קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ניכוי תגמולי מל''ל על נכויות אחרות: מבוא: לפני תביעה לאכיפת הסכם פשרה שנחתם בין הצדדים ולשיפוי בגין כספים ששולמו עקב הסכם הפשרה אשר שילמה התובעת (להלן: "סהר") למוסד לביטוח לאומי כפי שיפורט להלן. תביעה זו הוגשה ביום 26.4.04 תחת הכותרת: "סדר דין מקוצר" ונידונה בפני כבוד השופטת חנה ינון. הלה קבעה ביום 30.10.05, במסגרת בש"א 188949 כי :"כל בקשת המבקשת הינה בהסתרת העובדה כי קיים קשר בין הנכויות שנקבעו לה לבין תאונת הדרכים וכי טעמה היה לגרום לאי תשלום חובה למשיבה כפי שנקבע בהסדר הפשרה. משמע, המבקשת לא שכנעתני כי בפיה הגנה של ממש כנגד התובענה אשר בגינה תינתן לה רשות להתגונן". לפיכך דחתה כבוד השופטת ינון את בקשת הרשות להתגונן שהוגשה וחייבה את הנתבעת בהוצאות. ביום 4.7.06 קבעה כבוד השופטת גרסטל בע"א 3576/05, בבית המשפט המחוזי בתל אביב כי פס"ד מיום 30.10.05 יבוטל ותינתן למערערת רשות להתגונן כאשר התצהיר ישמש כתב הגנה. כמו כן קבעה כי סכום הפיקדון שהופקד על ידי המערערת יועבר למשיבה לאלתר על חשבון כל סכום שיפסק נגד המערערת באם ייפסק. ביום 11.4.07 קבעה כבוד השופטת גרוסמן בבית המשפט השלום בתל אביב כי עסקינן בסוגיה נזיקית ולא רק חוזית ועל כן יש מקום להעביר התיק לבירור בפני שופט העוסק בתחום הנזיקין. אך ביום 19.6.07 הופיעו בפני הצדדים וביקשו בפני בית משפט זה להשמיע ראיותיהם. בישיבת ההוכחות נחקרו בפני עו"ד שליט מטעם התובעת וכן הנתבעת בעצמה. התביעה לגופה: ביום 17.12.94 נפגעה הנתבעת (להלן: "גב' חיריק") בתאונת דרכים אשר בגינה הגישה תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים, התשל"ה 1975, כנגד התובעת דנן. התביעה בת.א. 2683/97 (להלן: "תיק ביהמ"ש") התנהלה בפני בית המשפט בכפר סבא אשר נעתר לבקשת התובעת ומינה את ד"ר קורן יצחק- כמומחה רפואי אורטופדי מטעם בית המשפט לבחינת נכותה האורטופדית של התובעת. ד"ר קורן קבע כי התובעת סובלת עקב התאונה מנכות צמיתה בשיעור של 12.25% (הכוללת: שבר בחוליה L3 והגבלה קלה בעמ"ש מותני, בגינה שיעור של 2.5% נכות וכן בגין שבר תוך פרקי בברך ימין נכות בשיעור של 10%). ביום 11.6.01 חתמו הצדדים על הסכם פשרה לפיו שילמה סהר לגב' חיריק סכום של 79,300 ₪ לסילוק התביעה. כמו כן הוסכם כי אם תוגש כנגד סהר תביעת שיפוי על ידי המוסד לביטוח הלאומי (להלן: "המל"ל"), התחייבה גב' חיריק לשפות את סהר בשיעור של 75% מסכום הפיצוייים ששולמו לה, היינו נכון ליום התשלום- 59,475 ₪. המל"ל הגיש לסהר דרישה לפיצוי על פי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי- התשנ"ה 1975 שעל פיו דרש מהמשיבה לשלם לו סכום של 61,575 ₪ בעבור קצבת נכות כללית ששולמה לגב' חיריק עד ליום 30.11.01. סך הכול שולמו לגב' חיריק 111,955 ₪ וזאת על פי הסכם שנחתם בין המל"ל לסהר בדבר פיצוי על גמלאות ששילם המל"ל לנפגעי תאונות הדרכים. לפי הסכם זה, על סהר לשפות את המל"ל בשיעור של 55% מסך התגמולים ששולמו על ידי המל"ל לגב' חיריק. סהר תובעת למעשה את גב' חיריק בסכום של 59,475 ₪ נכון ליום הגשת התביעה ועל פי הסכם הפשרה, סכום המהווה 75% מתגמולי המל"ל ששולמו לגב' חיריק עד ליום 30.11.01 במסגרת קצבת הנכות הכללית ולא דרשה כספים נוספים בגין נכויות שנקבעו לגב' חיריק במל"ל מיום 8.1.02 ואילך. תמצית טענות הנתבעת: הנתבעת אינה חולקת על כך שחתמה על הסכם הפשרה ושקיבלה כספים מאת התובעת. עיקר טענתה של הנתבעת כפי העולה מסיכומיה: מרבית הנכויות הזמניות אשר נקבעו במל"ל ובעקבותיהן שולמו תגמולים לנתבעת, אינן בזיקה לת"ד ועל כן אין מקום להיעתר לבקשת התובעת. בנוסף, מרבית הנכויות שנקבעו לנתבעת במל"ל לא הוזכרו בתיק בית המשפט ואף הנכויות אשר כן הוזכרו בתיק בית המשפט מומחה בית המשפט קבע נכויות בהיקף נמוך בהרבה מאלו שנקבעו במל"ל על כן הזיקה היחידה לתאונה היא קביעת הנכות על פי מומחה בית המשפט אשר בחן את הקשר הסיבתי בעוד שבוועדות המל"ל במסגרת הבקשה לנכות הכללית כלל לא בחנו קש"ס זה. הנתבעת טוענת כי התובעת שילמה את הכספים למל"ל ללא הצדקה, למרות ההבדלים הבולטים בין הנכויות שנקבע שיעורן בתיק בית המשפט לבין הנכויות שנקבעו במל"ל. יש להדגיש כי מדובר בנכות כללית אולם התובעת לא ערכה כל בירור מעמיק בנושא זה אלא מיהרה לשלם למל"ל. בנוסף, טוענת הנתבעת כי היא זכאית לקצבה בשל הצטברותן של הנכויות הפסיכיאטרית והאורטופדית בשיעור גבוה משמעותי מפסיקת תיק בית המשפט, ובלי חיבורי שיעור נכויות אלו לא הייתה זכאית הנתבעת לקצבה. הנתבעת טוענת כי אין לשייך נכות פסיכיאטרית שנקבעה במל"ל לתאונה שנידונה בתיק בית המשפט הן בהעדר קביעה של מומחה רפואי לעניין הקשר הסיבתי והן בהעדר עילת תביעה במקור של הנתבעת. דיון: ביום 6.5.98 הגישה הנתבעת תביעה לקצבת נכות כללית למוסד לביטוח לאומי בה ציינה את מכלול ליקוייה הגופניים, בהם שבר של מפרק הטיביה , חבלת חזה, שברים בצלעות וכאבי גב אותם ציינה כי נובעים מתאונת דרכים (עמ' 4 לבקשה) מיום 17.12.94. ביום 7.3.99 החליטה ועדה רפואית מטעם המל"ל כי מדובר ב:"נכה בת 48 שעברה ב-12/94 תאונת דרכים ומאז סובלת מליקוי אורטופדי ובעיה נפשית שבעטייה איננה כשירה לעבודה...אי לכך נראה אותה כמי שאיבדה מכושרה בשיעור של 75% לתקופת האחוזים הרפואיים". הועדה פרטה גם את אחוזי הנכויות הרפואיות הזמניות לשיטתה: בגין פגיעה בברך- 10% נכות זמנית. בגין הפרעה בהסתגלות- 40% נכות זמנית. בגין הגבלת תנועות בצורה קשה בעמ"ש מותני- 30% נכות זמנית. סך הכול נכות זמנית מיום 7.3.99 ועד ליום 1.12.00 - 63%. לאחר קביעה זו עמדה הנתבעת בשנית בפני ועדה רפואית במוסד אשר קבעה כי התובעת סובלת מ- 44% נכות זמנית מיום 1.12.00 ועד ליום 1.12.01 המורכבת מהנכויות הבאות: בגין הפרעה בהסתגלות- 20%. בגין הגבלת תנועות בצורה קשה בעמ"ש מותני- 30%. הנתבעת עמדה בפני ועדה נוספת אשר קבעה את נכותה הצמיתה בשיעור של 63% על פי החלוקה הבאה: בגין מחלת ראות כרונית - 40% לצמיתות. בגין הפרעה בהסתגלות- 10% לצמיתות. בגין הגבלת תנועות בצורה קשה בעמ"ש מותני- 30% לצמיתות. לאחר קביעת שיעור הנכויות הצמיתות, פנה המוסד לביטוח לאומי לתובעת על מנת שהאחרונה תשפה את הראשונה בגין הפיצויים ששולמו לנתבעת כקצבת נכות כללית. בפניה ציין המוסד כי שילם עד ליום 30.11.01 סך של 104,634 ₪ בנוסף הצמדה בסך של 7,321.93 ₪ ובסך הכול שילם 111,955.93 ש"ח נכון ליום 4,6,02. עוד ציין המוסד בפנייתו כי לאור ההסכם בין הגופים אחוז הפיצוי אותו צריכה להשיב התובעת למוסד הנו 55% ובסך הכול 61,575.76 ₪. המוסד ציין בפנייתו כי הפיצוי צריך להיות משולם תוך 45 יום על פי סעיף 3 להסכם האמור. התובעת טוענת כי דרישת התשלום מהמוסד וכן דרישת התובעת כלפי הנתבעת נובעת הן מכוח הסכם הפשרה והן מכוח הפיצויים ששולמו עקב החלטת הוועדות הרפואיות מתאריכים 11.1.99 וכן 15.12.00 הכוללות את הנכויות בעניין הברך, העמ"ש המותני, תיסמונת פוסט טראומטית והחרדה. הנתבעת טוענת כי הנכות בגין עמ"ש מותני אינה קשורה לתאונה וזאת לאור העובדה כי מומחה בית המשפט ייחס נכות בשיעור 2.5% לעומת נכות בשיעור של 30% אשר נקבעה במל"ל. הנתבעת טוענת כי גם הנכות הפסיכיאטרית אינה בזיקה לתאונה היות ולא באה בחשבון כלל בהסכם הפשרה. באשר לטענה אחרונה זו של הנתבעת הרי שאיני מוצא מקום לקבלה וזאת מן הטעם כי תיק בית המשפט נחתם בהסכם פשרה ולא בבירורו בפני בית המשפט. במילים אחרות, הנתבעת הסכימה לחתום על הסכם הפשרה בשלב שלאחר קבלת חוות הדעת האורטופדית ולא ביקשה לבחון נכויות נוספות הנובעות מן התאונה. על כן יש לראות בהסכם הפשרה כסיום תביעת הפיצויים בגין תאונת הדרכים על כל הנכויות הרפואיות הנובעות מתאונה זו. לאחר שבחנתי את תביעת הנתבעת לקצבת נכות כללית הכוללת גם את החלטות הוועדות הרפואיות מטעם המל"ל, מוצא אני לנכון לקבוע כי הצדק עם התובעת וישנה זיקה לנכויות המנויות בסיכומי התובעת לתאונת הדרכים. כך למעשה טענה הנתבעת עצמה בכתב ידה בבקשה לקצבת נכות כללית. למעשה לא נרשמה כל הערה בדבר מצב רפואי קודם בקשר לנכויות אלו (להבדיל מהנכויות שאינן בזיקה לתאונה המוסכמות גם על ידי ב"כ התובעת). כמו כן, טענת הנתבעת לעניין הנכות הנפשית אינה מתקבלת גם לאור פסק דינו של כבוד השופט רובינשטיין מע"א 1093/07 שושנה בכר ואח' נ' אברהם פוקמן ואח' מיום 2.7.09 לפיה קבע השופט רובינשטיין בפרק י' לפסק דינו באשר לשאלה: "מה דינה של הלכת פרלה עמר כאשר הנזק הנפשי שנקבע בביטוח הלאומי הוא תוצאה מהתאונה, אך לא נכלל בפסק דינו של בית המשפט בקשר לתאונה? התשובה לכך היא כי הניכוי צריך לכלול, על פי דין לפי סעיף 328 (א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה- 1995, את הפיצויים שרשאי המוסד לגבות מן הצד השלישי ומחברת הביטוח המשיבה. ופיצויים אלה כוללים כל מה שעתיד המוסד לשלם כגמלה לפי חוק הביטוח הלאומי, ובמקרה זה כל הנובע מהתאונה". כמו כן מפנה השופט רובינשטיין בפסק דינו לע"א 4607/03 מוזיקנט נגד מגדל, שם נקבע כי משאירעו נכויות נוספות כתוצאה מהתאונה, חרף העובדה שהללו לא נכללו בנכויות שנקבעו בבית המשפט יש לנכות את תגמולי המל"ל כולם על אף שיעור הנכות השונה שנקבע במוסד לביטוח לאומי וההסבר הוא כי המוסד נאלץ לשלם גמלה שאלמלא התאונה לא היה משלמה. איני מקבל את טענת הנתבעת לעניין העדר זיקה בין הנכויות האורטופדיות שנקבעו במל"ל לבין התאונה גם מן הטעמים הבאים: הכרעתי כאמור נשענת על בסיס המצוין במסמכי המל"ל, הן בקשת הנתבעת והן הכרעות הועדות הרפואיות אשר מלמדות כי אכן הנכויות הנן בזיקה לתאונה. חובת ניכוי הגמלאות החוקית המשולמת במל"ל עצמאית היא,ואינה תלויה בקביעת מומחה בתחום זה או אחר אשר מינה בית המשפט בתיק בית המשפט. אם בחרה הנתבעת להתלונן על מצבה הנפשי אל מול המל"ל כנובעת מהתאונה ונמנעה מלעשות כן בפני בית המשפט ולא עמדה על זכותה למינוי מומחה בתחום בריאות הנפש ואף החליטה לחתום תיק זה בפשרה, אין הדבר מלמד כי לא נגרמה לה נכות נפשית בזיקה לתאונה ויתרה מזו גמלתה משולמת בגין נכות זו על ידי המוסד. הנתבעת נמנעה מלבקש בדיון בתיק זה מינוי מומחה בתחום בריאות הנפש או לחילופין בתחום הנוירולוגיה אשר יקבע כי אכן אין קשר בין הנכות הנפשית שנקבעה על ידי ועדת המל"ל לתאונת הדרכים. כמו כן נמנעה מלבקש כי ד"ר קורן אשר קבע נכותה האורטופדית של הנתבעת, יבהיר את חוות דעתו לאחר קביעת ועדת המל"ל. כך גם נאמר בע"א 1093/07 בעניין שושנה בכר, על פי דברי כבוד המשנה לנשיאה השופט ריבלין בסיפת החלטתו:"...במקום בו עולה הטענה כי יש לנכות רק חלק מן הגמלה, על הטוען לבקש מינוי מומחה מטעם בית משפט לעניין אותה נכות, מבין אלה שנקבעו במוסד, שלגביה עולה הטענה שאין קשר סיבתי בין התגמולים המתקבלים בגינה לבין התאונה. לעניין נכות שלגביה ממילא נתמנה מומחה מטעם בית המשפט, יתבקש אותו מומחה לחוות דעתו באשר לקשר הסיבתי שבין הנכות - כולה או חלקה- לבין התאונה נשוא המשפט, בהשוואה לנכות הכללית באותו תחום." משכך סבורני כי הצדק עם התובעת וכי קמה לה זכות להשבת כספים אותם שילמה למוסד לביטוח לאומי. מהו הסכום אותו צריכה הנתבעת להשיב לתובעת? ככלל מציין המשנה לנשיאה, כבוד השופט ריבלין בפס"ד בעניין שושנה בכר את דרך המלך לחישוב הניכוי בשונה מהדרך שנקבעה ברע"א 3953/01 עמר נגד אליהו ואח', פ"ד נז' (4) 350. השופט ריבלין מציין כי בפס"ד עמר נפסק כי על בית המשפט לקבוע את שיעור הנכות שנגרמה עקב התאונה ואת שיעור הנכות הכוללת של הניזוק, לעמוד על היחס שבין השתיים ולהכפיל את התוצאה בסכום תגמולי הביטוח. בהתאם לכך לכאורה גם בתיק שלפניי יש צורך לקבוע את שיעור נכותה הכוללת של הנתבעת ולבחון את היחס שבין שיעור זה לבין אחוזי הנכות הצמיתה עקב התאונה שנקבעו לנתבעת בתיק בית המשפט על ידי ד"ר קורן, קרי, 12.25%, ולהכפיל יחס זה בסכום התגמולים שעומד על פי כתב התביעה בסך : 111,955.93 ₪. אולם דרך זו אינה דרך המלך במקרה דנן לאור ההסכמה החוזית בין הצדדים ועל פי העובדה כי התובעת חתמה מיוזמתה על הסכם הפשרה שכלל סעיף בו התחייבה להשיב 75% מסכום הפיצויים (79,300 ₪) הנקוב בהסכם הפשרה מיום 11.6.01 שהוא למעשה 59,475 ₪ ובשערוך ליום זה: 95,189 ₪. הנתבעת מודה כי התובעת פנתה אליה בדרישת תשלום מרגע קבלת דרישת התשלום של המל"ל וסירובה לשלם נבע בעיקר על חוסר הסכמה באשר לשיעורי הנכויות על פיהן גבה המוסד את התשלום מסהר. הנתבעת טוענת כי התובעת שילמה כספים כמתנדבת. טענות אלו הם עיקר הגנתה של הנתבעת. לאחר שפרטתי מדוע איני מקבל את טענותיה של הנתבעת ולאחר שבחנתי את כתבי טענותיה של הנתבעת ולא מצאתי טענה בעניין נסיבות החתימה על הסכם הפשרה סבורני כי הנתבעת ידעה, הבינה והסכימה לתניה בהסכם הפשרה ועל כן לא נותר אלא לאוכפו. סוף דבר: הנתבעת תשלם לתובעת את סכום התביעה 95,189 ₪, מסכום זה יש לנכות את הסך של 15,000 ₪ אותו שילמה התובעת ביום 4.7.06 בשערוך ליום זה בסך של 18,131 ₪. סך הכול על הנתבעת להשיב לתובעת את הסכום 77,058 ₪. בנוסף, תשלם הנתבעת לתובעת שכר טרחת עו"ד בסך של 5,000 ₪ + מע"מ. סכומים אלו ישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פס"ד ועד ליום התשלום בפועל. ניכוי תגמולי מל"ל (ביטוח לאומי)נכות