לשון הרע נגד חבר מושב

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע נגד חבר מושב:



זהו פסק דין, בתביעת התובע לפיצויים, בגין פרסום לשון הרע ע"י הנתבע. הוחלט לקבל את התביעה, ולהלן הנימוקים.




התובע הוא חבר מושב פעמי תש"ז, ושימש כיו"ר ועד המושב משנת 1998. התובע התמודד על תפקיד ראש המועצה האזורית מרחבים, לקראת הבחירות שהתקיימו ביום 26.11.02. הנתבע נבחר ביום 26.11.02, כנציג המושב למועצה האזורית מרחבים.




ביום 17/10/02, נשלח אל רשם האגודות השיתופיות מכתב הנושא כותרת: "הנדון: אי סדרים באגודת מושב פעמי תש"ז". (להלן:"הפרסום הראשון"). בגוף המסמך נכתב: "בימים אלה מתנהלת בישובי המועצה האזורית מרחבים מערכת בחירות לראשות המועצה , הבחירות יתקיימו בתאריך 26.11.02 אחד המועמדים לראשות המועצה הינו יו"ר ועד פעמי – תש"ז. בהיותו מועמד לראשות המועצה, ישנו חשד סביר לשמוש בכספי האגודה לשם קניית קולות. לדוגמא:
לפני כחודש שולם למקורבו סך 14.160 ₪ עבור עבודת גינון ללא מכרז וללא החלטת הוועד ובמחיר מופקע.
לפני כשלושה חודשים הוחכרו 500 דונם אדמה חקלאית של האגודה לעיבוד לאדם לא מן הישוב ומקורב יו"ר הוועד.

הזוכה במכרז היה בעל הצעה הנמוכה.


לפי החלטת הוועד התשלום היה אמור להתקבל תוך שבוע ימים מיום זכייתו במכרז ועבור שנתיים מראש, ככל הידוע לנו נכון להיום התשלום עדיין לא בוצע.
יתרה מכך תנאי המכרז היו שהזוכה ישלם על פי שער הדולר ביום פתיחת המכרז קרי 5 ₪ לדולר.
על פי ידיעתינו הזוכה אינו מתכוון לשלם זאת ופועל יוצא הפסד כספי לאגודה.




צרכניית המושב מנוהלת על ידי מקורבו, ומבקשים לדעת מדוע צריכת המים נעשית ללא מונה.




גזבר המושב שהינו חבר ועד ומקורבו, מקבל סכום עתק ללא שום הצדקה ולידיעתינו פי שלוש מהממוצע שמשולם לגזברים אחרים באיזור.

כמו-כן עבודה זו נימסרה לו ללא מכרז וללא ידיעת התושבים על היקף משרתו ושעות קבלת הקהל.
אנו החברים מבקשים ממך בכל לשון של בקשה לתת עדיפות עליונה לבדיקת התלונות פן יהיה מאוחר ולא ניתן יהיה לתקן מעשים חמורים אלו".

על המכתב האמור חתמו עשרה מחברי המושב, ובהם הנתבע. בחלקו התחתון של המכתב, נכתב בכתב יד: "איש קשר חביב רחמים...".



ביום 23.11.02, פרסם הנתבע מכתב אל חברי המושב, בו קרא לחברים לתמוך במועמדותו, לתפקיד נציג המושב במועצה האזורית (להלן: "הפרסום השני"), במכתב האמור נכתב, בין היתר: "...פעם שאלנו את עצמנו איך יתכן שאוכלוסייה כמו

ביישובנו תכנס להסדר חוב ל – 5 שנים לעומת ישובים אחרים באזורינו ל – 17 שנה?

איך יתכן שאדם אחד ובמקרה הוא יו"ר הוועד ינצל מכסת מים של חברים
(1.000.000 קוב) במהלך 5 שנים האחרונות והוא שקיבל פיצוי בגין קיצוץ המים וללא תשלום לחברים ושבזכותם קיבל את הפיצוי.

איך יתכן שההנהגה שאמורה לייצג את הפרט בכל מוסדות המיישבים ובפרט מול המשקם תלך נגדו?

יותר מכך! כספי האגודה ללא שום היגיון ומחשבה נקברו או ניתנו למתיישבים שלא כדין, חברים יקרים מדובר במאות אלפי שקלים, לו כספים אלו היו מועברים למשקם החוב היה קטן ואני לא מחדש זאת.

...הייתכן שהנהגה זו ובפרט העומד בראשה מר ניסן סריזדה ימשיך לייצג אותנו כאשר ברור כשמש כי לא טובת האנשים לנגד עניו אלא קידום עניינו האישיים".



התובע טען בכתב התביעה, כי מדובר בפרסומים שיקריים, שמטרתם להשפיל אותו בעיני חברי המושב, ולפגוע בסיכוייו להיבחר לתפקידים ציבוריים.


התובע התייחס בכתב התביעה, לכל אחת מן הטענות הכלולות בשני הפרסומים.

לטענה האמורה בסעיף 1 לפרסום הראשון, לענין התשלום לגנן (להלן: "הגנן" או "קבלן הגינון"), שהוגדר בפרסום "מקורבו", טען התובע, כי הגנן נבחר לביצוע העבודה, ע"י מר מיכאל כהן, מנהל מחלקת גינון. לטענתו מדובר בגנן, שהינו חבר המושב ואינו מקורב לתובע.

לטענה האמורה בסעיף 2, ביחס להחכרת שטח לעיבוד "למקורב", טען התובע, כי ועד האגודה פרסם מכרז, ולאחר הליך של התמחרות נבחר הזוכה, אשר הציע את ההצעה הטובה ביותר. לדבריו, שילם הזוכה לאגודה, ע"פ המוסכם, ונגרם בכך רווח לאגודה.

לטענה האמורה בסעיף 3 למכתב, לענין ניהול הצרכניה במושב, ע"י "מקורבו" טען התובע, כי הצרכנייה מנוהלת ע"י מר אורי גל ע"פ הסכם שנחתם עמו לאחר שזכה במכרז, וכי "...הצרכנייה אינה צורכת מים".

לטענות הכלולות בסעיף 4 למכתב, לענין תנאי העסקת "מקורבו" כגזבר, טען התובע, כי גזבר המושב (להלן: "הגזבר") החליף שני בעלי תפקידים, אשר השתכרו יחד 6,000 ₪ נטו בתוספת מע"מ, בעוד הגזבר משתכר 5,000 ₪ בתוספת מע"מ, כאשר סכום זה כולל הוצאות החזקת רכב וטלפון סלולרי. התובע טען, כי: "הגזבר משקיע בעבודתו זמן רב יותר מאשר הושקע על ידי שני בעלי התפקיד הקודמים ומבצע את עבודתו בצורה מקצועית ומעולה".

התובע השיב לטענות שפורטו בפרסום השני.

התובע טען בכתב התביעה, כי האגודה חתמה על הסדר מעטפת (להלן: "ההסדר"), במסגרתו התחייבה לשלם, כ– 5,000,000 ₪, במשך 5 שנים. לטענתו, רוב ההסדרים שנערכו ע"י משקמים, ע"פ חוק גל (חוק ההסדרים במגזר החקלאי), כוללים פריסת החוב לתקופה של עד 5 שנים, למעט מושב אחד, מושב פטיש, שהצליח להגיע לפריסה של 17 שנים. התובע טען, כי ההסדר אושר פה אחד באסיפה הכללית של המושב, והנתבע עצמו הסכים לתנאיו. התובע טען, כי בתחילה הוצע הסדר נוח פחות, לפיו אמור היה סכום ההחזר לעמוד על כ- 8,500,000 ₪ , והתובע הצליח להשיג תנאים טובים יותר.

התובע טען, כי הוא צרך מים בכמות דומה, בגין 15 משקים ששכר במושב, מזה שנים, גם טרם החלה כהונתו כיו"ר האגודה. לדבריו, הוא שילם כמו חברים אחרים במושב, סך 30 אג' לקוב, עבור אחזקת הרשת, כאשר העלות בפועל, היא כמחצית מהסכום. לטענתו, בעבר היה הסכום העודף מוחזר לצרכנים, ואף התובע עצמו קיבל בעבר "החזרים נכבדים". בהתאם להחלטת הועד בראשות התובע, מועבר כיום הסכום העודף לצרכי האגודה. לטענתו, ועד האגודה בראשותו, החליט בענין זה, לטובת חברי המושב, ובניגוד לאינטרס האישי שלו עצמו, כ"צרכן מים גדול".

התובע טען, כי בהליכים שהתקיימו לפני המשקם, הציג הנתבע מצג שיקרי, כאילו הכנסותיו נמוכות באופן משמעותי מההכנסות בפועל. בהסתמך על מצג זה, קבע המשקם לנתבע, החזר נמוך מלשאר החברים, מה שהגביר את הנטל, על שאר חברי האגודה, ופגע ביכולת האגודה לעמוד בהחזרים. לטענת התובע, לאחר שב"כ האגודה פנה אל המשקם, ומסר לו את הנתונים הנכונים ביחס להכנסות הנתבע, תוקן פסק המשקם, והנתבע חוייב להחזיר סכום גדול יותר.

התובע טען , כי אין יסוד להאשמה, כי כספי האגודה: "...נקברו או ניתנו למתיישבים שלא כדין...". התובע הכחיש, גם את יתר הטענות הכלליות שהופנו כלפיו במכתב, ואשר מציגות אותו כמי שמקדם עניינים אישיים, על חשבון חברי המושב.



הנתבע טען בכתב הגנתו, בין היתר, כי שני הפרסומים אינם כוללים לשון הרע. לטענת הנתבע, הפרסום הראשון נחתם ע"י קבוצה של חברי האגודה, אשר פנו בתלונה כדין לרשם האגודות, הממונה ע"פ דין על ניהולן התקין של אגודות שיתופיות. לטענתו חלה על התלונה הגנת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק").


הנתבע טען כי עומדת לו הגנת אמת בפרסום, כיוון שהדברים שנכללו בפרסומים הינם אמת.

לעניין סעיף 1 לפרסום הראשון, טען הנתבע, כי התובע אישר לקבלן הגינון, תשלום בסך כ- 14,000 ₪. לעניין סעיף 2 למכתב, טען הנתבע, כי האגודה בראשות התובע, אכן פרסמה מכרז לקבלת הצעות להחכרת החלקה, אך הועד בחר לחכיר את החלקה, דווקא לבעל ההצעה הנמוכה יותר (חברת "יחד"), וכי הזוכה במכרז, שילם עפ"י שער דולר נמוך ממה שנקבע, ואף באיחור. לענין סעיף 3 למכתב, טען הנתבע, כי מר גל אכן מקורב לתובע, ולכן הוא מחזיק בצרכנייה משנת 1998, ללא מכרז, וכי הועד ברשות התובע, לא דאג להתקין מונה מים לצרכניה. ביחס לאמור בסעיף 4 למכתב, טען הנתבע, כי הגזבר הועסק ללא מכרז, וכי הגזברים במושבים אחרים, משתכרים סכום נמוך בהרבה ממה שהשתכר הגזבר. לטענתו, מדובר בגזבר שעבד במקביל לעבודתו במושב, בשלושה משרדי הסעות, ועל כן תמה הנתבע, מתי יכול היה הגזבר לבצע את עבודתו במושב.


הנתבע טען לאמיתות הנטען בפרסום השני. לטענתו, חברי האגודה אינם עומדים בתנאי ההסדר, מכאן לטענתו, אין ספק, שמדובר בהסדר שלא נבחן בדרך אחראית וראויה. לטענתו, המצב הסוציואקונומי של חברי המושב, גרוע ממצב חברי מושבים אחרים, ולכן, היה ראוי כי החזרי חובות חברי המושב, יפרסו לתקופה של 17 שנים לפחות, כפי שנעשה ביחס לחובות חברי מושב פטיש.
לענין מכסות המים , טען הנתבע, כי התובע נטל לעצמו, למעלה משליש ממכסת האגודה, במקום לחלקה לחברים, ולרכוש אותה מהם במחיר מלא. הנתבע טען, כי היות שהתובע צורך את כמות המים הגדולה ביותר בקרב חברי המושב, הרי כאשר מוענק פיצוי בגין קיצוץ המכסה, זוכה התובע ברוב סכום הפיצוי. לטענתו, צריכת כמות כה גדולה של מים, מהווה לכשעצמה פגיעה בשאר החברים.
לענין הסדר החוב של המושב, טען הנתבע, כי יש ברשותו עדויות, לפיהן, הסכים התובע לסכומי החזר גבוהים, למרות התנגדותם של חלק מהחברים להסדר.
הנתבע הוסיף וטען, כי התובע מכר משקים ומגרשים במושב, אשר את תמורתם היה אמור להעביר למשקם, על חשבון החזר החוב, אלא שהתובע שילם את הסכומים, לחלק מחברי האגודה, שנמנו על נושיה, תוך העדפת נושים ברורה. לטענת הנתבע, התובע עצמו, משך כ – 100,000 ₪ מקופת האגודה, זמן קצר לפני שהודח מתפקידו, בגין יתרת זכות שהיתה לו כלפי האגודה, ללא אישור המשקם. זאת במקום לחלק את הכספים באופן שוויוני, בין כל הזכאים.
הנתבע טען, כי מעשיו ומחדליו של התובע, הביאו לקידום ענייניו האישיים, בהיקף של מאות אלפי שקלים, והכל על חשבון חברי האגודה.

הנתבע טען, כי עומדת לו הגנת תום לב, ע"פ סעיפים 15 (2), 15 (3), ו- 15(4) לחוק. שעניינם פרסום בתום לב, בנסיבות המוגדרות בסעיפים אלה.



התובע הגיש כתב תשובה, בו טען, כי לא עומדת לנתבע הגנה כלשהי על פי החוק, משום שהדברים שפרסם לא היו אמת, ומשום שפרסם אותם בחוסר תום לב. התובע השיב באופן נקודתי, למספר טענות עובדתיות שפירט הנתבע בכתב הגנתו.





הצדדים הגישו ראיות, לרבות תצהירי עדויות ראשיות.


מטעם התובע הוגש בתחילה תצהיר של התובע בלבד. לאחר הגשת ראיות הנתבע, הגיש התובע תצהיר נוסף של מר אילן סממה, אשר עבד בזמנים הרלוונטיים, במנהלה להסדרים במגזר החקלאי, והעיד בין היתר, על פעילות התובע. בהמשך, הגיש התובע, כעדות הזמה, תצהיר של מר בן ציון סלמי, חבר הנהלת ועד המושב, אשר העיד על העסקת קבלן הגינון.

מטעם הנתבע, הוגשו בתחילה תצהיר הנתבע עצמו, תצהיר מר ראובן מחבטי, חבר ועד האגודה, תצהיר מר רחמים יונה, אשר כיהן בזמנים הרלוונטיים, כיו"ר הנהלת ארגון מושבי הנגב, והתנגד להסדר החוב של המושב, בשל סכום ההחזר הגבוה, וכן תצהיר של מר יהודה קלימי, אשר העיד על התנהלות התובע באסיפה כללית, שהתקיימה כחדשיים לפני הבחירות, ובמסגרתה ביקש התובע, לדברי העד, למנוע מן הנתבע לשאת דברים.
בהמשך הגיש הנתבע, תצהיר של מר הרצל עמרני, אשר העיד על העסקת קבלן הגינון. כן העידו לנתבע, מר מיכאל כהן, אשר כיהן בזמנים הרלוונטיים, כראש מחלקת הגינון במועצה האזורית, ומר אבנר מורי, אשר כיהן כראש המועצה האזורית. עדים אלה לא מסרו תצהירים, ועדותם הראשית ניתנה בעל פה.

9. התובע העיד בתצהירו בין היתר: "הטענה כאילו ישנו חשד סביר לשמוש בכספי האגודה לשם קניית קולות היא שקר וכזב. לא השתמשתי בכספי האגודה כדי לשכנע מצביעים להצביע עבורי".

לעניין הגינון, העיד התובע בתצהיר: "מזכיר המושב פנה למר מיכאל כהן, מנהל מחלקת הגינון במועצה האזורית מרחבים, על מנת שיגדיר את העבודות שצריך לבצע, יקבל הצעות מחיר, יבחר את הגנן שיבצע את העבודות ויפקח עליו...".

בהמשך טען: "מר מיכאל כהן בחר בהצעתו של מר מיכאלי ציון...מיכאל כהן קבע... כי הוא סיכם עם הקבלן את עלות העבודה בין 6,500 ₪ ל – 7,000 ₪...עלות העבודה הסתכמה ב – 6,000 ₪ ועלות החומרים הסתכמה ב – 6,000 ₪ נוספים (שניהם לפני מע"מ)...כמו כן– מיכאל כהן רשם במפורש שהוא בחר את הקבלן וקבע את העלות ולא אני... הגנן שנבחר על ידי מר מיכאל כהן הוא חבר מושב אולם אינו מקורב אלי ואין בינו לביני שום יחסים מיוחדים".

