קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא משכורת 13 קצבת נכות מביטוח לאומי: השופט שמואל צור  1. בבית הדין האזורי בתל אביב התבררה תביעה שהגיש המערער לשנות את הבסיס לחישוב קיצבתו בשל שני מרכיבים: האחד - הכללת דמי נסיעות וקיצבת ילדים והשני - הכללת החלק היחסי של משכורת 13 בבסיס הקיצבה.  2. הרקע העובדתי לענייננו ראשיתו בתאונת עבודה מיום 21.1.1970, אשר בעקבותיה הוכר המערער כנפגע ונקבעה לו נכות של 67%. לצורך קביעת דמי הפגיעה קיבל המוסד ממעסיקו של המערער נתונים על שכרו של המערער בשלושת החודשים שקדמו לתאונה (חודשים אוקטובר - דצמבר 1969). נתונים אלה מצביעים על שכר של 1,753.30 ל"י לחודש ונתון זה שימש בסיס לקביעת גובה הקיצבה ששולמה למערער מאז.   3. חלפו שנים ובחודש אפריל 2001 פנה המערער למוסד וטען כי יש לשנות את בסיס חישוב הקיצבה. לטענתו, יש לכלול בבסיס הקיצבה גם את חלק ה-12 ממשכורת 13 ששולמה לו בתקופה הרלבנטית ולנכות קצובת נסיעות וקיצבת ילדים, כך ששכרו ברוטו לצורך קביעת הקיצבה יעמוד על 1,933.89 ל"י לחודש. 4. המוסד טען כי יש לדחות את התביעה על הסף בשל התיישנות מאחר שהחלטת המוסד ניתנה בשנת 1970 וזכות הערעור עליה חלפה. לטענת המוסד, גובה הקיצבה נקבע כדין ולא ניתן "לפתוח" קביעה זו לאחר 35 שנים.   5. בית הדין האזורי (השופטת אריאלה גילצר-כץ ונציגת ציבור גב' חנה קפלניקוב; תיק בל 4283/06) , דחה את תביעת המערער. בית הדין קיבל את טענת המוסד כי אין להתחשב בדמי הנסיעות ובקיצבת הילדים לצורך קביעת גובה הקיצבה. אשר להכללת החלק היחסי של משכורת 13 קבע בית הדין האזורי שלפי התקנות יש להביא בחשבון את משכורת 13 אם היא שווה לפחות למחצית השכר החודשי הרגיל. במקרה הנדון, כך קבע בית הדין, החלק ה-12 של משכורת 13 לא עלה על מחצית השכר החודשי הרגיל של המערער ולכן לא קמה לו הזכות לכלול מרכיב זה בבסיס הקיצבה.   אשר לעניין ההתיישנות דחה בית הדין, בהערת אגב, את עמדת המוסד וקבע כי חישוב קיצבת הנכות אינו בגדר תביעה למוסד שכן מדובר בתשלום קיצבה המתחדש מידי חודש. לכן, כך לדעת בית הדין האזורי, יכול המבוטח להשיג על גובה הקיצבה ואם נמצא כי טענתו מוצדקת - חייב המוסד לתקן את הקיצבה מיום הגשת התביעה אך לא למפרע. בעניין זה הסתמך בית הדין האזורי על פסק דין של בית הדין הארצי בפרשת סעיד (עב"ל 445/97 סעיד יוסף - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 5.5.991; לא פורסם ).   6. הערעור בפנינו מתמקד בעניין משכורת 13 בלבד. לטענת המערער, טעה בית הדין בקביעתו שאין לכלול את משכורת 13 בבסיס הקיצבה. לטענתו, משכורת 13 ששולמה בחודש מרץ 1970 אכן לא עלתה על מחצית המשכורת של המערער, אך לעומת זה משכורת 13 ששולמה בחודש ספטמבר 1970 גבוהה ממחצית שכרו של המערער ולכן יש להביאה בחשבון בקביעת גובה הקיצבה. לטענתו, מדובר בתוספת החודשית של 79.29 ל"י המביאה את שכרו לסכום של 1,857.59 ל"י (במקום 1,778.30 ל"י).   7. המוסד לביטוח לאומי חוזר על טענתו העקרונית בבית הדין האזורי כי דין התביעה להדחות על הסף בשל התיישנות. לטענת המוסד, לא ניתן "לפתוח" את קביעת בסיס הקיצבה לאחר עשרות בשנים, גם לא לצורך תשלום שוטף. עם זאת, במהלך הדיון בפנינו הודתה באת כח המוסד כי, לפי הכללים שהיו נקוטים בשנת 1970, היה מקום לכלול את משכורת 13 בבסיס חישוב הקיצבה, אלא שמחסום ההתיישנות עומד למערער לרועץ.   8. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, מוצאים אנו כי דין הערעור להתקבל בחלקו. נמצאנו למדים כי אכן המערער זכאי כי חלק יחסי של משכורת 13 ששולמה לו בשנת 1970 ייכלל בבסיס קיצבת הנכות המשולמת לו. קביעה זו מבוססת לא רק על הודאת באת כח המוסד בפנינו כי זה היה המצב המשפטי בשנת 1970, אלא גם - ובמיוחד - על התקנות בדבר תשלום דמי ביטוח ופטור מתשלומם תשכ"ו-1966 לפיהן "שכר נוסף" הוא "כל סכום של שכר עבודה המשתלם בנוסף לשכר העבודה החודשי הרגיל של העובד, השווה לפחות למחצית שכר העבודה החודשי הרגיל..." במקרה שכזה מתחלק השכר הנוסף ב-12 ומתווסף לחודש שבו משתלם השכר הנוסף ולכל אחד מ-11 החודשים שקדמו לחודש האמור (תקנה 3 לאותן תקנות).   9. במקרה שבפנינו שולמה למערער "משכורת 13" בחודש מרץ 1970, אלא שהסכום ששולם היה נמוך ממחצית שכרו החודשי של המערער ולכן אין להביאו בחשבון, כפי שמודה המערער עצמו. אלא שלמערער שולמה "משכורת 13" נוספת בחודש ספטמבר 1970 העולה על מחצית שכרו החודשי ואותה יש להביא בחשבון לעניין שכרו ב-11 החודשים שקדמו ומועד התשלום, ובהם שלושת החודשים הקובעים לפיהם נקבעה משכורתו של המערער לצורך חישוב הקיצבה (החודשים אוקטובר - דצמבר 1969). מדובר בתוספת של 79.29 ל"י לחודש המביאה את משכורתו של המערער בחודשיים האמורים לסכום של 1,857.59 ל"י במקום 1,778.30 ל"י, כפי שקבע המוסד.   10. למעשה מודה המוסד בזכותו זו של המערער אך טוען כי דין הערעור להידחות נוכח התיישנות תביעתו. טענת ההתיישנות שמעלה המוסד ראויה להיבחן בשים לב לשאלה בדבר מהות פנייתו של המערער אל המוסד בקשר לשיעור הגמלה המשולמת לו. האם פנייתו היא בבחינת "תביעה" בקשר לגמלה או שמא אין בה אלא טענה בדבר טעות שנפלה בחישובה של הגמלה. על ההבחנה שבין שני סוגי ה"פניה" אל המוסד והנפקות שיש ליתן לה עמד בית דין זה בפרשת "סעיד" בה נפסק שלא כל פניה של מבוטח למוסד היא בגדר "תביעה" וניתן להעלות "תלונה" גרידא הנוגעת לחישוב הקיצבה (עב"ל 445/97 יוסף סעיד - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 5.5.99; לא פורסם ). באותה פרשה פנה המערער למוסד בעניין גובה קיצבת הנכות שלו לאחר 19 שנים בהן שולמה קיצבתו. בית הדין הארצי פסק באותו עניין לאמור:   "11. בעניין שלפנינו, אין ניתן לאמר כי פנייתו של המערער אל המוסד ביום 6.3.1995 היתה בגדר "תביעה". המערער זכאי לקצבת נכות ומקבל אותה באופן שוטף, והוא גם זכאי לדרוש בירור של חישוב קצבתו גם לאחר שעברו מספר שנים מאז החל לקבל קצבה. פנייתו של המערער למוסד לביטוח לאומי היתה לשם בירור דרך החישוב של קצבתו, וככל שתביעתו מבוססת, הוא ביקש גם את הפרשי הקיצבה הנובעים מכך.   הפנייה לגבי דרך החישוב של קיצבתו של המערער, אינה בגדר "תביעה" ואין היא כפופה להוראות החוק בדבר תשלומים רטרואקטיביים.   12. לאור זאת, מן הראוי לאפשר למערער לברר את טיעוניו בעניין דרך חישוב קיצבתו, לגופן, בכפוף לתחולת להוראות החוק בדבר תשלומים רטרואקטיביים לגבי הפרשי קיצבה הנובעים מטיעוניו, ככל שהוא זכאי להפרשים כאמור."   באותו מקרה היה מדובר בטעות "חישובית" הנוגעת לעיגול סכומים ולגביה נפסק שאין היא בגדר "תביעה".   11. מבחינת סוג ה"תביעה" ענייננו שונה. כאן מדובר ברכיב שכר (משכורת 13) שנטען לגביו שהיה צריך להיות מוכר כחלק מבסיס הקיצבה ולא הוכר בשעתו. ככל שמדובר ברכיב לגביו קיימת מחלוקת, כי אז עומדת החלטת פקיד התביעות בתביעה המקורית עליה ניתן להשיג תוך ששה חודשים בלבד. לאחר תקופה זו ובמיוחד לאחר חלוף תקופת ההתיישנות שבחוק ההתיישנות (7 שנים), לא ניתן לתבוע את שינוי בסיס התביעה, בוודאי שלא בדרך של תיקון טעות "חישובית". אלא שבענייננו קיים מצב מיוחד בו הודה המוסד, בהגינותו, בזכותו של המערער לקבלת קיצבה הכוללת את המרכיב של משכורת 13. במקרה שכזה אין זה מן הראוי שתיגרע זכותו של המערער רק בשל חלוף הזמן. אין זה מן הראוי שזכותו של המערער שהוכרה על ידי המוסד תחסם בשל טענת התיישנות. במקרה שכזה ראוי לממש את ההכרה בזכות באופן שוטף, ממועד ההכרה ואילך ובתחולה למפרע של שנה מיום ההכרה, לאור העיקרון הגלום בסעיף 296 לחוק.   12. סוף דבר - הערעור מתקבל. המערער זכאי לעדכון בסיס שכרו לצורך חישוב קיצבת הנכות המשולמת לו ולהעמדתו על 1,857.59 ל"י, שנה למפרע מיום הדיון בפנינו, היינו - מיום 15.6.08. בנסיבות העניין מצאנו לנכון להימנע מחיוב המוסד בהוצאות.     השופטת ורדה וירט-ליבנה אני מסכימה לפסק דינו של חברי השופט שמואל צור.   השופטת רונית רוזנפלד אני מסכימה לפסק דינו של חברי השופט שמואל צור.   נציג עובדים מר מנחם שוורץ אני מסכים לפסק דינו של השופט צור.   נציג מעבידים מר מיכאל הילב לו תשמע דעתי יש לדחות את הערעור. כאמור בפסק הדין בבית הדין האזורי לא מדובר בתביעה חדשה אלא בערעור על חישוב הקצבה שנעשה בשנת 1970. לדעתי יש לדחות את הערעור בשל התיישנות, ברור לי כי אין לדרוש מהמוסד לביטוח לאומי לשמור מסמכים מעל 35 שנים.       סוף דבר: הערעור מתקבל ברוב דעות, כאמור בפסק דינו של השופט צור, כנגד דעתו החולקת של נציג הציבור מר מיכאל הילב. המערער זכאי לעדכון בסיס שכרו לצורך חישוב קיצבת הנכות המשולמת לו ולהעמדתו על 1,857.59 ל"י, שנה למפרע מיום הדיון בפנינו, היינו - מיום 15.6.08.   בנסיבות העניין אין לחייב את המוסד בהוצאות.קצבת נכותמשכורתנכות