קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נזקי חקלאות בגלל הפסקת חשמל: מבוא עניינה של תביעה זו הינו בנזקים נטענים שנגרמו לגידולים חקלאיים של התובע מפאת הפסקת חשמל שארעה ביום 9.7.01 בישוב גדיד שבגוש קטיף ונמשכה כ- 14 שעות. התובע היה בזמנים הרלבנטיים לתביעה תושב הישוב גדיד שבגוש קטיף ועסק בגידול פלפל ועלים שונים (נענע, שמיר, סלק עלים וכוסברה). בבסיס התביעה נמצאת הטענה העובדתית כי הפסקת החשמל הממושכת הנ"ל, שגררה עמה גם הפסקה ממושכת באספקת המים לחממות שבהן התבצע הגידול של המוצרים החקלאיים של התובע, גרמה לנזקים חמורים לגידולים שבחממות. התביעה היא לפיצוי על נזקים אלו. הנתבעת 1 (להלן: "חברת החשמל") הינה ספקית החשמל בישראל אשר סיפקה בזמנים הרלבנטיים חשמל לישובי גוש קטיף. הנתבעת 2 הינה מקורות חברת המים הלאומית בע"מ, האחראית על אספקת המים לצרכנים בישראל, לרבות לשטחים בהם התובע גידל את גידוליו החקלאים (להלן: "מקורות"). כל אחת מהנתבעות שלחה הודעת צד ג'. חברת החשמל שלחה הודעת צד ג' כנגד חברת מקורות וכנגד אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, אשר כפי הנטען ביטחה אותה. חברת מקורות שלחה הודעת צד ג' כנגד המועצה האזורית חוף עזה, אשר ניתן נגדה צו עיכוב הליכים ביום 22.11.05 מחמת פירוקה, וכנגד מדינת ישראל - משרד הפנים. ביום 9.7.06 הוחלט על פיצול הדיון כך שהתביעה העיקרית תוכרע תחילה לרבות מערכת היחסים שבין שתי הנתבעות; ובשלב השני, ככל שיהיה בכך צורך, יידונו ההודעות לצדדים השלישיים. עיקר טענות הצדדים והראיות התובע מעלה שלוש טענות מרכזיות כנגד חברת החשמל, כדלהלן: כי חברת החשמל התרשלה בכך שלא נערכה כראוי לטפל בהפסקת החשמל, כלומר לא נערכה כראוי בהצבת כח אדם ובהעמדת ציוד וכלים מתאימים לטיפול בתקלה. כי חברת החשמל התרשלה באופן הטיפול הממושך בתקלה. התובע טוען כי ניתן היה לחדש את זרם החשמל בפרק זמן קצר מזה שנמשך בפועל. כי חברת החשמל לא תחזקה כראוי את כבלי החשמל. עיקר טענות התובע כנגד חברת מקורות: לא דאגה לאספקה סדירה ורצופה של מים לתובע, על אף שידעה או אמורה היתה לדעת על הנזקים שיגרמו מאי אספקת מים סדירה לצרכניה, ובכללם לתובע. לא דאגה להצטייד באמצעי גיבוי שידאגו לאספקת מים סדירה במקרים של הפסקות חשמל, מפני שפעילותן של משאבות המים תלויה באספקת זרם חשמל. התובע מוסיף וטוען כי יש להחיל על נסיבות העניין את הכלל בדבר "הדבר מדבר בעד עצמו" הקבוע בס' 41 לפקודת הנזיקין. חברת החשמל טוענת כי השקיעה משאבים ומאמצים רבים בניסיון לפתור את התקלה וכי הגורמים להתמשכות הטיפול בתקלה עד לחידוש אספקת החשמל נעוצים בגורמי הביטחון אשר עיכבו את כניסת עובדיה לגוש קטיף ואת התנועה בשטחו, וכן בנקיטה בפעולות אשר יבטיחו את שלום עובדיה באזור התקלה, כמתחייב לאור אופיו המסוכן של איזור גוש קטיף. חברת מקורות טוענת כי סיבת הפסקת אספקת המים לגידולי התובע הינה הפסקת החשמל וכי היא אינה נושאת באחריות לכך. לטענתה, האחריות לאספקת חשמל ולתיקון תקלות הקשורות לחשמל מוטלת על חברת החשמל בלבד. בנוסף, חברת מקורות טוענת כי בהתאם להוראות "משק לשעת חירום", במקרים החופפים לנסיבות המקרה דנן בהם מופסקת אספקת החשמל, חברת מקורות אינה מחויבת לספק מים לחקלאות אלא מי שתייה לאוכלוסיה בכמויות הנקובות בהוראות לעיל וכי היא עמדה בנטל זה ואף מעבר לכך. מטעם התובע הוגשו תצהיריהם של התובע וכן תצהירו של מר שלום תמיר, אשר בזמנים הרלבנטיים לכתב התביעה שימש כרכז ביטחון שוטף צבאי בישוב נווה דקלים שבגוש קטיף. כמו כן הוגשה חוות דעתו של השמאי מר אמנון די-טור. מטעם חברת החשמל הוגשו תצהיריהם של: מר שרלי שריקי, ממונה השגחה בנפת באר שבע, האחראי על צוותי עבודה המבצעים תיקוני מתח גבוה בנפת באר שבע ובכללה גוש קטיף; מר אלברט לוי, מנהל עבודה בביצוע עבודות רשת בנפת באר שבע; ומר חיים כהן, משגיח קווים בנפת באר שבע אשר נדרש לאתר ולתקן תקלות ברשת החשמל. כמו כן הוגשה חוות דעתו של השמאי והאגרונום מר יצחק יהודה. מטעם חברת מקורות הוגש תצהירו של מר שמואל כהן - מנהל איזור נגב מערבי ורצועת עזה בחברת מקורות. כל המצהירים נחקרו. דיון התובע מבסס את תביעתו כנגד שתי הנתבעות על עוולת הרשלנות הקבועה בס' 35 לפקודת הנזיקין. בע"א 145/80 ועקנין נ' מועצה איזורית בית שמש, פ"ד ל"ז(1) 113, 122, (להלן: פרשת ועקנין) נקבע כי לשם קביעת אחריות בעוולת הרשלנות יש לבחון קיומם של שלושה יסודות: קיומה של חובת זהירות של המזיק כלפי הניזוק. התשובה לשאלה זו מצויה במבחן הצפיות, הכולל שני היבטים: חובת זהירות מושגית שהיא בעלת היבט עקרוני ובוחנת האם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות, וכן והיבט קונקרטי, הבוחן האם ביחס לניזוק מסוים בנסיבותיו של אירוע מסוים קיימת חובת זהירות מצד מזיק מסוים. האם המזיק התרשל, כלומר סטה מסטנדרט הזהירות המוטל עליו והפר את אותה חובת זהירות. האם נגרם נזק מחמת הפרת חובת הזהירות. הצדדים אינם חלוקים ביניהם בשאלת קיומה של חובת זהירות (מושגית ו/או קונקרטית). המחלוקת בשאלת האחריות מתמקדת בשאלה האם הנתבעות התרשלו בטיפול בהפסקת החשמל שגרמה להפסקת אספקת המים ליבולי התובע, דבר שגרם כפי הנטען, לנזקים בלתי הפיכים לגידולים החקלאיים של התובע. מכאן כי השאלה העומדת במרכז התובענה דנן הינה האם הנתבעות סטו מסטנדרט פעולה הנדרש מהן בנסיבות העניין. לא אחת נקבע על ידי בית המשפט העליון כי דיני הרשלנות אינם מבוססים על עקרון האחריות המוחלטת אלא על עקרון האשמה. לפי עקרון זה, אחריותו של המזיק אינה נבחנת במישור התוצאה, אלא בוחנים האם המזיק נקט באמצעים סבירים כדי למנוע את הנזק. בחינת שאלה זו הינה אובייקטיבית. יפים לעניינו דברי כב' הנשיא בדימוס ברק בע"א 4025/91 צבי נ' קרול, פד"י נ(3), 784, 790: "... כידוע, החובה המוטלת על פי דיני הרשלנות אינה לתוצאה אלא למאמץ. דיני הרשלנות מבוססים על עקרון האשמה ולא על אחריות מוחלטת. אכן ביסוד ההתרשלות מונח עקרון הסבירות. השאלה אשר דיני ההתרשלות באים להשיב עליה היא, אלו אמצעים צריך לנקוט כדי להבטיח את שלומו של הניזוק. לענין זה יש להתחשב בהסתברות שהנזק יתרחש, בהוצאות הנדרשות למנוע אותו, בחומרת הנזק, בערך החברתי של ההתנהגות שגרמה לנזק, ביכולת היחסית למנוע את הנזק וכיוצא בהם שיקולים, המבטאים את רעיון האשמה והמבוססים על ההנחה שהאמצעים אשר המזיק צריך לנקוט אינם חייבים להסיר את הסיכון אלא אמצעים שסביר לנקטם בנסיבות העניין".   וכן דברי כב' הש' אור בע"א 437/87 כהן נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד מד(1) 807, 809: "מזיק, החב חובת זהירות כלפי הניזוק, אין אחריותו כלפיו חלה בכל מקרה בו נגרם נזק לניזוק, בשל מעשיו או מחדליו של המזיק. אין ללמוד מעצם קרות הנזק שחובת הזהירות הופרה. אחריותו של המזיק כלפי הניזוק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ורק אם לא נקט אותם, ובשל כך נגרם הנזק, חב הוא כלפי הניזוק. המבחן הוא אובייקטיבי, והשאלה היא, אם נשמרה רמת זהירות סבירה בנסיבות המקרה. ולגבי "רמת זהירות סבירה" כבר נקבע: " רמת זהירות זו נקבעת על-פי שיקולים של מדיניות משפטית. השאלה אינה, מהו האמצעי שמבחינה פיסית מונע נזק, אלא השאלה היא, מהו האמצעי שיש לדרוש כי ינקטו אותו בנסיבות העניין. על בית המשפט לאזן בין האינטרס של הפרט הניזוק לביטחונו האישי, לבין האינטרס של המזיק לחופש פעולה, וכל זה על רקע האינטרס הציבורי בהמשכה או בהפסקתה של אותה פעילות" (ע"א 145/80 [1], בעמ' 131מול אות השוליים ו)." ר' גם דברי כב' הנשיא ברק בפרשת ועקנין לעיל בע' 131. לאור דברים אלה אבחן את שאלת אחריותם של חברת החשמל וחברת מקורות. כאמור באסמכתאות שהובאו לעיל, שאלת רמת הזהירות הראויה שסטייה ממנה תחשב להתרשלות היא שאלה נורמטיבית של מדיניות משפטית. להבדיל מההיבט העובדתי, הרי שבהיבט הנורמטיבי הנטל על התובע לשכנע כי שיקולי מדיניות ראויה תומכים ברמת הזהירות הוא טוען לה. סוג אחד של שיקולי מדיניות המבוסס על הנוסחה הידועה כנוסחת Learned Hand, רמת הזהירות הנדרשת נקבעת על פי השוואת עלות האמצעים שיש להשקיע במניעת הנזק מול תוחלת הנזק (מכפלת הסתברות התרחשותו של הנזק בשיעור הנזק הצפוי) שייגרם אם לא יינקטו אותם אמצעים. מי שיכול למנוע נזק על ידי השקעה באמצעי זהירות שעלותם נמוכה מתוחלתו של הנזק, מתרשל אם אינו נוקט באותם אמצעי זהירות. מקום שעלות אמצעי הזהירות הנדרשים למניעת נזק מסוים גבוהה מתוחלת הנזק, אין לראות את מי שיכול היה לנקוט באותם אמצעים כמי שהתרשל. לפי גישה זו, המדיניות המשפטית היא להטיל את האחריות על נתבע רק כאשר הוא מונע הנזק הזול ביותר. כדי לזכות בתביעה צריך התובע לשכנע כי בענייננו ולגבי כל אחת מהנתבעות בנפרד, עלות נקיטת אמצעים שיש בהם כדי להביא למניעת הנזק לגידולי התובע נמוכה מתוחלת הנזקים העלולים להיגרם כתוצאה מאי נקיטת אותם אמצעים (או, במילים אחרות, כי כל אחת מהנתבעות היא "מונע הנזק הזול ביותר"). אכן, אין לדרוש מהתובע כי יערוך חישוב מדויק כדי להוכיח את הנתונים הללו, אולם יש לצפות לכל הפחות שיביא נתונים ראשוניים שניתן יהיה לבסס באמצעותם תחושה לכאורית שלפיה עלות הנקיטה באמצעי הזהירות שנדרשו כדי למנוע את הנזקים המדוברים נמוכה מתוחלת הנזקים הללו. לו עשה התובע כן, היה מקום לדרוש מכל אחת מהנתבעות שתביא נתונים נגדיים אם היא טוענת להעדר התרשלות מצידה. מקור אחר שיש בו כדי להצדיק קביעה לפיה התרשלה מי מהנתבעות עשוי להימצא בהוראות דין זה או אחר החל על אותה נתבעת, שהרי תפיסה מקובלת היא שהדין קובע סטנדרט של התנהגות וזהירות ראויות ועל כן סטייה מהסטנדרטים שנקבעו בדין היא בדרך כלל בסיס למסקנה בדבר קיומה של התרשלות. שאלת האחריות של חברת מקורות כאמור לעיל, התובע טוען כי חברת מקורות התרשלה באי העמדת אמצעי גיבוי, קרי גנרטור חירום, שיבטיח אספקת חשמל רציפה למשאבות המים, כך שלא תופסק השקיית הגידולים החקלאים במקרים של הפסקת חשמל. סטנדרט התנהגות אשר נקבע על ידי המחוקק בחיקוק משקף מהי התנהגות ראויה הנדרשת מהאדם הסביר (ר' למשל ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ, פ"ד מח(1) 415, 427). יגעתי אך לא מצאתי הוראה חקוקה כלשהי המטילה חובה על חברת מקורות להעמיד אמצעי גיבוי שיבטיחו אספקת מים במקרים בהם אספקתם הופסקה מחמת הפסקת חשמל. אני סבור שאין המדובר בלקונה אלא בהסדר שלילי, כלומר המחוקק גילה דעתו לפיה אין להטיל על חברת מקורות חובה לדאוג להתקנת אמצעי גיבוי שיבטיחו אספקת מים במקרים של הפסקות חשמל. ידוע כי האקלים השורר בארץ משך רוב ימות השנה הינו חם. הטמפרטורות מגיעות לשיאן בחודשים יוני, יולי ואוגוסט וכך גם צריכת החשמל והמים להשקיה. לכל אורכה ורוחבה של המדינה פזורים שטחים רבים המיועדים לגידולים חקלאים, אשר מטבע הדברים תלויים בהשקיה רציפה של מים המסופקים על ידי חברת מקורות. לא הוכח ולא שוכנעתי שמבחינת מדיניות ציבורית ראוי לחייב את מקורות להתקין גנרטור חירום לצד כל משאבות המים בארץ המספקות מים לגידולים חקלאיים, שכן הדבר כרוך בהשקעת משאבים מצדה אשר עלותם תגולגל בסופו של יום לכיסם של כלל צרכני המים בארץ, כלומר על כלל הציבור. כך לדוגמא התקנת גנרטור מחייבת גם הקמת או התאמת מבנה לשם הצבתו, עריכת בדיקות תחזוקה, תקינות ובטיחות שגרתיות, ואספקת דלק לשם תפעולו. כל אלה, על המשמע מכך, כגון העסקת אנשי מקצוע רלוונטיים ובהם יועצי בטיחות וצוותי תחזוקה, כרוכים בעלויות כספיות גבוהות. בנוסף, החקלאי יודע מהי כמות המים הנדרשת להשקיית גידוליו, בהתאם לגודל שטחיו ולסוג גידוליו, מידת רגישותם לחום ותלותם באספקת מים סדירה. חברת מקורות נעדרת מידע זה, וחיובה להעמיד לרשות החקלאים השונים במדינה גנרטורים ו/או מיכלי מים להשקיה בעת תקלות באספקת מים, תחייב אותה לערוך בדיקות פרטניות לשם איסוף פרטים המצויים ממילא בידיעת החקלאי ועדכונם באופן שוטף. עריכת בדיקות אלה כרוכה אף היא במשאבים רבים, אשר עלותם כאמור תגולגל לכיסו של הציבור. בנסיבות המתוארות לעיל, יש לקבוע - למצער - כי התובע לא הניח לפתחו של בית המשפט נתונים שיש בהם כדי לבסס את המסקנה לפיה מקורות היא מונע הנזק הזול ביותר בכל הנוגע להפסקות באספקת המים בכלל ולהפסקות כאלה שמקורן בהפסקות חשמל בפרט. לכל אלה יש להוסיף כי התקנת גנרטור רזרבי בתחנות שאיבת המים יכולה לפתור בעיות שמקורן בהפסקות באספקת החשמל למשאבות המים, אך אין בה כדי לתת מענה לתרחישים של הפסקה באספקת המים מכל סיבה אחרת שאינה קשורה באספקת החשמל. הנזקים הנטענים על ידי התובע נגרמו בחלקם עקב הפסקה באספקת המים, וכן עקב תוצאות אחרות של הפסקת החשמל (שגרמה להפסקת האוורור והקירור בחממות של התובע). הפסקה באספקת מים יכולה להיגרם כתוצאה מגורמים רבים. הפסקת חשמל בתחנת השאיבה היא רק אחת הסיבות האפשריות להפסקה או הפרעה באספקת מים. התקנת הגנרטור, שהתובע מבקש לטעון כי העדרה עולה כדי התרשלות, אינה יכולה למנוע , הפסקות באספקת מים שמקורן אינו בהפסקות חשמל, אף שהנזק העלול להיגרם הוא אותו נזק ללא תלות בסיבה שבגינה הופסקה אספקת המים לחממות. נתון זה מקטין את הסבירות של קביעה כי אי התקנת גנרטור בתחנת השאיבה הוא בגדר התרשלות מצד מקורות, משום שמשמעותו היא שגם נקיטת האמצעי הזה חרף עלותה לא היתה נותנת מענה אלא לחלק מהסיכון להתרחשות הנזק. שאלה נוספת שיש לשאול כאשר בוחנים האם לקבוע נורמה לפיה חייבת מקורות להתקין גנרטור בתחנת שאיבה שמקור האנרגיה שלה הוא חשמל, היא האם לניזוק עצמו דרך חלופית למנוע את הנזקים הרלבנטיים; ואם התשובה חיובית - מהם עלותה ויעילותה בהשוואה לעלות וליעילות של נקיטת אמצעים למניעת הנזק על ידי המזיק הנטען. אין מדובר בשאלה של אשם תורם. אשם תורם מצידו של תובע נבחן רק לאחר שנמצא כי יש אשם לפתחו של נתבע. כאן אנו דנים בשאלה האם בכלל יש לייחס לנתבע (ובענייננו - ל"מקורות") אחריות בנזיקין לנזקיו הנטענים של התובע. בגדרה של שאלה זו אנו בוחנים מיהו מונע הנזק הזול והיעיל יותר - התובע או המזיק הנטען. יש הבדל בין מצב בו הניזוקים אינם יכולים למנוע את הנזק באמצעים סבירים ובעלות סבירה, שאז החלופה להטלת אחריות על הנתבע היא השארת הנזקים אצל הניזוקים (בכפוף ליכולתם לפזר את הנזק באמצעות עריכת ביטוח מתאים); לבין מצב בו גם לרשות הניזוקים הפוטנציאליים עומדים אמצעים סבירים למניעת הנזק, שאז החלופה להטלת אחריות על הנתבע היא קביעה שהניזוקים הפוטנציאליים עצמם הם שצריכים לנקוט באמצעים העומדים לרשותם, משום שהם מונעי הנזק הזולים והיעילים. במצב האחרון עלינו להגיע למסקנה שאין להטיל על הנתבע את החובה לנקוט באמצעים למניע הנזק, וממילא המסקנה היא שאי נקיטת אותם אמצעים לא תחשב להתרשלות מצד הנתבע. במקרה דנן העיד התובע עצמו כי אזור גוש קטיף סובל מהפסקות חשמל תדירות ("פעם בשבועיים שלושה") הנגרמות גם מפגיעות חבלניות עוינות או מירי של כוחות צה"ל (ר' פרוטוקול ע' 21 ש' 18; ע' 17 ש' 25-27; ע' 28 ש' 7-10). התובע, טען בתצהירו כי גידוליו תלויים לחלוטין באספקת חשמל רציפה מאחר ומערכות ההשקיה והצינון החיוניות לגידולים פועלות באמצעות חשמל. כמו כן טען כי הפסקה בפעילות המערכות לעיל תגרום לנזק בלתי הפיך לגידולים (ר' ס' 3 לתצהיר התובע). מכאן כי התובע היה מודע להשלכות הקשות של הפסקת חשמל ואי אספקת מים לגידוליו, בפרט לאור מיקומו הגיאוגרפי של גוש קטיף (בדרום) הסובל מאקלים חם ויבש מאוד, בעיקר בחודשי הקיץ, וכן היה מודע לכך שבאותו אזור הסבירות להפסקות חשמל, ושכיחותן של הפסקות כאלה, גבוהה במיוחד עקב קיום פעילות של גורמים עוינים ושל צה"ל. על אף האמור לעיל, התובע בחר לעצום את עיניו ולא להיערך באופן עצמאי לשם מניעת או הקטנת נזק ודאי שיגרם לגידוליו במקרים של הפסקות חשמל ממושכות, אשר במהלכן, כאמור, מופסקת גם אספקת המים. כשהתובע נשאל בחקירתו מדוע לא נעזר בגנרטורים שיבטיחו אספקת חשמל לשטחיו החקלאים השיב "[ב]תקלה כזו נתקלתי פעם אחת ונזק כזה בפעם אחת ואם זה היה קורה עוד פעם אולי הייתי מוצא לזה פיתרון כזה. היות והגוש דאג למאגר מים גדול שהיה אמור לפתור לנו את הבעיה. לא חשבנו שיהיה מצב שלא יהיה חשמל יום שלם" (ר' פרוטוקול ע' 28 ש' 2-6, ההדגשות הוספו). יש לציין כי בעת קרות האירוע עמד לרשות התובע לפחות גנרטור אחד, שהתובע לא עשה בו שימוש לשם מניעת או למצער הקטנת נזקיו (ע' 24 ש' 16). במהלך חקירתו של התובע התברר עוד, כי בישוב נבנה מאגר מים שאמור היה ליתן פתרון למצב בו עסקינן, אולם מאחר ובנייתו לא הושלמה התובע טען כי "לא היה הרבה מה לעשות" (ר' עדות התובע, פרוטוקול ע' 19 ש' 14-15). לטעמי, תשובתו זו של התובע אינה עולה בקנה אחד עם התנהגות המצופה מהחקלאי הסביר. חקלאי סביר היה דואג להתקנת גנרטור חירום וכן למיכלי מים אשר יבטיחו אספקת מים שוטפת לחקלאות גם במקרים של הפסקות חשמל. שני הצדדים אישרו כי הדבר נהוג ומיושם בקרב חקלאים רבים בעיקר באזור הנגב, והתובע מודע לכך (ר' עדותו של התובע, פרוטוקול ע' 28 ש' 1; עדותו של מר שמואל כהן ע' 58 ש' 14-27; ע' 62 ש' 17-21). כאמור, התובע היה מודע להיקף הסיכון שעשוי להתממש מחמת הפסקת אספקת מים. חקלאי סביר המבקש להקטין את הסיכון האמור, ידאג להתקנת מיכלי מים שיספקו מים לגידוליו בעת הפסקת מים, תהא הסיבה לה אשר תהא. כאמור, בנסיבות אלה החקלאי הינו לפחות לכאורה מונע הנזק הזול והיעיל ביותר, משום שהתקנת מיכל על ידו תיתן מענה לכל הפסקה באספקת המים, תהא סיבתה אשר תהא. התובע לא הציג ראיות או כל נתון מספרי שעשוי היה לבסס מסקנה הפוכה מזו שהובאה לעיל. בנוסף אני סבור כי התובע המשווק את גידוליו החקלאים יכול לפזר את נזקו בצורה יעילה וטובה בדרך של גלגול עלויות התקנת אמצעי הגיבוי המתוארים לעיל על לקוחותיו ע"י הכללת אותה עלות במחיר המתקבל ממכירת תוצרתו. מאחר וכאמור לעיל העמדת אמצעי גיבוי אלה נהוגה ומיושמת בקרב החקלאים בנגב הסמוכים למקום ישובו של התובע, נראה שלא תהיה פגיעה ממשית בתחרות בין החקלאים ב"גלגול" עלות אמצעי הגיבוי על הצרכנים, מפני שעלויות אלה יגולגלו על הצרכנים גם על ידי חלק ניכר לפחות מבין מתחריו באותו נתח שוק ובאותו איזור. מכאן שגם אם נבחן את שאלת האחריות מבעד לפריזמה של איתור מפזר הנזק הטוב ביותר, אין לומר שיש למקורות יתרון מובהק על התובע בתחום היכולת לפזר את הנזק. נראה שניתן אף לומר את ההיפך, שכן מכח מעמדה המונופוליסטי באספקת מים אין מקורות חופשית לקבוע את תעריפי המים ככל שתמצא לנכון, ועל כן ספק אם תוכל לפזר את הנזק על ידי גלגול עלות נקיטת אמצעי הגיבוי על כלל צרכני המים. די באמור על מנת לפטור את חברת מקורות מאחריותה לנזקיו הנטענים של התובע. יחד עם זאת אדרש לטענת הגנה נוספת שהעלתה חברת מקורות, לפיה יש לגזור את סטנדרט הזהירות המוטל עליה מהוראות "משק לשעת חירום - תכנון, ארגון ותפעול ברשות מקומית, מים וביוב". הוראות אלה (נ/1א) הוצאו על ידי הרשות העליונה למים בשעת חירום ומטה מל"ח ארצי בחודש ינואר 2004, והן מתארות 4 מצבים אפשריים שונים בהם החובה לספק מים לצרכנים השונים בשעת חירום משתנה בהתאם לחומרת המצב (להלן "הוראות המל"ח"). הצדדים לא נדרשו למועד פרסום ההוראות למשק לשע"ח. העובדות הן כי ההוראות הללו פורסמו כשלוש שנים ומחצה לאחר קרות התקלה העומדת בבסיס תביעה זו. אף על פי כן, חברת מקורות מבקשת להחיל את סטנדרט ההתנהגות הקבוע בהן על הנסיבות המקרה דנן, שאירעו כאמור ביום 9.7.01. ניסיון החיים מלמד כי הקדמה ובצידה למידה מאירועי עבר, הפקת לקחים ויישומם, מביאים בדרך כלל לכך שהתהליך הוא של העלאת סטנדרט ההתנהגות על פני ציר הזמן. כך גם לעניין הוראות מל"ח הנוגעות למשק המים בישראל, כפי שניתן להיווכח מההשוואה בין הוראות מל"ח הנוהגות כיום לבין אלה שפורסמו בינואר 2004. ההוראות העדכניות מתפרסמות באתר . הוראות מל"ח החלות כיום מטילות על חברת מקורות סטנדרט זהירות גבוה יותר ביחס לזה שהוטל עליה בינואר 2004. לפיכך, מאחר וחברת מקורות מבקשת לבחון את התנהלותה בעת האירוע (9.7.01) לאור סטנדרט התנהגות שנקבע רק בינואר 2004 ואשר הדעת נותנת שהיה גבוה ומחמיר מזה שהיה נהוג בעת הארוע, אין בכך כדי להזיק לתובע אלא רק להועיל לו. להלן אבחן את התנהלותה של מקורות בהתאם להוראות מל"ח שפורסמו בינואר 2004 (נ/1א). חברת מקורות טוענת כי התקלה נשוא התובענה עונה על הנסיבות המתוארות במצב חירום 3 ולחילופין במצב חירום 2. מצבי חירום אלה מוגדרים בפרק א' להוראות המל"ח כדלקמן:"מצב חירום 2 - במצב זה יש הפרעות או פגיעות חלקיות במערכת החשמל ופגיעות מקומיות במערכת אספקת המים העלולות לגרום להפרעות באספת המים. האספקה לחקלאות ולתעשייה תבוצע בהתאם לאפשרויות, אך לא תפחת ככל האפשר מהנורמות שנקבעו למצב חירום 3... מצב חירום 3 - במצב זה יש הפרעות או פגיעות חמורות במערכת הספקת החשמל אשר גורמות לירידה כללית בכושר אספקת המים. כתוצאה מכך יסופקו המים תוך הפרעות, כגון לחצי אספקה נמוכים..." בעוד שבמצב חירום 3 אין חובה לספק מים לחקלאות, הרי שבמצב חירום 2 החובה לספק מים לחקלאות אינה מוחלטת אלא חלה רק במידת האפשר. בשני מצבי החירום יש לספק מינימום 60 ליטר מים לנפש ליממה, לישובים שאוכלוסייתם עד 10,000 איש (ר' ס' 5 להוראות מל"ח). אין חולק כי עם היוודע דבר הבעיה באספקת המים באירוע שאליו מתייחסת התביעה, יצאו נציגי חברת מקורות לאזור התקלה על מנת לבחון מהו מקור הבעיה ולפעול לשם תיקונה. שמואל כהן, מנהל איזור הנגב המערבי ורצועת עזה מטעם חברת מקורות, טען בתצהירו כי לאחר שהתברר כי אספקת המים הופסקה מפאת תקלות במערכת החשמל, וידא הצוות מטעם חברת מקורות כי הגנרטור המקומי פועל לשם הבטחת המשך אספקת מי שתייה לאוכלוסייה המקומית. מר כהן הודיע מייד על דבר התקלה לחדר הבקרה וביקש כי האחרון יידע את חברת החשמל על כך. בנוסף אף הסב את תשומת לבו של יו"ר הועדה החקלאית בגוש קטיף לבעיה, וביקש ממנו לפעול לשם זירוז הגעת צוות תיקון מטעם חברת החשמל (ר' ס' 4-5 לתצהירו של מר כהן וכן עדותו בפרוטוקול ע' 55 ש' 23 עד ע' 56 ש' 10). זאת ועוד, מר כהן העיד כי פעל לשם הגדלת כמויות המים שיסופקו לישוב גדיד באמצעות נטילתם מאזורים סמוכים לישוב, ובדרך זו סיפק כמויות מים הנעות בין 200 ל-300 ליטר מים לשעה לנפש (ר' ע' 55 ש' 27-28 וכן ע' 56 ש' 3-5), כלומר כמות העולה על פי 4(!) על כמות המים שחברת מקורות חייבת לספק בהתאם להוראות מל"ח במצב חירום 2 או מצב חירום 3. מר כהן טען בתצהירו כי אספקת מי השתייה לאוכלוסיה בכל גוש קטיף היתה סדירה, וכי חברת מקורות הצליחה לספק גם אספקה חלקית של מים לחקלאות (ר' ס' 7 לתצהירו). עדותו של מר כהן לא נסתרה. מכל האמור לעיל עולה כי חברת מקורות פעלה בהתאם לסטנדרט המחייב אותה הן מכח נוהל מצב חירום 3 ומקל וחומר בנוהל מצב חירום 2 (הנקובים בהוראות מל"ח), שכן בזמן הפסקת החשמל סיפקה חברת מקורות, נוסף על מי השתייה לאוכלוסיה, גם מים לחקלאות במידת האפשר. למעלה מן הצורך אציין כי טענת התובע לפיה חברת מקורות הפרה את החובות החקוקות הקבועות בס' 31 לחוק תאגידי מים וביוב, תשס"א-2001 ובס' 3 לחוק המים, תשי"ט-1959, אין בה ממש. ראשית, חוק תאגידי מים וביוב פורסם רק סמוך לאחר קרות המקרה העומד בבסיס התובענה והוא אינו בעל תחולה רטרואקטיבית. שנית, נראה בעליל כי חוק זה כלל אינו חל על מקורות, אלא על תאגידי מים שנועדו לקלוט את המטלות בתחום המים שבוצעו על ידי הרשויות המקומיות למיניהן (וראו סעיף 1(ב) לחוק האמור). בנוסף, הרי אף לו היה החוק האמור חל על נסיבות המקרה דנן, הרי שחברת מקורות לא הפרה את הוראת ס' 31 לחוק תאגידי המים. ס' 31 מחייב חברה הפועלת על-פיו "לספק מים ברציפות וביעילות, בכמות ובאיכות הנדרשים לפי כל דין...לכל צרכן בתחומה בלא הפליה...". כפי שנקבע לעיל, חברת מקורות סיפקה מים בהתאם להוראות מל"ח, המהוות בנסיבות העניין את הדין החל עליה. עיקרו של הסעיף מצוי בכלל באיסור האפליה, ומכל מקום אין בו כדי לקבוע חובה לספק מים בכל רגע נתון שהרי אין לומר שכל תקלה באספקת המים היא הפרת חובה חקוקה. בודאי שאין לומר שמקורות הפרה את ההוראה הנ"ל שעיקרה הוא האיסור להפלות בין צרכנים. גם לו חל ס' 31 האמור בעת האירוע, וגם לו היה החוק חל על מקורות, לא הוכיח התובע כי נקבעו על ידי מועצת הרשות כהגדרתה בחוק האמור אמות מידה לפי סעיף 99 לחוק (אליו מפנה ס' 31) וכי אמות מידה אלה הופרו על ידי מקורות באירוע הנדון. בכל הנוגע לחוק המים, תשי"ט-1959, הרי ס' 3 לחוק המים קובע כלל לפיו כל אדם זכאי לקבל מים. כמויות המים שזכאי הציבור לקבל בעיתות חירום כמו במקרה דנן מוסדר בהוראות מל"ח לעיל. כפי שפורט, חברת מקורות דאגה לספק מי שתייה לתושבי הישוב אף מעבר לחובתה המעוגנת בהוראות מל"ח, ואף סיפקה מים לחקלאות במידת האפשר. לפיכך, חברת מקורות לא הפרה את הכלל האמור בס' 3 לחוק המים. על כן אין צורך לדון בשאלה האם הפרתו של סעיף 3 לחוק המים, לו הופר, מקימה לתובע עילת תביעה שמקורה בעוולת הפרת חובה חקוקה. לאור כל האמור לעיל, התוצאה היא כי התביעה כנגד מקורות נדחית. אחריות חברת החשמל אי ביצוע תחזוקה הולמת לכבלי החשמל: מקור הבעיה שגרם להפסקת החשמל לא נודע עד לימים אלה (ר' ס' 11 לסיכומי התובע, ס' 12 לתצהירו של מר שריקי מטעם חברת החשמל). התובע טען לראשונה בס' 10 לתצהירו, כי חברת החשמל לא ביצעה שטיפת קווי מתח במסגרת התחזוקה שוטפת לכבלי החשמל וכי ככל הנראה, מחדל זה גרם לקריעתם. זכרה של טענה זו לא בא בכתב התביעה. אמנם בסעיף 17.1 לכתב התביעה המתוקן נטען שחברת החשמל התרשלה, אולם יש להזכיר כאן את הרישא לסעיף 17 (לכתב התביעה המתוקן) שבה נאמר כי "במעשיהן ובמחדליהן המתוארים דלעיל" התרשלו הנתבעות. מכאן כי ההתרשלות הנטענת בכתב התביעה המתוקן מתייחסת רק לעובדות שפורטו בסעיפים שבאו לפני סעיף 17 שלו, שאין בהם כל טענה המתייחסת להתרשלות באחזקת כבלי המתח הגבוה שניזוקו באירוע. התרשלות היא טענה המחייבת פירוט, ולא ניתן לומר שכל אימת שכתב תביעה כולל טענת התרשלות כללית ונטולת פרוט מהווה הדבר בסיס לטענת התרשלות קונקרטית שלא פורטה בו. מכאן שהטענה היא בגדר הרחבת חזית. התובע טוען כי גם אם מדובר בהרחבת חזית, הרי שהטענה נכללה בסעיף 10 לתצהיר העדות הראשית של התובע ולא הועלתה התנגדות, ובכך הוכשרה הרחבת החזית. הטענה אינה נכונה. ב"כ חברת החשמל התנגד לעדויות סברה ושמועה בתצהירו של התובע (עמ' 12 ש' 2). ללא ספק "הצהרת" התובע כי ליקוי בתחזוקת כבלי המתח הוא שגרם לתקלה היא בגדר עדות סברה מצידו שהרי אין לו, ולא יכולה להיות לו, ידיעה על כך. הוא אינו מומחה בתחום החשמל (ואילו היה כזה היה עליו להגיש חוות דעת מומחה בנקודה זו). הוא גם לא בדק את הכבלים באופן שהיה מאפשר לו לקבוע את נסיבות וגורמי קריעתם. בנושא זה אף ניתנה החלטה (עמ' 12 ש' 24 ואילך, סעיף 2 להחלטה וכן בעמ' 13 למעלה, סעיף 3 להחלטה). ב"כ התובע ביקש לחקור את מר שרלי שריקי, אחראי על צוותי תיקון תקלות מתח גבוה בנפת באר שבע, בעניין סוגיה זו וניתנה החלטה לפיה ביהמ"ש מתיר לשאול את מר שריקי בעניין, אולם אין בכך משום היתר להרחיב חזית ולבסס עילה שלא נטענה בכתב התביעה (עמ' 74 לפרוטוקול). אף על פי כן התובע חזר על טענה זו במסגרת סיכומיו. לא זו בלבד שטענה זו מהווה הרחבת חזית אסורה ודינה להדחות מטעם זה בלבד, אלא שדין הטענה להדחות אף לגופה. התובע לא הוכיח בכל צורה שהיא, למעט אמרתו חסרת הבסיס הדיוני והעובדתי בתצהירו, כי חברת החשמל חדלה מלתחזק כראוי את קווי החשמל, וממילא לא הוכיח כי קיים קשר סיבתי בין התחזוקה הלקויה הנטענת לבין קריעת כבלי החשמל. כאשר התובע נשאל בחקירתו האם הוא יודע האם קיים קשר בין ההפסקה הנטענת בשטיפת הקווים לבין התקלה השיב "לא יודע. שאלתי גם ואף אחד לא נתן לי תשובה מוחלטת" (ע' 18 ש' 23-26). מר שרלי שריקי העיד בס' 11 לתצהירו כי כבלי החשמל באזור גוש קטיף הינם כבלי נחושת עבים ואיכותיים במיוחד שאינם מצריכים "שטיפת כבלים", ובכל מקרה השטיפה מבוצעת ליד עמודי חשמל באזורים המבודדים ולא על קווי החשמל עצמם. עדות זו לא נסתרה. מכאן כי אין קשר (ומקל וחומר שלא הוכח שיש קשר) בין קריעת קווי החשמל במקרה דנן לבין אי שטיפת העמודים באזורים המבודדים. עוד טען התובע, וזו טענה שאינה בגדר הרחבת חזית ועל כן צריכה דיון, כי התרשלותה הנטענת של חברת החשמל בתיקון התקלה התבטאה באי העמדת כח אדם במידה מספקת וציוד מתאים, ובכך גרמה להתארכות הטיפול בתקלה. גוש קטיף סבל (בעת הרלבנטית) מבעיות בטחוניות רבות. האזור חשוף לפעילויות חבלניות פוגעניות רבות ולפעילות צבאית ענפה בתחומו ובגבולותיו, הנובעות מקרבתו לישובים עוינים. התובע העיד כי היו תקריות בהן חדרו מחבלים לישובי הגוש, רצחו ופצעו את תושביו (ר' ע' 17 ש' 23-28). מר שריקי העיד, בתצהירו ובעדותו, כי מאחר וישובי גוש קטיף הוגדרו על ידי מחלקת הביטחון של חברת החשמל כאזורים רגישים מבחינה ביטחונית, חויבו עובדיה לפעול בהתאם להנחיות הביטחון של חברת החשמל ובכפוף להנחיות צה"ל (ר' ס' 6 לתצהירו, עדותו בע' 70 ש' 29-30). נהלי חברת החשמל נוגעים לפעילות צוותיה עד לכניסה לגוש קטיף. מרגע הכניסה לתחומי ישובי גוש קטיף, צוותי העבודה של חברת החשמל כפופים להנחיות צה"ל. נהלי חברת החשמל לא צורפו לתצהירו של מר שריקי, אלא פורטו בתצהירו. מר שריקי נחקר אודותיהם והותיר רושם אמין על בית המשפט. בנוסף, תימוכין לקיומו של הנוהל, תוכנו ופעולה על פיו מצאתי בתצהיריהם ובחקירתם של חיים כהן ואלברט לוי מטעם חברת החשמל. אוסיף כי גם עדויות אנשי מקורות שנשמעו בפניי הציגו תמונה זהה בעיקרה לגבי כללי העבודה של עובדיה בגוש קטיף. נהלי חברת החשמל כפי שהם עולים מתצהירו של מר שריקי, מחייבים לדווח למחלקת הביטחון של חברת החשמל טרם הכניסה לגוש קטיף על מהות העבודה הנדרשת וכן זימון ליווי מאבטחים המועסקים באופן פרטי על ידי חברת החשמל. תפקידה של מחלקת הביטחון הינו לתאם את חבירת צוות התיקון מטעמה עם המאבטחים, טרם הכניסה לגוש קטיף, ולתאם את כניסתם עם צה"ל. תיאום הכניסה לישובי הגוש עם כוחות צה"ל נדרש מאחר ותנועת עובדי חברת החשמל בתחומי גוש קטיף הותנתה בליווי של חיילי צה"ל (בנוסף ללווי אנשי האבטחה של חברת החשמל). הכניסה לגוש קטיף התבצעה באמצעות כלי רכב ממוגנים בלבד, וככל שנדרשו במות הרמה ומנופים היו גם אלה נדרשים להיות ממוגנים. בנוסף, על צוותי העבודה היה להצטייד בשכפ"צים וקסדות (ר' ס' 6 לתצהירו של מר שריקי, ועדותו בע' 72 ש' 14-20). בלילה שבין יום 8.7.01 ליום 9.7.01, בשעה 01:15 לפנות בוקר, התקבל דיווח בחברת החשמל על הפסקת חשמל באזור גוש קטיף. לאחר שבמשך כרבע שעה בוצעו ניסיונות לא מוצלחים לאתר את התקלה מרחוק, הוחלט בשעה 01:30 להקפיץ למקום התקלה צוות תורן של משגיחים. הצוות הוקפץ מטיפול בדליקה שפרצה בבאר שבע, הצטייד ברכב ממוגן ויצא אל דרכו לכיוון גוש קטיף בשעה 02:00 (ר' ס' 19 לתצהירו של מר שריקי ועדותו של מר חיים כהן בע' 63 ש' 10-21). תוך כמחצית השעה הגיע צוות ההשגחה, מלווה באנשי אבטחה פרטיים, למחסום כיסופים. הצוות עוכב משך כשעה במחסום כיסופים לשם המתנה לכוחות ליווי של חיילי צה"ל. לאחר שכוחות הביטחון התלוו אל הצוות, יצאו לדרכם לעבר מחסום גפן. במחסום גפן עוכב צוות התיקון משך כ- 40 דקות נוספות לשם המתנה להחלפת כוחות הליווי של צה"ל בכח צבאי אחר. צוות התיקון של חברת החשמל הגיע לאזור התקלה בשעה 04:40 והחל בפעולות לאיתור התקלה. הצוות הצליח לפתור חלק מהבעיה ולהשיב את אספקת חשמל לחלק מישובי הגוש (ר' עדותו של מר חיים כהן בע' 63 ש' 25; ס' 6-7 לתצהירו; ס' 19 לתצהירו של מר שריקי). צוות ההשגחה הנ"ל אשר נשלח לאזור התקלה לא הצליח להביא לפתרונה הכולל מחמת אופייה המורכב של התקלה שהתבטא בשני כבלים קרועים. מר כהן העיד בס' 9 לתצהירו כי צוות ההשגחה אינו מסוגל "לתקן תקלת רשת מסוג זה, שכן התיקון מחייב צוות תיקון גדול וציוד רב". מר שריקי העיד בס' 14 לתצהירו כי "התקלה היתה מיוחדת ורבת היקף". צוות ההשגחה דיווח כי לשם תיקון התקלה יש צורך בזימון אנשי צוות נוספים וכן בשתי במות הרמה ממוגנות. יודגש כי העלייה על עמודי חשמל בגוש קטיף ובסביבתו מבוצעת ככלל רק באמצעות במות הרמה ממוגנות (ע' 66 ש' 5, 10 לעדותו של מר כהן; ע' 72 ש' 14-20 לעדותו של מר שריקי). התובע טוען כי לא היה צורך בהזמנת רכב ממוגן נוסף מאזור ירושלים ו- 2 במות הרמה ממוגנות, שכן בסופו של דבר התקלה תוקנה מבלי להשתמש בבמות. בנוסף טוען התובע כי זימון אחת הבמות לאזור הגוש מאזור גבעתיים גרמה לעיכוב מיותר בתיקון התקלה. כאמור, צוות ההשגחה שהגיע לאזור גוש קטיף הצליח לאתר ולבודד את איזור התקלה (לאחר שהצליח לחדש את אספקת החשמל לחלק מהאזור), ודיווח כי נוכח מורכבותה נדרשים ציוד רב וכן כח עזר נוסף. לשם כך הוקפצו אנשי צוות נוספים ו-2 במות הרמה ממוגנות: האחת מאזור הדרום (באר שבע), והשניה מגבעתיים. מאחר וכאמור בהתאם לנהלי צה"ל תנועת צוותי חברת החשמל בתחומי גוש קטיף מאושרת רק באמצעות כלי רכב ממוגנים, היה צורך ברכב ממוגן נוסף לזה שכבר שימש את צוות ההשגחה שנמצא באיזור התקלה. רכב ממוגן נוסף אותר והוקפץ מירושלים. הצורך בהזמנת שתי במות הרמה נבע משאיפתם של נציגי חברת החשמל לתקן את התקלה במהירות המרבית, ולחדש את אספקת החשמל לאזור הדרומי של גוש קטיף בזמן הקצר ביותר. ה"ה כהן ושריקי העידו כי תיקון התקלה באמצעות שתי במות הרמה נועד לקצר את משך זמן התיקון בכשלוש שעות (ר' עדות כהן בע' 65 ש' 24-29; עדות שריקי ע' 73 ש' 19-27). התובע, כאמור, טוען כי לא היה צורך בהזמנת הבמות מאחר ובסופו של דבר התיקון בוצע מבלי להשתמש בהן. איני מקבל את הטענה. מאחר ותיקון התקלה היה כרוך בטיפוס על עמודי חשמל, אשר אין חולק כי הם נמצאים בטווח ירי ולפיכך עשוי לסכן את חיי צוותי התיקון של חברת החשמל, מחויבים עובדי חברת החשמל לטפס על עמודי החשמל באמצעות במות הרמה ממוגנות, בין שיש נוהל מחייב שכזה מטעם צה"ל ובין שאין נוהל כזה בנמצא. גם במקרה האחרון, החלטת אנשי חברת החשמל להצטייד בבמות הרמה ממוגנות היתה סבירה וראויה בנסיבות העניין כפי שפורטו לעיל. חכמה שלאחר מעשה אינה רלבנטית. השאלה אינה האם בסופו של יום תוקנה התקלה ללא שימוש בבמות הרמה, אלא האם היה סביר לדאוג לבמות כאלה ולהמתין להן על פי הנתונים שהיו ידועים בעת קבלת ההחלטה. עדותם של מר שריקי ומר כהן לעיל בדבר קיצור משך זמן העבודה באמצעות שימוש בבמות הרמה לא נסתרה. חיזוק לכך ניתן למצוא גם בהתארכות משך תיקון התקלה שתוקנה מבלי שיעשה שימוש בבמות ההרמה, כפי שיתואר להלן. עם איתורם של כבלי החשמל הקרועים בשעה 05.00 דיווח צוות השגחה על הצורך בתגבור בכח אדם ובציוד לרבות כלי רכב ובמות ממוגנים. ההערכות לכך כללה העמסת ציוד רב על כלי הרכב הממוגנים, הכנת כלי הרכב הממוגנים, ואיסוף עובדי רשת מבתיהם. צוותי התגבור וכלי הרכב שיצאו מבאר שבע הגיעו אל מחסום כיסופים בשעה 8.30 (ר' ס' 20 לתצהירו של מר שריקי); אולם מאחר ובאותו בוקר היו מספר תקריות בטחוניות באזור הגוש (ר' יומן אירועים של המועצה האזורית חבל עזה שצורף כנספח ב' לתצהירו של מר שריקי), עוכבה כניסתם לשטחי גוש קטיף עד לשעה 10:30, כאשר במת ההרמה הממוגנת שהוזמנה מגבעתיים הגיעה אל המחסום בשעה 9:30 והמתינה יחד עם יתר אנשי צוות התגבור משך שעה מרגע הגעתה. מכאן, כנתון עובדתי, שזימון במת ההרמה הממוגנת מגבעתיים כלל לא גרמה לעיכוב בתיקון התקלה, בניגוד לטענת התובע. צוות התגבור של חברת החשמל הגיע לאזור התקלה בשעה 11.00. האזור בו ניצבים העמודים נשוא התקלה הינו אזור של חולות טובעניים אשר כלי הרכב בעלי ההנעה 4X4 של חברת החשמל לא הצליחו לנוע בו, ושקעו. גם במות ההגנה הממוגנות אשר מטבע הדברים משקלן רב מאוד, לא הצליחו לנוע בחולות הקרקע הטובעניים ולהגיע אל העמודים נשוא התקלה. זו ידיעה שלאחר מעשה, אולם אין לומר שאנשי צוות ההשגחה היו חייבים לדעת מראש שהבמות לא תוכלנה להגיע למקום התקלה. לכן אין לומר שעצם ההחלטה להזמין במות הרמה היתה רשלנית. בנוסף, לא הוכח שההמתנה לבמות ההרמה גרמה לעיכוב כלשהו בתיקון התקלה, לנוכח לוח הזמנים המתואר בס' 45 לעיל. על מנת לתקן את התקלה באמצעות פריסת קווים ומתיחת בין העמודים ללא שימוש בבמות הרמה, ביקשו נציגי חברת החשמל את אישור צה"ל לכך, והדבר התאפשר לאחר שאבטחתם תוגברה ולאחר לבישת שכפ"צים וכובעי מגן. למותר לציין כי דרך תיקון זו כללה נטילת סיכון לא מבוטל מצד עובדי חברת החשמל. מר שריקי ומר אלברט לוי העידו כי נאלצו לסחוב בעצמם ציוד רב ולניידו מעמוד לעמוד. נציגי חברת החשמל העידו כי תיקון התקלה היה מורכב, קשה וחריג בהיקפו (ס' 7 לתצהירו של מר לוי, ס' 14 לתצהירו של מר שריקי). אף התובע העיד כי נתקל בתקלה מסוג והיקף זה רק פעם אחת (ר' ע' 28 ש' 4). לאחר כ- 4 שעות עבודה אינטנסיביות באה התקלה על פתרונה המלא בשעה 15.30, וזרם החשמל חודש. התרשמתי כי חברת החשמל עשתה מאמצים סבירים לאתר ולתקן את התקלה במהירות האפשרית, ואף תוך נטילת סיכון בטיחותי חריג לצוותיה. בזמן אמת נציגי חברת החשמל קיבלו החלטות אשר כפי שנראה בזמן הנתון היה בהן כדי לייעל ולקצר את משך זמן התיקון הנדרש, וזאת באמצעות תגבור בכח אדם ובציוד הנוסף לזה המצוי בשטח, כדי לפתור את התקלה שאופיה לא היה שגרתי. יש לזכור כי התנועה בשטחי גוש קטיף כפופה להנחיות צה"ל וחשופה לסיכונים בטחוניים המחייבים התנהלות הכוללת בין היתר חובה לנוע בשיירות ממוגנות, וטיפוס לגובה רק באמצעות במה ממוגנת. על רקע מכלול נסיבות אלה, פעלה חברת החשמל כמצופה ממנה. כפי שתואר לעיל בהרחבה, רוב העיכובים בהגעה אל איזור התקלה מקורם אינו בחברת החשמל אלא בנתונים הנובעים מהמצב הבטחוני באזור גוש קטיף. התובע טוען כי חברת החשמל לא נערכה כראוי לתקלות מהסוג דנן בדרך של העמדת במות הרמה ממוגנות וכלי רכב ממוגנים נוספים בנפת באר שבע. איני מקבל את הטענה. כאמור, אין חולק כי סוג והיקף התקלה נשוא התביעה היו חריגים. מר שריקי העיד כי הרוב המכריע של התקלות מתוקן באמצעות במה ממוגנת אחת. לטענתו אין צורך ברכישת ציוד ממוגן נוסף שכן הקיים עונה על הדרוש (ר' חקירתו בע' 75 ש' 14-15, ס' 22 לתצהירו). בנוסף, הגדלת צי כלי הרכב והבמות הממוגנות אינה יעילה מבחינה כלכלית מפני שעלותם גבוהה מאוד ואילו התועלת המופקת מהן שולית, שכן אלו ישמשו את חברת החשמל רק במקרים חריגים. אין גבול להצטיידות באמצעים שיש בהם כדי להקטין סיכונים. השאלה אינה האם ניתן היה למנוע את הנזק או להקטינו, משום שלשאלה כזו התשובה תהיה תמיד חיובית. השאלה היא האם מוצדק לקבוע נורמה לפיה הצטיידות בפחות משתי במות הרמה ממוגנות בנפת באר שבע היא בגדר התרשלות. כדי לתת תשובה חיובית לשאלה זו, היה על התובע להוכיח כי העלות השולית של תוספת ההצטיידות שהוא טוען שהיתה דרושה נמוכה במובהק מתוחלת הנזק השולי שהיה נמנע לו היתה מתבצעת הצטיידות כזו. התובע לא הביא נתונים התומכים במסקנה כזו, ומנתוני המקרה עולה למעשה ההיפך משום שמתברר שגם אילו שתי במות ההרמה הממוגנות היו נמצאות בבאר שבע ומגיעות יחדיו למחסום כיסופים, עדיין מועד הגעת צוות התיקון לשטח לא היה משתנה וכך גם מועד התיקון עצמו. התובע צירף לסיכומיו את פסק הדין שניתן ב- ת.א (שלום י-ם) 4538/02 ברבר נ' חברת החשמל (להלן: "פרשת ברבר"), בניסיון לתמוך טענותיו כנגד חברת החשמל. עניינה של פרשת ברבר, בדומה למקרה דנן, היה בנזקים שנגרמו ליבולי התובע (ורדים) מחמת הפסקת חשמל שנמשכה כ-6 שעות. בית המשפט מצא כי חברת החשמל התרשלה בטיפול בהפסקת החשמל, ומצא אותה אחראית לחלק מנזקי התובע. בפרשת ברבר חברת החשמל התרשלה בכך שלא דאגה להעמיד צוות כונן שיעמוד לשירות לקוחותיה במהלך יום שישי (חברת החשמל הועידה את הצוות הכונן היחיד לסוף השבוע לתיקון תקלה באזור שכם, מבלי שדאגה להימצאות צוות כונן חלופי בתחנת אריאל, ששם אירעה התקלה שגרמה לנזקי התובע באותה פרשה). אין הדברים דומים למקרה נשוא התביעה דנן. בעוד שמקור התרשלותה של חברת החשמל בפרשת ברבר נעוץ באי העמדת צוות כונן שיכול היה לספק מענה לתקלה באופן מיידי, הרי שבענייננו יצא צוות תיקון לאזור התקלה עם קבלת הדיווח על קרות התקלה בגוש קטיף על מנת לנסות ולתקן את התקלה. בנוסף, כפי שהוכח בפני, חברת החשמל עשתה מאמץ ראוי ונקטה באמצעים סבירים בנסיבות העניין כדי לפתור את התקלה. העיכובים בהגעת צוותי התיקון השונים נבעו בעיקרם מגורמים שאינם תלויים בחברת החשמל. עוד נטען להפרת חובה חקוקה מצד חברת החשמל, והחובה החקוקה הנטענת היא זו הקבועה בס' 17 לחוק משק החשמל, תשנ"ו-1996. החלקים הרלוונטיים של סעיף זה מחייבים בעל רשיון ספק חיוני לספק חשמל לכל הציבור ללא אפליה, ביעילות ובאמינות ובהתאם לתנאי הרשיון ולכל דין, ולעשות את כל הפעולות הדרושות להבטחת מתן שירותים מלאים במשך כל תקופת הרשיון. על פניו ברור שאין מדובר בחובה חקוקה אשר הופרה, שהרי אין היא בגדר חובה לעשות הכל כדי למנוע כל הפסקה באספקת החשמל ואף אין מדובר בחובה לתקן כל תקלה תוך פרק זמן מוגדר או קצוב. החובה היא לפעול ביעילות ובאמינות, כלומר מדובר בחובה למאמץ ולא בחובה לתוצאה. אין מדובר בחובה מסוג החובות אשר הפרתן מקימה עילה בנזיקין של הפרת חובה חקוקה. מטרת החוק, כאמור במפורש בסעיף 1 שלו, אינה ליצור נורמות במישור המשפט הפרטי אלא במישור הרגולציה הכללי של משק החשמל. הדבר מדבר בעדו סעיף 41 לפקודת הנזיקין מורה על היפוך נטל הראיה במקרה בו לתובע לא הייתה ידיעה או יכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לנזק, והנזק נגרם כתוצאה מנכס שהיה בשליטת הנתבע, ונראה לבית המשפט שהמקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא כן נקט זהירות סבירה. אין חולק כי נכון ליום הגשת סיכומי הצדדים לא נודע מהו הגורם שגרם לקריעת כבלי החשמל. לפיכך היסוד הראשון הדרוש לשם הפעלת ס' 41 לפקודת הנזיקין מתקיים; אולם על מנת להפעיל את הכלל, התובע נדרש לשכנע את בית המשפט גם - בין השאר - בקיומו של היסוד השלישי, "שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה". כפי שתואר לעיל, לא מצאתי שעלי לקבוע כי הנסיבות מתיישבות יותר עם המסקנה שמי מהנתבעות התרשלה מאשר עם המסקנה ההפוכה. גם התנאי השני לתחולת הכלל לא הוכח, לטעמי. הנזק נגרם עקב תקלה בכבלי מתח גבוה. מקורות אינה "שולטת" בכבלים כלל. גם חברת החשמל אינה יכולה, לטעמי, להיחשב כמי שכבלי מתח גבוה המצויים מחוץ לתחומי ישובי גוש קטיף נמצאים "בשליטתה". אמנם יש לחברת החשמל שליטה חלקית בכבלים הללו משום שהיא שהניחה או פרסה אותם במקומם, והיא גם היחידה הרשאית לבצע בהם פעולות תחזוקה; אולם כל אלה עדיין אינם בגדר "שליטה" מלאה בכבלים, לפחות באותם המקרים בהם הכבלים מצויים בשטחים שהגישה אליהם אינה חופשית ונקייה מחשש לפגיעה מצד גורמים עוינים. זאת ועוד: גם אם אניח שהיה מקום להפוך את נטל הראיה לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין, הרי שבסופו של יום הן חברת החשמל והן חברת מקורות הניחו תשתית ראייתית המוכיחה כי לא התרשלו. הנזק משהוכח להנחת דעתי כי הנתבעות נקטו ברמת זהירות שהיא לכל הפחות סבירה, הרי שדין התביעה נגדן להדחות. למעלה מן הצורך אתייחס להלן גם לשאלת הוכחת הנזק. התובע מבקש להוכיח את נזקיו באמצעות חוות דעת מומחה מטעמו, השמאי מר די-טור. מר די-טור אמד את נזקי התובע בסכום כולל של 770,138 ₪, וזהו הסעד הכספי הנתבע במסגרת התובענה דנן. חקירתו של מר די-טור קעקעה את חוות דעתו. בפתח חקירתו העיד מר די-טור כי מאחר ואינו נושא בתואר של אגרונום, ביקש וקיבל חוות דעת של שלושה (!) מומחים נוספים בתחום, על מנת שאלה יסייעו לו בהערכת נזקי התובע (ר' עדותו של מר די-טור ע' 38 ש' 13-29 וכן ע' 39 ש' 1-8). מר די-טור לא הזכיר בשום מקום בחוות דעתו כי ממצאיו מבוססים על ממצאי מומחים נוספים או כי נעזר במומחים נוספים. חוות הדעת של המומחים הנוספים (האגרונום אלי אורן, מדריך חקלאי חנן זוהר, ומר ראובן תמרי) או רישומים כלשהם שערכו, אשר היוו כאמור את הבסיס להכנת חוות דעתו של מר די-טור, לא צורפו כנספחים לחוות דעתו. מאחר ועובדות אלה התגלו רק במהלך חקירת מר די-טור הרי שאותם מומחים לא זומנו ולא נחקרו אודות ממצאיהם, כך שביהמ"ש והנתבעים נעדרו כל יכולת להתרשם מהם. מר די-טור אף סירב(!) להציג את חוות הדעת של אותם מומחים לבית המשפט (ע' 40 ש' 19-20, עמ' 39 ש' 28-29). מר די-טור העיד כי על אף שעיסוקו הינו כשמאי חקלאי, הוא נעדר כל תעודה המעידה על הסמכתו לעסוק בתחום (ר' עדותו של מר די-טור ע' 39 ש' 20-22). עוד מתברר שתקופת עיסוקו בשמאות חקלאית נמשכה רק זמן קצר ביותר, בשנים 2000-2002 (עמ' 44 ש' 16-21). אף לגופו של עניין מר די-טור העיד כי לא בדק כלל את נתוני הפדיון של התובע בתקופה שקדמה לאירוע נשוא התביעה (ר': ע' 43 ש' 28-30, ע' 44 ש' 11-15, ע' 46 ש' 11-13). אם כך הדבר, נפלא מבינתי כיצד אמד מר די-טור את גובה הפדיון שהיה צפוי, בין היתר, מגידול פלפל קיו.בי 85 משך פחות מחודשיים (עד ליום 10.9.01 - מועד סיום הקטיף) בסך 362,138 ₪, ומגידול שמיר בסך 38,400 ₪. מר די-טור התקשה להסביר כיצד כמות המכירה של גידולי השמיר הגבוהה ביותר בכל השנה היתה דווקא כחודש לאחר האירוע, כלומר בחודש אוגוסט 2001. מר די-טור השיב כי תחשיביו אינם בנמצא וכי "אין לי [הכוונה לתחשיבים - ש.מ] בצורה מסודרת". כשמר די-טור התבקש ליישב את הסתירה בחוות דעתו שהתגלתה במהלך חקירתו לפיה העריך כי גל שלם של גידולי נענע ירד לטמיון, כאשר מנספח 1 לחוות דעתו עולה כי לאחר האירוע שווקו כמויות מרשימות של נענע ומדו"ח הפסילה עלה כי רק חלק מהיבול נפסל, השיב "אין לי הסבר". זאת ועוד, מר די-טור ציין בחוות דעתו כי הנתונים שעמדו בבסיס שומת הנזק נלקחו מחוברת של משרד החקלאות מאוגוסט 2000. כשנשאל האם בדק כי קיימת חוברת עדכנית שבודקת את מחירי היבולים נכון למועד האירוע, השיב בשלילה(!) והוסיף שהגיש את חוות דעתו בסוף אוגוסט 2001 וכי "יכול להיות שמישהו אחר" ערך את חוות הדעת(!), ואותו אחר הוא שלמעשה אחראי לטעות המופיעה בנספח 1 לחוות-הדעת הכולל נתונים עד סוף נובמבר 2001, כאשר מר די-טור העיד כי ערך והגיש את חוות דעתו כבר בשלהי אוגוסט 2001. על רקע היעדר יכולתו של מר די-טור להסביר את ממצאיו; הסתירות שהתגלו בהם; העובדה שחוות דעתו נסמכת על ממצאי חוות דעת של שלושה מומחים נוספים מבלי שהדבר יוזכר בחוות דעתו ומבלי שחוות הדעת שהיוו את הבסיס לעריכת חוות דעתו של מר די-טור הוצגו בדרך כלשהי; והאפשרות שמר די-טור עצמו העלה ולפיה אדם אחר ערך את חוות הדעת שהוא עצמו חתום עליה, ולפיכך האחר הוא האחראי לחלק מהטעויות שנמצאו בה - כל אלה מובילים לכך שלא ניתן ליתן לחוות דעת משקל ראייתי כלשהו לשם הוכחת שיעור הנזק שנגרם לתובע. אכן, נראה שנגרמו לתובע נזקים באירוע נשוא התביעה, אולם דין הוא שעל התובע להביא ראיות טובות להוכחת הנזק ואם לא עשה כן, לא ניתן לפסוק לזכותו פיצוי; ראו ע"א 355/80 אניסימוב נ' מלון טירת שבע, פ"ד לה(2) 800, 807-810, סעיפים 3 ואילך לפסק דינו של כב' השופט (כתארו אז) ברק, בדעת הרוב. התובע כשל כשלון גמור בהוכחת נזקיו, משום שהראיה היחידה שהביא לגביהם - חוות דעתו של מר די-טור - נמצאה חסרת משקל ראייתי. בנסיבות אלה לא מצאתי צורך להיזקק לחוות-דעתו של המומחה מטעם חברת החשמל. סוף דבר התביעה כנגד שתי הנתבעות נדחית, הן מחמת שלא נמצא בסיס להטלת אחריות על מי מהן והן מחמת הכשלון הגמור בהוכחת הנזק. ממילא נדחות גם ההודעות לצדדים שלישיים, שלא נדונו לגופן ולא הובאו בהן ראיות. התובע ישא בהוצאות המשפט של הנתבעות, כולל האגרות ששולמו בהודעות לצדדים שלישיים. כמו כן ישלם התובע לכל אחת מהנתבעות, שיוצגו בנפרד, שכר טרחת עורך-דין בסך 50,000 ₪ נכון להיום בתוספת מע"מ כחוק. בנוסף, ישלם התובע לכל אחד מהצדדים השלישיים (פרט ל"מקורות") שכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ₪ נכון להיום, כאשר לשכר הטרחה שישולם ל"אריה חברה ישראלית לבטוח בע"מ" יצטרף מע"מ כחוק. נזק חקלאיחקלאותחשמל