בהתייחס למכתב שכתב ראש המועצה, מר אבנר מורי, בעניין הגינון, העיד התובע: "...הסיבה שאבנר מורי הוציא את המסמך... היא כדי לפגוע בסיכויי בהתמודדותי מולו על ראשות המועצה בבחירות שהתקיימו ב – 20/2/02".

לעניין החכרת השטח, העיד התובע: "ועד האגודה פרסם מכרז בעיתונות. לאחר הליך של התמחרות נבחר הזוכה אשר הציע את ההצעה הטובה ביותר. הזוכה שילם לאגודה על פי המוסכם בחוזה ההתקשרות.דהיינו, ועד האגודה, בראשותי, פעל ולהשכיר שטחים של האגודה וגרם לתוספת הכנסות לאגודה בסך של כ – 300,000 ₪ בתוספת מע"מ לשנה. התובע ניסה לעוות את העובדות כדי להציג פעולה מבורכת של ועד האגודה ולהשתמש בה נגדי".

בהמשך, טען לענין זה: "ועד האגודה, בהשתתפות שני חברי ועד מ"קבוצתו" של הנתבע ואשר נבחרו יחד איתו...החליט להעדיף את הצעתה של חברת "יחד"...".

לעניין הצרכנייה, העיד התובע: "למרות שהנתבע נבחר כיו"ר הועד ב – 5/03, מר גל ממשיך להפעיל את המכולת, באותם תנאים...".

לעניין העסקת הגזבר, מר סלמי, העיד התובע: "לאחר שהועד הנוכחי פיטר את מר סלמי, הוא שכר את שירותיו של מר גריביאן המשתכר 5,000 ₪ לחודש. אגב הנתבע מינה את מר גרביאן, שלמיטב ידיעתי הינו חברו האישי, ללא מכרז".

לענין הסדר החוב של המושב, העיד התובע בתצהירו: "מעולם לא דובר לפרוס את הסדר המעטפת של המושב ל – 17 שנה, לא בטרם הייתי חלק מהמו"מ ואף לא כאשר דובר על סכום הסדר גבוה באופן משמעותי. כשקיבלתי את ניהול המו"מ לידי, שיפרתי בצורה משמעותית את הסדר המעטפת. קודם ניהול המו"מ על ידי, ניהל המושב מו"מ בנסיון להגיע להסדר מעטפת על פיו ישולם סך של 8.5 מיליון ₪. שיפרתי את תנאי ההסדר ובסופו של דבר הגענו להסדר מעטפת על פיו ישלם המושב סך כולל של 5 מיליון ₪".

בהמשך העיד לעניין זה: "מזה שנים רבות , זמן רב בטרם נבחרתי לתפקיד יו"ר האגודה, המושב אינו מחלק מכסות מים אישיות לחברים אלא מקבל מכסה כללית לכלל חברי האגודה... כיום, בהתאם להחלטה של הועד בראשותי, הסכום העודף אינו מוחזר לצרכנים אלא מועבר לצורכי האגודה. כלומר, ועד האגודה בראשותי, החליט החלטה לטובת חברי המושב אשר נוגדת את האינטרסים שלי כצרכן מים גדול".

לעניין מכירת המגרשים, והשימוש בתמורת המכירה, העיד התובע: "...הכספים נגבו עבור 7 משקים ו- 5 מגרשים והופקדו בחשבון האגודה בחברה הכלכלית של המועצה האזורית מרחבים ומיועדים אך ורק לצרכי פיתוח...כספי הפיתוח יועדו לתכנון, מדידות, עבודות עפר...למיטב ידיעתי, רוב הכספים כבר הוצאו בהתאם להחלטות הועד. לא ניתן להעביר את הכספים שנועדו לצרכי פיתוח, לצורך החזר חובות למשקם...המכירה והעברת הכספים לחברה הכלכלית בוצעו בידיעתו ואישורו של המשקם...העברה בוצעה לאחר הפירסומים ואינם רלוונטים למשפט זה".

עד התובע, מר אילן סממה העיד בין היתר, כי: "כאשר חבר אגודה בוחר להצטרף להסדר מעטפת, מוותר על זכותו לבדיקת כושר ההחזר הפרטנית שלו ומשלם על פי השרשור שנקבע באסיפה הכללית של האגודה ואשר מקבל תוקף של פסק משקם".

בהמשך העיד: "הסדר המעטפת של מושב פעמי תש"ז נפרס לתקופה סבירה, כמו רוב המושבים שהגיעו להסדרי מעטפת בהם אני הייתי מעורב...למיטב זכרוני התחלתי לפעול להסדר המעטפת של אגודת פעמי...עם יו"ר ועד האגודה הממונה דאז, מר יצחק עזרא...".

העד העיד, לעניין פעולות התובע: "מר סריזדה השתתף בישיבות רבות של חברי אגודה אשר חובם התנהל בפני המשקם ופעל רבות כדי לסייע להם להסדיר את חובם...מר סריזדה פעל ללא לאות לשיקום הכלכלי של האגודה שהיתה על סף פש"ר כל זאת תוך דאגה לחבריה...".



הנתבע העיד בתצהיר עדותו הראשית, ביחס לפרסום הראשון, בין היתר: "התלונה הוגשה על פי הנהלים המקובלים כאשר מטרתי היתה בדיקת הסוגיה כפי שהתבקשתי לעשות ע"י חברי אגודה נוספים שחששו שהתובע ינצל את כוחו, עוצמתו וסמכויותיו כיו"ר הועד... וישתמש במשאבי האגודה ובכספיה לצורך קידום מועמדותו לתפקיד ראש המועצה.


בהמשך העיד: "דוגמא אופיינית לשימוש חסר המעצורים שעשה התובע בסמכויותיו אלו ניתן לראות בכך שערב הבחירות לועד האגודה במאי 2003 דאג למשוך לעצמו סך של 100,000 ₪ מקופת האגודה, על חשבון יתרת הזכות שלו".

לעניין העסקת קבלן הגינון, העיד הנתבע: "...בענין תשלום סך של 14,160 ₪ למקורבו במחיר מופקע, אני טוען כי הטענה הנה אמת לאמיתה כך עולה בברור מהמסמכים...".

לענין החכרת השטח, העיד: "האגודה בראשות התובע אכן פרסמה מכרז לקבלת הצעות מחיר לחכרת החלקה, 2 אנשים הגישו הצעות מחיר – דוד ואזנה ומיכאל תורג'מן 2 המציעים הציעו 126$ לדונם, מן הדין היה לבדוק הכיצד הוגשו שתי הצעות זהות בדיוק דבר המעלה חשד חמור ל"תיאום" בין המציעים, אלא שהתובע לא ראה לנכון לעשות דבר בסוגיה זו".

בהמשך, העיד לענין זה : "בנוסף – בניגוד לתנאי המכרז – לא שילם מר תורג'מן את התמורה לאגודה עבור שנה מראש, אלא בפריסה ובאיחור...".

לענין הצרכניה, העיד הנתבע: "קירבתו של מפעיל המכולת מר גל אורי לתובע ידועה ומקובלת באגודה זמן רב, כך למשל למרות שהוא מחזיק במכולת מאז 12/98 ועל אף פקיעת חוזהו – ממשיך מר גל הנ"ל להחזיר במכולת ללא מכרז".

בהמשך העיד: "...למיטב ידיעתי במכולת ישנם שירותים וכיור אשר אין ספק כי נדרשים מים להפעלתם לצורכי מר גל ולקוחותיו למרות זאת לא חובר מונה מים למכולת, בנוסף ישנה נקודת מים בסמוך למכולת אשר אין ספק שבעל המכולת עושה בה שימוש.

לענין העסקת הגזבר, העיד: "נמסר לי כי נערכו ביקורות מטעם משרד התחבורה במזכירות האגודה, אך מר סלמי לא נמצא במזכירות באף לא אחד מהמקרים.

בהמשך, העיד לענין זה: "עם כניסת הגזבר מר ציון סלמי לתפקידו הוחל במימוש "הסדר המעטפת" להסדרת חובות חברי האגודה ולמעשה לא נותר מה לעשות בעבודה מול המנהלה להסדרים.

מר ראובן מחבטי, העיד בתצהירו בין היתר, לענין הקרבה בין התובע וקבלן הגינון: "על פי הכרותי רבת השניים עם הנוגעים בדבר, ידוע לי כי מר מיכאלי ציון הנו מקורבו של התובע.

לענין החכרת השטח, העיד: "השתתפתי כחבר ועד בישיבה בה הוחלט לאשר את הצעת חב' "יחד" להשכרת 500 דונם מקרקעות האגודה. אני מדגיש כי תמכתי באישור הצעה זו רק על בסיס התחייבות חב' "יחד" לשלם התמורה במזומן עבור שנתיים מראש".

לעניין ההסדר, העיד הנתבע: "בדיעבד מסתבר כי "ההסדר" שגיבש התובע עם המנהלה להסדרים ראוי היה לביקורת חמורה הרבה יותר... הראיה לצדקת הטענות כנגד התובע הנה העובדה שהצלחתי יחד עם חבריי להביא לזיכוי החייבים באגודה בסכום נוסף של 700,00 ₪ אשר חולקו בין החייבים על פי החלטת ועדה אובייקטיבים בראשות היועץ המשפטי לאגודה, והחלטתה אושרה ללא סייג ע"י המשקם במנהלה להסדרים במגזר החקלאי...".

לענין מכסות המים, העיד: "...שהתובע פעל בניגוד לדין ולצדק, לא חילק את המכסות כמתחייב בחוק והיה הנהנה העיקרי ממדיניות בלתי חוקית ומפלה זו – ולאחר כל זאת טוען התובע כי הביקורת כלפיו הנה בבחינת "לשון הרע"...בעניין זה ראוי להוסיף...בין התובע לאגודה התנהל הליך בוררות בעניין היקף מכסת המים המגיעה לו לשנים 2003, 2004. ...פסק הבורר כי התובע זכאי לכמחצית המכסה שדרש...כמו כן, הבורר הכיר בכך כי האסיפה הכללית רשאית להתכנס ולהחליט בסוגיית מכסת המים שתוקצה לתובע באשר לשנים הבאות...אין ספק כי קביעות הבורר – אף שהיטיבו מאוד עם התובע, מעלות חד משמעית כי לא נהג כדין ודאי שלא בדרך הוגנת בעניין מכסות המים שנטל לעצמו".

הנתבע טען, כי: "...ביקורתי כלפי התובע היתה סבירה, לגיטימית ומקובלת וכל טענה אחרת משמעותה ניסיון בוטה מצדו של הנתבע לבצע "סתימת פיות" המנוגדת לחלוטין לזכויות יסוד בסיסיות של חופש הביטוי. לצערי המדובר ב"שיטה" אופיינית של התובע שלא לאפשר כל ביקורת כנגדו, ולאיים ואף לממש איום זה בהגשת תביעה נגד כל המעז להתבטא כנגדו...למשל האמור בתצהירו של יהודה קלימי , המוגש מטעמי ...בו מעיד מר קלימי כי מר סריזדה לא אפשר לי לדבר בפני חברי האגודה במהלך אסיפה כללית..." .

עד הנתבע מר יונה רחמים, העיד בתצהירו בין היתר: "זכור כי טענתי בפני המשתתפים כי הסכום שנקבע להסדר החוב של מושב זה , הנו גבוה יחסית. בתגובה אמר מר צ'סנר יעקב אשר שימש כיועץ כלכלי לארגון כי סכומי ההסדר אושרו ע" יו"ר ועד המושב מר ניסן סריזדה וסוכמו עמו".

מר יהודה קלימי, העיד בתצהירו בין היתר: "מר סריזדה סירב בתוקף לאפשר למר חביב לדבר בפני החברים, אלא שבלחץ ובהתערבות חברים שנכחו במקום נאלץ מר סריזדה להסכים לכך בסופו של דבר. מיד לאחר שמר חביב החל לדבר, ודבריו כללו ביקורת ושאלות קשות שהופנו כלפי מר סריזדה, הודיע מר סריזדה כי מאותו רגע האסיפה הסתיימה ופיזר את הנוכחים" .



עדי הצדדים נחקרו בחקירות נגדיות על פני שמונה ישיבות. להלן יובאו קטעים רלוונטיים מן העדויות, בהתייחס לכל אחד מן הפרסומים בנפרד.


ביחס לפרסום הראשון:

לעניין עבודת קבלן הגינון, העיד התובע בין היתר: "...אם מישהו במועצה היה חושב שההליך לא תקין, היה יכול להמנע מלהוציא הצ'ק ראש המועצה חתום על הצ'ק מי שאישר העבודה, זה מחלקת הגינון ומי שאישר דרך התשלום הוא מזכיר היישוב. אני לא כתבתי כמה אני לא מתעסק בגינון...עלות העבודה כפי ששולמה היא סבירה...לא הייתי מעורב בתשלום לקבלן הגינון התשלום יצא באישור מנהל מחלקת הגינון שאישר גם העבודה וגם הסכום...".

לעניין חיבור המים לצרכניה, העיד התובע: "יש כיור ויש ברז, אבל אין צינור מים שמחובר אליהם. הצרכניה פועלת ללא מים והגב' מביאה מהבית שלה דלי מים כדי לשטוף את המכולת פעם פעמיים בשבוע...".

התובע נשאל, כיצד יתכן כי הגזבר עבד בשלוש חברות שנות כקצין בטיחות, ועדיין שימש כגזבר, והשיב: "הוא עשה את עבודתו כגזבר נאמנה, מעולם לא אמר לי שאין לו זמן...יש אנשים מוכשרים, שהיכולת שלהם לניהול הם כאלה שהוא יכול היה לתת מבחינת האגודה את כל מה שהוא התבקש לתת ...".

לטענת התובע, הגזבר השקיע בעבודתו במושב "...ככל הנדרש, כפול ממה שהוא קיבל. הוא עבד לפחות יומיים בשבוע, איתי יום מלא מעל 25 שעות שבועיות. ההיקף החודשי הוא כ – 115 שעות".

העד מר סלמי, העיד לענין עבודת קבלן הגינון: "...מעולם לא דובר על 6,500 עד 7,000 ₪, וכן לא נכון שאני מסרתי את העבודה למיכאל ציון הגנן, ומי שמסר את העבודה למיכאלי תכנן וביצע שבילים והשקייה היה מיכאל כהן. הוא קיבל ממנו את העבודה והוא נתן לו להגיש חשבון למועצה אזורית מרחבים, ורק לאחר שקיבלנו אישור ממיכאל שכל העבודה נעשתה והכל תקין, אישרנו למועצה לשלם את החשבוניות. התובע לא פנה אל מיכאל כהן לערוך סקיצה ולא היה מעורב בכל נושא הגינה הזאת".

בהמשך העיד: "לשאלה איך אני יכול לשלול שהתובע פנה אל מיכאל כהן ללא ידיעתי, אני משיב, שבמהלך כל העבודה אני ניהלתי את המשא ומתן עם מיכאל כהן".

לעניין המחיר ששולם עבור עבודת הגינון, העיד העד: "אתה אומר לי שאחרים העידו שהמחיר כפול ממה שצריך להיות, ואני אומר שאת המחיר קבע מיכאל כהן, הוא קבע והוא המליץ ושום דבר לא עשינו בלי עצה ובלי הדרכה של מיכאל כהן".

הנתבע העיד, לעניין סעיף 1 לפרסום הראשון: "...אני אומר שאינני זוכר מי האנשים שאמרו לי את הדברים באופן ספציפי, אלא שהיתה אוירת בחירות, ואנשים דיברו ברחוב על הדברים".

הנתבע העיד, לענין החתמת החברים על המכתב: "יכולתי להביא עוד חתימות וחשבתי שמספיק עשר חתימות, כדי שהרשם יתן לזה משקל, אך בהחלט יכולתי להביא עוד חתימות באותם ימים. לא רציתי יותר מעשרה אנשים, רציתי להוציא את המכתב מיד".

לענין קבלן הגינון, העיד הנתבע: "מיכאל כהן אמר לי שהתובע הוא זה שבחר את הגנן, למרות שמיכאל כהן אמר לי שהוא המליץ לו לא לקחת אותו".

לעניין החכרת השטח, העיד הנתבע: "...אני דיברתי אישית עם המציע השני, היו שניים, אחד נתן הציע דולר אחד או שניים, אני לא זוכר. יש דברים שנודעו לי בדיעבד, ואז לא ידעתי אותם" .

לענין התשלום עבור חכירת הקרקע, העיד הנתבע: "...זו אינפורמציה שקיבלתי ובדיעבד הסתבר לי שהיא נכונה".

הנתבע אישר, כי לא ביקר בצרכניה, וכי הטענה לענין חיבור המים הינה סברה שלו. הנתבע גם אישר, כי בעת כהונתו בועד המושב, הוארכה תקופת השכירות של בעל הצרכניה, בתנאים זהים. לדבריו: "...לא הייתי אף פעם בתוך המכולת. לא מקובל עלי שאין מים במכולת. לשאלה איך אני יכול לדעת אם לא הייתי שם, אני אומר שלא יכול להיות שתהיה מכולת בלי מים. נכון שאותו מפעיל מפעיל את הצרכניה עד היום ושאנחנו הוועד החדש הארכנו לו את תקופת השכירות. נכון ששימוש השכירות הוארכה באותם תנאים שהיו קודם".

הנתבע אישר גם, כי הגזבר הנוכחי במושב, מועסק בתנאים זהים לתנאי ההעסקה של הגזבר שהועסק בזמן כהונת התובע כיו"ר הועד, לדבריו: "...זה נכון שגרביאן מקבל סך של 5,000 ₪ ברוטו כשכיר...אני מאשר שמשולמות תוספות סוציאליות לפי החוק... לא עשו חפיפה כמו שצריך, לא קיבלנו חומר כמו שצריך, ולכן אנו משלמים היום לגרביאן סך של 5,000 ₪, שזה פי שלוש ממה שמשלמים לגזברים אחרים באיזור, כי התובע מעסיק אותנו במשפטים...נכון שששון עובד כמזכיר...בעוד מושב...נכון שלא ערכנו מכרז לתפקיד הגזבר".

עד הנתבע, מר ראובן מחבטי, העיד כי סירב לחתום על הפרסום הראשון, בהעדר הוכחה לטענות: "...אמרו שהם רוצים להגיש תלונה לגבי ס' 1 ואמרתי שאני מוכן להיות שותף לתלונה, ברגע שהוסיפו עוד כמה תלונות לא השתכנעתי כי לא ראיתי מסמכים אם הייתי רואה מסמכים הייתי חותם".

לעניין החכרת השטח, העיד מר מחבטי: "...אני לא אמרתי שהזוכה במכרז היה מקורב ליו"ר הועד. ההצעה של הזוכה היתה נמוכה בדולר אחד מהצעה של בעל ההצעה הגבוהה ביותר לא ראיתי בכך בעיה".

בהמשך העיד מר מחבטי,לעניין ההסכם שנחתם עם חברת "יחד", להחכרת השטח: "איני יודע אם ההתקשרות של יחד היו מתוך מניעים אישיים אין סיבה שזה יהיה מתוך מניעים אישיים, הבן אדם הגיש הצעה טובה ולכן נבחר".

לענין הצרכניה, העיד מר מחבטי: "...אני הצבעתי בעד מסירת הצרכניה לגל, נכון שאני הצבעתי בעד כי הלכתי לפי הרוב, לא התנגדתי כי הדבר היה טוב לישוב".

לעניין שכרו של הגזבר הקודם מר סלמי, העיד מר מחבטי: "אני הצבעתי בעד, הסכום שסוכם איתו זה 4,500 ₪ כולל מע"מ...".

ולעניין הגזבר הנוכחי, העיד: "...אני אומר שנכון שאושר להעסיק את ששון גרביאן תמורת עלות של 5,000 ₪ ברוטו כשכיר. עלות שכר יכול להיות כ – 6,500 ₪. אני תמכתי בהחלטה זו".

מר אבנר מורי, יו"ר המועצה בזמן הרלוונטי, העיד לעניין קבלן הגינון: "...מי שפנה אלי בטענות ...היה ראובן מחבטי, שהיה עובד המועצה האזורית והוא פנה אלי ושאל שאלות. הפניה שלו היתה בעל פה".

לדברי העד: "...הרמתי טלפון פנימי למיכאל כהן מנהל מחלקת הגינון, ושאלתי אותו מה מידת המעורבות שלנו...הוא אמר לי שהתייעצו איתו בנושא זה, והוא אמר להם שהסכום מופרז לדעתו. המועצה היא רק צינור והיתה להם כנראה יתרת זכות אצלנו כנראה וקיבלנו הוראה לשלם מכספי הישוב...".

לשאלה על מה הסתמך, כאשר הוציא מכתב, לעניין המחיר המופרז ששולם עבור הגינון, השיב: "אני לא הסתמכתי על דברים נוספים מלבד הבדיקה עם מר מיכאל כהן".

בהמשך העיד: "אני לא ראיתי סקיצות של הגינון, המסקנה בדבר מחיר מופרז היא לא מסקנה שלי אלא מסקנה של מיכאל כהן, זה מה שהוא אמר לי בטלפון, לא אמרתי שזו דעתי".

מר מיכאל כהן, העיד כי: "...התבקשתי לבדוק את עלות ביצוע הגינון...לשאלתך כיצד העבודה בסופו של דבר למיכאל ציון, אני אומר,שציון סלמי אמר לי להעביר את העבודה למיכאלי ציון. אמרתי שזו הערכה שלי ואמרתי שיתן למי שהוא רוצה".

לעניין סבירות מחיר העבודה, העיד מר כהן: "נראה לי הגיוני שגנן יקח את העבודה ב – 6,000 עד 7,000 ₪, גם אם החומרים הם 3,000 ₪".

ביחס לפרסום השני:

התובע אישר, כי משך סך 100,000 ₪ מקופת המושב, אך טען, כי עשה זאת באישור היועץ המשפטי של המושב, ע"פ קריטריונים שקבע. לדבריו: "...הייתי בין מעט החברים שהיו זכאים. אני הייתי זכאי ל – 130,000 ₪ פנינו ליועץ המשפטי של הישוב והוא כתב שכל ההכנסות שהעבירו את הכרטיס לזכות החל מ1992 ניתן להחזירם לחברים כפוף להשארה בטוחה של 30,000 ₪ הזכות הזו ניתנה לעוד שני זכאים נוספים...אני הבאתי לתזרים חיובי מזומנים של 700,000 ₪ וזה איפשר לנו למשוך".

לעניין צריכת המים, העיד התובע: "...הבורר קבע קביעה חשובה, שאגודה שיתופית צריכה להקצות משאבים לחברים על פי צורכיהם. רק בשנת 2002 נוצר עודף של 300,000 קוב באגודה, שלא נוצלו על ידי חברים אחרים, וכתוצאה מזה עשינו אותו מיזם משותף הרשנו לעצמנו לאפשר לחקלאים להשתמש במים" .

בהמשך, העיד לענין זה: "בשנת 2005 הוקצו לי 400 קוב מים, למרות שאני מפעיל מעל 15 משקים, בחרתי שלא להחתים את בעלי המשקים על מכסת המים, וכתוצאה מכך הפליא וועד המושב לעשות, וזיכה את חלק מהם בחצי שקל לקוב וחייב אותי בכל הצריכה".

לעניין הסדר החוב של המושב, העיד התובע: "הסדר המעטפת אושר בשנת 2000, חבר האגודה הנתבע יכול היה במסגרת אסיפה כללית לומר הסתייגות מהסדר מעטפת".

התובע טען, כי ההסדר שהושג היה ראוי, ונוכח הנסיבות, לא היתה בו פגיעה בלתי סבירה בחברים. לענין זה העיד: "לטענה שזו פגיעה קשה לחברים שחובם קטן ונוצר מצב שיש הסדר חוב למי שמוסר התשלומים נמוך – אני אומר שאתה צודק לא אהבתי את החלוקה אבל כיון שהיתה לנו תקרה של 130,000 ₪ שנקבעה על ידי מנהלת ההסדרים...אותם חייבים קטנים אילו היו הולכים להסדר עצמאי כמו הנתבע, היו משלמים את אותם 60 אחוז".

עד התובע, מר אילן סממה העיד, לעניין ההסדר: "...אני מודע לכך שרוב תושבי המושב היו קשישים וקשיי יום, וזו אחת הסיבות שמי שהיה שותף לגיבוש הסדר המעטפת, דאג שהסדר המעטפת לא יהיה כפי הקבוע בחוק, אלא בהתאם ליכולות הריאליות של החברים".

בהמשך העיד: "...אם אתה לוקח את הסכומים שנקבעו בהקשר הרחב שעמד בפנינו חוק ולעומת הסדר בהסכמה, ההסדר בהסכמה בלי שום השוואה הרבה יותר קל ליישום".

לעניין הסדר המעטפת, העיד הנתבע: "נכון שהאסיפה הכללית אישרה את הסדר המעטפת. נכון שלאחר האישור, היה כל חבר רשאי להצטרף או לא להצטרף. אני אישית הצטרפתי להסדר המעטפת, אך אני טוען שהתשובה היא לא בכן ולא, כאשר הבאנו את זה לאסיפה והסכמנו, ובמקביל מי שלא רצה יכול היה לא להצטרף, אבל אתה לא יכולת שלא להצטרף, כי זה הרע במיעוטו ולא היתה דרך אחרת...".

בהמשך העיד: "אני לא זוכר אם התנגדתי להסדר המעטפת, אני לא זוכר אם נוכחתי באסיפה, אם הייתי באסיפה וודאי הייתי מדבר נגד".

לעניין מכסת המים, העיד הנתבע: "כאשר נכתב המכתב השני באותם ימים, יצאו מסמכים ממשרד החקלאות, נדמה לי על פיצוי לחקלאים בגין קיצוץ המים. היה ברור לכולנו שהוא הצרכן הכי גדול של המים וכי הגיוני היה באותם ימים, שמי שעומד לזכות בתמורה בגין הפיצוי, זה היה התובע. הסקתי שהתובע קיבל את הפיצוי מכך שראיתי מסמכים ושמעתי דיבורים על כך שיש החלטה שינתן פיצוי".

בהמשך העיד הנתבע, לעניין הכספים ששולמו לטענתו שלא כדין: "...באותם ימים היה פסק משקם שמי שלא סיים את חובו או משהו כזה, צריך אישור של המשקם על מנת לשלם למישהו. היו חברים שקיבלו כסף, יכול להיות שנודע לי משמועות, החברים לא הכחישו שקיבלו. אני לא יודע איזה חברים. אני לא יודע מי קיבל וכמה כסף וגם לא עבור מה".

12. הצדדים הגישו סיכומי טענות ארוכים, והתובע אף הגיש סיכומי תשובה לסיכומי הנתבע. לאחר ששבתי ובחנתי את טענות הצדדים וראיותיהם, ולאחר ששקלתי טענות הצדדים, כפי שפורטו בסיכומיהם, סבורני כי יש לקבל את התביעה.



סבורני, כי שני הפרסומים כוללים אמרות שהינן בגדר "לשון הרע" לענין החוק. שני הפרסומים, כוללים טענות קשות כלפי התובע, ומייחסים לו התנהגות מושחתת, ואף עבריינית. התובע מואשם, במסגרת הפרסומים במתן טובות הנאה למקורבים, שלא כדין, בהעדפת אינטרסים אישיים, על חשבון האינטרסים של חברי המושב, בשימוש בנכסי הכלל, לצורך קניית קולות, ובשימוש במשרתו, למטרת התעשרות.

לענין לשון הרע שבפרסום, נפסק כי המבחן הינו מבחן אוביקטיבי, אין חשיבות לכוונת המפרסם, ולשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל, מי שקרא את פרסום. המבחן הקובע הינו, מהי המשמעות שקורא סביר ורגיל היה מייחס לדברים. במסגרת זו, נבחנת ההשפעה של תוכן הפרסום, על ההערכה לה זוכה הנפגע בקרב הציבור (ר' לענין זה ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני פ"ד מג(2) 333, וע"א 1104/00 דוד אפל נ' אילה חסון פ"ד נו(2) 607).

נפסק גם, כי אין צורך להוכיח, כי הנפגע הושפל או בוזה בפועל, ודי אם הפרסום עלול היה לגרום לכך (ר' ע"א 1003/96 מיכאל בן חורין נ' רן לוי פ"ד נז(1) 424).

בענייננו , ברור מקריאת הפרסומים, כי מדובר בפרסומים המבזים את התובע, ומצביעים עליו כאדם מושחת וכעבריין. מכאן, כי תוכן הפרסומים, כולל "לשון הרע" כמובנה בחוק. יש אפוא לבחון טענות הנתבע, לענין הגנות שקמות לו מכח החוק.

14. הנתבע טען, כי קמה לו "הגנת אמת בפרסום", נוכח הוראת סעיף 14 לחוק. לשון הסעיף: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

הגנה זו, מכילה בתוכה שני יסודות. הראשון – האם מדובר בפרסום שהעובדות המפורטות בו נכונות, השני – האם יש הצדקה לפרסום חרף לשון הרע שבו (א. שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור, עמ' 215, ור' ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בעמ' ואח' פ"ד לא (2) 281).

לענין תכלית ההגנה, נפסק כי "נוכח חשיבות האמת והפסול שבשקר, מקנה החוק הגנה מיוחדת לפרסום שיש בו אמת, גם אם יש בו לשון הרע, וכל עוד יש בו עניין לציבור. הוא אינו מקנה הגנה דומה לפרסום שקרי, בין אם יש בו ענין לציבור, ובין אם לאו" (וראה ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי , בסעיף 23 לפסק הדין).

היסוד הראשון אותו עלינו לבחון אם כן, הינו נכונות העובדות המפורטות בכל אחד מהפרסומים. ברי, כי הנטל להוכחת טענת האמת בפרסום, רובץ על הנתבע, וכי על כן, עליו לשכנע את בית המשפט, כי כל העובדות הנטענות בפרסומים הינן אמת.

על פני הדברים, עשויים המעשים המיוחסים לתובע בפרסומים, להכנס בגדר עבירות "עובד הציבור שיש לו זיקה פרטית", ע"פ סעיף 278 לחוק העונשין, "שימוש לרעה בכח המשרה" , לפי סעיף 280 (1) לחוק העונשין, ועבירת "מרמה והפרת אמונים" , ע"פ סעיף 284 לחוק העונשין.

לענין מידת ההוכחה, ביחס לטענות שיש בהן יחוס מעשים פליליים לנפגע, נפסק: "משמדובר בפרסום העולה כדי טענות שיש בהן משום האשמה במעשים פליליים, הרי שכדי לעמוד בנטל זה, יהא על מי שטוען שמדובר בפרסום בדברי אמת להביא ראיות בעלות משקל משמעותי ביותר, התואם את חומרת ההאשמות" (ע"א 3064/04, 2657 אירית וילדר ואח' נ' ד"ר אברהם ניסנקורן, , סעיף 21 לפסה"ד).

בענייננו, ביקש הנתבע להוכיח טענותיו, בעדותו שלו ובעדות עדיו, כאשר מנגד עמדה גרסת התובע ועדיו. קשה להניח, כי מדובר בעדים נייטרליים, מלבד אולי, מר סממה.

מבחינת העדויות והראיות שהונחו לפני בית המשפט, עולה בבירור, כי ביחס לחלק מן הטענות שפורטו בשני הפרסומים, לא עומדת לפני בית המשפט תשתית ראייתית קבילה מספקת, להוכחת אמיתותן. גם מקריאת סיכומי הנתבע עצמו, עולה בבירור, חלק מטענותיו נשענות, על "מיטב הידיעה" ועל עדויות מפי השמועה, ועל עדויות סברה.

נראה, כי הנתבע לא ניסה לבדוק, את הבסיס העובדתי לחשדות שפרסם. נזכיר בהקשר זה, את דברי עד הנתבע, מר מחבטי אשר נימק את סירובו לחתום על הפרסום הראשון: "אמרו שהם רוצים להגיש תלונה לגבי ס' 1 ואמרתי שאני מוכן להיות שותף לתלונה , ברגע שהוסיפו עוד כמה תלונות לא השתכנעתי כי לא ראיתי מסמכים אם הייתי רואה מסמכים הייתי חותם".

סבורני, כי לא הוכחו הטענות, לעניין העסקת קבלן הגינון. לא הוכח, כי קבלן הגינון הינו "מקורבו" של התובע, וכי השכר שקיבל בעד עבודתו היה מופקע. אין בפנינו כל ראיה אוביקטיבית, ביחס לסבירות התמורה שקיבל, וטענות התובע לענין דרך אישור העסקתו, לא הופרכו כך, אישר עד הנתבע, מר מיכאל כהן בחקירתו, כי מי שמסר את העבודה לקבלן הגינון, היה מר ציון סלמי, ומר סלמי עצמו אישר את הדבר בעדותו.

לא הוכח גם, כי נפל פגם בהעסקת הגזבר, וכי תנאי העסקתו לא היו סבירים. גם בענין זה, כללו ראיות הנתבע, בעיקר סברות והשערות. מעבר לכך, הנתבע עצמו אישר, כי עובר לשמיעת העדויות, הועסק גזבר אחר בתנאים זהים.

סבורני, כי הנתבע לא הרים הנטל להוכיח, כי נפל פגם בהחכרת שטח האדמה לחברת "יחד". יצויין ויודגש, העובדות המפורטות בס"ק 2.א עד 2.ג לפרסום הראשון, נכונות על פניהן, ואולם, ברישא לסעיף 2 האמור, נטען כי החוכר הינו "מקורב" לתובע, וטענה זו, יחד עם המסקנה המפורטת בס"ק 2.ד, לפיה צפוי בשל המהלך "...הפסד כספי לאגודה", משמעותן שוב, כי התובע פעל לטובת מקורבו, תוך מסירת זכויות חברי המושב, ובניגוד לאינטרס שלהם. נזכיר, כי עד הנתבע מר מחבטי, העיד לענין זה: "איני יודע אם ההתקשרות אל יחד היו מתוך מניעים אישיים ...הבן אדם הגיש הצעה טובה ולכן נבחר". התובע טען כאמור, כי הצעת חברת יחד התקבלה, על אף שההצעה היתה נמוכה בדולר אחד לדונם מההצעה האחרת, נוכח תנאי התשלום העדיפים שכללה. הנתבע טען, כי בדיעבד שונו תנאי התשלום, באופן שהתשלום נפרס על פני שישה חודשים, אך גם במצב זה, התקבלה התמורה בגין תקופת ההחכרה הראשונה, תוך זמן קצר יחסית.

לא הוכחה הטענה, כי הצרכניה הושכרה שלא כדין, וכי השוכר הינו "מקורבו" של התובע. לענין צריכת המים על ידי הצרכניה, הרי שהנתבע לא הביא כל ראיה, לכך שהצרכניה מחובת לצינור מים ואף אישר, כי לא ביקר בצרכניה. טענתו לענין זה, הינה אפוא סברה גרידא.

טענות הנתבע, לענין הסדר החוב הבלתי ראוי כביכול, נותרו גם הן בגדר סברה, ודומה כי אף הופרכו בעדות מר סממה, שצוטטה לעיל בחלקה, עדות ממנה עולה, כי לא היה בהסדר דבר שחרג מהסביר.

משלא הוכחה אמיתות הטענות העובדתיות, שנכללו בפרסומים , הרי שאין צורך לדון ביסוד השני של הגנת אמת בפרסום, ויש לקבוע, כי לא קמה לנתבע הגנה ע"פ סעיף 14 לחוק.



יתר ההגנות להן טען הנתבע, קבועות במסגרת סעיף 15 לחוק. תנאי ראשון לתחולת ההגנות, ע"פ סעיף זה, הינו ביצוע הפרסום בתום לב. כך קובע סעיף 15 רישא: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות...".


גם ביחס ל "הגנת תום לב", ע"פ כל אחד מסעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק, רובץ נטל ההוכחה, על הנתבע. נטל זה, מחייבו להוכיח את עצם ביצוע הפרסום בתום לב, ואת קיום הנסיבות, המקימות הגנה, על פי אחת החלופות שבסעיפי המשנה.

סעיף 16 לחוק, העוסק בנטל ההוכחה, מקים שתי חזקות שונות. ס"ק 16 (א) מורה, כי מקום שהוכיח הנאשם או הנתבע "...שעשה את הפרסום באחת הנסיבות המפורטות בסעיף 15, ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.

ס"ק 16 (ב) מורה, כי "חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב או נתקיים בפרסום אחד מאלה:


הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותותו;
הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם אל;
הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים

המוגנים על ידי סעיף 15.

ב"כ הנתבע טען בסיכומיו, כי יש לבחון את הפרסומים על רקע מערכת הבחירות בה השתתפו הצדדים. ב"כ הנתבע סבר, בהסתמך על פסיקה שציטט, כי עצם פרסום המכתבים, בתקופת בחירות, מקים ביחס אליהם חזקה, כי נעשו בתום לב.

אכן, מערכת בחירות, הינה כי פורה לביטויים "לא דיפלומטיים", והכפשות במקומותינו. יש גם אמת בטענה, כי אדם המעמיד עצמו לבחירת הציבור, ועוסק בפוליטיקה, מקבל עליו מראש, מידה כלשהי של חשיפה להכפשות. ואולם, בענייננו מובילות הנסיבות בהן נעשו הפרסומים, והעיתוי בו פורסמו, דווקא לסברה, כי אין מדובר בפרסומים שנעשו בתום לב, כי אם בפרסומים שמטרתן העיקרית, אם לא היחידה, היתה פגיעה בתובע, והחלשת כחו הפוליטי, לקראת הבחירות, כאשר לצורך כך, נאחז הנתבע בשמועות שלא נבדקו.

נזכיר, כי הפרסום הראשון, נעשה כחודש וחצי לפני מועד הבחירות, כאשר הנתבע מנה במסגרתו שורה של מעשים חמורים שביצועם מיוחס לתובע. קשה לקבל , והנתבע גם לא טען, כי כל החשדות הובאו לידיעתו רק באותה עת, ואם כך הדבר, הרי נוכח חומרת המעשים, הצדיקו הגשת תלונה מיד עם הוודעם לנתבע, מה גם שהנתבע טען בין היתר, כי רבצה עליו חובה חברתית ומוסרית, לפרסם את הדברים, ולהתלונן עליהם.

בנסיבות אלה, קשה גם לקבל טענת הנתבע, כי האמין בנכונות כל אחת ואחת מן הטענות שפירט במכתב זה, שהרי אילו האמין בהן, סביר היה כי היה מתריע על המעשים הנטענים קודם. סבורני אפוא, כי בענייננו, קמה דווקא החזקה הקבועה בס"ק 16 (ב) (1) לחוק, העומדת לחובת הנתבע, וכי הנתבע לא הפריכה לפיכך, לא הרים הנתבע את הנטל, להוכיח כי ביצע את הפרסומים בתום לב.



כאמור, טען הנתבע לקיום הגנות ע"פ ס"ק 15 (2), 15 (3) ו- 15 (4) לחוק, ביחס לשני הפרסומים, וכן טען להגנה ע"פ ס"ק 15 (8) לחוק, ביחס לפרסום הראשון.


ס"ק 15 (2) לחוק קובע, כי תחול הגנה אם פרסם אדם בתום לב פרסום, בנסיבות בהן,
"היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום".

ס"ק 15 (3), קובע הגנה בנסיבות בהן, "הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של אדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר".

סבורני, כי אילו בוצעו הפרסומים בתום לב על ידי הנתבע, הרי שלכאורה היו עשויות לקום לו ההגנות המפורטות בסעיפים אלה. זאת, משום שלכאורה, היה מדובר במקרה כזה בחשיפת התנהגות מושחתת ועבריינית, של נבחר ציבור, שהינה פוגענית מטבעה, ומעבר לכך, לכאורה היתה גלומה בה פגיעה קונקרטית, ברכושו ובזכויותיו של כל אחד מחברי המושב.
עם זאת, משנקבע, כי לא הוכח שהפרסומים נעשו בתום לב, לא קמות ההגנות האמורות.

17. לענין ההגנה מכח הוראת ס"ק 15 (4) - הסעיף קובע הגנה לפרסום שנעשה בתום לב, בנסיבות בהן "הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות".

הנתבע סבור כי דבריו הינם בגדר הבעת דעה לענין הוראת הסעיף האמור.

"השאלה אם פרסומים שונים מהווים תאור עובדתי או שיש בהם משום הבעת דעתו גרידא של הכותב, איננה פשוטה. האבחנה נעשית "על פי השכל הישר וכללי ההיגיון...בית – המשפט יקבע כי פרסום הוא בגדר הבעת דעה אם זהו מובנו הטבעי והרגיל של הפרסום, כפי שאדם רגיל היה מבין אותו, או במילים אחרות: פרסום יוגדר כהבעת דעה, אם יהיה כזה שהאדם הסביר יבין את האמור בו כדעתו של הכותב ולא כהצגת עובדות מצידו" (א. שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 310)

מקצת הטענות המפורטות בפרסום השני, הינן אכן בגדר הבעת דעה על השגיו של התובע, בתפקידו כיו"ר הועד, כגון הטענות המתייחסות להסדר החוב, והטענה כי חלק מכספי האגודה "נקברו" (כאשר הובהר כי הכוונה להפניית כספים למימון הקמת ביוב חדש). עם זאת, יתר הטענות, לרבות הטענות שנכללו בפרסום הראשון, והטענות לעניין מכסת המים של התובע, ולענין מתן כספים שלא כדין בפרסום השני, הינן טענות עובדתיות. לענין טענות אלה יש לקבוע, כי לא קמה לנתבע הגנה מכח ס"ק 15 (4), שכן ההגנה בסעיף זה, אינה משתרעת על טענות עובדתיות שבפרסום.

18. הנתבע טען כאמור, כי יש לראות בפרסום הראשון, תלונה שהוגשה כדין לרשות המוסמכת, וכי על כן, חלה לגביו הגנת ס"ק 15 (8), החלה כאשר, "הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות מוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה, ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של הגשתה או של תכנה".

נפסק, כי הגנת ס"ק 15 (8), תחול על תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת, או לממונה על התובע, גם אם הוגשה מתוך כוונה לפגוע בתובע, וגם אם מתברר בדיעבד כי תכנה אינו נכון, ובלבד, שהמפרסם האמין באמיתותה (ע"א 788/79 אברהם ריינר נ' עיזבון המנוח ברקו (דב) ריבר פ"ד לו (2) 141). בענייננו, לא שוכנעתי כאמור, כי הנתבע האמין בנכונות כל פרטי הפרסום הראשון. מעבר לכך, סבורני כי לא חלה הגנת ס"ק 15 (8) על הפרסום, משום שהנתבע לא הסתפק במשלוח המכתב אל רשם האגודות השיתופיות, כי אם פרסם אותו, בקרב חברי המושב. יצויין, כי הפרסום נעשה לא רק כלפי חברי המושב שחתמו עליו, אלא גם לאחרים, ובהם מר מחבטי, אשר העיד כאמור, כי ראה את הפרסום וסירב לחתום עליו. סבורני כי פרסום כזה חורג מגדר הסביר, ואינו זוכה להגנת סעיף 15 (8) לחוק (ור' לענין זה ע"א (ח"י) 2141/05 עופר שרון נ' גיורא פישר, , ס' 15 לפסה"ד).

19. במצב זה, כאשר ביחס למרבית הטענות שנכללו בפרסומים, לא קמה לנתבע הגנה, ומשנקבע כי הפרסומים כוללים לשון הרע, קמה חבות הנתבע לפצות את התובע.



אשר לסכום הפיצויים שיש לפסוק לזכות התובע – נקבע לעניין זה, כי: "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים. בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים" (רע"א 4740/00 לימור אמר ואח' נ' אורנה יוסף ואח' פ"ד נה (5) 510, 525).


התובע טען, כי הפרסומים האמורים, פגעו בסיכוייו להבחר בעתיד, למשרה ציבורית. טענה זו לא הוכחה, אלא נותרה בגדר הערכה בלבד של התובע, ואינני סבור, כי ניתן להסיקה בהכרח מן הנסיבות. התובע זכאי עם זאת, ע"פ הוראת סעיף 7א(ב) לחוק, לפיצוי גם ללא הוכחת נזק.

בענייננו, נוכח חומרת הטענות הכלולות בפרסומים, ונוכח נסיבות פרסומם, והיקף הפרסום, סבורני, כי נכון לפסוק לזכות התובע פיצוי בסך 70,000 ₪.

21. אני מחייב אפוא את הנתבע, לשלם לתובע פיצוי בסך 70,000 ₪. בנסיבות, ונוכח מספר הישיבות שהתקיימו בתיק, ישלם הנתבע לתובע, שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ. וכן הוצאות המשפט, כאשר לענין זה, רשאי התובע להגיש תוך 30 ימים, בקשה לשומת הוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מה נחשב לשון הרע ?

  2. פרסום לשון הרע

  3. לשון הרע מרומזת

  4. הגנת אמת הפרסום בלשון הרע

  5. הבעת דעה לשון הרע

  6. לשון הרע נגד מורה

  7. לשון הרע - הכוונה של המפרסם

  8. לשון הרע בכתב ההגנה

  9. לשון הרע נגד דוקטור

  10. לשון הרע משפט עברי

  11. לשון הרע מכתב התראה

  12. לשון הרע בפקס לעבודה

  13. לשון הרע נגד העירייה

  14. לשון הרע נגד עורך דין

  15. הסכמה או אי התנגדות לפרסום

  16. פרסום לשון הרע כנגד איש ציבור

  17. פסיקה בנושא לשון הרע

  18. לשון הרע נגד חבר מושב

  19. עניין ציבורי לשון הרע

  20. לשון הרע דואר אלקטרוני

  21. תביעת לשון הרע נגד גוגל

  22. לשון הרע ברשת ב' ברדיו

  23. האם קללה מהווה לשון הרע

  24. הגנה מפני תביעת לשון הרע

  25. לשון הרע במכתב מעורך דין

  26. פרסום ביקורת או לשון הרע

  27. סמכות בית המשפט לפסוק 50,000 ש"ח

  28. סדר דין בתביעות לשון הרע

  29. תביעת לשון הרע נגד ליברמן

  30. לשון הרע בתוכנית טלוויזיה

  31. לשון הרע במהלך עדות בוועדה

  32. גובה הפיצויים על לשון הרע

  33. לשון הרע במהלך דיון משפטי

  34. לשון הרע במסגרת הליך משפטי

  35. תלונה נגד עורך דין לשון הרע

  36. תביעת לשון הרע נגד הפרקליטות

  37. גובה הפיצויים בגין לשון הרע

  38. תביעת לשון הרע על מכתב משמיץ

  39. לפי מה קובעים אם יש לשון הרע

  40. הגנת "העניין הציבורי" בפרסום לשון הרע

  41. לשון הרע - דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם

  42. תביעת לשון הרע נגד בנק לאומי

  43. סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע

  44. הקטנת פיצויים בתביעת לשון הרע

  45. לשון הרע נגד נושא משרה ציבורית

  46. לשון הרע - טור רכילות במקומון

  47. פיצויים מוגברים בגין לשון הרע

  48. פרסום לשון הרע בלי לציין שמות

  49. בדיקת האמת לפני פרסום לשון הרע

  50. לשון הרע כתבה בידיעות אחרונות

  51. האשמה בגניבה בעבודה - לשון הרע

  52. האשמה בשחיתות - תביעת לשון הרע

  53. תביעת לשון הרע נגד מאמן כדורסל

  54. דחיית תביעת לשון הרע בהעדר עילה

  55. הפצת שמועות על רומן - לשון הרע

  56. האם תלונה במשטרה מהווה לשון הרע

  57. מייל לרשימת תפוצה מהווה לשון הרע

  58. תביעת לשון הרע נגד נהג אוטובוס אגד

  59. פרסום אודות חקירת משטרה - לשון הרע

  60. סירוב לפרסם התנצלות בתביעת לשון הרע

  61. לשון הרע במכתב מחוץ לאולם בית המשפט

  62. תביעת מעביד נגד עובדים בגין לשון הרע

  63. תביעת לשון הרע בגין חשד לגניבה מחנות

  64. האם ''תגובה לביקורת'' מהווה לשון הרע

  65. תביעת לשון הרע בהתכתבות בין עורכי דין

  66. לשון הרע נגד עורך דין ע"י עורך דין אחר

  67. תביעת לשון הרע נגד עובד - סמכות עניינית

  68. האם חוות דעת שלילית על עובד מהווה לשון הרע

  69. בית המשפט בוחן אם קללות וגידופים מהווים לשון הרע

  70. תביעת לשון הרע על תלונה במשטרה שהוגשה מתוך טעות

  71. המשפט האנגלי - תביעת לשון הרע ע''י רשות שלטונית

  72. בתביעת לשון הרע חובה לפרט את המילים המדויקות בהן השתמשו

  73. לשון הרע: הבעת דעה יכולה לחול לא רק על נקיטת עמדה ערכית אלא גם על הסקת מסקנות

  74. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון