לשון הרע נגד עורך דין

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע נגד עורך דין:

1. התובע, עורך דין פרטי ותיק, בעל משרד בעיר אשדוד, אשר עוסק בעיקר בתביעות נזיקין, הגיש תובענה כספית בסך 100,000 ₪, בגין לשון הרע, כנגד הנתבע המשמש יו"ר הוועד הארצי של עובדי בתי המשפט.

2. בתאריך 28.9.2006 כתב התובע מכתב (נ/4) המופנה לגב' רונית פרטוש, עובדת במחלקה האזרחית בבית משפט השלום באשדוד, וזו לשונו:

"לכבוד
גב' רונית פרטוש
מחלקה אזרחית
בית משפט השלום
אשדוד

ג.נ,

הנדון: תיקים אזרחיים

  1. קראתי את מכתב התשובה שלך רצוף הסילופים והתירוצים, ואין בדעתי להיכנס לתכנו בכדי לא להביך אותך עוד.
  2. גם שמעתי את תוכן שיחתך מאתמול עם רעייתי, כששכחת ללחוץ על כפתור הטלפון!
  3. דומה שלאחרונה את צועדת על מסלול התנגשות עם משרדי!
  4. אני מציע לך ל"התאפס" על עצמך, להתנהג בנימוס, לכבוש את יצרייך השליליים, ובעיקר לחזור לתפקוד תקין (כפי שהיה בעבר) ולהפסיק לתרץ את מחדלייך.
  5. אנחנו מכבדים אותך כאדם ומעולם לא נהגנו בך בחוסר נימוס וכבוד. מוצע לך לנהוג באותה דרך, במיוחד בפן האישי.
  6. אם אני ארגיש כי עבודת משרדי או התיקים שבטיפולי נפגעים בשל מחדלייך (המקריים או המכוונים), או התנהגותך האישית, לא אהסס לנקוט בכל דרך פעולה העומדת לרשותי.
  7. אנו מאחלים שנה טובה, וחתימה טובה!


העתק: המזכיר הראשי – מר חנן הראל.

בכבוד רב,
יעקב עוז, עו"ד"

בתגובה למכתב זה, אשר הועבר על ידי הגב' פרטוש לנתבע, המשמש כיו"ר הוועדה הארצי של עובדי בתי המשפט, שלח הנתבע בתאריך 4.10.2006 מכתב ליו"ר לשכת עורכי הדין בבאר שבע (להלן: "המכתב הראשון"), וזו לשונו:

"לכבוד
יו"ר לשכת עורכי הדין
עוה"ד דניאל דטנר
באר-שבע 8410

הנדון: התנהגות עו"ד יעקב עוז

אדוני שלום רב,

צר לי כי עלי לכתוב מכתב זה, אך הגיעו מים עד נפש. לא ייתכן אדוני כי עו"ד יעקב עוז ועורך דין ממשרדו ירשו לעצמם לאיים ולהכפיש את שמם של עובדי בית המשפט באשדוד. (מצ"ב עותק ממכתבו של עוה"ד עוז המדבר בעד עצמו וחבל).
עובדי בתי המשפט באשר הם, ועל אחת כמה וכמה גב' רונית פרטוש בימ"ש השלום באשדוד, משתדלים ונותנים שירות מצויין לכלל באי בתי-המשפט ועורכי-הדין הרבים הבאים לכותלי בית-המשפט.
עוה"ד עוז אשר מרשה לעצמו לצעוק ולגעור בעובדי בתי-המשפט כאילו היו עובדי משרדו אשר מקבלים ממנו משכורת, אינו מבין כנראה כי עובדי בתי המשפט ובהם הגב' פרטוש, אינם כאלו ואין לו שום זכות שבעולם לצעוק ולאיים כפי שהוא עושה זאת (ודי אם תראה אדוני את מכתבו מיום 28.9.2006).
לגופו של ענין, בזמנו פנתה הגב' רונית פרטוש לעו"ד עוז יעקב בעניין תביעה בנזקי גוף, מיד עם תחילת טיפולו בעניין זה, החליטה הגב' פרטוש להפסיק את שירותיו, שילמה לו את המגיע לו בגין הטיפול אשר נתן וכך סברה כי תמו כל יחסיה עמו. אך כנראה שהפגיעה בעו"ד עוז מעצם העברת התיק לעו"ד אחר הביאה אותו לנהוג כפי שהוא נוהג.
איני טוען כי הגב' פרטוש אינה טועה במהלך עבודתה, אך גם טעויות אלה נעשות בתום-לב בשל הלחץ הרב הקיים בבתי-המשפט. בטוחני, כי אין הגב' פרטוש מנסה להשתלח במשרדו של עו"ד עוז וטעויות כאלה קורות ולצערי ימשיכו לקרות.
צר לי, כי עו"ד עוז סוחב משקעים אישיים ומפנה אותם לאופי עבודתה של הגב' פרטוש, זכותו להתלונן, אך ישנה דרך, ישנם גורמים.
גם אם תשובותיה אינן מספקות את עו"ד עוז לגבי תלונותיו, אסור שייכתב או שישתמע ממכתבו כי העובדת הינה שקרנית.
בסיום מכתבו של עו"ד עוז אל הגב' רונית פרטוש מסתמן איום כי הלה "לא יהסס לנקוט נגדה כל דרך פעולה העומד לרשותו".
אנו עובדי בתי-המשפט לא נעבוד תחת איומים, גם לא של עורך-דין עוז וגם לנו ישנם דרכי פעולה. כולי תקווה שלא נצטרך להגיע למצב הזה.
אדם אשר מבקש שיכבדו אותו חובה עליו לכבד את האחרים, גם אם הם עובדי בית המשפט.
טוב יעשה עוה"ד עוז באם יחזור בו ממכתבו מיום 28.9.2006 לגב' רונית פרטוש.
באם עדיין רצונו להתלונן על יחסיה כלפיו וכלפי משרדו, אזי הדרך ידועה ואם לאו להלן הגורמים שעליו להפנות את תלונתו:
א. מחלקת הביקורת, הנהלת בתי המשפט.
ב. מנהל מחוז באר-שבע והדרום, מר אבי קרופם – מזכיר ראשי בימ"ש שלום ב"ש.
ג. מר חנן הראל – מזכיר ראשי בימ"ש אשדוד.

בברכה,
חסון דני,
יו"ר הועד הארצי
העתקים:
מנהל בתי-המשפט – כב' השופט משה גל.
הגב' אביגיל סטיר-הררי – סמנכ"ל מזכירויות, הנהלת בתי המשפט.
הגב' עפרה תם-רוזנר – מנהלת אגף ביקורת.
כב' השופט מיכלס משה – נשיא בימ"ש השלום ב".
כב' השופט חדש חיים – ס/נשיא בימ"ש השלום אשדוד.
עוה"ד יעקב עוז – רח' האלמוגים 7, אשדוד.
מר אבי קרופ – מנהל מחוז באר-שבע והדרום.
מר חנן הראל – מזכיר ראשי, בימ"ש שלום אשדוד.
הגב' יהודית רועי – יו"ר ועד מחוז באר-שבע.
הגב' רונית פרטוש – בימ"ש השלום אשדוד.".

תגובת התובע לא איחרה לבוא, ובתאריך 16.10.2006 שלח מכתבו לנתבע, כהאי לישנא:

"לכבוד
מר דני חסון
יו"ר ועד עובדי ביהמ"ש
בפקס': 02-6517670

א.נ.

הנדון: מכתבך מיום 4.10.2006 בעניין גב' רונית פרטוש

  1. נדהמתי לקרוא את תוכנו השקרי של מכתבך הנ"ל.
  2. אבקש לדעת ממי, מלבד הגב' פרטוש, קיבלת או אימתת את האינפורמציה השקרית שבחרת לכתוב במכתבך.
  3. אינפורמציה זו נדרשת בכדי שאוכל לדעת כנגד מי להגיש תביעה בבית המשפט.
  4. אנו מודים לכב' מראש.


בכבוד רב,
יעקב עוז, עו"ד"

עוד באותו היום, 16.10.2006, השיב הנתבע לתובע במכתב (להלן: "המכתב השני") כלהלן:

"לכבוד
עו"ד יעקב עוז
רח' האלמוגים 7
אשדוד 77414

הנדון: מכתבך מיום 16.10.2006

צר לי אדוני על כי הינך ממשיך לתקוף, במקום להפנים ולהבין כי עובדי בית המשפט אינם עובדים אצלך ואינך ממונה עליהם כלל וכלל.
אין אני מתכוון לנהל עימך משא ומתן ואין בדעתי לספק לך אינפורמציה.
בסעיף 3 במכתבך אתה ממשיך ומאיים בהגשת תביעה, מי כמוך כעורך-דין מכובד יודע שדלתות בית המשפט פתוחות בפניך.
אינני חוזר בי ממכתבי הקודם ואף מוסיף כי סגנון מכתבך שבסימוכין אכן מעיד כי התנהגותך כנגד עובדי בית המשפט, לדעתי מבישה את המעמד.

בכבוד רב,

חסון דני,
יו"ר הועד הארצי
העתקים:
מנהל בתי-המשפט – כב' השופט משה גל – מצ"ב מכתבו של עו"ד עוז.
כב' השופט מיכלס משה – נשיא בימ"ש השלום ב"ש – מצ"ב מכתבו של עו"ד עוז.
כב' השופט חדש חיים – ס/נשיא בימ"ש השלום אשדוד – מצ"ב מכתבו של עו"ד עוז.
יו"ר לשכת עורכי-הדין, עוה"ד דניאל דטנר – מצ"ב מכתבו של עו"ד עוז.
הגב' אביגיל סטיר-הררי – סמנכ"ל מזכירויות, הנהלת בתי המשפט – מצ"ב מכתבו
של עו"ד עוז.
הגב' עפרה תם-רוזנר – מנהלת אגף ביקורת, מצ"ב מכתבו של עו"ד עוז.
מר אבי קרופ – מנהל מחוז באר-שבע והדרום, מצ"ב מכתבו של עו"ד עוז.
מר חנן הראל – מזכיר ראשי, בימ"ש שלום אשדוד, מצ"ב מכתבו של עו"ד עוז.
הגב' יהודית רועי – יו"ר ועד מחוז באר-שבע, מצ"ב מכתבו של עו"ד עוז.
הגב' רונית פרטוש – בימ"ש השלום אשדוד, מצ"ב מכתבו של עו"ד עוז.".

3. האמור במכתב הראשון והשני הינם הבסיס לעילת התביעה אותה הגיש התובע כנגד הנתבע, בגין לשון הרע, בסך 100,000 ₪.

4. הרקע לתביעה:

א. רונית פרטוש (להלן: "פרטוש"), היא מזכירה ותיקה במחלקה האזרחית בבית המשפט באשדוד (כיום מנהלת המדור האזרחי). התובע, שהינו עורך דין כאמור, מנהל את מרבית תיקיו באותו בית משפט באשדוד, מזה שנים רבות.
ב. אין מחלוקת שמעבר ליחסי עבודה ששררו בין פרטוש לבין התובע, התפתחו יחסים בשני מישורים נוספים: במישור האחד נוצרו ביניהם יחסי עו"ד-לקוח לאחר שפרטוש שכרה את שירותי התובע לטיפול בתביעה בגין תאונת דרכים בה היתה מעורבת, ובמישור השני נוצרו ביניהם יחסי חברות אישיים במסגרתם הזמינו הצדדים זה את זה לאירועים משפחתיים (עמ' 30 שורה 14) ושיתפו זה את זה בעניינים אישיים (עמ' 6, שורה 20; עמ' 8 שורה 8).

ג. בשנת 2005 החל התובע להתלונן בפני הממונים של פרטוש ביחס לתפקודה הלקוי, לטענתו, כמזכירת בית משפט. התובע אף הגיש כנגדה ביום 9.3.2006 תלונה בכתב. כתוצאה מכך הפסיקה פרטוש ייצוגה על ידי התובע.

ד. בחודש יוני 2006, כתגובה לתלונות נוספות שהגיש התובע בגין תפקודה של פרטוש, הגיש גם סגן הנשיא בבית המשפט באשדוד תלונה למזכיר הראשי.

ה. ביום 27.9.2006 טלפנה אשת התובע, אשר עובדת עימו במשרד, לבית המשפט, בבקשה לברר פרטים אודות תיק מסויים. לשיחה ענתה גב' פרטוש, וכאשר העבירה את השיחה, שוחחה עם חברתה למזכירות והתבטאה בצורה שלילית אודות אישה מסויימת. התובע סבור שהמדובר היה באשתו ואילו הגב' פרטוש טוענת כי התייחסה לאדם אחר. כך או אחרת, בעקבות שיחה זו, שבה שמעה אשתו של התובע את הדברים, פנה התובע למחרת, ביום 28.9.2006, אל פרטוש במכתב (נ/4).

המישור הדיוני
5. א. התובענה הוגשה תחילה לבית משפט השלום בירושלים, אך מאחר שמקום עבודתו של הנתבע הוא בבית משפט השלום בירושלים, הוצע לצדדים על ידי נשיא בית משפט השלום (דאז) כבוד השופט אמנון כהן, שהתביעה תתברר בבית משפט זה.

ב. מאחר שעוד בטרם הצעה זו פנה התובע אל כבוד נשיאת בית המשפט העליון, הורה כבוד הנשיא כהן להמתין להחלטתה. ביום 26.4.07 ניתנה החלטת כבוד הנשיאה, לפיה יש להמתין להחלטת כבוד הנשיא לעניין העברת הדיון לבית משפט זה.

ג. לאחר מכן ביקש כבוד הנשיא את תגובת הצדדים, מהן עלה שהתובע מתנגד להעברת הדיון לבית משפט זה והנתבע מסכים להעברה. בהחלטתו מיום 28.5.07 קבע כבוד הנשיא, כי על סמך ידיעתו לפיה אין למותב זה היכרות אישית עם הנתבע, ועל כן הוא מורה על העברת הדיון.

ד. מטעם התובע העיד התובע בעצמו, ומטעם ההגנה העידו הנתבע וגב' רונית פרטוש. עוד העידו מטעם התובע העדים לסתור (עדי הזמה) מיכל ימיני, חנן הראל, גיא נוב, ג'סיקה וודהוקר ודינה דהן.

ה. עו"ד הופמן ממשרדו של התובע ייצג את התובע בהליך זה וכן הגיש תצהיר מטעמו ונחקר עליו (ולצורך כך הופסק ייצוגו באופן זמני).

ו. נוכח כך שלא היתה מחלוקת על עצם הפרסום, דהיינו, המכתבים אותם שלח התובע מיום 28.9.2006 ומיום 16.10.2006, העיד הנתבע והעד מטעמו תחילה, לאחריו התובע והעדה מטעמו ובהמשך העדים לסתור, אשר העידו מטעם התובע.

טענות הצדדים
6. א. עיקר טענות התובע
לטענת התובע, מכתביו של הנתבע, בעיקר הראשון שבהם, הפכו ל"שיחת היום" במסדרונות בית המשפט באשדוד; עובדי בית המשפט באשדוד התבדחו אודות הסוגיה עם התובע, ועשרות עובדים נוספים, שהיכרותם עם התובע שטחית, סבורים ש"אין עשן בלי אש" וכי התובע הוא אדם מפחיד ומאיים. גם שופטי בתי המשפט במחוז דרום שוחחו אודות הסוגיה ביניהם. בנוסף, נדרש התובע על ידי לשכת עורכי הדין להתייחס למכתבו של הנתבע. יצוין כבר עתה שמכתבו הראשון-תלונתו של הנתבע ללשכת עורכי הדין נגנזה, לאחר שלא נמצאה בהתנהגות התובע עבירה על כללי האתיקה המקצועית (נ/2).
מטרת המכתבים, כך נטען, היתה להציג את התובע באור שלילי ולפגוע בשמו הטוב. הנתבע שם לו למטרה להלך אימים על התובע ולעשות רושם בקרב בוחריו, על חשבון שמו הטוב של התובע.
עוד טען התובע כי לפגיעה ערך מוסף, לאור היותו עוסק בפעילות ציבורית כיו"ר ועדת הנזיקין והביטוח של לשכת עורכי הדין במחוז דרום, חבר פורום הנזיקין הארצי של לשכת עורכי הדין, חברת ועדת רפואה ומשפט, דירקטור במכון הגישור של לשכת עורכי הדין, חבר הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, דירקטור בחברה ממשלתית, וקצין בכיר בדרגת סא"ל (במילואים) בצה"ל, אשר מעולם לא דבק בו רבב.

ב. עיקר טענות הנתבע
(1) לטענת הנתבע, מכתביו לא נכתבו בחלל הריק, אלא קדם להם נ/4 ועל רקע זה יש לקרוא אותם. לטענת הנתבע, במסגרת עבודתו כיו"ר ועד העובדים הארצי של עובדי בתי המשפט, פנתה אליו הגב' פרטוש, לאחר שקיבלה מהתובע מכתב התראה מאיים, אשר נשלח אליה כתגובה להתייחסותה לתלונה שהוגשה על ידי התובע למזכיר הראשי, ואשר הועברה, ככל הנראה, לידיו של התובע.

(2) הנתבע, מתוקף תפקידו, מצא לנכון להתלונן על התנהלותו ומכתבו הפוגעני והמאיים של התובע כלפי הגב' פרטוש בפני הגורם הממונה על התובע על פי דין (יו"ר לשכת עו"ד במחוז הדרום). במכתב זה אין משום לשון הרע, אלא תלונה על אופן התנהלותו של התובע, אשר הועברה לוועדת האתיקה של עורכי הדין. גם בתפוצת מכתביו של הנתבע אין כדי להוציא דיבה כנגד התובע. המדובר באנשי מפתח במערכת המשפט, אשר יש ליידע אותם אודות תלונת התובע ואופן התנהלותו. גם המכתב השני, המופנה אל התובע עצמו אינו בגדר לשון הרע ואין בו כל פגיעה בשמו הטוב.

(3) משכך, לא היה במכתבי הנתבע משום לשון הרע. לחילופין, לא היתה כל כוונה לפגוע בתובע ובנוסף ולחלופין, המדובר בפרסום מותר שהתובע היה חייב לעשותו על פי דין. כמו כן, הדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי. לחילופין, עשה התובע את הפרסום בתום לב.

7. מהלך המשפט וקביעת העובדות
מתוך העדויות עולה כי עיקר מכתבו של הנתבע – המכתב הראשון, נסמך על מכתבו של התובע לגב' פרטוש מיום 28.9.2006 (נ/4) וכן על מכתבה של הגב' פרטוש מאותו תאריך אל הגב' יהודית רועי מהוועד המחוזי בבאר שבע, שם היא מלינה על התנהגותו של התובע בעיקר כלפיה, וכי נוכח תלונותיו של התובע כלפיה "כל בית משפט השלום באשדוד עומד דום לכבודו, הוא מקבל שירות מיידי וכל זאת בתקווה לרצות את משרדו" (נספח ב' לתצהיר הנתבע - סע' 3 למכתב).
עוד נסמך הנתבע בכתיבת המכתב הראשון על שיחה שקיים עם הגב' פרטוש.
כעולה מהעדויות, הרי שלא הוכח כי התובע בעצמו צעק על הגב' פרטוש או גער בה מעבר לאמור במכתבו אליה מיום 28.9.2006 (נ/4). עם זאת, הרי שבחקירתה הנגדית אשר בוצעה על ידי עו"ד הופמן ממשרדו של עו"ד עוז, פרטוש מעידה על כך שעו"ד הופמן בעצמו הוא שצעק כלפיה, וכעדותה: "... אבל היתה לי ולך שיחת טלפון קודמת, כי התקשרת לצעוק עלי בטלפון על השירותים ועל העיכובים, ואני ביקשתי ממך לא לצעוק עלי, שאני לא מרשה לך לצעוק עלי, שינמיך את הקול, ואז הוא עוד יותר רתח וזעם..." (עמ' 32 שורות 9-11).
עוד קודם לכן, בהתייחס לדברים שאמרה בתצהירה, לפיהם הרגישה מותקפת ומאויימת באופן אישי על ידי עו"ד עוז, הרי "... זה לא עו"ד עוז באופן אישי, אלא בכלל ממשרדו. אני רוצה להוסיף שהאיומים היו כלפיי באופן אישי, אולם ההתנהלות של כל שרשרת המכתבים הטילו אימה ופחד כלפי כל עובדי המדור, שהם פשוט חששו ונאלצו לעבוד מתוך חשש שיקבלו מכתבי תלונה. הם קיבלו שירות מועדף על חשבונם של עורכי דין אחרים. למעשה, משרד עו"ד עוז, עד לפנייה שלי לנתבע, השיג את המטרה שלו. הוא פשוט ירד לנשמתי באופן אישי" (עמ' 28 שורות 13-17). וכן: "התלונות יצאו ממשרד עו"ד עוז, פעם זה היית אתה ופעם זה היה עו"ד עוז. כשזה היה מקצועי וענייני, לא היתה לי בעיה עם זה, למרות שזה גרם לי לעגמת נפש רבה, זה היה ברמה של התעללות נפשית, זה היה מאוד קשה כי זה היה יום יומי וזה היה מגמתי, אך ורק נגדי" (עמ' 29 שורות 4-7).
עולה, אפוא, כי אף הגב' פרטוש מאשרת כי הצעקות לא היו על ידי התובע בעצמו, אלא על ידי עו"ד הופמן ממשרדו. עם זאת, בשיחתה עם הנתבע, אין היא מפרידה בין עו"ד עוז לבין עו"ד הופמן:

ש. את אמרת לדני חסון שעו"ד עוז צועק וגוער בעובדי ביהמ"ש כאילו היו עובדיו?
ת. כן. כי אתה צעקת עלי. יתכן שדני חסון לא עשה הפרדה בין עו"ד עוז לעו"ד הופמן. הוא התייחס לזה כאל משרד עו"ד עוז, בטלפון לא יכולתי לעשות הפרדה בין עו"ד עוז לעו"ד הופמן והתייחסתי לזה כאל משרד אחד, אבל אתה, עו"ד הופמן, בהחלט צעקת עלי" (עמ' 40 שורות 7-10).

8. נוכח כך שהעדה מסרה כי שמעה את עו"ד הופמן צועק בהזדמנות אחרת במסגרת פגישה במדור האזרחי, בנוכחות המזכיר הראשי חנן הראל ומנהל המדור גיא נוב, זומנו שניים אלה כעדים לסתור. כן זומנו מטעם התובע כעדים לסתור, העובדות מיכל ימיני, ג'סיקה וודהוקר ודינה כהן, אשר הוזכרו ככאלה שהנתבע שוחח עימם ביחס להתנהגות התובע.

9. א. הגב' מיכל ימיני, אשר עבדה בין השנים 1996-2000 במזכירות משפחה והוצל"פ בבימ"ש השלום באשדוד, מסרה בעדותה כי עו"ד עוז מעולם לא צעק עליה או גער בה וכי אין היא מכירה עורכי דין אחרים מהמשרד. ולשאלה מה מסרה לנתבע בהקשר לתובע, הרי שלשאלתו אותה "איך הוא" היא משיבה "אמרתי לו שהוא מתנשא, לא מדבר בגובה העיניים במזכירות ביהמ"ש" (עמ' 46 שורה 12), אם כי דברים אלה היא יודעת מפי השמועה בלבד.

ב. מר חנן הראל, אשר שימש עד לאחרונה, טרם יציאתו לגמלה, כמזכיר הראשי בבית משפט השלום באשדוד, מסר בעדותו כי לא שמע את עו"ד עוז או את עו"ד הופמן צועקים או מאיימים על מי מעובדי ביהמ"ש. עוד מסר כי לא זכור לו שעו"ד הופמן צעק עליו או על מר גיא מור בפגישה שהתקיימה במזכירות האזרחית, וציין כי הוא עצמו לא חש בהתנשאות מצד עו"ד עוז.
עוד מצא להשיב בשלילה לטענה, כי עו"ד עוז ועורכי דין ממשרדו נוהגים במזכירות ביהמ"ש כבתוך שלהם, או כי הם מתייחסים אל עובדי בית המשפט כעובדי משרדם.
ובאשר למכתב התובע אל הגב' פרטוש מיום 28.9.2006, הרי שאף שאישר כי קרא המכתב, לא מצא לטפל בו, זאת משום, שכדבריו, "הבנתי שהמכתב הזה הלך לכיוון אישי, לא משהו שקשור להתנהלות של עובדי ביהמ"ש" (עמ' 53 שורה 14).
עם זאת, אישר, כי על פי דעתו, פעלה הגב' פרטוש כראוי בהפנותה המכתב לנתבע ואף הוסיף כי "אולי הייתי צריך לנקוט איזו שהיא פעולה ולא היה לי מספיק מעוף לקבל החלטה" (עמ' 55 שורה 17).

ג. מר גיא נוף, אשר שימש בתקופה הרלוונטית כמנהל מדור אזרחי ומנהל משמרת ערב, דחה הטענה לפיה עו"ד הופמן צעק עליו או על המזכיר הראשי בפגישה שהיתה במחלקה האזרחית. עוד השיב לא הרגיש מאויים על ידי עו"ד עוז או עו"ד הופמן וכי השירות שניתן היה מתוך רצון ליתן שירות טוב ולא מתוך פחד.
עוד מסר כי מעולם לא נתן הנחייה ליתן שירות מוקדם או מועדף למשרד עורך דין כלשהו, אם כי כאשר היה משהו מיוחד או חד פעמי וכאשר הדבר ניתן, הרי שלפניית עורך דין מסויים ניתנה הנחייה מפאת הדחיפות, ותו לא. אף שידע על עניינה של הגב' פרטוש, הרי שהאחרונה לא פנתה אליו.
הוא הכחיש טענת ב"כ התובע לפיה מצא להתנצל בפני אשת התובע על דברים ששמעה מפי הגב' פרטוש, אם כי אישר שאשת התובע אמרה לו ששמעה שיחה לא נעימה מהגב' פרטוש.
כן אישר שהנתבע אכן פנה אליו, אולם הוא בחר שלא להביע עמדה משום שלא היה מעורב בתכתובת. ובאשר לטענת הגב' פרטוש כי משרד עו"ד עוז עושה במזכירות כבשלו וכי מתנהג אל עובדי המזכירות כעובדיו, השיב בשלילה, וכדבריו: "לא. אני לא הייתי נותן שמצב כזה יקרה, אבל העובדים כן ידעו שהמשרד של עו"ד עוז הוא משרד מסודר שעוקב אחר התיקים שלו ונותן את תשומת הלב לתיקים שלו" (עמ' 59 שורות 5-6).

ד. הגב' ג'סיקה וודהוקר, אשר שימשה כפקידה במדור האזרחי, מסרה כי לא שמעה את עו"ד עוז או עו"ד הופמן צועקים, גוערים או מאיימים.
ובאשר לטענה כי נתנו יחס מועדף למשרד התובע, מסרה כי היא אך היתה פקידה זוטרה וחדשה, וכי "היו באמת מצבים שמנהלת המדור באה ואומרת תפתחי את התיקים האלה. אז מה שמנהלת המדור אומרת לי, אני עושה..." (עמ' 61 שורות 3-4).
ובהמשך לשאלה אם הנתבע אכן דיבר עימה וביקש אישורה לכך שעובדי משרד התובע צועקים, גוערים ועושים במזכירות כלשהם. השיבה: "דני דיבר איתי בטלפון, שאל אותי, אמרתי לו, כן, המנהלת היתה מביאה לי את התביעות שלו ואני הייתי פותחת אותם, זה הכל" (עמ' 61 שורות 16-17).
לשאלה אם שמעה מעובדים אחרים שהם מפחדים או מרגישים מאויימים, השיבה בשלילה.

ה. הגב' דינה דהן, אשר עבדה במדור האזרחי עד שנת 2000, השיבה בשלילה לכל השאלות באשר לצעקות, איומים והכפשות מצד התובע. כן שללה הרגשת פחד ממנו, או נתינת שירות מועדף לו. כמו כן מסרה כי אף לא אחד מהמחלקה האזרחית בעת שעבדה שם, פנה אליה וביקש עזרתה משום שמרגיש מאויים או מפוחד ממי ממשרד התובע.
עם זאת, אישרה כי כאשר הנתבע פנה אליה, היא ביקשה שלא לנקוט עמדה ורק מסרה כי כל העניין יצא מכלל פרופורציה.
לשאלת ב"כ הנתבע האם הגב' פרטוש חששה, השיבה: "היא היתה גם בסיטואציה לא נעימה, שהיא הגיעה למצב הזה".

10. א. לאחר שמיעת העדויות, ועיון בתצהירים וביתר המסמכים שהוצגו במהלך המשפט, התרשמותי היא כי מעבר למכתב התובע מיום 28.9.2006 לגב' פרטוש (נ/4), הרי שהתובע בעצמו וכן עו"ד הופמן ממשרדו, פנו בתלונות רבות כנגדה על טיב עבודתה, כי עו"ד הופמן אכן הרים קולו וצעק עליה בשיחת טלפון, כפי שהעידה (יצויין כי בנקודה זו לא היתה הכחשה מצידו של עו"ד הופמן, אשר יכול היה להזים טענתה במסגרת ראיות לסתור אותם הביא התובע, אם כי בנושאים אחרים), וכי היא הרגישה מאויימת ומפוחדת, ובתחושה קשה ש"מחפשים אותה". עוד מצאתי לאמץ את גרסתה של הגב' פרטוש כי משרד התובע זכה להעדפת מה בדרך הטיפול בתיקיו עקב חשש העובדים מתלונות כלפיהם כפי שהתלוננו כנגד הגב' פרטוש. העדים לסתור אמנם לא תמכו בפה מלא בנקודה זאת, אולם מבין השיטין ומהציטטות שפורטו לעיל, עולה כי היו דברים בגו.

ב. עוד אני מוצא לקבוע, כבר בשלב זה, אף שהמשמעות המשפטית לקביעה זאת תהא רלוונטית להמשך, כי הנתבע אכן האמין לתלונת הגב' פרטוש בעניין דרך התנהגות התובע ועורך דין ממשרדו, כי אלה צועקים, גוערים ומאיימים על המלינה וכי הם נוהגים בדרך אדנותית כך שמאז תלונותיו של עו"ד עוז, כפי המצויין במכתב הגב' פרטוש אל הגב' יהודית רועי, "כל ביהמ"ש השלום עומד דום לכבודו". את אמונתו זו ביסס התובע הן על תוכן מכתב התובע לגב' פרטוש מיום 28.9.2006, על שיחתו הטלפונית עימה בה, כאמור, התלוננה האחרונה כי עו"ד עוז הוא זה שצעק עליה, על מכתבה של הגב' פרטוש מאותו תאריך לגב' יהודית רועי מהוועד המחוזי וכן משיחותיו עם עובדי בית המשפט, כמצויין לעיל, אשר אמנם לא העידו כי הם בעצמם היו עדים לצעקות, איומים וגערות, אולם מדרך תשובתם לפניית התובע, הוא יכול היה להבין שתלונת הגב' פרטוש באשר להתנהלות התובע ועורכי דין ממשרדו, לא היתה מופרכת או שקרית.

דיון
11. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול לפגוע בנכס היקר ביותר לאדם – שמו הטוב וכבודו כאדם בעיני עצמו ובעיני זולתו. מהלך הניתוח של טענת הפגיעה בשם טוב בנוי מארבעה שלבים: ראשית, יש לפרש את הביטוי בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו על פי אמות מידה מהקובלות על האדם הסביר. שנית, יש לבחון, האם על פי משמעות זו, מהווים הדברים "לשון הרע" על פי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), והאם אופן הצגתם מהווה "פרסום" כמשמעותו על פי מבחני סעיף 2 לחוק. בשלב שלישי יש לבחון את תחולת ההגנות השונות על הפרסום ובשלב רביעי, אם ממלא הפרסום את תנאי שלושת השלבים הקודמים, נבחנת שאלת הפיצוי הראוי לתובע (ראו: ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, , מיום 4.8.2008).

12. השאלה האם ביטוי מסוים הוא בבחינת לשון הרע היא שאלה פרשנית, כשהדגש הוא על מבחן אובייקטיבי. סבורני שהמילים בהן בחר הנתבע להשתמש במכתביו, המתארות את התנהגותו של התובע כלפי עובדי בית המשפט באשדוד כעובדה מוגמרת, טומנות בחובן יסודות של לשון הרע ("ירשו לעצמם לאיים ולהכפיש", "מרשה לעצמו לצעוק ולגעור", "אין לו שום זכות שבעולם לצעוק ולאיים", "הביאה אותו לנהוג כפי שהוא נוהג", "לא נעבוד תחת איומים גם לא של עורך דין עוז", "הינך ממשיך לתקוף", "אתה ממשיך ומאיים", "צר לי על כי הינך ממשיך לתקוף", "...סגנון מכתבך .. מעיד.. כי התנהגותך כנגד עובדי בית המשפט לדעתי מבישה את המעמד"). המשתמע מדבריו של התובע, כפי שקורא סביר מבינם, הוא שהמדובר באדם אשר נוהג להלך אימים כל אימת שהוא נכנס בכותלי בית המשפט באשדוד, המטיל על העובדים בו פחד ומורא. ברי כי עוצמת הפגיעה מקבלת משנה תוקף על רקע מעמדו של התובע כעורך דין מוכר וותיק, הפעיל בלשכת עורכי הדין. על פי אמות מידה אובייקטיביות מצאתי לקבוע כי שני המכתבים ששלח הנתבע מהווים לשון הרע על התובע.

13. דברים אלה נשלחו אל עשרה נמענים ומשום כך מתמלא התנאי לפיו די בפרסום לאדם אחד (זולת הנפגע עצמו) כדי שתתקיים עוולה של פרסום לשון הרע.

14. מכאן, שיש להעביר את כובד המשקל אל בחינת ההגנות הקיימות בחוק.

הגנת אמת הפרסום
15. בסעיף 14 לחוק נקבעה הגנת "אמת הפרסום", והיא בנויה משני יסודות: אמיתות הפרסום וקיומו של עניין ציבורי הנלווה לפרסום. אמיתות הפרסום היא שאלה עובדתית והנטל להוכיחה מוטל על הנתבע. הנתבע טען כי פרסומיו חוסים תחת הגנה זו (סעיף ח(5) לכתב הגנה).

16. כפי שיוכח להלן, המסר העולה מהמכתב הראשון, לפיו התובע ועובדי משרדו נוהגים לצעוק ("ירשו לעצמם להכפיש", "מרשה לעצמו לצעוק ולגעור", "אין לו שום זכות שבעולם לצעוק ולאיים") על עובדי מזכירות בית המשפט באשדוד, אינו מבוסס כדבעי; הטענה כי התובע צעק על מי מעובדי בית המשפט, לרבות פרטוש, לא נתמכה על ידי העדים, לרבות עדותה של פרטוש עצמה (עמ' 31, שורה 10; עמ' 39, שורה 18; עמ' 43, שורה 2).

17. הנתבע ניסה לטעון בסעיף 9.2 לסיכומיו, בהקשר לטענת אמת בפרסום, כי הצעקה אליה הוא התכוון הינה צעקה מטאפורית, שכן המכתב שכתב התובע כמוהו כצעקה ואין נפקא מינה אם בעל פה או בכתב. אין בדעתי להסכים עם טענת הנתבע; "צעקה", משמעה הסבירה והאובייקטיבית הינה השמעת קול רם ("צעקה- השמעת 'קול חזק, זעקה, צווחה...", מילון ספיר, מילון עברי-עברי אנציקלופדי, הוצאת הד ארצי, איתאב הוצאה לאור). מה עוד, שהגב' פרטוש בעצמה, הן בשיחתה עם הנתבע והן במכתבה לגב' רועי, התייחסה לצעקה או לצעקות במובן הפיזי, ולא במובן המטאפורי.
יחד עם זאת, מקובל עלי, כפי שפרטוש העידה, שהיא הטעתה את הנתבע בשעה שמסרה לו שהתובע הוא זה שצעק עליה, בעוד שבפועל מי שצעק עליה היה עו"ד הופמן ("בטלפון לא יכולתי לעשות את ההפרדה בין עו"ד עוז לעו"ד הופמן והתייחסתי לזה כאל משרד אחד...", עמ' 40, שורה 8). ואולם, אין בכך כדי להפחית מכך שהנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו ולא הוכיח אמיתות הפרסום.

18. עוד טוען הנתבע (סעיף 15 לסיכומיו) כי די בעובדת אחת ששמה הוכפש, על מנת שניתן יהיה להשתמש בלשון הרבים בה נקט ("להכפיש את שמם של עובדי בית המשפט", "לצעוק ולגעור בעובדי בתי המשפט"), אך אין בדעתי להסכים גם עם דברים אלה. שימוש בלשון רבים מעיד על דפוס התנהגות חוזר מצד התובע ועל התנהגות קבועה בעייתית שאינה הולמת עורך דין המגיע לקבל שירות מאת פקידי בית המשפט. בענייננו, לא זו בלבד שלא הוכח שהתובע צעק על פרטוש, אלא שכלל לא נטען שהוא צעק, גער או איים על עובדים אחרים.

19. זאת ועוד, אין המדובר בענייננו ב"פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש" (כלשון סעיף 14 סיפא), אלא המדובר בלב המכתב ובעיקר המסר שביקש הנתבע להעביר.

20. משהגעתי למסקנה זו, מתייתר הצורך לדון בשאלת העניין הציבורי שבפרסום. אם כי, דעתי היא כי היה ותוכן הפרסום היה אמת – הרי שהיה עניין ציבורי בפרסום דברים אלה. התנהגות בוטה, צעקנית ואדנותית, שכתוצאה ממנה זוכה עורך דין או משרדו בהעדפה בטיפול בתיקיו, יש בה עניין ציבורי, במיוחד לציבור הרלוונטי המצוי בבית המשפט, ובהם השופטים, הפקידים ובאי בית הדין. אולם, כאמור, משדחיתי טענת ה"אמת דיברתי", לא עומדת לנתבע טענת הגנה זו.

21. משנדחתה הגנת אמת הפרסום, אדון להלן בטענות שטען הנתבע להגנתו לחילופין, הן הגנות תום הלב.

הגנות תום הלב
22. נתבע יוכל ליהנות מהגנת תום הלב בהתקיים שני תנאים מצטברים – שהפרסום נעשה בתום לב, ושהפרסום נעשה באחת משתים עשרה הנסיבות הקבועות בסעיף 15 לחוק.

23. בכתב ההגנה טען הנתבע לכלל ההגנות המנויות בסעיף 15 לחוק. בסיכומיו, התמקד הנתבע בהגנות שלפי סעיפים 15(2) ו-15(8), ואכן ראוי, בנסיבות העניין, לעסוק בהגנות אלה:

"(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;
(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה".

24. ראשית, טוען הנתבע, המכתבים נכתבו בתום לב, מתוקף תפקידו, מבלי שהתכוון לפגוע בתובע ובלא שהדברים שנכתבו חרגו מתחום הסביר, במיוחד נוכח התבטאויותיו של התובע במכתביו אשר קדמו למכתבי הנתבע וחייבו תגובתו, ושנית, המכתב נשלח אל יו"ר לשכת עורכי הדין, שהינו הגורם המקצועי הממונה על התובע על פי דין והמוסמך לטפל בתלונות המוגשות כלפיו וכן כל המכותבים הינם נמענים נכונים וראויים.

25. ביחס להגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק, הרי שלצורך קיומה נדרשים ארבעה מרכיבים מצטברים, ראו: א' שנהר, דיני לשון הרע, הוצאת נבו, תשנ"ז, עמ' 282 (להלן: "שנהר"). הרכיב הראשון הינו שהחובה לעשות את הפרסום היא חובה חוקית, מוסרית או חברתית. את החובה החוקית קל לזהות, שכן היא קבועה בחוק (סעיף 13(9) לחוק), לעומת החובות החברתית והמוסרית שהינן חובות עמומות הניתנות לפירושים שונים. עם זאת, נפסק בעבר כי לא כל פרסום שאדם רשאי לפרסם, הוא בבחינת חובה המוטלת עליו. המבחנים המקובלים הם שכל ישר ומבחן נורמטיבי, לאורם יבחן בית המשפט, על פי השקפת עולמו, האם פעל המפרסם בגדר חובתו.

26. אף אם אצא מנקודת הנחה שהרכיב הראשון התקיים ביחס לנמעני המכתבים (יו"ר לשכת עורכי הדין במחוז הדרום והתובע עצמו) ואיני נדרש לשאלה זאת כלל (לנסיבות שבהן הכירו בקיומה של ההגנה ראו: שנהר, עמ' 283), סבורני שהרכיב השני, לפיו חלה על הנתבע החובה לפרסם את אותו הפרסום ביחס לכל מי שאליו הופנה הפרסום, אינו מתקיים בעניינו; הנתבע לא הוכיח וסבורני כי גם לא ניתן היה להוכיח, שעל הנתבע חלה חובה כלשהי לשלוח את המכתב הראשון לעשרת המכותבים ולמצער למנהל בתי המשפט, לסמנכ"ל מזכירויות בהנהלת בתי המשפט, למנהלת אגף הביקורת בהנהלת בתי המשפט, ולנשיא בית משפט השלום בבאר שבע. למכותבים אלה אין כל קשר לתובע, אף לא קשר עקיף, הם אינם מכירים אותו והוא אינו אותם. מכותבים אלה, למעט נשיא בתי משפט השלום בבאר שבע הינם עובדי מערכת בכירים, אשר נמנים על הנהלת בתי המשפט, ואינם ממונים על הגב' פרטוש, אלא במעגל החיצוני והרחוק בלבד ולא מצאתי שעל הנתבע חלה חובה כלשהי, חוקית, מוסרית או חברתית, לשלוח אליהם את הפרסומים. זאת ועוד, סבורני כי לנשיא בתי משפט השלום במחוז דרום אין כל רלבנטיות לסכסוך הנדון.

27. משכך, במקרה כגון דא, שבו הופנה הפרסום לאדם שלגביו לא היתה על המפרסם חובה לעשות את הפרסום, לא תעמוד לנתבע הגנת סעיף 15(2) לחוק.

28. ביחס להגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק, ככלל, הגשת תלונה ללשכת עורכי הדין יכולה לחסות תחת סעיף 15(8) האמור (ראו: שנהר, עמ' 305), ומכאן שהגנה זו יכולה היתה לחול על המכתב הראשון אשר מוען ליו"ר לשכת עורכי הדין במחוז הדרום. ואולם, הגנה זו מותנית בכך שהפרסום יופנה אך ורק לממונה על הנפגע או לרשות המוסמכת.
במקרה דומה בו הוגשה ללשכת עורכי הדין תלונה ובה לשון הרע, והיא נשלחה לנמענים נוספים, לא זכה הנתבע לחסות תחת הגנת סעיף 15(8) לחוק, וכך יש לפסוק גם בענייננו. (ראו: ת"א (חי) 1379/01 עו"ד סולן נ' ביטון, , מיום 14.3.04). לו תכליתו של הנתבע היתה להביא את התלונה בפני לשכת עורכי הדין, לא היה מקום לשולחה לנמענים נוספים שהינם עובדי ושופטי מערכת בתי המשפט.

29. באשר לתום ליבו של הנתבע והנטל להוכיחו, הרי שאני סבור כי אף שכאמור הגעתי למסקנה כי הנתבע היה משוכנע באמיתות תלונתה של הגב' פרטוש ואף שלשם עמידה בתנאי הגנה בהתייחס לסעיף 15(8) לחוק, תלונה לרשות מוסמכת אין צורך בנקיטת אמצעים לפני הגשת התלונה כדי לבחון אמיתותה, שכן ההנחה היא שהרשות המוסמכת היא זו שתבדוק נכונות התלונה, הרי שלמרות האמור, אין בכך כדי ליתן לנתבע אפשרות לחסות בצילה של הגנה זאת.
ראו בעניין זה דבריו של המחבר שנהר בעמ' 281 לספרו:

"באשר להגנה שעניינה תלונה לממונה – לתום הלב הנדרש במסגרת הגנה זו, קיימים מאפיינים ייחודיים. ככלל, לצורך התקיימות יסוד זה נדרש שהמתלונן יאמין באמונה כנה בנכונות התלונה, ובמקרה כזה אין צורך בנקיטת אמצעים לפני הגשת התלונה כדי לבחון את אמיתותה, וזאת מתוך הנחה כי הרשות המוסמכת היא שתבדוק את נכונות התלונה (ראו ע"א 310/74 שיטרית נ' מזרחי, פ"ד ל(1) 389, 293 (1975). עוד נקבע, כי במידה וקיימת אמונה סובייקטיבית כאמור, קיומו של זדון מצדו של המפרסם, או כוונה לפגוע בנשוא התלונה, אינם שוללים מיניה וביה את תחולתה של ההגנה (עניין ריימר, בעמ' 149-159). כמו כן אין בעובדה שתלונה הובעה כעובדה ולא כדעה כדי לשלול ממנה את מעמדה ככזו (שנהר, בעמ' 281).
... נוכח האינטרס הציבורי בהגשת תלונות נקבע כי גם תלונה שהגיש לקוח ללשכת עורכי הדין נגד פרקליטו נכנסת בגדר סעיף 15(8) לחוק...".

עם זאת, דעתי היא, כי אף שלא חלה על הנתבע החובה לנקוט אמצעים כדי לבחון אמיתות התלונה, כמצויין לעיל, הרי שפרסום המכתב בתפוצתו הרחבה והמיותרת, לפחות ביחס לחלק מהנמענים, מכרסמת במידה משמעותית בתום ליבו של הנתבע.
נדמה, כי טענתו של התובע בעניין זה, לפיה המניע של הנתבע, להרשים גורמים בהנהלת בתי המשפט, שופטים ועובדים, בהפגנת כוחו ועוצמתו, היא זו שהניעה אותו לפרסם את מכתבו בתפוצתו הרחבה, אכן נכונה. ומשכך, דעתי היא כי בכך חטא הנתבע, ואין מקום, לפיכך, להעניק לו לחסות תחת הגנת תום הלב שהחוק מעמיד לרשותו.

30. מהמקובץ עולה, כי לא עומדות לו, לנתבע, ההגנות שנדונו לעיל.

הפיצוי
31. בין השיקולים אותם יש לשקול בבוא בית המשפט לפסוק את הפיצוי הראוי, יש לתת משקל לנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהפרסום, כאשר נזק זה נשקל לא רק בקשר לפרסום עצמו אלא גם בהתחשב בהתנהגות הצדדים לאחריו, ואף במהלך הדיון המשפטי, התנהגות העשויה להגדיל את הנזק או להקטינו, לפי העניין (ראו עניין נודלמן לעיל, פיסקה 55).

32. בהקשר זה לא ניתן להתעלם מן הפרטים הבאים; ראשית, ההליך כולו אופיין בסגנון בוטה ומתנשא מצד התובע לרבות בכתבי הטענות ובדיונים שהתקיימו לפני (עמ' 8, שורה 11), ולרבות השתלחות חסרת מעצורים בגב' פרטוש. אף בסיכומים (ראה, לדוגמא, סע' 13א', 13ב', 13ד', 13ה'). שנית, מקובלים עלי דברי ב"כ הנתבע (עמ' 11, שורה 10) ולפיהם מהרקע העובדתי אשר הובא על ידי התובע ועו"ד הופמן עולה תחושה לא נוחה של בחישה בעבודת בית המשפט באשדוד (לדוגמא: עמ' 61, שורה 16), ובמעורבות יתר בחיי בית המשפט, לרבות בהווי החברתי שלו. שלישית, התנהלות זו היא היא אשר הובילה ליצירת יחסים חבריים בין התובע לבין פרטוש (שעל אופיים המדויק לא ניתן היה לעמוד – עמ' 30 שורה 14; עמ' 6 שורה 20, עמ' 8 שורה 8). ולאחר מכן לקרע שהוביל לכתיבת המכתב (נ/4) שהיווה הזרז לפרשה, ובהקשר זה יוער כי רב הנסתר על הגלוי.

33. זאת ועוד. יש בידי לקבל את טענות הנתבע ולדחות את טענות התובע (סעיף 4.ב. לתגובת התובע לסיכומים אשר הוגשה ללא בקשת וקבלת רשות) אשר לפיהן, גם אם מקורו של הסכסוך בין הצדדים הוא אישי, ולדידי הוא אכן אישי לחלוטין ולא מקצועי, עדיין אין המדובר במכתב אישי שכתב התובע לגב' פרטוש, אלא במכתב שנשלח אליה תוך כדי ועקב עבודתה בבית המשפט, ושנשלח אל פקס בית המשפט, עם העתק לממונה עליה. בהמשך לכך, סבורני כי יש ממש בביקורתו של הנתבע על התנהלותם של מנהלי בית המשפט באשדוד, שלאחר היוודעם למכתב כה בוטה שכתב עורך דין למזכירת בית משפט, לא נקפו אצבע ולא פעלו לבירור ומיגור הדבר. חנן הראל, המזכיר הראשי טען שלא מצא להתערב שכן הבין שהמדובר בסכסוך אישי (עמ' 53, שורה 14) והודה שאף לא הזמין את הגב' פרטוש לשיחה. גם העובדה שתשובתה של הגב' פרטוש לאחת מתלונות התובע (נספח ג' לתצהיר הנתבע שהוכנה עבור המזכיר הראשי) הועברה לידי התובע כמות שהיא, נראית לי בלתי ראויה. מכאן גם מסקנתי שהובאה בתחילת הדברים, ולפיה מקובל עלי שלמשמע דברים אלה היה על הנתבע לצאת ולהגן על הגב' פרטוש מתוקף תפקידו כיו"ר וועד העובדים, אולם, כאמור, ניתן היה לעשות כן בדרך הנכונה והיא פנייה עניינית אך לרשות המוסמכת ולא לכל אותם המכותבים כמפורט לעיל. בהקשר זה יוער כי עמדת הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, אשר מצא לגנוז התלונה מבלי להתייחס ללשון הבוטה והפוגענית בה השתמש התובע, מעלה אף היא תמיהה.

34. בנסיבות אלה נחה דעתי כי יש לייחס לתובע "התנהגות תורמת", כאמור בסעיף 65 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], בו נקבע כי בית המשפט רשאי לפטור נתבע מחבותו או להקטין את סכום הפיצויים שבו יחויב, אם התנהגותו של התובע היא שהביאה לידי אשמו של הנתבע, "ככל שבית המשפט יראה לצודק" (ראו: שנהר, עמ' 339). ואכן, בענייננו כאמור, לתובע "התנהגות תורמת" במידה משמעותית, המצדיקה הפחתה ממשית מסכום הפיצויים.

עוד נלקחה בחשבון, לעניין הקטנת סכום הפיצוי, ההוראה הקבועה בסע' 19(2) לחוק, לפיה רשאי בית המשפט להתחשב בכך שהנתבע היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע.

סיכום
35. התוצאה היא שהתובענה מתקבלת.



36. לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, אני פוסק בזאת כי על הנתבע לשלם לתובע פיצויים בסך של 5,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום ולאחריו ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין.

נוכח התוצאה אליה הגעתי, וכאשר סכום התביעה המקורי שנתבע על ידי התובע עמד על 100,000 ₪, לא מצאתי לפסוק הוצאות נוספות כלשהן.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מה נחשב לשון הרע ?

  2. פרסום לשון הרע

  3. לשון הרע מרומזת

  4. הגנת אמת הפרסום בלשון הרע

  5. הבעת דעה לשון הרע

  6. לשון הרע נגד מורה

  7. לשון הרע - הכוונה של המפרסם

  8. לשון הרע בכתב ההגנה

  9. לשון הרע נגד דוקטור

  10. לשון הרע משפט עברי

  11. לשון הרע מכתב התראה

  12. לשון הרע בפקס לעבודה

  13. לשון הרע נגד העירייה

  14. לשון הרע נגד עורך דין

  15. הסכמה או אי התנגדות לפרסום

  16. פרסום לשון הרע כנגד איש ציבור

  17. פסיקה בנושא לשון הרע

  18. לשון הרע נגד חבר מושב

  19. עניין ציבורי לשון הרע

  20. לשון הרע דואר אלקטרוני

  21. תביעת לשון הרע נגד גוגל

  22. לשון הרע ברשת ב' ברדיו

  23. האם קללה מהווה לשון הרע

  24. הגנה מפני תביעת לשון הרע

  25. לשון הרע במכתב מעורך דין

  26. פרסום ביקורת או לשון הרע

  27. סמכות בית המשפט לפסוק 50,000 ש"ח

  28. סדר דין בתביעות לשון הרע

  29. תביעת לשון הרע נגד ליברמן

  30. לשון הרע בתוכנית טלוויזיה

  31. לשון הרע במהלך עדות בוועדה

  32. גובה הפיצויים על לשון הרע

  33. לשון הרע במהלך דיון משפטי

  34. לשון הרע במסגרת הליך משפטי

  35. תלונה נגד עורך דין לשון הרע

  36. תביעת לשון הרע נגד הפרקליטות

  37. גובה הפיצויים בגין לשון הרע

  38. תביעת לשון הרע על מכתב משמיץ

  39. לפי מה קובעים אם יש לשון הרע

  40. הגנת "העניין הציבורי" בפרסום לשון הרע

  41. לשון הרע - דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם

  42. תביעת לשון הרע נגד בנק לאומי

  43. סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע

  44. הקטנת פיצויים בתביעת לשון הרע

  45. לשון הרע נגד נושא משרה ציבורית

  46. לשון הרע - טור רכילות במקומון

  47. פיצויים מוגברים בגין לשון הרע

  48. פרסום לשון הרע בלי לציין שמות

  49. בדיקת האמת לפני פרסום לשון הרע

  50. לשון הרע כתבה בידיעות אחרונות

  51. האשמה בגניבה בעבודה - לשון הרע

  52. האשמה בשחיתות - תביעת לשון הרע

  53. תביעת לשון הרע נגד מאמן כדורסל

  54. דחיית תביעת לשון הרע בהעדר עילה

  55. הפצת שמועות על רומן - לשון הרע

  56. האם תלונה במשטרה מהווה לשון הרע

  57. מייל לרשימת תפוצה מהווה לשון הרע

  58. תביעת לשון הרע נגד נהג אוטובוס אגד

  59. פרסום אודות חקירת משטרה - לשון הרע

  60. סירוב לפרסם התנצלות בתביעת לשון הרע

  61. לשון הרע במכתב מחוץ לאולם בית המשפט

  62. תביעת מעביד נגד עובדים בגין לשון הרע

  63. תביעת לשון הרע בגין חשד לגניבה מחנות

  64. האם ''תגובה לביקורת'' מהווה לשון הרע

  65. תביעת לשון הרע בהתכתבות בין עורכי דין

  66. לשון הרע נגד עורך דין ע"י עורך דין אחר

  67. תביעת לשון הרע נגד עובד - סמכות עניינית

  68. האם חוות דעת שלילית על עובד מהווה לשון הרע

  69. בית המשפט בוחן אם קללות וגידופים מהווים לשון הרע

  70. תביעת לשון הרע על תלונה במשטרה שהוגשה מתוך טעות

  71. המשפט האנגלי - תביעת לשון הרע ע''י רשות שלטונית

  72. בתביעת לשון הרע חובה לפרט את המילים המדויקות בהן השתמשו

  73. לשון הרע: הבעת דעה יכולה לחול לא רק על נקיטת עמדה ערכית אלא גם על הסקת מסקנות

  74. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון