להדחות, כמנומק וכמפורט להלן. 43. סעיף 1 לחוק, קובע לשון הרע מהי, כדלקמן: "1. לשון הרע מהי ? לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם. (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו. (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית." 44. לטענת התובעים, דבריו דנן של הנתבע בתיקה הרפואי של המנוחה חורגים מתיעוד רפואי סטנדרטי, ומהווים תרשומת אישית שלו, אשר מהווה דברי לשון הרע כלפיהם. 45. מנגד, טוען הנתבע כי בחר לכתוב את התרשומת הרפואית באופן זה, מאחר שחשד שהתובעים מנסים להטות את האמת הרפואית על מנת לקבוע כי המנוחה דמנטית וחשש כי אינם חפצים בשלומה בתום לב. 46. לעדותו, התיעוד שערך הינו תרשומת רפואית אשר אינה חורגת מהסטנדרט המקובל בעולם רפואת המשפט לרישום מידע רלוונטי בתיקו של המטופל. 47. לאחר עייני בדברי התרשומת, שצוטטו לעיל, סבורה אנוכי כי הביטויים אשר נרשמו ע"י הנתבע בתרשומתו הרפואית אינם עולים כדי לשון הרע, שכן, לטעמי, המדובר בחוות דעת רפואית המתארת רשמיו של הרופא המטפל ממצבה של מטופלתו, נעדרים מסויימות, ולא ניתן לזהות מהם את זהותם של התובעים, ובוודאי שאינם עולים בקנה אחד עם כוונת לשון סעיף 1 לחוק דנן. 48. חובה על כל רופא מטפל לשמור על שלום מטופליו, וכן לדווח על כל אירוע העלול לפגוע במטופל ולסכן את שלומו ואת בריאותו. כן חייב הוא לתעד מידע רפואי בדבר הטיפול הרפואי שקיבל המטופל, עברו הרפואי, אבחון מצבו הרפואי הנוכחי והוראות טיפול. המילים "באם באותו מעמד נעשתה הערכה פסיכיאטרית מגמתית כתכסיס אינטרסנטי עתידי, יש לשלול זאת. זה דבר מכוער", נרשמו מתוך דאגה כנה לגורל המנוחה ולאופן טיפולה בעתיד, דבר המסור בידיו של רופא המטפל באדם זקן, חולה ותשוש התלוי בזולת בכל הנוגע לאופן המשך טיפולו ומיקומו של הטיפול בו. 49. הנתבע העיד בעדותו כי לא הכיר את התובעים והפעם הראשונה בה פגש בהם וזיהה אותם בוודאות כנכדי המנוחה היתה בעת הדיון בבית המשפט לענייני משפחה. 50. כמו כן, התרשמתי כי לא היה לנתבע כל אינטרס לפגוע או להשפיל את התובעים, אלא ביטא הוא, כאמור, את רשמיו מאותו הביקור, כפי שכללי האתיקה המקצועית של הרופאים מורים לו לעשות, ואף "המעיין הסביר" בתרשומת הרפואית לא היה מתרשם כי בפניו דברים הנועדים להשפיל התובעים או לפגוע בהם, אלא דברים הנועדים לתאר מצב המטופלת והנסיבות בהן שהתה בביתה, לרבות התרעה על הנעשה שם. 51. לעניין פרשנותו של סעיף 1 לחוק נקבע בע"א 89/04, ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי, , כדלקמן: "אמירות מהוות לשון הרע כאשר קיימת אפשרות אובייקטיבית כי פרסומן עלול להביא להשפלתו של אדם, או לעשותו מטרה לשנאה, בוז או לעג מצד הבריות. משמעות האמירות נלמדת מתוכן, והן מתפרשות על פי מובנן הרגיל והטבעי בהתאם לאמות מידה אובייקטיביות. אמת המידה לבחינת האמירה כלשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם, או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע." וכן ראה: ת"א (ירושלים) 2412/00 עמותת במות - מרכז ללימודי תרבות וחברה נ' מרדכי גילת, , כדלקמן: "ניתוח פועלו של ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים: בשלב הראשון, יש לקבוע את משמעותו של הביטוי על ידי פירוש הביטוי על פי מובנן הטבעי והרגיל של המילים, בהקשרן הספציפי (ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ, ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, ואח', פ"ד לא(2) 281, 300). על הפירוש להיעשות באופן אובייקטיבי, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת של המילים (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558, 566 (להלן- פרשת הרציקוביץ'); וראה גם: ע"א 334/89 מיכאלי ואח' נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555, 562 ו-ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט(4) 734, 740). בשלב זה אין לייחס חשיבות לכוונת המפרסם או לשאלה כיצד הבין הנפגע את המילים, אלא "...המבחן הקובע הוא, מה היא לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים"... בשלב השני, יש לבחון, בהתאם לתכלית החוק ולצורך לאזן בין הזכות לשם טוב לבין עקרון חופש הביטוי, האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, לפי סעיפים 1 ו-2 לחוק איסור לשון הרע. במקרה בו נתקל בית המשפט בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות לפיה הביטוי אינו מהווה לשון הרע." עוד נקבע בע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 33, כדלקמן: "אין חשיבות לכוונת המפרסם ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את המילים. המבחן הקובע הוא, מה היא לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים". וכן נקבע בע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ נ' חברת החשמל, פ"ד לא (2), 293, כדלקמן: "המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים, אלא יסודו אובייקטיבי, היינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט התובע בעיני הבריות... איסור לשון הרע בא לעגן בחוק החרות את זכותו של כל אדם, כי הערכתו בעיני אחרים לא תיפגם ולא תיפגע על ידי הודעות כוזבות בגנותו...". עוד ראה בספרו של אורי שנהר בספרו דיני לשון הרע, תשנ"ז - 1997 בעמ', כדלקמן: "כאמור, לפרסום הפוגע יינתן המובן שייוחס לו על ידי "האדם הסביר". עקרון זה מעורר את השאלה, האם "האדם הסביר" הוא האדם הממוצע מתוך כלל הציבור, או שמא יש מקרים שבהם "האדם הסביר" ישקף ציבור מצומצם יותר. הכלל שנפסק לעניין פרשנות הפרסום הוא, שהפרסום יפורש על פי המשמעות המקובלת בציבור כולו ועל פי הבנתו של "האדם ברחוב" או "האדם הרגיל", ש"איננו המשכיל ביותר או האיש הירוד ביותר מבחינת התפתחותו"." 52. אשר על כן, בנסיבות אלה, אין בדבריו ברשומה הרפואית משום לשון הרע, אלא קביעה רפואית אשר נעשתה בתוקף תפקידו של הנתבע כרופאה של המנוחה. האם התקיים "פרסום" כמשמעו בסעיף 2 לחוק 53. המדובר בענייננו בדברים שנכתבו ברשומה רפואית, אשר הינה, מטבע הדברים, חסויה, והיחידים אשר יקראו את הדברים הינם "רופאים עתידיים", כטענת התובעים, אשר זהותם כלל אינה ידועה, וודאות עיונם מוטלת בחיק העתיד. 54. לעניין זה, העיד התובע, מר עופר וינקלר, בעדותו בחקירתו הנגדית, כדלקמן: "ש. מה פירוש המילה "עתידים"? ת. רופאים שיקראו את זה בעתיד. יקראו את מה שהוא כתב. אם ימונה עכשיו מנהל, מומחה רפואי חדש למשפט הזה שלא יהיה מושפע מאותם הדברים שנכתבו, וזה לא יופיע בפניו, אז זה כבר יהיה רופא חדש." (ראה: פרטיכל בעמוד 5 שורות 24-21). 55. סעיף 2 לחוק קובע כדלקמן: "רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות - (1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע ; (2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע". 56. בנסיבות דלעיל, לא מתקיים יסוד הפרסום הקבוע בסעיף 2 דנן לחוק הקובע כי על מנת להוכיח את קיום עוולת לשון הרע יש צורך כי הפרסום יגיע לאדם אחר זולת הנפגע, וזאת כיוון שמדובר בדברים הרשומים ברשומה רפואית אשר ייתכן ויגיעו לרופאים עתידיים אשר זהותם עת התברר התביעה דהיום אינה ידועה, וטמונה בחיק העתיד, אם בכלל יהא עיון שכזה. ועוד, כאמור, המנוחה נפטרה ועל כן לא ברור אילו עוד רופאים עתידיים עלולים להיחשף לאותו הפרסום. 57. למעלה מן הצורך, אף שדין התביעה להידחות, אציין כי הנתבע טוען כי דבריו הינם בגדר הבעת דעה על התנהגותם של התובעים, ועל כן חוסים הם תחת הגנת "תום הלב" המצויה בסעיף 15 (7) לחוק, טענה שיש לקבלה אף היא באשר הנתבע פעל כרופא ששלום מטופלתו היה בראש מעייניו. 58. מכל האמור לעיל, לאור קביעתי כי דברי הנתבע אינם מהווים דברי לשון הרע, הנני מורה על דחיית התובענה. 59. התובעים יישאו בהוצאות הנתבע, ביחד ולחוד, בסך של 10,000 ₪ בתוספת דמי מע"מ כחוק ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. רפואהלשון הרע / הוצאת דיבה