קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נטל ההוכחה בטענת אמת דיברתי: א. עובדות התובעת - תאגיד והמוציאה לאור של מקומון היוצא אחת לשבוע בתחומי העיריות לוד ורמלה בתפוצה של 15,000 עותקים לפחות, תחת השם המסחרי גל שבע (להלן: "גל שבע"). התובע 2 (להלן: "קינן") משמש כמנכ"ל גל שבע וכותב בו מעת לעת כעתונאי. עורך גל שבע הינו התובע 3 (להלן: "וקנין"). התובע 4 (להלן: "ספדי") עובד כעיתונאי עצמאי בגל שבע ומשמש, בין השאר, כפרשן לענייני ערבים וטרור בעתונים היוצאים לאור ברוסית. הנתבעת 2, תאגיד והמוציאה לאור של מקומון היוצא אחת לשבוע, אף בתחומי העיריות רמלה ולוד והקרוי ששי בעיר (להלן: "ששי בעיר"). האחרון מופץ באותו היקף ואף פועל באינטרנט תחת שם זהה. הנתבע (להלן: "דבשה") משמש כעתונאי ועורכו של ששי בעיר. ביום 7.7.06 פרסם דבשה בששי בעיר כתבה על פני שני עמודי האמצע תחת הכותרת "מי שיושב בבית זכוכית - עדיף לו שלא ישליך אבנים" (להלן: "הכתבה"). אין חולק כי בצדה השמאלי של הכתבה פרסם ששי בעיר את תמונתו של קינן בגודל של ¼ עמוד. 7. התובעים חשים עצמם נפגעים, ועל כן הגישו תביעה לחייב את הנתבעים לשלם להם סך של 462,260 ₪ כפיצויים מכח הוראות חוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). 8. ביום 20.3.08 ניתן על ידי פס"ד המחייב את הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובעים 4-2 סכומים שונים כמפורט בפסה"ד בסעיף 14 לו. התביעה של התובעת 1 נדחתה. 9. הנתבעים לא השלימו עם תוצאות פסה"ד, והגישו ערעור לביהמ"ש המחוזי מרכז בפ"ת, ערעור שסומן כ-ע"א 08-05-3686. הצדדים הופיעו בפני ערכאת הערעור ביום 18.12.08 ובתום הישיבה ניתן פס"ד הקובע כי בפסה"ד לא דנתי בפלוגתאות עליהן הסכימו הצדדים בישיבת ק.מ. מיום 11.10.08 בפני שופטת המוקד כב' השופטת קוצר, ובמיוחד בפלוגתא האם יש להעניק לנתבעים את הגנת סעיף 14 לחוק הגנת "אמת דברתי". על כן הורתה ערכאת הערעור כי פסה"ד יבוטל כלו כדי שאדון בטענת הצדדים בדבר אותה הגנה (אמת דברתי) ובמידת הצורך, לפי בקשת מי מהצדדים, בפלוגתאות האחרות שהובאו באותה רשימה. 10. מיד לאחר קבלת פסה"ד של ערכאת הערעור אצלי ניתנה על ידי החלטה ביום 24.12.08 המורה לפרקליטי הצדדים להודיעני האם מסתפקים הם בהכרעה בהגנת "אמת דברתי" או שמא הם מבקשים הכרעה ביתר הפלוגתאות או במי מהן. 11. א. ביום 5.2.09 ניתנה על ידי החלטה נוספת לאחר שקבלתי עמדות הפרקליטים בכתב. ב"כ התובעים בקש כי בפסה"ד העתידי שאתן תידון בשנית פלוגתא 3 האם בפרסום הכתבה התכוונו הנתבעים לפגוע בתובעים. כן בקש ב"כ התובעים כי אדון מחדש בשאלת מעמדה של התובעת 1 שכן לטעמו יש לזכות גם אותה בפיצוי ולא לדחות את התביעה כנגדה. כן עתר ב"כ התובעים לחייב הנתבעים בכפל הפיצוי הסטטוטורי כסניף לפלוגתא 4. ב. הנתבעים החליפו את ב"כ הקודם בנוכחיים. האחרונים בקשו לבטל כל הסכמה דיונית שניתנה ע"י ב"כ הקודם של הנתבעים (הסכמה דיונית בתחילת ישיבת ההוכחות מיום 27.1.08 שבה וותרו הצדדים על חקירות המצהירים על תצהיריהם). כן עתרו ב"כ הנתבעים לקיים דיון והכרעה בכל הפלוגתאות המנויות בפרוטוקול ישיבת ק.מ. בפני כב' השופטת קוצר. ג. בהחלטה מיום 5.2.09 קבעתי כי להבנתי ערכאת הערעור לא בקשה לפתוח במשפט חדש מתחילתו ועד סופו, ועל כן בקשת ב"כ הנתבעים לבטול הסכמות דיוניות נדחית, אך בקשתו לקיום דיון באולם ע"מ לחדד טיעונים מתקבלת. ד. לפיכך, נתכנסו הצדדים באולמי ביום 18.2.09, הפרקליטים השמיעו טיעונים ויש ליתן פס"ד. ב. הדיון 1. התובעים טוענים כי: א. יש לקבוע כי הכתבה מהווה פרסום לשון הרע בגדרי המונח לשון הרע בחוק. ב. יש לקבוע כי הנתבעים התכוונו לפגוע בתובעים בעצם פרסום הכתבה בעתונם ששי בעיר. ג. יש לדחות את בקשת הנתבעים להעניק להם הגנת אמת דברתי שבסעיף 14 לחוק. ד. יש לקבוע כי לתובעים כלם, ללא יוצא מהכלל, לרבות התובעת 1 נגרם נזק המזכה אותם בכפל פיצוי הסטטוטורי. ה. יש לקבוע כי מעבר לפרסום הכתבה בעתון הנייר "ששי בעיר" עצמו, הנתבעים הגדילו עשות, ופרסמו את הכתבה באתר האינטרנט שלהם, ובכך העצימו את נזקי התובעים. 2. הנתבעים טוענים כי: א. הכתבה מושא התביעה אינה נכנסת בגדרי המונח לשון הרע, כמשמעותו בחוק. ב. יש לקבוע כי הנתבעים לא התכוונו לפגוע בתובעים בעצם פרסום הכתבה. ג. אם תדחה עמדתם בפסקות (א) ו-(ב) הנ"ל יש להעניק להם הגנת החוק בסעיף 14 לו, הידועה כהגנת "אמת דברתי". ד. אם תדחה עמדתם עד כה, עדיין יש לקבוע כי לתובעים יחד ולחוד לא נגרם כל נזק שהוא, ועל כן דין התביעה נגדם להדחות. ה. יש לקבוע כי הכתבה פורסמה בעתון בלבד ולא באתר האינטרנט. ו. יש לקבוע כי התביעה היא על דברים שלא נכתבו בכתבה, אלא על פרשנות הכתבה. הפרשנות של התובעים לפיה אם לא תפרסם מודעות אצלי אפרסם עליך דברים שקריים, אינה עולה מהכתבה. הפרשנות הנכונה כי אם תפרסם אצלי לא אבצע תחקירים נגדך - המפרסם. 3. לשון הרע (א) מטבע הדברים כאשר מדובר בפרסום, קל וחומר כתבה בעתון, הצדדים חלוקים איזו משמעות יש ליתן לפרסום שכזה. המפרסם טוען בצדק כי אין כאמור בכתבה משום לשון הרע, וזאת כאשר אנו קוראים את אותה כתבה (ובענייננו הכתבה כהגדרתה לעיל), בעיני המסתכל של המפרסם. מאידך גיסא, נשוא הכתבה חש עצמו נפגע וטוען כי בכתבה יש כדי לפגוע בו, והיא נכנסת בגדרי המונח. לא בכדי קבעה הפסיקה כי בשעה שעלינו להחליט (לאחר שקילה) האם בפרסום כזה או אחר יש משום לשון הרע, איננו מתחשבים בדעתו של המפרסם הבוחן את הנושא לקולא, כך גם איננו מתחשבים בדעתו של מושא הדבר, שכן הוא בוחן את הנושא לחומרא. לכן שומה על ביהמ"ש לבחון את הדברים במשקפיו של אדם ניטרלי, אותו אדם המכונה בפסיקה האדם הסביר, שכן זה אמור להיות נטול פניות לכאן או לכאן, ועליו לשקול את הענין לגופו ולהכריע. (ב) המחוקק קבע, ולא בכדי, הגדרה רחבה בסעיף 1 לחוק, וכשאנו קוראים את ההגדרות החלופיות, ברי כי עלינו לבחון את הכתבה דנא עפ"י המבחן הקבוע בסעיף 1 (3) לחוק הקובע לאמר: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (3) לפגוע באדם...בעסקו, במשלח ידו או במקצועו" התובעים כלם, לרבות התובעת, טוענים כי לפרסום הכתבה היתה מגמה ברורה, העולה מתוך הכתובים עצמם, לפגוע בהם כלכלית בהיותם המתחרים של שישי בעיר, עתונם של הנתבעים. הנתבעים טוענים כי המדובר בפרשנות שמנסים התובעים לייחס לכתוב בכתבה, ועל פרשנות של דברים אין באים בחשבון עם המפרסם. גם אם נלך לשיטת ב"כ הנתבעים ונאמר כי יש לפרש את האמור בכתבה לקולא (בהתעלם מעיני המסתכל של הנתבעים), אזי גם לפי פרשנות ב"כ הנתבעים הגורסת כי הפרשנות צריכה להיות אם פרסמת לא יפרסמו תחקירים מביכים נגדך, גם עמדה שכזו, ככל שהיא מובעת ע"י עיתונאי כלפי עיתונאי זולתו, יש בה משום לשון הרע, שהרי אליבא דשיטת הנתבעים וב"כ, על העיתונאי להלחם למען נקיון השלטון המקומי. אמירה מסוג אמירתו של ב"כ הנתבעים אם תפרסם אצלי אשתוק ולא אפרסם דברים מביכים או תחקירים פוגעניים נגד המפרסם, גם באמירה שכזו יש משום לשון הרע כפי שיובהר להלן. (ג) במחלוקת זו שבין הצדדים דעתי כדעתו של ב"כ התובעים. בתחילת הכתבה בגופן בולט בצבע לבן על רקע אדום, ככל הנראה, ע"מ להצדיק את הניסוח: להלן שאלות בוערות, מתמצת הכותב מס' נקודות (3 במספר) הממקדות תשומת לבו של קורא סביר לכתבה מושא דיוננו. הרישא אינה מתאימה לכתוב תחתיה, שכן אם להלן "שאלות", היית מצפה לראות משפטים המנוסחים כשאלה כשסימן שאלה בסופם. והנה תחת זאת מופיעות 3 קביעות נחרצות שלא על דרך שאלה, תמיהה או פקפוק כלשהו, והן: תפקידו של מקומון לשמש ככלב שמירה של אישי צבור, נבחריו וכל הנמצא בצומת ציבורי. האופן שבו מתנהל "גל שבע" מעמיד בצל טובת הצבור, ומאיר באור זרקורים את טובתו שלו ומפעיליו. בעליו של המקומון, משפחת וקנין-קינן, פיתחה שיטת עבודה שעיקרה הרתעה ממוקדת כנגד כל מי שאינו סר למרותם. (ד) כאמור, בסיפא לשלושת משפטים אלו אין סימני שאלה, אלא הן קבועות עוד קודם החילות לקרוא את הכתבה. מכאן שאין כאן ברור עניני ומעמיק, אלא כבר בתחילת הדברים מסקנות נחרצות. העין רצה על פני הכתוב, ואם הנך מסתפק מיהו אותו ציון קינן, אזי תמונתו בגודל ¼ מונחת לפניך למען לא תטעה בזיהויו של אותו קינן. אם אנו עוברים לעמוד השמאלי של הכתבה, אזי שוב באותיות לבנות על רקע אדום (לפי ההסבר דלעיל) מסיקה הכתבה כי השיקול המרכזי המניע את בני המשפחה, להם יש מקומון, הוא שיקול כספי. משמע, לא סקרנות עיתונאית, לא חתירה לבחינה של מעשי/מחדלי הרשות, נבחריה או אנשי הצבור הפועלים בתוכה, אלא שם המשחק כסף. או אז מופיעות שתי שורות שבהן מופיע סימן השאלה שלא במקומו הראוי, ונכתב פרסומת? - ניצלת לא פרסמת? צפה פגיעה. (ה) לא אכחד כי בגוף הכתבה, תחת כל דוגמא המובאת בה, מצויה שאלה אחת לפחות. לטעמי, נוכח כותרת המשנה, מיקום השאלות לא מתאים לכותרת, ולכן היה והעין רצה על פני הכיתוב הבולט ולא מדקדקת בקריאת כל שורה ושורה מלה ומלה, וזה לטעמי עושה אדם סביר, שכן אין הוא חוקר ונובר כשופט הדן בתביעה המבוססת על לשון הרע, המסקנה שאני מגיע אליה בשמו של האדם הסביר, כי האמור בכתבה ולא פרשנות שלה (כפי שמנסה לטעון ב"כ הנתבעים בפתיח לסיכומיו), יש בה כדי להכניס את האמור לעיל בגדרי לשון הרע כמשמעות המונח בסעיף 1 (3) לחוק. להלן תבחן הכתבה ושאלותיה המוצנעות בגופה במסגרת הגנת אמת דברתי לה עותרים הנתבעים. 4. האם הכתבה פוגעת? (א) טוענים התובעים כי בעצם פרסום הכתבה בעתונם של הנתבעים "ששי בעיר" יש כדי לפגוע בתובעים. מאידך, טוענים הנתבעים כי אל להם לתובעים להפגע מן האמור בכתבה, ואם בכל זאת נפגעו, המדובר בבעיה של התובעים. בכל הכבוד הראוי, אף במחלוקת זו דעתי כדעתו של ב"כ התובעים. עצם המסקנה אליה הגעתי בסיפא לסעיף 4 הנ"ל כי יש בכתבה משום לשון הרע, אזי כמובנה וכחלק בלתי נפרד שאינו משתמע לשתי פנים, אין אפשרות שהתובע ספג פרסום אודותיו והמהווה לשון הרע, ואין בפרסום שכזה משום פגיעה. אם כך, נאמר הרי לנו תרתי דסתרי בפער שאינו ניתן לגישור. מאידך גיסא, בהגדרה גופא רכיב יסודי, בסיסי וראשוני לתחולת החוק על הפרסום הוא היותו פוגעני סעיף 1 (3). (ב) היסוד הפוגעני בכתבה מתעצם שעה שאנו בוחנים את האכסניה וזהות הכותב (שאינה שנויה במחלוקת). לו היו הנתבעים פונים בטרוניה, קובלנה, תלונה לוועדת אתיקה, ככל שזו קיימת (ולמיטב ידיעתי אין כזו לגבי מקומונים), ומבקשים כי יערך ברור מקיף, חד, מקצועי ונטול נגיעה אישית עסקית כלשהי ניחא. אין לשכוח כי המדובר באותו עסק, באותה פריסה גיאוגרפית ואותם קוראים. בכל הכבוד הראוי, אם רצו הנתבעים שטיעונם יבדק לעומקו, שומה היה עליהם להביא את מכלול טיעוניהם המפורטים בכתבה לשקילה ובחינה של גוף בלתי תלוי, ואם האחרון היה מגיע למסקנה אליה הגיעו הנתבעים, ניתן היה לומר שלא היה בפרסום בכדי לפגוע. (ג) לא זו אף זו, הואיל, וככל הנראה, למקומונים אין ועדת אתיקה, הייתי מצפה כי העובדות והנתונים יפרסו בפניו של איש מקצוע ששמו הולך לפניו ומקום מגוריו, פעילותו ועסקיו אינם בתחומי הערים לוד ורמלה (וכל המרחיק הרי זה משובח). אם אותו איש מקצוע היה בא למסקנה אליה הגיעו הנתבעים, הייתי מצפה כי אותו איש מקצוע יפנה טיעוניו בכתב לתובעים. היה ויקבל תשובה משכנעת, הסבר (ולו גם דחוק), זכות טיעון הוגנת, יכול היה אותו איש מקצוע בלתי תלוי לנסות לכתוב אצל התובעים כתבה מפרי עטו ברוח הכתבה דנן. אם היו התובעים מסרבים, אזי יכול היה אותו מקצוע לפרסם את הכתבה בששי בעיר, ובכך לתרום לאותה מטרה צבורית שבשמה טוענים הנתבעים כי אין בכתבה כדי לפגוע בתובעים. העובדה שהכתבה פורסמה בששי בעיר ונכתבה דווקא ע"י מי שנכתבה, מביאה אותי למסקנה כי הנתבעים החליטו להעמיד את הנושא למשפט הרחוב ללא הבאת נתונים מספיקים במצב המכונה במקורותינו "המתכבד בקלון חברו", במקרה דנן חבריו, ובנסיבות הענין אף עשוי להפיק רווח כלכלי ישיר או עקיף מיידי או לטווח ארוך . 5. הגנת אמת דברתי (א) בראשית הדברים יש לומר כי נפלה מחלוקת בין הפרקליטים נטל הראיה וחובת השכנוע על מי. בענין זה נוכח הקביעה כי לפנינו פרסום שהוא בגדר לשון הרע, וכי פרסום שהוא פוגע במושא הפרסום, אזי שומה על המפרסם, במקרה דנן הנתבעים, לשכנע כי האמור בכתבה הינו אמת, ואין חובה על הנפגע (אף כי הוא התובע) להוכיח שהאמור בכתבה אינו אמת. ב) עפ"י האמור בסעיף 14 לחוק, זכאי מפרסם פרסום שהוא בבחינת לשון הרע "להגנת" החוק. משמע, חרף הפגיעה במושא הפרסום, המחוקק ראה בעיני רוחו כי יש הצדקה ואף חובה בפרסום הדברים (במקרים מסוימים), ומכאן שהתביעה דוגמת התביעה דנן תתקל בחומת ההגנה שמציב הסעיף ותביא בסופו של יום לדחייתה. הסעיף קובע כי במשפט אזרחי, דוגמת המשפט דנן, תהא זו הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת, והיה בפרסום ענין צבורי. מסיים הסעיף וקובע כי ההגנה לא תישלל עקב העובדה שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי, שאין בו פגיעה של ממש. אני מוכן לקבל כעמדת מוצא את ההנחה הבאה מפיו של ב"כ הנתבעים (וסבורני שגם ב"כ התובעים לא יחלוק עליו), כי ככל שתוכח אמיתות רכיבי הפרסום, אזי יש בכתבה שלפנינו ענין צבורי. הואיל וההגדרה כפולה ומצטברת, אזי ע"מ לזכות בהגנה במקרה דנן, קיימת חובה להוכיח אמיתות הדברים שפורסמו, שכן אין די בענין הצבורי, ונהפוך הוא, אם הפרסום אמת, אך אין בו ענין צבורי, לא יקנה הדבר את הגנת החוק. מכאן יש לעבור לבחינת הדברים עצמם, ואלך עפ"י הסדר שקבעו הנתבעים בכתבה עצמה. (ג) עירית לוד כאן טוענים הנתבעים כי שבועות קודם פרסום הכתבה "זכו" ראשי העיריה מראש העיר, מר רגב, מ"מ מר חדד ועוד שורה של מובילי העיר להתקפות חסרות תקדים, לרוב מבלי לקבל תגובתם. והנה, בשבוע עובר לפרסום הכתבה, ההתקפה חדלה, והמינון של ההתקפות ירד לאפס. הנתבע מסביר זאת בכך שהעיריה פרסמה שתי מודעות בגל שבע. מכאן באות השאלות האם כל הספור מסתכם ב - 210 ₪ + מע"מ (עלות המודעות), עלות שלא הוכחה. הכל בסדר עם עירית לוד? איפה רוח הלחימה? איפה כל ה"רגבים" וה"חדדים"? ב"כ התובעים מצרף לתצהירי העדויות מטעמו את דו"ח החקירה של משרד הפנים, דו"ח שהביא להדחתו של ראש העיר המכהן, פזור מועצת העיר ומינוי ועדה קרואה לה. מכאן מבקש ב"כ התובעים כי נסיק שמאבקו של "גל שבע" נמצא מוצדק ע"י השלטון המרכזי, וכי אין קשר סיבתי בין עובדת הפרסום של שתי מודעות להפסקת המאבק בראשי העיר לוד. הואיל וביהמ"ש בתוך עמו יושב, התפרסם אך לפני זמן מה בעיתונות הארצית, בשם משרד הפנים, וככל הידוע לי, לא באה הכחשה לכך, כי המשרד שקל בשעתו צעד מרחיק לכת והוא בטול קיומה של לוד כעיר עצמאית, ואיחודה עם רמלה הסמוכה על מנת להעלותה על דרך המלך. אינני יודע אם המהלך האחרון עדיין מקנן בראשי משרד הפנים, או שמא נזנח. כך או אחרת, מאבקו של גל שבע היה מוצדק והתקבל על דעת קובע המדיניות. בכל הכבוד הראוי, לו היה הכותב ממתין כמה שבועות (מינימום חודש), מראה עקומת פרסום יציבה או הולכת וגדלה וכנגדה שתיקה - ניחא, כאן על סמך שבוע אחד (כך!!) להגיע למסקנה כה מרחיקת לכת הטענה הלא הגיונית, לטעמי לפחות, ומכאן שנדחית. (ד) החברה הכלכלית בלוד הכתבה מציינת כי בעיר לוד הוקמה חברה כלכלית, שמנהלה עו"ד יאיר רביבו משמש גם כמנהלה של חב' המתנסים העירונית, ובתור שכזה הוא מפרסם מודעות לצבור. נוכח מצוקה כלכלית ותקציב דל, עוגת הפרסום (של מי?) הצטמקה. הכתבה אינה מבחינה בין החברה הכלכלית שהיא תאגיד בפני עצמה, ובין חברת המתנ"סים שהיא תאגיד בפני עצמה. התוכן מדבר על חברת המתנסים, בעוד הכותרת עוסקת בחברה הכלכלית, וכבר אין הנידון דומה לראיה. אף כאן האמירה כוללנית, וכשם שהשאלות המובאות בפרק זה התייחסו לאותן שאלות שבפרק על עירית לוד, כך גם תשובתי דכאן תהא אותה תשובה שנתתי לענינה של עירית לוד. (ה) אריה אפשטיין נטען לגביו כי הוא מפרסם מדי שבוע כתבות נעימות ואיכותיות לקורא, הכתבות מתפרסמות כאמור בעתון "גל שבע". טוענת הכתבה דנן כי אחד הכובעים של מר אפשטיין הוא דובר המועצה המקומית באר יעקב, וזו האחרונה מפרסמת מדי פעם מודעות בתשלום בעתון גל שבע. שואל הנתבע האם אין בכך טעם לפגם, וקובע על אתר ובציניות כי אין. שואל הכותב האם העובדה שמר אפשטיין משמש כדובר המועצה כלל אינה קשורה לענין, ומדובר בסתם צירוף מקרים... התובעים בתצהירי עדות ראשית מטעמם מכחישים כי מר אפשטיין משמש כדובר המועצה המקומית באר יעקב, למיטב ידיעתם, וכי יש לו איזה מעמד ו/או נגיעה ו/או אחריות לתקציב הפרסום של אותה מועצה. תשובתו של הנתבע בסעיף 22 לתצהיר עדותו הראשית כי מר אפשטיין הוא אכן דובר המועצה, אין בתצהיר כל תשובה לשאלה שהעלה מר קינן בתצהירו האם למר אפשטיין אחריות או השפעה על תקציב הפרסום של המועצה בבאר יעקב. יתרה מזו, שאלה נכבדה יותר שאני צפיתי לקבל עליה תשובה, האם מר אפשטיין עובד המועצה המקומית באר יעקב או מעניק שירותי דוברות כנותן שירותים חיצוני? לשאלות אלו אין תשובה בכתבה. לטעמי, אין המדובר בזוטי דברים, ועל כן גם כאן ההגנה נדחית. (ו) יגיל לוי הכתבה משווה אותו לאריה אפשטיין. לטענת הנתבע, מר לוי זוכה לחסינות ("אתרוג" בלשון העיתונאים דהיום). מציין הנתבע כי יש לשאול את מר לוי כמה וכמה שאלות נוקבות. דא עקא שבפרק הדן במר לוי אין שאלה שכזו, והטחת הדברים היא בשבט הוקנינים כלשון הכתבה המבקשים לקצור יום אחד את פרי השקעתם. בכל הכבוד הראוי, אם יש באמתחת הנתבע דבר מה חמור או מעין חמור, יתכבד ויניחנו על השולחן. משלא עשה כן, יתכבד ויחריש. משמע, אף לענין זה הגנת אמת דברתי נדחית. (ז) מנדי ספדי הכתבה מייחסת לנתבע זה התנגשות אינטרסים חמורה בין האינטרסים של משפ' וקנין לבין טובת העיר (לוד ככל הנראה - ד.ג.). הכתבה מאשימה את הנתבע כי הוא זה, שבעטו החדה והכתבות שפרסם (לא ברור מהכתבה האם כלן בגל שבע או גם באכסניות אחרות), הביאו לפסילתו של חג'ג'. לא נאמר האם הפסילה נעשתה ע"י מי שזהו תפקידו עפ"י דין, או שמא ע"י חביריו של חג'ג'. השימוש במונח פסילה מכוון לממלא חובה עפ"י דין, ומכאן מה להם לנתבעים כי ילינו. מר ספדי עשה בדיוק את שהם סוברים ששומה על עתונאי, בפרט מקומי, לעשות. מכאן שגם בענינו של מר ספדי הגנת אמת דברתי קורסת. (ח) ציון קינן הכתבה מתייחסת לשם העט של התובע 2, וטוענת כי הוא הרוח היה מאחרי ההתקפות של אישי צבור בלוד. המניע לדברי הכתבה הינו אחד: רצונו של מר קינן לפתח לעצמו קריירה פוליטית בעיר, בין כעצמאי ובין בחבירה למר לוי, ואין טוב בהכשרת הקרקע לריצה פוליטית אלא בהשחרת פני יריבים הקיימים ו/או הפוטנציאליים. מר קינן בסעיף 16 לתצהירו מכחיש הכחשה נמרצת כי יש לו ענין בפוליטיקה המקומית, וכל מטרת הכותב אך לפגוע בו. בתגובה מספר הנתבע בסעיף 30 לתצהיר עדותו הראשית כי האמור בראש פרק זה יסודו בהלך רוח אשר רווח לו בעיר. בכל הכבוד הראוי לנתבע, מי שמו למדוד את הלכי הרוח בעיר. האם כמת אותם הלכי רוח, והאם העדר ציון שמם של אנשים מובילים בעיר בהקשר זה מקרי. לטעמי, לא יתכן כי על בסיס "הלכי רוח" יכתבו דברים חמורים שכאלו נגד אדם, ומכאן שגם כאן הגנת אמת דברתי נדחית וקורסת. (ט). עירית רמלה טוענת הכתבה כי עירית רמלה זוכה ליחס מועדף וטפול בכפפות משי, שכן היא מפרסמת באופן שיטתי מודעות בגל שבע, ועל כן אין לעתון אינטרס לפגוע במקור הכנסתו. כדוגמא מביאה הכתבה את ענינו של מהנדס העיר רמלה שהתפוצץ ברעש גדול (כלשון הכתבה) בעיתונות הארצית, ואלו במקומון גל שבע הטיפול היה מינורי ושלא ע"מ להרגיז. התובע 2 בסעיף 17 סיפא לתצהירו דוחה בכל פה את האשמה המוטחת בו בנושא זה. ציפיתי כי בתצהירו של הנתבע ינתן מענה להכחשה זו, אך כל מענה המבסס את האמור בצרוף קטעי עיתונים ברמה הארצית, כמו גם קטעי גל שבע ובו מאמרים חיוביים על עירית רמלה, כמו גם כמות פרסום מצידה יובאו, אך לא נעשה מאומה מבחינתו של הנתבע. שתיקה זו מפי מי שחובת הראיה ונטל השכנוע אומרת דרשני, ועפ"י הקבוע בשיטתנו המשפטית, ראיות ו/או עדויות שלא המצאת פועלות נגדך. לפיכך, גם בראש פרק זה הגנת תום הלב נדחית. 6. גובה הנזק (א) לענין פלוגתא זו האמירות בתצהירי התובעים היו כוללניות ונעדרי נתונים, ועל כן לא פלא כי הם פנו לאפיק הפיצוי שאין עמו הוכחת נזק, הפיצוי הסטטוטורי. בענין זה טען ב"כ התובעים כי נוכח העובדה שפסה"ד הראשון בוטל, מן הראוי שאעשה חשיבה מחודשת ואטיל על הנתבעים לשלם לתובעים כפל הפיצוי הסטטוטורי כפי שתבעו בכתב התביעה, וזאת ע"מ לשלוח מסר חד מביהמ"ש לנתבעים ודומיהם לבל יהינו לנהוג כפי שנהגו עמם בכתבה זו. כן מבקש ב"כ התובעים כי אעשה חשיבה מחודשת עם עצמי ואזכה גם את התובעת בפיצוי, וזאת עפ"י הדוגמא שציין בטיעונו בע"פ ביחס למילקי בישיבת יום 18.2.09. בנקודה זו לא מצאתי טיעון בדברי ב"כ הנתבעים זולת אמירתו בסופם של טיעונים, כי ביהמ"ש המחוזי שעה שהחזיר את התיק אלי, לא התכוון שהצדדים יעשו מקצה שיפורים (עמ' 42 לפרוטוקול), ואלו ב"כ התובעים סכם סיכומים חדשים. המטרה היתה ללבן את הבעיות שיש. ב"כ התובעים השיב על בסיס מחקר שנעשה והובא בעתון גלובס כי המדיניות השיפוטית היא להחמיר בשאלת הפיצוי, כאשר לפנינו מקרה דוגמת המקרה דנא. (ב) בכל הכבוד הראוי, ב"כ התובעים לא צרף לא את המחקר עליו דבר, ולא, למצער, תגזיר מאותו גליון של עתון גלובס המדווח על התחקיר. מכאן שהתחקיר לא הוכח, ובכך אני מקבל את התוצאה אליה בקש ב"כ הנתבעים כי אגיע, גם אם לא מנימוקו. מאידך גיסא, מקובלת עלי עמדת ב"כ התובעים כי משעה שבוטל פסה"ד, נפתחו השאלות שבו למבחן מחודש, ובעיקר כאשר במקרה דנא הורתה ערכאת הערעור לעשות כן בכל אחת מהפלוגתאות שנמנו בהסכמת הצדדים בישיבת קדם המשפט. שאלת הנזק נפתחה מחדש, ובענינה של התובעת אכן עשיתי חשיבה מחודשת ושוכענתי, על בסיס הדוגמא לה טען ב"כ התובעים באשר לתובעת (ראו עמ' 32 ו - 33 לפרוטוקול). (ג) כיוון שכך, אני פוסק לכ"א מהתובעים את הסכומים הבאים: 1. לתובעת 1 סך של 35,000 ₪. 2. לתובע ציון קינן סך של 65,000 ₪. 3. לתובע אליהו וקנין סך של 18,000 ₪. 4. לתובע מנדי ספדי סך של 36,000 ₪. 7. הכברת נזק פרסום באינטרנט הפלוגתא האחרונה בה נחלקו הצדדים בפני כב' השופטת קוצר, היתה האם בפרסום באתר האינטרנט הנושא שמו של ששי בעיר, יש בכדי להעצים את הנזק שנגרם לתובעים. עיינתי עיין היטב, והמילים "אתר אינטרנט" או המילה "אינטרנט" לא בא זכרה, לא בתצהירי עדות ראשית ובעיקר לא בדיון מיום 18.2.09, מועד שבו איפשרה ערכאת הערעור טיעון נוסף ו/או נרחב בכל הפלוגתאות. בענין זה היה על התובעים לפתוח ולטעון, אך אלו לא אמרו מלה וחצי מלה בנושא. כך גם נהג ב"כ הנתבעים שנזהר שלא לעורר דב מרבצו, ועל כן עפ"י הנוהג בשיטתנו המשפטית, העדר טיעון בשלב הסיכומים, בעיקר ובמיוחד בעניננו כאשר ניתנה הזדמנות חוזרת לטיעון, משמע הטוען את הטענה לא עומד יותר על טענתו זו, ומכאן שדין הטענה להדחות, וכך אני מורה. 8. הבעת דעה או פרסום פוגע הצדדים חזרו על טיעוניהם, בעיקר ב"כ הנתבעים, המוכרים והידועים מהסיבוב הקודם, קודם מתן פסה"ד שבוטל. בטיעונים לא היה חדש חרף ההפניה לפס"ד מחייבים של ביהמ"ש העליון. כך או אחרת, נושא זה נדון בהרחבה בפסה"ד שבוטל, וככל שנקפו הימים וחלף לו הזמן מאז מתן פסה"ד הראשון ועד היום, עוצמת הפקפוק נחלשה, וכיום אני בא למסקנה כי אין המדובר בהבעת עמדה או דעה אלא בפרסום פוגעני הנכנס בגדרי המונח "לשון הרע" שבסעיף 1 לחוק. 10. לסכום העולה מן המקובץ כי: 1. דין התביעה להתקבל, ועל הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לכ"א מהתובעים את הסכומים הנקובים בסעיף 7 (ג) כאשר לסכומים אלו יתלוו רבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסה"ד שבוטל, 20.3.08, ועד ליום התשלום בפועל. 2. הנתבעים יחד ולחוד ישלמו לתובעים הוצאות בסך 2,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בלווית מע"מ כחוק ביום התשלום בפועל. 3. לתשלומים הנקובים בסעיף 2 יתלוו רבית והפרשי הצמדה מיום 18.12.08, יום מתן פסה"ד בערכאת הערעור. 4. מובהר כי הסכומים הנקובים בפסקה 2 כוללים הוצאות הערעור כמתחייב מהוראת ערכאת הערעור. 5. על הנתבעת לפרסם מודעה תוך ולא יאוחר מיום 2.9.09, שבה יפורסם תוכן האמור בסעיפים 1 ו- 2 לעיל, שאם לא כן, יוגדלו הסכומים הנקובים בסעיף 7 (ג) ב - 25% לכ"א מהתובעים הנקובים שם. נטל ההוכחההגנת אמת דיברתי / אמת בפרסום (לשון הרע)