קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מכירת רכב ממושכן: תיק זה עניינו בשאלות האם המשכון על רכב נשוא התובענה עומד בתנאי תקנת השוק במשכון, והאם מומש בידי הנתבע 1 (להלן: "הבנק") כדין אם לאו והאם הנתבעות האחרות אחראיות כלפי התובעת בגין העברות בעלות שנעשו במרמה ברכב. עובדות המקרה והליכים התובעת היא חברה בע"מ המהווה חלק מרשת באדג'ט העולמית ועוסקת בהשכרת כלי רכב. התובעת הייתה הבעלים, יד ראשונה, של מכונית מסוג מאזדה מספר רישוי 16-909-67 שנת ייצור 2005 (להלן: "המכונית"). המכונית נרשמה על שמה של התובעת בתאריך 24.6.04. בתאריך 11.8.04 נרשמה הבעלות על המכונית במשרד הרישוי על שם אלכס מורטוב. בתאריך 15.8.04 הבעלות במשרד הרישוי נרשמה על שם דב אשכנזי (לשעבר טולסטו פיאטר אלכסנדר). בתאריך 11.10.04 הבעלות במשרד הרישוי נרשמה על שם אלי שילון (לשעבר אלכסיי שרפוב) (להלן: "שילון"). ביום 12.9.04 ביקש אלי שילון העמדת הלוואה בסך 55,000 ₪. תאריך תשלום ראשון היה 15.10.04. ההלוואה אושרה בכפוף למישכון המכונית. ביום 13.10.04 נחתם שטר משכון לטובת הבנק על המכונית להבטחת תשלום הלוואה שניתנה על ידו לשילון בסכום של 55,000 ש"ח. המשכון נרשם ברשם המשכונות ביום 28.10.04. כאמור שילון אמור היה להתחיל לשלם את התשלום הראשון ביום 15.10.04 אך התשלום הראשון לא שולם. שילון אף היה אמור להמציא פוליסת ביטוח משועבדת של המכונית, אך לא עשה זאת. ניסיונות הבנק ליצור קשר עם שילון נכשלו. ביום 9.11.04 הבנק פתח בהליכים נגד שילון למימוש המשכון על המכונית בתיק הוצל"פ מספר 9-04-14320-12 בלשכת הוצל"פ חדרה (להלן: "תיק הוצל"פ"). במסגרת הליכים אלה הוגשה בקשה למינויו של עו"ד ויקטור פישר ככונס נכסים על המכונית מטעם הבנק. בתאריך 18.11.04 מונה עו"ד פישר ככונס הנכסים והוסמך לנקוט בהליכים למימוש המשכון (להלן: "הכונס"). בתאריך 19.11.04 תפסו שלוחיו של הכונס את המכונית במסגרת תיק ההוצל"פ. יש לציין כי המכונית הייתה באותה עת מושכרת על ידי התובעת ללאופולד בראון מממפיס ארה"ב (להלן: "השוכר"). שלוחיו של הכונס לקחו את המכונית, כאשר זו חנתה בסמוך לביתו של שוכר המכונית ברחוב המסילה 15 בהרצליה פיתוח. בסמוך לאמצע חודש נובמבר 2004 נודע לתובעת שהמכונית אינה רשומה עוד על שמה במשרד הרישוי, אלא על שם מישהו אחר. בעקבות זאת, בתאריך 15.11.04 בדקה התובעת ברשם המשכונות ומצאה כי המכונית נרשמה על שם שילון וכי זה משכן אותה לטובת הבנק. ביום 18.11.04 שלחה התובעת מכתב דרישה אל שילון ואל הבנק. ביום 20.11.04 הודיע לה שוכר המכונית כי זו נגנבה ממנו ומסתבר שנלקחה על ידי שלוחי הכונס לאחר שנמצאה בסמוך לביתו של השוכר. ביום 30.11.04 התקבל במשרד הכונס העתק ממכתבו של ב"כ התובעת, אשר טען כי הבעלות במכונית היא של התובעת וכי העברת הבעלות והמישכון נעשו במרמה. ביום 1.12.04 נשלח מכתב מאת הכונס אל התובעת ובו הודיע לה כי המשכון נרשם כדין וכי המכונית נתפסה על ידי מי מטעמו ומוחזקת ברשותו לצורך מכירתה בהליכי כינוס נכסים, אשר לא יעוכבו. עו"ד פישר והתובעת ניהלו חליפת מכתבים כאשר עו"ד פישר טען כי המשכון נעשה כדין ועל פי תנאי תקנת השוק הקבועים בסעיף 5 לחוק המשכון, תשכ"ז - 1967 (להלן: "חוק המשכון"). בתאריך 2.1.05 הגישה התובעת את כתב התביעה המקורי בתיק זה וביקשה מבית המשפט ליתן צו מניעה קבוע וזמני שיאסור על הבנק להמשיך בהליכי מימוש המשכון. בית המשפט לא הוציא צו ביניים ובהחלטתו מיום 3.1.05 קבע כי הבקשה לצו מניעה זמני תידון ביום 12.1.05. ביום 2.1.05 הגישה התובעת תביעה לקבלת סעד הצהרתי. ביום 4.1.05 אושר מכר המכונית במסגרת תיק ההוצל"פ כנגד תשלום סך של 96,000 ₪. יש לציין כי עוד קודם לכן ביום 29.12.04 אושר מכר במסגרת תיק ההוצל"פ כנגד תשלום סך של 105,000 ₪, אולם המציע חזר בו. יש לציין כי שילון ככל הנראה עזב את הארץ ולכן לא היה מעורב כלל בהליכי מכירת המכונית ולא בהליכים בבית המשפט. טענות התובעת התובעת טוענת כי הבנק התרשל רשלנות רבתי שעה שנתן הלוואה לשילון כנגד משכון המכונית לטובתו. התובעת טוענת כי ממועד מתן ההלוואה ועד מועד פתיחת ההליכים בהוצל"פ חלפו ימים בודדים בלבד מה שמצביע על כך שהבנק הזדרז לפתוח בהליכי הוצאה לפועל נגד שילון (לקוחו) שכן מלכתחילה לא היה לו אמון בו. עוד טוענת התובעת בענין זה כי המכונית היא מכונית להשכרה וכך נרשם במפורש ברישיון הרכב ובין מועד עלייתה של המכונית על הכביש בסוף חודש יוני 2004 ועד מועד רישום המשכון בחודש אוקטובר 2004 עברו 4 חודשים בלבד, כאשר במהלך תקופה קצרה זו נרשמו במשרד הרישוי 4 בעלים שונים למכונית. ריבוי הבעלים תוך פרק זמן קצר וכאשר הבעלים הראשון הוא חברת השכרה צריך היה לעורר חשד אצל הבנק, אך הוא עצם את עיניו. התובעת טוענת עוד כי כאשר נרשם המשכון הוא נרשם כאשר המכונית לא הייתה בחזקת הממשכן ולחילופין ההחזקה בה לא הייתה בהסכמת התובעת ולא ברשותה. כנגד הנתבעת 2 וצד ג' 1 (להלן: "משרד הרישוי") וכנגד הנתבעת 3 וצד ג' 2 (להלן: "חברת הדואר") טוענת התובעת כי העברת הבעלות נעשתה מבלי שהיו ברשותן מסמכים מתאימים לצורך העברת הזכויות. התובעת טענה כי העברת הזכויות נעשתה מבלי שהוצג רישיון רכב של המכונית, מבלי שהוצגו מסמכים בחתימתה ומבלי שצורפו אליהם פרוטוקולים המעידים על קבלת החלטה של התובעת למכור את המכונית וללא אישור על ידי עורך דין. כנגד הנתבעות טוענת התובעת כי הן אינן שומרות ברשותן את יפוי הכח על פיו ביצעו את פעולת העברה וכי עליהן היה לשמור זאת ולכן לנגרם לה נזק ראייתי המקשה עליה להוכיח רשלנות מצד הנתבעות. עוד טוענת התובעת כי לאור ריבוי מעשי המרמה וההונאה אשר אירעו והתפרסמו באמצעי התקשורת בשנה שקדמה למעשה המרמה הנדון, הנתבעות צריכות היו לנהוג משנה זהירות בכל הקשור להעברת זכויות בכלל ובמכוניות ששייכות לחברות השכרה בפרט. התובעת טענה כי רכשה את המכונית בסכום של 148,592 ₪ וכי הבנק צריך לממן רכישת מכונית זהה ולשלם את העלות של מימון רכישת המכונית בשיעור של 15% בשנה וכן את הפסד דמי השכירות המוערכים בסכום של 30,000 ₪. לפיכך העמידה התובעת את תביעתה על סך של 178,592 ₪. טענות הבנק הבנק טוען כי התובעת לא הוכיחה את בעלותה על המכונית. הבנק טוען עוד כי הוא עומד בתנאי תקנת השוק של חוק המשכון ולכן מכירת המכונית במסגרת תיק ההוצל"פ נעשתה כדין ואין להשיב את הכספים שהתקבלו מכח המכירה. הבנק טוען כי סכום הנזק נמוך בהרבה מהסכום הנטען על ידי התובעת וכי הנזק נגרם עקב אשם תורם בשיעור 100 אחוז של התובעת ו/או לנוכח רשלנותה ו/או לנוכח שיהוי בו נקטה. בנוסף הבנק טוען כי גם אם יקבע כי התובעת ניזוקה הרי שהנתבעות הן הגורמים הבלעדיים לנזק ולכן הגיש הודעת צד ג' כנגד הנתבעות משום שהבנק הסתמך על המרשם אותו מנהלת רשות הרישוי, אשר נוהל באופן רשלני הן בהעברת הבעלות הספציפית במכונית והן במדיניות אותה הנהיג באופן העברת בעלויות והוצאת כפלי רישיונות. טענות רשות הרישוי רשות הרישוי טוענת כי מרשם כלי הרכב שהיא מנהלת הינו דקלרטיבי בלבד ולא קונסטיטוטיבי ולכן הוא לא מקים אחריות בנזיקין. רשות הרישוי רושמת את העסקה אך לא מבטחת את הצלחתה. זיהוים של הצדדים בהתאם לנהלים נבדק על פי תעודות הזהות, יפויי הכח, פרטי הבעלים, ומספר רישוי הרכב. רשות הרישוי טוענת כי אינה חבה בגין מעשי עוולה ופעילות עבריינית של מאן דהוא ויש בכך כדי להביא לניתוק הקשר הסיבתי. עוד טוענת רשות הרישוי כי העתק רישיון הרכב הינו כפל רישיון. עוד היא טוענת כי דו"ח הבדיקה שנעשה על ידי עובדת הבנק אינו מוכיח כי הרכב האמור הוצג בפועל בפני הבנק מכיוון שדו"ח הבדיקה אינו כולל התייחסות לסימני זיהוי כגון מספר שילדה ומספר מנוע. רשות הרישוי טוענת כי הבנק התרשל רשלנות רבתי בבדיקה כאשר נתן את ההלוואה משום שלא בדק שהרכב המוצג בפניו הוא הרכב עליו נרשם המשכון, לא בדק את רישום הרכב עם משרד הרישוי ולכן לא יכול היה להתייחס לעובדה שהרכב עבר 3 בעלים במהלך חודשיים. טענות חברת הדואר חברת הדואר טוענת כי העברות הבעלות במכונית נעשו על פי תקנות התעבורה תשכ"א - 1961 (להלן: "תקנות התעבורה") ועל פי הנוהל המחייב את חברת הדואר ואשר נקבע ועודכן מפעם לפעם על ידי רשות הרישוי ומכונה "העברת בעלות רכב ממוחשבת (ON-LINE) באשנב דואר" (להלן: "הנוהל"). הנוהל צורף כנספח א' לכתב ההגנה של חברת הדואר. לטענת חברת הדואר היא פעלה על פי הנוהל בכל העברות הבעלות במכונית ולכן אין לה כל אחריות במקרה זה. חברת הדואר גם היא טוענת כי הבנק התרשל כאשר העניק לשילון את ההלוואה ללא בדיקה יסודית ולכן עליה רובצת האחריות. דיון והכרעה הבעלות במכונית טענתו הראשונה של הבנק היא, כי לא הוכחה בעלות התובעת במכונית. לטענת הבנק, התובעת לא הציגה את מסמכי רכישת המכונית וכן הבנק טוען טענות שונות נוספות בעניין זה המפורטות בעמודים 4-10 לסיכומיו. לטעמי, אין בטענות אלה ממש. עדותו של יקיר אלון, סמנכ"ל תפעול בתובעת (להלן: "אלון"), בעניין זה מקובלת ומהימנה עלי. השתכנעתי כי המכונית נרשמה על שם התובעת בתאריך 24.6.04 כפי שמופיע ברישיון הרכב. אני נותנת אמון מלא בעדותו של אלון כי התובעת לא ביצעה העברות בעלות ברכב וגם הבנק הודה באמצעות העד מר ליאור בר לב, מנהל הסניף בו ניתנה ההלוואה (להלן: "מנהל הסניף"), כי התנהלותו של שילון לאחר לקיחת ההלוואה "הדליקה אורות אדומים", כיוון שלא שילם את התשלום הראשון ונעלם. מכאן שלא יכולה להיות מחלוקת אמיתית כי במקרה זה מדובר בנוכלים, שביצעו העברות במרמה על מנת לקבל הלוואה מהבנק תוך הצגת המכונית כבטוחה, וכי הבעלות על המכונית שייכת לתובעת. אמנם התובעת לא הביאה לעדות את השוכר, שהוא תושב ארצות הברית, אולם בהתחשב בכך שהוא תושב ארצות הברית, אכן לא היה מקום בנסיבות אלה להביאו לעדות במיוחד בהתחשב בהוצאות הרבות, אשר היו נגרמות בשל כך. אלון גם תיאר בתצהירו במפורט את עברו של השוכר כשוכר רכבים של התובעת והוא אף צירף פלט מחשב ובו פרוט ההשכרות שלו במהלך השנים (נספח כ' לתצהיר אלון). מפלט המחשב עולה כי השוכר שכר בעבר מהתובעת מכוניות בחמש הזדמנויות שונות בין התאריכים 31.12.01 ועד 4.2.04. יתר על כן השוכר אף שכר מהתובעת מכונית נוספת לאחר האירוע נשוא התביעה בתאריך 22.3.05 ומעולם לא היו כל בעיות עם השוכר. יתר על כן, העברות הבעלות של המכונית בתקופת הזמן הקצרה של חודשיים מעידות על כך שמדובר היה בתרמית. על פי רישומי משרד הרישוי הבעלות במכונית נרשמה תחילה בתאריך 11.8.04 על שם אלכס מורטוב אחר כך בתאריך 15.8.04 על שם דב אשכנזי ולבסוף בתאריך 11.10.04 על שם אלי שילון וכל זאת לגבי רכב שנרשם לראשונה ביוני 2004 על שם חברה להשכרת רכב. אלון העיד, כי דב אשכנזי (לשעבר טולסטו פיאטר אלכסנדר) היה מעורב במעשה מרמה והונאה דומה, שנעשה בסמיכות למקרה נשוא התביעה שם הוא נרשם במרמה כבעלים של מכונית אחרת ושיעבד זכויותיו באותה מכונית בתאריך 3.10.04 לטובת בנק לאומי בישראל בע"מ תמורת הלוואה. דב אשכנזי כמו שילון, עזב את הארץ בסמוך לקבלת כספי ההלוואה ושיעבוד המכונית לטובת הבנק. עוד מציין אלון בתצהירו כי יפוי הכח שעל פיו הועברה הבעלות במכונית מהתובעת לאלכס מורטוב נעשה תוך שימוש ביפוי כח מאומת, לכאורה, על ידי עורך דין אלי פישר. על כך העיד אלון, כי שמו של עורך דין אלי פישר, מופיע גם במקרי מרמה נוספים שנעשו במהלך שנת 2004 כמי שאימת, לכאורה, יפויי כח מאת התובעת (הדוגמאות צורפו כנספח י"ב לתצהיר אלון). עוד ציין אלון, ובצדק, כי בלתי סביר שהתובעת תמכור מכונית שנרכשה על ידה בחודש יוני 2004 כבר בחודש אוגוסט 2004, חודשיים לאחר רכישתה תוך הפסד ממון רב ממכירה שכזו. בנסיבות אלה ולמרות שרישום כלי הרכב במשרד הרישוי הוא בעל אופי דקלרטיבי בלבד (ראו למשל רע"א 5379/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ פ"ד נ"א (4) 464 בעמודים 474-473), אני מוצאת כי ניתן לקבל את עדות התובעת כי הרכב היה בבעלותה וכי הוא לא נמסר על ידה או על ידי השוכר ובוודאי לא נמכר לגורם כלשהו. זאת ועוד, אני מוצאת כי על פי כל הנסיבות המתוארות בתצהיר אלון העברת הבעלות על שם מולטוב נעשתה במרמה ולפיכך גם כל ההעברות הנוספות נעשו במרמה תוך זיוף מסמכים ומתוך מטרה להונות את הבנק ולהוציא ממנו כספים שלא כדין ועל חשבון המכונית השייכת לתובעת. תקנת השוק בחוק המשכון הבנק טוען כי משכון המכונית תקף משום שהוא עמד בתנאי תקנת השוק הקבועים בסעיף 5 לחוק המשכון. סעיף 5 לחוק המשכון קובע: "נכסים נדים שמושכנו כשהיו בהחזקתו של הממשכן והם הופקדו כאמור בסעיף 4(2) או שמישכונם נרשם כאמור בסעיף 4(3), יהיה כוחו של המישכון יפה לכל דבר, אף אם הממשכן לא היה בעל הנכסים או לא היה זכאי למשכנם, ובלבד שהנושה פעל בתום-לב והנכסים באו לידי הממשכן על דעת בעליהם או על דעת מי שהיה זכאי להחזיקם." נטל ההוכחה להוכחת קיומם של תנאיה של תקנת השוק מוטל על הטוען לתחולת תקנת השוק. ראו ע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ ואחרים, פ"ד נד (5) 252 בעמוד 274. נבחן כעת האם התקיימו תנאי תקנת השוק בפעולת המשכון שעשה הבנק. התנאי הראשון לתקנת השוק הוא כי הנכס הנד היה בחזקת הממשכן - אלי שילון על מנת להוכיח כי המכונית היתה בחזקת שילון הביא הבנק את עדותה של הגברת אנה צ'כובסקי, פקידה בצוות לקוחות בנקאות אישית אצל הבנק (להלן: "פקידת הבנק"). פקידת הבנק צירפה לתצהירה מסמך, שכונה "פרוטוקול בדיקת רכב משועבד", שהוא טופס למילוי על ידי פקיד הבנק וכך נכתב בטופס שמילאה פקידת הבנק בהקשר למכונית: "בתאריך 13.10.04 ראיתי את הרכב נשוא השעבוד מדגם מאזדה 6 מספר רישוי 6790916 צבע בז ברחוב הרצל פתח-תקוה". יש לציין, כי על פי הטופס יש שורות ריקות בהן ניתן להוסיף "תוספות מיוחדות/הערות", אולם דבר לא נרשם על ידי פקידת הבנק בשורות אלה. כמו כן נכתב במסמך: "נוכחתי כי הרכב תקין ובמצב נסיעה והינו בחזקתו של משעבד הרכב". עוד כתובות בתחתית המסמך הנחיות: "נא לפרט שם היצרן, פרוט הדגם ושנת יצור של הרכב". פקידת הבנק העידה כי וידאה בהתאם לנוהלי הבנק כי הרכב הוא הרכב המופיע ברישיון המקורי ובדקה את מספר הרישיון של הרכב, סוג הרכב וצבעו וכי היא אף יצאה פעמיים לבדוק את ההתאמה בין פרטי הרכב שהופיעו ברישיון המקורי לבין הרכב שהוצג, כאשר שילון אף פתח עם מפתחות הרכב, שהיו ברשותו, את דלתות הרכב ונעל אותם. התובעת טוענת תוך ציטוט פסיקה מרובה, חלקה לגבי מקרים עוד משנות ה- 90 של המאה הקודמת, כי לוחית הרישוי של הרכב אין לה משקל של ממש בזיהויו של הרכב, כאשר עוסקים בנוכלים דוגמת שילון וחבריו. ראו, למשל, תיק אזרחי 1654/92 (שלום רחובות) וייסגלס נ' קומפיוטסט ראשל"צ (1986) בע"מ; תיק אזרחי 1491/00 (שלום פתח-תקוה) רונן פינקלשטיין נ' מדינת ישראל, ; תיק אזרחי 24513/99 רבקה לוי נ' משרד התחבורה, ; תיק אזרחי 5486/98 (שלום חיפה) אורלי סגל נ' מדינת ישראל, ; תיק אזרחי 8242/02 אורנה אסולין נ' מוטוקרס בע"מ, ; המרצת פתיחה תל-אביב 200561/03 יצחק עבאדי נ' איליה זיורכין, . מכל הפסיקה הזו וכן מפסק הדין של כבוד השופטת ד"ר דפנה אבניאלי בתיק אזרחי 60467/04 דומיקר בע"מ נ' בנק הפועלים ואחרים (להלן: "פסק דין בנק הפועלים") עולה, כי קל מאוד לזייף את לוחיות הרישוי והקלות שבזיוף והפעמים הרבות שהדבר נעשה מלמדת כי הדרך הנכונה לזהות כלי רכב איננה בהשוואת לוחית הרישוי, שניתנת לרכישה בקלות ולהחלפה, אלא יש להשוות את מספר המנוע ומספר השילדה המוטבעים על מכלולי הרכב עם המספרים המופיעים ברישיון הרכב וזאת בנוסף לבדיקת לוחית הרישוי אל מול המספר ברישיון הרכב. הבנק טוען לעניין זה כי "אין לדבר סוף", משום שאין סוף לבדיקות שיכול היה הבנק לבצע וזאת למרות שנהליו אינם מחייבים אותו לעשות כן. עוד טוען הבנק כי גם בדיקת שילדה וגם קבלת דו"ח ממכון בדיקה אינם מבטיחים כי מעשי זיוף לא יקרו. נראה כי הפסיקה אינה מסכימה עם טענות הבנק והדרישה לבדוק את מספר המנוע והשילדה של המכונית, על מנת לוודא כי המכונית המוצגת היא אכן המכונית נשוא רישיון הרכב היא הכרח המציאות לנוכח תופעת זיוף פרטי הרכב, אשר הפכה להיות נפוצה מאוד בארצנו והפסיקה אף הגדירה את המצב כ"מכת מדינה" (ראו בש"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל פ"ד מט (4) 589), ומשרד הרישוי אף היה מודע למצב זה ונקט אמצעים שונים למניעת העבירות הללו ואף שינה את מדיניותו פעם בפעם על מנת לנסות ולהמעיט בתופעה זו ככל האפשר באמצעיו. לפיכך איני מקבלת את טענת הבנק, כי עשה את כל הדרוש על מנת לוודא כי הממשכן אכן מחזיק במכונית. יתר על כן, מהפרוטוקול שמילאה פקידת הבנק עולות תהיות גם לגבי קיום נהלי הבנק עצמם, שהם אכן "קלים כנוצה" בנושא בדיקת הבעלות. פקידת הבנק לא מילאה את שנת היצור של הרכב, למרות שנדרשה לכך על פי הטופס, ואף לא ביצעה נסיעה ברכב, על מנת לוודא כי הרכב תקין ובמצב נסיעה, כפי שנדרש בנוהלי הבנק, אלא הסתפקה בכך שהדלתות נפתחו באמצעות המפתח. בנסיבות אלה אני קובעת כי הבנק התרשל בבדיקתו אפילו על פי נהליו שלו, ולא הוכיח שהרכב שהוצג בפני פקידת הבנק על ידי שילון הוא הרכב הממושכן. די בקביעה זו על מנת לקבל את התביעה כנגד הבנק ולדחות את הטענה הנסמכת על תקנת השוק, אך אדון גם ביתר תנאי תקנת השוק. התנאי השני לתקנת השוק - המכונית הופקדה או המשכון נרשם אין מחלוקת כי המשכון נרשם אצל רשם המשכונות ביום 28.10.04. התנאי השלישי לתקנת השוק - הנושה פעל בתום לב הבנק טוען כי פעל בתום לב. מנהל הסניף העיד כי שילון פתח חשבון ביום 17.6.04 והפקיד בחשבון במשך שלושת החודשים שעברו עד לאישור ההלוואה, מידי חודש, משכורת בסך של כ - 10,000 ₪. הבנק טוען לפיכך, כי שילון ניהל חשבון לשביעות רצונו של הבנק וכי כאשר מאשרי ההלוואה שיקללו את נתוני הבטוחה (המכונית) בנוסף למשכורת המוזרמת לחשבון אל מול נתוני ההלוואה המבוקשת, שהיא על סך 55,000 ₪ בלבד, הרי שמדובר היה בפעילות בתום לב. הבנק טוען עוד כי שילון לא חרג בחשבון ונהג באופן רגיל לחלוטין. עוד טוען הבנק באשר לפסק הדין בענין בנק הפועלים, שעליו מסתמכת התובעת, כי נסיבות תום הלב שם היו שונות לחלוטין, משום שההלוואה ניתנה לאחר שלא הייתה כל פעילות בחשבון במשך כחמישה חודשים, החשבון היה ביתרת חובה של כ-16,000 ₪ שהיווה חריגה של 9,000 ₪ מהמסגרת המאושרת ולכן אין ללמוד מפסק הדין בנק הפועלים לעניין תיק זה. התובעת לעומת זאת מפנה את תשומת הלב לכך שהבנק כבר בחודש ספטמבר 2004, חודשיים לאחר פתיחת החשבון על ידי שילון, נתן לשילון הלוואה ראשונה על סך 25,000 ₪ ללא ביטחונות וכל זאת, כאשר באותה עת התנהלה בחשבון פעילות מינימאלית ללא כל הוצאות קבועות כאשר מדי חודש היה מופקד סכום קבוע ומייד הכסף היה מוצא מהחשבון. הבנק הציג דף חשבון אחד של החשבון וממנו עולה כי ב - 1.7.04 הופקד סכום של כ - 10,000 ₪ אשר נמשך כמעט במלואו ב - 2.7.04, ביום 2.8.04 הופקד כ - 10,000 ₪ אשר כמעט כולו נמשך ב -9.8.04. במהלך חודש אוגוסט נכנס החשבון ליתרת חובה של כ- 5,000 ₪ וב- 9.9.04 נכנס שוב כ- 10,000 ₪ וכן ההלוואה בסכום של 25,000 ₪, וכל הסכום הוצא מייד מן החשבון על ידי שילון. מדובר אכן בפרק זמן קצר ביותר שבו הבנק מכיר את לקוחו (כשלושה חודשים) ובחשבון, שהתנהלותו מינימאלית ביותר, ובכל זאת הבנק מוכן לתת לו הלוואה כוללת בסכום גבוה של 80,000 ₪. להתנהגות זו יש להוסיף את העדר הבדיקה הראויה של הבעלות וההחזקה במכונית, כפי שכבר תוארה לעיל, וכן כי למרות שנדרש כי שילון יציג ביטוח של הרכב עם שיעבוד לטובת הבנק, הרי שההלוואה ניתנה ללא ביטוח הרכב ורק בהסתמך על מילתו של שילון שהוא יביא את תעודת הביטוח כנדרש, תעודה שמעולם לא הוצגה (עמוד 32 שורות 13-18). אכן צודקת התובעת בטענתה כי כל אדם סביר היה לוקח את הרכב לבדיקה אצל מכון בדיקה ובמסגרת הבדיקה היו בודקים גם את מספרי המנוע והשילדה ומוודאים כי המכונית לא גנובה. בדיקה זו נדרשת מכל קונה סביר (ראו הפסיקה שהביאה התובעת בסיכומיה בעמודים 18-20) קל וחומר שניתן לדרוש זאת מבנק העוסק, בין היתר, במתן הלוואות כנגד מישכון רכבים. עוד התברר בחקירה הנגדית כי קודם לאישור ההלוואה היה מנהל הסניף מודע לכך שמדובר ברכב מהשכרה שעבר 4 ידיים בארבעה חודשים, אך התעלם לחלוטין ממידע זה בכל הנוגע לתהיות שהוא מעורר וראה בכך נושא של כדאיות העסקה, ותו לא (עמוד 31 שורה 19). לסיכום, כאשר מדובר בלקוח חדש לחלוטין של הבנק עם חשבון בפעילות מינימאלית, לקיחת המכונית כבטוחה יחידה, כאמור ללא הסתמכות על פוליסת הביטוח, למרות שנדרשה פוליסה שכזו לצורך ההלוואה, ותוך עריכת בדיקה רשלנית לגבי הבעלות על המכונית, כאשר העבר של המכונית אמור לעורר תהיות, מהווה עצימת עיניים וחוסר תום לב בזמן מתן ההלוואה ולכן הבנק לא עמד גם בתנאי תום הלב הקבוע בתקנת השוק. רשלנות התובעת הבנק והנתבעות האחרות טענו כי התובעת התרשלה בשמירה על רכביה ועובדה היא שקרו בצי הרכב שלה 25 מקרי מרמה שכאלה. לעניין זה הסביר אלון בעדותו, כי מדובר ב- 25 מקרים על צי רכב של 5,500 מכוניות, כאשר למיטב ידיעתו למתחריו קרו מקרים רבים יותר. עוד הוא מציין כי התופעה החלה בסוף שנת 2003, כאשר שלושת המקרים הראשונים היו ללא שעבוד ורק בשנת 2004 היו שניים-שלושה מקרים, אחד מהם של המכונית נשוא הדיון, שבהם השתמשו בטכניקת השעבוד ושאר המקרים אירעו לאחר מכן, ולכן היה מדובר בסוג חדש של מעשה נוכלות ולתובעת לא היה עדיין כלי להתמודד עם התופעה (עמוד 10 שורות 5-7 ושורות 26-29). עוד יש לציין כי העד הסביר בהרחבה כי לא הייתה אפשרות מעשית באותו זמן לקבל דוח בעלות על רשימת הרכבים של התובעת ממשרד הרישוי בזמן סביר וכי במהלך שנת 2004 הוא פנה לקבל דוח שכזה מספר פעמים. את הראשון, שביקש במחצית הראשונה של 2004 קיבל לאחר 4 חודשים ואת השני, שביקש בספטמבר 2004, קיבל רק בנובמבר 2004 (עמוד 12 שורות 14 -18). העובדה שכיום, במחיר כלכלי כבד, התובעת נערכה למנוע את תופעות המרמה הללו באמצעות שעבוד כל צי הרכב שלה, ללא צורך כלכלי בכך, אלא רק כדי שיהווה מגן מפני העברה ללא אישורה, ובנוסף כיום היא מחוברת און ליין לרשות הרישוי, כך שחברות השכרת רכב יש להן אפשרות לא לשחרר רכב שבצי הרכבים שלהם, מערכת שלקח זמן רב לבנותה והיא הפקת לקחים מתופעת הרמאות הזו שרק החלה בתקופה בה מדובר (ראו עמוד 13 שורות 4-13)- אינה אלא חוכמה בדיעבד על מנת להילחם בתופעה ואינה מעידה על כך שבמועד בו ארעה המרמה נושא הדיון התובעת התרשלה, כאשר לא היו ברשותה כל האמצעים הללו. שיהוי מטעם התובעת הבנק טוען כי אלמלא השתהתה התובעת, הבנק והכונס לא היו מוכרים את המכונית. לטענת הבנק על התובעת היה לפנות בהליכי צו מניעה בתיק ההוצאה לפועל, כאשר נודע לה שבכוונת הבנק למכור את המכונית, כיוון שידעה שהבנק עומד על טענתו כי המכונית מושכנה כדין. התובעת טוענת לעניין זה, כי מייד לכשנודע לה על המקרה הוציאה מכתב לבנק, אשר אין מחלוקת כי התקבל בבנק, וכי הבנק והכונס למרות שהיו מודעים היטב לטענות התובעת המשיכו בהליכים מבלי לשעות לטענותיה. התובעת פנתה בתחילת ינואר 2005 לבית המשפט בבקשה לצו מניעה, אשר הדיון בו נקבע לתאריך מאוחר לתאריך אישור המכירה. יתכן אמנם כי מן הראוי היה שהתובעת תזדרז יותר בפנייה לבית המשפט או ללשכת ההוצאה לפועל, משום שניתן היה לפנות בבקשה לצו מניעה עוד במהלך חודש דצמבר 2004 (במהלכו נשלח מכתב נוסף ונוהלו שיחות טלפון בין הצדדים) ולא להמתין לחודש ינואר 2005 עם הפנייה לבית משפט, אולם לא מדובר בהתנהלות העולה כדי שיהוי, מה עוד שהבנק, שידע על טענת הבעלות של התובעת לקח על עצמו סיכון בעניין זה, כאשר לא הסדיר את הנושא עם התובעת קודם למכירה. מכירה בהוצאה לפועל עוד טוען הבנק כי מכירת הרכב הייתה כדין בהתאם לסעיף 34א' לחוק המכר, התשכ"ח - 1968, וכן כי הבנק נהנה מהגנת סעיף 6 לפקודת הנזיקין שכן המכונית נמכרה על פי הרשאה חוקית. סעיף 34א' לחוק המכר אינו מקנה למוכר הגנה מפני בעל הזכויות המקורי, אלא רק מקנה הגנה לרוכש במסגרת הליכי הוצאה לפועל. גם סעיף 6 לפקודת הנזיקין אינו מסייע לבנק, ככל שהתביעה אינה נזיקית, אלא קניינית וכך היא תביעה זו. סכום התביעה אין מחלוקת כי מאחר והמכונית נמכרה בהליכי הוצאה לפועל לא ניתן להשיבה עוד ולכן על הבנק לשלם לתובעת את שוויה. אין גם מחלוקת בין הצדדים כי מחיר המחירון של המכונית לפי מחירון לוי יצחק במועד היתפסה על ידי הכונס, 25.11.04, הוא 148,000 ₪. צודק הבנק בטענתו כי יש לבחון את מכירת המכונית ככזו שנמכרה מיד רביעית מהשכרה, כי זה היה מצבה ביום היתפסה על פי הרישום. אין דרך לבחון כיום האם הרישום היה חוזר למצבו המקורי ומה הייתה העלות לביצוע פעולה זו לתובעת, לפיכך יש מקום להפחית 15% בגין היות הרכב מהשכרה ועד 6% בגין הבעלויות. לא מצאתי לנכון להפחית את המע"מ כיוון שלא מצאתי בסיס לכך במקרה זה, ובוודאי שלא הפחתה נוספת שביקש הבנק על סמך ידיעה עיתונאית. לפיכך אני מוצאת כי יש להפחית מן הסכום של 148,000 ₪ 21%, דהיינו 31,080 ₪ ולכן הסכום שצריך הבנק לשלם לתובעת הינו סכום קרן של 116,920 ₪. התביעה והודעת צד שלישי נגד רשות הרישוי וחברת הדואר לטעמי תביעות והודעות צד שלישי אלה דינן להידחות. להלן אסביר נימוקי. חברת הדואר הביאה כעדה את האשנבאית שביצעה את העברת הבעלות משמה של התובעת לשמו של מורטוב. העדה היא גברת ברכה סיטון, מנהלת סוכנות הדואר במשרד הרישוי בחולון, עובדת בעלת נסיון רב של 27 שנה בעת מתן התצהיר. הגברת סיטון העידה כי רישום העברת בעלות ברכב מתבצע על ידי בנק הדואר בהתאם לנוהל שנקבע על ידי משרד התחבורה- רשות הרישוי. גברת סיטון הציגה את טופס רישום שינוי בעלות ברכב ואת טופס "אישור האשנבאי- במקרה של יפוי כח", אשר היא חתומה עליו וממנו עולה כי הוצג בפניה יפוי כח חתום ומאושר על ידי עורך דין אלי פישר. לפיכך משהציג בפניה הקונה, בהתאם לנוהל, ייפוי כח מהתובעת (המוכרת) לטובתו, מאושר בחתימתו של עורך דין אלי פישר, הרי לאחר בדיקת ייפוי הכח החתום וזיהוי הקונה- מיופה הכח באמצעות תעודת זהות ביצעה את ההעברה במחשב. כפי שכבר ציינתי, מאגר כלי הרכב הוא רישום דקלרטיבי בלבד ואין בו כדי לשקף או לקבוע זכויות קנייניות של צדדים ברכב. המרשם הזה אינו פתוח לעיון הציבור, והעיון בו מותנה בהסכמת בעל הרכב. תקנות 283 עד 296 לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961 (להלן: "התקנות") קובעות כיצד משנים את רישום הבעלות ברכב במרשם הרישוי. על פי תקנה 284(1) לתקנות, שינוי רישום הבעלות ברכב יבוצע בסניפי בנק מקוונים (ON-LINE) למשרד הרישוי. כבנק מקוון פועל כיום רק בנק הדואר. האופן בו מתבצע שינוי רישום הבעלות במסוף מקוון נקבע בנוהל 10/95 של אגף הרישוי. בדרך כלל, הפעולה של שינוי רישום הבעלות מתבצעת בסניף בנק הדואר במקוון למשרד הרישוי על ידי פקיד בנק הדואר. פקיד הדואר מבצע שינוי רישום בעלות כחלק מעבודתו בסניף הדואר. אינני מוצאת כי פקיד הדואר אמור לבצע בדיקה ובחינה האם המסמכים המוצגים לפניו כגון תעודת הזהות או יפוי הכח הם כשרים ואינם מזוייפים. טענתה של התובעת כנגד הנהלים אין לה מקום. הנהלים מבוססים על התקנות וככל שהתגלתה תופעה של מרמה כלפי רכבי חברות השכרה, הרי שחברות ההשכרה ביחד עם התובעת פעלו לשנות את הנהלים כדי שיתאימו למציאות שהשתנתה, אולם השינוי היה ביוזמת חברות ההשכרה ובשל שינוי המציאות לגביהן. יוער, כי גם השינוי שביקשו חברות ההשכרה אינו דורש ואינו מצפה מפקיד הדואר שהוא יהיה זה שיבחין בזיוף או יפעיל מערכת שלמה לאיתור רמאויות, אלא נוצר מנגנון שבו רכבי ההשכרה אינם משוחררים להעברת בעלות במחשב ללא אישור מקוון מיוחד של חברת ההשכרה. הנתבעות הפנו לפסק דין של כבוד השופטת שיצר (ת.א. (ת"א) 19544/99 צור רחל נ' מדינת ישראל, לא פורסם) שדחתה תביעה כנגד לשכת רישום מקרקעין בטענה שלא פעלה באופן שימנע טעויות ומעשי מרמה מצד מי שמבקשים לרשום הערות אזהרה ופעלה על פי נהלים פנימיים שאינם מספקים ואינם תקינים. צודקות הנתבעות בטענתן כי כאשר הן נותנות שרות שאמור להיות פתוח לכל ושווה לכל נפש לא יתכן ליקר בצורה משמעותית את השרות רק בשל קיומם של נוכלים ורמאים. ממילא מי שמבקש לרמות יכול לזייף יפויי כח, תעודת זהות, תעודת עורך דין ואת רישיון הרכב עצמו, ולכן אין לדרוש מהאשנבאי העומד מול הלקוחות כי יהיה מומחה לאיתור זיוף של מגוון התעודות הקיימות בחברה הישראלית. התובעת מסתמכת על פסק דין של כבוד השופטת ד"ר איריס סורוקר, בת.א. ראשל"צ 3263/03 כהן פנחס נ' מכון הדרום פתח-תקוה א.ד.ש. שרותי רכב (1980) בע"מ ומדינת ישראל - משרד התחבורה . בפסק דין זה נקבע בנסיבות של העברה במרמה של רכב, לבד מאחריות מכון הבדיקה גם אחריות למשרד התחבורה (ראו סעיפים 37 עד 48 לפסק הדין). צודקת כבוד השופטת סורוקר כאשר היא קובעת כי חשיבותו המעשית של מרשם הרכב היא רבה ביותר וכי יש אנטרס ציבורי מובהק להבטיח כי המרשם יהיה אמין ומדויק ברמה גבוהה וישקף נכונה את מצב הזכויות האמיתי ברכב. אולם משמעות הדבר כי המרשם יהפוך לקונסטיטוטיבי ולא דקרלטיבי בלבד ויתר על כן עלותו תהיה רבה הרבה יותר. עוד יש לציין כי בתיק פנחס כהן היה מדובר בבעל רכב פרטי, והוכח לבית המשפט שם כי הנוהל לעניין העברת בעלות ברכב במקרה של אדם פרטי אשר מבקשים להעביר את רכבו באמצעות יפוי כח שונה לאחר התקופה בה הועבר הרכב של התובע כך שבעל יפוי הכח חוייב להציג תעודת זהות של המוכר. במקרה זה ניתן היה לראות שמשרד הרישוי ראה לנכון להחמיר את הנהלים ואולי מכאן ניתן להסיק את אחריותו באותו מקרה. לא כך הדבר בעניין שבפני. בנוסף אינני מוצאת כי יש לחייב את חברת הדואר לשמור בידיה את ייפויי הכח באמצעותם נעשו העברות הרכב. מדובר בהכבדה שלא בהכרח תועיל למניעת הזיופים. עובדה היא שלא זו הדרך בה בחרו חברות ההשכרה לפעול בהסדר אליו הגיעו עם משרד הרישוי. יתר על כן, לגבי העברה הראשונה מהתובעת למורטוב התובעת עצמה מציינת בסיכומיה כי "הוצג טופס העברת הזכויות ואישור אשנבאי וגם העידה הגברת ברכה סיטון, מי שביצעה בסניף הדואר במשרד הרישוי בחולון את רישום העברת הזכויות מהתובעת למורטוב" (ראו סעיף 4 (ג) לסיכומי התובעת). מכאן שלגבי העברה הראשונה אין לתובעת טענות וזו היא ההעברה שבגינה הוצא הרכב מרשותה של התובעת. אשר לשתי ההעברות הנוספות איני מוצאת כי הוכח שהנתבעות התרשלו בהעברות אלה והעובדה שלא נמצאו הטפסים אינה מלמדת על רשלנות ונטל ההוכחה לעניין זה על התובעת. יתר על כן, יש להמעיט בהטלת אחריות על המדינה בנזיקין מקום בו הוסדר נושא בנהלים ותקנות על פי המדיניות שקביעתה מסורה לרשות וכאשר הפקיד פעל על פי הנהלים ומכל מקום לא הוכח כי לא פעל על פי הנהלים. מכל האמור לעיל עולה כי איני מוצאת כי יש להטיל אחריות על הנתבעות 2 ו- 3 ומכאן כי יש לדחות גם את הודעות צד שלישי. סוף דבר התביעה כנגד הנתבע 1 מתקבלת ואני קובעת כי הנתבע 1 ישלם לתובעת סך של 116,920 ₪ כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מכירת הרכב (4.1.05) ועד ליום התשלום בפועל. הנתבע 1 ישלם לתובעת הוצאות בסך של 10,000 ₪ וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 30,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין. התובעת תשלם לנתבעת 2 והוצאות בסך של 1,000 ₪ וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין. התובעת תשלם לנתבעת 3 הוצאות בסך של 1,000 ₪ וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין. שולחת הודעת צד ג' תשלם לצד ג' 1 הוצאות בסך של 1,000 ₪ וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין. שולחת הודעת צד ג' תשלם לצד ג' 2 הוצאות בסך של 1,000 ₪ וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין. משכוןמכירת רכברכב