נטל ההוכחה בעילת הנטישה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נטל ההוכחה בעילת הנטישה:

זוהי תביעה לפינוייה של דירת מגורים שהושכרה בשכירות מוגנת בשנות השישים המוקדמות.

העובדות המוכחות
1. התובעת 1, הגב' רות גורנשטיין (להלן: "התובעת") הינה החוכרת לדורות של הבניין הבנוי על חלקה 65 בגוש 7113 והמצוי ברח' דיזינגוף 117, תל אביב (להלן: "הבניין"), אשר בעליו הינה התובעת 2, חברת מזכרת חנן שמושקוביץ בע"מ (להלן: "החברה").
עד לחודש יולי 2002 נוהל הבניין על ידי אמה המנוחה של התובעת, באמצעות חברת פירר הנהלת רכוש בע"מ (להלן: "פירר") ומִני אז עברו הניהול, כמו גם מלוא הזכויות בחברה, לידי התובעת.

2. בחודש מרץ 1961 נחתם חוזה בין החברה לבין מר משה לוי ז"ל (להלן: "הדייר החוזי" או "המנוח") לפיו שכר האחרון, בשכירות מוגנת, דירת 2 חדרים הממוקמת בקומה ב' של הבניין (להלן: "הבניין", "המושכר" ו – "חוזה השכירות" – בהתאמה).
בתום תקופת השכירות החוזית (31/3/62) המשיך המנוח להחזיק בדירה במעמד של דייר מוגן מכוחו של חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר" או "החוק").

3. הנתבעים 1 ו-2 הינם ילדי המנוח ואילו הנתבעת 3, הגב' לורה (אילנה) לוי הינה רעיית המנוח (להלן: "אשת המנוח" או "לורה").
4. בשנת 1992, בשל אירוע מוחי בו לקה המנוח, הוא אושפז במוסד סיעודי מגדלי נתן בע"מ (להלן: "המוסד הסיעודי"), שם אף הלך לבית עולמו ביום 7/12/00.

5. אשת המנוח, הגב' לורה לוי שתבל"א, אושפזה אף היא במוסד הסיעודי ביום 15/5/95 עקב מחלה נוירולוגית ניוונית (הנטינגטון) ומחלת הנפילה. לורה שהתה במוסד הסיעודי ברציפות למן שנת 1995 ורק לאחרונה, ביום 27/3/08, חזרה לדירה בה היא מטופלת על ידי בנה ואפוטרופסה הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"), ומושגחת באופן קבוע על ידי עובדת זרה.

6. הנתבעת 2, הגב' גלי לוי שמילה (שתיקרא להלן גם: "גלי") התגוררה בדירה משחר ילדותה. לאחר נישואיה, בשנת 1997, המשיכה גלי להתגורר בדירה יחד עם בעלה עד לחודש מרץ 2002. במועד זה העתיקה מגוריה ומגורי משפחתה לעיר יבנה, שם רכשו היא ובעלה דירת מגורים.

7. הנתבע, אברהם לוי, אף הוא התגורר בדירה מיום היוולדו והוא מתגורר בה גם עתה.
אין ולא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע התגורר בדירה ברציפות עד לשנת 1998 וכי למן חודש מרץ 2002 הוא המשיך להתגורר בה בגפו.
הצדדים נחלקו בינותם באשר לתקופת ארבע השנים למן שנת 1998 ועד לשנת 2002. לשיטת הנתבע הוא התגורר בדירה ברציפות למעט שנה אחת, בשנת 1998, בה לן בדירת חבר מספר ימים בשבוע, ולשיטת התובעת הלה לא התגורר, כלל, בדירה במשך ארבעת השנים הללו.

התובענה וגדר המחלוקת
8. בתביעה שבכאן עתרו התובעות להורות על סילוק ידם של הנתבעים מהדירה ולהשיב החזקה בה לידיהן כשהיא פנוייה מכל אדם וחפץ מטעמם, וכן לחייבם – יחד ולחוד – בתשלום דמי שימוש ראויים בגין 10 השנים שקדמו להגשת התביעה – העולים לסך של 281,376 ₪, בערכי יום הגשת התביעה.
לשיטת התובעות, המנוח, אשר הוא לבדו הדייר החוזי, נטש את המושכר עת אושפז במוסד הסיעודי, כך שעובר לפטירתו, בשנת 2000, איבד את הגנת החוק ולא היה עוד דייר מוגן בדירה.
גלל כן, כך הטענה, הנתבעים אף הם לא רכשו מעמד של דיירות מוגנת בדירה, שכן בהעדר זכויות לדייר החוזי – הלא הוא המנוח – לא נותרו לאחרון זכויות כלשהן, אותן ניתן לירש על לפי הוראת סעיף 20 לחוק.
עוד ולחילופין טענו התובעות, כי אף אם יונח כי המנוח היה דייר מוגן בדירה עובר לפטירתו, הרי שהנתבעים לא רכשו זכויות של דיירות מוגנת בדירה – אף זאת מחמת נטישתם את המושכר.

9. מנגד טענו הנתבעים, בכתב הגנתם, כי יש לדחות התביעה כנגדם על כל הסעדים שבה.
לטענת הנתבעים, הנתבעת 3, הייתה והינה דיירת מוגנת חוזית, הן מכוח הלכת השיתוף בין בני זוג והן בהיות המנוח שלוחה בשכירת הדירה עבורו ועבור אישתו – הנתבעת 3, הגם שזו אינה מופיעה רשמית בחוזה השכירות כשוכרת.
הנתבע אף הוא – כך לנתבעים – דייר מוגן בדירה מכוח "ירושת" אביו המנוח על פי סעיף 20(ב) לחוק – בהיותו דייר נגזר, שכן הוא התגורר ברציפות בדירה מיום לידתו ועד לפטירת אביו.
הנתבעים הכחישו הטענה כי המנוח נטש את המושכר עת אושפז במוסד הסיעודי, שכן אין במעבר למוסד משום נטישה, בהעדר כוונה שלא לחזור אליו יותר. מכל מקום – כך לנתבעים – ויתרה התובעת, או מי שקדם לה בניהול החברה, על עילת הפינוי כנגד המנוח.
לחילופין, טענו הנתבעים, כי אם יימצא כי המנוח אכן נטש המושכר ולא היה עוד דייר מוגן עובר לפטירתו, הרי יש לראות את הנתבע ואמו כדיירים מוגנים בדירה, מכוח הוראת סעיף 22 לחוק – בגין זניחת המנוח את משפחתו.
הנתבעים הכחישו טענת התובעת לנטישת המושכר על ידי אמם, נוכח שהִייתהּ משך שנים רבות במוסד הסיעודי (למן שנת 1995 עד 2008), שכן סופו (חזרתה למושכר) מעיד על תחילתו (שהייתה במוסד הסיעודי משך 13 שנים).
הנתבע מצידו הכחיש כי נטש את המושכר בזמן מן הזמנים וטען למגורים בו כל העת.
יצויין, כי הנתבעת 2 אינה טוענת לזכויות בדירה נוכח עזיבתה אותה בשנת 2002.
אשר לסעד הכספי טענו הנתבעים להתיישנות העילה לתקופה העולה על 7 שנים שקדמו להגשת התביעה, וכפרו בזכותם של התובעות לדמי שימוש ראויים והיקפם.

10. מטענות הצדדים אשר הורצו לעיל עולה כי ארבע הן השאלות העיקריות הצריכות הכרעה ואלו הן –
א. האיבד המנוח זכויותיו לדיירות מוגנת עקב נטישה, או שמא חסה הוא בצילו של החוק עובר לפטירתו.
ב. מעמדה של הנתבעת 3 בדירה טרם פטירת בעלה המנוח ולאחר פטירתו.
ג. מעמד הנתבע בדירה עובר לפטירת אביו המנוח.
ד. זכותן של התובעות לדמי שימוש ראויים, אם כן, היקפם של אלו.
נדון בכל אחת מהשאלות דלעיל כסדרן, ראשון – ראשון ואחרון – אחרון.


דיון והכרעה
11. טרם נכריע בשאלות שבמחלוקת לגופן, מן הראוי להסיר מן הדרך טעות משפטית אשר יצאה מתחת ידי ב"כ הנתבעים בסיכומיו.
לשיטת ב"כ הנתבעים (סעיף 12 לסיכומים) נוכח העובדה כי לא ניתן פסק דין לפינויו של המנוח טרם פטירתו, הרי שהמנוח הלך לבית עולמו שעה שחוקי הגנת הדייר חלים עליו ובשל כך לא ניתן עוד ליתן פסק דין לפינויו.
אודה ולא אבוש, לא הבינותי פִּשרה של טענה זו וטוב היא אילמלא היא נטענה.
אכן, דייר מוגן איננו מאבד זכותו בעצם קיומה של עילת פינוי כנגדו, וכל זמן שלא ניתן פסק דין לפינויו מהמושכר, זכות השכירות שלו שרירה וקיימת שכן רק בעקבות פסק דין לפינוי " ... מגיעה זכות השכירות שלו לקיצה. עילת פינוי איננה אלא אמצעי שבעזרתו ניתן להשיג מבית המשפט צו לפינוי" (ד. בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, עדכון 5, עמ' 137).
ברם, אין בהלכה האמורה כדי למנוע מבית המשפט להכריז – לאחר פטירת הדייר המנוח – כי זה האחרון איבד את זכותו כדייר מוגן טרם פטירתו, הגם שלא ניתן, כמובן, ליתן פסק דין לפינוי כנגד דייר שנפטר.
ההלכה הפסוקה קבעה כי "קרוב" – כהגדרתו בחוק – הטוען לדיירות מוגנת במושכר כ"יורשו" של הדייר החוזי, עליו הנטל להוכיח כי הדייר המנוח היה מוגן עובר לפטירתו.
בעל הבית יכול גם יכול " ... להעלות טענת נטישה נגד הדיירת המנוחה, לאחר מותה, כדי לחסום את הסבת הזכויות המוגנות לקרובי משפחתה הטוענים לקיומה של זכות שאמורה לעבור אליהם. אם ייקבע באופן חד ופסקני כי עילת הנטישה עוברת מן העולם עם מותה של הדיירת, וכאשר לא ניתן נגדה פסק פינוי עד לפטירתה – תהפוך ההכרעה לתלוייה במקריות מעציבה ... אם זכויותיו של הדייר המוגן פגומות הן בגלל נטישה – הרי מותו לאחר הנטישה לא ינטרל עובדה אחרונה זו" (ד. בר אופיר, שם, עמ' 147).
הנה כי כן, הטוען לזכויות על פי הוראת סעיפים 20 או 22 לחוק, עליו הנטל להוכיח כי הדייר שקדם לו בנכס, היה דייר מוגן בו עובר לפטירתו.
בענייננו, אם יוכח – כטענת התובעות – כי המנוח נטש את המושכר עוד בחייו, ברי כי הלה איבד זכויותיו במושכר כך שלא קיימות עוד זכויות מוגנות כלשהן אותן ניתן להסב למי מהנתבעים.
משהסרנו מדרכנו הטענה האמורה, נדון בשאלות שבמחלוקת לגופן.

מעמד המנוח במושכר עובר לפטירתו
נטישת המושכר
12. כידוע לכל, עילת הנטישה אינה נמנית עם עילות הפינוי שבסעיף 131 לחוק, אולם ההלכה הפסוקה קבעה כי דייר אשר נטש את המושכר איבד את הגנת החוק ומן הדין לפנותו הימנו. על מנת שתקום לבעל הבית עילת פינוי כאמור, על זה האחרון להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים: האחד, עובדתי פיזי – כי הדייר עזב את הדירה והשני, יסוד נפשי – העדר כוונה גלוייה מצד הדייר לשוב למושכר, במקרה בו הוכחה העזיבה הפיזית [ראו: ע"א 977/91, 3505 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, י-ם נ' נוסייבה, פ"ד מ"ו(5) 758, 769].
נטל השכנוע להתגבשותה של עילת הנטישה (היסוד העובדתי כמו גם הנפשי) מוטל על בעלי הבית " ... מתחילת הדיון ועד סופו ועליהם להוכיח ולשכנע את בית המשפט כי הדייר נטש את המושכר לחלוטין, על מנת שלא לשוב אליו עוד" (ד. בר אופיר, שם, עמ'131).
אלא מאי, משהוכיח בעל הבית, בראיות לכאורה, כי הדייר אכן עזב את המושכר בנסיבות המצביעות על העדר כוונה לשוב למושכר, או אז עובר הנטל, המשני, אל הדייר להוכיח כוונה ממשית לשוב אליו.
ויודגש. במקרה כאמור, אין די בהוכחת כוונה לשוב ולהתגורר במושכר, אלא על הדייר להוכיח על כוונתו הגלוייה והממשית לשוב ולהתגורר באותו מושכר בדווקא ואין די ברצון לחזור ביום מן הימים למושכר, אלא יש צורך בהוכחת סיכוי ממשי לחזור אליו (ראו: בר אופיר, שם, שם).

13. ומן הכלל אל הפרט לנדון דידן.
אין חולק, בענייננו, כי בשנת 1992 אושפז המנוח במוסד הסיעודי, בעקבות אירוע מוחי ולא שב למושכר עד לפטירתו במוסד ביום 7/12/00. מעדותו של מר כהן הרצל, אח במוסד הסיעודי, עולה כי המנוח "היה חולה סיעודי, נזקק לסיעוד לכל צרכיו הבסיסיים" (פרוטוקול מיום 20/3/07 עמ' 11). לא ייפלא, איפוא, שמהמנוח שהה במוסד משך 8 שנים רצופות בלא ששב לביתו אף לא ליום אחד.
ברי כי התובעות יצאו ידי חובתן להוכיח, בנסיבות האמורות, נטישת המושכר.

14. לא מצאתי ממש בטענת הנתבע בתצהירו, כי המנוח לא התכוון לנטוש את הדירה וכי הלה השתוקק לשוב אליה, באם מצבו הגופני היה מיטיב עימו.
בכל הכבוד הראוי, אין די באמירה סתמית ובלתי מבוססת בדבר רצון לשוב, ביום מן הימים למושכר, אלא שהרצון צריך שיתבטא בהוכחת סיכוי ממשי לשוב למושכר, באמצעות מעשים גלויים המלמדים כזאת.
כאמור, לבד מאמירה סתמית בדבר רצונו של המנוח לשוב לביתו, לא השכילו הנתבעים להצביע על אירוע כלשהו המלמד כזאת. ההיפך הוא הנכון.
נתברר, כי לורה, אלמנתו של המנוח, אף היא הצטרפה לאחרון ועברה לבית האבות בשנת 1995, מה שמלמד כי שני בני הזוג גמרו אומר לעזוב את המושכר ולהתגורר – יחדיו – במוסד הסיעודי.
לו – כטענת הנתבעים – המנוח השתוקק לשוב לביתו, הרי שבני המשפחה היו עושים את כל שלאל ידם על מנת להביאו אל חיק משפחתו ולסעוד אותו במושכר.
איני שותף כלל ועיקר לעמדת ב"כ הנתבעים כאילו יש במסמכים הרפואיים (נספח ד'
לנ/2) כדי ללמד על סיכויי המנוח – אותה עת – לשוב לביתו. ההיפך הוא הנכון. הגם שניתן לומר שהיה למנוח קשר מילולי טוב עם המטפל, הרי שבכל הקשור למצבו הפיזי, אין ספק כי מקומו היה, כל העת, במוסד הסיעודי – כפי שאומנם "סופו העיד על תחילתו".
בעניין זה, אין לנו אלא להפנות לדברי המלומד בר אופיר [המושתתים על פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א (ת"א) 394/92 האוניברסיטה העברית נ' הרצברג, לא פורסם] לפיהם – "העובדה שהוא חוסה (הדייר – ח.ט.) במוסד לאורך שנים כל כך רבות מעידה על כך שאין הוא מסוגל להתגורר באורח עצמאי בדירה הנדונה ... מצב דברים זה מצדיק מתן צו פינוי והחזרת החזקה לבעל הבית" (שם, עמ' 123, 124).

15. המסקנה העולה והמתבקשת מהאמור היא כי המנוח נטש את המושכר, שנים הרבה טרם פטירתו כך שלתובעים קמה עילה לפינויו מהמושכר בגין נטישתו.

ויתור ומניעות
16. חרף מסקנתי האמורה סבור אני כי במועד פטירת המנוח, הוא חסה בצילו של החוק וזכויותיו כדייר מוגן במושכר נשמרו לו בעת פטירתו.
במה דברים אמורים.
ההלכה הפסוקה קובעת כי בעל הבית אשר קמה לו עילת פינוי, יכול לוותר עליה באם המשיך לקבל את דמי השכירות במשך תקופה ניכרת חרף ידיעת העובדות לאשורן.
הפסיקה הבחינה – לעניין נטישת מושכר – בין נטישה "נקייה", קרי: מושכר שנעזב, לבין נטישה "פלוס", קרי: העברת המושכר לאחרים.
במקרה הראשון, חלוף הזמן אין בו כדי ללמד על ויתור מצד בעל הבית על עילת הפינוי בגין נטישה, ואילו במקרה השני – מהווה שתיקת הבעלים ויתור כאמור.
וכך סוכמה ההלכה על ידי המלומד ד. בר אופיר:
"המשכיר רשאי לוותר על עילת הפינוי כאשר הדייר הסטטוטורי מפר את חוזה השכירות, מעביר את החזקה לאלמוני, בעוד שהדייר עצמו חדל להחזיק במושכר. מצב דברים כזה ניתן להגדירו כנטישה 'פלוס' שכן, בנוסף לנטישה עצמה מתוֹספים יסודות של הפרת הסכם השכירות או העברת השכירות לאחרים. ואם מקבל המשכיר את דמי השכירות בידיעת העובדות – כי אז יכול שהתנהגותו תתפרש כהשלמה עם הפרת החוזה בעבר, ויכול שהיא תתפרש כהסכמה מכללא לשימוש החורג מחוזה השכירות כמו גם להחזקת אלמוני במושכר ..." (שם, עמ' 153).
פרק הזמן הדרוש להוכחת ויתור על עילת הפינוי הינו כזה, ממנו ניתן ללמוד על ויתור בעל הבית על תביעת הפינוי. "כך יראו את בעל הבית כמוותר וכמשלים עם המצב החדש, כאשר גבה שכירות במשך תקופה של שנתיים ... בידיעה ברורה על חילופי הדיירים בדירה, בלי שמיחה על כך ובלי שנקט צעד כלשהו לשמירת זכותו לתבוע את החזרת הדירה ..." (שם, עמ' 29).

17. סבור אני כי בנדון דידן, הוכח – בצורה הדרושה במשפט אזרחי – כי התובעת ו/או הבעלים הקודמים לה בבניין, ידוע ידעו על נטישת המנוח את המושכר ואישפוזו בבית החולים משך תקופה ארוכה, בלא לפצות פה ולצפצף.
בתצהיר העדות הראשית מטעמו הצהיר הנתבע כך "התובעות ידעו היטב הן דבר אישפוזו של אבי במוסד והן באשר לפטירתו ... הבעלים הקודמים אף שאלו אותי ואת אמי, מפעם לפעם, בדבר מצבו של אבי המנוח, ואף השתתף בצערנו בעת שנפטר, כמו כן, תשלומי דמי השכירות הפסיקו להגיע מאבי המנוח, כי אם מאמי, מאחותי גלי
וממני ..." (סעיף 9 לנ/2).
למרבה הפליאה, בחקירתו הנגדית לא נשאל הנתבע דבר, ולא חצי דבר, לעניין זה ואף לא היה ניסיון לעמת אותו עם מימצאים ו/או עדויות אחרות בעניין.
על החובה לחקור בכל "נקודה של אי הסכמה" נאמר כי "היריב חייב במסגרת החקירה שכנגד לחקור את העד במישרין ובמפורש בקשר לכל נושא שיש לגביו מחלוקת ... כאשר לא מציגים לעד שאלות בחקירה שכנגד בקשר לנושא מסויים, ההנחה היא – בהעדר הסבר סביר אחר – כי אין חולקים על דברי העד באותו נושא" (ראו: י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1699).

לא זו אף זו. בתצהיר העדות הראשית מטעמה טענה התובעת כי עובדת נטישת המנוח את המושכר, עקב אישפוזו במוסד הסיעודי, נודעה לה בדיעבד (סעיף ז' לת/2) וכי רק בשנת 2002 היא "ערכה בירור של סטטוס הדיירים המוגנים בבניין ..." (שם, סעיף 4).
דא עקא, כי בחקירה הנגדית חזרה בה התובעת – במשתמע – מהצהרתה הנחרצת בדבר ידיעתה ו/או ידיעת אמה המנוחה, על דבר נטישת המושכר על ידי המנוח. וכך השיבה התובעת לעניין זה: " ... בין השנים 2002-1992 החברה הייתה במבוי סתום, באופן כללי ידענו שיש בעייה עם הדירה הזו, אני ואחי, אך באופן ספציפי לא יכולנו לעשות שום דבר כי החברה הייתה במבוי סתום" (פרוטוקול מיום 18/9/07, עמ' 14, שורות 23-20).
ובהמשך – " ... אמרתי קודם שהייתה לנו ידיעה כללית שיש בעייה עם הדירה הזו, לא היה ברור לנו המצב המדוייק של ההורים ולא יכולנו לעשות שום דבר ... לא יכולנו לבדוק את הדברים במדוייק ולאשש את הדברים" (שם, עמ' 14 ו-15) (ההדגשה לא במקור – ח.ט.).
מעדות זו של התובעת עולות שתי מסקנות.
האחת, שהתובעת כמו גם אחיה ידוע ידעו על אישפוזו של המנוח (ידיעה כללית) אך לא יכלו לעשות דבר כי החברה הייתה במבוי סתום. התובעת ואחיה בחרו לעצום עיניהם מלבדוק את המצב לאשורו הואיל והבעלות בבניין, כמו גם בחברה, הייתה נתונה לאִמה – הבעלים הקודמים של הבניין.
השנייה, כי הבעלים הקודמים, אף הם, ידעו על המצב לאשורו ובחרו להתעלם הימנו.
כך או כך, לא זו בלבד שעדותה של התובעת לא סתרה, כהוא זה, את גירסת הנתבע 1 בדבר ידיעת הבעלים הקודמים את העובדות לאשורן, אלא שעדות זו תומכת בגירסת הנתבע 1.
נמצא, כי בהעדר חקירה נגדית של הנתבע 1 על גירסתו ובהעדר עדות סותרת מטעם מי מהתובעות – אין מנוס מלקבל את גירסת הנתבע כנכונה, קרי: ידיעת התובעת, כמו גם הבעלים הקודמים, על נטישת המנוח את הדירה למן שנת 1992 ואילך.

18. משבאתי לכלל מסקנה כי התובעות ידוע ידעו על נטישת המנוח את המושכר, ולנוכח גביית דמי השכירות המוגנים משך כל תקופת שהותו של האחרון במוסד סיעודי (למצער 8 שנים) אין מנוס מלקבוע כי התובעת, או מי שקדם לה בבעלות – ויתרה על תביעת הפינוי כנגד המנוח והשלימה עם הפרת ההסכם על ידו, עקב נטישת המושכר.
אני קובע, איפוא, כי עובר לפטירתו , היה המנוח דייר מוגן בדירה חרף נטישתו את המושכר.

מעמד הנתבעת 3 במושכר
הנתבעת 3, דיירת חוזית – האומנם?
19. ייאמר מיד, כי לא מצאתי שחר לטענת ב"כ הנתבעים כי יש לראות את הנתבעת 3 – אלמנת המנוח – כדיירת חוזית מכוח השיתוף בחיי הנישואין ו/או היות המנוח שלוחה לשכירת הדירה, חרף העובדה כי היא אינה צד להסכם השכירות.
ברע"א 1711/98 שפי נ' עזבון המנוחה שושנה שדז'ונסקי ז"ל, פ"ד נ"ד(1) 394 (להלן: "הלכת שפי") נדון מעמדה של בת הזוג, אשר לא הייתה צד לחוזה ואף לא חתמה עליו, האם יש לראותה כדיירת מקורית או נגזרת.
כב' השופט אלנגרד, אשר נותר בדעת מיעוט, קבע כי "כאשר בני זוג נכנסים לדירה בצוותא חדא, יש לראות את בן הזוג החותם על החוזה כשלוחה של בת זוגו" הואיל והנוהג החברתי המסורתי, באותם הימים, היה שהבעל חותם בשם אישתו (שם, עמ' 406).
דעת שופטי הרוב הייתה שונה מזו של כב' השופט אנגלרד.
הגם ששני בני הזוג – במקרה האמור – נכנסו יחדיו לדירה והתגוררו בה עד לפטירתם, קבעו שופטי הרוב כי לנוכח ההסדר הסטטוטורי שבסעיף 20(א) לחוק ולאור המגמה הפרשנית המצמצמת בדיני הגנת הדייר – " ... אין זה ראוי להעמיס על גבו של בעל הבית דור נוסף של דיירים וכל זאת במשיכת קולמוס שיפוטית. נראה לי, כי לאור המדיניות המשפטית המונחת ביסוד חוק הגנת הדייר מזה ולאור האיפוק השיפוטי הנדרש בתחום דיני הבניין מזה, אין זה ראוי כי לעת הזו נרחיב באופן כה משמעותי את היקף ההגנה הסטטוטורית הניתנת לדיירים על פי חוק הגנת הדייר. על פי ההלכה הקיימת צפו כל המעורבים בדיירות הסטטוטורית – בעלי הבתים ודיירים יחד – כי "דור הילדים" יוכל ליהנות מהגנת החוק רק אם הוא מקיים את הדרישות המחמירות של סעיף 27 לחוק הגנת הדייר.
אין זה ראוי כי בשלב זה של חיי החוק ובלא לשמוע כל טיעון בעניין, ובלא לקחת בחשבון את המשמעויות החברתיות והכלכליות, נכריז על הארכת תחולת החוק לדור נוסף של דיירים" (דברי הנשיא ברק, שם, עמ' 408).
הנה כי כן, מדברי כב' הנשיא (בדימוס) המצוטטים לעיל עולה, כי אף במקרה בו הונחה תשתית ראייתית לתחולתה של הלכת השיתוף בין בני הזוג, אין מקום להחיל את דיני השליחות בכל הנוגע למעמדו של בן הזוג (כדייר מקורי), אשר לא היה צד לחוזה השכירות.
עם זאת, כב' השופטת בייניש (כתוארה אז) אשר צירפה דעתה לדעת הנשיא ולנימוקיו, לא שללה את האפשרות כי במקרה מתאים – בו הונחה תשתית ראייתית מספקת להסקת יחסי שליחות בין בני זוג – ניתן יהא להחיל דיני השליחות בשאלה האמורה.
אף אם הייתי מבקש ליישם את עמדת כב' השופטת בייניש (כתוארה אז) בענייננו אנו – הרי שהנתבעת 3 לא הניחה תשתית ראייתית כלשהי לתחולת הסכם השיתוף בינה לבין המנוח, כך שלא ניתן להחיל את דיני השליחות בנדון דידן.
נבהיר דברינו.

20. בניגוד גמור לטענת ב"כ הנתבעים, במקרה דנן לא הונחה תשתית ראייתית כלשהי להוכחת חזקת השיתוף וקיומה של כוונת השליחות בין בני הזוג לוי.
הפכתי פעם אחר פעם בתצהירי הנתבעים 1 ו-2 (נ/1, נ/2) ולא מצאתי כי האחרונים הצביעו על עובדות כלשהן מהן ניתן להסיק כי בני הזוג ניהלו משק בית משותף ו/או כי דמי השכירות המוגנים שולמו (עד לפטירת המנוח) מקופה משותפת לשניהם.
כל שטענו הנתבעים 1+2 הוא כי " ... דמי המפתח שולמו מכספם המשותף", אף זאת בלא להניח תשתית ראייתית לאמירה סתמית זו.
על מנת שהלכת השיתוף תחול על בני הזוג במקרה דנן, היה על הנתבעים להוכיח – פוזיטיבית – כי הוריהם אכן ניהלו בפועל חיי שיתוף וכי נתקיימו בינותם יחסי שליחות.
ניתן היה לצפות מהנתבעים כי יציגו בפני בית המשפט מסמכים מתאימים המצביעים על ניהול חשבונות בנק משותפים, ערכו צוואות הדדיות וכי דמי השכירות שולמו מקופתם המשותפת. למרבה הפליאה, לא זו בלבד שמסמכים כאמור לא הוצגו, אלא שהנתבעים
1 + 2 אף לא טענו כזאת בתצהיריהם.
פליאה על פליאתי האמורה מוצא אני בהצהרת הנתבעים 1 + 2 בתצהיריהם, כי עם פטירת המנוח " ... תשלומי השכירות הפסיקו להגיע מאבי המנוח, כי אם מאמי, מאחותי גלי או ממני ...".
הנה כי כן, עדות לנו מהנתבעים כי דמי השכירות המוגנים שולמו על ידי המנוח לבדו – כל עוד הוא היה בין החיים. הכיצד, איפוא, ניתן לטעון כי בני הזוג לוי ניהלו משך שנים בית משותף? תמהני!
העובדה כי הנתבעת 3 – כמו גם הנתבעים 1 + 2 – התגוררו במושכר מעת שזה הושכר למנוח בשכירות מוגנת, אין בה כדי להצביע על היות המנוח שלוחה של הנתבעת 3 וכמי שחתם על הסכם השכירות אף בשמה.

21. אני קובע, איפוא, כי בהעדר תשתית ראייתית כלשהי, ממנה ניתן להסיק כי המנוח שימש כשלוחה של המנוחה בשכירת המושכר, ולנוכח עמדת הרוב בהלכת שפי – המנוח לבדו היה דייר חוזי בדירה, בעוד שהמנוחה נחשבה לדיירת נגזרת, ככול שהייתה תחולה להוראת סעיף 20(א) לחוק – בעת פטירת המנוח.

זניחת המנוח את משפחתו
22. לא מצאתי, לצערי, ממש בטענת הנתבעים בסיכומיהם – כמו גם בכתבי טענותיהם – כי יש לראות במנוחה כמו גם בנתבע 1, דיירים מוגנים במושכר נוכח העובדה כי המנוח "זנח" את משפחתו בכך שנטש את המושכר, עת אושפז במוסד הסיעודי.
ב"כ הנתבעים סמך טענתו על הוראת סעיפים 22(א) לחוק (בכל הקשור לנתבעת 3) ו-22(ב) לחוק (בהתייחס לנתבע 1).
לא מינה ולא מקצתיה.
על מנת שישתכלל לבן משפחה (בן זוג או ילד) מעמד של דייר מוגן עקב זניחה, מכוח הוראת סעיף 22 לחוק, על הטוען כזאת להוכיח " ... ניתוק מעשי כולל של הקשר המשפחתי". אין די בעזיבת המושכר כדי ללמד על זניחה שכן קביעה כאמור " ... היה נותן בידי הדייר את האפשרות לעזוב את דירתו ולהעבירה כדיירים לילדיו, כלומר לא מתוך זניחתם במובן הנ"ל אלא דווקא מתוך דאגתו לטובתם, דבר שהחוק רוצה
למנוע ...".
נמצא, איפוא, כי "זניחה" משמעותה " ... ניתוק מכל וכל ולא בנוגע למגורים בלבד ..." [דברי כב' השופט שרשבסקי, ע"א 622/75, אבני נ' יואש, פ"ד ל(3) 203].
בנדון דידן, לא זו בלבד שלא הוכח כי המנוח "זנח" משפחתו, במובן של ניתוק כולל של הקשר המשפחתי, אלא שהוכח בעליל כי הנתבעים שמרו על קשר מתמיד עם המנוח עד לפטירתו – חרף אישפוזו במוסד הסיעודי.

23. בתצהיר העדות הראשית מטעמם הצהירו הנתבעים 1 + 2 כי חרף העובדה שאביהם המנוח עזב את הדירה, הוא מעולם לא התכוון לעוזבה שכן המנוח " ... אף היה מגיע לדירה בתקופת החגים, בכל פעם שמצבו הגופני היה מאפשר לו ..." (סעיף 6 לנ/1 וסעיף 7 לנ/2).
הנתבעת 2 הגדילה עשות עת הצהירה בחקירה הנגדית כי " ... אנחנו הבאנו את שני ההורים, גם כשאבי היה חי, הבאנו אותם בחגים ובשבתות לדירה" (פרוטוקול מיום 25/11/07, עמ' 14). כך יאה ונאה לילדים לעשות להוריהם ולהכיר להם תודה על העמל בגידולם. ברם אליה וקוץ בה. מהאמור עולה כי המנוח לא זנח את משפחתו כלל ועיקר ולא זו בלבד אלא שקשרי המשפחה נותרו כשהיו. הנתבעת 2 אף הצהירה כי המנוח ואמה שתבל"א, נכחו בחתונתה על כיסאות גלגלים (שם, עמ' 15).
בנסיבות אלו, ברי, כי אין המדובר בניתוק כולל מכל וכל של קשרי המשפחה, אלא על נטישת המושכר מכורח הנסיבות (מעבר למוסד הסיעודי).
ואם לא די באמור, הרי שטענת "הזניחה" נסתרת מינה וביה מהעובדה שהנתבעת 2 חַבְרַה למנוח בשנת 1995 והתגוררה יחד עימו במוסד הסיעודי, עד לפטירתו (2000). האומנם עסקינן בזניחת המנוח את משפחתו? התשובה לשאלה זו הינה שלילית.

24. משהוכח בעליל כי המנוח לא "זנח" את משפחתו כמשמעות מונח זה בסעיף 22 לחוק, אין מנוס מלקבוע כי הנתבעת (כמו גם הנתבע 1) לא רכשו מעמד של דיירים מוגנים עקב נטישת המנוח את הדירה.

הנתבעת 3 דיירת נגזרת – האומנם?
25. בכתבי טענותיהם כמו גם בסיכומיהם – נמנעו הנתבעים מלטעון כי הנתבעת 3 הינה דיירת נגזרת, במובן זה ש"ירשה" את זכויות הדיירות המוגנת מהמנוח, מכוח הוראת סעיף 20(א) לחוק.
בנסיבות אלו מנועים אנו מלהעלות מיוזמתנו טענה שלא הועמדה פלוגתא בינות הצדדים.
ברם, על מנת להפיס דעתם של הנתבעים אומר כי אף אם היה נטען כזאת, לא ניתן היה להכיר בנתבעת 3 כדיירת מוגנת בדירה מכוח סעיף 20(א) הנ"ל.
על מנת שבן זוג יוכר כדייר נגזר, עם פטירת הדייר החוזי, על בן הזוג להוכיח מגורים, בצוותא חדא, עם הדייר המנוח בדירה.
דא עקא, כי במקרה דנן הוכח בעליל שהנתבעת 3 התגוררה יחד עם המנוח במוסד הסיעודי – בתקופת ששת החודשים עובר לפטירתו.
בנסיבות אלו, לא עמדה הנתבעת 3 בתנאי הסף, המקנה לה מעמד של דיירת מוגנת בדירה, עת נפטר המנוח.
לא בכדי בא כוחם המלומד של הנתבעים לא טען להיות הנתבעת 3 דיירת מוגנת נגזרת, מכוח סעיף 20(א) לחוק, שכן זו האחרונה איננה יכולה לרכוש מעמד כזה בהעדר מגורים במושכר, 6 חודשים טרם פטירת המנוח.
לשווא טרח, איפוא, ב"כ הנתבעים לשכנענו כי הנתבעת 3 לא נטשה את המושכר – חרף העובדה כי היא שהתה במוסד הסיעודי משך 15 שנים, למן שנת 1995 ועד למועד בו הוחזרה לדירה (בתנאי אישפוז) ביום 27/3/08 [ראו סעיף 2 לתצהיר ביהמ"ש/10].
כשלעצמי סבור אני כי יש בשהיית הנתבעת 3 במוסד הסיעודי, משך התקופה האמורה, כדי להוות נטישת המושכר והחזרתה לדירה איננה מקהה עובדת נטישתו, שכן חזרת דייר למושכר לאחר שהוגשה נגדו תביעת פינוי " ... אין בה כדי לבטל את נטישתו של הדייר, והיא לא תשמש הגנה מפני תביעת הפינוי" (ד. בר אופיר, שם, עמ' 124א').
משנמצא, כאמור וכמפורט לעיל, כי הנתבעת 3 לא רכשה מעמד של דייר מוגן בזמן מן הזמנים, הרי ששאלת הנטישה איננה רלוונטית כלל ועיקר.
כך או כך, משלא השכילו הנתבעים 1 + 2 להוכיח היות אמם שתבל"א דיירת מוגנת, בשלב כלשהו, הרי בין אם נטשה את המושכר ובין אם לאו, היא מעולם לא הייתה במעמד של דיירת מוגנת במושכר.
כאן המקום להביע פליאתי על המהלך שנקטו הנתבעים בתום שמיעת הראיות, עת טילטלו שלא לצורך את אמם מהמוסד הסיעודי למושכר.
העובדה שהנתבעת 3 נמצאת כיום בדירה (במצבה הסיעודי ובתנאי אישפוז), אין בה, לצערי, כדי לשנות את מעמדה בדירה.
משלא רכשה הנתבעת 3 מעמד של דיירת מוגנת בעת פטירת המנוח (אף לא נטען כזאת), הרי למושכר לביתה ביום 27/3/08 – אינה מקנה לה זכויות של דיירת מוגנת בה.

26. אני קובע, איפוא, כי הנתבעת 3 אינה ולא הייתה מעולם דיירת מוגנת בדירה, ובשל כך – עם כל הצער שבדבר – אין מנוס מלהורות על פינוייה הימנה.

מעמד הנתבע 1 בדירה
27. הנתבע 1 טען כי יש להכיר בו כדייר מוגן בדירה בגין שתי טענות חילופיות. האחת, היותו דייר נגזר ועם פטירת המנוח (7/12/00) הפך לדייר מוגן מכוח הוראת סעיף 22(ב) לחוק.
השנייה, מכוח הוראת סעיף 22(ב) לחוק עקב זניחת המנוח את בני משפחתו.
אשר לטענה השנייה, בדבר זניחת המנוח את משפחתו, כבר קבענו כי לא עלתה בידו להוכיח כזאת, ואין לנו אלא להפנות לסעיפים 24-22 לעיל ולאמור שם.
נותר, איפוא, לדון בטענת הנתבע 1 להיותו דייר מוגן מכוח "ירושת" אביו המנוח על פי סעיף 20(ב) לחוק הקובע לאמור –
"באין בן זוג כאמור בסעיף קטן (א) – יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים – קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד איתו לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתו, ולא הייתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם".
על מנת ש"קרובו" של דייר יזכה במעמד של דייר מוגן מכוח סעיף 20(ב) הנ"ל, עליו למלא את שני התנאים המצטברים –
א. מגורים במושכר יחד עם המנוח למצער 6 חודשים סמוך לפטירתו.
ב. בזמן פטירת הדייר לא הייתה ל"קרוב" דירה אחרת למגוריו.
אין ולא הייתה מחלוקת כי לנתבע 1 (שייקרא מעתה ואילך – "הנתבע") לא הייתה דירה אחרת למגוריו, ומכל מקום לא טענו התובעות כי במועד פטירת המנוח הייתה כזאת לנתבע.
קבענו לעיל, כי על אף נטישת המנוח את המושכר, הרי שזה האחרון נותר דייר מוגן בדירה עובר לפטירתו, בשל ויתור התובעת והקודמים לה בבעלות בבניין על עילת הפינוי בגין הנטישה. נמצא, כי במועד פטירתו היה המנוח דייר מוגן במושכר, כך שאם יימצא כי הנתבע עומד בתנאי סעיף 20(ב) לחוק, הוא יוכר כדייר מוגן תחת אביו המנוח. וההיפך בהיפך.
ההשכיל הנתבע להוכיח כזאת? סבורני כי מחומר הראיות עולה כי לא עלתה בידו כזאת.

28. אין חולק כי, עובדתית, הנתבע לא התגורר עם אביו המנוח בדירה תקופה של 6 חודשים טרם פטירתו, ולמעשה לא התגורר עימו בדירה תקופה של 8 שנים לפני שהמנוח נסתלק לבית עולמו.
נראה, איפוא, על פני הדברים כי הנתבע לא מילא אחר התנאי, בִּלתו אין, להכרה בו כדייר מוגן – קרי: מגורים עם הדייר החוזי 6 חודשים טרם פטירתו.
אין בידי לקבל את טענת ב"כ הנתבעים בסיכומי טענותיו, כי חרף העדר מגורי הנתבע בדירה יחד עם המנוח בתקופה הנדרשת – יש לראותו כמי שגר עם המנוח בדירה שכן אין הכרֵח למגורים פיזיים ממש, הואיל ומעבר המנוח למוסד הסיעודי לא הפסיק את זיקתו של האחרון לדירתו והוא המשיך להתגורר בה לצורך החוק.
ב"כ הנתבע סמך יתדות טענתו על פסיקת בית המשפט העליון ברע"א 6309/99 לנגר נ' שטרית (אשר צורף לסיכומים, להלן: "פסק דין לנגר") בו נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, אשר הכיר בנכד כדייר נגזר, חרף העובדה שהסב עבר להתגורר בבית אבות שנה ומחצה טרם פטירתו.
דא עקא, שאין הנדון דומה לראייה.
בענייננו, קבעתי לעיל כי המנוח נטש את המושכר עת שהה במוסד הסיעודי 8 שנים ברציפות (למן שנת 1995) ועד לפטירתו, וכי מצבו הפיזי לא איפשר לו להתגורר בביתו.
משקבעתי כזאת, אין תחולה לפסק דין לנגר בענייננו, שכן המנוח הפסיק את הזיקה למושכר נוכח נטישתו.
בנסיבות האמורות ברי כי הנתבע לא התגורר עם אביו המנוח בדירה תקופה של 8 שנים, טרם פטירתו. בהעדר מגורים בצוותא חדא עם המנוח, למצער, תקופת המינימום הנדרשת בסעיף 20(ב) – לא הפך הנתבע לדייר מוגן תחת אביו המנוח, במועד פטירתו.
משנמצא, כי הנתבע לא רכש מעמד של דייר מוגן בדירה, מתייתר הדיון בשאלה האם – אם לאו – נטש האחרון את הדירה למן שנת 1998 ועד לשנת 2002, כטענת התובעות.

29. כאן המקום להתייחס לטענתו, החילופית, של ב"כ הנתבע לפיה מן הראוי בנסיבות העניין שבית המשפט יעשה שימוש בהוראת סעיף 28(א) לחוק הקובע לאמור – "בית המשפט רשאי, אם בנסיבות העניין היה זה צודק לעשות כן, לקבוע שאדם היה לדייר לפי סעיפים 27-20 אף אם לא נתמלאו התקופות הקבועות באותם סעיפים".
לא מצאתי כי יש תחולה להוראת הסעיף הנ"ל בענייננו ומכל מקום אין מקום, בנסיבות מקרה דנן, לעשות בו שימוש.
יושם אל לב כי סמכותו של בית המשפט על פי סעיף 28 (א) הנ"ל מוגבלת אך למקרה בו לא " ... נתמלאו התקופות הקבועות באותם סעיפים", רוצה לומר כי היו מגורים משותפים תקופה קצרה מזו של 6 חודשים טרם פטירת הדייר, או אז רשאי בית המשפט לקבוע כי הקרוב יהא לדייר חרף אי עמידה במלוא התקופה הדרושה.
ברם, מקום ש"הקרוב" לא התגורר – אף לא יום אחד – בתקופה הנדרשת, קרי: 6 חודשים טרם הפטירה – בית המשפט נעדר סמכות להכיר בראשון כדייר מוגן, שכן במקרה כאמור מבטל הוא כליל את התנאי שבסעיפים האמורים.
"לא נתמלאו התקופות" נאמר, אך לא נאמר כי בית המשפט רשאי לוותר כליל על התנאי הדרוש למגורים עם המנוח 6 חודשים טרם פטירתו.
בנדון דידן, לא התגורר הנתבע עם אביו המנוח במושכר משך 8 שנים טרם פטירתו. גלל כן, לא עסקינן בהשלמת (מילוי) התקופה הנדרשת על פי סעיף 20(ב) לחוק, אלא בביטולו של התנאי הדרוש להכרה בנתבע כדייר מוגן תחת אביו המנוח.
למעלה מן הדרוש אוסיף ואומר, כי אף אם יפורש הסעיף הנ"ל כמעניק לבית המשפט סמכות לוותר כליל על התנאי למגורים בתקופה הנדרשת – גם אז לא היה מקום לעשות בו שימוש.
הלכה היא כי "יש לעשות שימוש זהיר ומאופק בסמכות שבסעיף 28(א), שכן מול האינטרס של הילד (ושל הקרובים האחרים) להמשיך וליהנות מהגנת החוק שניתנה לדייר המנוח, עומדת זכותו הקניינית של בעל הבית שההגנה על הדיירת נוטלת ממנה את עיקר לשדה והופכת אותה במידה רבה לערטילאית ..." [ע"א 4422/97 (ח"י) אלי רון נ' יהודה גייר, דינים מחוזי כרך כ"ו (9) 418 בע' 422].
במיוחד אמורים הדברים לאחר חקיקתו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו שמן הראוי לצמצם את היקף ההגנה הסטטוטורית הניתנת לדיירים על פי חוק הגנת הדייר [ראה: דברי הנשיא ברק ברע"א 1711/98 הנ"ל בעמ' 408].
לא נראה לי, בנסיבות מקרה דנן, כי לא יהא זה לצודק לעשות שימוש בהוראת סעיף 28(א), כאשר עסקינן במקרה בו נטש הדייר החוזי את הדירה משך שנים כה רבות, טרם פטירתו.

30. אני קובע, איפוא, כי הנתבע לא הפך לדייר מוגן עם פטירת המנוח (27/12/2000), וככזה שומה עליו לפנות המושכר ולהחזירו לתובעת כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ מטעמו.

סעד מן הצדק
31. בסיכומי טענותיו – כמו גם בכתבי הטענות – עתר ב"כ הנתבעים להעניק לנתבעים 1 ו-3 סעד מן הצדק שכן בנסיבות העניין אין זה צודק להורות על פינויים.
דא עקא, משהגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעים, או מי מהם, לא רכשו מעמד של דייר מוגן בדירה, בזמן מן הזמנים, הרי שאין הם זכאים לסעד כאמור שכן "סעד מן הצדק לא יינתן אלא לאדם שיש לו מעמד של דייר לפי חוזה או לפי החוק, והוא עומד לאבד את חסות החוק בשל מעשה או מחדל מצידו. משמע שבר רשות לא יוכל לזכות בסעד האמור וכן לא יוכל לזכות בו גם מסיג גבול" (ד. בר אופיר, שם, עמ' 146).
אין, איפוא, מקום להעניק סעד מן הצדק למי מהנתבעים אשר לא רכשו מעמד של דיירים מוגנים בדירה.

הסעד הכספי
32. אומר כבר מבראשית כי אני דוחה את עתירת התובעות לתשלום דמי שימוש ראויים, לתקופה המסתיימת במועד הגשת התביעה.
לשיטת התובעות, הינן זכאיות לדמי שימוש ראויים (להלן: "דש"ר") לתקופה של 10 שנים שקדמו לתביעה דנן (1995), המהווים את ההפרש שבין דמי השכירות ששולמו לבין הדש"ר.
כאמור, לא מצאתי שחר לעתירה זו והיא נדחית.
ראשית, באשר לתקופה העולה על 7 שנים טרם הגשת התביעה, חלה התיישנות ונפלא ממני הכיצד זה עותרות התובעות לתשלום דש"ר בגין תקופה זו.
שנית, נוכח מסקנתי לעיל כי המנוח, עובר לפטירתו, היה במעמד של דייר מוגן הרי שלא ניתן לגבּות מהנתבעים דש"ר בגין התקופה שעד 27/12/00 – מועד פטירת המנוח.
כבר נקבעה ההלכה כי כל זמן שלא ניתן פסק פינוי כנגד הדייר המוגן " ... זכות השכירות שלו שרירה וקיימת ועצם קיומה של עילת פינוי נגדו אינה מעלה ואינה מורידה"
(בר אופיר, שם, עמ' 137).
נמצא, כי התובעות אינן זכאיות לדש"ר לתקופה שעד ליום 27/12/00.
שלישית וזה העיקר, קבעתי לעיל כי חרף נטישת הדירה על ידי המנוח, הוא היה לדייר מוגן עובר לפטירתו, זאת בשל ויתור התובעת וקודמיה על פינויו של המנוח.
עוד קבעתי, כי התובעת והבעלים הקודמים ידוע ידעו אל נכון כי המנוח נטש את המושכר והעדיפו (משיקולים כאלה ואחרים) שלא לנקוט בהליכי פינוי כנגד הנתבעים, תוך גביית דמי השכירות המוגנים.
משהורשו הנתבעים להמשיך ולהתגורר בדירה תוך תשלום דמי שכירות נמוכים (מוגנים) הרי שהתובעות ויתרו על זכותן לגבות דש"ר לתקופה שעד להגשת תביעת הפינוי.
לא למותר להזכיר לעניין זה, כי "בר רשות" איננו חב בתשלום דש"ר כלל ועיקר, כל זמן שהוא לא נדרש לפנות את הנכס המוחזק על ידו שכן כל זמן שלא בוטלה ההרשאה, אין לחייב את בר הרשות לשלם דש"ר כלל ועיקר [ראו: ע"א (ת"א) 2798/02 כהן נ' היכלי בידור בע"מ, ].
משלא דרשו התובעות וקודמיהן בבעלות בבניין, פינויים של הנתבעים מהדירה, הרי שאלה הפכו משך השנים לבני רשות בה, המתבטלת עם דרישת הבעלים לפינויים הימנה.
התובעות אינן זכאיות, איפוא, לקבלת דמי שימוש ראויים אלא ממועד בו דרשו מהנתבעים לפנות הדירה, קרי: יום הגשת התביעה.
התביעה למתן סעד כספי נדחית.

התוצאה
33. סוף דבר ולאור האמור התוצאה הינה כדלקמן –
א. אני מורה לנתבעים לפנות את הדירה המתוארת בסעיף 2 לעיל, ולהחזירה לתובעות כשהיא פנוייה מכל אדם וחפץ מטעמם.
על מנת לאפשר לנתבעים פינוי מסודר של הדירה ופרק זמן להתארגנות במקום אחר, הנני דוחה ביצוע הפינוי ב-120 יום מהיום.
ב. התביעה הכספית נדחית.
ג. בנסיבות העניין ולנוכח מצבם הבריאותי והכלכלי של הנתבעים, אין אני עושה צו להוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. טענת העדר עילה

  2. זכויות הילד כעילה לאימוץ

  3. הוכחת עילת הנטישה

  4. יסודות עילת העושק

  5. הגדלת מזונות – הפחתת מזונות

  6. התיישנות עילת תרמית

  7. התיישנות עילת תביעה

  8. הרעה מוחשית בתנאי עבודה

  9. נטל ההוכחה בעילת הנטישה

  10. מחיקת התביעה מחוסר עילה

  11. ייחוד העילה חוק הפלת''ד

  12. סילוק על הסף העדר עילה

  13. פסק דין על סמך עילה שונה

  14. עונש על בעילה אסורה בהסכמה

  15. האם טובת הילד יכולה לשמש עילה לאימוץ

  16. עילות אימוץ - סעיף 13 לחוק אימוץ ילדים

  17. עילת תביעה אישית בתביעה ייצוגית

  18. האם עומס בעבודה עילה להתפטרות ?

  19. עילת כפייה: סעיף 17 לחוק החוזים

  20. תשלום משכורת חלקי עילה להתפטרות

  21. תביעה בעילת רשלנות נגד רואה חשבון

  22. עילות שונות בתביעה הצהרתית כספית

  23. אי תשלום משכורת בזמן עילה להתפטרות

  24. מחיקת תביעה נגזרת בהעדר עילה אישית

  25. תביעה של הנתבע נגד התובע באותה עילה

  26. עילת סל: סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט

  27. התיישנות עילת תביעה לפני חקיקת חוק ההתיישנות

  28. האם עילת התביעה במקרקעין לא מוסדרים התיישנה ?

  29. הגשת תביעה באותה עילה לאחר פסק דין בהעדר הגנה

  30. האם ניסוח מטעה עילה לפסילת שאלות בבחינות הלשכה ?

  31. תאונת דרכים - האם אפשר להגיש תביעה אישית נגד נהג ? ייחוד עילה

  32. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון