נזקים נפשיים למורה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת פיצויים בגין נזקים נפשיים למורה: רקע : 1. התובעת , מורה לשעבר בבית ספר, טוענת לנכות נפשית שיסודה בהחלטת העברה כפויה שלה לבית ספר אחר המרוחק ממקום מגוריה, ולבסוף אף פיטוריה כמורה. מדובר בתהליך בן כמה שלבים שיתואר לעיל, שלטענת התובעת גרם לה למצוקה נפשית ניכרת, שעלתה לבסוף כדי נכות נפשית צמיתה. את נזקי הגוף שלה בגין אותה נכות נפשית היא תובעת בהליך זה ממי ששמשה מנהלת בית הספר בו עבדה - הנתבעת 1, ומן המעבידה היא מדינת ישראל (משרד החינוך). את עילתה היא משתיתה על עוולת הרשלנות. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתובעת כנפגעת עבודה, וקבע נכותה הנפשית הצמיתה בשיעור 30% בעקבות האירועים שיתוארו לעיל. התובעת תמכה תביעתה בחוות דעת רפואית בתחום הנפשי שקבעה אף היא 30% בגין החלטת ההעברה הכפויה. לבקשת הצדדים פוצל הדיון בין שאלות החבות והנזק. החלטה זו נוגעת אפוא לסוגיית החבות. 2. לעת האירועים נשוא התביעה, היתה התובעת , מורה בעלת ותק של כ-30 שנה, מתוכם 21 שנים בבית הספר "בית זאב" בעפולה. תיקה האישי של התובעת כולל הערכות, תודות וציונים לשבח על תפקודה כמורה, אותם צירפה לתצהירה. אקדים ואציין כי איש לא הטיל ספק בשום שלב בכישוריה הפדגוגיים של התובעת כמורה, ולא זו היתה הסיבה בגינה הוחלט במשרד החינוך להעבירה מביה"ס בו לימדה. הסיבה נבעה מיחסים אישיים עכורים שנוצרו בין סגל ההוראה או חלקו, לבין המנהלת היא הנתבעת 1, בצירוף לטענות נוספות שהועלו כנגד התובעת ולא נגעו לתפקודה הפדאגוגי. עוד אקדים ואציין, כי שוכנעתי שהאווירה העכורה שנוצרה בקרב הצוות החינוכי בביה"ס לא איפשרה תפקוד תקין של בית הספר, ומצב זה אכן דרש פתרון. 3. בשנת 2001 פרשה לגמלאות הגב' יזרעאלה רזניק, מנהלת ביה"ס דאז, ותחתיה נבחרה לתפקיד הנתבעת 1 (להלן: "המנהלת"). לטענת התובעת, בסמוך לכניסת המנהלת לתפקידה, הסתכסכה זו עם מורי ביה"ס, כך שנכתבו מספר מכתבים בעניינה ע"י ועד המורים שמטרתם העלאת נושאים בפני בית הדין של הסתדרות המורים. התובעת היתה חברה אחת מני שלוש בועד המורים ששלח המכתבים. לטענתה לא כתבה אישית את המכתבים על אף שהיתה מודעת לתוכנם והסכימה לאמור בהם. המכתבים (מודפסים כולם) הוגשו. הם מכילים טענות קשות על טיב הניהול ואיכותו, והאקלים העכור שהוא יוצר בקרב הסגל בביה"ס. אחד המכתבים דורש בדיקה והעמדה לדין משמעתי של מנהלת ביה"ס, הנתבעת 1. לטענת התובעת בעדותה, מטרת המכתבים לא היתה להביא לפיטורי המנהלת או הדחתה אלא להשיב הסדר. אף אחד מן המכתבים לא נחתם, ועל אף אחד מהם לא מופיעים שמות שולחיו. על כולם מופיע בסופם הכיתוב "ועד מורים, בי"ס בית זאב-עפולה". על אחד מהם המכתבים מופיע במקום הכיתוב האחרון כיתוב מעט שונה - "צוות חינוכי בי"ס בית זאב -עפולה". המכתבים מוענו לגורמים שונים (לא כולם לאותם גורמים) כמו עוזר מנכ"ל הסתדרות המורים, מנכ"לית משרד החינוך, ראש העיר עפולה, מזכ"ל הסתדרות המורים, מפקח ביה"ס מר יעקב סעדה ועוד (בשפה עממית "תפוצת נאט"ו"). 4. ביום 23.06.02 הגיע לביה"ס מר יעקב סעדה, המפקח מטעם משרד החינוך, ומסר לתובעת הודעה בדבר כוונתו לפתוח בהליך העברה יזומה שלה לבית ספר אחר, כתוצאה מבעיות חוסר אמון ותקשורת בינה למנהלת, הפוגעות בתפקוד ביה"ס. משהביעה התובעת את התנגדותה להעברה, זימן אותה המפקח לשימוע אצל מנהלת כח אדם בהוראה במחוז הצפון של משרד החינוך, יום לאחר מכן. השימוע לא התקיים ביום שלמחרת. במקום זאת התקבל מכתבו של מנהל מחוז הצפון במשרד החינוך אשר עיקרו החלטה על העברת התובעת לבי"ס אחר בשל "אי התאמה לסגל ההוראה ו/או לאקלים החברתי". התובעת ערערה על ההחלטה. בהמשך, כינס משרד החינוך, לטענתו לפנים משורת הדין, ועדה פריטטית. בועדה נכחו נציגות הסתדרות המורים, נציגת משרד החינוך והמפקח מר סעדה. הועדה דנה בהעברת התובעת ושתי מורות נוספות, והוצגו בפניה מפי המנהלת התלונות הנוגעות לאותן מורות. הנתבעות טוענות כי בועדה הובאו בפני המורות כל הטענות שעמדו בבסיס החלטת ההעברה, וניתנה לכל אחת מהן הזדמנות להעלות טענותיה. כתימוכין למתן זכות הטיעון, והפתיחות כביכול לשכנוע, מציינות הנתבעות כי במהלך ישיבת הועדה השתכנע המפקח שלגבי מורה אחת קיים סיכוי סביר לבניה מחודשת של יחסי עבודה תקינים, וחזר בו מהחלטת ההעברה. לגבי התובעת - החליטה הועדה שיש לקיים החלטת ההעברה. בהמשך, כחלק מבירור ערעור התובעת, הוזמנה התובעת לשימוע אצל מנהל המחוז. הוא לא שינה החלטתו לפיה תועבר התובעת לבי"ס אחר. לאחר מכן הועבר החומר למנהלת אגף כ"א בהוראה במשרד החינוך, הגב' שטרסר, שקיימה עם התובעת שיחת טלפון, והחליטה אף היא לאשר את ההעברה. 5. התובעת הגישה בקשה לצו מניעה בבית הדין לעבודה, שיאסור על העברתה הכפויה לבית ספר אחר. יש לציין כי העברה כפויה זו פגעה בתובעת בכמה אופנים: ראשית בי"ס בית זאב היה בי"ס בו עבדה כאמור למעלה מעשרים שנה, ואין לפקפק בגרסתה שהתקשרה למקום עבודתה ושליחותה החינוכית. מקום עבודה אינו "רק" מקום עבודה, בודאי כאשר מדובר על עבודה באותו מקום מהלך 21 שנה. שנית, ביה"ס "הנעבר" היה ביוקנעם, והתובעת תושבת עפולה. לבד מן הנסיעה הארוכה שהיתה מצריכה קימה בשעות הבוקר המוקדמות המעבר הכפוי אף היה כרוך בפחיתה ניכרת בשכרה ותנאיה, עקב הקטנת או ביטול תמריצים שהיו נתונים לה בביה"ס בו עבדה (בשל מיקומו באזור המוגדר כאזור פיתוח) והגדילו שכרה. 6. התובעת טוענת כי לאור המצב הנפשי אליו נקלעה, לא יכולה היתה להתחיל את עבודתה בבית הספר החדש עם פתיחת שנת הלימודים. היא הסכימה לשקול פרישה מוקדמת מהעבודה, בתנאי שלא תיפגענה זכויותיה כפי ששולמו לה בביה"ס בעפולה. משרד החינוך אישר את יציאתה לפנסיה מוקדמת, אך בכל הנוגע לאישור תנאי הפרישה נתגלעה מחלוקת בין הצדדים ולכן ביקשה התובעת לחדש ההליכים בבית הדין לעבודה. עוד ההליך תלוי ועומד בביה"ד לעבודה, קיבלה התובעת ב 27.05.03 מכתב פיטורין החל מיום 31.08.03, ולחלופין הוצעה לה אפשרות לפרישה החל מיום 01.09.03 בהתאם לשכר המופחת אותו היתה צפויה לקבל בביה"ס ביקנעם. בשלב זה, לטענת התובעת, לאור הידרדרות מצבה הנפשי בעקבות כל המאורעות, לא היתה מסוגלת לעבוד, ובלית ברירה קיבלה אפוא את הצעת הפרישה, ומשכה תביעתה מבית הדין. 7. התובעת טוענת שהפסיקה לתפקד בבית ובחברה, נכנסה למצב דיכאון המלווה בחרדה שהגביל את תפקודה היומיומי, והחלה בטיפולים תרופתיים כרוניים. כמו כן, החלה בטיפול במרפאה לבריאות הנפש בבית החולים העמק בעפולה, ובמקביל גם הסתייעה בעו"ס קלינית. ביום 13.01.04 הכיר כאמור המוסד לביטוח לאומי באירוע (החלטת ההעברה) כתאונת עבודה, וקבע את נכותה הנפשית של התובעת בשיעור של 30% החל מיום 01.08.04. חוו"ד הרפואית מטעם ד"ר איזבלה גרינברג, אשר הוגשה מטעם התובעת, הכירה גם היא בנכות בשיעור זהה, וייחסה אותה להחלטת ההעברה מ 23.6.02. 8. ביום 13.2.06 החלטתי על פיצול הדיון בין שאלות החבות והנזק, לבקשת הצדדים. 9. המחלוקת נוגעת להתקיימות עוולת הרשלנות.יסודות עוולת הרשלנות כידוע הם קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית של הנתבע כלפי התובע, הפרת חובת הזהירות בהתרשלות (היינו מעשה או מחדל של הנתבע שסטה מסטנדרט סביר וזהיר), נזק, וקשר סבתי עובדתי ומשפטי בין הנזק להתרשלות: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש לז(1) 113, 122 (להלן: ענין ועקנין); ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון פ"ד לט(1) 113 (להלן: "ענין גורדון"). לאור הפיצול הדיוני, יסודותיה של עוולת הרשלנות שנותרו לבירור בשלב שני אם יהא צורך בדבר, הנם: שאלת הנזק (האם נותרה נכות רפואית בתחום הנפשי ובאיזה גובה) . שאלת הקשר הסבתי הרפואי: האם ועד כמה ניתן לקשור אותה נכות רפואית, בהנחה שנותרה, להתנהלות הנתבעות ביחס להעברה היזומה. יש לצאת אפוא מהנחה לכאורית לצרכי הדיון בשלב זה בלבד, שנותרה נכות נפשית כלשהי הקשורה סיבתית למאורעות. שאלת החבות הנצרכת למענה כעת, נוגעת לשאר יסודותיה המצטברים של עוולת הרשלנות: האם קמה לנתבעות חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובעת. במידה שכן - האם הופרה החובה בהתרשלות, היינו סטיה מסטנדרט הזהירות הסביר. אם כן - האם מתקיים יסוד הקשר הסבתי המשפטי. להבדיל מן הקשר הסבתי העובדתי, שבירורו שייך לבירור שלב הנזק, הרי שקונספטואלית שייך בירור הקשר הסבתי המשפטי לשלב החבות. טענות וראיות התובעת 10. מטעם התובעת העידה אך היא עצמה. התובעת טוענת שהחלטת ההעברה גם לא היתה מוצדקת לגופה, וגם שהתקבלה בדרך לא דרך, ללא התראה מוקדמת בצורה שפגעה בה, השפילה אותה בפני מורי ותלמידי ביה"ס וגרמה לה זעזוע נפשי, חרדה ותסכול. טענה מרכזית שלה הנה שהחלטת ההעברה התקבלה עוד בטרם נשמעה עמדתה וגרסתה; וכי המפקח מר סעדה שקיבל ההחלטה לפתוח בהליך ההעברה היה מפקח חדש, שלא הכיר הנפשות הפועלות, לא טרח לברר מולה את העובדות הנצרכות לעניין, ואף לא יידע אותה בטענות נגדה על מנת שתוכל להגיב ולנסות לשכנע בטרם יקבל החלטה. כאשר מר סעדה אף לא היה המפקח הפדגוגי הישיר שלה, ואילו הגב' רחל שחם, המפקחת הישירה של התובעת, כלל לא ידעה אודות ההחלטה להעבירה מביה"ס. כאשר משרד החינוך לא ניהל הליך מסודר של העברת פיקוח וחפיפה בין המפקחת הקודמת אל מר סעדה, דבר שפגע בה באופן ישיר. בשל כך קיבל המפקח החלטות בעניינה באופן רשלני, על סמך מכתבים שרובם ככולם מוענו לקודמתו בתפקיד, ולא שמע את גרסתה הנגדית של התובעת או בדק את מצב הדברים בביה"ס, אלא הסתמך רק על גרסת צד אחד (גרסת המנהלת) בטרם החליט להמליץ על העברת התובעת. יש לציין כי המפקח בחקירתו טען כי החלטתו בדבר ההעברה לא התקבלה בהתבסס על מכתבים שכתבה המנהלת לקודמתו בתפקיד. כך או אחרת - התובעת מבארת שלא הובאו לידיעתה מבעוד מועד מכתבי תלונה אלה נגדה, ואף לא התלונות שבעל פה עליהן התבסס המפקח לשיטתו. 11. השימוע שהיה אמור להיערך ב 24.6.02, בעקבות החלטת המפקח, ויום לאחר שנמסרה החלטה זו- לא התקיים. מדובר בשימוע שהיה אמור להתקיים בפני מנהלת כ"א בהוראה במשרד החינוך. החלטת ההעברה של מנהל המחוז שהחליט (לאלתר) לקבל המלצת המפקח - ניתנה בטרם המועד שנועד לקיומו של השימוע. ההודעה בדבר ההעברה נמסרה לתובעת 5 ימים בלבד לפני תום שנת הלימודים, מבלי שיעשה מאמץ מינימלי להקטין את הנזק שיגרם לה. כך גם באשר לשימוע שנערך לה בהמשך אצל מנהל המחוז: כל שהיה לעיני מנהל המחוז הסתכם בהחלטת ההעברה של המפקח, ובהחלטת הועדה הפריטטית. כאשר בדיון עצמו כמתכונת חוזרת שוב לא היתה פתיחות לשכנוע, אף לא ניתנה כל הזדמנות הוגנת לשכנע . 12. טענה נוספת שבפי התובעת נוגעת לאותה וועדה הפריטטית שהתכנסה ביום 08.07.02, הרבה לאחר המועד בו ניתן למסור לעובד את ההחלטה בדבר העברתו היזומה, לגרסתה. התובעת מלינה על הרכב הועדה ובראשה הגב' גזית (יו"ר הסתדרות המורים בסניף עפולה) , אשר היתה הדמות הדומיננטית בועדה, ומי שהיתה מעורבת באופן אישי בטיפול בתלונות כנגד המנהלת, ואף התייצבה לצידה. כמו כן, ניהלה הגב' גזית את אחד מבתי הספר עליהם מופקד מר סעדה ולכן נפל פגם בהרכבה של הועדה. בנוסף, לא הונח תיקה האישי של התובעת לעיני הועדה עת דנה בעניינה, כנדרש. ולא זו אף זו: בערעור שהגישה התובעת לגב' שטרסר, מנהלת אגף כח אדם, ערכה זו בירור טלפוני בלבד עם התובעת, כאשר לא ניתן לפיכך לתובעת להיות מיוצגת ע"י עו"ד, חרף בקשתה המפורשת. גם החלטתה של הגב' שטרסר בדבר ההעברה ניתנה באופן סתמי, ומבלי שהוצגו המסמכים הנחוצים לעניין בפני התובעת. 13. מכל האמור לעיל מסיקה התובעת כי כל הליך ההעברה והפיטורין היה נגוע בפגמים בעיקר בשל פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי: לדבריה נפגעה מהותית זכותה להתגונן בפני ההאשמות שהוטחו בפניה, שכן לא ניתנה לה הזדמנות נאותה להתכונן לשימועים בשלביהם השונים שפורטו לעיל, המסמכים או התלונות שהיוו בסיס להחלטת המפקח לא נמסרו לה מבעוד מועד לתגובתה בטרם יגבש המפקח או מי מהדרגים הבאים החלטתו, ואף לא נשמעה גרסתה עובר לקבלת ההחלטה להמליץ על העברתה. אם ננסח הטענה בתמצית: הנתבעת 2 ושלוחיה ניסו לצאת ידי חובתן בקיום הליכי שימוע וערעור פורמאלים אך לא היתה מהות של ממש בהליך לכל אורכו, כאשר לתובעת לא ניתנה הזדמנות הוגנת להתגונן מפני הטענות שהועלו כלפיה, הן לפני קבלת ההחלטה בדבר העברתה והן בהמשך הדרך. 14. בשלב זה לא למותר לשוב ולהזכיר המסגרת הדיונית (ועוד אדרש לכך בהמשך): עסקינן בעוולת הרשלנות, היינו בעילה נזיקית. איני דן כאן בפגמים מנהלים שנפלו לפי הנטען בהליכי השימוע השונים לצורך בחינת סעדים שהיו בסמכות יחודית של ביה"ד לעבודה כגון ביטול ההליך ועריכת שימוע מחודש, או השבת התובעת לעבודה והשבת תנאים סוציאלים ושכר לתקופת העבר. אלא שאותן עובדות נטענות עצמן עשוי שתקמנה עילות שונות שבדין , כאשר במקרה זה יש לבחון השאלה האם אכן נפלו פגמים בהליך ההעברה היזומה, ואם כן האם עלו הם כדי התרשלות. 15. התובעת גורסת שאין להסתמך על תצהירו של מר סעדה, שכן המדובר בתצהיר שהוכן לצורך התדיינות בבית הדין לעבודה, לפני למעלה מ-5 שנים, ושאינו מתייחס לפיטורי התובעת, שהינם חלק מעילתה כאן. משכך, נותרו הנתבעות ללא כל הגנה לפחות בכל הקשור לטענות בדבר הפיטורין. עוד היא טוענת כי מעשה הפיטורין, עת שבבית הדין לעבודה תלויה ועומדת בקשה למניעת העברה יזומה, היווה הכשלה ברורה ומכוונת של ההליך השיפוטי. טענות וראיות הנתבעות 16. מטעם הנתבעות העידו המנהלת ומר סעדה. לגרסת הנתבעות, מרגע כניסת המנהלת לתפקידה, נתקלה זו ביחס עוין מצד התובעת, אשר לא קיבלה את מרותה ופעלה להתססת המורים כנגדה, לרבות בכתיבת המכתבים למשרד החינוך. כמו כן, ביקשה התובעת שלא לעבוד את מלוא היקף משרתה ומשביקשה המנהלת לשבצה בכל שעות ההוראה ששובצו לה, הערימה קשיים. משכך, פנתה המנהלת למפקחת המחוז עוד ביום 26.01.01 בבקשה להעביר את התובעת מביה"ס. בשנה שלאחר מכן, החמירה התנהגות התובעת, והיא אף היתה מעורבת בפתיחת תלושי שכר ובעיון במסמכים אישיים של מורות ביה"ס. 17. נוהל העברה יזומה של מורים, שנקבע בחוזר המנכ"ל, קובע כי העברה יזומה לקראת שנת לימודים חדשה תעשה בהחלטת מנהל המחוז, למוסד חינוכי המצוי עד 30 ק"מ ממקום מגורי המורה. לפיכך, אין פגם בהחלטה להעביר את התובעת לבית ספר ביקנעם. צורף אותו נוהל שבחוזר מנכ"ל משרד החינוך, הדן בהעברה יזומה של מורים. מסע' 2.1 של הנוהל עולה כי אכן לפני גיבוש החלטתו, על מפקח המחוז לבדוק את העובדות לאשורן, ולקבל את תגובת העובד על השיקולים שביסוד הכוונה להמליץ על העברתו, אשר תתועד על ידו בכתב. לאחר גיבוש ההמלצה, יועבר תיקו האישי של המורה אל מנהל המחוז, אשר יכריע בשאלת ההעברה. כמו כן, על ההחלטה להשלח למורה עד ליום ה- 30 ביוני ולא כטענת התובעת (כחודש מוקדם יותר). הנתבעות מדגישות אפוא שההודעה נמסרה לתובעת במועד שנקבע בחוזר המנכ"ל. לגרסת הנתבעות, לאחר שנודע למפקח ביה"ס, מר סעדה, כי התעוררו בעיות וחוסר שקט בקרב המורים, קיים שיחה אישית עם צוות בית הספר במשך יומיים מרוכזים. לאור השיחות התרשם כי מרבית המורים תומכים במנהלת ומעוניינים בשינוי המצב. לכן, כינס את צוות המורים והציע להם "לפתוח דף חדש" ביחסיהם. למרות זאת, המשיכו להתקבל בידיו תלונות הדדיות בין המנהלת לתובעת ושתי מורות נוספות. 18. התובעת וחברותיה ניסו להכפיש המנהלת באופן שיטתי, תוך נסיון להכשילה בתפקידה, אי קבלת מרותה כמנהלת חדשה, ונסיון שלא לאפשר לה ליישם השיטות הפדגוגיות הלגיטימיות שלה, כפי דרכה וסמכותה. טענה זו מבוססת על כך שועד המורים הורכב מ-3 מורות בלבד והתובעת ביניהן, ולטענת התובעת עצמה בעדותה לא היה צורך לחתום על מכתבי התלונה שנשלחו שכן "כולם יודעים מי זה ועד המורים"; וכן משום שהתובעת הודתה בהסכמתה לתוכן המכתבים. כן טוענת המנהלת כי כתגובה למכתבים, שלחו מספר מורות אחרות למפקח מכתב מטעמן ובו הביעו התנגדותן לאמור במכתבי הועד. צורף אותו "מכתב נגדי" שיש לומר שאף הוא לא חתום ולא נודעה זהות המורות העומדות מאחוריו. מכל מקום באותו מכתב נגדי נטען כי המכתבים שנשלחו כנגד המנהלת נשלחו ללא ידיעתן, ומבלי שהתקבלה הסכמתן של המורות העומדות מאחורי המכתב. משכך, ולאחר בירורים שערך בביה"ס סבר המפקח מר סעדה, כי יש להמליץ על העברת התובעת מביה"ס, על מנת להשיב את הסדר על כנו, ולאפשר תפקודו כמוסד חינוכי לתועלת התלמידים. סמכות ההעברה של מורים מעוגנת בחוזר מנכ"ל משרד החינוך. הנתבעות מדגישות כי סמכות זו הנה בבחינת כלי ניהולי שבדלת אמות שקול הדעת המנהלי, כאשר הסמכות נועדה לאפשר התנהלות תקינה של מערכת החינוך. הפעלת שיקול הדעת של הרשות בהעברת מורים בהתאם לנוהל הינה סמכות שלטונית מובהקת, ומשכך חיוב המדינה ונושאי תפקיד בה בנזיקין צריך שיעשה במשורה ובמקרים קיצוניים בלבד, ואך כשהדבר נעשה מתוך רשלנות רבתי או זדון. ועוד בהקשר טיעון זה, וביחס לשקול הדעת שהפעיל המפקח מר סעדה: טוענות הנתבעות כי המפקח נכנס לתפקידו בתחילת חודש נובמבר 2001, בעוד שההחלטה להמליץ להעביר את התובעת מתפקידה התקבלה במהלך חודש יוני בשנה העוקבת. באם תתקבל עמדת התובעת, הרי שסמכויות מפקחים לבצע נהלים שונים של המשרד, הנחוצים להבראת וניהול מוסדות חינוך תרוקנה מתוכן. 19. משלא כפרה התובעת בסמכות הועדה הפריטטית שהתכנסה או טענה כנגד הפגמים שנפלו לשיטתה בהרכבה, הרי שהחלטתה מחייבת אותה. התובעת עצמה אישרה שביקשה שעופרה גזית תשתתף בדיון כנציגת הסתדרות המורים. 20. השימוע אצל מנהל המחוז נערך לתובעת לאחר שידעה את מלוא הטענות נגדה שהוצגו בועדה הפריטטית, ולמרות זאת לא הצליחה לשכנעו בצדקת גרסתה. משכך טוענות הנתבעות, כי הליך ההעברה נעשה כדין, על פי סמכות חוקית, בתום לב, ותוך מתן זכות טיעון מלאה לתובעת. הנתבעות מוסיפות כי עדותה של התובעת הנה עדות יחידה של בעל דין, שכן לא הביאה ולו עד אחד מטעמה, לרבות המפקחת שקדמה למר סעדה בתפקידו, וזאת על אף טענתה כי בכוונתה לזמן 5 עדות שתתמוכנה בגרסתה. חזקה כי התובעת נמנעה לבסוף מהבאת העדות מחשש שעדותן לא תהא נוחה. בהיעדר סיוע חיצוני לגרסת התובעת, על בית המשפט לנמק החלטתו, אם ישתית קביעתו על עדות יחידה זו. 21. באשר למועד ההודעה בדבר ההעברה היזומה טוענות הנתבעות כי המדובר בטענה שזכרה בא אך בסיכומי התובעת, ומשכך מהווה הדבר הרחבת חזית אסורה ודינה להדחות. לחלופין הן טוענות כי מועד מסירת ההודעה נעשה כאמור במועדים המנויים בנוהל, וכן כי העברה לקראת שנת לימודים חדשה מתבצעת מטבעה לקראת תחילת שנת הלימודים. דיון 22. כדי להקל על ההתמצאות, להלן הכרונולוגיה, בתמצית : 2/01 - 9/01 המנהלת החדשה (נתבעת 1) פונה בשלושה מכתבי תלונה על התובעת למפקחת על בית הספר, הגב' עמירה בן מרדכי. המנהלת מבקשת העברת התובעת מביה"ס. נובמבר 2001 - המפקח סעדה נכנס לתפקידו במקום המפקחת אליה מוענו המכתבים. 12/01 - 2/02 - ועד המורים בו חברה התובעת שולח מכתב תלונה מפורט על המנהלת ועוד ארבעה מכתבי המשך בדרישה לנקיטת הליכים משמעתיים נגד המנהלת. 23.6.02 - המפקח מר סעדה מיידע התובעת שהחליט להמליץ על העברה יזומה שלה לבי"ס אחר. כלפי החלטה זו של המפקח מפנה התובעת מירב טענותיה, ואף חווה"ד הרפואית שהגישה מייחסת הנכות להחלטה טראומטית זו שנחתה עליה בהפתעה כרעם ביום בהיר. מכל מקום, הסמכות לקבל ההחלטה אם לשעות להמלצת המפקח, היא של מנהל המחוז. בתום השיחה, המפקח מזמן התובעת לשימוע שיערך למחרת בשעה 18:00 בלשכת מנהלת כ"א בהוראה. 24.6.02 - השימוע לא מתקיים. תחת זאת נשלח באותו יום מכתב מנהל המחוז שהחליט לקבל המלצת המפקח, ובמכתב מודיע המנהל לתובעת על העברתה "עקב אי התאמה לסגל ההוראה או לאקלים הסביבתי". התובעת מערערת על ההחלטה, כאשר לפי חוזר מנכ"ל משרד החינוך הערעור נידון (שוב) לפני מנהל המחוז, ואם לא מקבל מנהל המחוז את הערעור הוא מעבירו להחלטת מנהל אגף כ"א בהוראה. 10.6.02 - ישיבת הוועדה הפריטטית שמחליטה לאשר ההעברה. הועדה דנה בהמלצה להעביר התובעת ושתי מורות נוספות. לגבי מורה אחת מבין השלוש הוחלט לתת הזדמנות נוספת. 29.7.02 - השימוע אצל מנהל המחוז שאינו משנה ההחלטה. 13.8.02 שימוע טלפוני (סע' 22 לתצהיר מר סעדה) שנערך לתובעת ע"י הגב' שטרסר, המנהלת בפועל של אגף כ"א בהוראה . ב 22.8.02 - מכתב של הגב' שטרסר המיידע התובעת בדבר דחיית ערעורה. התובעת פונה לביה"ד לעבודה על מנת שימנע העברתה הכפויה לבית ספר אחר. 27.5.03 - מכתב פיטורין 23. בחקירתה הנגדית טענה התובעת כי היחסים בינה לבין המנהלת היו טובים כאשר החלה זו לנהל את בית הספר, וכי אף איחלה לה בהצלחה עת נכנסה לתפקידה, ואולם בהמשך השנה, כאשר החלה להרגיש כי מתנכלים לה, נעכרה מערכת היחסים בין השתיים. לדבריה לא היא היתה זו שניסחה את המכתבים שנשלחו, אלא הגב' יהודית רומפלר (מורה נוספת בועד המורים). לדבריה ידעה עליהם, רק לאחר ששאר המורים קראו אותם. כמו כן העידה כי כל המורים ראו את תוכן המכתבים הסכימו לתוכן, והחליטו להוציאם. לכן לא היה צורך ליידעה מראש ביחס לתוכן המכתב. הואיל ובאותו ועד היו חברות 3 מורות בסה"כ, אתקשה לקבל גרסתה של התובעת כאילו לא ידעה התובעת על תוכן המכתב ונוסחו טרם הוצג למורים. הסכסוך היה טעון, אי חתימה על המכתבים ואי ציון שם אומרים דרשני (גם אם זהות המורות החברות בועד לא היתה בגדר סוד) וסביר יותר בהקשר זה שהתובעת ידעה על נוסח המכתבים ותוכנם , לא רק בטרם נשלחו, אלא גם בטרם הוצגו לסגל ההוראה. תהא מנסחת המכתבים אשר תהא, קשה להלום שלא שיתפה בתוכנם את שתי חברותיה לועד בטרם משלוחם. לשם מסקנה זו אף אין צורך להיזקק להימנעות של התובעת מהעדת שתי המורות האחרות שהיו חברות באותה עת בועד. מכל מקום, אף לשיטת התובעת אין חולק שהיתה מודעת לתוכן המכתבים והסכימה לתוכן, בטרם משלוח המכתבים בשם הועד בו היתה חברה. באשר לטענת הנתבעות כי רוב צוות המורים לא היה מודע לכתיבת המכתבים ולא הסכים לתוכנם, העידה התובעת כי הגב' עופרה גזית (אשר ביקשה ממנהל המחוז להתעלם ממכתב התלונה של ועד המורות, כמכתב אנונימי לא מייצג) מעולם לא ביקרה בביה"ס ולא שוחחה עמה בנושא זה, בניגוד לטענת הנתבעות. כן העידה כי לאחר שטענה זו הועלתה לראשונה במכתב התשובה של הגב' גזית, נערך סקר בקרב מורות ביה"ס באשר לביקור הנטען, והנ"ל טענו כי מעולם לא פגשו בגב' גזית בבית הספר. 24. לגרסת התובעת, כוזבות הטענות שיחסו לה התססה של המורים בהפסקות כנגד המנהלת; ולו מן הטעם שהתובעת מעשנת, ולכן כדבר שבשגרה מצויה היא בשעת ההפסקות בחדר מורים אחר מזה שבו יושבים רוב המורים. לטענתה לא ידעה משך כל תקופת העסקתה על תלונות המנהלת נגדה, ועל המכתבים שנכתבו בעניינה. באשר לטענות שהעלתה המנהלת, גם בועדה הפריטטית, כי נהגה לנסוע לחו"ל במהלך שנת הלימודים במועדים לגביהם הוציאה אישורי מחלה, העידה התובעת כי ככל שנהגה לנסוע, היתה עושה זאת בסופי שבוע בלבד, שכן יום ו' היה יום חופשי, והיתה שבה במוצ"ש. בכל מקרה, תמיד התייצבה לעבודה ביום א' שלאחר מכן. בעת הדיון בבית הדין לעבודה הצהירו הנתבעות כי הנ"ל לא היווה סיבה להחלטת ההעברה לבי"ס אחר, כי אם חלק מן הסיבות לפיטוריה, כשנה לאחר מכן. לא התרתי לנתבעות הגשת תדפיס כניסות ויציאות ממשרד הפנים ולו כדי להמחיש הצדקת החלטת הפיטורין, וזאת מפאת האיחור בהעלאת הטענה, אי גלוי המסמכים, ואף אי צירופם לתצהירים, כאשר לא היה בידי התובעת להיערך לטענה זו מבעוד מועד. אין בכוונתי אפוא להתייחס לסוגיה זו שעוררה המדינה באיחור, ויש לומר כי טענה זו של המדינה לא הוכחה לגופה. אלא שממילא, כפי שיחוור, איני סבור שפיטורי התובעת יכולים להוות חלק מן העובדות המבססות עילת תביעתה הנטענת. החלטת ההעברה של המפקח מר סעדה 25. המפקח סעדה העיד בחקירתו הנגדית (עמ' 23 לפרוטוקול), כי לא קיבל לידיו תיק עם היסטוריית ביה"ס עת נכנס לתפקידו או מידע ממפקחת ביה"ס היוצאת, אלא רק נפגש עם ראש מינהל חינוך וצוות המורים וקיבל מידע באשר למצב הנוהג בביה"ס. לאחר שנכנס לתפקידו, קיים מספר שיחות עם גורמי החינוך בביה"ס ורק לאחר מכן החלו להגיע לידיו המכתבים האנונימיים שכתב ועד המורים. באופן כללי, הצהיר מר סעדה, כי לאחר שמתקבלות אצלו תלונות בנוגע לאדם מסוים, הוא נוהג לברר העניין מול הנוגעים בדבר (עמ' 24 לפרוטוקול). הביטוי "הנוגעים בדבר" הנו כללי, ויש להבינו ככולל לכל הפחות את הנילון והמתלונן. כך עשה גם לאחר שנודע לו אודות היחסים הרעועים בביה"ס, ואף הודה כי עם חלק מהאנשים ניהל שיחות של למעלה מחצי שעה על מנת לברר את הגורמים לחוסר השקט. ואולם, במקביל הודה כי מעולם לא שוחח עם התובעת לאחר שהתקבלו בידו תלונות המנהלת בעל פה באשר להתססת חדר המורים (ביחס למכתבי תלונה על התובעת שנשלחו למפקחת שהחליף - הוא לא זכר שראה אותם, ולפחות לגבי חלקם לא יכול היה להתחייב שעמדו לפניו עת נכנס לתפקידו - עמ' 26 -28 לפרוטוקול). המפקח הודה כי כאשר מתקבלת תלונה כנגד מורה יש להביא התלונה לידיעתו ולאפשר לו להגיב עליה (עמ' 26 למטה). מדוע אפוא לא שוחח עם התובעת, יידע אותה ספיציפית על התלונות בעל פה (אם לא בכתב) שהיו בעניינה, ואיפשר לה פרק זמן סביר לתגובה בטרם יגבש החלטה? הסיבה לכך לדבריו היא שמפאת היותו אחראי על כ-20 בתי ספר, אין באפשרותו ליידע כל גורם באשר לכל שיחה המתנהלת בעניינו, ובלשונו: "מפקח בי"ס מפקח על כ-20 בתי ספר ובהם יש צוותי מורים כולל בתי ספר תיכוניים וחטיבות ביניים ועל תיכוניים מדובר באלפי מורים. אני לא מגיע למצב שכל שיחה שאני מנהל, לבקש תגובה. אני לא נכנס לרזולוציה כזו. הבהרתי למורים שביה"ס נועד למטרה אחת והשיחות היו די גלויות והפניות שלי היו גם למורות וגם למנהלת. אני מדבר על השיחות המקדימות כאשר נכנסתי לתפקיד לפני התלונות. ברגע שהשקט לא הושג והרגשתי שזה פוגע במהלך התיק של ביה"ס במסגרת חובותי כמפקח קראתי לנוגעות בדבר ושם במהלך השיחה הבהרתי שמאחר והמצב לא יכול להמשך אני נאלץ להעביר את המורה בגלל חוסר התאמה לאקלים בית הספר" (עמ' 25 לפרוטוקול). הרושם הנו שכאשר קרא המפקח לתובעת לאותה שיחה ב 23.6.02, הודיע לה תוכן החלטה שגובשה כבר אצלו, להמליץ על העברתה. כאשר לא ניתנה לה הזדמנות ראויה להגיב על התלונות בהן לא יודעה כלל, בטרם יגבש המפקח החלטתו זו. 26. מהלך זה אינו מתיישב עם דבריו הקודמים של המפקח לפיהם כל תלונה שמתקבלת מתבררת מול הגורם הנילון, שהרי העד הודה בעצמו כי במקרה זה לא נערך כל בירור עם התובעת טרם קבלת החלטת ההעברה. ברי, כי הבירור הראשוני שערך עם המורים עת נכנס לתפקידו (ושהתובעת טוענת כי לא נטלה בו חלק), אינו מספיק לעניין זה, שכן אף לגרסתו נעשה הדבר טרם קבלת התלונות הקונקרטיות על התובעת. ככל שהמדובר בתלונות אלו, לא נערך אף בירור למול המורות המרכיבות את ועד המורים וקולן לא נשמע. הכוונה לתלונות בעל פה - שכן לגבי מכתבי התלונה שבכתב שהעבירה המנהלת ביחס לתובעת - כזכור טען מר סעדה שאינו זוכר אותם ולא יכול היה להתחייב שעמדו בפניו. אך כך או אחרת - מדובר על 3 מכתבים שהפנתה המנהלת למפקחת ביה"ס שמר סעדה החליף. המכתבים הם מפברואר 2001, מאי 2001 וספטמבר 2001, היינו קדמו למכתבי התלונה של ועד המורות. המכתב השלישי שמוען גם לתובעת, כולל טענות ביחס לסירובה ללמד בכיתת מדעים את מלוא 30 השעות של היקף משרתה. שני המכתבים הראשונים שלא מוענו לתובעת (ולו בהעתק), כוללים הטענות המשמעתיות שעליהן חזרה המנהלת ביוני 2002 בועדה הפריטטית: שהתובעת מתסיסה חדר המורים , גורמת לאווירה לא נעימה, מאיימת על מורות, ומרבה בהיעדרויות (לרבות סיפור הנסיעה לחו"ל במועד לגביו המציאה תעודת מחלה). כאשר בשני המכתבים התבקשה העברתה של התובעת מבית הספר. לא נסתרה טענת התובעת ששני המכתבים ראשונים הנ"ל לא הובאו לידיעתה (וראה גם חקירת המנהלת בעמ' 36 למטה, עמ' 37 למעלה): בין אם עמדו 2 מכתבים אלה לנגד עיני מר סעדה עת נכנס לתפקידו בנובמבר 2001 ובין אם לאו - לא היה זה תקין שמשרד החינוך - לא יידע התובעת בתוכן המכתבים ויבקש עמדתה בטרם תתקבל החלטת ההעברה, ככל שהחלטה זו הושפעה גם ממכתבים אלה. חוזר מנכ"ל קובע בפירוש שנדרשת בדיקה יסודית של העובדות וקבלת תגובת עובד ההוראה , בטרם יקבל המפקח החלטה על העברתו היזומה. לכל היותר (אם בכלל) ניתן היה להימנע מקבלת תגובה, אם החליטה המפקחת הקודמת (שמר סעדה החליפה, ואליה מוענו מכתבי המנהלת), שהתלונות לא מוצדקות לגופן או שאין הן מצדיקות בכל מקרה העברה יזומה. אז מן הדין היה ליתן לפחות גושפנקא בכתובים להחלטה שכזו, אם וככל שמכתבי התלונה עצמם מתויקים ונשמרים, על מנת "שהשד" של דרישת ההעברה לא יתעורר מרבצו בשלב מאוחר יותר, כתולדת אותן תלונות. המפקחת הקודמת לא הובאה לעדות ולא ניתן לדעת מה היה מערך שיקוליה כאשר לא פעלה לברר מול התובעת התלונות. אך לכל הפחות מחזק הדבר ההנחה שאותה מפקחת קודמת לא מצאה התלונות מוצדקות כלל או לפחות לא מצאה אותן מצדיקות שקילת מהלך להעברה יזומה של התובעת. שאחרת היה עליה הן לפי חוזר מנכ"ל והן לפי כללי ההגינות הבסיסית, ליידע התובעת באותן תלונות ולקבל עמדתה. אין חולק שהדבר לא נעשה. מן האידך גיסא, מכתב התלונה הראשוני והמפורט ביחס להתנהלות המנהלת, שהגיש ועד המורים בדצמבר 2001, אף שלא נשא חתימות ושמות של הכותבות, הופנה ישירות אל המנהלת, והתריע על הכוונה לדרוש הליכי משמעת כנגד המנהלת (יתר המכתבים ששלח ועד המורים אכן לא הופנו למנהלת, אך מה שנדרש בהם הנו המשך טיפול והליכי משמעת בעקבות אותו מכתב). כך שהמנהלת היתה מודעת לתלונות לגופן. ואכן אף זהות הכותבות מן הסתם היתה ידועה למנהלת, שידעה מי החברות בועד. נוצר מצב בו צד אחד לסכסוך מודע למתרחש, והצד השני כלל אינו יודע מה מתחולל מאחורי גבו . 27. באשר לטענות התובעת לפיה השימוע נערך ע"י המפקח על בית הספר ולא ע"י המפקחת המקצועית, השיב מר סעדה כי העברת מורה שאינה מטעמים פדגוגיים אינה דורשת את נוכחות המפקח המקצועי, אלא רק את נוכחות המפקח הכללי על בית הספר. משהחלטת ההעברה התקבלה בשל בעיות של חוסר התאמה, לא התעורר הצורך בזימונה של המפקחת המקצועית לדיון. לא ראיתי לנכון לפקפק בטענה אחרונה זו של העד, שלא נסתרה, והנה אף הגיונית לגופה. 28. כאמור, בהתאם לנוהל שבחוזר מנכ"ל שצורף לתצהירו של מר סעדה, עולה כי טרם גיבוש ההחלטה על העברה יזומה, על המפקח הישיר לבדוק את העובדות לאשורן ולקבל את תגובת עובד ההוראה על השיקולים שביסוד הכוונה להעבירו. תרשומת השיחה תועבר לאגף כ"א במחוז וזה יעביר את התרשומת, בצירוף התיק האישי, לעיונו והכרעתו של מפקח המחוז. כמו כן נאמר שם (בסעיף 2.3) כי הודעת ההעברה מטעם מנהל המחוז תשלח לעובד בדואר רשום עד ה-30 ביוני. באם רצון המורה לערער על ההחלטה, עליו לפנות בכתב למנהל המחוז בתוך שבוע מיום מסירת ההודעה. באם דחה מנהל המחוז את הערעור, יעבירו להחלטת מנהל אגף כח אדם בהוראה. 29. כאמור, התקשיתי למצוא בהליך שקיים מר סעדה בעניינה של העותרת משום קיום הוראות הנוהל המחייב שבחוזר מנכ"ל משרד החינוך. גם אם אקבל דבריו כי אין הוא יכול מעשית לקיים בירור בזמן אמת למול כל נילון, ביחס לכל תלונה, הרי שהמינימום המתחייב הן מן הנוהל, והן מכללי הגינות ועיקרי הצדק הטבעי, הנו שבטרם יגבש המפקח עמדה או המלצה משמעתית לגבי העברה יזומה של עובד הוראה נילון (ועוד החלטה שעשויה להשפיע על האחרון משמעותית אם תתקבל) - יציג בפני הנילון את התלונה וישמע עמדתו לגביה. המועד בו נודע לתובעת לראשונה אודות הכוונה להעבירה מביה"ס היתה רק בשיחה שהתקיימה עם מר סעדה, שמעולם לא שוחח עמה אישית קודם לכן ביחס לתלונות הקונקרטיות בעניינה. אני מקבל טענת התובעת בעניין זה. התובעת לא עודכנה מראש אודות השימוע, לא ניתן לה זמן להיערך אליו כיאות, ולא הונחה בפניה התשתית הנדרשת על מנת שתוכל להתגונן בצורה נאותה בפני הטענות (ראה ע"ע 1024/02 הרשיש נ' עיריית אופקים ). 30. נראה כי מר סעדה הגיע לשימוע זה כשדעתו כבר מגובשת, וכל שנותר היה מתן גושפנקא להחלטה שקיבל, להמליץ על העברת התובעת לבי"ס אחר. מטופס השימוע שצירף מר סעדה לתצהירו, עולה כי הודיע לתובעת שבכוונתו להעבירה לבי"ס אחר עקב בעיות חוסר אמון ותקשורת בינה לבין המנהלת, הפוגעות בתפקוד ביה"ס. בנוסף כאמור, זומנה התובעת לדיון בפני מנהלת כ"א בהוראה יום לאחר מכן, דיון אשר לא התקיים. לטענת מר סעדה בסע' 13 לתצהירו, לא התקיים הדיון למחרת שכן התובעת ביקשה לדחות המועד, ולכך לא היתה נכונות מצד הנתבעת ושלוחיה, לאור המועד המחייב שבחוזר מנכ"ל שעד אליו יש לשלוח הודעת העברה חתומה ע"י מנהל המחוז (30 ליוני). ואכן דומה כי אותו מועד והצורך לעמוד בו, הוא שגרם לבהילות בכל התנהלותה של הנתבעת 2 כלפי התובעת. שאחרת ניתן לשאול, גם בהינתן הצורך ליתן מענה למצב שנוצר בביה"ס, מה בער עד כדי כך ב 23 ליוני, שלא איפשר למר סעדה לקיים השיחה עם התובעת, להביא לידיעתה התלונות נגדה, להודיע שהוא שוקל העברה יזומה, ולקבוע עמה מפגש ולו יום יומיים אחר כך, על מנת שתוכל להשיב באופן מסודר ולאחר הכנה, בטרם יחליט אם להמליץ על העברתה. במקום זאת קיים המפקח השיחה עם התובעת והודיע לה החלטתו לאלתר. ויום אח"כ כבר קיבלה התובעת החלטת ההעברה ממנהל המחוז. צריך גם לזכור שממועד משלוח מכתבי ועד המורות שהיוו נקודת שיא בסכסוך, ועד להחלטת המפקח חלפו כארבעה חודשים. היה זמן להקדים הבירור מול התובעת, כדי לאפשר קבלת תגובה מסודרת שלה , לאחר עימותה מול התלונות נגדה, ובטרם גיבוש דעה. דרך זו היתה ראויה, במקום לפעול בבהילות כדי להספיק ולעמוד במועד האחרון שנקבע בחוזר המנכ"ל. אציין כי התרשמתי שמר סעדה (שהותיר בי רושם של אדם מסור לתפקידו) נקלע בתוקף תפקידו כמפקח חדש על ביה"ס לסיטואציה אנושית לא פשוטה. סיטואציה זו אכן הפריעה לתפקוד בית הספר כמוסד חינוכי, לאור יחסי אנוש עכורים בין התובעת וחלק מן המורות מחד, לבין המנהלת מאידך. ואכן כפי שכבר ציינתי , היה צריך לפתור מצב זה. אין לי ספק שמר סעדה פעל מתוך אמונה בצדקת עמדתו, עת קיבל ההחלטה לפתוח בהליך העברה יזומה של התובעת. אלא שהדרך בה התקבלה ההחלטה לא ענתה לטעמי על דרישות הנוהל שנקבע בחוזר מנכ"ל, ונועד לאפשר לעובד הוראה הזדמנות הוגנת להתגונן בטרם תתקבל החלטת העברה כפויה בעניינו למוסד חינוך אחר. הועדה הפריטטית 31. באשר להליכים בועדה הפריטטית, קבעו בתי הדין לעבודה לא אחת כי על ועדות אלו, הכוללות נציגי העובד והמעביד, מכוח היותן יציר כפיהם של הצדדים ליחסי העבודה, לנהוג בהתאם לכללי הצדק הטבעי, היינו לאפשר למי שבעניינו דנים להופיע בפני הועדה ולהשמיע טענותיו, ולא לחרוג מהסמכות שהוקנתה להן בהסכם שהקימן (דב"ע מה/30-3 צביאל נ' ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל יז 225, פסקה 4). יש צדק בטענת הנתבעות לפיה משלא כפרה התובעת בסמכות הועדה או הרכבה ושיתפה פעולה עם ההליך, (לרבות בנושא בענין השתתפותה של הגב' עופרה גזית בועדה מטעם הסתדרות המורים), למרות שכל הנתונים הנצרכים לענין היו ידועים לה, הרי שאין באפשרותה כיום לטעון כנגד הרכבה או כנגד ההליך. יצויין כי התובעת גם הודתה בחקירה שהיא שביקשה שהגב' גזית תשתתף בועדה, וכי רק משנוכחה לדעת שהאחרונה לא תמכה בעמדתה, העלתה טענות לגבי השתתפותה. איני רואה לנכון אפוא לדון בטענות שמעלה כיום התובעת בדיעבד כנגד ההליך בועדה הפריטטית. יש גם לומר כי לא הוכח שנמנעה מן התובעת זכות הייצוג בועדה, ויכול שייצוגה היה מייתר חלק מן הטענות שהיא מעלה כעת לגבי ההתנהלות בוועדה. לכך יש גם להוסיף שהועדה פריטטית בין אם קוימה לפנים משורת הדין, לשיטת המדינה, ובין אם קוימה כחלק מנוהל מחייב ביחסי העבודה, לשיטת התובעת, אינה בגדר שלוחתו של משרד החינוך, או אורגן שלו. מדובר בועדה בה אמורים להשתתף נציג המעביד מחד, ונציג הארגון היציג של המורים מאידך, בנסיון לפתור הסכסוך. מדובר בטריבונל ולא בידו הארוכה או שלוח של המעביד (משרד החינוך). לא ברור אפוא מכוח מה ניתן לחייב את המדינה בנזיקין בגין פגם זה או אחר שנפל מלפני הועדה הפריטטית, אף בהנחה שנפל פגם כזה. למשרד החינוך אין אחריות נזיקית שלוחית או ישירה למעשים או מחדלים של הועדה הפריטטית או לפגם נטען שנפל בהרכבה. דיון בפגמים מעין אלו להם טוענת התובעת בסיכומיה, יכול שהיה רלבנטי במסגרת הדיון בביה"ד לעבודה בצו המניעה לו עתרה התובעת, ולא במסגרת בירור העילה הנזיקית. 32. מכל מקום, מפרוטוקול הועדה עולה שאז לכל הפחות למדה התובעת בודאות על מכלול הטענות כלפיה, שהועלו ע"י המנהלת באופן סדור: התובעת מתסיסה את חדר המורים, היא וחברותיה פתחו תלושי שכר של מורים, שלחו מכתב מכפיש בתפוצת נאטו ואיימו על מורים שלא אבו לחתום, מתסיסה הורים, מתיימרת לחלק הוראות לאם הבית ועובדי נקיון, לא רצתה לקבל את מערכת השעות, נעדרה מעבודתה, ונסעה לחו"ל פעמיים במועדים לגביהם המציאה אישורי מחלה. 33. הנתבעות כאמור טוענות שקיום הדיון בועדה הפריטטית היה לפנים משורת הדין. לפיכך הרי שלא נגרע דבר מזכויותיה של התובעת, ואין לה על מה שתלין. כאשר אף נציגות הסתדרות המורים שאמורות להגן על עניינה אם מוצדק הוא, הסכימו בנסיבות שיש צורך בהעברתה. פרוטוקול הועדה הפריטטית מציין כי התכנסות הועדה הינה נוהל חדש ונסיוני מטעם הסתדרות המורים. מכל מקום, קבעו בתי הדין לעבודה כי הוראות חוזרי המנכ"ל מהוות הסדרים חד צדדיים שקבע לעצמו משרד החינוך, ואין הדבר פוטר אותו מעקרונות המשפט הציבורי, הקובע חובת קיום שימוע טרם קבלת החלטה על פיטורי עובד, או סטייה מהנהלים שלטובת העובד שנקבעו בחוזרים (ע"ב (נצ') 1819/99 אסחאק נ' מדינת ישראל- משרד החינוך ). גם אם אניח שלא היתה חובה כלל להשתתף בהליך של ועדה פריטטית, אין עצם ההחלטה לקיים ההליך פוטרת המעביד - משרד החינוך - מחובת השימוע. על הרחבת תחולתה של חובת השימוע של המעביד בדין העבודה בטרם תתקבל החלטה בעניינו של עובד - שמקבילתה הנה זכות הטיעון של העובד לאחר שהוצגו בפניו בלי להסתיר דבר מלוא הטענות נגדו - ניתן ללמוד מפסיקת ביה"ד הארצי לעבודה בע"ע 1027/01 ד"ר יוסי גוטרמן נ' המכללה האקדמית עמק יזרעאל פד"ע לח 448. מפסק דין זה ניתן לגזור כי אף בהיעדר נוהל שימוע מחייב או הליכי שימוע ספציפיים הקבועים בהסכם קיבוצי חל - חובת השימוע הנה חלק מדין העבודה הנוהג בכל מקום עבודה, בודאי כאשר המעבידה אינה אלא המדינה. ובודאי כאשר מדובר בשאלת המשך העסקה, אך גם כאשר מדובר בפגיעה של ממש בזכויות העובד שאינה עולה עד למדרגה של פיטורין. אסתפק בציטוט מסעיפים 13 עד 15 של פסק הדין (הדגשות לא במקור): "...עמדתה של המכללה, לפיה פטורה היא מחובת קיומה של זכות הטיעון למרצה הנמצא "בתקופת ניסיון", עמדה התומכת יסודותיה ב"מציאות הנוהגת" בעולם האקדמי והמתגדרת בשמו של "החופש האקדמי", אינה מקובלת עלינו כלל ועיקר. הלכה פסוקה היא, מימים ימימה, כי זכות הטיעון הינה מזכויות היסוד הראשוניות בשיטתנו המשפטית, ומקום של כבוד שמור לה ביחסי העבודה בכלל, קל וחומר עת נשקלת אפשרות לסיום העסקתו של עובד, בין בדרך של פיטורים ובין בדרך של אי-חידוש חוזה עבודה. ודוק. זכות הטיעון איננה מטבע לשון, אין לראות בה "טֶקֶס" גרדא שיש לקיימו, מצוות אנשים מלומדה, כדי לצאת ידי חובה. זכות הטיעון נמנית על זכויות היסוד של שיטתנו המשפטית ומטרתה להביא לידי כך שתתקבל החלטה עניינית, מושכלת ומבוררת, תוך מתן תשומת לב מלאה ומשקל ראוי לעמדותיו ולעניינו של מי שעלול להיפגע מן ההחלטה. זוהי זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו או בעניינו ובהתאם ליתן תגובתו להן, להציג את האידך גיסא מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו (לעניין זה ראו דב"ע מח/3-148 שק"ם בע"מ - גרינברג [1], בעמ' 143). עד כאן הזכות וממנה נובעת החובה המוטלת על המעביד - להציג בפני העובד את הטענות המופנות כלפיו, את השאלות שעלו בעניינו אשר יש בהן כדי להשפיע על מקבל ההחלטה. כל זאת בפתיחות, בהגינות ובתום-לב מבלי לכחד דבר מן העובד. דרכי קיומו של השימוע נקבעו זה מכבר. יכול שייעשה בכתובים ויכול שיתקיים בפני מי שהוסמך לכך. עיקרו של דבר בחובתו של המעביד ליתן דעתו לטיעוניו של העובד ולשמוע אותם בלא פניות, בלב נקי ובנפש חפצה, קודם שתיפול ההחלטה הסופית העשויה, לא אחת, להיות בלתי הדירה ומכרעת לגביו. אין אנו מתעלמים מכך, שבמצבים מסוימים לא יהא בזכות הטיעון להגשים את ייעודה ועל-כן אף לא תידרש. כך במקרה בו הייתה ההתקשרות בין המעביד ועובדו, מלכתחילה, לביצוע עבודה מוגדרת ומסוימת לתקופה קצובה בלבד, כגון קבלן המעסיק מהנדס בחוזה לזמן קצוב בפרויקט בנייה, כאשר ברור וידוע לשניהם שתחילת העבודה וסיומה באותו פרויקט עצמו, ולאחריו נפרדות דרכיהם. או אז, לא יהא בזכות הטיעון כדי לשנות מן העובדה שעם סיום הפרויקט באה לסיומה מאליה ההתקשרות בין השניים, ואין עוד סיכוי לחידושה או להמשכה..." השימוע אצל מנהל המחוז והערעור בפני מנהלת אגף כ"א בהוראה של משרד החינוך 34. בשלב זה כאמור, וגם אם באיחור, כבר היתה התובעת מודעת לטענות נגדה כפי שהוצגו בועדה הפריטטית. ואולם, גם כאן, יקשה לראות באופן ניהול הדיון משום הליך שימוע במובן האמיתי שנתייחד למושג בפסיקה: השימוע ארך זמן קצר ביותר (לאור אורכו של הפרוטוקול), כאשר במהלך הדיון, מטיח מנהל המחוז בפני התובעת את טענות המנהלת, ולא בבחינת "הגיבי ונשקול". מן הפרוטוקול לא עולה שקוים דיון אמיתי תוך פתיחות לשכנוע, דיון בו ניתנת לתובעת אפשרות אמיתית ולא פורמלית גרידא להגיב לטענות בצורה עניינית או להביא טענותיה הסותרות. גם במקרה זה , נראה על פניו כי מנהל המחוז במשרד החינוך הגיע לדיון כשדעתו מגובשת בשאלת ההעברה, מבלי שיהיה בקיום הדיון או בהעדרו כדי לשכנעו אחרת. השימוע, מניח פתיחות לשכנוע, וזכות של עובד ההוראה לנסות ולשכנע. אין טעם בשימוע שכל תכליתו ליידע התובעת בהחלטה שכבר התקבלה. מנהל המחוז לא הובא לעדות ע"י הנתבעת ולפיכך לא נותר לי אלא להתרשם מפרוטוקול השימוע שהוגש. ביחס לשלב הבא של הערעור שהגישה התובעת - החלטת מנהלת כ"א בהוראה: כאן כל שבוצע היה שיחה טלפונית עם הגב' שטרסר. 35. לסיכום: איני סבור שהמעבידה, הנתבעת 2, העניקה לתובעת זכות הטיעון המהותי, ביחס להחלטת ההעברה היזומה מבית הספר בו לימדה 21 שנה. ואם יטען הטוען כי עצם הדיון בועדה הפריטטית הקנה לה לתובעת זכות הטיעון המהותית, הרי שיש לומר כי בועדה זו למדה התובעת לראשונה על הטענות נגדה, כאשר המנהלת הגיעה עם "משנה סדורה" של טענותיה כלפי התובעת ושתי המורות הנוספות, אותה הציגה בפני הועדה. המנהלת אף צירפה לתצהירה מסמך עמדה שהכינה לקראת הדיון בועדה. אין בכך כל פגם, אך לא נראה שלתובעת היתה אפשרות מקבילה להכין "משנה סדורה" נגדית, מבעוד מועד, משלמדה על הטענות לראשונה בועדה. שוב - איני מציין הדבר לצורך דיון בפגמים שהתובעת טוענת שנפלו בדיון בועדה - אלא כדי להמחיש שלא היה בדיון באותה ועדה כדי למצות חובת השימוע בה חבה הנתבעת 2 כלפי התובעת. מה שעולה כדי פגם בהליך מנהלי מבחינת דיני העבודה עשוי שיעלה כדי התרשלות בעילה הנזיקית. לעניין זה אדרש להלן. 36. על דרך העיקרון, מקובל עלי הילך טיעונה של הנתבעת 2 שבמסגרת בירור העילה הנזיקית, אכן לא אמור בית המשפט לתחלף שיקול הדעת של משרד החינוך בכל הקשור לניוד עובדי הוראה, בין אם מוצדקת ההחלטה לגופה ובין אם לאו: שהרי הדיון כאן אינו תחליף לדיון שהיה אמור להתקיים בבית הדין לעבודה , בצו המניעה שביקשה התובעת. אלא שראיתי לנכון בכל זאת להתייחס ולדון בקצרה בטענות שהעלו הצדדים לגופה של החלטת ההעברה. זאת מן הטעם שהדיון בסיבתיות כן נדרש במסגרת בירור עוולת הרשלנות. ויכול שיטען הטוען, כי גם אם לקתה הפרוצדורה, הרי במהות לא נגרע דבר, שכן מוצדקת היתה ההחלטה לגופה או לכל הפחות עמדה במתחם הסבירות שלאורו נבחן שיקול הדעת המנהלי. מה לתובעת כי תלין על הפרוצדורה בה נפל פגם, אם גם במצב בו היתה ניתנת לה זכות הטיעון המהותית, היתה החלטתו של מר סעדה מוצדקת, לכל הפחות עומדת במתחם של סבירות, ודינה היה להתקבל לגופה? לצורך מקטע זה של הדיון שעניינו בקטע צר של הקשר הסבתי העובדתי, רלבנטי אפוא לייחד מספר מלים לנושא צידקת ההחלטה לגופה מבחינת עמידתה במתחם של סבירות. חלקו הארי של הדיון בקשר הסבתי העובדתי - אינו נוגע לשלב זה של הדיון שעניינו בחבות, אלא לקשר הסבתי הרפואי. לעומת זאת השאלה "מה היה קורה אילו", למרות שהיא שייכת לבירור שלב הקשר הסבתי העובדתי - אכן שייכת לשלב זה של הדיון. אף בעלי הדין הניחו ענין זה, שכן התייחסו, כל אחד לשיטתו, לצדקת החלטת ההעברה. ענין זה נוגע לשאלת הנושא באחריות ליחסי האנוש העכורים שנוצרו, והאם, גם בהנחה שהתובעת היא שנושאת באחריות מלאה או חלקית למצב שנוצר, לא ניתן וראוי היה להסתפק באמצעי משמעתי שחומרתו פחותה. טענות המנהלת לגבי התנהלות התובעת כבר פורטו, ולכך יש להוסיף גם טענות בדבר בחירה לא כשרה של הועד שהתובעת היתה אחת מחברותיו. טענות התובעת כלפי המנהלת נגעו הן לאופן הניהול, והן "לרדיפה אישית" אחר התובעת , שלטעמה של האחרונה נגעה כנראה לתחושת חוסר בטחון ממנה סבלה המנהלת, בנסיון לבסס סמכותה כמנהלת חדשה (עמ' 7 לפרוטוקול). דוגמאות שהביאה בביה"ד לעבודה ובפני נגעו לאי תיקון המחשבים בחדר המדעים מה שהקשה מאד על עבודת התובעת כמורה; אי יידועה בדבר השתלמות למורים למדעים; נטילת העכבר למחשב והפקדתו למשמרת אצל המזכירה; הכנסת כיתות (כלליות) לחדר מדעים שהתובעת הצליחה להקים בדי עמל ותקציבים שהושגו בזכות פועלה רב השנים בתחום - כאשר חדר המדעים אינו מתאים לשמש כיתות כלליות בשל ציוד שביר ויקר ואף חומרים מסוכנים . אמנם למקרא ראשוני נדמים הדברים כזוטות, אך התובעת למדה מהם על נסיון מכוון להתאנות לה ברמת היומיום, ולהצר צעדיה. בענין אחרון זה של צדקת החלטת ההעברה לגופה או סבירותה לא הביאו שני הצדדים ראיות שאמורות להיות זמינות: לעמדת שני הצדדים, היו צריכות להיות מורות שתתמוכנה בעמדת כל צד ולא הובאו לעדות: התובעת הודיעה בתחילה כי תזמן 5 מורות (שלא העידו לבסוף), והמנהלת מצדה טענה הרי בועדה הפריטטית ובמכתבי התלונה כי התובעת איימה על מורות, הסיתה מורות, היו מורות שהסתייגו מדרכה וכו'. שני הצדדים יכולים היו לכאורה לזמן עדים שיתמכו בעמדתם לגופה. לא מן הנמנע כי טעם טוב נעוץ היה בבסיסה של הימנעות זו, שיסודו בחוסר רצון לעורר מחדש שדים מרבצם בתחום יחסי העבודה בביה"ס או חוסר רצון של מורות משני עברי המתרס להעיד. אלא שהשורה התחתונה לצרכי הליך זה ומה שנותרנו עמו, הנן טענות המנהלת כנגד התובעת ולהיפך, ללא תימוכין קבילים נוספים לעמדת כל צד: לא של עדים שלכאורה קיימים, ולא בראיות שכן שהוצגו, שאינן אלא מסמכים שנתנו ביטוי לטענות ההדדיות, בנקודות זמן שונות. מאחר ולא אוכל לומר שבענין זה עדות התובעת מחד, או המנהלת מאידך, עשו רושם לא מהימן, הרי ששקלול הנתונים מוליך למסקנה הבאה: בענין צדקת החלטת העברתה היזומה של התובעת לגופה, ועמידתה במתחם הסבירות עסקינן במצב של "תיקו ראייתי". 37. בין אם מוצדקת או סבירה היתה החלטת ההעברה לגופה ובין אם לאו, הרי שדרך קבלת ההחלטה - היתה פגומה כאמור. בהיעדר יידוע של התובעת בדבר התלונות בעל פה ובכתב נגדה ותוכנן, ומתן אפשרות להשיב באופן סדור לאחר שתתכונן לכך, לא עמדו לנגד עיני המפקח כל הנתונים הנצרכים לשם קבלת החלטה כיצד יש לפתור הבעיה, מי הנושא באשם למצב שנוצר, האם יש צורך באמצעי משמעת ואם כן איזה. אין ספק כי מר סעדה היה חייב לקבל החלטה. יתכן בהחלט שקיבל ההחלטה הנכונה, ויתכן גם שלא. אלא שדרך קבלת ההחלטה שמשמעותה הקשה מבחינת התובעת היתה חייבת להיות נהירה - חטאה כאמור בחוסר זהירות, גם אם יסודה בכוונה טובה. כאשר דרך קבלת ההחלטה לפתוח בהליך העברה יזומה של התובעת היתה פגומה , אני סבור שנטל הבאת הראיות להוכחת צדקת ההחלטה לגופה - רבץ על הנתבעת 2. אכן על התובעת רובץ נטל השכנוע להוכחת התביעה מתחילה ועד סוף. אלא שבמשפט האזרחי, יכול לעתים שנטל הבאת הראיות, להבדיל מנטל השכנוע , יעבור מצד לצד. ואם הצד אליו עבר הנטל לא הביא ראיות זמינות להוכחת עמדתו, ייחשב כמי שלא הוכיח אותו עניין לגביו עבר אליו הנטל. ראה למשל: ע"א 2176/94 מדינת ישראל נ' טבנג'ה ; ע"א 600/86 עמיר נ' קונפינו פ"ד מו(3) 233, 240. לו קיימה הנתבעת 2 חובתה לתת זכות שימוע מהותית לתובעת בשלבים השונים, בפרט בטרם קיבל המפקח החלטתו להמליץ על העברה יזומה, הרי שממילא ניתן היה לטעון שכל עוד לא נקבע אחרת בביה"ד לעבודה, לא נפל כל פגם בהחלטת ההעברה לגופה, ושמא אף חזקת תקינות המעשה המנהלי פועלת לטובת הנתבעת, בכובעה כמשרד החינוך, האחראי לניהול שוטף ותקין של מוסדות חינוך. ולכל הפחות יש להעמיד ההחלטה בחזקתה שהתקבלה לא רק בדרך הנאותה אלא שמצויה היא במתחם הסבירות של הפעלת שיקול הדעת המנהלי. אין ספק שאחריות הנתבעת 2 לתפעול שוטף ותקין של מוסדות חינוך מניחה לעתים הצורך בשימוש באמצעי משמעת. והרי הסמכות לניוד עובד הוראה למוסד חינוכי של עד 30 ק"מ ממקום מגוריו עוגנה בחוזר מנכ"ל משרד החינוך לא רק למקרה של אי התאמה לאקלים בית הספר (הנימוק שניתן במקרה של התובעת) אלא גם למקרים של צמצום תקנים של מוסד חינוכי, מחסור בעובדי הוראה במוסד "הנעבר" וכו'. כלומר מדובר בכלי ניהולי שהשימוש בו ייעשה לא רק משיקולי משמעת. וכאשר כל הדברים שווים, אכן לא יתחלף ביהמ"ש שיקול דעתה של הרשות שבתחום סמכותה, ביחס לעשיית שימוש בכלי משמעת או כלי ניהול העומדים לרשותה. אלא שהדברים אינם שווים, וכאשר מסקנתי היא שהליכי השימוע קוימו רק מן הפן הפורמלי ולא המהותי, ולא ניתנה לתובעת הזדמנות הוגנת מבעוד מועד להתגונן בטרם תתקבל החלטה בעניינה, הרי שהנגזרת בפן עוולת הרשלנות בה עסקינן היא אחת: הנתבעת 2 קיימה הליכי השימוע כלפי התובעת באופן שסטה מסטנדרט סביר וזהיר. במלים פשוטות: התובעת הוכיחה שהנתבעת 2 התרשלה כלפיה כאשר לא יישמה כהלכה חובת השימוע ומתן זכות טיעון בטרם ימליץ המפקח על העברתה היזומה, ואף לא אח"כ בשימוע שהתקיים אצל מנהל המחוז. בכך סטתה הנתבעת הן מחוזר מנכ"ל שעיגן זכות הטיעון המהותי בטרם יקבל המפקח החלטה להמליץ על העברה יזומה, והן מחובת השימוע החלה ממילא אף בלעדי אותו חוזר. כאשר זו המסקנה, הרי שככל שטענת הנתבעות הנה שהחלטת ההעברה היתה מוצדקת לגופה, ומשכך לא נגרם לתובעת כל נזק, שכן זו היתה התוצאה המתבקשת אפילו לו התקיימו כל הליכי השימוע כהלכתם, הרי שעליהן נטל הבאת הראיות בענין אחרון זה. ענין זה רלבנטי רק משעה שכפות המאזנים נותרו מעויינות. מאחר ואכן נותרו מעויינות במקרה ספציפי זה הרי שיש לקבוע שלצרכי הליך זה לא עמדה הנתבעת 2 בנטל שעבר אליה, ולא הוכיחה סבירות ההחלטה לגופה להעביר התובעת אף לא מידתיות האמצעי, כאמצעי משמעת נדרש. 38. אם כך, הנתבעת 2 אמנם התרשלה כלפי התובעת במה שקשור להליך העברתה. לעומת זאת, לא ברור כלל, ולו ברמת הלכאורה, מדוע זה נתבעה המנהלת אישית. המנהלת היא זו שביקשה העברתה של התובעת, עמה היתה מסוכסכת. לא המנהלת היא שמקבלת החלטת ההעברה, והיא אף לא זו שממליצה עליה. ההמלצה באה מן המפקח, והמחליט הוא מנהל המחוז. לא המנהלת היא שאחראית על ניהול ותקינות הליכי השימוע השונים שנערכו לתובעת. עדותה מטעם הנתבעת היתה רלבנטית, אך לא כבעלת דין שכנגד. כל התרשלות שיכולה להיות מיוחסת בהקשר דנן - עניינה רק בפעולות הנתבעת 2 . דין התביעה נגד המנהלת להידחות. 39. כאמור, איני רואה לנכון להתייחס לטענות התובעת ביחס לפיטורין: אף אם בשלב זה לא נבחן לגופו הקשר הסבתי הרפואי, הרי שניתן להתייחס למסגרת הפלוגתאות המחייבת שהציבה התובעת עצמה בכתב התביעה ובחוות הדעת המצטרפת אליו. המומחית מטעם התובעת מייחסת בחוות דעתה את נכותה של התובעת להחלטת ההעברה שקיבל המפקח, והפרוצדורה בה התקבלה, שגרמו לתובעת לטראומה נפשית (ראה עמ' 2 למעלה בחוות הדעת). כך אף בתצהירה של התובעת: התובעת מתייחסת להחלטת ההעברה של המפקח כפי שאושרה בתורת "התאונה" שגרמה לה לטראומה ונכות נפשית. כך אף נקבע במוסד לביטוח לאומי (ענף נפגעי עבודה). והרי לשיטת התובעת, עוד קודם שהגיע מכתב הפיטורין כבר הרגישה שמצבה הנפשי בעקבות הטראומה אינו מאפשר לה לעבור לביה"ס ביקנעם : ראה סע' 17 , 18 ו 25 לתצהיר התובעת. ניתן לדבר על התרשלות משעה שהפר מעביד חובת זהירות נתונה ביחסים מול העובד, במקרה זה על דרך מחדלים שחדל בפרוצדורה בה התקבלה החלטה ההעברה, לרבות סטיה מנוהל מחייב שבחוזר מנכ"ל משרד החינוך. אך ממילא לא הוכחה הפרה שכזו בכל הקשור לפיטורי התובעת, והתובעת עצמה לא הציבה הפיטורין בתור גורם לנכותה הנפשית (אף אם בריאות - לא הוסיפו). זאת ועוד: משיקולי מדיניות, קשה להלום שהעילה הנזיקית תקים זכאות למי שסובל מנכות נפשית בעקבות פיטורין שפוטר כדין, ולו פיטורין שאינם מוצדקים לגופם לשיטתו (וכי יחסרו מקרים בהם סבור העובד שפיטוריו אינם מוצדקים?). 40. קביעתי שהנתבעת 2 התרשלה כלפי התובעת אינה מסיימת הבדיקה, שכן אין די בהתרשלות. יכולים להיות מעשים או מחדלים שונים העולים כדי התרשלות. אלא שההתרשלות שתקים אחריות של נתבע (בין במעשה ובין במחדל) מכוח עוולת הרשלנות הנה רק זו המהווה הפרה של חובת הזהירות המושגית והקונקרטית, מקום שאלו קיימות לנתבע ביחס לתובע, ורק התרשלות הקשורה סבתית לנזק. הנתבעת 2 היתה מעבידתה של התובעת. לא ארחיב הדיבור ביחס לחובת הזהירות המושגית המוטלת על המעביד ביחס לעובד. ברי , כי זו נתונה, ושלב זה עברנו מזמן בפסיקה. סימני השאלה הנצרכים למענה נוגעים ליסודות חובת הזהירות הקונקרטית ויסוד הקשר הסבתי המשפטי. טעם הדבר נעוץ ביכולת הצפיות הטכנית והנורמטיבית. 41. כידוע, המבחן המשמש בקביעתה או שלילתה של חובת זהירות קונקרטית, הנו מבחן הצפיות. כדי שנקבע שקמה חובת זהירות קונקרטית יש להשיב בחיוב על שתי שאלות: האם ישנה יכולת צפיות טכנית (האם אדם סביר בנעלי המזיק יכול היה לצפות בנתוני המקרה הספיציפיים את קרות הנזק?) והאם יש צפיות נורמטיבית: האם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות משפטית, לצפות את התרחשות הנזק. בין ה"יכול" ו"הצריך" יש קשר פנימי - אך לא קשר של חפיפה: אם לא ניתן לצפות הנזק הרי שממילא לא צריך לצפות הנזק . ואילו ברוב המקרים בהן נתונה יכולת הצפיות הטכנית - קיימת גם החובה לצפות, וזה הכלל, אך אין זה כלל של ברזל: גם מקום שניתן היה לצפות הנזק, הרי שלעתים מטעמים של מדיניות משפטית, יש לסייג ולקבוע שלא כל מה שניתן היה לצפות גם צריך היה לצפות. כך משעה שהדין מבקש לצמצם את האחריות. זאת ועוד: חובת הזהירות הקונקרטית מוטלת ממילא רק בגין סיכון בלתי סביר (שלעתים מסווג בפסיקה כ"סכנה לא רגילה"). השאלה האם קמה חובת זהירות קונקרטית נגזרת אפוא מן התשובה לשאלה האם מדובר בסיכונים רגילים של חיי היומיום או בסיכונים בלתי רגילים. יוצר הסיכון חייב למנוע רק סיכונים בלתי רגילים. סכנה רגילה שביומיום לא תקים אחריות בהתממשה: כך למרות שדווקא לגבי סיכון שכזה נתונה הרי יכולת הצפיות ברמה הטכנית (דוגמא לסכנה רגילה: החלקה על סבון בבית מרחץ, או בבוץ - ע"א 683/77 ברוק נ' עיריית ת"א יפו פ"ד לד(1) 157 ; ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל פ"די מז(3) 345; נפילה מסוס או החלקה במדרגות תקינות כשלעצמן - ענין ועקנין עמ' 126). לגבי האמור לעיל בפסקה זו ראה האמור בפסק הדין בענין ועקנין לעיל, בעמ' 125-126; פסק הדין בענין גורדון, לעיל בעמ' 130. 42. מסננת נוספת שעיקרה טעמים שבמדיניות משפטית מוצבת בדרישת הקשר הסבתי המשפטי, המפגישנו (שוב) עם מבחן הצפיות. מבחן הקשר הסבתי העובדתי נבחן במבחן "הגורם שאין בלתו". אלא שמבחן הקשר הסבתי המשפטי מציב משוכה נוספת והתקיימותו תלויה בהתקיימות אחד משלושה מבחנים שהוצבו בהלכה הפסוקה, ובית המשפט יכול לבור מהם את המבחן המתאים ביותר ליישום בעובדות המקרה והדין המועמד ליישום: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון או מבחן השכל הישר. אודה כי לטעמי, מבחן השכל הישר רדוקטיבילי לרוב ממילא למבחן הצפיות, ושמא מדובר בשתי נקודות מבט המתארות אותו מבחן עצמו. מבחן הסיכון עומד על רגליו שלו ומשמש בחלק מן המקרים בהם מוטלת אחריות מכוח חיקוק ספיציפי ולא מכוח התרשלות, שאז נשאלת השאלה מהו מתחם הסיכון שביקש המחוקק למנוע , ותוצאה מזיקה הנופלת בגדרו של אותו מתחם מקיימת הסבתיות המשפטית (לדוגמא: מבחן הסיכון משמש לבחינת הקשר הסבתי המשפטי בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים). אלא שבמקרים בהם מוטלת אחריות מכוח עוולת הרשלנות, המבחן הדומיננטי הנוהג הוא מבחן הצפיות (וראה פסק הדין בענין ועקנין בעמ' 146-147). השאלה היא גם מה היקף ההתרחשות שיש להציב לגביה דרישה של יכולת צפיה (שאלה זו יכול שתישאל גם בהקשרה של חובת הזהירות הקונקרטית, שהרי אף היא נמדדת לפי מבחן הצפיות). התשובה היא כי לא נדרשת צפיה מדוקדקת של הליך הגרימה המדויק של הנזק, אף לא של הנזק המדוייק שנגרם. נדרשת יכולת צפיה כללית, נתונה בסבירות, של סוג הנזק שעשוי להיגרם בקווי התרחשות כלליים (טעם הדבר מובן שכן אחרת עשויים אנו לרוקן עוולת הרשלנות, כעוולת מסגרת, מתוכן של ממש). "אין הקשר הסיבתי נקבע על יסוד חובת המזיק לצפות את הנזק שאירע על כל פרטיו. די בכך שסוג הנזק והליך התרחשותו צפויים באופיים הכללי" (ע"א 935/95 רביד משה נ' דניס קליפורד, פ"ד נב(4) 736, 754). וראה ע"א 576/81 אילן בן שמעון נ' אלי ברדה פ"ד לח(3) 1, עמודים 8-9. 43. עוד יש להתייחס בהקשרה של הצפיות הנורמטיבית לדברים שנאמרו בע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי פ"ד מח(3) 45, אליו גם הפנתה המדינה בעמ' 9 לסיכומיה. לטענת המדינה המקרה בענייננו מערב שיקול דעת מנהלי רחב בפעולות בעלות אופי שלטוני, ועניין זה מחייב ריסון ולמעשה הימנעות מהפעלת הדין הנזיקי , מחשש ל"אפקט מצנן". עם זאת יאמר כי שאלת ישימותה של הלכת לוי, אליה אתייחס להלן, תתעורר לרוב דוקא מקום שהמסקנה היא שהיתה התרשלות. אם ממילא אין אחריות נזיקית, אין צורך להידרש לתחולת הפטור מהדין הנזיקי. בהלכת לוי נקבע ביחס לצפיות הנורמטיבית, כי זו נשללת, מטעמי מדיניות משפטית, בהינתן אחד משני סוגי טעמים (עמ' 66 של פסק הדין): טעם שיסודו בריחוק הצדדים (נקודת מבט "פנימית" של דיני הנזיקין, שיסודה באי התקיימות עקרון ה"שכנות" הותיק ביחסי המזיק והניזוק). טעם שיסודו בשיקולי מדיניות חיצוניים לדין הנזיקי התומכים באי הטלת אחריות, אפילו מקום שיכולת הצפיות הטכנית נתונה, ומתקיימים יחסי שכנות. בטעם מסוג זה עסקה למעשה הלכת לוי. שיקול "חיצוני " אפשרי שכזה לדין הנזיקי הנו צמצום אחריות המדינה והפועלים מכוחה, משעה שמדובר על נזקים הנובעים מהחלטות מנהליות כלליות המבססות על הפעלת שיקול דעת רחב. כאשר הכוונה לשיקול דעת במובן החזק הכולל בחירה בין מספר דרכי פעולה אפשריות. ובפרט כאשר עסקינן בהפעלת סמכות שלטונית מובהקת, כזו המחייבת הכרעה ואיזון בין שיקולים חברתיים, פוליטיים וכלכליים מתחרים, שיסודה בשיקול דעת, ולא ביישום אמות מידה או קריטריונים מנחים שנקבעו בחיקוק מסמיך. גם בהינתן כל אלה ניתן יהא להטיל אחריות, אך רק במקרה חריג בו הפעלת שיקול הדעת חרגה מכל אמת מידה סבירה או נעדרה כל אחיזה במציאות . ככלל, הפעלת שיקול דעת ממן זה - תהא פטורה מחבות בנזיקין (אלא כאמור באותם מקרים חריגים). לעומת זאת יישום רשלני של ההחלטה שהתקבלה בעקבות הפעלת אותו שיקול דעת שלטוני שתואר לעיל - אינו פטור מעולה של עוולת הרשלנות , כך גם ניהול רשלני של ההליכים שקדמו לקבלת ההחלטה (עמ' 78, 80 - 83 , 87 של פסק הדין). הפטור החלקי ניתן אפוא רק לשיקול דעת רחב מאד מבחינת היקף השיקולים והאינטרסים שיש לשקול ולאזן, המופעל תוך כדי כדי ביצוע פעולה שלטונית , תוך יישום יכולת בחירה נתונה בין כמה אופציות, וכאשר אין מדובר על יישום קריטריונים שנקבעו בחיקוק. התנאים הנ"ל מצטברים. הפטור אינו חל כאשר המדינה נוהגת כבעלת חוזה, כבעלת מקרקעין, כבעלת שליטה בנכס או בהליך מסויים ויהא הוא אזרחי או שלטוני. השיקולים שעמדו ביסוד קביעת ההלכה בענין לוי פורטו בפסק הדין עצמו, ואין צורך לשוב עליהם. אין לקבל טענת המדינה בהקשר ענייננו. אותו מקרה שנדון בהלכת לוי, נגע אכן להפעלת סמכות שלטונית מובהקת שיסודה בשקול דעת רחב, של המפקח על הביטוח. ענייננו שלנו נוגע ליישום יומיומי כמעט, של חובות זהירות שבין מעביד לעובד, ואינו מתקרב כלל לסוג שיקול הדעת המנהלי הרחב ממן זה שנידון בענין לוי (מעין החלטת מדיניות מתוך "מבט רחב" של בעל סמכות רגולציה, ביחס לאופן בו תופעל סמכותו, מתוך הצורך לאזן בין אינטרסים וחששות שונים שהתחרו על הבכורה). אין לאפשר למדינה כמעבידה להתנער מחובות זהירות המוטלות עליה כלפי עובדיה, תוך טענה לסמכות שלטונית מובהקת ושקול דעת מנהלי רחב. נהפוך הוא: מן המדינה מצופה דווקא שתקפיד על חובות הזהירות המוטלות כלפי עובדיה, באותה מידה לפחות שהדין דורש מכל מעביד אחר. ברור שכל אימת שמחליט בעל תפקיד בשלוחותיה השונות של המדינה לנקוט בנוהל משמעתי כלפי עובד, לנקוט או לא לנקוט באמצעי בטיחות במקום העבודה וכיוצ"ב ניתן גם לנסות ולתאר הדבר במונחים של הפעלת שיקול דעת מנהלי, שכן ברשות עסקינן. ברור גם שאין זה שיקול הדעת שהפטור מעולו של הדין הנזיקי אמור להתייחס אליו. מטרת אותו פטור שנידון בהלכת לוי לא היתה לגרוע מחובות הזהירות של המדינה כלפי עובדיה, ביחס לחובות הזהירות שחלות על כל מעביד אחר. לפיכך: ככל שיש בענייננו טעם טוב שבמדיניות משפטית לצמצום האחריות הנזיקית במסגרת בחינת התקיימות מבחן הצפיות (בין לצורך הסבתיות המשפטית, בין לצורך חובת הזהירות הקונקרטית), טעם החל ביחס לכל מעביד באשר הוא, לא ייגרע דבר מן המדינה ואותם שיקולים יחולו אף לגביה כמעבידה. מאידך, במידה ויש יכולת צפיות טכנית, ואין טעם טוב שבמדיניות משפטית שיוליך לקביעה שאין חובת צפיות נורמטיבית - לא זכאית המדינה לתחולת אותו פטור לשיקול הדעת המנהלי הרחב, שנידון בהלכת לוי. 44. אעבור אפוא לדיון בהתקיימות מבחן הצפיות - שהתקיימותו רלבנטית הן לקשר הסבתי המשפטי והן לחובת הזהירות הקונקרטית. 45. צפיות טכנית: בצבר הנתונים הקונקרטי נתונה היתה בפירוש היכולת לצפות עוגמת נפש ניכרת שתגרם לתובעת, ואף מצוקה. צפי זה נתון בסבירות למעביד, כאשר מדובר על הפעלת הליך משמעתי באופן רשלני, תוך סטיה מן הנוהל המחייב שנקבע להפעלתו באופן הפוגע בזכויות העובדת, כאשר מדובר בענין טעון רגשית, בעובדת הוראה שאינה עולת ימים, מלמדת במוסד החינוכי מעל 20 שנה וקשורה אליו, וההעברה הכפויה ברור שתפגע בה ממונית ותדמיתית, ואף תגרור שנוי של ממש באורחות חייה. השאלה האם קנויה יכולת הצפיה לגבי גרימתה של נכות פסיכיאטרית, שהיא הנזק הגופני הנטען. שאלת הצפיות הטכנית והנורמטיבית חשובה לא רק מן הטעם שתשובה חיובית לה חיונית לשם התקיימות חובת הזהירות הקונקרטית והקשר הסבתי שבעוולת הרשלנות: אלא גם מן הטעם שבמידה והמענה שניתן הנו שלילי, הרי שלטעמי אין לפצות בענייננו על נזק ניתן לצפיה המתמצה בעוגמת נפש בלבד, ולו גדולה, ולא גם בנזק גופני שיסודו בנכות נפשית. אכן בפסק הדין בענין גורדון הוכר שמשעה שמתקיימים יסודותיה של עוולת הרשלנות ניתן עקרונית לזכות בפיצוי גם כאשר הנזק היחיד שנגרם הנו הנזק הלא ממוני לבדו (עמ' 139-143 של פסק הדין בענין גורדון, לעיל). אלא שראשית, התביעה בענייננו הנה תביעת נזקי גוף. אין לפסוק פיצוי בתביעת נזקי גוף , כאשר נזק גוף לא נגרם כלל: ובהיעדר נכות נפשית ברת פצוי לתובעת, אכן אין לומר שנגרם. שנית, אין לפצות על סעדים שיכולה היתה התובעת לקבל בביה"ד לעבודה בעניינים המסורים לסמכותו היחודית. אין להכיר בתביעה נזיקית אף שלא בנזקי גוף, שיסודה בנזק לא ממוני בגין עוגמת הנפש לבדה, בשל פגם שנפל בהתנהלות המעביד - משעה שנזק זה הוא בר פצוי במסגרת תביעה בביה"ד לעבודה (וגם אם נפסק שייפסק שם אך במקרים חריגים (ראה ע"ע (ארצי) 635/06 רננה לוי נ' עירית ירושלים ). ביה"ד לעבודה מוסמך לפסוק לעובד פצוי בגין עוגמת נפש שנגרמה לו, כאשר הוא מקבל עמדת העובד למשל בגין נקיטה בהליך משמעתי לא תקין מחמת פגיעה בזכות הטיעון המהותי, פיטורין שלא כדין של עובדת בהריון וכיוצ"ב. פגמים ממן אלה בהתנהלות המעבידה, הנם בדיוק הפגמים הנטענים ע"י התובעת בהליך זה, ובדיוק הפגמים שקבעתי שעולים כדי התרשלות, בפריזמה של העילה הנזיקית. גם לא נכון יהא זה נכון להציף את הערכאות האזרחיות בתביעות רשלנות שיסודן בנזק הלא ממוני לבדו, בגין התרשלות נטענת שיסודה ביחסי עבודה, והזירה הטבעית לבירורה אינה אלה בביה”ד לעבודה, שלו אף הסמכות היחודית. לא כל שכן בענייננו, שכן אם לא ניתן היה לצפות בסבירות הנכות הנפשית, וזו אינה ברת פיצוי, הרי שממילא כל פיצוי סביר בגין אב הנזק הלא ממוני לבדו היה נבלע בבירור בגמלת הנכות המשתלמת לתובעת ע"י המל"ל בגין נכות בת 30%. לשם מסקנה הגיונית זו אין צורך להיזקק לחישובים מדוקדקים. בחזרה לשאלה שעל הפרק: איני סבור שצפי סביר של עוגמת נפש ואף תחושת מצוקה שתגרם לעובד, ולו בגין פיטורין, כולל בחובו מכללא גם צפי של נכות פסיכיאטרית כנזק מאותו סוג. לא כל שכן כאשר מדובר בהחלטת העברה למוסד חינוכי אחר, שלה מייחסת התובעת נכותה, ונופלת היא בחומרתה מפיטורין. אכן כפי שבואר, אין צורך בצפי מדויק - לא של הליך הגרימה ולא של הנזק הספציפי שידוע בדיעבד שנגרם. די כאמור ביכולת צפיה של סוג הנזק שעשוי להיגרם, בקווים כלליים. ועדיין הסבתה של נכות נפשית בעקבות החלטה להעביר את התובעת לבי"ס אחר כעניין צפוי, הנה בבחינת קפיצת מדרגה שאיני סבור שניתן לקפוץ. אין מדובר בהתעללות נמשכת, אלא בטראומה נפשית שנטען שהוסבה לתובעת בשל ההחלטה להעבירה למוסד חינוכי ביוקנעם. אמנם עובדים שונים נבדלים בתגובותיהם, אך נכות פסיכיאטרית נבדלת בסוגה, טיבה ואיכותה באופן מהותי מעוגמת נפש ניכרת או אף תחושת מצוקה. אין זה "נזק מאותו סוג", ויהא זה מלאכותי לטעון שנזק כזה הנו צפוי ולו בקווים כלליים. וגם בהנחה שהתובעת סובלת מרגישות מיוחדת שעשתה אותה פגיעה יותר מבחינה נפשית, איני סבור שעקרון הגולגולת הדקה יוכל לסייע: ”עקרון הגולגולת הדקה משמעותו, שכאשר נגרם מעשה נזק, אחראי המזיק על שיעור הנזק שנגרם כתוצאה ממעשה הנזק, אף אם שיעור זה עולה במידתו על מה שהיה צפוי מראש, וזאת כתוצאה מ"גולגלתו הדקה" של הניזק” (ע"א 785/80, עירית פתח-תקוה נגד צרפתי , פ"ד ל"ח(3), 39, 43 - הדגשה לא במקור). רוצה לומר, קודם צריך שסוג הנזק הנגרם יהא צפוי, ואז גם אם הוחמר מעל ומעבר לצפוי אצל אדם בריא בשל רגישות או חולשה גופנית מיוחדת שהיתה לניזוק - הרי שבהנחת אחריות יכוסה כל הנזק שהוסב, לרבות החלק "המוחמר" בשל אותה רגישות ספציפית וסמויה. יש סוגי טראומות שמידתן מאפשרת לצפות בסבירות נזק נפשי צמית בשיעור כלשהו, במסגרת הצפי הכללי של הליך הגרימה וסוג הנזק. ואז גם אם יוסב נזק גדול יותר לאין שעור מזה הצפוי בשל רגישותו של הניזוק - יכוסה גם אותו חלק. כאשר חווה אדם את אימת המוות לנגד עיניו, כאשר צופה אדם במות קרובו או שומע עליו, כאשר מדובר בהתעללות נמשכת ויומיומית גופנית או נפשית במקום העבודה או בבית, להבדיל מיחסים גרועים, כל אלה עשוי שיקנו יכולת לצפות בסבירות נכות נפשית כלשהי, כחלק מיכולת לצפות את סוג הנזק בקווים כלליים, אף אם רוב בני האדם כעניין סטטיסטי, לא היו סובלים מנכות נפשית צמיתה בסיטואציה דומה. גם פיטורין או נקיטת אמצעי משמעתי מול העובד עשוי שיסבו לאותו עובד נכות נפשית. אך להבדיל, כאן כבר לא ניתן לצפות בסבירות שכך אכן יקרה. כאן כבר מדובר בעוגמת נפש שדרכם של בני אדם להתגבר עליה בחלוף הזמן, גם אם גדולה היא. ראה גם הדיון בהמשך בסוגיית הגולגולת הדקה. 46. מסקנה זו לבדה, מחייבת דחיית התביעה, כאשר במקרה זה שאלת הצפיות הטכנית אינה קלה יותר מבחינת התובעת מאשר הצפיות הנורמטיבית. אלא שגם שאלת הצפיות הנורמטיבית, אינה פשוטה. כלום ראוי לקבוע שמעביד סביר צריך כענין שבמדיניות לצפות נזק נפשי לעובד שנגדו נקט בהליך משמעת, גם אם יכולת הצפיה הטכנית נתונה בקווים כלליים? נשאלת השאלה "הפנימית" לדין הנזיקי, האם לא ראוי לסווג הסיכון כאן כסיכון טבעי ורגיל. שהרי יתכן שצער התרגזות ועוגמת נפש ניכרים הם בבחינת "סכנה רגילה" למי שננקט נגדו הליך משמעתי הפוגע באורחות חייו. הרי בחלק הארי אם לא בכל המקרים, צפוי שהעובד לא יסכים שמוצדק היה לנקוט נגדו בהליך משמעתי, ויחוש תחושת עוול ממנה תיגזר תחושת מצוקה נפשית ברמה זו או אחרת. כך אף כאשר ההליך ננקט באופן סביר וזהיר מבחינה פרוצדוראלית, תוך מתן זכות טיעון מלאה לעובד. השאלה הנוספת נוגעת לשיקולי מדיניות משפטית חיצוניים לדין הנזיקי: כלום אין זה ממן המקרים בהם ראוי שהדין הנזיקי יסיג תחולתו, ויניח לדיני העבודה והביטוח הסוציאלי לשלוט בכפה באופן בלעדי. 47. א. אמחיש הבעייתיות על דרך הפניה לפסק דין שניתן בע"א (חי') 1536/03 כהן אהרון נ' אסור חנניה, . עובד פלוני טעה טעות מרגיזה במהלך עבודתו, וחברו רגז עד כדי כך שלקה בליבו, כאשר לא שנוי במחלוקת הקשר הסבתי הרפואי. עוד הונח לצורך הדיון, כפועל יוצא של קביעות עובדתיות בבית משפט השלום, שהמעביד התרשל, על דרך קביעת סדרי עבודה לא נאותים מהם נגזרו טעויות, התרגזויות, צעקות וויכוחים. ב. בית המשפט המחוזי, מפי כב' השופט עמית, קבע כי אין להטיל אחריות על המעביד בנזיקין, מטעמי מדיניות משפטית ועל מנת למנוע סחף והרחבת יתר של מעגל הזכאים לפיצוי (על חשבון המקורות הכספיים המשמשים לפיצוי) , וכדי למנוע טשטוש האבחנה בין דיני הביטוח לדיני הרשלנות. ג. בית המשפט עמד על האבחנה שבין ריחוק הנזק (סע' 76 לפקודת הנזיקין) לבין הקשר הסבתי (סע' 64 לפקודת הנזיקין), ומיקם משבצת הדיון הרלבנטי בנושא הקשר הסבתי. משבא ביהמ"ש לדון במבחן הצפיות, הרי שלטעמו לא היתה למעביד יכולת צפיות טכנית בנסיבות המקרה. בית המשפט אף הפנה לע"א 7021/99 עזבון ויצמן נ' סלע פ"ד נו(1) 822: באותו מקרה נידונה טרגדיה אנושית כאשר תלמיד שם קץ לחייו כתגובה לאמצעי משמעת שנקט נגדו בית הספר. בית המשפט העליון קבע שלא נתונה הצפיות הטכנית והנורמטיבית. ביחס לצפיות הטכנית, בית המשפט המחוזי שהפנה לפסק הדין ציין כי עקרון הגולגולת הדקה לא יכול לסייע במקרה שכזה , אף בהנחה שמדובר במי שהיה בעל נפש רגישה במיוחד, שכן מדובר בנזק ראשוני שסוגו והליך גרימתו אינם צפויים. לדעת בית המשפט המחוזי, אף המקרה שנידון בפניו - אינו מציב היכולת הפיסית לצפות סוג הנזק שנגרם. ד. אלא שביהמ"ש המשיך ודן אף מתוך הנחה שהניח לצורך הדיון, שיכולת הצפיות הטכנית אמנם היתה נתונה, בזיקה לגישה המצדדת ברמת הפשטה גבוהה של הליך גרימת הנזק. אף בהנחה שהמעביד יכול היה לצפות הנזק שנגרם, בא ביהמ"ש לכלל מסקנה שלא היה צריך לצפות אותו הנזק, היינו שלל מטעמים שבמדיניות משפטית את הצפיות הנורמטיבית. ה. ביהמ"ש סיווג רוגז כעס וחימה כביטויי רגש יומיומיים, בבחינת סיכון רגיל ושכיח. ולעומת זאת אירוע לבבי כתוצאה מרגש שכזה אינו בבחינת סיכון שכיח, כאשר רק סיכון צפוי יכול להיחשב כ"גורם אשם" בשלב תיחום האחריות. אותם דברים עצמם ניתן לומר גם על הכרה בנכות נפשית כתולדה של עוגמת נפש מפיטורין או אמצעי משמעת שננקט. הכרה ברוגז עקב טעות של חבר לעבודה תגדיל את מעגל הניזוקים והאירועים ברי החבות באופן מוגזם. ו. בית המשפט הוסיף כי המשפט מכיר בכך שלעתים יש להימנע מהטלת מעמסה כספית על סוגים מסוימים של יצירת סיכון, באופן שיהפוך עצם פעילותם של יוצרי הסיכון לבלתי כדאית מבחינה כלכלית. מניעת טעויות של עובדים הנה משימה בלתי אפשרית ולכל הפחות מניעת הנזק מצריכה השקעת משאבים אדירה לעומת סיכויי התרחשות קטנים של הליך הגרימה. ז. כב' השופט שיף הוסיף שטיבם של בני אדם שהם מרגיזים ומורגזים, גם בעבודתם, ודרישה משפטית נורמטיבית שאדם צריך לצפות פגיעה גופנית או נפשית בחברו כאשר הוא מתרשל חד פעמית ואין רשלנותו זועקת, פירושה טשטוש תחומים בין משפט ומוסר, ובין האשם המשפטי לעילה הביטוחית. 48. לטעמי, המקרה שלנו קיצוני פחות מבחינת עלויות המניעה בראיית רוחב חברתית. הרי אין די בכך שתיגרם נכות נפשית כתולדה מהליך משמעתי או פיטורין, וכללית אין זכות גורפת לעובד שלא יפוטר או שלא יינקט נגדו הליך משמעתי. צריך גם שההליך עצמו ננקט תוך הפרת זכויות העובד בדין העבודה, במידה העולה כדי התרשלות. עלות מניעת הנזק כאן אינה כה גדולה חברתית, כאשר בסה"כ יש להקפיד על דין העבודה החל ממילא במקום העבודה הספיציפי, ענין ראוי כשלעצמו. אין צורך בהשקעת משאבים אדירה, להבדיל ממשטר בלתי אפשרי ממילא, המבקש למנוע טעויות של עובדים ורוגז של חבריהם. גם אם עלויות המניעה אינן כה גדולות חלים ללא שארית שיקולים אחרים שנזכרו בע"א 1536/03 הנ"ל. לא אחת שנויה במחלוקת עובדתית ומשפטית השאלה האם פיטורי עובד או הליך משמעתי שננקט - ננקטו בפרוצדורה הנדרשת. אין סיבה אפריורית להניח שמחלוקות מעין אלה תתמעטנה, אף אם תוכר זכות התביעה בנזיקין. הכרה בנכות נפשית שנגרמה כנזק בר פיצוי מכוח עוולת הרשלנות, עשוי אכן שתגרור הרחבת יתר של מעגל הזכאים. מאידך, ייתכן שיווצר אפקט מצנן כלפי ציבור המעבידים (בשל חוסר וודאות ביחס לתוצאות עתידיות נגזרות, המאפיין תכופות דיון בנכויות נפשיות ביחס לפגימות אחרות, והאמרת עלויות ביטוח); מה שעשוי לגרור בתורו גם תוצאות מעוותות בתוך מקומות העבודה עצמם והנצחת יחסי עבודה עכורים, וגם חוסר יעילות כלכלי; הכל לעומת סיכויים קטנים יחסים להתרחשות בפועל של נזק מעין זה. צריך גם להזכיר החשש מריבוי התדיינויות נדרש על מנת לבור המוץ מן התבן ולהכיר במספר מקרים מועט ביחס, בהם מוצדק לפצות בסופו של יום. אף עניין זה עלותו החברתית בצידו, והמשלם המחיר הנו הציבור כולו. לכך יש להוסיף טשטוש התחומים שבין משפט הנזיקין לדיני הביטוח הסוציאלי ודין העבודה. כך למשל בעוד שבדין העבודה עשויות להיות תוצאות אופרטיביות לעצם ההפרה של זכות השימוע, הרי בדין הנזיקי בשל דרישת הסיבתיות העובדתית, יתכן כאמור שיהא מקום לברר לעתים גם האם היה מקום לקבל בסבירות אותה החלטה כלפי העובד, גם אלמלא נפל הפגם הדיוני. דיון מעין זה יסרבל ויעתיק לתחום המשפט האזרחי שאלות שזירת הבירור הטבעית שלהם הינה בית הדין לעבודה, וספק גם אם עוולת הרשלנות היא כלי הקיבול המתאים להכילן. לדידי, אף בענייננו לא מתקיימת דרישת הצפיות הנורמטיבית. 49. אני דוחה את התביעה. בנסיבות, לא אעשה צו להוצאות. נזק נפשי / נכות נפשיתהתחום הנפשידיני חינוךמורים