נזק לעובד כתוצאה מחשד לגניבה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נזק לעובד כתוצאה מחשד לגניבה:

מבוא:


בפני תביעת התובע, יליד 1960, לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו לכאורה באירוע מתאריך 2.1.03 לאחריו נחקר ע"י אנשי הנתבעת בחשד לכאורה למעורבותו בהעלמות חבילת יהלומים ממתחם הבורסה ליהלומים בר"ג (להלן:"הבורסה") בשווי של כ- 400,000 דולר.




לטענת התובע בעקבות חקירה זו נגרמו לו נזקים לבביים ונפשיים שהביאו לכך שנאלץ כ- 6 חודשים לאחר מכן להפסיק עבודתו כיהלומן לחלוטין.




הנתבעת מכחישה מכל וכל את נזקי התובע ואת הקשר הסיבתי שלהם לאותה חקירה, תוך השלכת נזקיו על מצבו הגופני והנפשי ערב אותו אירוע וכן השלכה על אירועים נוספים שאירעו לתובע לאחר מכן והיותם של אלה בגדר הטריגר למצבו הרפואי.


רקע וטענות הצדדים:


כאן המקום לציין, כי התובע ניהל הדיון המשפטי כולו בגפו ללא ייצוג משפטי, וזאת למרות הערותי החוזרות ונשנות כי יכול ויהא בכך כדי לפגום בטיעוניו וניהול תביעתו. התובע לא שת ליבו להערות אלה ובחר כאמור לנהל משפטו בעצמו, כאשר בהחלט יתכן כי התנהלות זו נובעת בין היתר בשל מצבו הנפשי כפי שיוצג בהמשך. נוהל זה בו בחר התובע הביאו להגשת בקשות מרובות חלקן חוזרות על עצמן תוך העלאה חוזרת של הטענות מכתבי טענותיו כלפי הנתבעת שלא לצורך ותוך סרבול מיותר של ההליך.

עוד אציין, כי התיק התנהל תחילה בפני כב' הש' מיכל שריר ובהמשך הועבר לטיפולי.



לפי העולה מכתב התביעה, שהפך גם לתצהיר עדותו הראשית של התובע ולחלק מראיותיו (ת/1) (כעולה מפרוטוקול הדיון מ- 3.2.09 עמ' 5), בתאריך 2.1.03 שעה 12:00 נכנס התובע, בעל רשיון של יצרן יהלומים, למשרדו של חבר הבורסה ליהלומים מר אלישע מסוארי במתחם הבורסה על מנת לבצע עסקת יהלומים. לאחר כ- 10 דקות יצא מהמשרד בלא שביצע כל עסקה. במהלך שהותו במשרד הציע התובע למר מסוארי יהלומים. באותו מעמד נכחו מעבר למר מסוארי, גם בנו ופקידה.

בעת היותו במשרד ראה התובע חבילת יהלומים שהיתה פרוסה על השולחן כאשר היהלומים נבדקים ע"י מר מסוארי ובנו. בדיעבד התברר לתובע כי את החבילה הציג למר מסוארי מתווך בשם עדי זמיר, והחבילה שייכת לחבר בורסה בשם יונה אליה. (סעיף 5 לכתב התביעה).
התובע עזב את הבורסה בסביבות השעה 16:00, והגיע לביתו. בשעה 17:30 לערך קיבל התובע שיחת טלפון ממר אילן סמואל, חבר הבורסה וחבר הנהלת הבורסה, שהודיע לו כי בזמן שהתובע שהה במשרדו של מר מסוארי, נגנבה ממנו חבילת יהלומים, כי התובע הנו היחיד שיכול היה לגנוב אותה וכי עליו להשיבה באופן דחוף. עוד טען התובע בתביעתו, כי מר סמואל איים עליו שבמידה ולא ישיב את החבילה הוא יפנה למשטרה.
התובע הודיע למר סמואל כי אינו יודע במה מדובר.
בשעה 20:00 באותו יום קיבל התובע שיחת טלפון נוספת ממר סמואל שהודיע לו כי הוא, ביחד עם קציני ביטחון, מר מסוארי ובעל החבילה נמצאים במשרדו של מר מסוארי ומחפשים אחר החבילה אך זו לא נמצאה. מר סמואל שב וציין באזני התובע כי הוא היחיד שיכול היה ליטול החבילה ושוב איים כי במידה וזו לא תושב, יפנה למשטרה.
שיחת טלפון שלישית התקבלה ממר סמואל בשעה 23:00 . בשיחה זו דרש הלה מהתובע להגיע למתחם הבורסה למחרת היום לחקירת פנים בשעה 09:00 בבוקר.
גם בשיחה זו איים מר סמואל, כך נטען, כי ככל שלא יתייצב התובע לחקירה הוא לא יוכל להכנס יותר למתחם הבורסה וכי מר סמואל ידאג למעצרו ע"י משטרת ישראל.
רצף שיחות זה הביא ללחץ בחזהו של התובע, כך טען, והוא אף החל סובל מחרדה ופחד שהקפיאו את דמו בשל האשמות המיוחסות לו על לא עוול בכפו. (כך לשון סעיף 15 לתביעה).



בתאריך 3.1.03, הגיע התובע לחקירה בבורסה שם קיבלו מר סמואל שלקח אותו למשרדו של מר אבי פז, חבר הנהלת הבורסה ויו"ר ועדת הביטחון שלה. במשרדו של מר פז הואשם התובע בגניבה. הוא נכלא בחדר, הפחידו אותו, וגרמו לו לטראומה נפשית ולכאב לב.

מר פז, כך נטען, צרח עליו והורה לו להשיב את החבילה לפני שהבורסה תערב משטרה. ממשרדו של מר פז נלקח התובע לחדרו של קצין הביטחון מר מאור יחד עם מר סמואל ושם הופעל עליו לחץ נפשי בלתי סביר, כלשונו, תוך הטחת אישומים בוטה ומשפילה. באותו מעמד העלה התובע, כלשונו, אפשרות בדיקתו בפוליגרף ואמנם הוא זומן לבדיקת פוליגרף שאמורה היתה להיערך בתאריך 5.1.03.
לאחר דברים אלה שב התובע לביתו כאשר הנו מוכה טראומה נפשית וכאבי לב
עזים.



בתאריך 5.1.03, לאחר שבת שסחטה את כל כוחותיו הפיזיים והנפשיים וגרמה לו עגמת נפש אין סופית וחרדה תהומית (כך לשון סעיף 22 לתובענה), הגיע התובע לביצוע בדיקת הפוליגרף.

אלא שעם הגעתו למתחם הבורסה נמסר לו על ידי אותם חברי בורסה שהאשימו
אותו בגניבה, כי מר מסוארי השיב את החבילה שנעלמה ביום ראשון בבוקר לאחר
שמצאה על רצפת משרדו מתחת למטאטא.



לטעמו של התובע היה בכך כדי להוות ראיה לרצון אנשי הבורסה להאשימו בגניבה, להעלים את חבילת היהלומים וליהנות משוויה בעצמם לרבות מתגמולי הביטוח שיתקבלו מחברת הביטוח.

עוד טען, כי השמועה כאילו הנו גנב היהלומים התפשטה בבורסה ושמו הטוב
"נשחט" כלשונו.
במקביל ערכה הבורסה למר מסוארי הליך בוררות וקנסה אותו בקנס כספי גבוה,
אלא שגם בכך ראה התובע ראיה לקנוניה כלפיו מאחר ומר מסוארי אמור היה להיות
מסולק מהבורסה בעקבות מקרה שכזה אלא שלא כך נהגו עימו. לטעם התובע
בהיות יתר אנשי הבורסה שותפים לדבר ניסיון הפללתו במעשה הגניבה כאמור.
עוד הוסיף התובע, כי רק לאחר שחלפו 48 ימים הוציאה הנהלת הבורסה, באמצעות
עוה"ד חיים ניר מכתב ובו התנצלה כלפי התובע כדלקמן:
"מצאתי לנכון לציין את נכונותך לשתף פעולה עם מוסדות בורסת היהלומים, בקשר להעלמות חבילת יהלומים ביום 2.1.03 באחד המשרדים בבנין".

התובע ניסה לשוב לעבודה סדירה אך התקשה בכך מאוד. לפיכך פנה בתאריך 27.1.03 לרופא המשפחה ובתאריך 8.2.03 אושפז למשך 4 ימים בביה"ח לניאדו בנתניה. בהמשך, הפסיק התובע בחודש יוני 2003 את עבודתו כליל, לטענתו בשל הטראומה הנפשית ומחלת הלב שפרצה בעקבות האירוע בו עסקינן.



התובע צירף לתביעתו שתי חוו"ד מומחים רפואיים. האחת של ד"ר אברהם כץ, קרדיולוג, מתאריך 22.3.04 שקבע כי התובע סובל מתעוקת חזה בצורת התקפים שכיחים וכאבים סטנוקרדיים במנוחה ולכן שיעור נכותו 70%, כמו כן הנו סובל מהפרעות פסיכונוירוטיות עם סימנים קליניים בולטים מובהקים וקבועים, הגבלות בהתאמה הסוציאלית והגבלה ניכרת בכושר העבודה ובגין כך קבע 50% נכות. לבסוף, הינו סובל מהפרעה בשומני הדם ובגין כך קבע 10% נכות. סה"כ קבע 87.5% נכות משוקללת. חווה"ד השניה הנה חוו"ד של הפסיכיאטר ד"ר רוזנברג ויקטור שמסר חווה"ד בתאריך 16.3.04. לפי חו"ד זו התובע סובל מנכות נפשית בשיעור של 40% לפי סעיף 34 (ד-ה) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה),תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל") בשל האירוע בו עסקינן. לענייני הרפואה אתייחס ביתר הרחבה בהמשך.

מעבר לאלה צירף התובע אישורי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), לפיהם הכיר המל"ל באירוע כתאונת עבודה ובנכות נפשית בשיעור של 20% לה נוספה תקנה 15 במלואה ובסה"כ שיעור הנכות כתוצאה מאירוע זה הועמד על 30%. המל"ל צירף נכויות קודמות שנקבעו לתובע בשל תאונת עבודה קודמת שאירעה לו ב- 1998 וקבע לו נכות כוללת מעבודה בשיעור של 64% לצמיתות.



