קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נזק ראייתי בגין הפרת חובת דיווח לחברת הביטוח: בפני תביעה לתשלום תגמולי ביטוח בגין גניבה. המחלוקות בין הצדדים נובעות בעיקרן מכך שקיימת עמימות ראייתית באשר למספר מקרי הביטוח שארעו ומועדם. רקע התובעת היא חברה קבלנית אשר שמשה קבלן ראשי בפרויקט להקמת בית אבות בחיפה. היקף עבודות הבניה בפרויקט עמד על כ- 15,000 מ"ר. מזמין העבודות היה ארגון עולי מרכז אירופה. המזמין ערך אצל הנתבעת באמצעות הסוכן מר דורון ראובני פוליסה לביטוח עבודות קבלניות בהתייחס לפרויקט. הפוליסה כללה ביטוח לקבלנים שבצעו עבודות בפרויקט ובמסגרת זו בוטחה גם התובעת. הפוליסה, פוליסת כל הסיכונים, כללה כיסוי בגין סיכוני פריצה וגניבה. עבודות הבניה באתר החלו באוגוסט 2002 לערך. חלק מהעבודות היה עבודות חיפוי - ציפוי חיצוני של המבנה באבן. עבודות אלו בוצעו באמצעות קבלן משנה של התובעת. לצורך בצוע עבודות החיפוי הובאו לאתר מעת לעת אבני חיפוי שהוזמנו על ידי התובעת. עבודות החיפוי החלו במרס 2003 והיו אמורות להסתיים בדצמבר 2004. בשלב מסוים, כפי הנראה בסוף שנת 2003 או ראשית 2004, החל להתגלות חוסר באבני החיפוי באתר ופער בין האבנים שהוזמנו והובאו לאתר ובין האבנים שנמצאו באתר. החוסר הלך וגדל עד אשר בסוף נובמבר 2004, לקראת סיום העבודות, כאשר התברר מה שיעור החוסר, פנתה התובעת לנתבעת בדרישה לתשלום תגמולי ביטוח. התובעת דרשה פיצוי בשל גניבה מצטברת של כ- 2200 מ"ר אבני חיפוי, אשר השווי הכספי שלהן, בהתאם להערכת שמאי מטעם הנתבעת, עמד על כ - 45,000 דולר. מיד לאחר מכן, בינואר 2005, הוגשה על ידי התובעת תלונה במשטרה בגין גניבת האבנים. הנתבעת, לאחר משא ומתן עם סוכן ביטוח מטעם התובעת, מר יוסי זגדנסקי, סירבה בסופו של דבר לשלם תגמולי ביטוח בגין הדרישה. במכתבה מיום 29.3.05 לתובעת רשמה כך: "מבדיקת נציג מטעמנו עולה כי מדובר בגניבה מתמשכת ולא במקרה גניבה אחד ולכן מדובר בנזק ללא כיסוי ביטוחי". היא חזרה על עמדתה זו גם במכתב מיום 22.6.05: "מבדיקתנו עולה כי מדובר בחוסרים שהתגלו החל ממרס 2003 ועד תאריך הגשת התביעה, תקופה של למעלה משנה". כך גם במכתב מיום 6.9.05: "לאחר בדיקה מחודשת הוחלט להשאיר בעינה את דחיית התביעה". התביעה דנן הוגשה ביום 13.11.05. הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמות גם לאחר הגשת התביעה ובתיק נשמעו ראיות. מטעם התובעת העידו מר אבי בן אברהם, מנהל משותף ובעל מניות בתובעת ומר יוסי זגדנסקי, סוכן הביטוח שפעל מטעם התובעת. מטעם הנתבעת העידו הגב' איילה פרנקל, ראש מדור תביעות רכוש בנתבעת; מר איציק קרויצר, חוקר מטעם הנתבעת אשר גם גבה הודעות מגורמים שונים אצל התובעת; יניב שפטניצקי, מהנדס בניין בתובעת במועדים הרלוונטים ואמנון יחזקאל, מנהל הפרויקט בתובעת. יצוין כי הנתבעת שלחה הודעה לצד שלישי לחברת השמירה באתר, א.מ.ד.א. 2000 שירותי שמירה ואבטחה 1996 בע"מ, אך זו לא הגישה כתב הגנה למרות שההודעה לצד שלישי נמסרה לה כדין. הראיות מר יוסי זגדנסקי ציין בתצהירו כי מנכ"ל התובעת, מר בן אברהם, פנה אליו על מנת שיטפל עבור התובעת בתביעתה לתגמולי בטוח מהנתבעת. הוא שוחח עם הגב' פרנקל מהנתבעת על התביעה. הוא ציין כי המחלוקת היחידה הייתה בדבר מספר ארועי הגניבה שהיו באתר. הוא ציין כי הוא והגב' פרנקל הגיעו להסכמה על פיה יועמד מספר הארועים על שלושה ובהתאם לכך תנוכה השתתפות עצמית בגין שלושה ארועים, כל השתתפות בגובה 5000 דולר. עם סיום המשא ומתן ציינה בפניו הגב' פרנקל כי היא מתכוונת לעדכן את סוכן הביטוח של המבוטח הראשי, מר דורון ראובני, בדבר פרטי ההסכם. לאחר כחודש, במהלכו פנה מר זגדנסקי לגב' פרנקל מספר פעמים, השיבה לו הגב' פרנקל כי הסוכן ראובני מתנגד לסיכום ביניהם. בסופו של דבר לא שולמו תגמולי הביטוח בשל התנגדות הסוכן ראובני. בחקירתו (עמ' 10-14) ציין מר זגדנסקי כי הבין שהפניה לסוכן היא רק כדי להודיע לו על הסיכום ולא מעבר לכך וכי הגב' פרנקל אמרה זאת "אחרי שסיכמנו ולחצנו ידיים". מר אבי בן אברהם הוא מנהל התובעת. הוא ציין בתצהירו כי מדובר היה באתר בניה גדול וכי עבודות החיפוי נעשו בכל הבניין, בצדדים שונים. מצבורי האבן היו מפוזרים במקומות שונים באתר הבניה. התובעת הזמינה "מעת לעת כמויות מלאי לחיפוי, כאשר על פי נוהל העבודה בחברה, הזמנת מלאי האבנים נעשית מראש מפעם בפעם על מנת לאפשר עבודה שוטפת". עבודות החיפוי החלו במרס 2003 והיו צפויות להסתיים בדצמבר 2004. נערכו ישיבות עדכון של הפרויקט אחת לרבעון. בנובמבר 2003, כך בתצהיר, ונראה שהכוונה לשנת 2004, "התברר כי הייתה גניבה של אבני חיפוי בהיקף של למעלה מ 2000 מ"ר אבן. אציין כי בישיבות עדכון קודמות עלתה שאלה לגבי חריגה בכמות האבן והחוסר במלאי הוסבר בכך שנמצא מלאי אבן באתר. בחודש נובמבר 2003 או במועד סמוך לכך, נערכה בדיקה נוספת ואז התברר באופן סופי שהחוסר באבן הוא בשל גניבה מהאתר של מלאי אבן בהיקף של מעל 2000 מ"ר של אבני חיפוי. כאשר הבנו כי מדובר על גניבת מלאי אבן מהאתר דיווחנו על כך לחברת הביטוח והודעה נמסרה גם למשטרה". מר בן יהודה ציין בתצהירו כי מלאי האבנים מפוזר על גבי משטחים במקומות שונים באתר. האפשרות לגלות גניבה היא "על ידי עדכונים שוטפים שאנו עורכים בחברה באופן תקופתי. אין מדובר בספירת מלאי ואין מדובר על בדיקת כמויות". הוא ציין כי התובעת לא הייתה מודעת לתנאי בדבר העדר בטוח בגניבה מתמשכת או תנאי אחר לגבי ספירת מלאי או בדיקת כמויות. בחקירתו (עמ' 14-22) ציין כי ביקר באתר פעם בשבוע לערך. הוא לא טיפל בהזמנת אבני החיפוי וגם לא בבדיקת כמויות האבנים. להערכתו, האבנים נעלמו מהאתר באמצעות "משאית מנוף מגיעה לשטח בלילה ומעמיסה...אין אפשרות אחרת שהאבן תעלם, זה משקל כבד, כמויות אדירות...אני לא יודע אם בבת אחת, יכול להיות פעמיים, שלוש. אני לא חושב שמשך 5 פעמים, כי זה היה מתגלה. אם תיקחי שלוש פעמים משאיות זה כבר יותר מדי מבחינת כמות". הוא ציין כי כל משאית יכולה לשאת כ 240 מ"ר אבני חיפוי, כך שמדובר בתכולה של 9 משאיות לערך שנעלמה מהאתר. לשאלה איך איש לא שם לב להעלמות של תכולת 3 משאיות בלילה אחד, כ - 700 מ"ר, לשיטתו, השיב: "לא שם לב, עובדה...זו הסיבה שאף אחד לא העלה בדעתו שיקרה דבר כזה, היינו בהלם". לא הוגשה תלונה על ידי התובעת כנגד חברת השמירה והתובעת המשיכה לשלם לחברת השמירה. הוא ציין כי בדרך כלל כל שלושה חודשים נערכה בקרה "ויש כמות אבן שאנו מקבלים תשלום ויש כמות אבן שהבאנו לשטח, וההפרש נובע מזה שהאבן במשטחים בשטח. אנו לא צריכים לחשב כמויות. הבניין עצמו אנו יודעים כמה וזו הזמנה של הספק, כשאנו מתקדמים לאט לאט עם הבניה אנו רואים שלשטח הגיעה כמות אבן...ורואים שרק 70% מהבניין גמור והאבן הולכת ונגמרת, מתחיל להתעורר העניין...הוא רואה שהוא צריך להזמין עוד ועוד אבן". הוא ציין כי הוא מעריך את מר שפטניצקי "כאדם רציני ומקצועי". הוא ציין כי האפשרות שהגניבה התבצעה באמצעות טנדרים אינה נראית לו: "אין סיכוי שבעולם שטנדר ירים משטח אבן...הטנדר לא מסוגל לעלות את העלייה...מקסימום ייקח שתי אבנים הביתה. אפשר כמה אבנים פעם אחת, אי אפשר עשרים פעם, יש אנשים במקום...את ההר בחיפה הטנדר לא יעלה, אין סיכוי". הוא ציין כי כשעלתה שאלת החוסר באבנים בד"כ עלה הסבר שנמצא מלאי אבן באתר: "הם היו בטוחים שהאבנים בשטח, עד שהמלאי הלך ונגמר והם רואים שהם עוד רחוק לסיום". בשלב זה, כאשר החלו להרגיש בחוסר: "אז נתתי הוראה לבדוק מדגמית כמה משטחים בלי לומר אף מילה. בדקנו...וראינו שאין שום חוסר...". הוא חזר וציין כי "אי אפשר לדעת באיזה תאריך אירעו הגניבות...זה יכול להיות לפחות שני ארועים". הוא ציין עוד ש"אבני החיפוי הובאו משך עשרות פעמים". הגב' פרנקל ציינה בתצהירה כי בדצמבר 2004 התקבלה אצל הנתבעת הודעה בדבר גניבת אבני חיפוי מאתר הבניה, מבלי שצוין מועד מסוים של התרחשות הארוע. בעקבות כך הופנה על ידי הנתבעת משרד שמאים לבדיקת הארוע והופעל משרד חקירות. מדו"ח החקירה עלה כי מדובר במקרים רבים של גניבות בהיקפים קטנים, תהליך מצטבר ומתגלגל, גניבות מתמשכות בהיקפים קטנים לאורך תקופה ארוכה. גם מדו"ח השמאים מיום 20.3.05 עלה שלא ניתן לייחס החוסר לארוע ספציפי כלשהו. ביום 29.3.05 נשלח מכתב הדחייה למבוטח הראשי ובו נרשם כי מדובר ב"גניבה מתמשכת ולא במקרה גניבה אחד ולכן מדובר בנזק ללא כיסוי ביטוחי". ביום 14.4.05 פנה אליה מר זגדנסקי במכתב בשם התובעת ובו בקש להגיע לפשרה באשר לתביעה. בעקבות מכתבו נערכה במשרדה פגישה עם מר זגדנסקי. "באותה פגישה הובהר על ידי באופן מפורש למר זגדנסקי כי בטרם יערך כל סיכום לעניין יישוב התביעה בפשרה, עלי לקבל קודם כל את התייחסותו ועמדתו של סוכן הביטוח של הפוליסה - דורון ראובני, וזאת משום שהפוליסה הינה ע"ש ארגון עולי מרכז אירופה. עפ"י נהלי העבודה בחברה, אסור לי לטפל מול סוכן ביטוח "זר" לפוליסה, ביישוב תביעה מכוח פוליסה שנערכה ע"י סוכן ביטוח אחר...ואני מחויבת עפ"י נהלי העבודה הנהוגים בחברה לפנות לסוכן הפוליסה ולקבל את עמדתו והסכמתו בשם המבוטח הראשי, לכל אפשרות של פשרה ביחס לתביעה, מכוח הפוליסה אשר נערכה על ידו". הגב' פרנקל הוסיפה וציינה בתצהירה: "יובהר כי בפגישה שנערכה על ידי עם מר זגדנסקי, לא ניתנה על ידי כל התחייבות או הסכמה לפשרה כלשהי ליישוב התביעה של חב' צ.מ.ח המרמן ואני אמרתי בצורה ברורה למר זגדנסקי כי עלי לפנות לסוכן ראובני על מנת לקבל התייחסותו לכל אפשרות של פשרה וכי רק לאחר קבלת עמדתו, ניתן יהיה לקדם את אפשרות הפשרה...הסוכן דורון ראובני יצר עמי קשר טלפוני בעקבות פנייתי אליו, מסר לי שבדק את הנושא עם המבוטח - ארגון עולי צפון אירופה, לגישתם התביעה הינה תביעת סרק ואין לשלם כל תשלום מכוח הפוליסה. לאחר שנתקבלה עמדתו השלילית של הסוכן ראובני לפיה אין לשלם תגמולי ביטוח כלשהם מכוח הפוליסה ויש להותיר בעינה את ההחלטה בדבר דחיית התביעה, הודעתי על כך טלפונית למר זגדנסקי...מר זגדנסקי בא אלי בטענות לפיהן הבטחתי לו כביכול להסדיר את התביעה בניכוי שלוש השתתפויות עצמיות, בעוד שאני השבתי לו שהייתה זו רק מסגרת ראשונית שעל בסיסה ניתן יהיה לדון, במידה ויהיה אישור של הסוכן הראשי של המבוטח, אישור שכאמור לא ניתן". מר זגדנסקי פנה גם למנהלת המחלקה, הגב' ברדה, אשר בדקה הנושא שוב והותירה את החלטת הדחייה בעינה, במכתבה מיום 22.6.05, שם ציינה כי "מדובר בחוסרים שהתגלו החל ממרס 2003 ועד תאריך הגשת התביעה, תקופה של למעלה משנה". הגב' פרנקל הדגישה בתצהירה כי "המגעים שנוהלו ביני ובין מר זגדנסקי, מעולם לא הבשילו לכדי הסכם סופי ומחייב". בחקירתה (עמ' 23-30) אישרה כי סילוק התביעה הוא בתחום סמכותה והחלטתה אינה תלויה באישור סוכן הביטוח. עם זאת, חזרה והדגישה כי "לא נעשה שום סיכום...לא הגעתי לשום סיכום. דברנו על איזושהי הסכמה וכששוחחתי אתו שאני חייבת ליידע ולקבל אינפורמציה מהסוכן הראשי בתיק, זה נשאר כך פתוח...ראובני לא טרפד, הוא אמר מה הוא חושב". לגבי מכתב הדחייה ציינה: "לדעתי דובר באיזשהו חוסר שיכול להיות גניבה ויכול להיות חוסר רגיל, היות ולא הייתה לנו חוו"ד משמעית כי גם המבוטחים לא ידעו מה זה, התנסחנו במילה גניבה...אני לא יודעת ממה לא היה שם הרכוש". היא הוסיפה וציינה: "התיק לגמרי לא היה נקי מלכתחילה, כי מדובר בחוסר או בגניבות מתמשכות...מה שראובני נתן לי חיזוק לכוון שלי שהיה ברמת דחייה. זה הטה אצלי את הכף מפה לפה...במקרה הזה הסוכן ראובני מסר לי אינפורמציה מארגון עולי אירופה, ועזר לי להישאר בדחייה. המידע היה לי מספיק אמין, שזו תביעת סרק". הוצגה פנייתה בדואר אלקטרוני של הגב' פרנקל לסוכן ראובני מיום 16.5.05. בפניה זו רשמה הגב' פרנקל כך: "אחד מיחידי המבוטח בפוליסה הוא המרמן מ.ש.פ. בע"מ ונציגו פנה אלי בערעור על הדחיה ומבקש לדון שנית בתיק ולפצות פיצוי חלקי. היות והמייצג הוא סוכן ביטוח שקיבל ייפוי כוח מחברת המרמן אך אתה הסוכן של המבוטחים הראשיים איני רוצה לעשות פעולה כלשהיא ללא ידיעתך. אודה להתייחסותך". תכתובת דואר אלקטרוני נוסף שהוצגה היא מיום 7.6.05, מהגב' פרנקל למר זגדנסקי, שם רשמה הגב' פרנקל כך: "גרמת נזק בכך שמיהרת למסור למי ששלח אותך על סכום סופי שנעשה כביכול. כל מה שהיה בשיחות שלנו היה הצהרת כוונות ונכונות אך לא סיכום. מלכתחילה ציינתי כי לא מדובר בסכום סופי לפני שאני מסיימת את הבדיקה". מר אמנון יחזקאל היה מנהל הפרויקט מטעם התובעת והוא ממשיך עד היום לעבוד בשירות התובעת. הוצגה הודעתו מיום 27.12.04 בפני חוקר הנתבעת. במסגרת הודעתו זו ציין: "בסביבות חודש מרס השנה, יותר נכון אפריל השנה, החל להתעורר חשד בדבר חוסר באבן חיפוי חיצוני מסוג מצפה. באותו שלב נראה היה שמדובר בחוסרים לא גדולים. ואולם עם הזמן הלך וגבר החשד שהחוסרים באבן גדלים ועלה החשד שמא יש כאן גניבה מתגלגלת. בכל אופן ככה אני קורא לזה, וכוונתי שכל פעם הוצאה מכאן כמות מסוימת של אבן. זה יכול להיות משטח אחד או מספר משטחים. אני רוצה להוסיף ולציין כי כאשר התחלנו לחוש בחוסרים, חשבנו גם על אפשרות שאולי הספק - אבן וסיד - מחייב אותנו יותר סחורה מאשר הוא מספק בפועל. לאור זאת ערכנו בדיקות תקופתיות מדגמיות ואף פעם לא מצאנו שום חוסר במשטחים המסופקים. לאור זאת בשורה האחרונה עולה חשד כי מדובר בגניבות מהאתר אך כמובן שלא ניתן לשלול שום אפשרות. יצוין כי את הבדיקות המדגמיות התחלנו לערוך רק לאחר שחשנו כי קיימים חוסרים. ז"א ממרץ אפריל השנה. משאית עמוסה מכילה כ - 240 מ"ר של אבן. למעשה החשד הראשוני התעורר בעקבות פניית המשרד אלינו בהערה/שאלה מה קורה בכמויות האבן, כלומר אנו מזוכים על פחות כסף מהאבן שאנו רוכשים". מר אמנון יחזקאל גם חתם ביום 25.5.06 על תצהיר תשובות לשאלון בשם התובעת (נ/3). במסגרת התצהיר השיב כי הגניבה התגלתה "במסגרת עבודות החיפוי בעת אישור החשבון על ידי המזמין התברר כי נגנבו אבנים מהאתר" (שאלה 3). לשאלה "כמה משאיות נדרשות על מנת להוביל 2000 מ"ר של אבני חיפוי" השיב: "השאלה אינה מובנת, תלוי בגודל המשאית" (שאלה 7). לשאלה "אלו אמצעי שינוע נדרשים לצורך העמסת אבני החיפוי על משאית" השיב: "כל אמצעי כולל אמצעים ידניים" (שאלה 10 א'). לשאלה: "האם ניתן להוביל משטח אבנים על גבי טנדר או כלי רכב אחר שאינו משאית" השיב: "תלוי באיזה רכב מדובר, ותלוי בסוג הרכב, כוח המנוע וכיוצ"ב" (שאלה 16). בחקירתו (עמ' 31- 37) ציין כי החוסרים החלו להתגלות, לדעתו, כ- 7-8 חודשים מתחילת העבודה (דהיינו, סוף שנת 2003). הוא אישר כי משאית מכילה כ 200-240 מ"ר. עם זאת, ניסה לחזור בו מחלק מהדברים שאמר במסגרת הודעתו שניתנה בפני החוקר וציין: "לדעתי אי אפשר לעשות את זה בגניבות קטנות, זה לא מקובל עלי...בהודעתי נאמר שאני קורא למה שקורה באתר גניבה מתגלגלת, כוונתי שזו גניבה לא של פעם אחת, אולי פעמיים, אולי שלוש. זו ההגדרה שלי". הוא אישר כי נדרשות כ 9-10 משאיות להוציא מהאתר כ - 2200 מ"ר אבנים. לאחר שהחלו להתגלות חוסרים החלו להתבצע בדיקות מוגברות של הכמות המובאת לאתר על ידי הספק: "אני לא יודע לומר כמה חודשים נמשכו הבדיקות, מספר חודשים לפחות". הוא עצמו לא היה כשהחלו עבודות החיפוי אלא נכנס לפרויקט בשלב מאוחר יותר. הוא הוסיף וציין: "לא ספרנו בהתחלה משטחים...ראינו שיש חוסרים, אני לא יודע להגדיר אותם קטנים גדולים. לדעתי 100-200 מטר חסר בהתחלה. שהאבן לא הייתה לא יכול להיות, אלא שהייתה אבן אבל הכמות לא הסתדרה...כשהמשכנו לעבוד עם אבן מסוג אחר, ראינו שגם שם חסר. התגלו חוסרים... אתר בניה זה לא חנות לברגים שאפשר לספור כל יום מחדש...כל הדברים מתבררים תוך כדי בקרה תקציבית, שאנו עושים כל רבעון, לפעמים כל 4 חודשים...אני לא זוכר אם היה ארוע שמשאית פרקה ונעלמה בלילה...לי לא דווח אף פעם על העלמות חד פעמית בהיקף גדול. קבלן הראשי של השיש היה עות'מאן, שעשה את עבודות החיפוי, והוא לא דיווח לנו אף פעם על היעלמות משטחי אבן". לגבי אפשרות העלאת משטחים על טנדר ציין הפעם: "אי אפשר להרים משטח על טנדר...לדעתי לא נכנס לטנדר, אבל יכול להיות שכן" ובהמשך: "לדעתי טנדר לא היה עולה בעליה". מר שפטניצקי יניב מסר ביום 27.12.04 הודעה בפני חוקר הנתבעת. מר שפטניצקי שימש כמהנדס בנין בתובעת ושימש כמהנדס האתר מאז תחילת הפרויקט, משנת 2002. במסגרת הודעתו ציין: "אני מלווה את הפרויקט כמעט מתחילתו...אנו מבצעים מדידות תקופתיות לצורך חשבון והתשלום לאחר יישום האבן על הקיר. המדידה המצטברת נותנת 7000- 7200 מ"ר של אבן. בפועל עפ"י חשבוניות ותעודות משלוח של הספק, אבן וסיד, עולה כי לאתר סופקו בשנה וחצי האחרונות כ - 9500 מ"ר. בשלב מסוים, איפשהו בתחילת השנה הנוכחית, הרגשתי כי מתפתח איזשהו חוסר/הפרש בין כמויות האבן שסופקו לאתר לבין כמויות האבן כפי שנמדדו בפועל. המשמעות היא שמהאתר נעלמו משטחי אבן. אני כמובן לא יודע להצביע ע"י מי ובאלו מועדים בדיוק. אני רוצה לציין שבבדיקות המדגמיות שאני ערכתי בעת הגעת משטחים מהספק, לא נמצאו פערים. היכן שהוא בחודש יוני השנה, הבנתי שהפער הולך וגדל. בספטמבר הבנתי שהפער מגיע למימדים גדולים של חוסר של כ- 2000 מ"ר. בשלב זה התכנסנו שכבת מנהלים בחברה, והמנכ"ל אבי בן אברהם הציע להפנות את הארוע לחברת בטוח וכך נעשה. משאית עמוסה אבן בד"כ 14 משטחים. זה סדר גודל של כ 200- 240 מ"ר. ז"א שבתקופה הרלוונטית נכנסו לכאן כ - 44 משאיות של הספק אבן וסיד. מתוך זה נעלמו כ- 9 משאיות עמוסות אבן. להערכתי לא מדובר בגניבות של משאיות שלמות אלא מדובר במקרים רבים של גניבות שבוצעו בהיקפים קטנים יותר ע"י טנדרים וכד'. אני לא מסוגל לאמוד את מספר נגלות הגניבה, אני רק יכול לומר שמדובר בתהליך מצטבר ומתגלגל שלראשונה חשנו בו בתחילת השנה". בחקירתו (עמ' 38- 40) ציין כי "לא ידוע לי שמישהו מהאתר הבחין בהיעלמות חד פעמית של אבנים...אני עשיתי את החישוב הסופי לגבי החוסר, זה התפקיד שלי, אני עשיתי את החישוב באופן שוטף כל חודש. אני לא בודק אם יש חוסר במלאי, ההתחשבנות היא לפי כמויות מול היזם. ואז מודדים כמה מטרים יש בבניה. בשלב מסוים התגלה פער...הספירה של הכמויות מתבצעות אחת לכל חודש. בחברות בניה עושים בקרה תקציבית פעם ברבעון יושבים ועושים מאזנים וזה נבנה לאורך זמן, בחודשים הראשונים לא מזהים את הפער או שהפער נעלם, בשלב מסוים מתחיל לצוץ פער. אני מחשב את הכמויות לתשלום ומקבל חשבוניות, אני רואה שמה שאני מגיש למזמין הוא לא מה שאני מקבל מהספק...כשזיהינו שיש פער, הנחינו את מנהל העבודה שיבדוק, בדקנו כמה פעמים ולא זיהינו שהספק מקור הבעיה". הוא הוסיף וציין כי לדעתו "זה לא גניבה של פעמיים, זה לא גניבה של 20, אלא משהו באמצע. אם זה היה פעמיים היינו שמים לב. מצד שני אני לא מאמין שכל ערב נכנס מישהו וגנב". טענות הצדדים התובעת טוענת, ראשית, כי הנתבעת מנועה מלטעון טענות חדשות מעבר לאלו שטענה במכתבי הדחייה לפני הגשת התביעה. שנית, כי הנתבעת הסכימה לחשב את גובה תגמולי הביטוח על בסיס שלושה ארועים ולנכות השתתפות עצמית בגין שלושה ארועים בלבד. דחיית התביעה עקב התערבות סוכן הביטוח ראובני נעשתה ללא הסבר מניח את הדעת. יש לתת תוקף להסכמת הצדדים ואין לאפשר לנתבעת לסגת מהסכמתה. שלישית, אין בפוליסה כל החרגה לגניבה מתמשכת וכל גניבה, מכל סוג, מכוסה בפוליסה. בהקשר זה נטען כי עבודות קבלניות מאופיינות בחומרי בניה המפוזרים במקומות שונים באתר הבניה, כאשר לעיתים מתרחשות גניבות ללא הותרת סימנים ולעיתים הגניבה מתגלית רק בשלב מאוחר, כאשר המבוטח אינו מודע לגניבה בעת התרחשותה. לכן, נטען, נדרש הביטוח לעבודות אלו לכסות גם גניבה אשר מועדה אינו ידוע, כיון שעצם החוסר מהווה את מקרה הביטוח, ויש לפרש הפוליסה בהתאמה לאופי העבודה. נטען כי אין דרישה בפוליסה לקיים בדיקת כמויות של חומרי הבניה באתר וציפיית התובעת הייתה כי כל ארוע גניבה יכוסה בפוליסה גם כאשר מועדו ונסיבותיו אינם ידועים. התובעת מוסיפה וטוענת כי בביטוח כל הסיכונים הכיסוי הוא כנגד אבדן או נזק הנובעים מכל סיבה שהיא ואין על המבוטח להוכיח את סיבת או דרכי התרחשות הנזק. רביעית, אין מדובר בחוסר שהתגלה בעת ספירת מלאי או בדיקת כמויות, סייגים הנקובים בפוליסה, אשר הנתבעת ממילא מנועה מלטעון כי הם מתקיימים כיון שלא טענה זאת בהזדמנות הראשונה, אלא להפך, בדיקת המלאי נעשתה רק לאחר שהתגלה החוסר במלאי. בפעילות קבלנית כלל לא מתבצעת ספירת מלאי והסייגים הרשומים בפוליסה כלל אינם רלוונטיים לפעילות קבלני בניין. בכל מקרה, נטען, יש לפרש הסייגים כנגד המבטח. חמישית, נטל ההוכחה ביחס למספר ארועי הגניבה מוטל על הנתבעת והיא לא עמדה בנטל. לא הובאו ראיות המצביעות על מסקנה הגיונית אחת אלא הועלו מספר השערות. אף אחד מהעדים אינו יודע ואינו יכול לדעת מה היה מספר הגניבות באתר, כל העדויות הן ספקולציות ולא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים על פיהן. שישית, גם אם מדובר במספר מקרים של גניבות - יש לגבות השתתפות עצמית אחת בלבד כיון שהוראות הפוליסה אינן ברורות בנושא זה. לטענת התובעת יש לנכות את סכום ההשתתפות העצמית על בסיס תביעה ולא על בסיס מספר המקרים, ובענייננו הוגשה רק תביעה אחת ואין נפקות למספר הארועים בגינם הוגשה התביעה. לחילופין, יש לראות את כל מקרי הגניבה כשרשרת המהווה ארוע אחד. הנתבעת בסיכומיה טוענת, ראשית, כי המשא ומתן לפשרה לא הסתיים בהסכם ועצם ניסיונה של התובעת לכפות על הנתבעת מגעים ראשוניים וחלקיים שלא התגבשו לכלל הסכמה סופית ומלאה הינו לא ראוי ומקומם. המשא ומתן נכשל והצעת התובעת לסיום התביעה נדחתה. שנית, כל הראיות, לרבות הודעות אנשי מפתח בכירים בשירות התובעת, מלמדות על כך שמדובר היה בגניבה מתמשכת, או "מתגלגלת" כלשונם של אנשי התובעת, לאמור, מקרים רבים של גניבות קטנות ולא ארוע בודד של גניבה בהיקף גדול. לכל הנוגעים בדבר ברור שמדובר במספר רב של ארועים שהחלו עוד בראשית שנת 2004 ונמשכו כשנה. התובעת גילתה מעת לעת פער בין כמויות האבנים שסופקו לאתר ובין המטראז' של אבני החיפוי על קירות החוץ של המבנה. שלישית, הפוליסה מחריגה אבדן או נזק המתגלה בעת "בדיקת כמויות" או חוסר המתגלה בעת "ספירה או עריכה של מלאי אותו לא ניתן לייחס לארוע ספציפי כלשהו". הוראה זו מתיישבת עם יתר ההוראות בפוליסה המחייבות את המבוטח ליידע את המבטח ולדווח למשטרה על כל מקרה גניבה וכן עם ההוראה המחייבת השתתפות עצמית בגין כל ארוע בנפרד. הנתבעת מציינת כי בהתאם לעדויות אנשי התובעת החוסרים התגלו במסגרת בקרה תקציבית בפרויקט. הנתבעת טוענת כי אין מדובר בטענות חדשות אותן היא מנועה מלהעלות אלא באותן הטענות שטענה מלכתחילה. שלישית, טענת התובעת כי עליה לשאת בהשתתפות עצמית אחת בלבד מסכלת את מטרות ועקרונות החיוב בהשתתפות עצמית. התובעת הבחינה כבר בראשית 2004 בקיום פער כמותי בין כמויות האבן שבתשלומן חויבה ובין כמויות האבן באתר. היא בדקה אם ספק האבן מחייב אותה בגין כמויות שלא סופקו בפועל אך חשד זה לא אושש. לכן, טוענת הנתבעת, היה על התובעת לדווח לנתבעת ולמשטרה לא יאוחר ממרס - אפריל 2004 על גניבת אבני חיפוי מהאתר. התובעת לא דיווחה על הגניבה גם כאשר היה ברור לה שנגנבו אבנים. רק בסוף שנת 2004, לקראת סיום עבודות החיפוי, התברר לתובעת כי מדובר בחוסר של כ- 2000 מ"ר ואז החליטה להציג זאת כגניבה. הנתבעת טוענת כי התובעת עורכת בקרה תקציבית מדי מספר חודשים, עורכת בדיקות וספירות של המלאי המגיע לאתר ומאשרת לתשלום חשבונות ספקים וקבלני משנה - לרבות קבלן החיפוי. היא ידעה מראשית שנת 2004 ובודאי במהלכה כי נוצר חוסר מצטבר ולא מסרה דיווחים על כך לנתבעת וכך הפרה את הוראות הפוליסה והדין. התובעת מודעת לכך שסכום ההשתתפות העצמית לכל ארוע של גניבה הוא מינימום 5000 דולר ומנקודת ראותה, לא היה לה טעם למסור דיווח על כל גניבה, שכן ממילא היא לא הייתה זכאית לתגמולי ביטוח לאור סכום ההשתתפות העצמית. הנתבעת טוענת כי דיווח על כך שהאתר סובל ממכת גניבות עלול היה להוביל לביטולו של הכיסוי לנזקי גניבה, לעריכת סקר סיכונים מחודש ולהעלאת דרישות מיגון נוספות. אם כך, מבחינת התובעת, מדוע היה עליה למסור דיווחים לנתבעת, אם לא הייתה צפויה בצידם תועלת כספית? הנתבעת טוענת כי התובעת, באופן ציני ומקומם, מנסה להפוך את מחדליה באי דיווח על חוסרים באבני החיפוי לקרדום לחפור בו. הפרות המבוטח את הפוליסה והדין אינן יכולות להקנות לו טובות הנאה או יתרונות כלשהם. אם הייתה התובעת מדווחת בכל פעם שגילתה חוסר לנתבעת, הייתה נערכת בדיקה של היקף החוסר ושיעור הנזק היה נקבע לאחר השתתפות עצמית של 5000 דולר. העובדה שהתובעת החליטה לדווח רק פעם אחת אינה יכולה להשפיע על חובתה לשאת בתשלום השתתפות עצמית בגין כל ארוע בנפרד. הנתבעת טוענת כי מעדויות אנשי התובעת יש ללמוד כי ארעו לפחות תשעה ארועים של גניבת אבני חיפוי מהאתר וכי עסקינן בגניבות בהיקפים קטנים. לכן, סכום ההשתתפות העצמית המצטבר גבוה מסכום הנזק המצטבר. רביעית, לעניין נטל ההוכחה, טוענת הנתבעת כי נטל ההוכחה להוכיח את מקרה הביטוח מוטל על המבוטח, שצריך להוכיח הן את מקרה הביטוח והן את הנזק. ממכתב הדחייה אין ללמוד כי התובעת עמדה בנטל זה ועל התובעת היה להוכיח את שיעור הנזק שנגרם בכל מקרה ומקרה שהרי אין מחלוקת שהיו מספר ארועים. בכל מקרה, מהעדויות יש ללמוד כי מדובר לפחות בתשעה ארועים שהרי נעלם חוסר המהווה תכולה של תשע משאיות, מבלי שאיש הבחין בכך. הנתבעת מציינת כי אבני החיפוי הגיעו לאתר במהלך תקופה ארוכה, החל ממרס 2003. היעלמות בכל פעם של שלוש משאיות, כטענת התובעת, אינה הגיונית שהרי הדבר היה משבש את התקדמות העבודה ולא היו נותרות אבנים לעבודה. חמישית, הנתבעת טוענת כי התובעת כלל לא הגישה תלונה או דרישה כנגד חברת השמירה ואף לא טרחה לבדוק אם יש לחברת השמירה ביטוח מתאים. התובעת המשיכה בתשלומים שוטפים לחברת השמירה ואף לא קיזזה ממנה את נזקיה גם לאחר גילוי החוסר. התובעת נהגה בסלחנות בלתי מובנת כנגד חברת השמירה ואף התנגדה לצירופה להליך זה. הנתבעת טוענת כי התובעת חששה שחברת השמירה תפריך מן היסוד את התיאוריה על פיה מדובר רק בשלושה ארועי גניבה בלילות. קיימת אפשרות שתנאי השמירה הנקובים בפוליסה לא קוימו. דיון והכרעה מספר הארועים אין חולק כי אכן נגנבו כ - 2200 מ"ר אבני חיפוי מהאתר והנתבעת אינה טוענת אחרת גם היום. אין חולק גם כי גניבה היא סיכון המכוסה בפוליסה. עם זאת, אין די בכך כדי להטיל על הנתבעת חבות לתשלום תגמולי ביטוח. מכלל העדויות עולה בברור כי אין מדובר בארוע חד פעמי אלא במספר ארועים ואף התובעת בסיכומיה מסכימה לכך. השאלה הנשאלת היא במסגרת כמה ארועים התבצעה הגניבה, כאשר הנפקות העיקרית הנובעת משאלה זו היא לעניין גביית תשלום ההשתתפות העצמית. האם מדובר בשניים - שלושה ארועים, כטענת התובעת, או לפחות בתשעה, כטענת הנתבעת. הצדדים חלוקים גם בשאלה על מי נטל ההוכחה להוכיח את מספר הארועים. לטעמי, גם מבלי להיכנס לשאלת נטל ההוכחה וגם אם היה הנטל מוטל על הנתבעת, מה שלדעתי אינו כך, כפי שאפרט בהמשך, עדיין, המסקנה המסתברת יותר היא כי הגניבה ארעה לפחות במסגרת תשעה ארועים שונים. לעניין זה יש לציין עובדות אלו: ראשית, בהתאם לעדויות אנשי התובעת, האבנים לא הובאו בפעם אחת לאתר אלא בעשרות פעמים, מעת לעת. לא היה מלאי גדול של אבנים בכל מועד נתון באתר אלא מדובר במלאי שהתחדש מעת לעת. כלל לא ברור אם במועד נתון הייתה באתר כמות של שלוש משאיות ולא הוצגו נתונים התומכים במסקנה זו. שנית, אם הייתה נעלמת בבת אחת כמות של שלוש משאיות עמוסות, כטענת התובעת, יותר מ- 700 מ"ר, סביר שהתובעת או קבלן החיפוי היו שמים ליבם לכך באופן מיידי, סביר להניח שלא היו די אבנים לשימוש, החוסר היה בולט מיד והתקדמות העבודה הייתה נפגעת. כאמור, איש באתר לא הבחין מעולם בהיעלמות כמות גדולה של אבנים ואיש לא חשד בכך. שלישית, אנשי התובעת עצמם העידו כי שמו לב בכל פעם לחוסר קטן ולא לחוסר גדול, זאת במהלך של כמעט שנה. הם ציינו כי ערכו בקרה תקציבית מעת לעת ושמו לב לחוסרים קטנים בלבד. לכן גם חשדו תחילה שקיימת אי התאמה בכמויות שמביא הספק לאתר. אי התאמה כזו יכולה להתייחס רק לכמויות קטנות ולא למשאיות שלמות. עדויות אנשי התובעת תומכות באופן מלא בגרסת הנתבעת כי מדובר במספר גניבות בהיקפים קטנים ולא בשניים או שלושה ארועים של גניבות בהיקפים גדולים. אנשי התובעת היו משוכנעים, מיד עם גילוי היקף החוסרים, בדצמבר 2004, לאור היכרותם האישית את האתר, כי מדובר בגניבה "מתגלגלת", על פני חודשים ארוכים, בהיקפים קטנים, כפי הנראה כלל לא באמצעות משאיות אלא באמצעות כלי רכב קטנים יותר, טנדרים וכד', אשר מעוררים פחות חשד ובולטים פחות. לעניין אפשרות הגניבה באמצעות טנדרים מקובלים עלי הדברים שנאמרו על ידי מר שפטניצקי במסגרת הודעתו בפני החוקר, כי שימוש בטנדרים היה אפשרי וכי כפי הנראה אכן הגניבה נעשתה באמצעות טנדרים. גם מר אמנון יחזקאל השיב בתצהיר התשובות לשאלון כי השימוש בטנדרים הוא אפשרי, כמו גם העמסה ידנית של משטחי האבן על כלי הרכב שבאמצעותם בוצעה הגניבה. איני מקבלת את סברת מר בן אברהם בעדותו כי הדבר אינו אפשרי, סברה מאוחרת אשר נראית ככזו שנבנתה לצורך הדיון, על מנת לשרת את הטענה הכללית של התובעת כי מדובר בגניבה באמצעות משאיות גדולות פעמיים - שלוש ולא במספר גניבות קטנות באמצעות כלי רכב קטנים. לאור כלל הראיות, ההנחה המקלה ביותר עם התובעת היא, אם כן, כי האבנים הוצאו בכל פעם באמצעות משאית עמוסה אחת, דהיינו, לפחות תשעה מקרי גניבה ותשעה מקרי ביטוח, בהתאמה. האפשרות כי מדובר במספר מקרים קטן יותר אינה סבירה והיא מסתברת פחות מכל אפשרות אחרת. לכאורה, לאור מסקנה זו, מתייתר הדיון בשאלת נטל השכנוע ובשאלת תחולת הסייגים לפוליסה. עם זאת, אדון גם בשאלות אלו. נטל השכנוע למסקנה אליה הגעתי לעיל אגיע גם אם אבחן את השאלה באספקלריה של נטל השכנוע. לצורך בחינת השאלה על מי הנטל להוכיח את מספר מקרי הביטוח יש לפנות להוראות סעיפים 22-24 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח"). סעיף 22 קובע כי עם קרות מקרה הביטוח "על המבוטח להודיע על כך למבטח מיד לאחר שנודע לו". גם הפוליסה קובעת כי "המבוטח יודיע על מקרה של פריצה או גניבת רכוש מיד עם גילויו ויגיש למבטח את אישור המשטרה לאותו מקרה" (תוספת 5303 לכיסוי פריצה וגניבה, סעיף ב'). חובת ההודעה מהווה ביטוי קונקרטי של עקרון תום הלב. תכלית הסעיף - לסייע למבטחת להתגבר על בעיית המידע בקשר להתרחשותו של מקרה הביטוח. מספר מטרות מונחות ביסוד חובת ההודעה. האחת, מתן אפשרות הוגנת למבטח לברר את חבותו כאשר העדויות טריות והראיות בנמצא. השנייה, הגברת סיכוייו של המבטח לפעול במהירות וביעילות, בסמוך ככל האפשר למועד התרחשותו של מקרה הביטוח, לשם הקטנת הנזק ונקיטת אמצעים מיידים למזעור הסיכון של התרחשות נזקים דומים בעתיד. השלישית, היא מקשה על הגשת תביעות ביטוח הנגועות במרמה. הרביעית, היא מקלה על המבטחת בקביעת שיעור ההתחייבויות העתידיות שלה. החמישית, היא מאפשרת למבטחת לקבוע את שיעור דמי הביטוח העתידי. סעיף 22 לחוק חוזה הביטוח דורש כי ההודעה תימסר למבטח "מיד" לאחר שנודע למבוטח על קרות מקרה הביטוח. הכוונה היא לפרק זמן קצר מ"זמן סביר". על המבוטח להודיע למבטחת על מקרה הביטוח ללא שהות כלשהי (ראה לעניין הוראות סעיף 22: י' אליאס, דיני ביטוח כרך א,2002, עמ' 424 ואילך; ש' ולר, חוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981 כרך ראשון, 2005, עמ' 481 ואילך). בענייננו, מהראיות עולה כי התובעת ידעה על מקרי הגניבות עוד מראשית 2004. היא ידעה שקיימים חוסרים, היא חשדה בכך שקיימת אי התאמה בכמויות המובאות לאתר על ידי הספק אך חשד זה הופג. לתובעת היה ברור, לאורך תקופה של חודשים ארוכים, כפי שציין מר שפטניצקי בהודעתו בפני החוקר, כי נעלמות אבני חיפוי מהאתר. הנושא חזר ועלה בישיבותיה התקופתיות. לאור כך, היה עליה להודיע לנתבעת, מיד לאחר שהתברר לה כי קיימים חוסרים וכי אין כל הסבר לחוסרים אלו, כי קיים חשד לגניבה או גניבות. התובעת לא עשתה כן, עצמה את עיניה אל מול החוסרים ושהלכו ו"התגלגלו", והמתינה עם דיווחה לנתבעת עד לסיום הפרויקט, כשנה מאז שהחלו החוסרים. בכך הפרה את החובה המוטלת עליה בהתאם לסעיף 22 לחוק חוזה הביטוח ובהתאם לתנאי הפוליסה. סעיף 24 לחוק חוזה הביטוח, שעניינו "הכשלה של בירור החבות" דן בסנקציה במקרה בו הופרה הוראת סעיף 22 לחוק. הוא קובע כך: "(א) לא קוימה חובה לפי סעיף 22 ...במועדה, וקיומה היה מאפשר למבטח להקטין חבותו, אין הוא חייב בתגמולי הביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו קוימה החובה. הוראה זו לא תחול בכל אחת מאלה : (1) החובה לא קוימה או קוימה באיחור מסיבות מוצדקות. (2) אי קיומה או איחורה לא מנע מן המבטח את בירור חבותו ולא הכביד על הבירור". הפרת חובת ההודעה, אם כן, אין בה כשלעצמה כדי לפטור את המבטחת מחבותה על פי הפוליסה. רק במקרה בו המבטחת תוכיח, מעבר לאי קיום חובת ההודעה במועד, כי התקפחו אפשרויות החקירה שלה בעקבות אותו איחור, כלומר, נגרם לה נזק ראייתי עקב מחדלו של המבוטח, היא תוכל להסתמך על התרופה הקבועה בסעיף 24. התרופה היא תרופת הפחתת החבות למידה שהמבטחת הייתה חבה אילו קוימה החובה. בענייננו - אני סבורה שהנסיבות מלמדות שלנתבעת נגרם נזק ראייתי עקב אי הדיווח על הגניבות. מדובר בנזק שנמשך לאורך תקופה של מספר חודשים ולא בארוע חד פעמי. אם הייתה התובעת מדווחת על היעלמות האבנים מיד כאשר החלו להתגלות החוסרים, עוד בראשית שנת 2004, יכולה הייתה הנתבעת לברר ולחקור הנושא מטעמה, לאסוף ראיות, לדאוג לכך שינקטו דרכי בקרה ופיקוח הדוקות יותר, לבדוק את פעילות חברת השמירה - נושא אשר, משום מה, כלל לא נבדק על ידי התובעת, לבדוק באופן יסודי יותר את נושא הבאת כמויות האבן וכמויות השימוש, איחסון האבנים באתר, נעילת האתר בלילות, אמינות קבלן המשנה לעבודות החיפוי והייתה נוקטת אמצעים על מנת להקטין הנזק ולמנוע נזקים ומקרים נוספים של גניבות. כיון שלא ידעה דבר - לא יכולה הייתה הנתבעת לנקוט כל פעולה, כל פעולה לא ננקטה בפועל והנזק הלך וגדל. נזק מתמשך, כפי שארע בענייננו, הוא מקרה מובהק בו ניתן לומר שמבטחת יכולה הייתה להקטין את חבותה אילו הייתה נמסרת לה הודעה במועד (וזו גם דעתו של ולר בספרו, שם, עמ' 535). מעבר להקטנת הנזק, ניתן לומר שאם הייתה התובעת מקיימת את חובת ההודעה בהתאם לדין, הרי שלא הייתה קיימת אותה עמימות ראייתית באשר למספר מקרי הביטוח ומועדיהם, שהרי כל מקרה היה מדווח באופן נפרד והייתה מתבררת התמונה העובדתית לגבי מספר מקרי הביטוח ובהתאם לכך, מספר תשלומי ההשתתפות העצמית וחבותה של הנתבעת. בשלב זה, לאור קביעתי כי הנתבעת הוכיחה שהודעה על מקרי הביטוח במועד הייתה מאפשרת לה להקטין חבותה, עובר הנטל אל התובעת, בהתאם להוראות סעיף 24 לחוק חוזה הביטוח, להוכיח כי החובה לא קוימה או קוימה באיחור מסיבות מוצדקות או שאי קיומה לא מנע מהנתבעת את בירור החבות ולא הכבידה על הבירור. באשר להכבדה על בירור החבות - כבר קבעתי כי הייתה כאן הכבדה. באשר ל"סיבות מוצדקות" - הרי שיש להוכיח נסיבות אובייקטיביות שאינן תלויות במבוטח, כאשר רשלנות אינה נכללת בגדר "סיבות מוצדקות" (ראה אליאס, שם, עמ' 431). הסעיף מכוון בעיקר למקרים בהם המבוטח לא ידע כלל, מסיבות שאינן תלויות בו, שמקרה הביטוח התרחש. בענייננו, אני סבורה כי לא מתקיימות סיבות מוצדקות, כמשמעותן בחוק, שמנעו מהתובעת לקיים את חובת הדיווח במועד. התובעת ידעה עוד מראשית 2004, כאמור, כי אבנים נעלמות מהאתר. הנושא נדון בישיבות תקופתיות של הנהלת הפרויקט והתובעת החלה לחקור בעצמה את הנושא באמצעות בדיקות של הספק. גם אם לא ידעה בדיוק את שיעור החוסרים בכל רגע נתון, לא הייתה כל סיבה מוצדקת לא לדווח לנתבעת במועד. יתכן, כפי שטוענת הנתבעת, שהתובעת, משיקולי תועלת, העדיפה להמתין עם העברת הדיווח עד שיסתיים הפרויקט, כך שתוכל לדווח דיווח אחד על חוסר גדול בסיום הפרויקט ולא על מספר חוסרים קטנים, כאשר, כפי הנראה, לא הייתה זוכה לתגמולי ביטוח בגין כל חוסר קטן לאור גובה ההשתתפות העצמית שהיה עובר את סכום הנזק בכל פעם. יתכן והתובעת חששה לדווח שהאתר סובל מ"מכת גניבות", מה שיכול היה להביא לדרישות שונות מצד הנתבעת או מצד היזם. סיבות אלו זו לאי הדיווח במועד אינן מהוות סיבות מוצדקות. התובעת, אם כן, אינה מוכיחה את התקיימות הסייגים לתרופה העומדת לנתבעת על פי סעיף 24 לחוק חוזה הביטוח. התוצאה היא שהנתבעת אינה חבה בתגמולי ביטוח אלא במידה שהייתה חבה בהם אילו קוימה החובה. השאלה הנשאלת היא, אילו קוימה החובה - מהו שיעור תגמולי הביטוח בהם הייתה חבה הנתבעת? בנסיבות העניין, שוב, עולה אותה עמימות ראייתית. כיון שאיננו יודעים עד היום בכמה ארועים מדובר, מהן נסיבות הארועים וכיצד בוצעו הגניבות, לא ניתן לדעת באופן ברור מהי התשובה לכך ובאיזה שיעור יכולה הייתה הנתבעת להקטין חבותה. בנסיבות אלו, לאור כך שהתובעת היא זו שגרמה לנזק הראייתי - לטעמי יש להטיל על התובעת את הנטל להוכיח את מלוא הנתונים העובדתיים השנויים במחלוקת אותם ניתן היה לברר, אם לא היה נגרם הנזק הראייתי. מסקנה זו היא על פי היקש מדוקטרינת הנזק הראייתי בדיני הנזיקין, הקובעת העברת נטל השכנוע לגבי עובדות השנויות במחלוקת אל כתפי מי שגרם לנזק הראייתי, מקום בו לולא נזק זה ניתן היה לברר אותן עובדות ולא הייתה נותרת עמימות ראייתית. הפסיקה מתייחסת בעיקר לנזק ראייתי בשל אי קיום חובת תיעוד רפואי (ראה: ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'ציק, פ"ד נו(1) 539; ע"א 6160/99 דרוקמן נ' בי"ח לניאדו, פ"ד נה(3) 117; ע"א 6948/02 אדנה נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 535; ע"א 6330/96 בנגר נ' בית החולים הכללי ע"ד הלל יפה , פ"ד נב(1) 145; ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 625) אך אני מסכימה לדעה שאין מניעה עקרונית להחלתה, בשינויים המחויבים, גם לגבי אי עמידה בחובת דיווח, רישום ותיעוד במישורים אחרים (ראה י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי, תשס"ד, עמ' 1586 והפסיקה המצוינת שם). לאור כך שהתובעת לא הצליחה להוכיח את מספר הארועים ולא הצליחה להוכיח כי גרסתה בעניין זה מסתברת יותר מגרסת הנתבעת, יש לקבל את גרסת הנתבעת, על פיה מדובר בתשעה אירועים לפחות. חריגי הפוליסה בדבר בדיקת כמויות וספירת מלאי נספח הכיסוי בגין סיכוני פריצה וגניבה כולל סייג לחבות הנתבעת על פיו הנתבעת לא תהא אחראית בגין:"אבדן או נזק אשר התגלה בעת בדיקת כמויות". בנוסף, במסגרת החריגים לפרק א', ביטוח הרכוש, נקבע כי הנתבעת לא תהא אחראית בגין: "חוסר אשר נתגלה בזמן ספירה או עריכה של מלאי, אותו לא ניתן לייחס לאירוע ספציפי כלשהו". הרציונלים לשני חריגים אלו ברורים. הנתבעת לא נטלה על עצמה סיכון לכסות נזק אשר מועד התממשותו אינו ידוע וכאשר יש סבירות גבוהה שאין מדובר בנזק חד פעמי אלא בהצטברות והתמשכות של נזקים לאורך תקופה מסוימת ולא ידועה. החריגים דנים בגניבות שלא התגלו עם התרחשותן אלא התגלו רק בביקורת תקופתית כלשהי, ספירת מלאי או בדיקת כמויות, לפי העניין, כך שההנחה היא שמדובר במספר ארועים קטנים בעלי נזק מצטבר ולא בארוע ובנזק חד פעמי. הנתבעת, בהתאם לחריגים אלו, אינה מכסה ארועים קטנים אשר פרטיהם אינם ידועים ונזקם התמשך והצטבר לאורך תקופה. סיכון זה אינו מכוסה בפוליסה. תכלית סייגים אלו היא כפולה - האחת, הנתבעת אינה מוכנה לטול על עצמה כיסוי לארועים בהם אין לה כל מידע לגביהם ולגבי מועד התרחשותם, כאשר סביר להניח שגם לא תהיה לה אפשרות לברר פרטים כלשהם על ארועים אלו בדיעבד וקיימת הכבדה של ממש על בירור החבות. השנייה, ההנחה הסבירה במקרים כאלו היא שהנזק שנגרם בכל ארוע נמוך יותר מסכום ההשתתפות העצמית לארוע וממילא סכום הנזק אינו בר כיסוי על פי הפוליסה. בחינת הרציונלים לחריגים אלו מלמדת שיש להחילם גם בענייננו. התובעת טוענת כי באתר בניה אין מבצעים "ספירת מלאי" או "בדיקת כמויות" כמו בכל בית מסחר, כי מונחים אלו אינם ישימים לענייננו ולכן לחריגים האמורים אין תוקף. איני סבורה כך. אנשי התובעת העידו כי התבצעה בקרה תקציבית תקופתית באתר, לרבות לגבי סחורה שסופקה לאתר וסחורה בה נעשה שימוש באתר ובמהלך בצוע בקרה זו התגלו הגניבות. מר שפטניצקי ציין כי מדובר בפער "בין כמויות האבן שסופקו לאתר לבין כמויות האבן כפי שנמדדו בפועל", כלומר, החוסר התגלה בעת מדידת כמויות האבן בהן נעשה שימוש באתר. הוא העיד כי "אני עשיתי את החישוב באופן שוטף בכל חודש...ההתחשבנות היא לפי הכמויות מול היזם. ואז מודדים כמה מטרים יש בבניה. בשלב מסוים התגלה פער...הספירה של הכמויות מתבצעות אחת לכל חודש...אני מחשב את הכמויות לתשלום ומקבל חשבוניות, אני רואה שמה שאני מגיש למזמין הוא לא מה שאני מקבל מהספק". גם מר אמנון יחזקאל ציין בעדותו: "בבקרה התקציבית ראינו שצרכנו יותר אבן, ואז שאלו מה קרה? התברר שהמלאי הוא קטן ולא יכסה". הוא ציין כי "המשרד", שערך בדיקת חיובים מול זיכויים פנה אליו בנושא. תיאור זה תואם, לדעתי, את הרציונלים של הסייגים האמורים לפוליסה ואת תכליתם. מדובר בגניבה שהתגלתה בעת בדיקה של כמויות ושל מלאי האבן שהיו באתר מול כמויות האבן שסופקו. הגניבה התגלתה בבקרה תקופתית, תקציבית, של חיובים מול זיכויים. הסייגים בפוליסה אינם דורשים שבדיקת הכמויות או המלאי יהיו דווקא בעת ספירה פיסית במחסן ובסוף שנת תקציב. הכוונה היא לכל בקרה תקופתית של כמות ומלאי הרכוש המבוטח, לרבות בקרה תקציבית, במסגרתה מתגלים פער או חוסר או אי התאמה שלא ניתן לייחסם לארוע גניבה אחד. אוסיף ואציין כי אין ממש בטענת התובעת כי טענת הנתבעת בדבר חלות סייגים אלו לא נטענה בהזדמנות הראשונה ולכן הנתבעת מנועה מלטעון טענה זו כעת. הנתבעת טענה עוד מראשית הדרך כי לדעתה זו "גניבה מתמשכת", מספר ארועי גניבה, שאינם מכוסים בפוליסה. טענה זו תואמת את הטענה שמדובר בגניבה שהתגלתה בעת ספירת כמויות או ספירת מלאי, אותה לא ניתן לייחס לארוע כלשהו. הטענה היא אותה הטענה: מדובר במספר ארועים לא מזוהים, שלא התגלו בעת התרחשותם ולא ניתן לייחס הנזק לארוע ספציפי. גם אם הטרמינולוגיה במכתב הדחייה אינה זהה בדיוק לטרמינולוגיה של סייגי הפוליסה, הטענה היא במהותה אותה הטענה והיא מתבססת על אותם הרציונלים. איני סבורה כי מדובר בהוראת פוליסה שאינה ברורה ולכן יש לפנות לכלל הפרשני על פיו יש לפרש הפוליסה מנסחה. לטעמי מדובר בהוראות בפוליסה אשר תכליתן ומשמעותן ברורה ואין צורך בפניה לכללים פרשניים נוספים על מנת לבדוק תחולתן בענייננו. לפיכך, גם על פי סייגי הפוליסה - דין התביעה לתגמולי ביטוח להידחות. האם נכרת הסדר פשרה? התובעת מתבססת על עדותו של מר זגדנסקי שניהל עבורה משא ומתן לפשרה. הוא טוען כי הגיע להסדר פשרה על פיו תשלם הנתבעת תגמולי ביטוח בניכוי השתתפות עצמית עבור שלושה ארועים, סך הכל 15,000 דולר. יש לציין כי ממילא גובה ההשתתפות העצמית לפי הפוליסה עבור ארוע אחד עומד על 20% או 5000 דולר מינימום, כך שסכום ההשתתפות העצמית, אם היה מדובר בארוע אחד, היה עומד על 9000 דולר. מדובר, אם כן, בפשרה נטענת של תוספת תשלום השתתפות עצמית בסך 6000 דולר כנגד תשלום מלוא תגמולי הביטוח בסך 45,000 דולר, פשרה מטיבה מאד עם התובעת. הגב' פרנקל, שניהלה המשא ומתן עם מר זגדנסקי הבהירה כי מדובר היה במגעים ראשוניים בלבד שלא הבשילו לכדי פשרה. לאחר בחינת הראיות הגעתי למסקנה כי התובעת לא הוכיחה כי נכרת הסכם מחייב לעניין תשלום תגמולי הביטוח לתובעת, כטענתה, וכי יש לאכוף הסכם זה על הנתבעת. יש להזכיר כי התשובה שנשלחה לתובעת בכתב, לאחר שחקרה ובדקה את הארוע באמצעות שמאי וחוקר, היא דחיית התביעה לאור כך שמדובר ב"גניבה מתמשכת". לאחר מכן נכנס מר זגדנסקי לתמונה וניסה לשנות את עמדתה של הנתבעת. לא הובאו מצד התובעת ראיות חדשות או נימוקים חדשים לצורך שינוי ההחלטה ונראה שמדובר היה בבקשה להגיע להסדר לפנים משורת הדין ומתוך הפגנת רצון טוב כלפי מר זגדנסקי או כלפי התובעת. הגב' פרנקל פנתה לקבל את עמדתו של סוכן הפוליסה ראובני, אשר מייצג את המבוטח הראשי, כפי שעליה לעשות לפי נהלי הנתבעת. איני רואה פסול בכך. מפניית הגב' פרנקל למר ראובני ניתן ללמוד בברור כי היא פונה אליו על מנת לבדוק עמדתו טרם מתן הסכמת הנתבעת להצעת הפשרה שהציע מר זגדנסקי. הגב' פרנקל ציינה במפורש בפנייתה מיום 16.5.05: "איני רוצה לעשות כל פעולה כלשהי ללא ידיעתך". נוסח פנייתה, מזמן אמת, מחזק את עדותה כי לא הייתה הסכמה מחייבת בין הצדדים וכי היא בקשה לבצע בדיקות נוספות טרם מתן הסכמתה. מכלל התכתובות לא עולה כל חיזוק לעמדת התובעת אלא להפך. אני מקבלת את עדותה של הגב' פרנקל כמהימנה ואני קובעת כי התובעת לא הוכיחה שהמגעים לפשרה בין הצדדים הבשילו לכדי הסכם מחייב. השתתפות עצמית מסקנתי, כאמור, היא, כי נגרמו תשעה ארועי גניבה לפחות וכל אחד מהם מהווה מקרה ביטוח נפרד. חבות הנתבעת לגבי כל מקרה היא רק מעל סכום ההשתתפות העצמית. סעיף ד' לנספח כיסוי הפריצה והגניבה בפוליסה קובע כי "הביטוח על פי פרק זה כפוף, בגין כל ארוע בנפרד, להשתתפות עצמית המצוינת בפוליסה". שיעור ההשתתפות העצמית המינימלי עומד על 5000 דולר לארוע. בהנחה שמדובר בתשעה מקרים לפחות סכום ההשתתפות העצמית גבוה מסכום הנזק והתובעת אינה חבה בתגמולי ביטוח. התובעת טוענת כי יש לגבות רק השתתפות עצמית אחת, כיון שהוגשה רק תביעה אחת. יש לדחות טענה זו. ההשתתפות העצמית מבטאת חלוקת סיכונים בין המבטח ובין המבוטח. ביסוד עקרון ההשתתפות העצמית מונחים מספר טעמים. העיקרי שבהם הוא יצירת זהות אינטרסים בין הצדדים לחוזה הביטוח ועידוד המבוטח לנקוט אמצעי זהירות למניעת התרחשות מקרה הביטוח והקטנת הנזק. השני, שחרור המבטח מעולן של התביעות הקטנות הנופלות לגדרו של סכום ההשתתפות ולחסוך עלויות טיפול בתביעות קטנות. השלישי, שכיחות מקרי ביטוח בהם נגרם נזק קל בלבד לרכוש המבוטח היא רבה והטלת אחריות על המבטח במקרים כאלה הייתה גורמת לגידול ניכר בדמי הביטוח לא לצורך, שכן רוב המבוטחים מסוגלים להתמודד עם נזקים קלים בכוחות עצמם (אליאס, שם, עמ' 103). ככלל, השתתפות עצמית נגבית בגין כל ארוע בנפרד שהרי בהתאם לרציונלים האמורים אין לבחון את מקרי הביטוח במצטבר אלא באופן נפרד. בחינה מצטברת של מקרי הביטוח תסכל את מטרות גביית ההשתתפות העצמית ותביא להפרת האיזון שנקבע בפוליסה לגבי הסיכונים ההדדיים שנטלו עליהם הצדדים. לעיתים, כאשר קיים קשר סיבתי בין הארועים, כאשר ארוע אחד מוביל לארוע אחר, ניתן להעלות טענה כי למעשה מדובר במקרה ביטוח אחד ולכן יש לגבות השתתפות עצמית אחת (ולר, שם, עמ' 660). זהו אינו המקרה בענייננו. איני מקבלת הטענה כי לאור כך שמדובר בביטוח לחומרים המפוזרים באתר בניה, כאשר אין בדרך כלל סימני גניבה חיצוניים, יש לראות את רצף הארועים כארוע אחד. צודקת הנתבעת בטענותיה כי ויתור על גביית השתתפות עצמית בגין כל ארוע יהווה מתן תגמול חיובי לתובעת, שלא עמדה בתנאי הדין והפוליסה ולא דווחה על כל ארוע מיד כאשר נודע לה עליו. ויתור כאמור גם יעודד התנהגות לא ראויה וחסרת תום לב, של אי קיום התנאי בדבר מסירת הודעה מיידית על מקרה הביטוח במקרה של נזק מתמשך ומצטבר, המתנה עד שתהיה כדאיות להגיש תביעה והגשתה רק כאשר הנזק יצטבר לשיעור העולה על דמי ההשתתפות העצמית בגין ארוע אחד. לאור כלל הנימוקים המפורטים, דין התביעה להידחות. משכך, נדחית גם ההודעה לצד השלישי. התובעת תשא בשכ"ט עו"ד הנתבעת בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ ובהוצאות המשפט של הנתבעת. פוליסהנזק ראייתיחברת ביטוח