קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מיקור חוץ להעסקת עובדים במעברי הגבול היבשתיים: הנשיא סטיב אדלר ערעור זה עניינו, מיהו המעסיק בנסיבות בהן מוּקר החוצה - על ידי רשות שדות התעופה לחברה שמירה ובטחון בע"מ - חלק הארי של ניהול מסופי המעברים היבשתיים בגבולות המדינה. וזאת, תוך השארת פלח הפיקוח והניהול הבכיר בלבד בידי הרשות. בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (הנשיא שפיצר מיכאל ונציגי הציבור הלל ורד ודלומי אברהם ; להלן - פסק הדין קמא) הגיע למסקנה, כי החברה היא המעסיקה של עובדיה המועסקים במעברי הגבול, ולא רשות שדות התעופה. על כך הערעור שלפנינו, בו מתעוררת סוגית טיבו וגבולותיו של מיקור החוץ. שלושת הערעורים נדונו במאוחד, ובהתאם יובאו במאוחד העובדות, הטענות והמסקנות, אלא אם מצוין במפורש אחרת. תמצית העובדות הצריכות לעניינו [2] רשות שדות התעופה (להלן - הרשות או המשיבה 1) - הינה תאגיד סטטוטורי שהוקם מכוח חוק רשות שדות התעופה, התשל"ז-1977 (להלן - חוק הרשות). סעיף 5 לחוק הרשות מפרט את תפקידיה וביניהם: "להחזיק, להפעיל, לפתח ולנהל את שדות התעופה המפורטים בתוספת (...), לבצע בהם פעולות תכנון ובניה ולתת בהם שירותם נלווים לכל הפעולות האלה" (ס"ק (1)). כמו כן, מוסמכת הרשות לתכנן ולהקים שדה תעופה חדש (ס"ק (2)); לנקוט אמצעי בטחון שונים בשדות התעופה, בהתאם להוראות שר התחבורה (ס"ק (3)); וליתן שירותים בשדה תעופה צבאי שאינו של הרשות, בהתאם לצו של שר התחבורה (ס"ק (4)). סעיף 31 לחוק הרשות מסמיך את הרשות "להטיל על אחר למלא תפקיד מתפקידיה או לתת שירות". מכוח חוק רשות שדות התעופה (הוראת שעה), תש"ם-1980 (להלן - חוק הוראת שעה) ניתנו לרשות "סמכויות זמניות" - "בנוסף לתפקידיה האחרים לפי סעיף 5 לחוק העיקרי" והן: "להפעיל, לפתח ולנהל את מסופי המעבר המפורטים בתוספת (...) בין שהם בישראל ובין שהם מחוצה לה, לבצע בהם פעולות תכנון ובניה ולתת בהם שירותים נלווים לכל הפעולות האלה" ולנקוט אמצעים לביטחונם של המסופים, בני האדם, המבנים והציוד בהם (סעיף 2 להוראת השעה). מסופי המעבר הנ"ל הם מסופי מעבר יבשתיים בין ישראל לשכנותיה הממוקמים בנקודות גבול שונות: אלנבי, נהר הירדן, קרני, טאבה, ערבה, ניצנה ורפיח (להלן - מסופי המעבר או המסופים). מכוח חוק הוראת שעה נחתם בין הממשלה לרשות ביום 4.9.1995 סיכום דברים "בדבר מימון ההפעלה והפיתוח של מעברי הגבול היבשתיים", שלפיו חלק מהתקנים במסופים יהיו של עובדי רשות וחלקם יהיו של עובדי חברות המבצעות את רוב עבודת הפעלת המסופים. בפועל, הפעילה ומפעילה הרשות את המסופים באמצעות חברות, המספקות מגוון שירותים ופועלות במסגרת הסכמי התקשרות הנערכים מעת לעת, בעקבות עריכת מכרזים. בתקופה הרלוונטית, הפעילו שלוש חברות את המעברים, לפי סדר זה: חברת 'קליר', לאחר מכן חברת 'אבטחת ביטחון' ובסוף חברת 'שמירה ובטחון' (להלן - החברה או המשיבה 2). [3] החברה - היא חברה פרטית העוסקת מזה שנים רבות במתן שירותי שמירה ואבטחה ובמתן שירותים אחרים (שירותי ניקיון, סבלות, אחזקת מבנים ועוד) למוסדות שונים ברחבי הארץ. החברה מעסיקה למעלה מ-2000 עובדים שמהם כ-550 עובדים במסופי המעבר. החברה חתמה על מספר הסכמי שירותים עם הרשות, במועדים שונים מאז ה-1.7.1997 ואילך. כיום, מספקת החברה את השירותים בכל המסופים על סמך "חוזה למתן שירותי שמירה, אבטחה, מנהלת ובדיקת נוסעים, טובין וכלי רכב במסופי המעבר היבשתיים", שנחתם בעקבות מכרז ביום 22.10.2003 (להלן - חוזה השירותים). [4] המערערים 1 ו-3 (מר אטיאס ומר בן שבת) הועסקו במסופי מעבר היבשתיים כמנהלים תורנים ואילו המערער 2 (מר רונן) שימש הן כמנהל תורן והן כאחראי מטענים במסוף ערבה. על פי חוזה עבודתם של המערערים והדיווחים לשלטונות המס, הם הועסקו על ידי החברה. פסק דינו של בית הדין האזורי [5] המערערים ביקשו מבית הדין האזורי "להצהיר כי (...) הינם עובדי הרשות ויש להשוות את תנאי עבודתם לתנאי עובדי הרשות על פי דין מיום תחילת עבודתם". לחלופין, ביקשו התובעים "להצהיר כי (...) הינם עובדים קבועים של הרשות וכי אין לשנות את תנאי עבודתם נכון לחודש 9/03 ויש לנהוג כלפיהם על פי הוראות כל דין ובהתחשב במעמדם כעובדים קבועים (...), בשירות הרשות". בית הדין האזורי דחה את התביעות ופסק, כי המדובר במיקור חוץ אותנטי של פונקציות, שבמסגרתו העבירה הרשות לחברה את כל הפעולות הכרוכות בתפעול מסופי המעבר היבשתיים והותירה בידיה לצורכי פיקוח את חלקו העליון של המבנה הארגוני. על כן, המערערים אינם עובדי הרשות אלא עובדי החברה בלבד. בפסק הדין נקבע: "... היה צורך בחוק הוראת שעה כדי לאפשר לרשות לטפל במעברי הגבול. הבדל מהותי ביותר בין פעילותה של הרשות בנושא שדות התעופה לפעילותה במעברים היבשתיים, מוצאים אנו בכך שבנושא המעברים היבשתיים המדינה הגדירה בהסכם בינה לבין הרשות את תקני כח האדם למעברי הגבול, ואף התחייבה לממן כל גירעון שייווצר בפעילותה במעברים. ומנגד - על הרשות לשלם למדינה כל עודף הכנסה המצטבר בסוף שנת פעילות במסופים... מאידך - פעילותה של הרשות בשדות התעופה היא במעמד של תאגיד עסקי. הרשות מנהלת תקציב חבה במיסים ובתשלום שנתי לממשלה". בתוך כך, ניתן משקל לעמדתה של חברת שמירה ובטחון, כי היא מעסיקתם של המערערים וכן לכך, כי נשמרו זכויות המערערים שנקבעו במשפט העבודה האישי. באשר לתביעתו של מר בן שבת (המערער בע"ע 346/07), נקבע, כי זו התייתרה עם סיום עבודתו בחברה בחודש יוני 2006 ולפיכך הפך לערטילאי הסעד ההצהרתי שהוא עובד הרשות. כל מערער חויב לשלם לכל אחת מהמשיבות הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בשיעור של 2500 ₪ בצירוף מע"מ. נוסיף, כי תביעתם של המערערים נדונה בבית הדין האזורי במסגרת תיק בו נדונו במאוחד תביעותיהם של שמונה עובדים המועסקים במסופים כמנהלים תורנים (להלן - העובדים), וכי נוסף לשמונה עובדים אלה הוגשו במקור לבית הדין האזורי תביעות נוספות - בעניינים דומים - שהוסדרו בחלקן מחוץ לבית הדין. בבית הדין האזורי נדונו לגופן, אם כן, תביעותיהם של שמונה עובדים, ועל פסק הדין המאוחד שניתן הוגשו ערעורי שלושת המערערים. השאלה שבמחלוקת [6] השאלה העיקרית העומדת לדיון היא, האם מבחינת עובדתית מדובר בהספקת עובדים, שירותים, פונקציה או פונקציות. לטענת המערערים, הם הועסקו רשמית על ידי החברות אבל בפועל הופעלו על ידי הרשות ושימשו בתפקידים בכירים במסופים, כך שיש לראות בה מעסיקתם לכל דבר ועניין. לעומת זאת, לטענת הרשות והחברה, נעשה מיקור חוץ אותנטי של רוב הפונקציות הדרושות להפעלת המעברים ותפקידם של העובדים הבכירים של הרשות היתה לפקח על ביצוע הפעלת המעבירים. בית הדין האזורי אימץ את עמדת הרשות והחברה. על כן, השאלה הראשונה שנדון בה בהמשך תהיה תקיפת המערערים את הקביעות העובדתיות של בית הדין האזורי. הפעלת מסופי מעבר הגבול במיקור חוץ [7] המדינה והרשות פעלו כדי שחברה פרטית תפעיל את מעברי הגבול ותפקידה העיקרית של הרשות יהיה פיקוח על ההפעלה. העסקה באמצעות החברה נעשתה על פי הוראות חוק הוראת שעה, ובעקבות סיכום הדברים בין הממשלה לבין רשות, מיום 4.9.1995. לפי סיכום דברים זה, חלק מהתקנים במסופים יהיו של עובדי רשות וחלקם יהיו של עובדי חברות המבצעות את רוב עבודת הפעלת המסופים. עם קבלת המשימה של הפעלת מעברי הגבול, החליטה הנהלת הרשות להפעילם בעיקר באמצעות "תקני שעות עבודה של חברות קבלניות, המבוססות על פעילות שנתית וצפי עתידי". בהמשך, ערכה הרשות הסכם בינה לבין קבלן עצמאי, שנבחר במכרז (להלן: חוזה השירותים). בסעיף 21 לחוזה השירותים נקבעו היחסים בין הרשות לבין החברה, וכך נאמר: "הקבלן משמש כקבלן עצמאי בביצוע מתן השירותים על פי החוזה ואין לראות בכל זכות שניתנת על פי החוזה לרשות ו/או למנהל, ו/או למי שהתמנה על ידם ו/או פעל בשמם ו/או מטעמם, לפקח ולהתערב בכל צורה במתן השירותים, אלא אמצעי להבטיח ביצוע הוראות החוזה במלואן, ולא תהיינה לקבלן ועובדיו כל זכויות של עובדי רשות, והם לא יהיו זכאים מהרשות לכל תשלומים, פיצויים, או הטבות אחרות בקשר עם ביצוע החוזה או הוראה שניתנה על פיו, או בקשר עם ביטול או סיום החוזה מכל סיבה שהיא". בסעיף 21 נקבע עוד, כי החברה אחראית לשלם לעובדיה המועסקים במעברים את כלל התשלומים, לרבות שכר, תשלומי הביטוח הלאומי, מס מקביל, דמי מחלה, דמי חופשה ועוד. עוד נקבע בסעיף זה, כי הקבלן מתחייב לקיים כל דין וכל הסכם או צו הרחבה רלוונטי, לצורך העסקת עובדיו. [8] לפי חוזה השירותים, החברה אחראית לבצע כ-30 תפקידים שונים במסופי מעברי הגבול, לרבות: סדרן, עובד העמסה, דיילת שירות, מסגר, עובד ניקיון, חשמלאי, משקף, מכונאי רכב, מזכירה, מוקדן אחזקה. כך, שלמעשה מדובר בהפעלת חלק הארי של הפעילות במסופים באמצעות חברה חיצונית, למעט הניהול הבכיר אשר נערך על ידי עובדי הרשות. מכאן, כי לא מדובר באספקת עובדים או שירותים או ביצוע פונקציה אחת אלא בביצוע פונקציות רבות באמצעות חברה חיצונית. אשר לביצוע ולפיקוח על הפעילויות הרגילות הדרושות לצורך הפעלת המעברים, על פי תצהירו של מר נגר מטעם החברה, בכל מסוף נמצא מנהל יחידה מטעם החברה, שאחראי על שמירת רמת השירותים הניתנת לרשות; שיבוץ עובדים; סידור עבודה יומי; קליטת עובדים חדשים ודאגה לצרכי העובדים. לשמירה ובטחון היה מערך ארגוני עצמאי מהרשות, הכולל חלוקה פנימית היררכית, למטה, לסמנכ"ל מסופים וליחידות המסופים. שכרם של המערערים שולם להם על ידי החברה, לרבות העברת ניכויי חובה לשלטונות. הם התקבלו לעבודה על ידי החברה, ולאחר ראיון הן עם אנשי החברה והן עם אנשי הרשות. הם קיבלו הדרכה והנחיות על ידי החברה והרשות. עניין יציאה לחופשה או היעדרות אחרת תואם עם אנשי החברה. מכאן, כי החברה היתה המפעילה העיקרית של המעברים והיא גייסה העובדים, ראיינה אותם, קבעה את שכרם, הדריכה אותם, סיפקה להם ציוד, אישרה את חופשותיהם והיתה מוסמכת לפטר אותם. נוסיף, כי לטענת החברה היא גם היתה מספקת לעובדי המעברים עבודה במקומות אחרים בהם החברה היתה פעילה, אולם בית הדין לא קבע אם הטענה נכונה. ככלל, עובדי המעברים גויסו על ידי החברה ועברו ראיונות בהם השתתפו נציגי החברה ונציגי הרשות. בכל מקרה, קבלתם לעבודה נעשתה באישור מנהל המסוף שהוא עובד הרשות. אשר למעורבות המנהלים הבכירים של הרשות בעבודת עובדי החברה - הם נמצאים במעברי הגבול כעובדים הבכירים ביותר ויש להם סמכות ניהול ופיקוח על המעברים. אולם, סמכותם הינה כללית ומיועדת להבטיח הפעלה סדירה של המעבירים על ידי החברה. מעורבות עובדי הרשות במעברים התבטאה בפיקוח המזמין על הפעלת המעברים על ידי החברה. זוהי מעורבות שהיא בבחינת פיקוח לגיטימי, שכן כל מזמין מוצר או שירות או עבודה חייב לפקח על מה שהוא מקבל. ככלל, אף אם הפונקציות נעשו במפעל המזמין באמצעות מיקור חוץ, ישנם עובדים במפעל אשר מפקחים על איכות ביצוע הפונקציות, כפי שכאשר העבודה נעשית במפעל אחר, בודקים את המוצרים שהוזמנו. כך, למשל, עובדי מפעל לייצור תרופות מפקחים על איכות הפעלת המזנון של המפעל; כך, עובדי מפעל בטחוני (קב"טים) מפקחים על רמת ואיכות השמירה והביטחון שמספקת חברת שמירה; הדבר נכון במיוחד במפעל רגיש כמו מעברי הגבול. הפיקוח - לכשעצמו - אינו מלמד על קיומם של יחסי עובד-ומעביד בין מי שמבצע עבודה במעברים לבין הרשות. [9] עוד יצוין, כי במסופים גורמים נוספים שונים ומגוונים, כפי שיש בשדות התעופה ובמתקנים רגישים רבים, בין היתר עובדי מכס, שוטרים וחיילים, לפי הצורך. במבט-על, על כלל הפעילות במסוף עולה, כי הרשות ביצעה את הניהול הבכיר, המדינה ביצעה את ענייני המכס והשיטור, והחברה ביצעה את הפעולות האחרות של הפעלת המסופים. המסקנה - על פי חומר הראיות המובא לעיל, לא טעה בית הדין האזורי כאשר קבע, כי ככלל המדובר במיקור חוץ אותנטי. עבודת המערערים [10] הנאמר לעיל, בהכללה, לגבי הפעלת המעברים נכון גם לגבי המערערים. חוזה העבודה הכתוב, ולפעמים הלא כתוב, היה עם החברה. הם קיבלו את שכרם ותנאים נלווים מהחברה. הם גויסו על ידי החברה כאשר קבלתם לעבודה נעשתה באישור מנהל המסוף מטעם הרשות. הראיון לשם קבלתם לעבודה היה של נציגי החברה וגם נציגי הרשות. אולם, משהגענו למסקנה, כי מיקור חוץ היה אותנטי, לכאורה התוצאה היא, כי מעמדם של המערערים הוא כמעמדם של כלל עובדי החברה במעברים. [11] על מנת להבחין בינם לבין עובדי החברה האחרים, הדגישו המערערים את המיוחד בעבודתם. עיקר הטענות המשותפות של המערערים מתבסס על תיאור מהות תפקידם, זיקתם העקרונית לרשות ורמת האחריות שנדרשה מהם הלכה למעשה. לטענתם, כעובדים בכירים במבנה הארגוני של המעברים יש לשייך אותם לרשות ולא לחברה. לטענתם של המערערים, תפקידם הוא הבכיר והסמוך ביותר למנהלים עובדי הרשות שעבדו במסופים, וניתן להגדירם כ'שכבת הביניים' בין עובדי החברה לעובדי הרשות. בהקשר זה הודגש: כי הם משמשים כממלאי מקום המנהל או סגנו; כי הם משתתפים בישיבות עבודה עם מנהל המסוף וסגנו, לרבות ישיבות בהן גובשו ונקבעו נהלי עבודה; את תפקידם בעריכה והכנה של תיק נהלי עבודה של המסופים; כי בהעדרם הם הוחלפו - במידת הצורך - על ידי מנהל תורן אחר או (במקרים חריגים) על ידי גורם מעובדי הרשות, ולא על ידי עובד בדרג נמוך יותר מעובדי החברה. יצוין עוד, בהקשר זה, כי ניתן ללמוד על בכירותם גם מחוזה השירותים בין הרשות לחברה שצורף לערעורים, ובו - בין היתר - פירוט תפקידם כממלאי מקום מנהל המסוף בהעדרו, בייצוג המנהל בפני גורמי פנים וחוץ, פיקוח ובקרה על פעילות עובדי המסוף בכל מכלול השירות לנוסע, ועוד. יתרה מזו, לפעמים המערערים היו מבצעים תפקידים של העובדים הבכירים של הרשות במעברים. אולם לדידי, תפקידם הבכיר של המערערים אינו הופך אותם לעובדי הרשות. המערערים היו עובדים בכירים במעברים של החברה. המסגרת של מיקור חוץ שנקבעה בהסכמים של הרשות עם המדינה ועם החברה כללה עובד בכיר (ולעתים יותר מאחד, על פי גודל המסוף ומספר העובדים בו) בכל מעבר, כדי לדאוג לביצוע עבודת הפעלת המעבר. אכן, עבודתם של המערערים היתה דומה לזאת של חלק מעובדי הרשות במעברים, אולם אין בכך כדי להפוך אותם לעובדי הרשות. [12] מפרוטוקול הדיונים בערכאה קמא וממסמכים נוספים שצורפו לערעור, עולה, כי לפני קביעת ההסדר של מיקור חוץ, היינו לפני 1995, נקלט מי שהיה בתפקיד מנהל אחזקה בשירות המדינה, כעובד רשות. כמו כן, כנראה שאחד מהמערערים עבר - בחודש יולי 1994 - מתפקיד כעובד מדינה מטעם שלטונות המכס לתפקיד כמנהל תורן. אין בכך כדי לסייע למערערים, שכן אף אחד מהם לא בא בגדר הקטגוריה של מי שהועבר להיות עובד הרשות לפני 1995. כמו כן, המדינה והרשות היו רשאיות לשנות הסדר קודם להסדר של מיקור חוץ. החלטת המערערים לעבוד במעברים באמצעות החברה שקיבלה את תפקיד הפעלת המעברים, מבלי להגיש תביעה כלשהי וכשהם ממשיכים לעבוד במעברים שנים רבות כעובדי החברה בלי לדרוש תנאי עבודה של עובדי הרשות או "קביעות" כעובדי הרשות, מלמדת - לכל הפחות - על הסכמה בשתיקה לשינוי שנעשה. [13] המערערים אף הביאו ראיות כי היו מנהלים ברשות שהיו בדעה שיש לקלוט אותם כעובדי הרשות. אולם, לא הוכח כי מדובר במנהל בעל סמכות ובפועל לא נקלטו המערערים כעובדי הרשות. אכן, ייתכנו מקרים בהם עובד חברה מתקבל לעבודה אצל מקבל העבודה או השירות ואז המעבר נעשה בהסכמת כל הצדדים וביודעין. לא הוכח כי זהו המצב בענייננו, ואין הצדקה - בנסיבות העניין - כי הדבר ייעשה באמצעות החלטה שיפוטית. [14] על פי חומר הראיות, היו מקרים בהם עובד חברה נתבע בפני ערכאות והרשות מימנה את הגנתו. לא ברור אם התביעה הוגשה נגד העובד לבד או נגדו וגם נגד הרשות. עם זאת, אין בכך כדי להכריע את הכף ולהפוך את המערערים לעובדי הרשות. טענות המערערים נגד מיקור חוץ [15] לפי טענות המערערים, צורת ההעסקה שנוצרה לא נבעה מצורך לגיטימי להעסקה באמצעות חברת כוח אדם, שכן לא היה מדובר בתנודות משמעותיות בהיקף העבודה או בצורך זמני בכוח אדם מיומן משך מספר שנים. במקרה הרגיל של מיקור חוץ, החברה שמזמינה מיקור חוץ מוסרת לחברה אחרת חלק מעיסוקה ועיקר העבודה נעשה במפעל של החברה שקיבלה על עצמה לספק את המוצר או חלקים ממנו. כך, לדוגמה, מפעל לייצור מכשיר רפואי מוסר לחברה אחרת את ייצור המכשיר ופועל בעיקר בתחום שיווקו. במקרים כאלה הכלל הוא, כי החברה המזמינה את המוצר אינה המעסיקה של עובדי החברה המייצרת המוצר. צורה נוספת של מיקור חוץ היא ביצוע פונקציות במפעל של המזמין על ידי חברה חיצונית. "במקרה כזה מתבצעת העבודה בחצריו של הארגון מקבל השירות והעובדים נחשבים לעובדיו של הקבלן למרות הקשר בין העובדים לבין הארגון מקבל השירות". צורה זו של העסקה כונתה בפסיקה או בספרות לעתים מיקור חוץ "טיפוסי" או "אותנטי". המקרה שלפנינו שונה ממקרים אחרים של מיקור חוץ של פונקציות בהיקפו, שכן הרשות מפעילה את מעברי הגבול בעיקר באמצעות עובדי חברת שמירה ובטחון המהווים כ- 90% מהעובדים במעברים אלה. כך שלפנינו מקרה של מיקור חוץ של פונקציות רבות ושונות, היינו, לא רק של עובדי אבטחה או ניקיון אלא של כמעט מפעל שלם. מכאן, כי לא מתעוררת במקרה דנן מחלוקת לגבי ביצוע פונקציה אחת באמצעות עובדים של חברת כוח אדם או חברה למתן שירותים או המקרים של התקשרות מקבל עבודה באמצעות חברת כוח אדם כ"צינור לתשלום שכר" (payrolling) גרידא. כאמור לעיל, מדובר במיקור חוץ אותנטי שנעשה בנסיבות העניין מסיבות ומשיקולים לגיטימיים - בהם בעיקרם שיקולים תפעוליים ותקציביים. כמו כן, העסקה באמצעות מיקור חוץ נעשתה על פי תכתיב של המדינה שעוגן בהסכם בין הממשלה לרשות מיום 4.9.1995. ועוד, אין מקום לשלול את טענת הרשות, כי העסקה כזו נדרשת על מנת לאפשר גמישות שתתאים לנסיבות הדינאמיות של הפעלת המעברים, שהן - בין היתר - פועל יוצא של שינויים פוליטיים וביטחוניים שאינם בשליטת הרשות. [16] טענה נוספת של הרשות היתה, לחיזוק עמדתה, כי הפעלת המעברים נעשתה באמצעות מיקור חוץ, משום שהיא חלק צדדי של פעולותיה ועל כן אך טבעי הוא כי הוחלט על ניהולו בדרך של מיקור חוץ. טענתם הלעומתית של המערערים היא, כי אין להגדיר את הפעלת מעברי הגבול כ'צדדית' אלא כחלק מפעילות הרשות, אם כי שונה מהפעלת שדות התעופה. זאת משום היקף הפעילות של מעברי הגבול שאינו מזערי אלא כולל מספר מעברים בהם מועסקים מעל 500 עובדים. לכך ניתן להוסיף, כי הן שדות התעופה והן מעברי הגבול מהווים מעברים בין מדינת ישראל לבין העולם. מעברי הגבול הם בעלי חשיבות דומה לנמלי התעופה, והם מהווים נקודות קשר יבשתיות לשכונותיה של ישראל (כפי שנמלי האוויר מהווים נקודת קשר למדינות רחוקות יותר). במחלוקת זאת עדיפה עמדת הרשות, שכן המשימה העיקרית של הרשות היא הפעלת וניהול שדות התעופה. 'רשות שדות התעופה", כשמה כן היא, ועל פי חוק רשות שדות התעופה עיקר פעילותיה גם היום הוא בהפעלת שדות התעופה, שהם: נתב"ג, אילת, חיפה, עובדה, ראש פינה, הרצלייה ושדה דב. היקף פעולויות של הרשות במעברי הגבול אינו מהווה חלק משמעותי של פעולות הרשות. עובדי המסופים הם אחוז קטן של כלל עובדי הרשות. [17] האם מסגרת ההעסקה של מיקור חוץ נקבעה בתום לב? אכן, אין לשלול את האפשרות שחלק מהחלטת הממשלה והרשות להפעיל את המסופים באמצעות מיקור חוץ הייתה להימנע מלהוסיף "עובדים קבועים" לשורותיה, אם כי אין ראיות לכך. לעומת זאת, הובאו ראיות, כי מטרתה של הפעלת מעברי הגבול בדרך זו נעשתה משיקולים עניינים. יתרה מזו, יש ממש בטענת המשיבות, כי בכל הנוגע למעברי הגבול היבשתיים ההחלטה על היקף העבודה ומיקומה אינה נתונה לרשות כי אם למדינה. כך, עשוי להיות שינוי משמעותי בהיקף העבודה, כתוצאה משינויי מדיניות או משינוי מדיני ביחסי ישראל עם שכנותיה, כגון החלטה אפשרית להעביר מעבר גבול ממקום למקום, לסוגרו לתקופה זמנית או לסוגרו לצמיתות. זאת, בניגוד לניהול שדות התעופה בכלל, ובעיקר בניגוד לנתב"ג, שהאפשרות לשינוי בהיקף העבודה בשל שינויים מדיניים או בשל שינויי מדיניות כאמור, היא בסבירות נמוכה הרבה יותר. עולה מהאמור, כי באופן ענייני וסביר זקוקה רשות שדות התעופה לגמישות רבה יותר בכל הנוגע לניהול ותפעול מעברי הגבול. זאת ועוד, לא הוכח ניצול עובדי המעברים באמצעות הפעלת שיטת מיקור חוץ. [18] סיכום הסוגייה של מיקור חוץ - לאור כל האמור לעיל, אין הנסיבות מחייבות אותנו לפסול את החלטת הרשות אשר בחרה תבנית ההעסקה של מיקור חוץ. על כן, אין מקום לשנות את קביעת בית הדין האזורי, כי עובדי חברת שמירה וביטחון במסופים הועסקו על פי התבנית של מיקור חוץ ולא היו עובדי הרשות. טענות פרטניות הנוגעות לכל מערער בנפרד [19] המערער 1, הוא המערער בע"ע 328/07 - מר ישראל אטיאס, הועסק כעובד מדינה מטעם שלטונות המכס במסוף רפיח עוד מחודש יולי 1993. ממעמדו ומתפקידו זה נקרא בחודש יולי 1994, על ידי מנהל מסוף רפיח, לעבוד כמנהל תורן ונתן הסכמתו לכך. לטענתו, בראיון עבודה שנערך על ידי נציג הרשות הובטח לו, באישורו של סמנכ"ל מטה מסופי הגבול (שהיה, לדברי מר אטיאס, מוסמך ליתן הבטחה כאמור), כי הוא ישובץ כעובד הרשות בתוך שלושה חודשים. עוד טען, כי הובטח על ידי מר יואב אורן, כי עובדים שנקלטו לפני 1995 בעבודה במסופים והיו קודם לכן עובדי מדינה יהיו עובדי רשות. בתשובה לטענותיו, ציינו המשיבות, בין היתר, כי אין להתיר לו לסטות מרשימת המוסכמות שהוגשה, בעיקר משעה שהגיש תביעתו יחד עם תובעים אחרים; כי משעה שהסכים כי לא ייחקר על תצהירו, ויתר, למעשה, על בירור נסיבותיו הייחודיות; כי תצהירו היה זהה כמעט לתצהירו של מר ציון אלון שכן נחקר; כי העובדה שעבד קודם לכן כעובד מכס אינה מעלה ואינה מורידה; וכי ה"הבטחה" שניתנה לו כביכול אינה הבטחה מחייבת באשר לא ניתנה על ידי גורם מוסמך וממילא המערער "ישן" על זכויותיו כביכול זמן כה ממושך, שלא יוכל להיוושע מהן כעת. לדידי, אפילו אם הייתה הבטחה למר אטיאס, אין בכך כדי לסייע לו. שכן, עבד שנים רבות במעבר, מבלי לדרוש את העברתו לרשות או להגיש על כך תביעה. יתרה מזו, הוא נרשם כעובד של מספר חברות שהפעילו את המעברים במסגרת מיקור חוץ וידע שהוא לא נחשב כעובד הרשות. מכאן, כי ככל שבית הדין האזורי היה מקבל את טענת מר אטיאס לעניין הבטחה שניתנה לו כביכול, הרי שהוא ויתר למעשה על מימושה על ידי המשך עבודתו מבלי שהגיש דרישה לרשות או תביעה. יתרה מזו, יש להבחין בין שיחות של עובד בעניין העברתו העתידית לרשות לבין הבטחה מחייבת. התוצאה היא, כי דין התביעה הפרטנית של מר אטיאס להידחות. [20] המערער 2, הוא המערער בע"ע 345/07 - מר יוסף רונן, הועסק על ידי חברת 'קירט' והחל מיום 15.6.1997 אצל חברת שמירה וביטחון, בתור מנהל יחידת אבטחה במסוף ערבה. מיום 15.3.2000 הוא משמש כמנהל תורן ואחראי מטענים במסוף ערבה. מר רונן טען בפנינו, כי תפקידו לא היה זהה לתפקידם של יתר התובעים בערכאה קמא, שכן הוא שימש כאחראי מטענים ותפקידו כמנהל תורן היה בנוסף לתפקיד כאחראי מטענים. כל זאת, שעה שכל שאר אחראיי המטענים במסופים הינם עובדי הרשות ולא עובדי החברה. עוד טען, שמינויו והחלטות בעניין קידומו נעשו על ידי הרשות וכי לא היה חוזה כתוב בינו לבין החברה. בערעורו מפנה המערער 2 לשורה של מסמכים, רובם ככולם על ניירות לוגו של הרשות, המלמדים - לטענתו - על מארג מורכב ביותר של יחסי-גומלין בינו לבין הרשות, לרבות פירוט משימות ומטלות שונות שהוטלו עליו (מינויו כאחראי חומרים מסוכנים, נאמן בטיחות בתעבורה, מינויו כמפקח על ביצוע התחייבות מול חברת "ניצנה ייזום ושינוע"); טופס הנראה כ'כרטיס עובד' של המערער ועליו לוגו של הרשות; טופס הערכת עובד, על נייר לוגו של הרשות ובחתימת מנהל המסוף שהוא עובד רשות; מסמכים שונים המיידעים את עובדי הרשות על דבר מינויו, מסדירים את בעלותו על מכשיר ביפר, או כוללים אותו ברשימת בעלי תפקידים שהם עובדי הרשות; צילום של 'תעודת רישיון כניסה בתפקיד א-ב' שהונפק על ידי הרשות למערער, בצירוף תמונתו, מספר הזהות שלו, תפקידו. לדברי המערער, המדובר בכרטיס שהונפק לו ולעובדי המעבר הבכירים של הרשות, כדי שיוכל להיכנס לשדה התעופה באילת ללא עיכוב, במקרי חירום. כל המסמכים אליהם הפנה המערער, ללא יוצא מן הכלל, הוגשו גם בהליך בפני ערכאה קמא. בתשובה לטענותיו, ציינו המשיבות כי לא ניתן לומר שבית הדין קמא התעלם מראיות שהוצגו, שהיו בהיקף שלא ניתן היה לצפות שיתייחס נקודתית "לכל פיסת נייר" שהוגשה; כי אין הצדקה לבחון את עניינו של כל עובד בנפרד אלא די בהצגתה של התמונה הכוללת. ולדעתי - בית הדין האזורי לא התייחס לטענותיו של מר רונן שמצבו שונה מזה של התובעים האחרים ועל כן, אין מנוס מהחזרת עניינו להמשך דיון בפני בית הדין האזורי, שיכריע בטענות העובדתיות של מר רונן אם נכונות הן אם לאו, ואם כן, האם הוא הועסק באמצעות החברה ועל כן אינו עובד הרשות, או האם יש לראות בו עובד הרשות. למען הסר ספק נציין, כי ויתור הרשות על חקירת מר רונן משמעותה אינה קבלת כל הטענות הפרטניות שלו אך גם אין בהחלטות הדיוניות שהתקבלו כדי לאיין הבדלים רלוונטיים בין העובדים, ככל שאלה באו לידי ביטוי בתצהיריהם שהוגשו. [21] המערער 3, הוא המערער בע"ע 346/07 - מר בן שבת שמואל החל עבודתו במעבר גבול במסוף הירדן בשנת 1995. הוא התקבל לעבודה באמצעות חברת כוח האדם 'קירט'. חברת 'קירט' פשטה את הרגל ובשנת 2001 התחלפו המעבידים וחברת שמירה ובטחון הפכה להיות המעבידה שלו. המערער התפטר מעבודתו ביוזמתו, בחודש יוני 2006. מר בן שבת היה אחד משלושת העובדים שנחקרו בבית הדין האזורי. בית הדין האזורי שמע את עדותו של מר בן שבת ולא השתכנע, כי קיימות נסיבות אישיות המיוחדות לו לפיהן מצבו היה שונה משאר עובדי המסוף שהועסקו על ידי חברת שמירה וביטחון. אף אנו לא מצאנו בטענותיו דבר המבחין בינו לבין שאר עובדי חברת שמירה וביטחון, באופן שיש בו כדי להצדיק הכרה בו כעובד הרשות כטענתו. על כן, קביעתו של בית הדין האזורי בדין יסודה ואין לראות בו עובד הרשות. יתרה מזו, עם סיום עבודתו במסוף אצל חברת 'קירט', שהעסיקה אותו לפני חברת שמירה וביטחון, הוא הגיש תביעה נגד חברת 'קירט' (עב 2098/02), , דבר המעיד על כך שראה בחברה, ולא ברשות, את מעסיקתו. סוף דבר [22] אנו דוחים את ערעורם של מר אטיאס ומר בן שבת וקובעים, כי הם היו עובדי חברת שמירה וביטחון ולא עובדים של רשות שדות התעופה. אין צו להוצאות בערעורם. [23] אשר לערעורו של מר רונן - עניינו מוחזר לבית הדין האזורי לדיון והכרעה בטענותיו הפרטניות כמבואר בסעיף 20 לעיל. הוצאות ושכ"ט בהליך של מר רונן ייקבעו בפסק הדין הסופי, תוך התחשבות בערעור זה. אנו מבטלים את החיוב בהוצאות ושכ"ט נגד מר רונן שהטיל בית הדין האזורי. מיקור חוץ (אאוטסורסינג)