לאור כל אלה ולנוכח התנהלות הבורסה כלפיו בגין האירוע בו עסקינן עתר התובע לפיצוי כספי, אך לא פירט את שיעורו כפי הנדרש בדין ביחס לתקופה שקדמה להגשת התובענה.




הנתבעת מצידה הכחישה כאמור בכתב הגנתה את כל המיוחס לה וטענה, כי התובע רואה צל הרים כהרים. לטעמה האירוע הנטען כלל לא התרחש באופן המוצג ע"י התובע. כמו כן הכחישה כי התובע נפגע כלל מאותו אירוע במיוחד לאחר שהתובע המשיך בעבודתו כחצי שנה לאחר אותו אירוע.




הנתבעת ציינה את השתלשלות האירועים עובדתית כפי הבנתה. לפי גירסתה בתאריך 2.1.03 הוגשה תלונה ע"י מר עדי זמיר, העוסק בתווך יהלומים לפיה חבילת יהלומים שערכה רב (כ-400,000 $) שהוצגה על ידו במהלך מסחר ביהלומים נעלמה עת שהה באחד המשרדים המצויים בבורסה. בעקבות הודעה זו, וכנהוג ומקובל בבורסה לרבות מתקנות התאגדותה, הועברה התלונה למר אילן סמואל חבר דירקטוריון הבורסה שכיהן כתורן במהלך אותו שבוע. מר סמואל ביקש לברר מה אירע, כיצד נעלמה החבילה ומי היו המבקרים באותו משרד מלבד עובדיו ובעליו. במסגרת בירור זה עלה שמו של התובע ושל אנשים נוספים. לפיכך ביקש נציג הבורסה לשמוע את גרסת התובע. לאחר מספר ניסיונות איתור הצליח מר סמואל לשוחח עם התובע והוא זומן ליום המחרת – יום ו'- לשיחה על מנת לשמוע את גרסתו. התובע נתן הסכמתו והתייצב כאמור. הנתבעת הכחישה כי מר סמואל או כל אדם אחר איים על התובע או טען בפניו כי הנו היחיד שיכול היה לגנוב את החבילה. כמו כן לא נתבקש התובע להגיע ל"חקירות פנים" ואיש לא הבטיח לתובע כי ייעצר ע"י המשטרה אם יסרב לכך או כי תמנע ממנו האפשרות להיכנס לבורסה. כל אלה הנן טענות שקריות לטעם הנתבעת. כן הכחישה את ניסיונה לכאורה "לתפור לתובע תיק".

באשר להתייצבות התובע ביום ו' 3.1.03 ציינה הנתבעת, כי התובע אמנם הגיע מרצונו הטוב והחופשי לשיחה קצרה במשרדו של מר אבי פז שבה נכח גם מר אילן סמואל במסגרתה הסכים התובע להיפגש עם קצין הביטחון של הנתבעת לפרק זמן קצר על מנת לתת את גרסתו לאירוע. בסיומה של אותה שיחה התבקשה הסכמת התובע לבדיקת פוליגרף כנוהג מקובל בבורסה לאימות גרסתו והתובע נתן הסכמתו לכך. עוד הוסיפה, כי גם בעל המשרד ממנו נעלמה החבילה הסכים לביצוע הבדיקה. באותן שיחות לא הואשם התובע בגניבה, מר סמואל לא הורה לו להשיב את החבילה לפני עירוב משטרה ולא הופעל עליו כל לחץ כי תעורב משטרה.
עוד הכחישה הנתבעת, כי התובע נכלא בחדר או כי הפחידו אותו או כי נגרמה לו טראומה נפשית וכאבי לב.
על שהתרחש ביום א' 5.1.03 מסרה הנתבעת, כי באותו בוקר נמצאה החבילה וכי נציגי הנתבעת הודו לתובע וציינו כי אין יותר צורך בביצוע בדיקת הפוליגרף.
הנתבעת הוסיפה, כי עסקינן בתביעת סרק חסרת תום לב, כי הצורך לברר סוגיות שכאלה הנו חלק מעיסוקי הבורסה ולא חריג ויש לשבח נוהל זה ולא לגנותו.
באשר למכתבו של עוה"ד ניר ציינה הנתבעת, כי אין מדובר במכתב התנצלות, אלא מכתב שנערך לבקשת התובע ובו צוין שיתוף הפעולה שלו עמה. טענה כי מדובר במכתב התנצלות הינה לטעמה חסרת כל תום לב.
עוד הוסיפה הנתבעת, כי התובע כלל לא התקשה לשוב לחיי עבודה סדירים ורגילים לאחר אירוע זה וכי למעשה המשיך לנהל עסקיו כרגיל.
לבסוף הכחישה הנתבעת קיומו של כל קשר סיבתי בין האירוע הנטען למצבו הגופני של התובע וכן את נזקיו.



הנתבעת צרפה אף היא שתי חוו"ד רפואיות. האחת של הפסיכיאטר ד"ר דניאל גרופר (נ/20א') חווה"ד נמסרה בתאריך 15.9.07 ולפיה התובע סבל מהפרעת אישיות עוד קודם לאירוע בו עסקינן שזוהתה וטופלה כבר בעבר והיא הגורם העיקרי המגביל את תיפקודו האישי והתעסוקתי. מומחה זה העריך את שיעור נכותו הנפשית הכוללת ב- 30% לפי תקנה 34(ד) לתקנות המל"ל. עוד הוסיף, כי אין לראות באירוע החקירה בו עסקינן את הסיבה הישירה למצבו הנפשי בעת בדיקתו. עם זאת, ומתוך הספק, ציין כי לא ניתן לשלול משקל סגולי מיוחד לחקירה מ- 2.1.03 על מצבו עקב השילוב של אישיות פרנואידית עם סיטואציה של חקירה פורמלית אפילו זו היתה הוגנת ומוצדקת בנסיבות, וזאת בנוסף לאירוע נוסף שאירע לתובע חודשיים לאחר אירוע זה בו נמכרו לו יהלומים מזוייפים. משקל שני אירועים אלה לטעמו מהווה רבע מסך נכותו הנפשית של התובע (7.5%), ומהם משקל ההונאה שבמכירת היהלומים 2.5% .לפיכך ייחס מומחה הנתבעת לאירוע בו עסקינן 5% נכות לצמיתות.

לחוו"ד זו צורפו שני עדכונים. האחד, מ- 26.11.2007, (נ/20ב') לאחר שהמומחה עיין ברשימת מעסיקיו של התובע כפי שנמסרה מהמל"ל, המציינת החלפת מעסיקים בתדירות גבוהה מאוד, וכאשר בחלק מהתקופה לא עבד כלל בתחום היהלומים באופן המשנה את המידע אותו מסר לו התובע במרפאתו, וציין כי נושא זה תואם את התרשמותו ביחס למסירת מידע מעורפל באופן מגמתי ולעיתים מסולף מצד התובע. עידכון נוסף לחוו"ד זו נמסרה בתאריך 24.2.09 (נ/20ג') לאחר שהתובע נחקר בחקירה נגדית וזו הועברה לעיונו של ד"ר גרופר באישור ביה"מ. מעדכון זה של חווה"ד עולה, כי בחלוקת 7.5% הנכות בין אירוע החקירה ואירוע גניבת היהלומים שהשפיעו לטעמו על מצבו הנפשי, יש לייחס עתה משקל רב יותר לאירוע היהלומים המזויפים מאשר לאירוע גניבת היהלומים, מאחר ובעיותיו הנפשיות של התובע מופיעות בסמיכות רבה יותר לאירוע זה.
מעבר לחוו"ד זו ותוספותיה, צרפה הנתבעת חוו"ד של הקרדיולוג ד"ר שמעון בראון מ- 22.2.07, לפיה תלונות התובע אינן ממקור קרדיאלי ואין הוכחה אובייקטיבית למחלת לב כלילית ולכן גם אינו מעניק לתובע נכות.
ביהמ"ש, כב' הש' שריר, מינה שני מומחים מטעמו לבחינת נכותו של התובע. האחד, פרופ' שטרסברג בוריס בתחום הקרדיולוגי שמסר חוו"ד בתאריך 6.1.08 לפיה:
"למרות הסבל הגדול והאמיתי שמר עטיה מתלונן יש לי עדיין ספק רב לגבי מקורו והאם בכלל קיימת מחלה כלילית טרשתית בלב ולכן ולאור כל זאת הנני שוב מעלה לפניו את האפשרות לבירור קרדיאלי מקיף יותר אשר יכלול צנתור לב או צנתור וירטואלי.
בשלב זה אינני מוצא לנכון לקבוע נכות קרדיאלית עקב האירוע הטראומטי אשר עבר ב- 2.1.03".

מומחה זה לא נחקר. התובע לא דאג לזימון המומחה לחקירה כמו גם לא את המומחה מטעמו כפי דרישת הנתבעת. לפיכך ניתן לקבוע כבר עתה, טרם נבחן לעומק נושא נכותו הרפואית, כי מאחר ומומחה ביהמ"ש אינו מוצא נכות בתחום זה, ולאחר שקבעתי בהחלטת ביהמ"ש מיום 26.3.09 כי ככל שלא יוזמן להעיד מומחה מטעם התביעה לא יוכל התובע לעשות שימוש בחווה"ד מטעמו, ומשלא זומן מומחה התובע לחקירה נגדית ע"י הנתבעת לאחר שדרשה זאת, כי אז אין לי אלא לקבוע, כי לתובע אין כל נכות בתחום הקרדיאלי כפועל יוצא מהאירוע בתאריך 2.1.03 וכן לא מהאירועים הנוספים שאירעו לו בהמשך הדרך במערכת יחסיו עם הנתבעת.
בנוסף, מונה פרופ' חנן מוניץ כמומחה ביהמ"ש בתחום הפסיכיאטרי. פרופ' מוניץ מסר חוות דעתו בתאריך 15.12.07 ולפיה, נכותו של התובע הינה 50% לפי סעיף 33 ד' לתקנות המל"ל לצמיתות. המומחה הדגיש, כי:
" במקרה זה נראה שארוע החקירה היוה את הטריגר לפרוץ מחלתו הנוכחית. גם אם רוב האנשים אינם מגיבים בצורה זו אין זה אומר שחלק קטן יגיבו כך כפי שקרה במקרה שלפנינו".

סיכום עד כאן:


ניתן אם כן לסכם ולומר, קודם לבחינת חומר הראיות, כי אין חולק בין הצדדים שהתובע היה מעורב בחקירה פנימית אותה ניהלה הנתבעת לבירור גורלה של חבילת יהלומים רבת ערך שנעלמה. עוד אין חולק, כי במהלך החקירה התובע זומן אל הנתבעת, נפגש עם מר סמואל, מר פז ועם קצין הביטחון, כאשר בתאריך 3.1.03 יוצא התובע את הבורסה לאחר שהסכים לביצוע בדיקת פוליגרף שאמורה היתה להיערך ביום א' 5.1.03.

אין כמו כן חולק, כי ביום א' התברר, כי התגלתה חבילת היהלומים במשרדו של מר מסוארי, כי החקירה הסתיימה מבלי שהתובע נדרש להיבדק בפוליגרף והודעה מתאימה על כך נמסרה לו בבוקר אותו יום.
עיון בחוו"ד הפסיכיאטריות מעלה, כי לאירוע החקירה השפעה על מצבו הנפשי הנוכחי של התובע אם כי קיימת מחלוקת מה שיעור ההשפעה, הן ביחס לאירוע זה, הן ביחס לאירועים נוספים שארועו לאחריו והן ביחס למצבו הנפשי הקודם של התובע כמו גם לסוג הבעיה הנפשית ממנה הינו סובל.
מעבר לאלה, ניתן לומר כי קיימות המחלוקות הבאות:
א. האם עובדתית נערכה החקירה באופן האסור על פי דין ?
ב. כשאלת אגב בנושא הקודם ישאל האם יש להתיר לנתבעת לבצע חקירות
פנימיות או שמא עליה להעביר כל מקרה שכזה לחקירת המשטרה?
ג. האם יש באופן החקירה כפי שיוכח כדי להיות חקירה רשלנית. מהן חובות
הנתבעת כחוקרת, האם הופרו חובות אלה וכן האם נגרם נזק לתובע
כתוצאה מהפרת החובות?
ד. האם פרסמה הנתבעת דבר לשון הרע על התובע?
ה. ככל שתוכח רשלנות או התנהגות עוולתית אחרת, מהם נזקי התובע?

אופן ביצוע החקירה-כיצד?


לצורך הוכחת גרסתו באשר לאופן ביצוע החקירה זימן התובע, מעבר לעדותו שלו, עדים נוספים אנשי הבורסה, והם סמנכ"ל הבורסה הגב' עירית בן שחר, עוה"ד חיים ניר ששימש בעת הרלוונטית כיועץ המשפטי של הבורסה, מר עדי זמיר שהיה בעת הרלוונטית מתווך היהלומים שלו נעלמה חבילת היהלומים בה עסקינן ומר אלישע מסוארי, מי שממשרדו נעלמה לכאורה חבילת היהלומים.

הנתבעת מצידה הזמינה לחקירה ומתן עדות את מר אילן סמואל ששימש בעת הרלוונטית כחבר הנהלת הבורסה וכן כתורן שבועי ביום בו נעלמה החבילה, את מר אבי פז ששימש באותה העת כדירקטור בבורסה וכן כיו"ר ועדת ביטחון כמו גם תורן יחד עם מר אילן סמואל, את מר שמואל מאור שהיה בעת הרלוונטית מנהל הביטחון בבורסה וכמו כן נחקרו מומחה ביהמ"ש בתחום הפסיכיאטרי פרופ' מוניץ, ד"ר שיפר ריצ'ארד, פסיכיאטר ומנהל המרפאה לבריאות הנפש בנתניה שטיפל בתובע וכן נחקר ד"ר דניאל גרופר מומחה הנתבעת בתחום הפסיכיאטרי.

איש מבין העדים שנכח בביצוע החקירה למעט התובע, לא ציין בכל צורה ודרך כי החקירה התנהלה בבוטות, תוך איומים, או כי הופעל על התובע לחץ כלשהו יוצא דופן.
בל נשכח, כי עם כל הקושי הנתון לו מימלא לתובע לנהל עניניו לאור בעיותיו הנפשיות, מוטל על התובע הנטל להוכיח את שאירע בפועל עובדתית. נטל זה בנסיבות העניין אינו נטל קל. התובע מטיל דופי ניכר, בלשון המעטה, באנשי הבורסה השונים ומטיח בהם האשמות בעלות אופי פלילי לא פחות, כך לעניין כליאת השווא, האיומים וקשירת הקשר להונות את התובע על דרך של "תפירת תיק" ביצוע מעשה גניבה וניצול התובע על מנת שיוכלו המעורבים, ליהנות מכספי השלל על גבו.
וכלשונו בחקירתו הנגדית:
"באותו ערב (2.1.03 א'ב') קיבלתי כאבים עקב אשמת הגניבה, לא ישנתי כל הלילה. למחרת חקרו אותי צולבת גם אילן סמואל וגם אבי פז שגם צרח עלי, ואמר לי שאחזיר את החבילה לפני שהוא יערב את המשטרה. נעלו עלי את הדלת. אחרי זה הייתי כולי בפניקה. לקחו אותי לחדר של ק. הבטחון מאור, הוא ואילן סמואל ביחד התיישבו עלי ושוב בחקירה צולבת, ובתצהיר עדות ראשי של סמואל הוא לא כתב שהוא השתתף בחקירה עם מאור. הוא הטיח בי אשמות חמורות. ברגע האחרון הקב"ה הוריד לי מסך ואמר לי להזמין פוליגרף וזה מה שעשיתי. הייתי בהמשך בחרדות שברקע כל הלחץ והמורא שהפעילו עלי. מדובר על מאור ק. בטחון ואבי פז, שמאפשרים 4 ימים לחבילת יהלומים בגודל של מחברת, להמצא על הרצפה מתחת למטאטא. כשיש שם 200 אנשי בטחון, וכשבחיפוש הכי פשוט ניתן למצוא את זה. נעשה לאלישע מסוארי בוררות על עניין האירוע. אני מודע ל-2 מקרים לפחות בבורסה של גניבה של דני לוין, 80,000 דולר, והשני, מאיר חסן, 50,000 דולר והם הורחקו לצמיתות. את אלישע מסוארי הם לא הרחיקו לצמיתות כי בעצם הם השותפים שלו לאירוע הגניבה ותאונת העבודה שלי." (עמ' 22 לפרוטוקול).

כל אלה הינן טענות קשות בעלות אופי פלילי שעל התובע להוכיחן בראיות בעלות משקל של ממש. (ר' לעניין החובה להמציא ראיות של ממש בהוכחת עניינים בעלי גוון פלילי למרות שאין חובה להוכיח אלא במאזן הסתברויות י' קדמי, על הראיות (חלק שלישי-2003), 1554 - 1557)
מנגד, פרסו עדי ההגנה את אופן ביצוע החקירה הפנימית אצל הנתבעת המבוצעת ע"י התורנים השבועיים יחד עם אנשי הביטחון כשהם בנסיבות של העלמות יהלומים מאתרים את מי שנכחו באותו מקום ונצפו בסמוך לאיזור בו היתה ההעלמות, באמצעות סרטי אבטחה, וכן מנהלים בירור עם אותם אנשים שהינו תישאול קצר בנסיון לראות בלבד אם ומתי נראתה האבידה לאחרונה ע"י אותו גורם וכיוצא בזה, שאלות שעשויות לשמש למציאת האבידה. (סעיף 7 לתצהירו של מר אילן סמואל נ/16). עוד ציין מר סמואל כי הם נוהגים לעשות שימוש בפוליגרף אליו נשלחים המעורבים בכפוף להסכמתם כאשר מטרת אותה בדיקה הינה איתור היהלומים ולא מציאת אשמים. לעניין הספציפי ציין מר סמואל כי קיבל על עצמו לפעול לבירור המקרה תוך שעידכן את מר אבי פז שותפו לתורנות וכן את מנהל מחלקת הביטחון מר שמואל מאור בהתפתחויות. לאחר שהתברר כי גם התובע היה במשרד ממנו נעלמה החבילה ביקש לזמן את כל המעורבים לרבות מר עטיה, מר מסוארי וכן בנו. מר מסוארי כבר עזב אך נקרא חזרה, ומר סמואל שוחח עם שניהם שזכרו החבילה אך הכחישו קשר להעלמותה. הסכימו לעריכת בדיקת פוליגרף וכן הסכימו לחיפוש שייערך במשרדם אחריה. בהמשך פנה לתובע והסביר סיבת פנייתו אך התובע ציין באזניו כי אינו יודע על כך דבר. בהמשך סיכמם עם מר פז ומר מאור להזמין את התובע לפגישה לשם קבלת הסכמתו לבדיקת פוליגרף. מר סמואל אמנם התקשר אל התובע בסביבות השעה 20:00 והזמינו למחרת לבורסה. ההזמנה בוצעה בשיחה קצרה, ענינית ואדיבה, כך נוסח סעיף 20 לנ/16. מר סמואל הדגיש כי בשיחותיו עם התובע פנה אליו בנימוס ובאדיבות מבלי להטיח האשמות, שאין בהם, מנסיונו כדי לקדם דבר, להיפך יש בהם כדי למנוע שיתוף פעולה.
למחרת הגיע התובע למתחם הבורסה, ונפגש עם מר סמואל בכניסה למשרדו של מר פז, שניהם נכנסו למשרד זה. מר פז שוחח עם התובע קצרות והסביר לו מה שאירע, הסביר את הצורך לערוך ברור בין כל המעורבים וכי במובן זה הוא אינו שונה מאחרים. התובע התבקש לשתף פעולה, עם האחראי על הביטחון מר מאור והתובע אמנם נענה לבקשה. מר סמואל ציין, כי מר פז דיבר עם התובע כמנהגו באדיבות ובנימוס וודאי שלא הרים את קולו. מר סמואל הדגיש כי בשום שלב לא היה התובע כלוא במשרד או בכל חדר אחר בבורסה. לאחר מכן ליוה את התובע למשרדו של מר מאור. ביום א' נמצאה החבילה והודע למר עטיה כי אין צורך בבדיקת פוליגרף. בכך תמה הפרשה מבחינת מר סמואל(ר' נ/16).
בחקירתו הנגדית הסביר כיצד פועלים התורנים במקרה של אבדן יהלום והשיב כך:
" הקב"ט מקבל את ההודעה ראשון. הוא מודיע למנכ"ל הבורסה, נהוג להודיע לתורנים, מתחילים לבדוק. אם הוא אומר שהוא שכח את זה במשרד בדרך לכספת, ומתחילים לחפש בדרך שהוא עבר, יסודית מאוד, מתחילים לתחקר את הנפשות הפועלות, לפעמים זה עשרות, לפעמים בודדים ולעיתים רק אדם אחד. מי ששואל זה הקב"ט או מנהל הבטחון. היו מקרים שנעלמה חבילה בשירותים של אולם הבורסה, ואותו אדם היה כ-10 דקות בשירותים. במשך זמן זה נכנסו הרבה אנשים, ואחד אחד נחקרו, והאבידה נמצאה. ברוב המקרים, אנחנו יודעים מה קרה. אנחנו עושים את הדברים אצלנו בבית – כמו שצריך. יותר ממה שמשטרת ישראל עושה. אנחנו יודעים איפה אנחנו חיים. מדובר בביתנו."(עמ' 89 לפרוטוקול).

בהמשך חקירתו תיאר בפרוטרוט את שעשה עוד באותו יום –2.1.03- היינו החיפוש שנערך במשרדו של מר מסוארי. העד הדגיש כי איש לא היה חשוד, כמו גם התובע ולכן גם לא היתה בעיה שיגיע רק למחרת היום (עמ' 97 לפרוטוקול). מר סמואל ציין כי לא איים על התובע שתימנע כניסתו אך יתכן והסביר לו שככל שלא יגיע יעוכב בכניסה בפעם הבאה שיגיע. ביחס לשיחה השניה שהתנהלה ב- 2.1.03, בסביבות השעה 20:00 עם התובע ציין מר סמואל כך:
"ביקשתי ממנו בצורה עדינה ויפה, שיגיע לבורסה ושנוכל ללכת לחדר כספות, והוא דווקא הביע הסכמה. הוא לא אמר שהוא לא מרגיש טוב ושהוא המום."(עמ' 98 לפרוטוקול).

בהמשך מציין מר סמואל כי כשהגיע התובע למחרת הם פנו למשרדו של מר פז איש לא הרים קולו על התובע או נעל אותו בחדרו של מר פז. מבחינתו אין מדובר על שוד או גניבה אלא על אבידה בלבד.
עוד נחקר מר אבי פז. התורן השני במועד האירוע. במסגרת תצהירו חוזר למעשה על דברי מר סמואל מזוית ראייתו שלו (נ/17) ומדגיש כי לא הרים את קולו על התובע לא צעק או האשים את התובע בדבר ולא עשה כל דבר מהמעשים הנוראיים שמיוחסים לו. עוד ציין, כי לאחר מציאת החבילה נפתח הליך משמעתי כנגד מר מסוארי ובנו בגין התנהלות לא תקינה בנושא העלמות החבילה והם נקנסו ב-5000דולר.
בחקירתו הנגדית פירט מר פז את אופן ההתנהלות במקרה של אבדן כאמור. עוד הוסיף כי זימונו של התובע למשרדו לא היה בגדר חקירה. לעניין הרמת הקול כלפי התובע ציין כך:
"אני בבורסת היהלומים משנת 1971, ואני מזמין את התובע להביא חבר בורסה, פקיד, פקידה, דייר, שיגיד שאני הרמתי את קולי פעם אחת במשך קרוב ל-40 שנה אלו. מעבר לזה, בשום פנים ואופן לא השתמשתי במילים 'גנבת. תחזיר את החבילה'. או משהו כזה. אם כבר, זכור לי פגישה מאוד ידידותית. ביקשתי מהתובע אם הוא מוכן ללכת לפוליגרף ביום א'. זכור לי, שאמרתי לו שהוא לא מחויב לכך, שכן אינו חבר בבורסה. זכור לי שהוא מיד הסכים ללכת, ואמרתי לו ללכת לקצין הבטחון שיכין לו את השאלות, כפי שנהוג אצלנו והוא מיד הלך ללא מחאה. זה מה שזכור לי מהשיחה."


גם תצהירו של מר שמואל מאור (נ/22) חוזר למעשה על גרסתם של מר סמואל ומר פז מנקודת ראותו שלו. הוא מציין מפורשות כי שאל את מר עטיה שאלות בנימוס ואדיבות וללא צעקות, קיבל את הסכמתו של מר עטיה לבדיקת פוליגרף והכל מבלי שהטיח בו האשמות.
בחקירתו הנגדית הסביר שוב כיצד התנהל האירוע ולא למדתי מחקירתו הנגדית דבר חדש ונוסף בדבר אירוע בלתי שיגרתי שהתבטא בהרמת קול או הטחת האשמות כאלה ואחרות.
לאור הבדלי גירסאות ניכרים, אין לי אלא ליישם את דיני הראיות. עדותו של התובע לעניין אופן התנהלות החקירה בעניננו עומדת כעדות יחידה של בעל דין שאין לה למעשה כל סיוע, ולפיכך אין בה די לאור סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"ה-1971. במצב דברים זה, כאשר לא מצאתי כל סיבה לדחות את עדויות עדי הנתבעת, אפילו נמצאו בהן סתירות מסוימות בענינים שאינם מהותיים בעיני כפי גירסת התובע בסיכומיו, כי אז, אין לי אלא לקבוע כבר בשלב זה, כי התובע אינו מוכיח שהחקירה שביצעו אנשי הנתבעת בנסיבות היתה קשה, פוגענית, מאיימת באופן יוצא דופן או בוטה. להיפך, מעדויות עובדי הנתבעת ניתן ללמוד כי מדובר למעשה בסוג של הליך בירור שנועד לברר סוגית העלמות היהלומים בהקדם האפשרי, לפיכך זומן התובע, כמו גם יתר המעורבים הלכאוריים לבורסה, שם מסר התובע כמו כל היתר את גירסתו, נשאל והסכים לבצע בדיקת פוליגרף ואף יצא לביתו בסיום אותו בירור ראשוני קודם לביצוע הבדיקה כאמור ללא עיכוב.
ויובהר, אינני סבור כי הליך בדיקה שכזה הינו הליך נעים למי שמעורב בו כאחד מאלה שניתן להצביע עליהם כמעורבים. (ר' חקירת מר מאור) יחד עם זאת, מובן מאליו כי בדיקה משטרתית לו נערכה במקום זו, בהכרח שלא היתה נעימה יותר לתובע.

חקירה מקדימה-האם מותר?
שאלה אחרת היא האם בכלל מותר לה לנתבעת לנהל חקירה מקדימה שכזו או שמא יש לחייבה להעביר כל עניין שכזה למשטרת ישראל לה הסמכות החוקית לבצע חקירות במדינת ישראל למקרים כגון דא.
מציין ובצדק ב"כ הנתבעת כי יתכנו מוסדות אזרחיים (להבדיל מצבאיים או סמי צבאיים או גופי מדינה אחרים הפועלים מכח התקשי"ר) החוקרים את עצמם ביחס לענינים מסויימים ובהגדרות מובנות וברורות.
כך למשל הכיר ביהמ"ש העליון בחקירה פנימית מקדימה קודם להעברת הנושא לטיפול המשטרה בר"ע 1808/03 יואב אגשם נ' רשות הדואר (25.12.03), , שם קבעה כב' הש' דורנר בהתייחס לתלונה שהוגשה למשטרה בגין גניבה כנגד עובד ותיק בדואר כדלקמן:

" דרך המלך, המותווית בהוראות סעיף 45.12 לתקשי"ר, היא, ככלל, ובפרט כשמדובר באירועים לא חמורים, לברר חשדות באמצעות הממונה על הבטחון."

במילים אחרות, כשמדובר במקרים של חשד לאבדן, בודאי במקום ובו ערך האבידה יכול להיות רב, וכאשר נדרשים צעדים מידיים לבירור הסוגיה, שיכולה להסתיים כמו במקרה דנן במציאת אותה חבילה, וכאשר ישנה הסכמה בין חברי הגוף כי כך יש לנהוג במקרה של אבדן חבילת יהלומים, כי אז מקור הסמכות לביצוע אותה חקירה פנימית הינו מעצם ההסכמה שנטלו על עצמם חברי הבורסה ובאי ביתה ביודעם את גודל הנזק העלול להיגרם למי שאיבד יהלומים, ויכול למעשה לאבד גם את עולמו.

הנחה מובנית זו אינה מוחלטת. לא כל מקרה ומקרה יכול ויחקר ע"י אנשי הבורסה. כך למשל ענינים הקשורים בדיני נפשות אינם עניין לבורסה לחקירה ומחובתה להעבירם מידית לחקירת המשטרה. כך גם אותם מקרים ובהם מתברר כי החקירה מעלה חשדות בפלילים, בדר"כ בעבירות מסוג פשע, כלפי אחד המעורבים, כשאז יש לערב את המשטרה. אך לא כך המצב מקום בו הבדיקה נמצאת בראשיתה והינה מתייחסת לאפשרות העלמות חבילת יהלומים. ביצוע הפעולות המיידיות על מנת לאתר את הגורמים המעורבים ואולי להביא לפתרון הבעיה בהקדם, כפי שנעשה בפועל, הינו צורך חשוב המחייב מהירות תגובה רבה.
ביהמ"ש המחוזי, בע"א 1337/01 רשות הדואר נ' יואב אגשם (29.1.03) הגם שפסק דינו נהפך בביהמ"ש העליון, בפסה"ד המצויין לעיל, ציין מפי כב' הש' רובינשטיין, כי:

"קיים נוהג ברשויות רבות לבצע חקירות פנימיות, טרם הגשת תלונה חיצונית. רשויות אלו נוהגות כך הן מתוך אדיבות והן מתוך רצון לטפל בענייניהן באופן דיסקרטי ולהימנע, ככל הניתן, מפגיעה מיותרת בעובדים. זהו אמצעי מקובל ולגיטימי, כל עוד הוא ננקט בתום לב ומתוך כוונה כנה לשמור על אינטרס העובד, אך אין הוא מהווה נורמה מחייבת, אשר יש לראות באי-קיומה משום מעשה רשלנות או הפרת חובה כלפי העובד (ראו והשוו ע"א 721/83 שיבלי פרח נ' בנק דיסקונט לישראל, פ"ד מ(1) 239)."

במילים אחרות, בין מחמת הסכמה ובין מחמת שמירה על דיסקרטיות מעורבים כאלה ואחרים, או ענינים ראויים של גופים במשק, מן הראוי לקבוע כי קיימת אפשרות לגופים אלה לבצע חקירה מקדימה בענינים מסוימים, מבלי לקבוע מסמרות באילו ענינים ובמסגרת המצויין לעיל.
הנתבעת נכנסת למסגרת זו לטעמי בנסיבות המקרה דנן. אין לומר לכן, כי עצם ביצוע החקירה הפנימית בנסיבותיה היתה בלתי ראויה או בלתי מידתית.

האם התרשלה הנתבעת בחקירתה?


כידוע לעוולת הרשלנות שמקורה בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח-חדש], שלושה נדבכים: חובה, הפרת החובה ונזק הנגרם לניזוק בשל הפרת אותה חובה בבחינת הקשר הסיבתי להיוצרותו.(ר' לדוגמא ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1)113).




חובת הזהירות הנדרשת מקורה כידוע בציפיותו של האדם הסביר כי עלול להיגרם נזק במהלכם הרגיל של הדברים בשל אותו מעשה/מחדל. חובה זו, הן המושגית והן הקונקרטית, מחייבת בחינת ציפיות טכנית – היינו עצם יכולת המזיק לצפות כי עלול להיגרם נזק ממעשיו. כשאין יכולת לצפות טכנית אין חובת זהירות. כשציפיות כזו נמצאה, עדיין יש לבחון את הימצאות ציפיות נורמטיבית/ערכית, היינו כי אדם סביר כעניין של מדיניות צריך היה לצפות התרחשות הנזק.




אין ספק בעיני שכאשר נוטלת על עצמה הנתבעת את הזכות לבצע חקירה/בדיקה פנימית מקדימה, מוטלת עליה מנגד החובה לבצעה בזהירות המתחייבת מעצם החשש לפגיעה בכשרים. חובה זו קמה בהיבט המושגי ביחס לחקירות אותן היא מבצעת בכלל. במסגרת זו היא, יכולה וצריכה לראות לנגד עיניה אפשרות כי במהלך החקירה ייגרם לנחקר קושי נפשי בהתמודדות עימה כמו בכל מצב בלתי ודאי שאת תוצאותיו אין הנחקר יכול לצפות אלא רק לקוות כי יסתיים לטובה. עצם ההימצאות תחת עינו הבוחנת של אחר בחשד לכאורה לביצוע מעשה אסור שעלול בסיכומו של יום להביא לנזק רב בין לפרנסה ובין לגוף ולנפש, היא הנותנת כי מערכת שכזו הינה מלחיצה ולא נעימה לאיש, ומכאן חובת הזהירות.


מה אם כן על הנתבעת לעשות כדי שלא להפר את אותה חובה?
לטעמי, אין הנתבעת רשאית לנקוט כלפי הנחקר באמצעי חקירה בהם נוהגת משטרת ישראל, כגון תרגילי חקירה למיניהם. היא מחוייבת תחילה לקבל את הסכמתו של הנחקר לעצם ביצוע החקירה וטוב שזו תיעשה בכתב בין מראש כתנאי כניסה לאות גוף, ובין טרם ביצוע החקירה. בלעדי הסכמה זו הנתבעת אינה רשאית לחוקרו. יחד עם זאת, היא בהחלט יכולה לחקור ענינים/אנשים אחרים הקשורים באותו עניין ככל שניתנה הסכמתם של אלה. ככל שקיימת הסכמת הנחקר כאמור, תיערך החקירה באופן שיכבד את הנחקר וללא נקיטת כל אמצעים אלימים או בוטים, בודאי שלא גופנית אך גם לא מילולית. מובן מאליו, כי הנחקר יהיה רשאי בכל עת להפסיק חקירתו ולעזוב מקום החקירה, בלי שלנציגי הגוף החוקר אפשרות למנוע זאת ממנו.

אשר לחובת הזהירות הקונקרטית, נדמה כי על פניו, ככל שחבה הנתבעת כגוף חוקר חובת זהירות כלפי כלל הנחקרים הינה חבה חובה זו גם כלפי התובע הספציפי.
השאלה הינה אם עליה לצפות סוג נזק שהינו כה מרחיק לכת דוגמת הנזק בו לקה התובע?
כידוע, מבחן הציפיות מתייחס לסוג הנזק שעלול להתרחש לניזוק להבדיל מפירוט הנזק האפשרי. מכאן, האם היה על הנתבעת לצפות גם שיעור נזק כה גבוה כפי שנקבע ע"י מומחה ביהמ"ש פרופ' מוניץ?
פרופ' מוניץ מציין בחוו"ד כי רוב האנשים, להבדיל מהתובע, אינם מגיבים בצורה זו לחקירה, אך יתכן שחלק קטן כמו התובע כן יגיב כך.
האם הנתבעת צריכה לצפות כי גם בעל גולגולת דקה יפגע בשל החקירה בדרגה שכזו?
כבר בפסה"ד של כב' הש' חיים כהן בד"נ 12/63 ליאון נ' רינגר,פ"ד יח(4)701 ציין ביהמ"ש העליון כך:
"מה שאדם סביר צריך לצפות מראש, אינה התוצאה מפגיעתו, כי אם עצם פגיעתו בלבד: לא את מימדי הנזק האפשריים, כי אם רק את אפשרות גרימת הנזק מסוגו או מטיבו של הנזק אשר למעשה נגרם...כל פצע וכל חבורה, כל מחלה וכל נכות, הרי הם, בתורת שכאלה, בגדר הפגיעה הצפויה"


במילים אחרות, גדר הציפיה כולל את עצם אפשרות התרחשות נזק אך לא בהכרח את מימדיו.
לטעמי, הבנת האפשרות כי במהלך החקירה יש לחץ וכי לחץ הינו מושא אפשרי למחלות, כשאלה הן בגדר ציפיות של אדם סביר, יש בה כדי לקבוע אפשרות ציפיה של סוג הנזק שהתרחש לתובע בפועל ולכן גם מקים חובת זהירות קונקרטית. עם זאת, ניתן להוסיף ולומר כי ככל שהנזק הינו נדיר יותר גם אפשרות ציפיתו הופכת יותר ויותר בלתי סבירה. נדמה לכן, כי כפי קביעת מומחה ביהמ"ש התרחשות נזק שכזה באופן טבעי במהלך הרגיל של הדברים אינה מהלך טבעי ורגיל ולפיכך אפשרות צפיית נזק מסוג זה הינה נדירה מקום בו נקטה הבורסה בדרך סבירה ורגילה של מהלך החקירה. כי אז יכול ויהיה מי שיטען, כי בהיבט הקונקרטי ייתכן ולא תימצא בנסיבות חובת זהירות.(להבדיל מחובת הזהירות המוטלת על רופאים כבעלי מקצוע לצפות אפשרות קרות נזק נדיר (ר' לדוגמא ע" 612/78 פאר נ' קופר,פ"ד לה(1) 720), במקרה זה אין עסקינן ברופאים, מהם הייתי מצפה לצפות כי גם נזק קיצוני הינו אפשרי ובר קיימה) יחד עם זאת, אפילו תימצא חובה שכזו, עדיין חובה זו לא הופרה כפי שיובהר להלן.
לפיכך, לסיכום נקודה זו אומר, כי מצאתי חובת זהירות הן בהיבט המושגי והן בהיבט הקונקרטי. יחד עם זאת, יתכן בהחלט לקבוע, כי במישור הנורמטיבי, אפילו ניתן היה לצפות נזק מהסוג בו עסקינן, לא בהכרח צריך לצפותו שכן הטלת חובה בכל מקרה של חקירה פנימית המתבצעת בהסכמה ובהתאם לכללים מוסכמים, הינה ערך הגובר על אפשרות נדירה של פריצת מחלת נפש ובכך יש כדי לסתום הגולל כבר עתה על טענת הרשלנות. אך לא אסתפק רק בכך.



השאלה הבאה הנשאלת הינה ככל שנמצאה חובת זהירות מושגית וקונקרטית, האם עמדה הנתבעת באותם עקרונות אותם ציינתי לעיל או במילים אחרות האם הפרה הנתבעת את חובת הזהירות המוטלת עליה?


לטעמי, נערכה החקירה במידה הראויה ובאופן סביר. התובע אינו מוכיח אחרת. לא הוכח כי הופעלו על התובע לחצים או נעשה שימוש שלא כדין בכוחם של מי מחברי הנתבעת על מנת להניע את התובע לבצע החקירה. התובע אף הסכים לביצועה בכך שהתייצב למחרת זימונו לשם מסירת גירסתו ואף הסכים לביצוע בדיקת פוליגרף. לא הוכח בנוסף, כי לולא הסכמתו זו היתה נמנעת ממנו אפשרות הכניסה למתחם הבורסה לחלוטין, אם כי יתכן והיו מעכבים את כניסתו בפעם הבאה כמי שצריך לתת הסברים מה אירע באותו יום ועד לסיום הבירור בעניין זה כעניין מובן מאליו בגוף החרד מפני נזקים העלולים להתרחש בין כתליו ע"י אנשים שאולי זה אינו מקומם. (ר' עדות מר סמואל עמ' 98 לפרוטוקול).
עוד אציין, כי הנתבעת לא ראתה במעשיה חריג ובודאי שלא התנצלה עליהם כפי טענת התובע באותו מכתב שנכתב ע"י עוה"ד ניר מתאריך 19.2.03 (נספח לתצהיר מר פז נ/17).
כאן המקום לציין, כי מחקירת פרופ' מוניץ עולה, כי מבחינת התובע, לאור הבעיה הנפשית ממנה הינו סובל, אין זה משנה כלל כיצד התנהלה החקירה הינו אם נערכה באופן תקיף או ראוי וכלשונו:

"ש. הטריגר היה יכול להיות בין שדיברו איתו ברוך או
בתקיפות, זה לא משנה? כי זה נתפס אצלו בגלל מבנה
האישיות שלו כסיטואציה מאיימת?


נכון."(עמ' 45 לפרוטוקול).


ובהמשך:

"ש: לגרסת אנשי הבורסה, לדבריהם הייתה סיטואציה
שקורית מדי פעם של אובדן או העלמות של חבילה ויש
נוהל של חקירה. מתשאלים את האנשים שהיו מסביב,
כלי התשאול הם מוגבלים והנוהל המקובל לשלחם
לפוליגרף. גם אם לא נאמר לתובע המשפט 'אתה
גנבת' עצם העובדה שמבצעים תחקיר והוא נשלח
לפוליגרף זה איום?
ת: לגביו זה איום. מה שחשוב זה תפיסת האיש את
הסיטואציה. איך הוא הבין את זה."(עמ' 50).

עוד אקבע, כבר עתה, כי גם לא הוכח ששמו של התובע הוכתם בפרשה זו בבחינת הוצאת לשון הרע, כמעורב בגניבת יהלומים. לתובע ניתנו כל ההזדמנויות לזמן לעדות את כל מי שיחפוץ, באופן החורג מסדרי הדין הנוהגים וברוחב יד רב כפי הנהוג כלפי מי שאינו מיוצג, ולהמציא ראיותיו לכל עניין ונושא רלוונטיים שיחפוץ בהם. אלא שהתובע, למעט ציון תחושותיו הפרטיות והאישיות לא הוכיח ולו ברמז, כי הנתבעת הכפישה את שמו ופגעה בשמו הטוב במגמה לסלקו מהבורסה ולסיים ענייניו שם. נדמה כי יותר משאלה אינם פני הדברים אובייקטיבית, הם פרי יצירת התובע בשל המחלה ממנה הינו סובל והגדיר זאת היטב מומחה ביהמ"ש פרופ' מוניץ כשכתב כך:

"מדובר באדם אשר נותן תמונה מורכבת. מצד אחד קיים אלמנט של הגזמה בתלונותיו. לא סביר שאיננו מסוגל לזכור פרטים אלמנטריים מעברו או ידע על בני משפחתו ולבטח אינו סובל ממצב דמנטי כפי שבא לידי ביטוי במיני מנטל. נסיון זה להגזמה מקשה עד מאד בהערכת מצבו הנפשי. מעבר לכך, התרשמותי היא שמדובר באדם עם מערכת פרנוידית מורכבת שבמרכזה הנהלת הבורסה".

מדברים אלה ניתן להבין את המשקל הרב אותו מייחס התובע לכל עניין של מה בכך, תוך ראיית צל הרים כהרים לא פחות. זו מחלתו, ואין לראות זאת אחרת.
לעניין זה, ולמכתב ההתנצלות הלכאורי שהוציא עוה"ד חיים ניר מתייחס זה בחקירתו הנגדית ע"י התובע ומשיב כך:
"ש: אתה מסכים איתי שבמשך 48 יום מאז פורסם המכתב
ב-19.2.03 שמי הטוב נשחט בבורסה הוציאו דיבתי
ברבים, והוציאו לי שם רע ושם של גנב החבילה שהיה
ב-2.1.03?


אני חושב שההיפך הוא נכון. מקרה כזה של מכתב הוא

חריג. יכול להיות בהחלט, שהוא הוצא לאור דרישת
עטיה. אנחנו לא חודרים לאישיות הבן אדם. יתכן שהוא
טען שנגרמים לו בכל מיני מקומות, גם שמו לא פורסם
בשום מקום בבורסה, אלא פשוט הבורסה במקרה זה,
הלכה לקראתו ועשו לו טובה."(עמ' 62).

ובהמשך:
" ת. אני אומר שבישיבת ההנהלה ששמו של עטיה לא הוזכר
מעולם, עד כמה שזכור לי. אני ראיתי את שמו של עטיה
לראשונה לאחר שהוא פנה אלי וביקש ממני וסיפר לי את
הסיפור. עד אז לא ידעתי שהוא מעורב בזה בכלל."
(עמ' 63).

לעניין זה התייחס גם מר סמואל בחקירה חוזרת נשאל והשיב:

"ש: התובע מלין על כך ששמו הטוב נפגע. מתוך הכרותך,
מישהו דיבר בכלל על שמו של מר עטיה במסדרונות
הבורסה?
ת: אף אחד שאני מכיר, לא שמע ולא מכיר את שמו של מר
עטיה לפני או אחרי המקרה. עובדה שאני אפילו לא ידעתי
את הפרטים. מבחינתי הענין נשכח לאחר שהחבילה
נמצאה. אף אחד לא פגע בשמו. לא מכיר אף אחד שיגיד
ששמו נפגע."(עמ' 104 לפרוטוקול, ור' גם התייחסות מר פז
למכתב זה כמכתב הערכה ולא התנצלות בעמ' 96
לפרוטוקול מ- 6.4.09 ).

מכאן, שאין גם תימוכין מצד ההגנה לסברת התובע כי פורסם דבר לשון הרע ברבים בעניינו, להיפך הגמור.(ר' כמו כן עדות עוה"ד ניר בעמ' 64 לפרוטוקול).



במצב דברים זה, אין לי אלא לקבוע כי אופן ניהול החקירה בנסיבות היה ראוי ולכן אין לומר כי הנתבעת הפרה חובותיה כלפי התובע לבצע החקירה באופן ראוי וכפי שהתווה לעיל.

מאחר והנתבעת אינה מפרה את החובה המוטלת עליה, אין לומר כי התרשלה כלפי התובע ואין לחייב אותה בנזקיו. אין כמו כן לחייב הנתבעת בנזקי הפגיעה בשמו הטוב של התובע באשר אין הוכחה כאמור לפרסום דבר לשון הרע כאמור בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע,תשכ"ה-1965.
מכאן, שדין התביעה דחיה כבר עתה.



מעבר לאמור לעיל אוסיף בשולי הדברים כדלקמן. לא יכולתי שלא להתרשם ממצבו הנפשי הקשה של התובע. עניין זה קיבל ביטוי בכל פניה לביהמ"ש ובכמות הפניות שעשה התובע חדשות לבקרים פשוטו כמשמעו, כמו גם בהופעותיו בביהמ"ש, ובהתבטאויותיו הקשות כלפי הנתבעת ונציגיה. במקביל, לא יכולתי להשתחרר מהרושם לפיו התובע משדך את כל מצוקותיו הנפשיות על מה שבעיניו מהווה את מקור הבעיה כפי שהגדיר אותה פרופ' מוניץ- הבורסה. זו מהווה מקור בעיותיו מכל מין וסוג שהוא תוך יצירת עולם שלם של איומים הנובעים מהבורסה וכפי הנראה כחלק ממחלתו. אין צורך לציין, כי למסגרת זו אותה יצר לעצמו התובע כאמור אין כל הוכחה אובייקטיבית ראויה לציון מעבר לדברי התובע עצמו.

כך למשל, כרך התובע הסתבכויות שהיו לו בעסקיו עם רצון לסלקו מהבורסה ע"י הנתבעת. בקצירת האומר אציין, כי לאחר האירוע בו עסקינן המשיך התובע לעבוד בבורסה. לא הוכח כי קצב עבודתו פחת בשל כך. במהלך עבודתו, התובע רכש מסוחר יהלומים בשם אריה שרעבי יהלומים שלטעמו היו "מטופלים" וכללו סיליקון באבן, ליטוש שממיס את הגלם כמו גם התפוררות הגלם. האבנים לא היו שוות את ערכן והתובע לכאורה ניזוק בגין כך. נסיונותיו למנוע פרעון השיקים ששילם עבור האבנים לא צלח במיוחד מאחר ומר שרעבי הלך לעולמו ויורשיו הפקידו השיקים שמסר בגין העיסקה בבנק מה שהכניסו לבעיה כלכלית. התובע אף ביקש בוררות בגין כך בבורסה והסביר את הבעיה אך בסיכומו של יום ראה בהעלאת סוגיה זו של חומרי גלם מזוייפים ו"הצפתה" כטריגר לרצון הנתבעת לסלקו מהבורסה.(ר' מכתביו של התובע אל הנתבעת המתארים מקרה זה. ב- נ/1 מיום 26.6.03 מפרט התובע בקשתו לפטור אותו לחלוטין מתשלום בגין האבנים. כאן המקום לציין, כי בשום שלב לאורך מכתב זה לא ציין בעיה כלשהי הקיימת לו עם האירוע מתאריך 2.1.03. ר' כמו כן מכתב נוסף מיום 15.10.06-ת/2- המהווה המשך ישיר למכתב הקודם ומעלה בו את אותם ענינים הנוגעים למערכת היחסים עם מר שרעבי ז"ל. אגב גם במכתב זה אין כל טרוניה אודות אירוע החקירה בו עסקינן).



בנוסף אציין, כי האירוע בו עסקינן כמו גם העסקאות עם מר שרעבי ז"ל מצאו ביטוי במכתב שהפנתה עוה"ד גילה גואטה אל הנתבעת מטעם התובע בתאריך 23.12.03 (נ/2) ובו עתרה בסיכומו של יום לפיצוי בסך מליון וחצי ₪ מהנתבעת.

מכתב זה עשה דרכו גם לעיתון ופורסמה כתבה בעניין זה עם תמונת התובע (ר' נ/3).



עוד טען התובע, ועניין זה לא מצא ביטויו במכתבה של עוה"ד גואטה, כי כחלק מהמגמה לסלקו מהבורסה, נמנעה ממנו האפשרות להרשם לקורס לגילוי אבנים מזויפות שהתנהל בבורסה, ובהמשך, נמנעה כניסתו למתחם הבורסה. וכלשונו: "זה יותר מפגיעה. זה המקצוע שלך. הרגשתי שהכשילו אותי".(עמ' 23 לפרוטוקול).


24.הנתבעת הסבירה, כי התובע שהה בבורסה ללא תג מתאים. לפיכך הוחלט בועדת איסור/היתרי כניסה מיום 3.6.03 שהתובע אף הופיע בפניה (טענה שהוכחשה אח"כ ע"י תובע), כי כניסתו לבורסה תתאפשר בכפוף להסדרת נושא התג. כמו כן נקבע כי על התובע להגיש את בקשתו לבוררות בעניין מר שרעבי ז"ל בתוך שבוע. התובע לא התייצב לבוררות שנקבעה ובהמשך הוגבלה כניסתו לבורסה החל מ-7.7.03.(סעיף 23-25 לתצהיר מר פז נ/17).
התובע אמנם הגיש בקשה לקבל תג כניסה לבורסה (נ/8). לא נעשה מעבר לכך דבר. כאשר כבר בחודש יוני 2003 הפסיק את הגעתו לבורסה לאור מצבו הבריאותי.
באשר לקורס לגימולוגיה שנועד לזיהוי יהלומים מזוייפים הסבירו מהנתבעת כי הקורס נועד לחברי הבורסה בלבד והתובע אינו נמנה עליהם (ר' דברי סמנכ"ל הבורסה הגב' עירית בן שחר בעמ' 58 שסברה כך, כמו גם מר אבי פז שציין כי מדובר בקורסים לחברי בורסה בלבד בעמ' 99 לפרוטוקול מ-6.4.09).
מכאן שלא ברורים הסברי התובע להתנכלות מצד הנתבעת כלפיו באופן יזום ומתוכנן מראש כחלק מפרויקט לכאורי שנוהל נגדו הן לעניין הפללתו בביצוע הגניבה והן לענין הרצון לסלקו מהבורסה.
הנני יכול להבין את איסור כניסתו של התובע לבורסה לאחר שאינו עומד בדרישותיה לקבלת תג כניסה מתאים ולהתייצבות להליך בוררות אותו הוא יזם. לא הוכח כי לא הוזמן לאותו הליך או כי לא היה מודע לו אף אם התובע סבור אחרת.

25. התובע גם לא הסתפק בהפניית אצבע מאשימה אל הנתבעת לבעיותיו הנפשיות, אלא אף טען כי בעיות נפשיות נגרמו לו גם בשל מכתב התראה לתשלום חוב שהפנה אליו משרד עו"ד קרן דרור מתאריך 15.8.07.התובע הגיש תביעה קטנה בגין נזקים נפשיים שנגרמו לו לכאורה בשל מכתב זה לרבות אישפוזים רפואיים אך זו נדחתה ע"י ביהמ"ש לתביעות קטנות בנתניה (נ/5). כך גם הליכים משפטיים נוספים שהגיש התובע ובד"כ נדחו כנגד מי שסבר כי פגע בו (ר' לדוגמא פסה"ד נ/4, נ/6 ).

26. עוד, וכחלק ממחלתו כפי הנראה, התובע אינו זוכר את שאינו חפץ לזכור, ועובדה זו ניכרת לאורך חקירתו הנגדית, הוא אינו זוכר את מכתב פיטורי ב"כ דאז עוה"ד גואטה שנכתב בכתב ידו (נ/7), כשמבחינתו אין בעיה לזייף מסמכים (עמ' 16 לפרוטוקול), אינו זוכר הגשת בקשה לקבלת תג כניסה שהגיש בחתימת ידו וכן טופסי תביעה בחתימת ידו שהוגשו למל"ל. אינו זוכר את מועדי שירותו הצבאי, או את מס' תעודת הזיהוי שלו, הוא אינו זוכר כי כבר בשנת 1985 טופל בביה"ח לניאדו בשל מצבי מתח וחרדה ( עמ' 26 לפרוטוקול נ/10) והמשיך לטעון לזיופי המסמכים, כמו גם לא זכר מתי נישא ומתי רכש הדירה (עמ' 27). בכך, יש כדי להוות סוג של בחינה סלקטיבית של הרצוי בהצגה וזה שאינו רצוי לשם הדיון. בין שתאמר כי כך נעשה ביודעין ובין מחמת מחלתו, לא היה בכך כדי להוסיף משקל לגירסתו.

נזקי התובע:
הנכות הרפואית והתפקודית-


למרות המסקנה דלעיל, מצאתי לנכון להתייחס גם לנושא הנזק ככל שיהיה מי שיסבור כי קיימת חבות.

בנושא זה בהיבט המומחים הרפואיים נותרו למעשה בסיכומו של יום שתי חוו"ד בתחום הפסיכיאטרי, זו של מומחה הנתבעת ד"ר גרופר וזו של מומחה ביהמ"ש פרופ' מוניץ לאחר שחוו"ד של מומחה התובע נפסלה מאחר ולא זימנו לחקירה נגדית.
באשר לנושא הקרדיאלי, כזכור מומחה ביהמ"ש קבע כי אין הוכחה לבעיה לבבית כתוצאה מהאירוע בו עסקינן, איש לא חקר אותו, ולפיכך חוות דעתו מחייבת ואין לי אלא לחזור ולקבוע כי אין כל הוכחה לנכות קרדיאלית בנסיבות.

באשר לנכות בתחום הנפשי, ציינתי לעיל את שקבע ד"ר גרופר בחוות דעתו על שתי תוספותיה, וכן ציינתי את שקבע פרופ' מוניץ בחוו"ד.
מתברר, כי כל אחד משנים אלה סובר שלתובע בעיה נפשית אחרת. פרופ' מוניץ סבור כי הינו סובל מפסיכוזה אקטיבית וכלשונו:
"ש. אני מבין שכשאתה איבחנת אותו כלוקה בפסיכוזה
אקטיבית, האם נכון שזה נובע ממה שאתה הבנת
ממחשבות שווא שהוא לוקה בהם?
ת. נכון." (עמ' 37 לפרוטוקול).

מאידך ד"ר גרופר איבחן את התובע כסובל מהפרעת הסתגלות. בגין השוני באבחנה סבר פרופ' מוניץ כי התובע גם מקבל טיפול תרופתי שאינו מתאים למחלתו וכלשונו:


"זה נכון שהתרופות שהוא מקבל על פי המלצת רופאיו

המטפלים, אינן תרופות שמתאימות לאבחנה שלך?
ת. נכון מאוד."

מכאן שהתרופות אותן נוטל התובע מתאימות למי שסובל מתסמונת דכאון חרדה וכפיתיות ולא לבעיה ממנה סובל בפועל לשיטת פרופ' מוניץ. בנוסף סבור פרופ' מוניץ, כי האבחנה של פסיכוזה פרנואידית שבה הינו סבור שהתובע לוקה נובעת בין היתר ממחשבות השווא בהן הינו לוקה ומבהיר את מחלתו כך:
"זו פסיכוזה המאופניית על ידי מחשבות שווא פרנואידיות ופרנויה מוגדר כעיבוד של מחשבות שווא של אירועים חיצוניים. זה ליחס לדברים שקורים בחוץ, כמו צוחקים עלי, עוקבים אחרי. יש גם מחשבות שווא שאוהבים אותי. המחשבות האלו הם לא ביזאריות, וקשורות לדברים של החיים. להבדיל מסכיזופרניה שהמחשבות שלו מוזרות ולא תמיד קשורות לחיים, ויש בהם עיוות תפיסתי גדול יותר. אין בפסיכוזה פרנואידית הלוסינציות ויש שימור יחסי של האישיות שאנחנו לא רואים בפסיכוזות אחרות, שם יש התדרדרות של האישיות." (עמ' 39 לפרוטוקול).


למרות שלא התייחס בחוו"ד לאירועים שאירעו לאחר אירוע החקירה הסכים לציין בחקירתו הנגדית, כי גם אירועים אלה יכלו להוות טריגר להתפרצות הפסיכוזה אצל התובע. מכל מקום ככל שאירוע החקירה היווה את הטריגר אלה שבאו לאחריו בהחלט השפיעו על התובע וכלשונו:

"הטריגר הוא אותו אירוע שהוליד את הפסיכוזה הפרנואידית, וכל האירועים שלאחר מכן יכלו להחריף או אף להרחיב, נכנס יותר תוכן."

מכל מקום שם מומחה ביהמ"ש את האצבע על אפשרות ממשית כי לו טופל בתרופות שתואמות את מחלתו ניתן היה לשפר מצבו עד ל0% נכות וכלשונו:

"ש. יכול להיות שלו אתה היית בודק אותו או מישהו
מהאסכולה שלך, סמוך לפעם הראשונה שהוא התלונן,
ואז הוא היה מקבל את התרופות הנכונות, ישנה
אפשרות לא בלתי סבירה, שהוא היה מגיע למצב של
'אין בעיה תפקודית'?
ת. אני חוזר על תשובתי.
ש. איך היית מעריך את נכותו אז?
ת. הספקטרום זה בין 0 ל-50." (עמ' 53 לפרוטוקול).

פרופ' מוניץ המשיך והדגיש גם בחקירתו הנגדית ע"י התובע, כי לא היה לתובע טריגר קודם לאירוע החקירה שהביא לטעמו לפרוץ מחלתו, אך היה מוכן לראות ברצף האירועים לרבות אירוע היהלומים המזוייפים אותם רכש התובע כחלק מהתפתחות מצב מחלתו. (עמ' 56 לפרוטוקול).

28. למעשה אין מומחה ביהמ"ש משנה את חוו"ד במהלך עדותו, אם כי הוא מוכן להכיר כאמור באירועים נוספים המתרחשים עד לסיום הקשר שבין התובע לבורסה ככאלה שמפתחים את מחלתו אך אינו יכול להעריך את חלקם בשיעור הנכות הכולל.

29. מאידך, ד"ר גרופר מטעם הנתבעת סבור כי בנסיבות לתובע בעיה נפשית המוגדרת כהפרעת אישיות פרנואידית שמקורה עוד קודם לאירוע דנן מ-2.1.03. הוא כזכור קבע לתובע נכות כוללת בת 30%. באשר לאירוע הספציפי ראה לקבוע כי חלקו בנכות הינו כדי 5%. בהמשך סבר כי שיעורו נמוך יותר אך לא ציין כמה.

30. אמנם קביעות המל"ל אינן יכולות להחשב כקביעות על פי דין בתביעה מכח פקודת הנזיקין, ולכן אין לעשות בהן שימוש במקרה זה. יחד עם זאת אין להתעלם מכך שגם המל"ל קבע לתובע נכות בגין הפרעת הסתגלות עם מאפיינים דכאוניים וחרדתיים הדומה במהותה לקביעת ד"ר גרופר. כך גם סבר הפסיכיאטר האישי של התובע המטפל בו במסגרת קופ"ח ד"ר שיפר ריצ'ארד, לפיו התובע אובחן כסובל מהפרעה הסתגלותית והתקפי פאניקה (ר' עמ' 101 לפרוטוקול), כאבחנה ראשונית . לטעמו ב-2003 הוא מאובחן כסובל מהפרעת הסתגלות וכלשונו "הכוונה היא להפרעת הסתגלות עם ערבוב של הפרעות רגשיות והתנהגות".

31. במילים אחרות ניתן לקבוע, כי קיימת בעיית הגדרת מחלתו של התובע בין המומחים. עם זאת קשה להתווכח על כך שהנכות הפסיכיאטרית מוענקת בשל בעיה תפקודית הקיימת לו לנפגע. בנסיבות, ככל שאשקלל את הנכות שהוענקה ע"י ד"ר גרופר עם הנכות שקבע פרופ' מוניץ שהסכים לאפשרות של תוספת אירועים משמעותיים למצבו הנפשי של התובע לאחר האירוע דנן, דוגמת היהלומים הפגומים אותם רכש, כי אז סביר בעיני כי האירוע הספציפי הביא לתובע לנזק נפשי בשיעור של 25%.
שיעור נכות זה הינו גם שיעור הנכות התפקודית כתוצאה מהאירוע הספציפי. לא סברתי כי האירועים הנוספים שאירעו לאחריו הינם כאלה שיש לתת עליהם את הדעת כחלק מהתנהגות פסולה של הנתבעת כלפי התובע אפילו הם הוסיפו למצבו הנפשי הקשה של התובע, ואין לחייב הנתבעת בנזק העולה מהם כפי שאמנם נקבע שעולה.

הפסדי שכר
32. התובע לא סייע לביהמ"ש בעניין זה. אמנם צירף את דוחות מס ההכנסה אלא שאלה תוקנו וציינו רווחים גבוהים יותר כאשר התיקון בוצע לאחר הגשת התובענה. כבר נפסק לא אחת כי במקרה שכזה ביהמ"ש יראה את התיקון כמגמתי אם לא יובהר אחרת. למרבה הצער התובע אינו מסביר את מהות התיקונים בחקירתו ואינו נותן הסברים המניחים את הדעת. לפיכך בסיס השכר יכול ויעמוד על הדו"ח המקורי לשנת 2002 המציין הכנסה בשיעור שנתי של 26,116 ₪. עם זאת סברתי, לטובת התובע, כי בסיס השכר הראוי בנסיבות הינו זה שהתקבל מהמל"ל לפי חווה"ד האקטוארית של מר שי ספיר היינו שכר רבע שנתי בסך של 11,574 ₪ ולחודש 3,858 ₪ ומשוערך להיום 4,284 ₪.

33. סכום זה במכפלת 25% נכות תפקודית מחודש 7/03 עד היום עומד על 77,112
₪, ובתוספת ריבית מחצית תקופה על 84,823 ₪.
לאור גילו של התובע, ומצבו הגופני הלקוי מימלא לאור תאונת עבודה נוספת מעברו לא סברתי כי בסיס השכר ישתנה ולפיך חישוב אקטוארי על פי אותו בסיס שכר ונכות תפקודית עד גיל 70 בהיות התובע עצמאי יעמוד על 194,869 ₪.

נזק לא ממוני:
34. התובע ניזוק כדי 25% נכות רפואית. נכות זו למעשה מביאה לכך שביחד עם נכותו הנוספת אין התובע מסוג להמשיך בעבודתו כיהלומן. במצב דברים זה סברתי כי פיצוי בשיעור של 250,000 ₪ נכון להיום יהלום ראש נזק זה בהתחשב בין היתר בקושי התפקודי, ובגילו של התובע.

הוצאות:
35. מעבר לסכומים אלה למעשה התובע אינו מוכיח דבר. יחד עם זאת סברתי והאמנתי כי קיימים קשיים תפקודיים לא מבוטלים בחייו האישיים של התובע ובהיותו כיום בודד יהא נזקק לעזרת זולת וזו תעמוד על הסך של 100,000 ₪ באופן גלובאלי לעבר ולעתיד. הוצאותיו הרפואיות אמורות להיות מכוסות על ידי המל"ל בהיות התאונה תאונת עבודה, ובאשר לנסיעות לא הוצגו לי ראיות מתאימות לנושא זה.

ניכויים:
36. חוו"ד אקטוארית שצורפה לסיכומי הנתבעת בהסכמה מציינת ניכויים כוללים בשיעור של 524,455 ₪. מאחר ולתובע נכות משוקללת של 64% במל"ל ונכותו דנן הינה כדי 25% כפי קביעתי לעיל, יש להפחית את אותו היחס מהחשבון האקטוארי ולכן יעמוד הניכוי על 39% מהסכום היינו על 204,537 ₪. סה"כ נזקי התובע עומדים על 629,692 ₪ ובניכוי החלק היחסי של תגמולי המל"ל עומדים נזקיו על 425,155 ₪.

סיכום:


לאור כל האמור לעיל התביעה נדחית.

שקלתי האם אין מקום בחיובו של התובע בהוצאות הנתבעת אך הגעתי למסקנה כי לתובע נגרם בסיכומו של יום נזק בשל פעילות הנתבעת אם כי שלא באשמה. לפיכך, לא מצאתי מקום לעשות צו להוצאות.

ביהמ"ש מתנצל על אורכו של פס"ד זה אך התובע בהיותו מי שאינו משפטן ראוי להסבר מפורט ככל הניתן מה הביא את ביהמ"ש למסקנתו הסופית.


זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתוך 45 ימים מיום קבלת עותק פסה"ד.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. נזק לחממה

  2. נזק לעצי זית

  3. נזקי הסתמכות

  4. נזק במיניסקוס

  5. נזק לרכב שנגרר

  6. נזק למערבל בטון

  7. נזק למערכת השקיה

  8. כימות נזק לא ממוני

  9. נזקים למכולות בנמל

  10. אין פיצויים ללא נזק

  11. תביעת נזק רכב חונה

  12. נזק שלא התגלה במועד

  13. נזק בלתי הפיך למנוע

  14. נזק למכונת שטיפת רכב

  15. נזקים לדירה עקב שיפוץ

  16. נזקים עקב טיפול פילינג

  17. נזקים לרכב עקב מהומות

  18. נזקים לתמונות בתערוכה

  19. טיפול סיכה - נזק לגיר

  20. נזקים לארגז בנמל חיפה

  21. פיצוי על נזקים לאספלט

  22. נזק למרצפות בגלל פוליש

  23. פיצוי בגין נזקים למושכר

  24. נזק בגלל שימוש במי פנים

  25. נזקים עקב שיפוץ בית פרטי

  26. פיצוי על גרימת נזק לרכב

  27. חובת הקטנת הנזק בדוח שמאי

  28. נזקים בגין תחליף חלב צמחי

  29. נזק לרכב שחנה במקום אסור

  30. נזק לשכנים עקב שיפוץ דירה

  31. פיצוי על נזק למשלוח לחו''ל

  32. נזק לרכב עקב כניסה לשלולית

  33. נזקים למטעים ע''י עדר פרות

  34. נזקים עקב הריסת בית של מחבל

  35. נזק לעובד כתוצאה מחשד לגניבה

  36. עקרון הקטנת הנזק במשפט העברי

  37. תביעה על נזק לרכב פגיעה מאחור

  38. נזק מוחי לתינוק בלידה מוקדמת

  39. פיצויים בגין נזקים לשלטי חוצות

  40. פיצוי בגין נזק שנגרם בתאונה לרכב

  41. שורשים של עץ פיקוס - נזקי צנרת

  42. נזק לרכב בחניון עזריאלי ממחסום

  43. נזק לעובד בגלל נהלי עבודה רשלניים

  44. נזקים בגלל סגירת מרפסת ע''י השכן

  45. נזק לאריחים עקב טיפול בנזקי צנרת

  46. נזק ממוני גבוה מהפיצוי הסטטוטורי

  47. נזקים עקב עיכוב בהשלמת עבודות פיתוח

  48. תביעה לחייב בגין נזקים בגין רכישת רכב

  49. נדחתה תביעה על נזקים עקב ייעוץ משפטי

  50. נזק לכבלים של בזק במהלך עבודות חפירה

  51. פיצוי על נזקי חקלאות עקב חומרי ריסוס

  52. תביעה נגד מועצה אזורית בגין נזקים לרכב

  53. תביעה בגין נזקי שירות לקוי למכונת תפירה

  54. הכרעה בשאלת הנזק לפני הכרעה שאלת החבות

  55. תביעה בגין תיקון נזקים שנגרמו לתשתית בזק

  56. תביעה על נזקים במהלך טיול מאורגן לאירופה

  57. תביעה בנזקים אשר נגרמו לרכוש במהלך שיפוץ דירה

  58. האם חובה לעבור טיפול רפואי מכוח חובת הקטנת הנזק

  59. פיצוי על נזק כספי עקב הפסקת עבודה בגלל צו בטיחות

  60. כתוצאה מהתקנת צינור המזגן באופן לקוי, נגרם נזק בדירה

  61. בעת שהרכב אותת לפנות בכניסה לישוב התנגש בו מאחור וגרם לו נזק חמור

  62. למרות שלא תיקן את הרכב, ביהמ"ש קיבל תביעה לסכום המע"מ בגין הנזק הישיר

  63. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון