קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה בדרך חזרה מהעבודה - נטל ההוכחה: השופט עמירם רבינוביץ 1. פתח דבר בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (בל 12653/03; , סגנית הנשיאה (כתוארה דאז) דיתה פרוז'ינין ונציגי ציבור מר גולדנברג ומר קליינר) אשר דחה את תביעת המערער, בה השיג על החלטת המוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) לחזור בו מהכרתו באירוע שטען לו המערער כתאונה בעבודה על פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995 (להלן : החוק). 2. הרקע העובדתי א. המערער מכהן כמנהל מכון הרנטגן בבית החולים הדסה עין כרם. ביום 20.12.01 נחבל התובע בירך ימין. ב. תביעת המערער למוסד להכיר בחבלה כ"תאונת עבודה" התקבלה, ולמערער שולמו דמי פגיעה. ג. ביום 2.2.03 עמד המערער בפני ועדה רפואית, ונקבעה לו דרגת נכות בשיעור של 19%. נוכח אחוזי הנכות שנקבעו לו, נמצא המערער זכאי למענק נכות מעבודה. ד. המוסד שילם למערער סכום בגובה 182,840 ש"ח (המוסד עיכב את תשלום המענק במלואו בשל הגשת ערעור על החלטת הוועדה הרפואית). ה. בעקבות מידע שהתקבל על נסיבות נפילתו של המערער, החל המוסד לבצע חקירות בעניינו. בין השאר, נחקרו המערער, רעייתו, עובדי המוסד, רופאים בבית החולים הדסה עין כרם ועוד. ו. ביום 16.11.03 שלח המוסד מכתב למערער, בו נמסר לו כי יתרת המענק לא תשולם, וכי הוא נדרש להחזיר את הסכומים ששולמו, מכיוון שנתגלו עובדות חדשות ולפיהן התאונה ארעה בביתו של המערער ולא בדרך מהעבודה. 3. הדיון והחלטת בית הדין האזורי א. בית הדין האזורי קבע, כי השאלה המרכזית, שיש להכריע בהליך זה היא בעיקרה שאלה עובדתית : האם ארעה למערער ביום 20.12.2001 תאונת עבודה. לא הייתה מחלוקת , כי המערער אכן נחבל במועד זה בירך ימין, אולם השאלה הנשאלת היא, האם מדובר בתאונת עבודה אם לאו. ב. בהקשר זה טען המערער כי בדרכו ממקום עבודתו לביתו נפל ברחבה שלפני דלת הכניסה לביתו. משכך, לשיטת המערער, המדובר בתאונת עבודה כאמור בסעיף 80(1) לחוק, שכן הוא מתגורר בבית משותף, וכל עוד לא חצה את מפתן ביתו, טרם נכנס לתחומי המעון, והיה עדיין בדרכו מן העבודה. ג. מאידך, טען המוסד, כי המערער נחבל, ככל הנראה, בתוך ביתו, זמן רב לאחר ששב מעבודתו, ומשכך יש לדחות את טענתו, כי בתאונת עבודה עסקינן. ד. בית הדין האזורי שמע את עדויות המערער, רעייתו, שני בניו וגב' אווה שאלתיאל, העובדת עם רעיית המערער במוסד לביטוח לאומי. כמו כן בהסכמת באי כוח הצדדים הוגשו לבית הדין האזורי מסמכים שונים, ובהם חקירות שערך המוסד הכוללות גם את הודעות המערער, אשתו ואחרים. הוסכם על הצדדים שהודעות אלה תהווינה חלק מחומר הראיות בתיק, מבלי שתידרש חקירת מוסריהם. ה. לאחר שמיעת העדויות, עיון בתצהירי המערער, בעדויות מטעמו, ובהודעות שהוגשו, הגיע בית הדין האזורי למסקנה, כי גרסתו של המערער אינה בהירה וחד משמעית, ואינה משכנעת, וכי המערער אכן לא נפגע בתאונת עבודה כהגדרתה בחוק. בשני נושאים עוררה גרסת המערער ספקות ותמיהות: האחד - השתלשלות האירועים לאחר הנפילה; והשני - לוח הזמנים הנטען, ובמיוחד מועד הגעתו של המערער לחדר המיון בבית החולים הדסה עין כרם. ו. לעניין השתלשלות העניינים לאחר הנפילה קבע בית הדין האזורי, כי נתגלו סתירות רבות בין הגרסאות של ילדי המערער ואשתו, וכן סתירות פנימיות בגרסאות שמסרה אשת המערער. קביעה זו של בית הדין האזורי נומקה במילים הבאות: "התובע [המערער בענייננו - ע.ר.] סבל מכאבים עזים ביותר (ע' 18 ש' 17), ובסופו של דבר הובהל באמבולנס לבית חולים. היתכן כי בנו, שהיה באותה עת בבית, פנה לאחר הנפילה הדרמטית לחדרו, לא ידע כי אביו נלקח לבית החולים באמבולנס, והוא אינו זוכר דבר, אף כי מדובר באירוע חריג ויוצא דופן. גם אייל, בנו השני של התובע, שעל פי גרסתו סייע לאמו להביא את התובע לספה, לא זכר שום פרט ממה שארע לאחר מכן (ע' 15 ש' 6-19). דברים אלה אינם מתיישבים עם דברי התובע כי הבנים הביאו לו אופטלגין, וקרח, ועזרו לו להוריד את המכנסיים (ע' 19 ש' 11-15). שני הבנים לא אמרו בעדותם כי עזרו לאביהם להחליף בגדים, בעוד שנהג האמבולנס אמר בהודעתו כי התובע היה לבוש בטרנינג אפור (ע' 2 ש' 17). יש ליתן משקל רב לסתירות אלה בגרסתו של התובע. אמנם מדובר באירוע שארע לפני שנים אחדות, אולם כפי שציינו לעיל אין מדובר בדבר של מה בכך, הנשכח מיד. זאת ועוד. השאלה מה בדיוק ארע, ובמיוחד כיצד הגיע התובע ממקום הנפילה הנטענת לביתו, עומדת בלב ליבה של המחלוקת בין הצדדים, שהרי מקום נפילתו של התובע הוא שיכריע בשאלה האם ארעה לו תאונת עבודה כמשמעה בחוק אם לאו, ואין דינה של נפילה בתוך הבית כדין נפילה בחדר המדרגות. העדר אחידות, וסתירות בין עדויות עדי התובע ואף בין גרסאותיה השונות של רעיה בעניין זה עצמו, מעוררות ספק אם אכן היתה השתלשלות האירועים כפי שנטען, במיוחד לנוכח עדותו של נהג האמבולנס". ה. לעניין לוח הזמנים שהציג המערער קבע בית הדין האזורי, כי גרסתו אינה מתיישבת עם לוח הזמנים העולה מהמסמכים והרישומים של בית החולים. בטופס ההודעה על פגיעה בעבודה כתב המערער כי התאונה ארעה בשעה 17:45. על פי גרסת המערער בתצהירו, הוא הגיע לביתו בין השעות 18:30 -19:00, לאחר כשעה הזמין אמבולנס, וזה הגיע כעבור 30-40 דקות. לפי גרסה זו, היה על המערער להגיע לבית החולים לא יאוחר מן השעה 21:00. עם זאת, בהודעתו מיום 13.7.03 ציין המערער, כי הנסיעה מביתו לבית החולים נמשכת כ - 10 דקות, וכי הגיע לחדר המיון בסביבות שמונה ורבע. על פי רישומי בית החולים נרשמה שעת קבלתו של המערער בחדר המיון בשעה 21:54, וכך נרשם על המדבקות שהונפקו בעבורו. גם בגיליון הרפואי שנרשם בכתב יד על ידי האחות שבדקה את המערער עם קבלתו, נרשמה השעה 22:00. המערער אמר בהודעתו כי נרשם בכניסה לחדר המיון, אם כי אינו זוכר מי רשם אותו. כאשר נשאל המערער: "זה היה לפני שנבדקת?" השיב: "ברור". גם מנהל חדר המיון אישר, כי הנוהל בקבלת חולים לחדר המיון הוא שהחולים נרשמים מיד עם הגעתם. בית הדין האזורי דחה את גרסת המערער, כי נרשם בחדר המיון רק לאחר שכבר קיבל טיפול ושהה במקום זמן רב, וקבע, כי גרסה זו הועלתה רק בשלב מאוחר של ההליך, והיא סותרת את גרסת המערער בהודעתו, לפיה נרשם מיד עם הגיעו לחדר המיון. מכל האמור לעיל הסיק בית הדין האזורי, כי המערער אכן הגיע לבית החולים בשעה 22:00 ולא קודם לכן, וכי מסקנה זו, על פי לוח הזמנים שהציג המערער עצמו, אינה מתיישבת עם גרסתו, לפיה נפל בפתח הבית, כאשר שב מן העבודה, ומבססת את גרסת המוסד כי הנפילה ארעה מאוחר יותר בתוך הבית. ו. המערער ניסה להוכיח את גרסתו באמצעות "גיליון שחרור" שנחתם על ידי ד"ר וויל, ובו נכתב "בן 55 בדרכו מהעבודה נפל ונחבל בירך ימין". אך בית הדין האזורי העדיף את האמור בגיליון הקבלה לחדר מיון, בו נכתב "בן 55 הגיע לאחר שמתח שריר בירך ימין". בית הדין האזורי נימק את העדפת גיליון הקבלה על פני גיליון השחרור בכך, ש"גיליון השחרור" אינו נושא מדבקה של בית החולים וזאת בניגוד לנהלים. ז. בית הדין האזורי קיבל את טענת המוסד, כי נטל הראיה לשלול את הגמלה היא על המוסד, אך קבע כי המוסד אכן הרים את הנטל הנדרש בעניין זה. 4. טענות המערער בערעור א. טענתו המרכזית של המערער היא שבית הדין האזורי התעלם מעדותו החד משמעית של רופא חדר מיון, ד"ר וויל, אשר רשם בגיליון השחרור של המערער מפיו, כי נפגע בדרכו מהעבודה. בית הדין האזורי שלל עדות זו אך ורק משום שהמסמך אינו נושא מדבקה, נתון שאין בו לשלול את אמיתות המסמך. ב. עוד טען המערער כי לא קיימת סתירה בין המסמך של ד"ר וויל ומסמך האחות. העובדה שבמסמך האחות חסר הנתון שהאירוע היה בדרך מהעבודה ניתנת להסבר פשוט, לפיו המערער סיפר לד"ר וויל, כי התאונה ארעה בדרך מהעבודה, אך השמיט באקראי נתון זה מן השיחה עם האחות. ג. המערער גם קבל על התעלמותו המוחלטת של בית הדין האזורי מעדות השכנה, הגב' נוימן, ללא הסבר. ד. לטענת המערער, ההבדלים, לכאורה, בין הגרסאות של אשת המערער ובניו לבין עדים אחרים ניתנים להסבר הן בחלוף הזמן של קרוב לשנתיים מן האירוע ועד לחקירת העדים, הן משום שמדובר בהבדלים זוטרים, כאשר בני המערער היו באותה עת בני 14, והן משום שעדות חובש האמבולנס על מיקום המערער בדירה בעת שהגיע, תמכה בגרסת המערער. ה. המערער עמד על כך שהמוסד הציג גרסאות שונות לגבי אירוע התאונה: נפילה בגינה, נפילה במהלך שטיפת רצפות בדירה על ידי המערער ועוד. גרסאות אלה הוכחו כלתי נכונות בעליל. ו. התמיהות לגבי לוח הזמנים נובעות מכך, שהמערער כאיש צוות בכיר של בית החולים, טופל שלא על פי הנהלים הרגילים לקבלת חולים. ז. בית הדין האזורי לא קבע ממצאי מהימנות, ולכן אין מניעה להתערב בממצאיו. 5. טענות המוסד בערעור א. המוסד תמך בפסק דינו של בית הדין האזורי כשהוא מדגיש, כי "גיליון השחרור" שנכתב על ידי ד"ר וויל לא נמצא בין הצילומים שצולמו בבית החולים ; עדות השכנה, הגב' נוימן, לא רלוונטית, ואין לה שום חשיבות, באשר השעה בה חזר המערער מבית החולים לביתו לא הייתה שנויה במחלוקת; בהודעת המערער ואשתו אין הסבר לפער הזמנים; שעת הטיפול שקיבל המערער מן האחות על פי מסמך קבלתו לבית החולים היא 22:00. שעה זו סמוכה מאוד לשעה שנקבעה במסמכי בית החולים, כשעה שבה הגיע המערער לבית החולים - היא - 21:45; לאור מצבו של המערער לאחר הנפילה, אין זה סביר, שהמתין זמן כה רב לקריאת אמבולנס. ב. לטענת המערער, נתונים אלה מצביעים על כך, שהמערער נפגע לאחר השעה 20:00 כלומר, בביתו. כמו כן טען המוסד כי העדויות לגבי "הכנסתו לדירה" סותרות זו את זו; המערער היה לבוש מדי טרנינג בעת שהגיע האמבולנס, נתון המצביע על כך ששהה בביתו בעת הנפילה. 6. דיון והכרעה א. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, מוצאים אנו כי דין הערעור להידחות בעיקר מטעמיו של בית הדין האזורי. אנו סבורים, כי מסקנות בית הדין האזורי מבוססות על ניתוח הראיות, ואכן הן מותירות ספק בגרסת המערער. נציין, כי חלק לא מבוטל מטענותיו של המערער מתייחסות לקביעות העובדתיות שקבע בית הדין האזורי, ואולם הלכה פסוקה היא, כי ערכאת ערעור ממעטת להתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית ששמעה וראתה את העדים. עמד על כך השופט דב לוין באומרו: "אם נגיע לכלל מסקנה, כי הממצאים העובדתיים מעוגנים בחומר הראיות, שניתוח המשמעויות סביר והגיוני ואין בקביעת העובדות או בהבנת השלכותיהן שגיאה עקרונית ובסיסית; ואם נשתכנע שהדין יושם על התשתית העובדתית כהלכה, כי אז אין לנו כדרגת ערעור להתערב באלה. לפיכך, בבואנו להחליט בערעור זה, נראה לי כי אל לנו להיכנס לפני ולפנים של כל המחלוקת העובדתית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית. אין אנו נדרשים להציג פסק דין משלנו, העונה, לפי הבנתנו, על מכלול השאלות שהתעוררו, לצד פסק הדין של הדרגה הראשונה. עלינו, כאמור, רק להיווכח, כי מה שהחליטה הדרגה הראשונה עומד במבחן הראיות, המשתמע מהן והדין" (ע"א 323/89 קוהרי ואח' נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פ"ד מה(2) 142, 168). כאמור, סוברים אנו כי הממצאים העובדתיים מעוגנים היטב בחומר הראיות, ניתוח המשמעויות סביר והגיוני, והדין יושם על התשתית העובדתית כהלכה. עוד נציין, כי לאחר בחינה מדוקדקת של חומר הראיות התגלו ספקות נוספים בגרסת המערער כפי שהובאה בפנינו. ב. ראשית - המסמך עליו מסתמך המערער בטיעוניו, "גיליון השחרור" מאת ד"ר וויל, בו ציין המערער לטענתו בזמן אמת, כי בדרכו מהעבודה נפל ונחבל. מעורר שאלה. כפי העולה מחומר הראיות, אשת המערער עבדה במוסד לביטוח לאומי, בעבר גם במדור נפגעי עבודה. אם המערער היה כה בטוח, שהתאונה ארעה בדרך מהעבודה, מדוע העידה אשתו את הדברים הבאים: "אני יודעת שזו תאונת עבודה. כב' השופטת מהתחלה? אני לא, כי היו כל מיני חוקים חדשים. אני לא עובדת משנת 89, או 88, היו שם כל מיני פסקי דין חדשים ואמרתי שלא נראה לי וזה. ואז אווה הביאה לי פסקי דין חדשים וקראתי. וכן זה תאונת עבודה. אבל כשהוא נפל לא חשבתי שזה תאונת עבודה, כי היו כל מיני פסקי דין, לא קראתי אותם, אני פשוט עבדתי כבר במקום אחר. והתעניינתי במקרים אחרים" (עמוד 62 לפרוטוקול בית הדין האזורי). ג. עינינו הרואות, למרות שהמערער, לטענתו, בטופס השחרור של ד"ר וויל אמר בוודאות שהתאונה הייתה בדרך מהעבודה, אשתו, עובדת המוסד, שעבדה בעבר במדור נפגעי עבודה לא הייתה בטוחה בכך. לא זו אף זו, התביעה להכיר בתאונה כ"תאונת עבודה" הוגשה מספר חודשים לאחר האירוע. נתון זה מעורר סימן שאלה גדול לגבי מהימנותו של "גיליון השחרור" מאת ד"ר וויל עליו בונה המערער את עיקר גרסתו. נשאלת השאלה, אם היה ברור למערער עצמו כבר בעת האישפוז, שהאירוע היה בדרך מהעבודה, מדוע אשת המערער, עובדת המוסד, מפקפקת בעת האירוע, האם הוא תאונת עבודה, למרות שידוע לכל, ודאי לעובדת המוסד, שתאונה בדרך מהעבודה למעון היא ודאי תאונת עבודה. ועוד. מדוע הגשת התביעה התעכבה מספר חודשים ? לדעתנו אכן ספק נוסף זה גורם לסדק נוסף בגרסת המערער. ד. לכך יש להוסיף שבין צילומי המסמכים מבית החולים לא נמצא "גיליון שחרור" זה. "גיליון השחרור" כפי שהוצג נלקח יחד עם ה"קופי", ולא נשא שום מדבקות למרות שד"ר וויל עצמו מעיד שצריכה הייתה להיות מדבקה על גבי הטופס. זו ואף זו. ד"ר וויל עצמו לא חתם על הודעתו בפני חוקר המוסד משום שמיהר, נתון שגם הוא מעורר סימן שאלה. ה. על האמור לעיל נוסיף, כי המערער עבר צילום אולטרסאונד בעת שהיה בחדר המיון. לגרסתו, ניתן היה לדעת מתי בדיוק בוצע צילום זה. נשאלת השאלה, מדוע לא דאג המערער להמצאת מסמך זה לבית דין, למרות שיכול היה לשפוך אור על לוח הזמנים המעורר ספקות לגבי גרסתו. ו. מערכת המחשוב של בית החולים מצביעה על שעת הגעת המערער לבית החולים בשעה 21:45. שעה זו משתלבת עם המועד הרשום במסמך האחות ושאר העדויות המובילות להנחה, שהאירוע לא היה בסמוך למועד בו הגיע המערער לביתו על פי טענתו. כמו כן בחומר הראיות ישנן התבטאויות, כולל של המערער עצמו, על מתיחת שריר או גיד גם ללא סיפור של נפילה. ז. המארג של התהיות שהעלה בית הדין האזורי, והספקות הנוספים שצויינו כאן, מביאים למסקנה, שהמערער לא הרים את הנטל שהוטל עליו להוכחת גרסתו. יוער, כי להבדיל מתאונה שארעה תוך כדי העבודה לגביה קיימת חזקה כי הינה "תאונת עבודה" חובת ההוכחה כי תאונה שארעה בדרך ממקום העבודה למעון היא "תאונת עבודה" מוטלת על המבוטח. המוסד הכיר בתביעה בתחילה בשל גרסתו של המערער, ואולם לאחר מכן החליט שלא להכיר באירוע בשל ראיות נוספות שהצטברו אצלו ולא יכלו להתגלות קודם לכן. אנו סבורים, כי חזרת המוסד מהכרתו בתביעת המערער כתאונה בעבודה הייתה מחוייבת המציאות. הגרסה השנייה המגובה בראיות נוספות שהינה מהימנה יותר מצביעה על חוסר מהימנות הגרסה הראשונית ומביאה למסקנה, כי ההכרה הראשונית של המוסד באירוע כתאונה בעבודה, הייתה אכן מוטעית. בנסיבות אלה אין מנוס מדחיית הערעור ללא צו להוצאות. סוף דבר הערעור נדחה, ללא צו להוצאות.נטל ההוכחהתאונה בדרך / חזרה מהעבודההשעיה