לשון הרע נגד נושא משרה ציבורית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע נגד נושא משרה ציבורית:

מבוא

1. בפניי תביעה ותביעה שכנגד שעילתן בפרסומי לשון הרע.

2. התובע והנתבע שכנגד, יעקב זילברשטיין (להלן: "זילברשטיין"), הוא תושב רמת השרון, ומחזיק ברשיון עריכת דין. בחודש נובמבר 2003 הוא נבחר למועצת העיר רמת השרון מטעם סיעה שנקראה "הבית". זילברשטיין וסיעתו נמנו בתחילה על הקואליציה העירונית, ועל כן, מאז חודש נובמבר 2003 ועד לחודש פברואר 2005 הוא כיהן בתפקיד סגן ראש העיריה וכן בתפקידים של יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה ומחזיק תיק ההנדסה. לאחר שהתגלע סכסוך חריף בין זילברשטיין לבין ראש העיריה, בחודש פברואר 2005, פרשו זילברשטיין וסיעתו מן הקואליציה העירונית וזילברשטיין סיים את תפקידו כסגן ראש העירייה. זילברשטיין המשיך לכהן כחבר מועצת העיר עד לחודש נובמבר 2008.

3. הנתבע והתובע שכנגד, יצחק רוכברגר (להלן: "רוכברגר") מכהן כראש עיריית רמת השרון מאז חודש נובמבר 2003 ועד היום. רוכברגר עומד בראש סיעת "רמת השרון שלנו".

4. התביעה והתביעה שכנגד מבוססות על שורה של פרסומים שבוצעו על רקע הסכסוך שפרץ בין זילברשטיין לרוכברגר. הואיל ומדובר בפרסומים שונים, שיש לבחון ביחס לכל אחד מהם האם מדובר בפרסום לשון הרע והאם עומדת הגנה למפרסם לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק"), נבחן להלן כל פרסום בנפרד.

5. בטרם נדון בגופם של הפרסומים, נזכיר כי באותה עת הן זילברשטיין והן רוכברגר היו נבחרי ציבור שנשאו במשרות ציבוריות בעלות אופי פוליטי מובהק, גם אם מדובר בפוליטיקה מקומית ולא ארצית: זילברשטיין היה חבר מועצת העיר רמת השרון ורוכברגר היה ועודנו ראש העירייה. לעובדה זו נודעת חשיבות רבה כאשר מדובר בתביעות בגין פרסום לשון הרע, שכן הכלל הוא שבנסיבות כאלה יש ליתן משקל מוגבר לחופש הביטוי ביחס לזכות לשם טוב, משום שנקודת המוצא היא שנושאי תפקידים ציבוריים נוטלים על עצמם מעצם תפקידם את הסיכון של פגיעה בשמם הטוב. עמד על כך בית המשפט העליון בפרשת ע"א 214/89 אריה אבנרי נ' אברהם שפירא (1989) פ"ד מג(3) 840, 863, 864:

" ... שנית, גופים ואנשים, הנושאים במשרת ציבוריות או בתפקידים שלציבור עניין בהם, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב. כמובן, אין בכך כדי להצדיק פגיעה בשם הטוב, שהוא היקר בנכסיהם, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל שיש ליתן לשיקול זה ביחס לחופש הביטוי. ... הנה כי כן, באיזון הראוי בין חופש הביטוי בכלל, וחופש הביטוי בעניני ציבור בפרט מזה, לבין השם הטוב בכלל, ושמו הטוב של איש ציבור בפרט, יש ליתן משקל רב לאינטרס הציבורי בהחלפה חופשית של מידע בעניני ציבור הנוגעים לאישי ציבור "

ראה גם רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (2006) - וכן ע"א 9462/04 בן ציון מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ , בעמ' 25 - .

וכפי שפסקתי בת.א. (ת"א) 64122/06 אנשל אשכנזי נ' יואב שמחי , בעמ' 4 - :

"למעלה מהצורך אציין כי לא דומים דברי ביקורת וגינוי המכוונים כלפי איש ציבור, כהרי דברי ביקורת וגינוי המכוונים כלפי אדם פרטי: כאשר מדובר בנושא משרה ציבורית, כמו זו שמילא התובע בשעתו, לא כל ביקורת על אופן תיפקודו מהווה בהכרח לשון הרע נגדו, גם אם הדברים נאמרים בלשון חריפה. כאשר מדובר בביקורת על איש ציבור, הנטייה היא ליתן משקל מוגבר לעקרון חופש הביטוי, לעומת העקרון לפיו כל אדם זכאי להגנה על שמו הטוב ..."

6. על רקע כללים אלה, נעבור לבחון את הפרסומים לגופם. תחילה נדון בפרסומים נשוא התביעה העיקרית ולאחר מכן נבחן את הפרסומים שבגינם הוגשה התביעה שכנגד.


התביעה העיקרית

הפרסום הראשון- מכתב של רוכברגר מיום 6.6.2006

7. ביום 6.6.2006 שלח רוכברגר לזילברשטיין מכתב שכותרתו "נזיפה חמורה בטרם פנייתי להדחתך מחברותך במועצת העירייה". העתקים של המכתב נשלחו לחברי המועצה, ליועץ המשפטי של העיריה, למבקר העיריה, לממונה על מחוז תל אביב במשרד הפנים, לממונה על הביקורת במשרד הפנים ולמשרד מבקר המדינה (להלן: "המכתב הראשון" או "הפרסום הראשון"). המכתב הראשון מצא את דרכו עד מהרה למקומונים "קול ברמה" ו"זמן השרון", ותוכנו פורסם בהם בהרחבה ביום 9.6.2006.

8. וזו לשונו של המכתב הראשון:

" 1. נדהמתי לשמוע מפיהם של עובדי עירייה ותושבים, כי במהלך הדיון שנתקיים במסגרת עתירה מנהלית שהוגשה גם מטעמך נגד העיריה ונגד מחלקת מוספים בע"מ, הצעת למנהלה של מחלקת מוספים בע"מ, אשר טען במהלך הדיון לקיום של נזקים קשים שנגרמו לחברתו, כי יתבע את העירייה על מלוא נזקיו, ואף הרהבת לומר, כי אם תידרש תשמח להעיד לטובתו.

2. בכל הכבוד, נראה כי איבדת את הצפון ולא פחות מכך; להזכירך, הנך חבר מועצת העיר ועליך לשרת בראש וראשונה את האינטרס הציבורי ולא את האינטרס האישי שלך, נכון הוא כי ברדיפתך האישית אותי אינך בוחל בדבר, אך יש להיפלא מה מצאת לעודד גוף פרטי ומסחרי לתבוע העירייה ולגרום לה נזק, תוך בזבוז משאבי הציבור וריקון הקופה הציבורית.

3. הייתי מצפה מכל אחד ואחד מחברי המועצה, אף אם הינו חבר באופוזיציה, כי יתגייס לפעילות בעד העיריה ולא נגדה; לדאבוני, אינך יודע לעשות הפרדה בין מאבקך האישי והפוליטי נגדי לבין מאבק נגד העירייה עצמה. למעשה אין מנוס מקביעה כי אתה פועל נגד תושבי העיר.

4. ואמנם, וזה עיקר העיקרים, הצעתך לחברה המסחרית, כי זו תתבע את העיריה לא נפלה על אוזניים ערלות, ואלה המעודדים מדבריך והסומכים על כך כי תתגייס למענם נגד העירייה כפי הבטחתך, מיהרו לשלוח מכתב תביעה ע"ס 3,000,000 ₪ (שלושה מיליון ₪) נגד העירייה!

5. והרי סוף מעשה במחשבה תחילה, אך אתה וחבריך אינכם חושבים על השלכות התנהגותכם. אתם כל כך מלאים בעצמכם ובתועלתכם האישית בלבד, עד כי הנכם ממהרים לשלוף הצהרות ואמירות, אשר את המחיר בגינם ישלם הציבור הרחב.

6. למרות התגייסותך החד משמעית וההזוייה למען אלה המבקשים להוציא כספים מן העירייה, אנו, אלה הפועלים למען העירייה ותושבי העיר, נדע להדוף כוונות אלה ולהתמודד עימם, ואנו ננצח.

7. נוכח התנהגותך והנסיונות הבלתי נלאים שלך ושל חבריך באופוזיציה לשבש עבודת העירייה ולהכשיל את פיתוח רמת השרון, בכוונתי לפנות לגורמים המוסמכים במשרד הפנים לפעול להדיח אותך מחברותך במועצת העיריה.
שכן כל פעולותיך מאז פוטרת מתפקיד סגן ראש העיריה לשבש עבודת העיריה ולחבל בפעילותה."

9. הרקע שקדם למכתב הראשון הוא עתירה שהגישו זילברשטיין ותושבים נוספים לבית המשפט המחוזי בתל אביב, נגד הצבת שלט פרסומת של חברת מחלקת מוספים בע"מ, בסמוך לצומת פי גלילות. ההליך הסתיים בפסק דין שהורה על הסרתו של השלט. המכתב הראשון נכתב לאחר שהיועץ המשפטי של העיריה, עו"ד יצחק גלאור, סיפר לרוכברגר כי שמע במו אוזניו את זילברשטיין מייעץ למנהלה של חברת מחלקת מוספים בע"מ, מר אדרי, בתום הדיון המשפטי, להגיש תביעה כספית נגד העירייה בגין הנזק שנגרם לחברה.

10. זילברשטיין הכחיש מכל וכל את האמירה שייחס לו עו"ד גלאור, וזימן לעדות מטעמו את חבר המועצה אליעזר בר, שהודה כי הוא היה זה שאמר את הדברים שעו"ד גלאור ייחס לזילברשטיין:

"אני אמרתי את זה. אמרתי לו מי שגרם לך נזק זו העירייה ואת האצבע המאשימה שלך שאתה מפנה כלפינו אתה צריך להפנות כלפי העירייה תתבע את העירייה, אמרתי לו את זה." (ע' 102 לפרוטוקול מיום 27.10.2008).

אכן, אליעזר בר הודה בעדותו כי איננו זוכר אם גם זילברשטיין אמר דברים דומים (ע' 103 לפרוטוקול), אך אין זה סביר כלל ועיקר שגם זילברשטיין וגם בר השתמשו באותן מילים, ומכאן שיש להניח כי המילים ששמע עו"ד גלאור נאמרו על ידי דובר אחד בלבד.

זילברשטיין העיד כי כל שאמר למר אדרי היה שהוא עצמו איננו הכתובת לטענותיו של אדרי בדבר הנזקים שנגרמו לו בשל הסרת השלט (ע' 124 לפרוטוקול מיום 27.10.2008).

מנגד, עו"ד גלאור טען בתוקף כי שמע אכן את זילברשטיין אומר את הדברים המיוחסים לו וכי דיווח על כך לרוכברגר (ראה עדותו של עו"ד גלאור, בע' 186- 187 לפרוטוקול מיום 27.10.2008).

במחלוקת עובדתית זו, אני מעדיף את עדותם של זילברשטיין ואליעזר בר, על פני עדותו של עו"ד גלאור. אין אדם משים עצמו רשע, ואם חרף זאת קיבל על עצמו אליעזר בר את אמירת הדברים, הרי שיש להניח כי הוא זה שאכן אמר אותם. הואיל ואינני מעלה על דעתי שעו"ד גלאור הטעה בכוונה את רוכברגר, כאשר מסר לו דיווח על הדברים ששמע, יש להניח כי הוא סבר בטעות שהדובר הוא זילברשטיין, אולי משום שהשיחה לא נוהלה עימו והוא רק שמע אותה במרחק מה מן הצד. המשתתפים בשיחה היו זילברשטיין, אליעזר בר ואדרי. ראה עדותו של עו"ד גלאור בדבר מיקומו בעת שהדברים נאמרו: "אני בכלל לא הייתי לידם. אני עמדתי בפינה וכששמעתי פשוט היות וזה היה כל כך בקול רם ... אני מסביר לך שלא שמעתי את הכל" (ע' 189 לפרוטוקול מיום 27.10.2008). ייתכן שמקור הטעות הוא בכך שזילברשטיין אמר למר אדרי כי הוא עצמו איננו הכתובת לטענותיו, כך שעו"ד גלאור יכול היה להבין זאת כהפניית חיצי האשמה אל העירייה. מכל מקום, נראה שעו"ד גלאור הקצין את רוח הדברים בדיווח שמסר לרוכברגר, שכן מתוך עדותו של אליעזר בר עולה כי לא מדובר בשידול ששידל את מר אדרי להגיש תביעה נגד העירייה, מתוך רצון לנגח את העירייה ולגרום לה נזק, אלא רק באמירה מתריסה בסגנון של "מה אתה רוצה מאיתנו, העותרים, את הטענות שלך בדבר נזקים שנגרמו לך תפנה אל העירייה". יצויין כי נטל הוכחתה של טענת "אמת דיברתי" מוטל על רוכברגר, כך שבמקרה בו כפות המאזניים נותרו מעויינות- ידו של זילברשטיין על העליונה. על כן, גם אם הייתי מגיע למסקנה כי לא ניתן להעדיף עדות אחת על פני רעותה- התוצאה המעשית לא היתה משתנה, קרי, רוכברגר לא הצליח לבסס הגנה של אמת בפרסום.

11. רוכברגר העיד שעו"ד גלאור גם סיפר לו שזילברשטיין אמר לאדרי שהוא ישמח להעיד לטובתו בתביעה שתוגש נגד העירייה: "זה הדברים שגלאור אמר לי ... אני כתבתי את מה שגלאור אמר לי" (ע' 83- 84 לפרוטוקול מיום 20.4.2009). עדותו זו לא נסתרה. אכן, כאשר העיד עו"ד גלאור בחקירתו הראשית, הוא לא ציין שסיפר לרוכברגר על "הצעתו" זו של זילברשטיין, אך מאידך, עו"ד גלאור גם לא נשאל שאלה מפורשת בענין זה בחקירתו הנגדית, על מנת לחלץ ממנו גרסה כזו או אחרת בשאלה האם אמר או לא אמר לרוכברגר ששמע את זילברשטיין "מתנדב" להעיד לטובתו של אדרי. על כן, לא ניתן לומר שגרסתו של רוכברגר עומדת בסתירה לזו של עו"ד גלאור. אני מתקשה להאמין שרוכברגר פשוט בדה את הדברים מליבו, וסביר יותר להניח שהוא התבסס גם כאן על דברים שאמר לו עו"ד גלאור.

12. אין ספק שהסעיף הראשון של המכתב מהווה לשון הרע ביחס לזילברשטיין, משום שיש בו כדי להשפילו ולפגוע במשרתו הציבורית, בכך שהוא מוצג כחבר מועצה הפועל נגד האינטרס הכספי של העירייה. אכן, כאשר מדובר בביקורת הנמתחת על נבחר ציבור, יש לנקוט בגישה פרשנית המעדיפה את חופש הביטוי על פני הזכות לשם טוב, אך במקרה דנן, דווקא משום שמדובר בנבחר ציבור, הפרסום פוגע בשמו הטוב: איש לא יבוא בטענות אל אזרח מן השורה המייעץ לפלוני להגיש תביעה נגד העירייה, אך בהחלט אין מצפים מחבר מועצה לשדל אנשים להגיש תביעות כספיות נגד העירייה, ומי שמיוחסת לו התנהגות כזו, עלול שמו הטוב להפגע.

אכן, רוכברגר רק הביא דברים בשם אומרם- הוא הסתמך על דברים שסיפר לו עו"ד גלאור- אך הכלל הוא שחזרה על דיבה אינה מהווה הגנה לפי החוק, אלא רק עילה להקלה בפסיקת הפיצויים (ראה ס' 19(1) לחוק).

13. מכל מקום, חרף הקביעה שאין בסיס לחלק העובדתי של המכתב- קרי, אין זה נכון שזילברשטיין שידל את חברת מחלקת מוספים בע"מ להגיש תביעה כספית נגד העירייה ואף "התנדב" להעיד לטובתה- רוכברגר יכול עדיין לחסות תחת כנפיה של הגנת ס' 15(2) לחוק, שעניינה בחובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות את הפרסום. לטעמי, כאשר נודע לראש עירייה ממקור מידע אמין כי חבר מועצה פועל בניגוד לאינטרס של הציבור שבחר בו (למרות שבדיעבד, התברר בעקבות שמיעת הראיות כי מדובר במידע שגוי), אין מקום לנקוט לענין זה גישה פרשנית דווקנית ומצמצמת ויש להעדיף את חופש הביטוי של ראש העירייה על פני הזכות לשם טוב של חבר המועצה. על כן, כאשר רוכברגר קיבל מידע שהיה אמין בעיניו בדבר התנהגות כזו (ולא היתה לרוכברגר סיבה לפקפק בדברים שמסר לו עו"ד גלאור), היתה מוטלת עליו חובה מוסרית לפרסם את הדבר ברבים, שכן קיים אינטרס ציבורי בכך שהציבור יקבל מידע מסוג זה על נבחריו:

" ... ישנם אינטרסים מסוימים, שבקידומם יש צורך חברתי אמיתי. גם צורך כזה עשוי להצדיק מתן הגנה לפרסומים כוזבים ומשמיצים, אם נעשו בתום לב וכדי להגשים את אותם אינטרסים."
(א שנהר, דיני לשון הרע, בע' 279)

14. יצויין כי אין בעובדה שהפרסום לא היה אמת כדי לשלול את הגנת ס' 15(2) לחוק. נהפוך הוא: סעיף זה נועד לחול דווקא באותם מקרים שבהם לא היה מדובר בפרסום אמת. כפי שמסביר א' שנהר בספרו הנ"ל:

"אם תוטל סנקציה בכל מקרה שבו הפרסום לא היה אמת, עלול מפרסם פוטנציאלי להרתע מעשיית פרסום, ובכך להפר את חובתו לעשות את הפרסום גם במקרים שבהם תוכנו של הפרסום אמיתי. לפיכך, האינטרס הציבורי מחייב שהפרסום יהיה מוגן גם אם לא היה אמת, ובלבד שנעשה ב"תום לב". (שם)

מקובלים עליי בהקשר זה דבריו הבאים של א' שנהר:

"לפיכך יש, לדעתנו, להכיר בקיומה של חובה לפרסם, במקרים שבהם האינטרס החברתי בכך שאדם ימסור לזולתו מידע מהסוג שבגינו הוגשה התביעה הינו חשוב כל כך, עד שיהיה זה מוצדק לפרסם את הדברים למרות לשון הרע שבהם, גם אם יתברר בדיעבד שתוכן הפרסום אינו אמת". (שם, בע' 283- 284)

15. אכן, בדרך כלל בתי המשפט הכירו בקיומה של חובה מוסרית וחברתית לפרסם דברי לשון הרע רק במקרים בהם הדבר היה דרוש לשם מניעת פגיעה בחיי אדם, בריאותו או רכושו. יחד עם זאת, לא מדובר ברשימה סגורה של מקרים וכל מקרה נבחן על פי נסיבותיו, קרי, על פי זהותו של המפרסם, תפקידו של הנפגע ותוכנו של הפרסום.

16. זילברשטיין מפנה בסיכומיו לפרשת ע"א 213/69 חברת החשמל נ' עיתון הארץ פ"ד כג(2) 87, 94, בה נקבע כי עיתון יוכל ליהנות מהגנתו של ס' 15(2) לחוק רק כאשר קיים צורך "להזהיר את הציבור מפני סכנה הנשקפת לחיי אדם, בריאותו או רכושו" וכי לא מוטלת על עיתון חובה מוסרית וחברתית לפרסם במקרה של "פרסום בו שוללים את כשרם ואת ישרם של אנשי ציבור בהתנהגותם בעיני הציבור". יחד עם זאת, חשוב להדגיש כי באותו ענין עמדה על הפרק השאלה האם עיתון יכול ליהנות מהגנתו של ס' 15(2), ואילו אנו עסקינן בשאלה האם ראש עירייה יכול ליהנות מהגנה כזו. לא הרי זיקתו הכללית של עיתון לשמירה על האינטרס הציבורי, כהרי זיקתו הקרובה הרבה יותר של ראש העיריה לשמירת האינטרס הציבורי בכל הנוגע לדרך התנהלותם של חברי המועצה.

זילברשטיין מפנה בסיכומיו לע"א 5653/98 אמיליו פלוס נ' דינה חלוץ, פ"ד נה(5) 865, שם צוטטו בהסכמה הלכות קודמות שעסקו בהגבלתה של הגנת ס' 15(2) רק למקרים בהם נשקפה סכנה לחיי אדם, בריאותו או רכושו, אלא שאין הנדון דומה לראיה, שכן גם בפרשת אמיליו פלוס הנ"ל דובר אך ורק על תחולתה של הגנה זו ביחס לעיתון.

לכך יש להוסיף את העובדה שבעניננו, מדובר בביקורת של איש ציבור אחד כלפי משנהו. כבר נפסק כי במקרים כאלה:

"קיימת תועלת ציבורית מובהקת בפרסומו של מידע אודות פעילותו הציבורית של מי שנושא בעמדה שיש בה כדי להשפיע על הציבור הרחב. זאת, בין היתר, מתוך ראיית הציבור כזכאי למידע מלא שיאפשר לו לגבש דעה על אנשים המשפיעים על חייו (שנהר, 234 - 235). ואכן, בפסיקה ניכרת נטייה ליתן עדיפות לחופש הביטוי על פני ההגנה על שמם הטוב של אישי ציבור, באופן שבבירור תביעות לשון הרע של אישי ציבור יינתן לחופש הביטוי משקל מוגבר במסגרת השיקולים שיש להביא בחשבון בפרשנות ההגנות שבחוק איסור לשון הרע."

ע"א 10281/03 אריה (אריק) קורן נ' עמינדב (עמי) ארגוב (2006) - .

ראה גם (ת"א) 67115/07 שי דבורה נ' איציק ציזר , בעמ' 8 - .

מכאן שבמסגרת פרשנותו של ס' 15(2) לחוק, יש ליתן משקל מיוחד לעובדה שהנפגע הוא נבחר ציבור, במיוחד כאשר הפוגע מכהן אף הוא כנבחר ציבור. בסופו של דבר, צריך גם לזכור כי מדובר בשיג ושיח פוליטי בין שני פוליטיקאים, על רקע יריבות פוליטית מרה, גם אם ברמה המוניציפלית, וראוי לבחון את הדברים באספקלריה זו.

17. על מנת שרוכברגר יוכל ליהנות מהגנתו של ס' 15(2) לחוק, שומה היה עליו להראות כי עשה את הפרסום בתום לב.

במקרה דנן אני סבור כי רוכברגר פעל בתום לב, משום שהוא סבר באמת ובתמים, על יסוד הדברים שמסר לו עו"ד גלאור, כי הדברים שכתב היו אמת לאמיתה. לא היה זה מעשי לצפות ממנו לברר את הענין עם זילברשטיין, גם בשל היריבות המרה בין השניים וגם משום שאף אם זילברשטיין היה מכחיש את האמירה המיוחסת לו, לא היתה לרוכברגר סיבה לפקפק בדברים שמסר לו עו"ד גלאור. העוינות שרוחש רוכברגר לזילברשטיין, כפי שהיא עולה מתוך נוסח המכתב, אינה שוללת את תום ליבו לנוכח העובדה שהסתמך על דבריו של עו"ד גלאור.

18. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בשאלה האם רוכברגר הוא שהפיץ את המכתב הראשון לעיתונות המקומית. בענין זה אין לי ספק שבניגוד לטענתו של רוכברגר, הוא או מי מטעמו אכן דאג להפצתו של המכתב בכלי התקשורת. הדבר עלה מתוך המסמך ת/4 שהמציא העיתונאי אוהד לוביאניקר, העובד במקומון "קול ברמה". המסמך ת/4 מעיד כי ביום 6.6.2006- יום עריכת המכתב הראשון- שלחה סמדר ברדה, עובדת לשכתו של רוכברגר, בדואר אלקטרוני, מסמך אל גונן אליאסי, דובר העירייה, שכותרתו "מצ"ב מכתב מטעם ראש העיריה: יעקב זילברשטיין נזיפה חמורה". גונן אליאסי העבירו באותו היום אל לוביאניקר, שהזדרז לפרסמו במקומון. אין זה מתקבל על הדעת שעובדת הלשכה או הדובר פעלו בענין זה על דעת עצמם, ומתבקשת המסקנה שהדבר נעשה על דעתו ובאישורו של רוכברגר. למרות הסיוע החריג שהושיט העיתונאי לוביאניקר לזילברשטיין בהעברת המסמכים אליו תוך חשיפת המקור העיתונאי, לא מצאתי ממש בטענותיו של רוכברגר בסיכומיו כאילו מדובר במסמך מפוברק שבפועל לא צורף אליו מכתבו של רוכברגר. כותרת הדואר האלקטרוני מדברת בעד עצמה ומעידה על העברת מכתב בנושא זה לידי הנמען. יחד עם זאת, אינני סבור כי הפצת המכתב למקומונים שוללת מרוכברגר את הגנת תום הלב, שכן אם אכן זילברשטיין, בהיותו חבר מועצת העיר, היה משדל אדם להגיש תביעה כספית נגד העירייה, היה אינטרס ציבורי שתושבי העיר יידעו על כך. חבל רק שרוכברגר מצא לנכון להכחיש כל קשר לפרסום, כאשר הראיות מוכיחות בבירור כי הפרסום יצא מלשכתו.

19. ברור אמנם שהמכתב הראשון נשלח אל אנשים שאין להם נגיעה ממשית לענין (הממונה על מחוז תל אביב במשרד הפנים, הממונה על הביקורת במשרד הפנים ומשרד מבקר המדינה), אך הואיל והמידע ממילא הופץ לציבור רחב הרבה יותר- תושבי רמת השרון - שהיה לו אינטרס בקבלת המידע, אין מקום לשלול את הגנת תום הלב רק מחמת הפצת המכתב לשלושה אנשים שאינם נוגעים לענין.

20. יתר חלקיו של המכתב מהווים למעשה ביקורת נוקבת על התנהגותו של זילברשטיין, כפי שהיא משתקפת מהעצה שנתן כביכול לאדרי. מדובר בביקורת חריפה עד מאוד (כולל טענה עובדתית שאמיתותה לא הוכחה- כאילו נשלחה לעיריה דרישה לפיצוי בסך שלושה מיליון ₪), אך ביקורת זו כשלעצמה אינה עולה כדי לשון הרע, שכן כל כולה נסבה למעשה על ההנחה העובדתית לפיה זילברשטיין אכן שידל את אדרי לתבוע את העירייה. הקורא הסביר מבין כי מדובר בסכסוך פוליטי בין שני נבחרי ציבור, ולכן אינו מייחס לדברי הביקורת כשלעצמם משמעות רבה. יפים לענין זה הדברים הבאים שפסקתי בת.א. (ת"א) 64122/06 אנשל אשכנזי נ' יואב שמחי , בעמ' 5 - :

"על כן, עוד בטרם יש מקום לבחון האם מדובר בפרסום מוגן לפי החוק, יש לבחון האם הביקורת על אותו איש ציבור מסויים אכן חצתה את הרף של פרסום לגיטימי שאינו מהווה לשון הרע, שהוא כאמור רף גבוה יותר מזה שיש להחיל לגבי פרסום אודות אדם פרטי. גם כאן, כמו בפרסום לגבי אדם פרטי, המבחן הוא מבחנו של האדם הסביר, קרי, האם הפרסום המסויים היה נתפס בעיני האדם הסביר כפרסום של לשון הרע. הדברים יפים מכח קל וחומר כאשר מדובר בהתבטאויות המהוות חלק ממערכת בחירות, כאשר מטבע הדברים, המתמודדים לתפקיד הנהגה של ארגון ציבורי, נוהגים לעתים להטיח דברי ביקורת חריפים זה בזה, ובעיקר, בחברי ההנהגה הקיימת שהם שואפים להחליפה. האדם הסביר אינו נוטה לייחס משקל רב להאשמות המועלות במסגרת מערכת בחירות, מתוך הנחה כי מדובר בחלק בלתי נפרד ממערכה פוליטית בין מתמודדים על ההנהגה. על כן, לא כל פרסום שעלול להחשב כלשון הרע בימי שיגרה, ייחשב ככזה בזמן ניהולה של מערכת בחירות סוערת. משל למה הדבר דומה- לדברי סאטירה, שאף הם אינם נחשבים דרך כלל כלשון הרע, מתוך ההנחה כי האדם הסביר מבין שמדובר בהקצנה מכוונת של מעשים או התנהגות מסוימת, ואינו מייחס לה חשיבות יתירה."

יצויין כי לו היה מדובר בדברי לשון הרע, אזיי ביקורת כזו היתה עשוייה לזכות בהגנתו של ס' 15(4) לחוק, שעניינו, בין השאר, בהבעת דעה על התנהגותו של הנפגע בתפקיד ציבורי או בקשר לענין ציבורי. יצויין כי הגם שרוכברגר טען בס' 16(ה) לכתב ההגנה המקורי לקיומה של הגנה זו, משום מה הוא זנח אותה בכתב ההגנה המתוקן (ראה ס' 14 לכתב ההגנה המתוקן), ככל הנראה עקב טעות.

21. סיכומו של דבר, יש לדחות את התביעה בגין המכתב הראשון.

הפרסום השני- מכתב של רוכברגר מיום 12.6.2006

22. ביום 12.6.2006 שלח רוכברגר לשר הפנים מכתב שכותרתו "פניה להדחת עו"ד יעקב זילברשטיין מחברותו במועצת העירייה". העתקים של המכתב נשלחו לחברי הנהלת העירייה, ליועץ המשפטי של העיריה, לממונה על מחוז תל אביב במשרד הפנים, ליועץ המשפטי לממשלה ולמבקר המדינה (להלן: "המכתב השני" או "הפרסום השני"). גם מכתב זה מצא את דרכו עד מהרה למקומונים שונים, והם "קול ברמה", "על השרון", "צומת השרון" ו"המקומון" ותוכנו פורסם בהם בהרחבה בימים 14.6.2006 ו- 16.6.2006.

23. וזה תוכנו של המכתב השני:

" ... לאחר שרצונו לקבל שכר נכזבה, החל זילברשטיין לפעול נגד הנהלת העירייה, למרות היותו סגן ראש העירייה וחבר הנהלת העירייה, במטרה להכפישה ולהפיץ את דיבתה רעה. בין השאר הפיץ בעיר מינשר נגד העירייה ורשויות המדינה, בנושא טיפולם "הכושל" לדעתו בנושא זיהום מי התהום של רמה"ש, שנבע כפי שידוע לבר- דעת ובוודאי לו עצמו כתוצאה מפעילות תע"ש, במשך עשרות שנים.
...
כתוצאה ממעשיו, לא נותרה בידי ברירה, אלא לפטרו מתפקידו ומאז עבר רשמית לאופוזיציה.
מאז ועד היום פועל זילברשטיין במטרה לפגוע בשמי הטוב, בפעילות העירייה ובאינטרס הציבורי, עד כדי הטרדה.
יתרה מכך, זילברשטיין עושה שימוש בתוארו, עו"ד, כדי לפנות לבתי משפט ולגרום להוצאות כספיות מיותרות לעירייה. גרוע מכך ובאופן בלתי חוקי בעליל, הוא הופיע בבתי משפט כעו"ד וזכה בהוצאות ייצוג כעו"ד, שישולמו מכספי העירייה. זאת, בניגוד לדיני העירייה (ראה חוות דעת היועץ המשפטי המצ"ב).
זו אף זו: באחרונה הובא לידיעתי, שזילברשטיין הסית חברה חיצונית לתבוע את העירייה במיליוני שקלים והגדיל לעשות כשהבטיח לסייע לה במאבקה נגד העירייה.
...
אשר על כן, אבקשך לפעול במסגרת הסמכויות המוקנות לך בחוק ולהדיח את עו"ד זילברשטיין ממועצת העיר. למותר לציין, כי בהדחתו האישית אין כדי לפגוע בכוחה של סיעתו במועצת העיריה, שכן במקומו ייכנס למועצת העיר חבר אחר ברשימה."

24. מכתב זה כולל בחובו קטעים שאינם מהווים לשון הרע, משום שמדובר בטענות כלליות ובלתי ממוקדות, שהרקע להן הוא פוליטי מובהק. מי שקורא את המכתב מבין היטב שמדובר בסכסוך פוליטי בין זילברשטיין לרוכברגר, שהרי רוכברגר מציין כי פיטר את זילברשטיין מתפקידו. יחד עם זאת, המכתב כולל גם האשמות יותר ממוקדות, שיש בהן כדי להוות לשון הרע על זילברשטיין: הטענה לפיה זילברשטיין מופיע באופן בלתי חוקי בעליל בבית המשפט וזוכה בהוצאות מקופת העירייה, והטענה לפיה זילברשטיין הסית חברה חיצונית לתבוע את העירייה ואף הבטיח לסייע לה במאבקה.

25. יצויין כי נושא המינשר שהפיץ זילברשטיין בנושא איכות המים ברמת השרון (מוצג נ/4) איננו מהווה לשון הרע, משום שלא מדובר בהאשמה חמורה דייה עד כדי שיהיה בכוחה כדי לפגוע בשמו הטוב של זילברשטיין. יחד עם זאת, אבהיר את שהבהרתי כבר במהלך הדיון, והוא, שלא היה מקום להאשים את זילברשטיין בענין זה, שכן המינשר המדובר כלל איננו יוצא בביקורת נגד העירייה, אלא אך ורק נגד משרד הבריאות. נהפוך הוא: זילברשטיין מציין באותו מינשר כי העירייה מבצעת את "מרב המאמצים ... לחבר את רמת השרון במהירות האפשרית למקור מים חיצוני נקי מזיהומים."

26. גם הרמיזה לפיה קיים קשר בין פעולותיו של זילברשטיין לבין אי קבלת שכר מהעירייה, למרות שהיא קשה ונוקבת, אינה מהווה לשון הרע משום שהיא נתפשת בעיני הקורא הסביר כביקורת הנובעת מתוך מניעים פוליטיים. מכל מקום, מדובר בהבעת דעה מצידו רוכברגר, הזוכה להגנת ס' 15(4) לחוק. יצויין כי גם לגבי פרסום זה, טען רוכברגר בכתב ההגנה המקורי לקיומה של הגנה זו (ראה ס' 18(ד) לכתב ההגנה), אך משום מה, ככל הנראה שוב עקב טעות, הוא זנח אותה בכתב ההגנה המתוקן (ראה ס' 16 לכתב ההגנה המתוקן). חשוב עם זאת לציין כי לגופו של ענין אין זה נכון שזילברשטיין פעל מתוך מניע כספי. הגם שזילברשטיין סבר כי מגיע לו שכר מהעירייה בגין עמלו בתפקיד סגן ראש העירייה (ראה עדותו של טל עזגד, עוזר ראש העיר במועד הרלבנטי לתביעה, בע' 38- 39 לפרוטוקול מיום 20.4.2009), אין חולק כי רוכברגר ניסה דווקא למצוא הסדר מול משרד הפנים שיאפשר תשלום שכר לזילברשטיין, שאת פועלו העריך בשעתו (ראה עדותו של טל עזגד, בע' 38 לפרוטוקול מיום 20.4.2009). לא התרשמתי כי זילברשטיין פעל נגד ראש העירייה רק משום שזה לא הצליח להסדיר לו תשלום שכר. זילברשטיין ידע היטב כי רוכברגר מנסה למצוא הסדר שיאפשר לשלם לו שכר, שכן רוכברגר סיפר לו על כך. על מה ולמה יתנכל זילברשטיין למי שרק ניסה לפעול לטובתו?

27. לא נחזור בשנית על הדיון בטענה לפיה זילברשטיין הסית את חברת מחלקת מוספים בע"מ לתבוע את העירייה. כפי שצויין כבר קודם, מדובר בטענה עובדתית בלתי נכונה, אך עומדת לרוכברגר ביחס אליה הגנתו של ס' 15(2) לחוק.

28. באשר לטענה לפיה זילברשטיין פעל באופן בלתי חוקי בעליל, משום שהוא הופיע שלא כדין בהליכים נגד העירייה ואף זכה להוצאות שישולמו מכספי העירייה, הרי שמדובר בטענה עובדתית בלתי נכונה, שכן ההליך עליו הלין רוכברגר (עת"מ 1192/06 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ) היה תביעה אישית נגדו, ולא נגד העירייה. יחד עם זאת, רוכברגר הסתמך בענין זה על חוות דעתו של היועץ המשפטי של העירייה, עו"ד גלאור (מוצג נ/10), שציין כי חבר מועצה אינו רשאי לייצג אנשים אחרים בהליכים שהעירייה היא צד להם. חוות דעת זו התבססה על סעיף 17(ג) לכללים בדבר ניגוד עניינים של נבחרי הציבור ברשויות המקומיות, האוסרת על חבר עירייה לייצג בבית המשפט בהליכים שהמועצה היא צד להם. יצויין כי מדובר בהסתמכות שגוייה של רוכברגר, שכן העתירה בה ייצג זילברשטיין את עצמו יחד עם עותרים נוספים הוגשה נגד רוכברגר באופן אישי, מבלי שהמועצה תהיה צד להליך, ועל כן לא חלה במקרה דנן התקנה אליה הפנה עו"ד גלאור, אך עדיין, מדובר בהסתמכות בתום לב של רוכברגר על חוות הדעת. עו"ד גלאור הבין היטב שחוות דעתו מתבקשת ביחס לזילברשטיין, שהרי מדובר בחבר המועצה היחיד שהוא גם עו"ד (ראה הודאתו של עו"ד גלאור, בע' 192- 194 לפרוטוקול). על כן, חוות הדעת היתה נכונה במישור העקרוני אך שגוייה במישור הפרטני שלשמו נתבקשה, משום שהיא התעלמה מן העובדה שהעתירה הוגשה נגד ראש העירייה באופן אישי. יחד עם זאת, יש להניח כי רוכברגר לא היה ער לשגיאה זו, ולכן לא נגרע תום ליבו בקשר לאמירה זו.

אני סבור שאמירה זו של רוכברגר מוגנת לפי ס' 15(2) לחוק, משום שרוכברגר סבר באמת ובתמים שזילברשטיין פועל בניגוד לכללים, ולכן היתה מוטלת עליו החובה לפרסם את הדבר ברבים. כפי שציינתי קודם, כאשר מדובר בחבר מועצה הפועל נגד האינטרסים של העירייה, בהחלט ניתן לראות בפרסום מעשיו על ידי ראש העירייה משום חובה מוסרית או חברתית.

למען שלמות התמונה יש לקבוע, כי חרף הכחשתו של זילברשטיין, הוא ייצג באותה עתירה לא רק את עצמו, אלא גם עותרים נוספים (ראה העמוד הראשון של העתירה, מוצג ת/7, בו נרשם כי העותרים האחרים פועלים גם באמצעות זילברשטיין, וראה גם העמוד האחרון לעתירה, שנחתם על ידי זילברשטיין לבדו, כפי שנוהג עו"ד לעשות בשם לקוחותיו). גם בית המשפט שדן בעתירה סבר כך, והא ראיה, הוא פסק שכ"ט עו"ד לזכות העותרים, משמע, הוא סבר שהם היו מיוצגים בידי עו"ד.

29. יצויין כי גם במקרה דנן, ברור שחרף הכחשתו של רוכברגר, המכתב הועבר לכלי התקשורת על ידי לשכתו. הדבר עולה מתוך הודעה שהעבירה אילנית דנן, ראש לשכתו של רוכברגר, אל דובר העירייה גונן אליאסי, שהעבירה לעיתונאי לוביאניקר (ראה המוצג ת/5). כותרת ההודעה היא: "מצ"ב מכתב מטעם ראש העיר לשר הפנים רוני בראון- להדיח את זילברשטיין". ברור כי ראש הלשכה לא היתה פועלת בענין זה על דעת עצמה. יחד עם זאת, אינני זוקף לחובתו של רוכברגר את הדלפת המכתב לכלי התקשורת, שכן אם רוכברגר סבר שאחד מנבחרי הציבור נוהג שלא כדין בהתנהלותו מול העירייה וגורם לה להוצאות כספיות, היתה מוטלת עליו חובה מוסרית או חברתית לפרסם את הדבר ברבים. מטעם זה, עצם העובדה שהמכתב הופץ גם לשני גורמים שאין להם כל קשר לזילברשטיין, כמו היועץ המשפטי לממשלה ומבקר המדינה, אינה משנה דבר.

30. סיכומו של דבר, הפרסום השני כולל אמנם מספר אמירות המהוות לשון הרע, אך הן זוכות להגנת ס' 15(2) ו- 15(4) לחוק.

הפרסום השלישי- מכתב של רוכברגר מיום 20.6.2006

31. ביום 20.6.2006 שלח רוכברגר למנכ"ל לשכת עורכי הדין מכתב שכותרתו "תלונה בדבר התנהגות בלתי אתית מצד עו"ד יעקב זילברשטיין ". העתקים של המכתב נשלחו לחברי מועצת העיר, ליועץ המשפטי של העיריה, לשר הפנים וליועץ המשפטי לממשלה (להלן: "המכתב השלישי" או "הפרסום השלישי"). גם מכתב זה פורסם עד מהרה במקומון "קול ברמה", ביום 23.6.2006.

32. וזו לשונו של המכתב השלישי:

"1. עו"ד יעקב זילברשטיין הינו חבר מועצת העיר רמת השרון.
2. עו"ד זילברשטיין העיד על עצמו פעמים רבות כי אינו עוסק במקצועו, ועל כן נדהמתי עת הנ"ל ייצג מספר חברי מועצה כנגד עיריית רמת השרון, תוך שהוא מבקש לקבל לידיו באופן אישי את הוצאות המשפט שנפסקו לו כמייצגם, כעו"ד.
3. לפי דבריו של עו"ד זילברשטיין הרי שהוא עצמו אינו עוסק במקצוע ולכן ספק באם שילם דמי החבר השנתיים המאפשרים לו לעבוד במקצוע באופן פעיל ולקבל שכר בגין כך. התנהגות שכזו כשלעצמה הינה פסולה בתכלית ומהווה עבירה אתית חמורה.
4. אלא שלא זו [כך במקור] הענין המרכזי שבפנייתי, אם כי לא ניתן לזלזל בו והוא ראוי כשלעצמו לבדיקה מעמיקה.
ולגוף הענין המרכזי, עו"ד זילברשטיין ייצג את חברי המועצה, את חבריו, כנגד העירייה ופעולה מאין זו [כך במקור] הינה בניגוד גמור לכללי ההתנהגות ולנורמות שהותוו על ידי הוועדה לניגוד עניינים של הרשויות המקומיות.
5. עבירה על כללי ההתנהגות שנקבעו על ידי הוועדה מהווה בהכרח עבירה על כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין.
6. מצ"ב לעיונכם חוות דעתו של היועץ המשפטי לעירייה, מר יצחק גלאור, עו"ד, אשר דוברת בעד עצמה.
7. אבקש לראות במכתבי זה תלונה ולהורות על העמדתו לדין של עו"ד זילברשטיין."

33. מכתב זה מהווה לשון הרע בשני עניינים: הראשון, האשמתו של זילברשטיין כאילו הוא פועל כעו"ד למרות שאיננו רשאי לעשות כן הואיל ולא שילם את דמי החבר ללשכת עורכי הדין, והשני, האשמתו של זילברשטיין בכך שהוא מייצג את חבריו נגד העירייה בניגוד לכללי ההתנהגות והנורמות.

אינני סבור כי הטענה לפיה זילברשטיין ביקש לקבל לידו באופן אישי את הוצאות המשפט מהווה לשון הרע, שכן קיימים מקרים בהם הסכם שכר הטרחה בין עו"ד ללקוח קובע שעו"ד הוא שיקבל את הוצאות המשפט לידיו. ממילא אין צורך לדון בשאלה האם מדובר בטיעון מבוסס מבחינה עובדתית אם לאו.

34. אין אמת בטענה כאילו זילברשטיין לא שילם דמי חבר ללשכת עורכי הדין. אכן, רוכברגר רק הציג ענין זה כאפשרות, כביכול מבלי לקבוע מסמרות, אך בהמשך דבריו הוא הביע דעתו כי "התנהגות שכזו כשלעצמה הינה פסולה בתכלית ומהווה עבירה אתית חמורה" ובכך גילה דעתו כי זילברשטיין אכן נהג באופן פסול. עסקינן בלשון הרע משתמעת לפי ס' 3 לחוק (מה שמכונה לשון הרע בדרך של אינואנדו), הקובע:

"אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפירסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה".

אין גם אמת בטענה לפיה זילברשטיין ייצג את חברי המועצה בעתירה נגד העירייה, שכן העתירה כוונה באופן אישי נגד רוכברגר עצמו. ממילא אין זה נכון שזילברשטיין עבר על כללי האתיקה.

על כן, לא עומדת לרוכברגר הגנת אמת בפרסום.

35. לו הסתפק רוכברגר במשלוח המכתב ללשכת עורכי הדין, היתה עומדת לו הגנת ס' 15(8) לחוק, שעניינה הגשת תלונה על הנפגע לרשות המוסמכת לקבלת תלונה כזו. דא עקא, רוכברגר הפיץ את מכתב התלונה בין גורמים נוספים, כפי שפורט לעיל, ואף לעיתון מקומי. לענין זה יש להפנות למוצג ת/6, המעיד כי ביום 20.6.2006 העבירה מזכירתו של רוכברגר, סמדר ברדה, הודעה לדובר העיריה גונן אליאסי, שמצידו שלח הודעה לעיתונאי אוהד לוביאניקר שכותרתה: "לתשומת לבכם- מכתב מטעם ראש העיר: תלונה בדבר התנהגות בלתי אתית מצד עו"ד יעקב זילברשטיין". הגנת ס' 15(8) לחוק אינה חלה לגבי הפרסום שנעשה למכותבים הנוספים מלבד לשכת עורכי הדין ואינה חלה לגבי העברת המכתב למקומון.

על כן, יש לבחון האם עומדת לרוכברגר הגנה אחרת לפי החוק בגין הפצת המכתב השלישי לגורמים נוספים זולת לשכת עורכי הדין.

36. בכל הנוגע לטענה כאילו זילברשטיין מייצג את חבריו נגד העירייה בניגוד לכללי ההתנהגות והנורמות, הרי שעומדת לרוכברגר הגנה לפי ס' 15(2) לחוק, מן הטעמים שפורטו בקשר לפרסום השני.

37. באשר לטענה לפיה זילברשטיין לא שילם דמי חבר ללשכת עורכי הדין וכי מטעם זה אסור היה לו לייצג אחרים בבית משפט, לא חלה הגנתו של ס' 15(2) לחוק, שכן לא מדובר בהתנהלות ציבורית של זילברשטיין באופן שיכול להצדיק קיומה של חובה מוסרית או חברתית לדווח עליה, אלא בהתנהלות פרטית. בנוסף, מדובר בהשערה בעלמא של רוכברגר, ועל כן לא היה ראוי לשתף בה את הציבור הרחב. בשונה מהטענה לפיה כללי ניגוד העניינים אוסרים על זילברשטיין לייצג אחרים נגד העירייה, שבקשר אליה הסתמך רוכברגר על חוות דעתו של עו"ד גלאור, במקרה הנוכחי הסתמך רוכברגר על השערה שלו עצמו, רק משום ששמע בעבר מפיו של זילברשטיין כי איננו עוסק במקצוע עריכת הדין. השערה כזו אין בה די כדי לבסס קיומה של חובה מוסרית או חברתית לדווח על הענין לציבור הרחב.

38. סיכומו של דבר, הפרסום השלישי כולל שתי אמירות המהוות לשון הרע, אך רק האמירה לפיה זילברשטיין מייצג בבית המשפט שלא כדין משום שלא שילם דמי חבר, אינה מוגנת לפי החוק.

39. זילברשטיין עותר לקבלת פיצוי סטטוטורי בסך של 100,000 ₪ בגין הפרסום השלישי, משום שזה נעשה מתוך כוונה לפגוע בו (ס' 7א(ג) לחוק).

למרות שאין ספק כי רוכברגר אכן התכוון לפגוע בזילברשטיין, אני סבור כי יש להפחית עד מאוד את סכום הפיצוי, משום שכאשר מדובר בביקורת הנמתחת על נבחרי ציבור בכלל, ומפיהם של נבחרי ציבור בפרט, רצוי להמנע מפסיקת פיצויים בשיעור כספי גבוה מדיי על מנת שלא ליצור "אפקט מצנן" של ביקורת אודות התנהלותם של נבחרי ציבור:

"מבחינת האינטרס הציבורי, ככלל, חשיבות הביקורת על איש ציבור, ולא כל שכן נבחר ציבור, היא רבה ומשמעותית. פסיקת פיצויים גבוהים על פגיעה בו עלולה להיות בעלת אפקט "מצנן", שיש בו כדי להשפיע על פרטים ועל גופי תקשורת להימנע, או לצמצם את הביקורת על אנשי ציבור, דבר העלול לפגוע בחופש הביטוי בתחום בו חשיבותו בולטת במיוחד ... החשש לאפקט "מצנן" של חופש הביטוי עקב התחשבות מיוחדת בפגיעתו של איש הציבור בולט במיוחד במישור הסעדים, שכן, כנטען, אנשים מן הציבור נרתעים מביקורת חופשית כנגד אנשי ציבור מחשש מפני הסעדים שעלולים להיות מושתים עליהם, ולא מחשש מפני עצם הטלת האחריות עליהם בעוולות לשון הרע. סיכון ממשי להטלת פיצויים בשיעור גבוה עשוי להוביל את המבקרים, ובכלל זה גופי תקשורת, לזהירות יתר בתחום הביקורת על אנשי ציבור, וקיים חשש כי זהירות זו תרתיע גם במקרים בהם הביקורת על איש הציבור היא חשובה וראויה, נוכח הסיכון שמא לא יהיה ניתן לשכנע את בית המשפט בדבר תחולתה של אחת ההגנות שבחוק ... נדרש, אפוא, איזון זהיר בהיקף הפיצויים המושת על הגורם המפרסם לשון הרע כנגד איש ציבור שיש בו יסוד מרתיע מפני פרסום בלתי אחראי מחד, אך שאין בו כדי לבלום ביקורת ציבורית, שהיא סם חיים להליך הדמוקרטי."

ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי , בעמ' 39- 40 - .

בנסיבות הענין, אני סבור כי יש להעמיד את הפיצוי על סך של 25,000 ₪.

התביעה שכנגד

40. בגדרה של התביעה שכנגד מלין רוכברגר על ארבעה פרסומים שפרסם זילברשטיין עליו, ואשר מהווים לטענתו לשון הרע.

יצויין כי כל הפרסומים נשוא התביעה שכנגד קדמו בזמן לפרסומים נשוא התביעה העיקרית. נראה איפוא כי התביעה שכנגד באה לעולם כפעולת גומלין מצידו של רוכברגר. יחד עם זאת, מדובר בהתנהלות לגיטימית, שכן אדם יכול להחליט להבליג על פרסומים נגדו הנתפסים בעיניו כפרסום לשון הרע, אך מרגע שיריבו מגיש נגדו תביעה בגין עילה דומה, הוא מחליט שלא למחול עוד על כבודו.

הפרסום מיום 17.4.2005

41. ביום 17.4.2005 שלחו חברי ועדת הביקורת של עיריית רמת השרון מכתב אל ראש העירייה, שכותרתו "מכרז חזות העיר "מכרז תפור"(?)". בגוף המכתב הם העלו טענות בנוגע ל"תפירתו" של מכרז בנושא חזות העיר, קרי, ניסוחו באופן שיהלום את מידותיו של מציע מסויים. בין השאר, נכתבו במכתב הדברים הבאים:

"... באותו בוקר ובאותה שעה בה הגיש לך המהנדס אבנר גולן את מסקנותיו, הודעת מידית שאתה מבטל את המכרז בטענה "ששמועה אומרת שהמכרז לחזות העיר היה מכרז תפור". הודעת על כך באופן רשמי במליאת העיר ... עולה חשש שמי שניסה לתפור את "מכרז חזות העיר" בחר הפעם בדרך פשוטה יותר והיא אישור תב"ר מיוחד לצורך קנית מתקנים למגרשי משחקים. במילים אחרות: חברי ועדת הכספים, חברי מועצת העיר וחברי הוועדה לחזות העיר מהווים חותמת גומי להתקשרות שכבר נסגרה עם החברה למשק וכלכלה ... מכיוון שהתב"ר אושר בוועדת כספים בתאריך 11.4.2005 ואמור ככל הנראה להגיע לאישור המליאה הקרובה נבקשך לפנות לגוף המוסמך לברור חשדות אלה (תפירת מכרזים) שהעלית כטענה לביטול מכרז זה ולמצות את הבדיקה עד תומה לפני אישור התב"ר החדש ...

כמי שמדבר על יושר ציבורי ודוגמא אישית הנך מחוייב לפעול מידית על מנת להסיר כתם זה מעליך כמי שהיה שותף לכאורה לתפירת מכרז (אלא אם כן יוכח אחרת)".

יצויין כי מכתב זה כלל איננו חתום על ידי זילברשטיין, אלא על ידי גוף שכינה את עצמו "חברי ועדת הביקורת- רמת השרון". המכתב אינו נושא את שמותיהם או את חתימותיהם של העומדים מאחוריו, למעט חתימת שירבוט אחת בלתי מזוהה. זאת ועוד, המכתב ממוען אך ורק לרוכברגר. יחד עם זאת, מאן דהוא, שזהותו לא נתחוורה (למרות שהועלו השערות מסויימות בענין זה, שאינן נוגעות לזילברשטיין), דאג להדליף את המכתב למקומון והוא פורסם על ידי הכתב אוהד לוביאניקר.

42. נקדים ונאמר כי בהעדר חתימה של זילברשטיין על המכתב- לא ניתן להטיל עליו חבות בגין פרסום לשון הרע, שהרי זילברשטיין כלל איננו המפרסם של המכתב (גם אם היה שותף בצורה כזו או אחרת לניסוחו).

זאת ועוד, בצדק טוען זילברשטיין בסיכומיו כי רוכברגר כלל לא הוכיח את יסוד הפרסום במובן נוסף, קרי, שזילברשטיין הוא שפרסם את המכתב ברבים. גם אם נתעלם מן העובדה שזילברשטיין כלל איננו חתום על המכתב, הרי שלנוכח העובדה שהמכתב היה ממוען אך ורק לרוכברגר, לא מתקיים יסוד הפרסום לאדם אחר זולת הנפגע, כמתחייב מהוראת ס' 2(ב)(2) לחוק. די בכך כדי לשלול את הבסיס לתביעת לשון הרע בגין פרסום זה.

43. למעלה מהצורך אציין כי מי שקורא את המכתב בשלמותו, ולא רק קטעים נבחרים מתוכו, יגיע למסקנה שאין מדובר כלל בלשון הרע נגד רוכברגר, שכן כותבי המכתב הודו שרוכברגר עצמו הוא שביטל את המכרז לאחר שגונבה לאוזניו שמועה כי מדובר במכרז תפור. הקורא הסביר מבין איפוא שידו של רוכברגר לא היתה במעל, שהרי אם הוא עצמו היה שותף לתפירת המכרז, מדוע חשף זאת ברבים וביטל בעצמו את המכרז?

זאת ועוד, אין ספק שעומדת לזילברשטיין הגנת ס' 15(2) לחוק, שכן מדובר בחשש של כותבי המכתב מפני מעשה של שחיתות ציבורית, ולכן היתה מוטלת על זילברשטיין חובה מוסרית וחברתית, בתוקף תפקידו כחבר ועדת הביקורת של העירייה, להתריע בשער בענין זה באמצעות פניה לראש העירייה. עומדת לזכותו של זילברשטיין חזקת תום הלב לפי ס' 16(א) לחוק, שכן משלוח המכתב לראש העירייה כנמען יחיד היה סביר באותן נסיבות (לא הוכח כי זילברשטיין הוא שהפיץ את המכתב לעיתון). יודגש כי גם אם היה מוכח כי זילברשטיין הוא שהפיץ את המכתב לעיתון, עדיין היתה עומדת לו הגנתו של ס' 15(2) לחוק, שכן מדובר במידע מן הסוג המטיל על חבר מועצה כמו זילברשטיין, חובה מוסרית וחברתית להביאו לידיעת הציבור.

יחד עם זאת, למען שלמות התמונה אציין כי לא הובאה בפניי כל ראיה משכנעת לכך שבפועל היה אכן נסיון לתפור את המכרז, וגם לא הובאה כל ראיה לכך שנפל פגם כלשהו באופן טיפולו של רוכברגר בנושא המכרז.

44. סיכומו של דבר, יש לדחות את התביעה שכנגד בגין פרסום זה.

הפרסום מיום 12.5.2005

45. ביום 12.5.2005 שלח זילברשטיין יחד עם חברת מועצה נוספת, מכתב אל רוכברגר, עם העתקים לחברי מועצת העיר והממונה על המחוז במשרד הפנים. כותרת המכתב היתה: "ביקורי שרי מפלגת העבודה-בזבוז כספי ציבור". כרגיל בתיק זה, גם מכתב זה מצא את דרכו עד מהרה לעיתון המקומי. במכתב זה נכתב, בין השאר:

"באחרונה אנו עדים למצעד תוסס ובלתי פוסק של ביקורי שרים ממפלגת העבודה ברמת השרון.
כך למשל זכינו לכבוד לארח את שמעון פרס, אחריו את דליה איציק והכוכב האחרון- כב' השר ללא תיק- חיים רמון.
שלא במקרה כנראה, גם הודעת לאחרונה על התפקדותך למפלגת העבודה. הללויה.
ביקורים אלה מזכים את המכובדים בטיול מייגע בחוצות העיר ומסע התפארות בהישגים, שלצערנו עדיין רחוקים מהשגה.
ברור לכל שלמסעות תעמולה אלה, בסגנון רוסי זול ודביק, אין כל תועלת לעיר והם נועדו מן הסתם לשרת את מטרותיך הפוליטיות בהווה ובעתיד בלבד.
...
עירוב ושימוש בפוליטיקה הארצית למטרותיך האישיות ולמען יחסי הציבור שלך- לא בבית ספרנו!
הפסק את מסע בזבוז כספי הציבור."

46. אינני מקבל את טענתו של זילברשטיין, לפיה לא הוכח שהוא עצמו פרסם את המכתב. זילברשטיין חתם על מכתב שנשלח למספר נמענים, ודי בכך כדי לקבוע שהוא המפרסם של המכתב (גם אם החותמת הנוספת היא זו ששלחה אותו בפועל). אכן, אין כל ראיה לכך שזילברשטיין הוא ששלח את המכתב גם לעיתון, אך הפרסום במקרה דנן מתקיים משום שהמכתב נשלח למכותבים נוספים מלבד רוכברגר.

מכל מקום, אינני סבור שהפרסום חוצה את הרף הנדרש על מנת להוות לשון הרע. מדובר בביקורת, חריפה אמנם, של חברי סיעה פוליטית מתחרה, וממילא דברים אלה נתפסים בערבון מוגבל בעיניו של הקורא הסביר. בוודאי שאין כוחם יפה כדי להשפיל את רוכברגר, בהיותו איש פוליטי המורגל בביקורת, ולבזותו במידה כזו המצדיקה הטלת חבות בגין פרסום לשון הרע. יפים לענין זה הדברים שצוטטו לעיל מתוך פסק דיני בת.א. (ת"א) 64122/06 אנשל אשכנזי נ' יואב שמחי , בעמ' 5 - בנוגע לאופן בו מתייחס הציבור לביקורת פוליטית הנשמעת מפיו של מי שמבקש להחליף את ההנהגה הקיימת.

47. זאת ועוד, עומדת לזילברשטיין הגנתו של ס' 15(4) לחוק, שעניינו הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי. אין ספק שעסקינן בביקורת לגיטימית מצידם של יריבים פוליטיים, בנושא שראוי לדיון ציבורי, קרי, מידת התועלת שיש לעירייה בהשקעת משאבים לשם אירוחם של אישים פוליטיים. מדובר בפרסום שנעשה בתום לב, תוך שהכותב מציג כנדרש את התשתית העובדתית העומדת בבסיס הדעה שהשמיע (ראה ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 319). גם היקף הפרסום אינו שולל את תום ליבו של זילברשטיין. אף אם אניח כי זילברשטיין הוא שהפיץ את המכתב גם לעיתון (דבר שלא הוכח), איני רואה בכך כל פגם בשים לב לטיבה של הביקורת ולזהותו של נשוא הביקורת- ראש העירייה, שהרי אך טבעי הוא שביקורת ציבורית על התנהלותו של ראש העיריה בנושא השימוש בכספי ציבור תמצא את ביטוייה גם בעיתון המקומי.

48. לפיכך יש לדחות את התביעה שכנגד בגין פרסום זה.

הפרסום מיום 19.10.2005

49. ביום 19.10.2005 שלח זילברשטיין, יחד עם חמישה חברי מועצה נוספים, מכתב אל רוכברגר , שכותרתו "רכבת העשייה לא נעצרת ...", ובו כתב, בין השאר:

"בתוך שנתיים מיום שנבחרת, השכלת להפוך את רמת השרון לעיר המכוערת ביותר בפריפרית השרון. העיר מוצפת בעשרות שלטי פרסום שעניינם העיקרי- פגיעה קשה בערכי הנוף, שטיפת מוח חולנית לצריכת מוצרים, מתן בימה פומבית לפאר אותך, ומתן אפשרות עשיית רווחים לבעלי קרקעות, חברות מפרסמות וחברות פרסום, וכל מיני מקורבים אחרים ..."

באופן חריג, יש לומר, מכתב זה לא הועבר למקומונים, כך שרק רוכברגר זכה לעיין בו.

50. מכתב זה אינו מהווה בסיס לתביעה בגין פרסום לשון הרע משום שהוא נעדר את יסוד הפרסום לאדם אחר זולת הנפגע.

רוכברגר טוען אמנם בסיכומיו כי המכתב היה עלול להגיע לידיעת מזכירתו, אך אינני סבור כי בנסיבות הענין די בכך כדי לקבוע שמדובר בפרסום כמשמעו בחוק. בצדק טוען זילברשטיין בסיכומיו כי מדובר באפשרות תיאורטית בלבד (שהרי גם אם המזכירה פותחת את דברי הדואר עבור רוכברגר, אין פירושו של דבר שהיא גם קוראת את תוכנם). רוכברגר מפנה בענין זה להלכת ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני , פ"ד מג(2) 333, 337 (1989), אלא שאין הנדון דומה לראיה, שכן באותו ענין נכתבו דברי לשון הרע על גבי המעטפה שנשלחה לנפגע, קרי, הפרסום היה גלוי לעיני כל. מכל מקום, צריך גם לזכור כי בסופו של דבר, אין כל דרך אחרת להעביר מכתבים אל רוכברגר בתוקף תפקידו הרם כראש עירייה.

רוכברגר טוען בסיכומיו כי העובדה שזילברשטיין חתם על המכתב יחד עם אנשים נוספים, מהווה "פרסום" כמשמעו בחוק, שכן כל אחד מהחותמים נחשף לדברי לשון הרע הכלולים במכתב. אינני מקבל טענה זו, משום שהיא מובילה לתוצאה אבסורדית המחטיאה את מטרתו של החוק. תכליתו של החוק היא להטיל אחריות בגין פרסום המכוון אל צד שלישי, להבדיל מפרסום הנעשה בין המפרסמים לבין עצמם. לו היתה מתקבלת טענתו של רוכברגר, ניתן היה באותה מידה של הגיון לטעון כי גם כותב יחיד ששלח לנפגע בלבד מכתב הכולל דברי לשון הרע, חב בגין הפרסום, שהרי הוא חשף את עצמו לדברי לשון הרע שנכללו במכתב. ייתכן שניתן היה לשקול טענה זו לו הוכח שזילברשטיין הוא שיזם את משלוח המכתב ושידל את האחרים לחתום עליו, אך לא זה המקרה בעניננו.

כמו כן אינני סבור שהפרסום עולה כדי לשון הרע, משום שכפי שכבר צויין מקודם, ביקורת פוליטית, גם אם היא חריפה במיוחד ואפילו מרושעת, כמו במקרה דנן, אינה נתפסת בדרך כלל בעיני הקורא הסביר כמשפילה ומבזה את מושא הביקורת.

51. למעלה מהצורך אציין כי גם כאן מדובר בהבעת דעה לגיטימית מצידם של כותבי המכתב, בקשר להצבתם של שלטי פרסומת רבים מדי לטעמם, גם אם מדובר בביקורת שנאמרה בשפה חריפה ובוטה. בסופו של דבר, צריך לזכור כי מדובר בשיג ושיח פוליטי, ולא בדברי נימוסין המוחלפים בין מכרים הנפגשים בבית קפה.

52. לפיכך יש לדחות את התביעה שכנגד בגין פרסום זה.

הפרסום מיום 13.2.2006

53. ביום 13.2.2006 שלח זילברשטיין, יחד עם חמישה חברי מועצה נוספים, מכתב אל רוכברגר שכותרתו "מושחתים נמאסתם". המכתב פורסם כמובן גם במקומון.

במכתב נכתב, בין השאר:

"אחרי שסיימת לסדר משרות למרבית מקורביך חברי סיעתך ואחרים ובהם, הרצל נחום, דוד מנשה, פרח מלך, יהודה קצב, אלמוג אדובסקי, טל עזגד, אילנית דגן ועוד רבים אחרים, הגיע הזמן לסדר ג'ובים גם ל... מקורבים של הסגנים!
האם לא יגיע סוף לבושה?
האם לא הגיע הזמן לרחם על הקופה הציבורית ולהפסיק לסדר משרות?
...
האם לכל משימה זוטרה תתפרו ג'וב למקורב?
כמה מקורבים עוד נשארו שצריך לדאוג להם?
...
בכל הזדמנות וכלפי חוץ אתה נוהג לשבח את עובדי העירייה, אך מצד שני אתה שוכר יועצים מקורבים, כמעט מדי שבוע, במקום להטיל המשימה על עובדי העירייה.
בשנתיים לכהונתך התרגלנו לשפה אחת כלפי חוץ ושפה אחרת כשמדובר בדאגה לחברים!
...
איציק, כולם אומרים, הרי ידוע כמי שדואג ואינו מאכזב את החברים.
הגיע הזמן לשים סוף לבושה- מושחתים נמאסתם!!".

54. אני סבור כי מכתב זה, בו מואשם רוכברגר בשחיתות של ממש, מהווה אכן פרסום לשון הרע גם ביחס לנבחר ציבור, בשל חומרתן של ההאשמות הכלולות בו. יחד עם זאת, לא מתקיים ביחס לזילברשטיין יסוד הפרסום, שכן המכתב מוען אל רוכברגר בלבד. כפי שצויין כבר קודם, פרסום המיועד לנפגע לבדו אינו מבסס עילה לפי החוק. אכן, מאן דהוא מבין החתומים על המכתב הדליף אותו למקומון, אלא שאין כל ראיה לכך שידו של זילברשטיין היא זו שהיתה במעל, ועל כן לא ניתן לייחס לו את הפצת הפרסום ברבים. ממילא יש לדחות את התביעה שכנגד בגין פרסום זה.

בהעדר פרסום של המכתב, אין צורך לבדוק האם עומדת לזילברשטיין הגנה על פי החוק. למעלה מהצורך אציין כי בפסק דינו של בית הדין לעבודה, אליו מפנה זילברשטיין בסיכומיו, נקבע כי רוכברגר מינה שני מקורבים בלבד (באשר למינויים אחרים שנעשו ללא מכרז, לא נקבע כי מדובר במקורבים לראש העירייה). עוד יש לציין כי פרץ פינקו, סמנכ"ל משאבי אנוש בעיריה, טען כי רוכברגר לא פנה אליו מעולם בבקשה לקבל לעבודה אדם כזה או אחר (ע' 18 לפרוטוקול מיום 20.4.2009). ודוק: השאלה אינה האם מדובר במקורבים שקיבלו משרות, אלא האם רוכברגר הוא ש"סידר" להם עבודה. נמצא איפוא שזילברשטיין לא הוכיח את אמיתות החלק העובדתי של הפרסום, בו טען כי רוכברגר "סידר" משרות לפחות לשבעה מקורבים.


סוף דבר

55. התביעה העיקרית מתקבלת בחלקה בלבד. התביעה שכנגד- נדחית. רוכברגר ישלם לזילברשטיין פיצויים בסך של 25,000 ₪.

56. זילברשטיין מבקש כי ייפסק לו שכ"ט עו"ד בסך של כ- 100,000 ₪ בהתאם להסכמי שכר הטרחה בינו לבין בא כוחו. אינני סבור כי יש הצדקה לפסיקת שכ"ט כה גבוה, במיוחד לנוכח העובדה שמרביתה של התביעה העיקרית נדחתה, כמו גם לנוכח השיקול לפיו ראוי שלא ליצור "אפקט מצנן" ביחס להתבטאויות של נבחרי ציבור. מאידך, יש להביא בחשבון גם את העובדה שהתביעה שכנגד נדחתה כולה. לפיכך, רוכברגר ישלם לזילברשטיין הוצאות משפט בסך 1,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 18,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מה נחשב לשון הרע ?

  2. פרסום לשון הרע

  3. לשון הרע מרומזת

  4. הגנת אמת הפרסום בלשון הרע

  5. הבעת דעה לשון הרע

  6. לשון הרע נגד מורה

  7. לשון הרע - הכוונה של המפרסם

  8. לשון הרע בכתב ההגנה

  9. לשון הרע נגד דוקטור

  10. לשון הרע משפט עברי

  11. לשון הרע מכתב התראה

  12. לשון הרע בפקס לעבודה

  13. לשון הרע נגד העירייה

  14. לשון הרע נגד עורך דין

  15. הסכמה או אי התנגדות לפרסום

  16. פרסום לשון הרע כנגד איש ציבור

  17. פסיקה בנושא לשון הרע

  18. לשון הרע נגד חבר מושב

  19. עניין ציבורי לשון הרע

  20. לשון הרע דואר אלקטרוני

  21. תביעת לשון הרע נגד גוגל

  22. לשון הרע ברשת ב' ברדיו

  23. האם קללה מהווה לשון הרע

  24. הגנה מפני תביעת לשון הרע

  25. לשון הרע במכתב מעורך דין

  26. פרסום ביקורת או לשון הרע

  27. סמכות בית המשפט לפסוק 50,000 ש"ח

  28. סדר דין בתביעות לשון הרע

  29. תביעת לשון הרע נגד ליברמן

  30. לשון הרע בתוכנית טלוויזיה

  31. לשון הרע במהלך עדות בוועדה

  32. גובה הפיצויים על לשון הרע

  33. לשון הרע במהלך דיון משפטי

  34. לשון הרע במסגרת הליך משפטי

  35. תלונה נגד עורך דין לשון הרע

  36. תביעת לשון הרע נגד הפרקליטות

  37. גובה הפיצויים בגין לשון הרע

  38. תביעת לשון הרע על מכתב משמיץ

  39. לפי מה קובעים אם יש לשון הרע

  40. הגנת "העניין הציבורי" בפרסום לשון הרע

  41. לשון הרע - דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם

  42. תביעת לשון הרע נגד בנק לאומי

  43. סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע

  44. הקטנת פיצויים בתביעת לשון הרע

  45. לשון הרע נגד נושא משרה ציבורית

  46. לשון הרע - טור רכילות במקומון

  47. פיצויים מוגברים בגין לשון הרע

  48. פרסום לשון הרע בלי לציין שמות

  49. בדיקת האמת לפני פרסום לשון הרע

  50. לשון הרע כתבה בידיעות אחרונות

  51. האשמה בגניבה בעבודה - לשון הרע

  52. האשמה בשחיתות - תביעת לשון הרע

  53. תביעת לשון הרע נגד מאמן כדורסל

  54. דחיית תביעת לשון הרע בהעדר עילה

  55. הפצת שמועות על רומן - לשון הרע

  56. האם תלונה במשטרה מהווה לשון הרע

  57. מייל לרשימת תפוצה מהווה לשון הרע

  58. תביעת לשון הרע נגד נהג אוטובוס אגד

  59. פרסום אודות חקירת משטרה - לשון הרע

  60. סירוב לפרסם התנצלות בתביעת לשון הרע

  61. לשון הרע במכתב מחוץ לאולם בית המשפט

  62. תביעת מעביד נגד עובדים בגין לשון הרע

  63. תביעת לשון הרע בגין חשד לגניבה מחנות

  64. האם ''תגובה לביקורת'' מהווה לשון הרע

  65. תביעת לשון הרע בהתכתבות בין עורכי דין

  66. לשון הרע נגד עורך דין ע"י עורך דין אחר

  67. תביעת לשון הרע נגד עובד - סמכות עניינית

  68. האם חוות דעת שלילית על עובד מהווה לשון הרע

  69. בית המשפט בוחן אם קללות וגידופים מהווים לשון הרע

  70. תביעת לשון הרע על תלונה במשטרה שהוגשה מתוך טעות

  71. המשפט האנגלי - תביעת לשון הרע ע''י רשות שלטונית

  72. בתביעת לשון הרע חובה לפרט את המילים המדויקות בהן השתמשו

  73. לשון הרע: הבעת דעה יכולה לחול לא רק על נקיטת עמדה ערכית אלא גם על הסקת מסקנות

  74. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון