לשון הרע נגד עורך דין ע"י עורך דין אחר

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע נגד עורך דין ע''י עורך דין אחר:

בפניי תביעה בסך 100,000 ₪ לפיצויים פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן "החוק" או "חוק איסור לשון הרע").
התובע, עו"ד במקצועו, ייצג זוכה בתיק הוצל"פ, שבשמו הגיש בקשה לביצוע שטר. הנתבע, אף הוא עו"ד, ייצג את החייבים באותו תיק. למרבה הצער, כפי שקורה לא-אחת לאחרונה, הפכו עורכי הדין עצמם ליריבים באופן אישי, ולבעלי דין בתביעת לשון הרע שלפניי.
השאלות המתעוררות בתיק זה הן שתיים: האם באות אמירות הנתבע כלפי התובע במסגרת הבקשות שהגיש הנתבע כעו"ד, בשם לקוחו, בגדר החסינות לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע; והאם מוגנות אמירות הנתבע כלפי התובע במסגרת תלונות שהגיש כנגד התובע ללשכת עורכי הדין, בגדר ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק.

רקע עובדתי – ההליך המקורי שהצמיח את התביעה דנא


התובע, עו"ד אפטקמן, ייצג את הזוכה, מרכז מידע אסט (להלן: "אסט" או "הזוכה"), בתיק הוצל"פ (ת"א) שנפתח בשנת 2006, במסגרתו הגיש שטר חוב לביצוע (להלן: "תיק ההוצל"פ"). מדובר בשטר חוב שניתן על ידי החייבים (להלן: "החייב") להבטחת החזר הלוואה שנטלו מאסט. הנתבע, עו"ד בנרי, ייצג את החייב באותו תיק.




הבקשה לביצוע שטר הוגשה בשם אסט. בבקשה צוין מס' ת.ז של הגב' פטרוב. לטענת החייב, הוא פרע את החוב שהשטר נועד להבטיח את פירעונו, אולם בניגוד לדין, השטר לא הוחזר לידיו, והוגש לביצוע על ידי התובע. עוד טען החייב, בכתבי הטענות שהגיש בשמו הנתבע כבא-כחו, כי התובע פתח נגדו תיק הוצל"פ ללא הרשאה או ייפוי כח כדין מטעם הזוכה, במרמה, בניגוד לחוק ההוצל"פ, ותוך הטעיית ראש ההוצל"פ, וכי מי שחתומה כביכול על יפוי הכוח, הגב' פטרוב, איננה הבעלים של העסק, והתובע לא יכול לקבל ממנה הוראות בעניין העסק. כפי שעולה ממידע שמסרו שלטונות מע"מ, הבעלים של העסק היא הגב' דיובקין, והיא בלבד, לטענת החייב, מוסמכת לחתום על יפוי כח בשם אסט. יתר על כן, חתימתה של הגב' פטרוב על יפוי הכוח, אינה תואמת חתימות אחרות שלה, והדבר מוביל למסקנה, כי חתם על יפוי הכח אדם אחר, והתובע אישר את חתימתה של גב' פטרוב בניגוד לדין.




להלן מקבץ חלקי מהדברים שכתב הנתבע בגינם, בין היתר, הוגשה התביעה (המסמכים צורפו בנספח ג' לתצהיר התובע. ההדגשות שלי, אלא אם כן נאמר אחרת – י.ב):


בבקשה שהתקבלה בלשכת ההוצל"פ ביום 4/4/06:
"2. יוחזר ויודגש כי לעו"ד אבי אפטקמן לא היה שום בסיס משפטי לפתיחת התיק בלשכת ההוצל"פ מכיוון שבידו לא היה שום ייפוי כח ו/או הרשאה מטעם הזוכה (הדגשה- במקור).
[....]
5. עו"ד אפטקמן בעת פתיחת התיק שיקר את כב' ראש ההוצל"פ בכך שציין בבקשה כי ייפוי כח נמצא בתיק 31645, אלא שהתיק עם מספר זה כלל לא קיים במערכת בית משפט!.
[...]
"9. אם עו"ד אפטקמן פתח תיק במרמה, נשאלת שאלה – מדוע החייבים חייבים להמתין".

בבקשה שהתקבלה בלשכת ההוצל"פ ביום 06/06/06:
"... לעו"ד אפטקמן אין זכות לקרוא לעצמו ב"כ הזוכה, בטח ובטח לפתוח תיק בשמו. בכל התנהלותו של עו"ד אפטקמן לא נפלה "טעות" כדברי ראש ההוצל"פ - אדרבא, הייתה זו התנהלות קרה ומחושבת שנועדה לסחוט כספים מאנשים תמימים...".

בבקשה שהתקבלה בלשכת ההוצל"פ מיום 17/5/07:
"7. עו"ד אפטקמן ידע היטב כי הוא פתח תיק שלא כדין, על סמך יפויי כוח מזויף של הגב' פטרוב, בתקופה האחרונה לא היה לה שום קשר למרכז מידע אסט.
[..]
13. ולאור זאת, כיצד פועל עו"ד אפטקמן ורימה את כב' ראש ההוצל"פ ואת מזכירות ההוצל"פ?
[..]
20. החתימה שמופיעה על יפויי הכוח תחת שמה של גב' פטרוב, אינה חתימתה.
כהוכחה לכך מצורפים שני צילומי שיקים עם חתימתה האמיתית של גב' פטרוב..
21. השוואת חתימות בין השקים לבין יפויי הכח מיום 10.12.01 הביאה למסקנה כי חתם עליו אדם אחר ועו"ד אפטקמן אישר את חתימתו. מיותר לציין כי זוהי עבירה חמורה ביותר – הן מצד החותם והן מצד עו"ד אפטקמן".



הנתבע טען את הטענות, כבא-כח החייב, שוב ושוב בבקשות מסוגים שונים במסגרת תיק ההוצל"פ. תיק ההוצל"פ נסגר, בסופו של דבר, לפי החלטת ראש ההוצל"פ מיום 20/5/07, מהטעם שנפתח על-שם "מרכז מידע אסט", שאינו אישיות משפטית ואינו יכולה לשמש כזוכה בתיק, ומטעם זה בלבד.




התבטאויותיו של הנתבע בכתבי הטענות במסגרת תיק ההוצל"פ, הן שביסוד תביעה זו. לטענת התובע, עולים הדברים כדי לשון הרע. אין בהם אמת. הנתבע כתב את הדברים בזדון בחוסר תום-לב, תוך פגיעה במוניטין התובע ובמשלח ידו, וגרם לתובע עוגמת נפש רבה.


טענות הצדדים


התובע טוען, כי פתח את תיק ההוצל"פ ופעל עפ"י ייפוי כח מאת הלקוחה שלו, הגב' פטרוב גלינה, שחתמה על יפויי הכוח בשם אסט, ובהוראתה של הגב' פטרוב. זו אף אשררה את המשך הפעולה בשנת 1997 במסמך ת/1. לטענתו, כל חטאו הוא בכך שטעה וציין בבקשה לביצוע שטר את שם הזוכה, אסט, שאיננו אישיות משפטית, בעוד שהיה עליו לציין כזוכה את שמה של הגב' פטרוב, לקוחתו שבהוראתה פעל. המדובר בטעות בתום לב.




בתצהירו בתיק זה, חזר הנתבע על הדברים וטען טענת "אמת דיברתי". מעיון בסיכומים עולה עוד, כי למעשה, במסגרת התיק שבפניי טוען הנתבע טענות חמורות יותר כנגד התובע מאלה שטען בשם לקוחו-החייב, במסגרת תיק ההוצל"פ. בפניי טען הנתבע, כי לא רק שהתובע פתח תיק הוצל"פ ללא יפוי כח או הרשאה כדין מטעם הזוכה, אישר שלא כדין חתימתו של אדם אחר על התצהיר או שעשה שימוש ביפויי כח שנחתם בידי אחר ביודעו שהוא מזויף, אלא שהתובע עצמו, הוא שזייף את חתימת הגב' פטרוב על יפויי הכח. הנתבע הוסיף וטען טענות אלה גם בהתכתבות מאוחרת להגשת התביעה, עם לשכת עורכי הדין. הנתבע מודע לחומרת הטענות, שמשמעותן האשמת התובע בביצוע עבירות פליליות מסוג מרמה וזיוף, ואף ציטט את ההגדרות הרלבנטיות מסעיף 414 לחוק העונשין. הנתבע טוען, כאמור, טענת "אמת דיברתי". את חקירתו הנגדית סיים הנתבע באמירה כי איננו טועה (עמ' 21 ש' 9-11). כן טען, כי עומדת לו החסינות לגבי דברים שנאמרים בדיון משפטי, לפי סעיף 15(8) לחוק.




מטעם התובע הוגשו תצהירו שלו וכן תצהירו של עו"ד סבג, העובד במשרדו ותצהירה של עו"ד קרן שהתמחתה בעת הרלבנטית במשרד. התובע ביקש לזמן לעדות את הגב' פטרוב. בקשתו אושרה (החלטה מיום 25/2/08). המזכירות הנפיקה הזמנה לביצוע במסירה אישית של התובע, אולם העדה לא התייצבה. לא ברור אם אמנם בוצעה מסירה של ההזמנה (לא הוגש לתיק אישור מסירה ולא נטען דבר בעניין זה לפרוטוקול). בית המשפט לא התבקש להוציא צו הבאה לעדה. מטעם הנתבע הוגש תצהירו שלו בלבד. העדים שהגישו תצהירים כאמור, נחקרו על תצהירם.


דיון והכרעה

השאלות שבמחלוקת והמסגרת הדיונית


כאמור, הנתבע ייחס לתובע, בבקשות שהגיש בשם לקוחו במסגרת תיק ההוצל"פ, בין היתר, גם מעשה פליליים. לגרסתו, פתח התובע את תיק ההוצל"פ במרמה, על סמך יפויי כוח מזויף ולא תקף של הגב' פטרוב, תוך הטעיית ראש ההוצל"פ, כאילו הגב' פטרוב מוסמכת לפעול בשם בית העסק, הנמצא בבעלות הגב' דיובקין. התובע מכחיש את הטענות וטוען כי מדובר בטעות בתום לב בפתיחת התיק. היה עליו לציין כזוכה את שמה של הגב' גלינה פטרוב במקום את מרכז אסט, שאינו אישיות משפטית.




הנתבע מודה, כי אם יתברר שהדברים שנאמרו על ידו, אינם נכונים, הם מהווים לשון הרע (עמ' 13 ש' 23-28, ס' 36 לסיכומי הנתבע). הנטל, אם כך, עובר על הנתבע להוכיח קיומה של טענת הגנה או חסינות.




כידוע, שעה שנטענות טענות חמורות למעשים פליליים בהליך אזרחי, נדרשות ראיות כבדות משקל ואיכותיות יותר על מנת לעמוד בנטל ההוכחה של מאזן ההסתברויות (דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ' קראוס ואח', פ"ד נב(3), 1 וע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח, פ"ד מ(1) 589; ע"א 10281/03 קורן נ' ארגוב , מיום 12/12/06)




אף שבכתב ההגנה טען הנתבע רק טענת "אמת דיברתי" (גם זאת, באופן משתמע ולא במפורש), טען בסיכומיו גם לקיומה של חסינות לפי סעיף 13 (5) לחוק, מן הטעם שהדברים נאמרו במסגרת הליך משפטי. התובע השיב לכך בסיכומי התשובה. אבחן, אפוא, האם עומדת לנתבע טענת "אמת דיברתי", ואם דבריו במסגרת תיק ההוצל"פ חוסים תחת החסינות המוקנית לדברים שנאמרו במסגרת הליך משפטי. כן התעוררה במהלך ניהול התיק השאלה אם אמירות הנתבע כלפי התובע בתלונות שהגיש כנגד התובע ללשכת עורכי הדין, מוגנות לפי סעיף 15(8) לחוק. תחילה אבחן את התשתית העובדתית הרלבנטית.


התשתית העובדתית


העובדות שהוכחו הן אלה:
תיק ההוצל"פ נסגר על ידי ראש ההוצל"פ בהחלטה מיום 20/5/07 משום ש"מרכז מידע אסט" איננו אישיות משפטית.
"מרכז מידע אסט" רשום במע"מ על שמה של גב' דיובקין ולפי מס' תעודת הזהות שלה, ולא על שם גב' פטרוב, שחתומה כביכול על יפוי הכח מכוחו פעל התובע (צורף כנספח יב לתצהיר הנתבע). מרכז אסט היה פעיל, לפי מידע שהתקבל ממע"מ, עד סוף שנת 2001 (עמ' 15 ש' 17-10).
התובע לא צירף ייפוי כח ספציפי לבקשה לביצוע שטר, אלא הפנה ליפויי כח שהופקד בהוצל"פ, מיום 10/12/01 (נספח יב הנ"ל, לתצהיר הנתבע).
תיק ההוצל"פ נפתח על סמך יפויי כח זה, כעבור שנים, ביום 23/1/06.
על פני הדברים ומעיון במסמכים, וכפי שהודה גם התובע, חתימתה של הגב' פטרוב על ייפוי הכח אינה זהה לחתימותיה על מסמכים נוספים שהוצגו בתיק.
על פני הדברים מעיון ביפוי הכח, עולה, לכאורה, כי התובע או מי ממשרדו אישר את חתימת הגב' פטרוב על יפוי הכח בחתימתו ובחותמת המשרד. התובע העיד כי לא הוא שאישר את חתימת הגב' פטרוב על יפוי הכוח, ולמעשה, לא ראה אותה מעולם. החתימה על יפויי הכח גם לא נעשתה בפני עו"ד אחר מהמשרד. יפוי הכח נשלח לגב' פטרוב על ידי מי מעובדי משרדו, הוחזר חתום על ידה, ואחד מעובדי משרדו, שפרטיו לא נמסרו, אימת את החתימה.
לפי עדותו של עו"ד סבג ממשרדו של התובע, בין התובע לבין הגב' פטרוב היה נתק, עד שמשרד התובע נאלץ להפעיל חוקר פרטי לצורך איתורה, לאור הבקשות שהגיש הנתבע בשם החייב, במסגרת תיק ההוצל"פ, ועל מנת שיוכלו להגיב לבקשות. לאחר שאותרה הגב' פטרוב, חתמה בפני עו"ד סבג ממשרד התובע על המסמך ת/1 מאפריל 2007, בו היא מציינת כי היא מודעת לחובתה לעדכן את התובע בכתובתה וכי בהעדר קשר, היא מסמיכה את התובע לפעול לפי שיקול דעתו בתיק ההוצל"פ. לאחר מכן, שוב אבד הקשר עם הגב' פטרוב. לצורך ההליך המשפטי הנוכחי, ניסה התובע לאתר את הגב' פטרוב ולאחר שאיתר את כתובתה ביקש להזמינה לעדות. כאמור, הגב' פטרוב לא הופיעה ולא התבקשה הוצאת צו הבאה.
טענות הנתבע מבוססות על הסקת מסקנות מהעובדות הנ"ל. אכן יש בעובדות המתוארות, במצטבר - ובפרט, חוסר העניין שגילתה הגב' פטרוב בניהול התיק והזמן שחלף מעם מתן יפויי הכח, אי-ההתאמה בין החתימות השונות של הגב' פטרוב, וטענת התובע שחתימתה של גב' פטרוב על יפוי הכח לא אומתה על ידו ולא נעשתה על בפני מי מעובדי משרדו - כדי לעורר שאלות ביחס לתוקף יפוי הכוח מכוחו הוגש השטר לביצוע, זהות החתום על יפויי הכח וסמכותה של הגב' פטרוב לפעול במסגרת השותפות. אולם אין בתמיהות אלה כדי להוכיח את טענות הנתבע, כי התובע פתח את תיק ההוצל"פ במרמה. מדובר במסקנות או בהשערות בלבד. כמבואר להלן, טענת המרמה כלפי התובע אינה עולה באופן סביר מעובדות אלה.




הברור שנערך ברשויות מע"מ העלה, כי מרכז מידע אסט רשום במע"מ על שמה של גב' דיובקין, ולא על שם הגב' פטרוב. אף בקבלות שהנפיק מרכז אסט, נרשם מס' ת.ז של גב' דיובקין. מכאן הסיק הנתבע, שהגב' פטרוב אינה בעלת מרכז אסט ואינה מוסמכת ליתן הוראות כלשהן לתובע ולהסמיכו לפעול בעניין גביית השיק בשם העסק. לטענת הנתבע, התובע ידע זאת, ופתח את התיק במרמה כשהוא מציג כאילו יפויי הכוח ניתן כדין. לא ברור כלל על מה ביסס הנתבע את הטענה, שהתובע ידע שבעלת העסק היא הגב' דיובקין ולא הגב' פטרוב, וכי רק הגב' דיובקין מוסמכת ליתן הוראות לפתוח תיקי הוצל"פ בשם אסט - עובדה שיש להוכיחה על מנת לבסס מרמה או הטעייה. כבר מטעם זה, לא הוכחה הטענה.




יתר על כן, הטענה שהגב' פטרוב אינה שותפה באסט, כשלעצמה, לא הוכחה. כפי שטען התובע, העובדה שהגב' דיובקין רשומה כבעלת העסק מרכז אסט, אינה מהווה הוכחה לכך שהגב' פטרוב אינה שותפה בעסק, שאינו שותפות רשומה. עובדה היא, שהנתבע עצמו השתמש בשיקים שנחתמו על ידי הגב' פטרוב בשם אסט (שיקים מקוריים שהנתבע מחזיק ולא היו ברשות התובע), על מנת להוכיח כביכול, כי חתימתה של הגב' פטרוב על יפויי הכוח מזויפת. אם הגב' פטרוב אינה קשורה למרכז אסט או לא מוסמכת לפעול בשמו, כטענת הנתבע, כיצד חתמה בשם בית העסק בצירוף החותמת, או נתנה שיקים במסגרת פעילותו העסקית? לנתבע לא היו פתרונים וכל שטען בעניין זה הוא: "אני לא טוען כלל. אני לא יודע. צירפתי את זה רק להראות שהחתימה של גלינה (גב' פטרוב) היא שונה מהחתימה של ייפוי הכח" (עמ' 20, ש' 16-17. ראו מלוא החקירה בעניין זה מעמ' 19 ש' 29 עד עמ' 20 ש' 17. השיקים, ראו בנספח יד לתצהיר הנתבע). הנתבע גם לא הביא לעדות את הגב' דיובקין על מנת להוכיח את ההשערה כי במסגרת מרכז אסט, רק היא מוסמכת ליתן הוראות לפתיחת תיק הוצל"פ.




עוד נמצא, כי שני החייבים בתיק, לקוחות הנתבע, טענו בפניו שהם שותפים. הנתבע, כעורך דינם, פעל על סמך המידע שנמסר לו, למרות שאישור עוסק מורשה של מע"מ התייחס רק לאחד מהם (יאמין). הנתבע העיד: "הם סיפרו לי. השותפות אמורה להיות לא רשומה. יש שני שותפים שאמורים לפועל בעסק מסוים. החוק לא אוסר" (עמ' 14 ש' 30-31). בהמשך החקירה טען, כי הדברים שאמר ביחס לשותפות לקוחותיו אינם יפים במקרה זה, שכן לא יכול להיות שהגב' פטרוב שותפה משום שלא הגישה תצהיר וסירבה להגיע לבית המשפט (עמ' 15 ש' 3-10). בכל הכבוד, השערות מסוג זה, אינן יכולות לבסס טענה לביצוע עבירת מרמה על ידי התובע, והן אינן עומדות ברף הראייתי הנדרש כאמור לעיל.




גם בכך שלפי שלטונות מע"מ מרכז אסט פעל עד סוף 2001 אין כדי להועיל, בנסיבות העניין, להוכחת טענת מרמה. מוסכם, שהחייב בתיק נטל הלוואה מאסט בשנת 2004, הלוואה במסגרתה ניתן השיק שהוגש להוצל"פ בהליכים שהולידו תיק זה (לנטילת ההלוואה בשנת 2004 ראו ס' 4א לתצהיר הנתבע). הנתבע לא ידע להסביר כיצד ניטלה הלוואה בשנת 2004 מעסק, שחדל, לטענתו, מפעילות בשנת 2001 (ראו חקירתו הנגדית בעמ' 15 ש' 23-28). למותר לציין, כי הנתבע לא הביא לעדות את החייב על מנת שישפוך אור על מי שבא עימו בדברים לגבי נטילת ההלוואה, האם הגב' פטרוב, הגב' דיובקין או מישהו אחר, ועד מתי היה עמו בית העסק בקשר (ראו חקירת הנתבע, בעמ' 20 ש' 21-26).




אשר לחתימת הגב' פטרוב על ייפוי הכוח - התובע הודה בחקירתו, כי קיים הבדל בין החתימות השונות, אולם לדבריו הוא לא פגש מעולם את הגב' פטרוב, ולא שאל אותה לפשר ההבדל בין החתימות. חתימתה של הגב' פטרוב על ייפוי הכח נעשתה שלא בפניו. ייפוי הכח נשלח לגב' פטרוב על ידי אחד מעובדי המשרד והוחזר על ידי הגב' פטרוב, כשהוא כבר חתום על ידה. לטענתו, אין זה תצהיר ואין חובת חתימה בפני עורך הדין. חתימתה של הגב' פטרוב אושרה על ידי אחד מעובדי משרדו של התובע. כמו כן, הגב' פטרוב שבה וייפתה את כוחו מחדש בחתימה בפני עו"ד סבג במסמך ת/1 באפריל 2007 (עמ' 9, ש' 6-22 ובמיוחד ש' 15-19 וכן בעמ' 11, ש' 1-20).




עו"ד סבג, העובד במשרדו של התובע, טיפל משלב מסויים בתיק ההוצל"פ. עו"ד סבג העיד כי כשהגיש הנתבע בקשות רבות לסגירת התיק, הוא נדרש לקבל את עמדת הלקוח, הגב' פטרוב. היה קושי לאתרה ולבסוף איתרו אותה באמצעות חוקר פרטי. היא הגיעה למשרד וחתמה בפניו על מסמך מיום 25/4/07 שכותרתו: "יפוי כח והתחייבות" שסומן ת/1 (עמ' 5 ש' 31-25). במסמך זה התחייבה הגב' פטרוב לעדכן את משרדו של התובע לגבי כתובתה וכי אם לא תעשה כן, היא מייפה את כוחו של התובע לקבל בתיק ההוצל"פ כל החלטה לפי שיקול דעתו, מבלי שתהא לה כל טענה בעניין. כן ציינה במסמך נפרד כי קיבלה שיק מהתובע בעניין תשלום החייבים בתיק וצורף צילום השיק מחשבון הפיקדונות של התובע. לאחר שהוגש המסמך ת/1 בעדותו של התובע, נחקר עו"ד סבג על אותו מסמך וציין כי זיהה את הגב' פטרוב על פי תעודה מזהה והיא חתמה בפניו במשרד על המסמך ת/1 (עמ' 13 ש' 3-7), וכי לא שאל אותה לפשר ההבדלים בין שתי החתימות (שם, ש' 8-10).




אני סבורה, כי אמנם נפל פגם בהליך החתימה על יפויי הכח, כפי שתואר ע"י התובע. פתיחת תיק הוצל"פ לפי יפויי כוח מופקד, דהיינו, לפי יפויי כוח כללי, צריך שתעשה על סמך יפויי כח שנחתם בפני עורך הדין המאשר את החתימה (ראו הוראות סעיף 91 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א – 1961, סעיף 20 לחוק הנוטריונים, תשל"ו- 1976, ותקנה 11(א)(2) לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם–1979). אולם, אין בכך כדי להוכיח את הטענה שהתובע פעל לפתוח את תיק ההוצל"פ במרמה, כטענת הנתבע. אין בפגם שנפל בהליך חתימתה של הגב' פטרוב על יפוי הכוח כדי להוכיח את טענת הנתבע, כי התובע ידע שהגב' פטרוב איננה מוסמכת לפעול בשם אסט (עובדה שלא הוכחה כשלעצמה) או שהתובע ידע שלא היא חתמה על יפויי הכח, וכי חתם עליו אחר. על אחת כמה וכמה גם לאור המסמך ת/1, המהווה אשרור בדיעבד של יפויי הכח, ונעשה בפני עו"ד סבג, שעדותו בעניין זה הייתה מהימנה ולא נסתרה.




עוד חשוב לציין, כי תיק ההוצל"פ נסגר על ידי ראש ההוצל"פ משום שמרכז מידע אסט איננו אישיות משפטית. לא התקבלה כל טענה אחרת של הנתבע. ההיפך הוא הנכון. ראש ההוצל"פ סבר שמדובר בטעות מצד התובע בפתיחת התיק על שם מרכז אסט. אמנם, ראש ההוצל"פ הביע חוסר שביעות רצון מכך שהטעות שנפלה בידי התובע, ב"כ הזוכה, לא תוקנה באופן שגב' פטרוב תירשם כזוכה, למרות שחלף זמן רב. ראש ההוצל"פ ציין כי אילו תוקנה הטעות כנדרש, היו נחסכים בקשות רבות ודיונים שהתקיימו וחייב את התובע בהוצאות אישיות. יחד עם זאת, ראש ההוצל"פ לא קבע דבר שיש בו כדי לתמוך בטענות החמורות של הנתבע כלפי התובע, בדבר מרמה כביכול.




הנתבע מזכיר תיק אחר בו טיפל, של חייב בשם גרינשטיין, שאף כנגדו פתח התובע בשם אסט תיק הוצל"פ, בסמיכות זמנים. אלא שלא צורפו כל המסמכים בעניינו של גרינשטיין לתיק זה ובכל מקרה, מלמד עניינו של זה על ההיפך דווקא. שכן לפי דברי הנתבע, התובע סגר את תיק ההוצל"פ לאחר שהובאו בפניו טענות מר גרינשטיין לפיהן פרע את חובו, והתובע בדק את הטענות ומצא אותן נכונות (ס' 5 לסיכומים).




גם אם אניח, שהנתבע יצא כדי חובתו להוכיח שבעלת העסק איננה הגב' פטרוב, וכי היה על התובע לקבל יפויי כוח של הגב' דיובקין לצורך הגשת שטרות שקיבל בית העסק אסט לביצוע בהוצל"פ, וכי בשל כך נמצא, שהתובע פתח בהליכי הוצל"פ בחוסר סמכות (והדברים לא הוכחו, כאמור) וגם אם אניח שהחתימה על יפויי הכוח איננה של הגב' פטרוב (טענה שאף היא לא הוכחה, למרות התהיות הרבות בעניין זה) – עדיין אין בכך כדי לבסס כלל ועיקר את טענת הנתבע שהתובע פתח את ההליכים במרמה, תוך שהוא יודע שזהו מצב הדברים. טענות אלו, שהן העומדות ביסוד התביעה בפניי, לא הוכחו.




הנתבע, שעליו הנטל להוכיח את טענותיו, לא עמד, אפוא, בנטל זה. כאשר מדובר בטענות לביצוע עבירות מרמה וזיוף, דרושות ראיות כבדות משקל על מנת לעמוד במידת ההוכחה במשפט האזרחי. כך בכל הליך אזרחי וכך גם כשמדובר בהוכחת טענות הגנה בלשון הרע.




כאן המקום לשוב ולציין, כי בעניין אישור חתימתה של הגב' פטרוב על יפויי הכח, החריף הנתבע את טענותיו כלפי התובע במהלך ניהול התיק שבפניי. תחילה טען הנתבע בתצהירו (ובתיק ההוצל"פ) כי מהשוואת חתימתה של הגב' פטרוב על ייפוי הכח לחתימותיה במסמכים אחרים (ת/1) ניתן לראות, שעל יפויי הכח חתם אדם אחר והתובע, אישר את חתימתו שלא כדין, (ס' 37). בסיכומיו טען הנתבע, שהתובע הוא שזייף את חתימתה של הגב' פטרוב על ייפוי הכח (ס' 28). התביעה מושתתת על האמירה המרוככת יותר בדבר אישור החתימה של הגב' דיובקין שלא כדין, ולא על טענות הנתבע בסיכומיו, כאילו התובע זייף את חתימתה של הגב' פטרוב. יחד עם זאת, מצאתי לנכון להתייחס גם לטענה זו, שיש לה חשיבות לצורך המשך הדיון.




טענת הנתבע, כי חתימת הגב' פטרוב זויפה ע"י התובע, מבוססת על אותן עובדות ונסיבות שאוזכרו לעיל, ובעיקר על כך שחתימתה של הגב' פטרוב על ייפוי הכח, אינה זהה לחתימותיה על מסמכים אחרים שצורפו לתיק. לאחר ההוכחות ולאחר שהוגשו סיכומי התובע, יום לפני המועד שנקצב להגשת הסיכומים מטעמו של הנתבע, הגיש הנתבע "הודעה ובקשה לבימ"ש", לה צירף חוו"ד גרפולוג מטעמו. בהחלטה מיום 7/10/08 הוריתי על הוצאת ההודעה במתכונתה מהתיק, שכן לא ברור היה אם אלו סיכומי הנתבע, או שמא מדובר בבקשה לצירוף ראיות חדשות, שאז היה על הנתבע לפרט ולנמק בבקשה מתאימה כדין, מדוע יש להורות על צירוף חוות הדעת בשלב הנוכחי של הדיון (לאחר שמיעת הראיות והגשת סיכומי התובע). בהמשך לכך, הגיש הנתבע "בקשה חוזרת לקביעת דיון נוסף והקלדת בתיק חוו"ד של גרפולוג" (כך במקור) (בש"א 4741/08). בבקשה זו טרם ניתנה החלטה. גם הפעם לא ביקש הנתבע צירוף ראיה חדשה ולא נימק כנדרש מדוע יש להתיר צירופה בשלב זה, כפי שהוריתי בהחלטתי מיום 7/10/08. גם לבקשה זו, לא צורף תצהיר.




אין מקום להיעתר לבקשה לצרף חוו"ד בשלב זה של הדיון, לאחר שמיעת הראיות והגשת סיכומי התובע, בוודאי בהעדר כל הנמקה ותצהיר. כבר מטעמים אלה יש לדחות את הבקשה, והיא נדחית. יתר על כן, חוו"ד שצורפה איננה ערוכה כלל כחוו"ד כנדרש לפי פקודת הראיות. גם לגופו של עניין, אין בה אלא כדי לציין כי קיימת סבירות גבוהה יחסית, שהחתימה של גב' פטרוב על יפויי הכח לא בוצעה על ידי מי שחתם כגב' פטרוב על השיקים ויפויי הכח שסומנו ב/1 לחוות הדעת. חוות הדעת מסויגת בעצמה אשר לתוקף הממצאים, שכן בידי הבודק לא היה יפויי הכח המקורי. מכל מקום, אין במסקנה שבחוות הדעת, כדי להוכיח כי התובע הוא שזייף את החתימה, כנטען. חוות הדעת איננה מתייחסת כלל לאפשרות שהתובע זייף את החתימה של הגב' פטרוב. הבקשה, אפוא, גם אינה רלבנטית.




התוצאה הבלתי נמנעת מניתוח התשתית העובדתית וחומר הראיות כאמור לעיל היא, שהנתבע לא הוכיח טענת אמת דיברתי, מן הטעם שלא הוכיח את אמיתות טענותיו. אולם החיסיון לפי סעיף 13(5) לחוק, ממנו נהנים המתדיינים ובאי כחם במהלך דיון משפטי, אינו כפוף להוכחת אמיתות הדברים. אפנה, אפוא, לבחינת תחולתו של חיסיון זה בנסיבות העניין.


האם עומדת לנתבע חסינות לפי סעיף 13(5) לחוק


בסיכומיו העלה הנתבע לראשונה טענה נוספת, היא החסינות הקבועה בס' 13(5) לחוק. סעיף 13(5) לחוק קובע:

"13. לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי ...
(5) פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;".



התרת הפרסום, במקרה של ס' 13(5) לחוק, באה לאזן בין האינטרס הציבורי בשמירה על ניהול תקין של ההליך על מנת שיוכלו משתתפים בהליכים משפטיים להתבטא כרצונם, מבלי שיצטרכו לשקול מילה במילה, לבין זכותו של נפגע מלשון הרע לקבלת סעד בגין פגיעה העלולה לגרום לו עוול.




אין חולק כי בקשות המוגשות במסגרת הליך, ובכלל זה הבקשות השונות, החוזרות והנשנות, שהגיש הנתבע בתיק ההוצל"פ, נכנסות באופן טכני בגדר 'דיון' לפי ס' 13(5) (ר"ע 176/86 פלונית נ' פלוני, פ"ד מ(2) 497). השאלה היא, אם מעבר לדרישה הטכנית של המסגרת הדיונית בה נאמרו הדברים, דורש יישום החסינות גם בחינה עניינית של הדברים שנאמרו, תוך התחשבות בתוכן הדברים, זיקתם לדיון, מצבו הנפשי של המפרסם וכיוצ"ב, ובמילים אחרות - האם החסינות שמעניק החוק היא חסינות מוחלטת או יחסית. סוגיה זו עלתה בלא-מעט פסקי דין של בתי המשפט המחוזיים. הבחירה בין שתי הגישות טרם הוכרעה על ידי בית המשפט העליון.




לאחרונה נדונה השאלה בביהמ"ש המחוזי בע"א (ת"א) 1682/06 רסקין נתן נ' לב (ניתן ביום 17/9/08). הדיון נסב סביב טענות שנטענו כלפי המשיב בערעור, במסגרת חקירתו הנגדית בהליך בוררות, לפיהן הורשע בעבירות מרמה וריצה עונש מאסר. מדובר היה בהרשעות שהתיישנו ונמחקו והמשיב דכאן, הוא עצמו, לא היה בעל דין אלא מנהלה של החברה שהיתה בעלת דין, והעיד בתוקף מעמדו זה. דעת הרוב (כב' השופטים ד"ר ק. ורדי ור. לבהר- שרון) סברה, כי החסינות לפי סעיף 13(5) לחוק היא חסינות יחסית. יחד עם זאת, לא הכריעה דעת הרוב בדבר, משום שלדידה, באותו עניין, לנסיבותיו, חוסים הדברים שנאמרו שם, תחת החסינות גם לפי הגישה היחסית. דעת המיעוט (כב' הש' שנלר) סברה כי החסינות לפי סעיף זה היא חסינות מוחלטת וכי יש "..להידרש לשאלה אחת בלבד ועניינה, האם הפרסום אכן נעשה תוך כדי דיון, ככל שמדובר בבעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, והאם הפרסום "נעשה תוך כדי דיון בפניהם" בעת שמדובר בתפקיד שיפוטי"..




אני סבורה כי במקרה שלפניי, אין צורך להידרש למחלוקת הפוסקים, שכן עם כל הביקורת על התנהלותו של הנתבע, שנקט בבקשות שהגיש בשם החייב, בלשון בוטה וחריפה, וללא הרף, ואף שנמצא כי לא עלה בידו להוכיח את אמיתות הטענות - חוסות ההתבטאויותיו תחת החסינות לפי ס' 13(5) לחוק. זאת מהטעם שאין מדובר ב"דברי ביקורת סתם" שאמר הנתבע בגנות התובע, אלא בטענותיו של לקוח הנתבע, לגופו של העניין שנדון במסגרת תיק ההוצל"פ. הלקוח טען כי פרע את החוב אולם בניגוד לדין, השטר שנועד להבטיח את פירעון ההלוואה, לא הוחזר לידיו, והוגש לביצוע על ידי התובע. הלקוח טען, בין היתר, כי התובע פתח את תיק ההוצל"פ במרמה על סמך יפוי כח שלא כדין, משום העובדות שצוינו לעיל. הנתבע, בשם לקוחו, אכן הטיח בתובע האשמות חמורות. אולם במקרה שבו טוען עורך הדין בשם הלקוח טענות מרמה, כחלק מטענותיו כנגד חבותו לפרוע את השטר, העלאת הטענות בשם הלקוח, היא חלק מתפקידו של עורך הדין, וחלק מן העניין שצריך להתברר בפני בית המשפט. במקרה כזה, אין לחשוף את עורך הדין לתביעת לשון הרע, רק משום שהטענות שטען בשם לקוחו, לא הוכחו או לא התקבלו על ידי בית המשפט. בחתימתו על מסמכי בי-דין בשם הלקוח, עורך הדין אינו משמש כערב לכך שכל הנטען בכתבי הטענות, בשם הלקוח, הוא אמת.




יתר על כן, התביעה הוגשה ביום 22/1/07, שעה שתיק ההוצל"פ עוד התנהל (התיק נסגר כאמור, בהחלטה מיום 20/5/07). משיקולי מדיניות משפטית ראויה אין להתיר התערבות בהליך משפטי שמתנהל, באמצעות הגשת תביעה נפרדת בלשון הרע, שמבוססת על הטענות שנטענות באותו תיק, כנגד עורך הדין שטוען את הטענות בשם לקוחותיו (ראו ת"א (ת"א) 2699/00 עו"ד כהנא נ' וינברג-דורון, עו"ד מיום 27/2/01, כב' השופטת גרסטל).




אני קובעת, אפוא, כי הדברים שנאמרו בכתבי הטענות שהגיש הנתבע בשם לקוחותיו במסגרת תיק ההוצל"פ, חוסים תחת החסינות המוקנית לדברים שנאמרו במסגרת דיון משפטי, ואין הם יכולים להצמיח לתובע עילת תביעה בלשון הרע.




יחד עם זאת, אני מוצאת לנכון לציין כי איני רואה בעין יפה את הביטויים בהם נעשה שימוש במסגרת הבקשות. ראוי היה שהנתבע ינקוט תרבות שיחה וכתיבה עניינית, הגונה ומאופקת יותר, גם כאשר הוא טוען טענות של לקוחותיו ובשם לקוחותיו, וגם כשבטענות חמורות עסקינן. יכול היה הנתבע למלא אחר תפקידו כבא-כח החייב בתיק בנאמנות ומבלי לגרוע מתוקף הדברים, לו ציין את העובדות והעלה את התמיהות העולות מהן, תוך שימוש בלשון פחות בוטה ומשתלחת. במיוחד, כאשר ניתן להתרשם מהמפורט לעיל, מהיחס הבלתי הולם שבין חומרתם של הדברים ועוצמת האשמות, לבין המידה הבלתי מספקת של הראיות התומכות בטענה.




מכאן אפנה לבחון פרסום נוסף של הנתבע כנגד התובע – במסגרת תלונות הנתבע כנגד התובע ללשכת עורכי הדין.


האם עומדת לנתבע הגנת סעיף 15(8) לחוק בשל פניותיו ללשכת עורכי הדין


כשהוגשה התביעה ביום 22/1/07, טרם הוגשה תלונתו של הנתבע נגד התובע ללשכת עורכי הדין. זו הוגשה כחודש לאחר מכן, ביום 13/2/07. התובע ציין עובדה זו בתצהירו, וצירף לו העתק התלונה (סעיף 16). במהלך ההוכחות צורפו העתקים מהתכתבויות נוספות שבין הנתבע ללשכה, בעקבות גניזת תלונתו (סומנו ת/3-ת/5). הנתבע אף נחקר בחקירה נגדית על תלונותיו ללשכה והעיד כי שלח באופן אישי את התלונה ללשכת עורכי הדין (עמ' 16 ש' 27). פנייתו החוזרת של הנתבע ללשכה ותשובות הלשכה לפניותיו, הוגשו במהלך חקירתו של הנתבע, וסומנו ללא התנגדות (ת/3- ת/5). התובע התייחס לפרסום שנעשה בפניות הנתבע ללשכת עורכי הדין בסיכומים מטעמו. בסיכומיו, לא התייחס הנתבע לעניין כלל, ואף לא טען להגנה לפי ס' 15(8) לחוק. טענת הגנה זו אוזכרה דווקא על ידי התובע, בסיכומי התשובה. לנוכח חקירת הנתבע בעניין לרבות צירוף המסמכים ללא התנגדות ובהעדר טענה להרחבת חזית, ובתוקף סמכותו של בית המשפט לבחון האם חלה על הפרסום הגנה אחרת (שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז), עמ' 217), אבחן האם עומדת לנתבע ההגנה שבסעיף האמור.




ראשית אציין כי גם בפניה ללשכת עורכי הדין ניתן לראות שהאשמות הנתבע כנגד התובע התעצמו עם הזמן. במכתב התלונה הראשון מיום 13/2/07, טען הנתבע שהתובע פתח תיק הוצל"פ ללא ייפוי כוח או הרשאה כדין מטעם הזוכה וביצע פעולות ו"מעשים לא חוקיים". לא נטען לזיוף ולמרמה (נספח ה' לתצהיר התובע). בפנייה זו, כפי שנעשתה לראשונה, אינני סבורה כי יש משום לשון הרע, בהתחשב בכך שמדובר בגוף שמטרתו לקבל ולבדוק תלונות מסוג זה.




אלא שהנתבע פנה פעם נוספת ללשכת עורכי הדין ביום 22/5/07, ובפניה זו האשים את התובע בפעולות בלתי חוקיות והוסיף כי "ייתכן שפתח במרמה מאות אם לא אלפי תיקים בשם חברה שלא קיימת" מאז שנת 2001. משהוגשה תביעת לשון הרע, סברה הלשכה כי אין מקום שתטפל בעניין, והתלונה נגנזה מבלי לקבוע עמדה. במכתב נוסף מיום 14/10/07 (ת/4) לאחר שנגנזה תלונתו בשל ניהול ההליכים בבית משפט זה, ציין התובע כי "מדובר בעבירות חמורות ביותר, ברורות ובולטות לעין, אשר עבר עו"ד אפטקמן – זיוף חתימה, ניסיון קבלת כסף במרמה, הטעיית ערכאות שיפוטיות ועוד" (ההדגשה במקור), ודרש כי תלונתו תתברר. ועדת האתיקה של הלשכה השיבה לנתבע במכתב מיום 27/2/08 (ת/3) כי נוסח מכתבו "חרג ממסגרת נאותה", כי אין בדעתה להתנצח עמו וכי התלונה נשארת גנוזה. ועדת האתיקה של הלשכה ציינה כי הנתבע יוכל לפנות לאחר מתן פסק דין בהליך שלפניי, אם יהיה טעם לדבר. בשתי פניותיו האחרונות של הנתבע ללשכה הגדיל, אפוא, הנתבע לעשות וטען לאפשרות שהתובע "פתח במרמה מאות אם לא אלפי תיקים". כן הוסיף וטען לזיוף החתימה על ידי התובע, טענה שכאמור, אף לא נטענה במסגרת תיק ההוצל"פ בשם החייב. כן טען הנתבע שהתובע פעל כך מתוך ניסיון לקבל לעצמו כסף במרמה. הכל כאשר זו הפעם, פנה הנתבע ללשכה, באופן אישי ועל דעת עצמו, ולא במסגרת ייצוגם של החייבים (כך הודה הנתבע בחקירתו, בעמ' 16 ש' 27).
עוד יש לציין כי הנתבע בחר להגיש תלונה אישית שלו כנגד התובע ללשכה, לאחר שהועד המחוזי החליט לגנוז את תלונת הלקוח-החייב, בה עיין שלוש פעמים, ולא מצא כי בהתנהלות התובע הייתה בנסיבות העניין עבירה אתית (ההחלטות בנספח לכתב התשובה של התובע). תלונות החייבים לא צורפו על ידי מי מהצדדים לתיק בית המשפט. צורפה מכתבי הלשכה בדבר סגירת התלונה (צורפו כנספחים לכתב התשובה שהגיש התובע).




לעניין זה, קובע ס' 15 (8) לחוק כדלקמן: "15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה. ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה;"




בבחינת תום-הלב נדרש בית המשפט גם לחזקות הראייתיות שבס' 16 לחוק. ס' 16 קובע:


16. (א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:


הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15.




כפי שנקבע ברע"א 10250/03 בן–גביר נ' דנקנר (מיום 12/11/06), "אלמנט הסבירות הוא יסוד דומיננטי הן בפן החיובי והן בפן השלילי של חזקת תום הלב [..] יסוד הסבירות בחזקת תום הלב מחייב בחינה של מידתה ואיכותה של הפגיעה, על רקע נסיבות המקרה והערכה נורמטיבית אם הפגיעה ראויה להגנה... להתנהגות המפרסם טרם הפרסום, בשעת הפרסום ולאחריו משמעות בעלת משקל בהקשר לסבירות הפרסום. פרסום שנועד כל כולו לפגוע, להעליב ולבזות עשוי להיחשב חורג מהסביר, וחזרה על התבטאויות פוגעניות בהזדמנויות נוספות, עלולה לשלול תום לב".




בע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2), 281 עמד בית המשפט על מהותה של דרישת תום הלב שבס' 16(א) ויסוד הסבירות שבה, בקובעו כי: "...יסוד הסבירות אשר סעיף 16 (א) נדרש לו, משמעו כי על הפרסום שלא לחרוג, בנוסחו ובזיקתו לאירועים עליהם הוא מתבסס, מכל קשר הגיוני אפשרי עם הנתונים, כגון כאשר פלוני יכונה בכינויי שודד וגנב בשל כך שאיחר ביום אחד בפירעונו של חוב...".




בע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ"ד נה (5) 865 מציין בית המשפט כי בבסיסה של הסבירות עומדת דוקטרינת המידתיות. "לשון משתלחת וחריפה עשויה לצאת אל-מחוץ לתחום הסבירות, ואולם, לא בהכרח כך [..] כך אף בבחינתו של עקרון המידתיות; אל לו למפרסם לנקוט לשון בוטה וקשה מקום שיכול הוא למלא את חובתו בלשון ראויה". עוד נקבע שם כי לענין סעיף 16(ב)(3) - "נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15" – כי חזקה על אדם שהוא מתכוון למה שהוא אומר וכותב.




הנטל להוכחת קיומה של הגנה לפי סעיף 15 לחוק על סעיפיו הקטנים הוא על הנתבע, לרבות הוכחת קיומו של תום לב כנדרש. אולם כאשר קמה למפרסם חזקת תום לב לפי סעיף 16, עובר נטל ההוכחה אל התובע, ואם כפות המאזניים בשאלת תום הלב יהיו מאוזנות, יפסוק בית המשפט לטובת המפרסם.




בהסתמך על העובדות שהיו בפניו כשנכתבו הדברים ללשכת עורכי הדין (שהן לכל היותר העובדות כפי שפורטו בסעיף 13 לעיל), ייחס הנתבע לתובע עבירות פליליות חמורות של זיוף ומרמה וניסיון לקבל כספים במרמה. אלו הם דברים חמורים מאלה שטען כלפי התובע במסגרת תיק ההוצל"פ, בשם לקוחותיו. אם לא די בכך, הנתבע טען כי ייתכן שמדובר במעשים שעושה התובע באופן מסיבי ושיטתי, בחריגה מן המקרה שבו טיפל בשם החייבים בתיק ההוצל"פ, וזאת מבלי שהייתה לנתבע כל ידיעה לגבי מעשים בקנה מידה כנטען על ידו. מהעובדות הידועות, לא ניתן היה להסיק, כפי שפירטתי לעיל, כי התובע זייף את חתימתה של הגב' פטרוב ופתח תיקים על דעת עצמו, כדי לגבות במרמה עבור עצמו, כספים שלא מגיעים לו. המסקנות הן מוגזמות ואינן סבירות בנסיבות העניין.




במקרה דנן, לא קמה לנתבע חזקת תום הלב. מתקיימת דווקא החזקה שבסעיף 16 (ב)(3), בדבר חוסר תום-לב של הנתבע. אמנם ניכר כי הנתבע סבור שטענותיו אמת הן והוא מאמין בהן, אך בכך לא די, לנוכח דרישת הסבירות כפי שנקבעה בפסיקה. אמונתו של הנתבע לא הייתה סבירה. מסקנותיו, על סמך העובדות הידועות לו, היו בלתי סבירות. הנתבע לא גילה כל ערנות לזכויותיו של התובע ולא נקט כל זהירות בלשונו, ובביטויים בהם בחר להשתמש. הלשון בה נעשה שימוש הייתה משתלחת וחריפה, לא צורך. הפרסום חרג בנוסחו ובזיקתו מן אירועים עליהם הוא מתבסס, דהיינו: העובדות הידועות לנתבע עקב ייצוג החייבים בתיק ההוצל"פ. כאמור, חזקה על אדם שהוא מתכוון למה שהוא אומר וכותב וחזקה על כן, שהתכוון לפגוע "במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15" כלשון סעיף 16(ב)(3).




לא נעלמה מעיני העובדה שמדובר בפניה ללשכת עורכי הדין, שהיא גוף האמון על קבלת תלונות משמעתיות לפי חוק לשכת עורכי הדין, ומוסמכת להגיש קבילה כנגד עורכי דין במקרים המתאימים מבין התלונות. בעניין זה דומה תלונה ללשכת עורכי הדין לתלונה למשטרה. מטרת התלונה היא שהמשטרה תבצע חקירה לפי סמכויותיה כדין ותבדוק אם יש מקום להעביר את החומר לתביעה הרלבנטית לצורך הגשת כתב-אישום. כבר נקבע לגבי הגשת תלונה למשטרה כי אין מקום לחייב את מי שמגיש תלונה למשטרה לערוך חקירה פרטית משל עצמו לפני הגשת התלונה (ע"א 310/74 שטרית נ' מזרחי, פ"ד ל(1) 389, 392; ע"א 788/79 ריימר נ' עזבון המנוח רייבר, פ"ד ל(2) 141). דין דומה ראוי שיחול גם ביחס למי שפונה ללשכה בתלונה משמעתית. על כן נראה, על פני הדברים, כי חזקת חוסר התום הלב שלפי סעיף 16(ב)(2) - הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא – צריכה להתפרש בצמצום ההולם את העניין. ברי, עם זאת, כי גם אם אין לחייב בביצוע חקירה לבדיקת הטענות טרם הגשת התלונה, אין לאפשר ניצול לרעה של מנגנון התלונה. כך סבר גם המחוקק, משהקפיד לשבץ את ההגנה הרלבנטית לאמירות שנאמרו במסגרת תלונה שהוגשה לגוף מוסמך, במסגרת ההגנות שלפי סעיף 15 לחוק, הדורשות קיומו של תום-לב. זאת, להבדיל, למשל, מהחסינות שמוענקת לדברים שנאמרו בנסיבות המנויות בסעיף 13, או מהגנת "אמת דיברתי" שלפי החוק. גם כשבהגשת תלונה לגורם מוסמך עסקינן, קיימת דרישת תום לב, ובמרכזה, יסוד הסבירות (ראו למשל ע"א 1808/03 אגשם נ' רשות הדואר , מיום 25/12/03). מכל מקום, אינני נדרשת לעניין זה, שכן אני סבורה כאמור, כי חזקת חוסר תום לב מתקיימת כאן ממילא, מכוח סעיף 16(ב)(3).




התוצאה היא, אפוא, שאני מוצאת כי בפניותיו של הנתבע ללשכת עורכי הדין בתלונה האישית כנגד התובע, יש משום לשון הרע וכי הדברים שייחס לתובע בפנייה אינם חוסים תחת ההגנה שבסעיף 15(8) לחוק.


הפיצויים שיש לפסוק לטובת התובע


שעה שהתגבשה אחריותו של הנתבע לפי החוק, זכאי התובע לפיצוי בגין הנזק שגרם לו הפרסום, לרבות בגין עוגמת הנפש שנגרמו לו כתוצאה מהפרסום, ללא צורך בהוכחת הנזק. סעיף 7א(ב) לחוק, מאפשר פיצוי של הנפגע מדברי לשון הרע, בסך של 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק. במקרה של הוכחת כוונה לפגוע, מאפשר החוק בסעיף 7א(ג), פיצוי כפל ללא הוכחת נזק, בסך 100,000 ₪. התובע תבע פיצוי סטטוטורי ללא הכוחת נזק בסך של 100,000 ₪. התובע לא הוכיח נזק ממשי.




מטרת הפיצויים היא לפצות את התובע בגין הנזק שנגרם לו בפרסום, בין היתר, גם באמצעות ההכרה השיפוטית בכך ששמו הטוב של התובע נפגע ללא הצדקה. מטרת הפיצויים היא גם להעניש את מי שגרם לפגיעה בשמו הטוב של התובע וכן, לחנך את הציבור על מנת שיירתע מפגיעה בכבודו של אדם.




בפסיקת הפיצויים הבאתי בחשבון כי התביעה, המבוססת על ייצוג הנתבע את החייבים בתיק ההוצל"פ נדחתה, וכי לא הוכח שנגרם לתובע נזק ממשי בפרסום שנעשה ללשכת עורכי הדין, בגינו התקבלה התביעה. כמו כן, הנתבע היה משוכנע (באופן בלתי סביר) באמיתות הטענות. מצד שני, הבאתי בחשבון כי הדברים שנאמרו הם כאמור, קשים ובוטים ללא צורך, ועומדים ביחס בלתי סביר לעובדות ולפיכך, מצדיקים פיצוי משמעותי.




גם התנהלותו של הנתבע בהליך זה הייתה משוללת רסן, וללא כל התחשבות בזכויות התובע. יתר על כן, הנתבע לא התנצל, לא מצא צורך לבחון את התנהלותו והגדיל לעשות כשניצל את ההליך המשפטי בפניי כדי לטעון כלפי התובע טענות חמורות יותר מאלה שטען כלפי התובע בשם לקוחותיו במסגרת תיק ההוצל"פ. הנתבע לא הרפה גם בסיכומיו, כאשר ברור היה, שלא היה בראיות כדי להוכיח את אמיתות טענותיו.




כך, בסיכומיו ממשיך ומייחס הנתבע לתובע מעשים חמורים של מרמה, זיוף ואף סחיטת כספים:

"17. כל חומר הראיות מוכיח כי עו"ד אפטקמן באי חוקיות בשם 'אסט', זייף את חתימתה של גב' פטרוב והטעה את מערכת בימה"ש. על סמך חומר ראיות זה, כב' ראש ההוצל"פ ביום 20.5.07 סגר את התיק בשנית בחיוב של עו"ד אפטקמן בהוצאות סמליות.

18. התובע פעל על דעת עצמו מטעם של גב' דיובקין ילנה, בעלת "אסט" ובניגוד לחוק בכך שניסה להוציא במרמה עשרות אלפי שקלים מהחייבים.

19. התובע רימה את כב' ראש ההוצל"פ בכך שלאורך כל הדרך טען בפניו כי פעל כדין בשם בעלת העסק "אסט" גב' דיובקין ובכך שיבש בהליכי המשפט.

20. בנוסף, כאשר התגלתה רמאותו של התובע, הוא שינה את גירסתו וטען כי בעלת "אסט" הינה גב' פטרוב והיא חתמה על יפוי הכוח בפניו והסמיכה אותו לפתוח תיק בהוצל"פ נגד החייבים. טענה זו גם אינה מתיישבת עם המציאות והראיות בכתב (שקים, אישורים, יפוי כח), אשר מצביעות כי חתימתה של גב' פטרוב על יפוי הכוח שונה לגמרי מהחתימות על השיקים ועל אישוריה".
28. עם זאת, התובע לא רק פעל על דעת עצמו בשם "אסט", אלא שגם זייף את חתימתה של גב' פטרוב על יפוי הכח והציג אותה בפני כב' ראש ההוצל"פ וביהמ"ש כבעלת העסק "אסט"!

(ההדגשות כולן שלי – י.ב)



אני סבורה, כי זהו ניצול לרעה בחוסר תום לב של הליך משפטי זה. הדברים חרגו הרבה מעבר להגנה על הטענות שהועלו בשם הלקוחות במסגרת תיק ההוצל"פ, והפכו למעין מסע אישי של הנתבע כנגד התובע, תוך שימוש בלשון משתלחת ופוגענית. כך גם, כאמור בתלונה שהגיש הנתבע באופן אישי כנגד התובע ללשכת עורכי הדין.




גם מבחינה פרוצדורלית, ניהל הנתבע את ההליך באופן הראוי לביקורת. הנתבע הגיש במהלך ניהול התיק 6 בקשות, לרבות בקשה למחיקת כתב התביעה לאחר הגשת תצהירים וטרם מועד ההוכחות, בשל כך שהתובע לא הצליח לאתר את העדה הגב' פטרוב. בקשה זו (בש"א 5806/07) נדחתה לאחר קבלת תגובה ותשובה. לאחר מתן החלטה זו הגיש הנתבע בקשה נוספת (בש"א 1037/08) לביטול ההחלטה ולפסילת תובענה בשל אי-חוקיות התובענה, אף היא בקשה חסרת יסוד ובסיס, שנדחתה לאחר תגובה ותשובה. זאת, כאשר בקשה דומה "לפסילת תובענה" בשל אי-חוקיות כביכול (4496/07), שהוגשה קודם לבקשות הנ"ל, נמחקה לאור הערות בימ"ש, בהסכמה בדיון במעמד הצדדים, ללא צו להוצאות.




הנתבע לא הרפה, וביקש להעלות טענה של פסילת תצהירים "עקב אי חוקיות" גם בתחילת דיון ההוכחות (פרוטוקול מיום 6/7/08). לאחר מכן עיכב את הגשת הסיכומים, עשה דין לעצמו ובחר על דעתו שלו לא להגישם, תוך שהגיש יום לפני המועד להגשתם הודעה ובקשה לא ברורה ל"צירוף חוו"ד גרפולוג" מטעמו (!) ויחד איתה בקשה לפסילת סיכומי התובע משום שנחתמו ע"י מזכירתו (!), בקשה עליה חזר גם בפתח סיכומיו, אף שנדחתה כבר קודם להגשת הסיכומים, לאחר קבלת תגובה. סיכומי הנתבע הוגשו רק ביום 2/11/08 (לאחר החלטה מיום 7/10/08 ומיום 22/10/08), בצירוף בש"א 4741/08, עליה הרחבתי במסגרת פסק הדין.




בנסיבות העניין כמפורט אני סבורה כי יש לפסוק לתובע פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, בסך 40,000 ש"ח.




אני קובעת, אפוא, כי הנתבע ישלם לתובע פיצויים בסך 40,000 ₪ בצירוף הוצאות וכן שכ"ט עו"ד בסך 8000 ₪ בתוספת מע"מ, שיש בהן גם כדי להביא בחשבון את ההתנהלות הדיונית של הנתבע (לרבות בגין דחיית בש"א 4741/08).



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מה נחשב לשון הרע ?

  2. פרסום לשון הרע

  3. לשון הרע מרומזת

  4. הגנת אמת הפרסום בלשון הרע

  5. הבעת דעה לשון הרע

  6. לשון הרע נגד מורה

  7. לשון הרע - הכוונה של המפרסם

  8. לשון הרע בכתב ההגנה

  9. לשון הרע נגד דוקטור

  10. לשון הרע משפט עברי

  11. לשון הרע מכתב התראה

  12. לשון הרע בפקס לעבודה

  13. לשון הרע נגד העירייה

  14. לשון הרע נגד עורך דין

  15. הסכמה או אי התנגדות לפרסום

  16. פרסום לשון הרע כנגד איש ציבור

  17. פסיקה בנושא לשון הרע

  18. לשון הרע נגד חבר מושב

  19. עניין ציבורי לשון הרע

  20. לשון הרע דואר אלקטרוני

  21. תביעת לשון הרע נגד גוגל

  22. לשון הרע ברשת ב' ברדיו

  23. האם קללה מהווה לשון הרע

  24. הגנה מפני תביעת לשון הרע

  25. לשון הרע במכתב מעורך דין

  26. פרסום ביקורת או לשון הרע

  27. סמכות בית המשפט לפסוק 50,000 ש"ח

  28. סדר דין בתביעות לשון הרע

  29. תביעת לשון הרע נגד ליברמן

  30. לשון הרע בתוכנית טלוויזיה

  31. לשון הרע במהלך עדות בוועדה

  32. גובה הפיצויים על לשון הרע

  33. לשון הרע במהלך דיון משפטי

  34. לשון הרע במסגרת הליך משפטי

  35. תלונה נגד עורך דין לשון הרע

  36. תביעת לשון הרע נגד הפרקליטות

  37. גובה הפיצויים בגין לשון הרע

  38. תביעת לשון הרע על מכתב משמיץ

  39. לפי מה קובעים אם יש לשון הרע

  40. הגנת "העניין הציבורי" בפרסום לשון הרע

  41. לשון הרע - דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם

  42. תביעת לשון הרע נגד בנק לאומי

  43. סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע

  44. הקטנת פיצויים בתביעת לשון הרע

  45. לשון הרע נגד נושא משרה ציבורית

  46. לשון הרע - טור רכילות במקומון

  47. פיצויים מוגברים בגין לשון הרע

  48. פרסום לשון הרע בלי לציין שמות

  49. בדיקת האמת לפני פרסום לשון הרע

  50. לשון הרע כתבה בידיעות אחרונות

  51. האשמה בגניבה בעבודה - לשון הרע

  52. האשמה בשחיתות - תביעת לשון הרע

  53. תביעת לשון הרע נגד מאמן כדורסל

  54. דחיית תביעת לשון הרע בהעדר עילה

  55. הפצת שמועות על רומן - לשון הרע

  56. האם תלונה במשטרה מהווה לשון הרע

  57. מייל לרשימת תפוצה מהווה לשון הרע

  58. תביעת לשון הרע נגד נהג אוטובוס אגד

  59. פרסום אודות חקירת משטרה - לשון הרע

  60. סירוב לפרסם התנצלות בתביעת לשון הרע

  61. לשון הרע במכתב מחוץ לאולם בית המשפט

  62. תביעת מעביד נגד עובדים בגין לשון הרע

  63. תביעת לשון הרע בגין חשד לגניבה מחנות

  64. האם ''תגובה לביקורת'' מהווה לשון הרע

  65. תביעת לשון הרע בהתכתבות בין עורכי דין

  66. לשון הרע נגד עורך דין ע"י עורך דין אחר

  67. תביעת לשון הרע נגד עובד - סמכות עניינית

  68. האם חוות דעת שלילית על עובד מהווה לשון הרע

  69. בית המשפט בוחן אם קללות וגידופים מהווים לשון הרע

  70. תביעת לשון הרע על תלונה במשטרה שהוגשה מתוך טעות

  71. המשפט האנגלי - תביעת לשון הרע ע''י רשות שלטונית

  72. בתביעת לשון הרע חובה לפרט את המילים המדויקות בהן השתמשו

  73. לשון הרע: הבעת דעה יכולה לחול לא רק על נקיטת עמדה ערכית אלא גם על הסקת מסקנות

  74. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון