קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נפילה בגלל תאורה לא מספקת: מבוא. 1. זוהי תביעה לפיצוי על נזק גוף שנגרם לתובעת 1 (להלן "התובעת"), בתאונה מיום 24.8.02, בעת ביקור בתערוכה במוזיאון ארץ ישראל, בתל אביב. בחצרי המוזאון, התקיימה תערוכה בשם "פסטיבל אורות הסיני הגדול", בה הוצגו כ-39 מייצגים סינים, הבנויים מעץ ונייר בגדלים שונים, כשבתוכם מאירים פנסים בשלל צבעים. אלה הוצבו בשטחים הפתוחים של המוזיאון. התערוכה התקיימה בשעות הערב, כדי להדגיש את התאורה המיוחדת של המייצגים. 2. תובעת 2 הינה אמה של התובעת, אשר סעדה את התובעת לאחר התאונה. נתבעת 1 (להלן "הנתבעת" או "המוזיאון"), הינה אישיות משפטית המחזיקה במקרקעין בהם קרתה התאונה, ומנהלת את המוזיאון. נתבעת 2 (להלן "מנורה"), ביטחה את המוזיאון במועד הרלוונטי לתביעה, בפוליסה המכסה נזקי גוף לצדדים שלישיים. צד ג' 1 (להלן "רשג"ד"), הינה חברה להנדסה ובטיחות, אשר הושכרה ע"י המוזיאון כדי להכין תוכנית בטיחות לתערוכה. צד ג' 2 (להלן "המהנדס" או "שמש"), הינו מהנדס בשירות רשג"ד, אשר הכין את תוכנית הבטיחות של התערוכה, ואישר את סידורי הבטיחות בה. צד ג' 3 (להלן "הפניקס"), ביטחה את רשג"ד בפוליסת ביטוח אחריות מקצועית, במועד הרלוונטי לתביעה. צד ג' 4 - עיריית תל אביב, הינה בעלת המקרקעין ומבנה המוזיאון לרבות חצריו בהם נערכה התערוכה, ואישרה ברישיון עסק את קיום התערוכה. צד ג' 5 והצד הרביעי - (להלן "אריה"), הינה המבטחת של עיריית תל אביב, בפוליסת ביטוח אחריות כלפי צד שלישי. 3. בכתב התביעה מתוארת התאונה כך: "... המוצגים לא הונחו לאורך שבילי המוזיאון אלא פוזרו בחצריו... כדי להדגיש את התאורה המיוחדת התקיימה התערוכה בשעות הערב כאשר שררה חשיכה בין האלמנטים המוארים השונים... ביום 24.8.02, בשעות הערב, ביקרה התובעת יחד עם בני משפחתה בתערוכה... כדי לעבור בין מוצג למוצג היה צורך לחצות את השבילים אשר בשטחים הפתוחים במוזיאון לרוחבם. שעה שהתובעת עברה ממוצג אחד לשני מעדה התובעת בחשיכה על אבן שפה של שביל, אותו היתה צריכה לחצות לרוחבו" (להלן "התאונה"). 4. המחלוקת העיקרית בין הצדדים מתמקדת בשאלה, אם במקום בו מעדה התובעת, היה מפגע, המטיל על הנתבעים או מי מהם אחריות לתאונה או שמא מעדה, בשל חוסר תשומת לב מספקת, בעת הליכתה בשטחי התערוכה. דיון. 5. במועד התאונה, היתה התובעת בסוף חודש שמיני להריונה. על פי עדותה, התאונה ארעה לאחר שביקרה במייצג "הפגודה" הנראה ב-ת/1, תמונה שצולמה דקות ספורות לפני התאונה, בה נראית התובעת עם בנה, על רקע הפגודה. מהפגודה צעדה לכיוון המייצג הבא - "הספינה". היא אחזה בידו של בנה בן ה-5 ותוך כדי הליכה, הרגישה שהגיעה כנראה לאבן השפה, כדי לחצות שביל אספלט לרוחבו. החלק הקדמי של רגל ימין היה מונף באויר. היתה לה אפשרות ליפול על הילד או על בטנה, וכנראה אינטואיטיבית נפלה על צד שמאל, על אבן השפה. האורות היו של המייצגים בלבד, כל השאר היה חשוך. המנורות האדומות הנראות ב-ת/2, לא היו במקום בו נפלה (ע. 18 לפר'). בהמשך העידה, כי בעת התאונה בעלה המשיך קדימה לכיוון המייצג הבא, הספינה, ואח"כ חזר על עקבותיו ועזר לה לקום מהנפילה. היא הספיקה לראות מעט מאוד מהמייצגים, אך הספיקה לעבור את אבן השפה מצד לצד כמה פעמים לפני הנפילה. זו אבן השפה הנראית ב-ת/2 (ע.22 לפרו'). המייצגים היו משני צידי השביל הנראה ב-ת/2. היא נפלה בירידה לשביל. התמונות צולמו ע"י בעלה מספר ימים לאחר התאונה. היא נפלה כי היה חשוך, צפוף ובאופן טבעי הסתכלה אל מקור האור במייצג הבא. בשבילים לא היה אור. אבן השפה לא נראתה, בשל החשיכה (ע. 23 לפר'). לדבריה, היתה בתערוכה כחצי שעה עד שנפלה. 6. בעלה של התובעת, ערן שחר העיד, כי המייצגים היו בשטח הפתוח ולא היה מסלול הליכה מוגדר. אנשים הסתובבו בין המייצגים. כהשגיעו לפגודה, שהיתה מוצבת על המדשאה, צילם את התובעת ואת בנם (ת/1). משם התכוונו להמשיך למייצג אחר, הספינה, אשר היתה מוצבת על תל בצד האחר של השביל. כדי להגיע אליו, היה צריך לחצות את השביל מצד לצד. הוא התקדם, ואז שמע את התובעת משמיעה קול של כאב. הוא הסתובב וראה אותה על הרצפה, על שפת האבן של המדרכה. באותו ערב היה חשוך, האורות היו עמומים, המייצגים היו מוארים יותר. התאונה היתה באיזור ממנו צולמה התמונה ת/2, כדי להמחיש את האופי של הרקע. את מקום הנפילה סימן ב-X ב-ת/2. לדבריו, המנורות האדומות ב-ת/2 לא היו במקום התאונה, והמנורות הלבנות לא דלקו באותו יום. 7. מטעם הנתבעת העיד זאב אייזנשטרק, מנהל התפעול של המוזיאון. לדבריו, התערוכה התקיימה בלילה, הואיל ואין למייצגים כל אפקט ביום. בנוסף, למייצגים המוארים, היתה במקום תאורת הקבע הקיימת במוזיאון, תאורת שבילים ותאורת גדר. תאורת הקבע היתה דלוקה לאורך כל הפסטיבל. (ע. 35-36 לפר') ביחס לדרך הנראית ב-ת/2 העיד, כי זו דרך אספלט ברוחב של 4 מ', המהווה שביל קבוע, והפנסים הלבנים זו תאורת הקבע הדולקת בכל אירוע, והיתה דולקת גם בזמן האירוע. בין העמודים נתלו פנסים סינים, אשר לא נועדו להוסיף תאורה, אלא לגיוון ויופי. הם הוסיפו לתאורת הקבע. המייצגים הפיצו אור ובחלק החיצוני, גדר המוזיאון גם היא היתה מוארת. היה מסלול טבעי, היתה כניסה במקום אחד ויציאה במקום אחר, ומארגני התערוכה לא הכתיבו את מסלול ההליכה (ע.36 לפרו'). ב-3-4 מקומות הונחו רמפות כדי לסייע בעיקר לאנשים בכסאות גלגלים או עגלות ילדים. בחקירתו הנגדית אישר העד, כי אינו יודע מה עוצמת התאורה בכל עמוד תאורה. לא היתה תאורה בין המייצגים שאינם סמוכים לשביל, על הדשא. באיזור בו ארעה התאונה, לא היתה תאורה נוספת מעבר לתאורה של המייצג עצמו ועמודי התאורה של השביל. כדי ללכת ממייצג למייצג היה צורך לחצות את השביל לרוחבו (ע.44 לפרו'). ליד אבני השפה, קיימים עמודי תאורה המאירים את כל השביל (ע.45 לפרו'). 8. רשג"ד ערכה באמצעות המהנדס רמי שמש תוכנית בטיחות (נ/12). בסעיף התאורה (ע.8 נ/12) - שלשה סעיפים: "א. באתר תותקן תאורת התמצאות בחירום ותאורו במה (כך במקור - ב.ס.). ב. מערך התאורה יוזן באמצעות רשות החשמל העירונית. ג. שלושה גנרטורים ישמשו לגיבוי מערך התאורה." תחילת האירוע נקבעה עפ"י התוכנית לשעה 19.00. 9. המהנדס רמי שמש העיד, כי כל נושא התאורה תוכנן ע"י חברת גיל טייכמן ונבדקה ע"י מהנדס חשמל המעיד על תקינותה, על עוצמת האור (ע.46 לפרו'). לדבריו, כל האיזור טבל באור, הרמפות הותקנו במספר מקומות לצורך ירידת עגלות. באמצעות העד הוצגו התמונות נ/13/א ו-נ/13/ב. עפ"י עדותו, בתמונה הראשונה נראה שער הכניסה. העד הפנה לעמודי התאורה המסומנים ב-נ/15, המוצבים לאורך השביל כתאורת קבע של המוזיאון. לדבריו, המקום שבין המייצגים 20 ל-28, הוא האיזור הכי מואר בכל התערוכה, הואיל ויש מייצגים משני צידי השביל. בהמשך העיד, כי באיזור זה לא היתה תאורה, אלא של המייצגים עצמם. נעשו סיורים עם אנשי משטרה וכיבוי אש ערב לפני פתיחת התערוכה, וכן עם מחלקת רישוי עסקים של העיריה. גורמים אלה אישרו את האירוע. לא עלתה אף הערה ביחס לנושא התאורה. הסברה היחידה היתה, שיש יותר מדי אור על דרך נמיר הסמוכה, אשר יעפיל על התאורה של הפנסים. המדובר בפנסים בגובה 40 מ' המאירים על כל הסביבה. אלה נמצאים כ-20 מ' מהגדר החיצונית (ע.48 לפרו'). שמש העיד בנוסף, כי כל נושא התאורה היה באחריותו של מהנדס החשמל, והוא אישר את אופן הרכבת התאורה, לרבות נושא בטיחות התאורה. שמש נשכר ע"י המוזיאון כדי לבדוק אם יש מפגעים, ואם כן, מה יש לעשות כדי להסירם. הנושאים שנבדקו על ידו הם השילוט, וקיומה של מערכת כריזה. באחריותו של מהנדס החשמל היה, לתת מענה לאיזורים חשוכים. לדבריו, מינימום עוצמת התאורה בשבילים הוא 10 "לוקס" (עוצמת הארה). העד לא בדק את עוצמת התאורה בין מייצגים 20 ל-28. לגירסתו, זה תפקידו של מהנדס החשמל (ע.49 לפרו'). בהמשך העיד, כי ענין התאורה אינו מדע מדוייק, עוצמת אור נמדדת על ידי "לוקסים". ניתן למדוד את עוצמת האור, אך זה ענין של תחושה. זה אחד התחומים שנתונים לאחריותו כיועץ בטיחות (ע.51 לפרו'). בהמשך העיד: "אני לא בדקתי את עוצמת האור בפועל, כאשר ציינתי ב-נ/14 כי ישנם עמודי תאורת גן המפיצים אור בעוצמה גבוהה מ-10 לוקס. זו איזה שהיא הנחה שלי שפעלו כחוק. אני לא יודע מידיעתי האישית את עוצמת התאורה שפעלה בפועל (ע.51 לפרו'). מסכים שאני לא יודע מהי רמת האור במייצגים באיזור התאונה שאינם סמוכים לשביל... אני לא עסקתי בפועל בנושא הפנסים והתאורה" (ע.52 לפרו'). 10. מהראיות שהוצגו כאמור עולה, כי לא בוצעה כל בדיקה ממשית של עוצמת האור במתחם התערוכה, על ידי מי מהאחראים לתכנון התערוכה והפעלתה. רשגד ושמש, שהיו אחראים לנושא הבטיחות בתערוכה, הסתפקו בתחושתם והתרשמותם מכמות האור במקום. עיקר תשומת הלב של האחראים לארגון התערוכה והפעלתה היתה, להשיג אפקט מירבי של המייצגים, המוארים בשלל צבעים, ופחות לעוצמת התאורה במסלולי ההליכה הבלתי מובנים בין המייצגים. הואיל ואין חולק, כי ניתן היה למדוד את עוצמת האור, ללא קושי, ובהתחשב בעובדה כי התערוכה תוכננה מלכתחילה ואף פעלה בשעות החשיכה, מן הראוי היה לבצע בדיקה של עוצמת האור, במסלולי ההליכה בין המייצגים, ולא להסתפק בהתרשמות בלבד. אי בדיקת עוצמת התאורה והתאמתה לקיומה של התערוכה בלילה, מהווה מחדל והתרשלות מצד האחראים להפעלתה, כלפי המבקרים בתערוכה בכלל, והתובעת בפרט. 11. התערוכה נפתחה בשעה 19.00. בהנחה שהתובעת נכנסה סמוך לאחר שעת פתיחתה, ושהתה בתערוכה זמן מה לפני קרות התאונה, סביר להניח כי זו התרחשה בסביבות השעה 20.00. גם אם בשעה זו לא היתה חשיכה מוחלטת, ניתן להתרשם מהתמונות שהוצגו, ומעדויותיהם של התובעת ושל בעלה, שבין המייצגים היתה חשיכה. מסקנה זו מתבקשת גם לאור סוג התערוכה, והרצון להבליט את המייצגים המוארים מתוכם, כפי שהעיד גם מנהל התפעול של המוזיאון - אייזנשטרק "... לכן עשינו את התערוכה בלילה, אין לזה שום אפקט ביום" (ע.36 ש.1). שוכנעתי, מהראיות שהוצגו, כי עצמת התאורה בין המייצגים בכלל, ובמקום בו מעדה התובעת בפרט, לא היתה מספקת. 12. התובעות טוענות, כי התנועה בין המייצגים לא היתה במסלול מוגדר או לאורך השביל העובר בשטח התערוכה, וכדי לעבור בין המייצגים, היה צריך לחצות את שבילי המוזיאון לרוחב, שבילים אשר מתוחמים באבן שפה הגבוהה מפני השביל. בפועל, המבקרים בתערוכה עברו ממייצג למייצג, גם ע"י חציית שביל האספלט העובר בשטח התערוכה. 13. אילו התערוכה היתה מתקיימת באור יום, או בתאורה מלאה, לא הייתי רואה בעובדה זו כשלעצמה - מפגע. ואולם, במקרה זה חברו יחדיו שני גורמים, אשר יחדיו יצרו מפגע: קיום התערוכה בשעת לילה, ללא תאורה מספקת בין המייצגים, עם המעבר הבלתי מובנה ממייצג למייצג. מצב זה יצר למעשה "מדרגה" בלתי צפויה, בעת חציית שביל האספלט, אשר גרמה לתובעת לאבד את שיווי משקלה ולמעוד. 14. סבירה בעיני עדותה של התובעת, כי באופן טבעי, תשומת הלב של ההולך בין המייצגים מופנית למייצג המואר ונוכח החשיכה, לא הבחינה באבן השפה, הגבוהה מפני השביל, אותו ביקשה לחצות, כדי לצפות במייצג הבא. 15. למפגע שנוצר אחראים, המוזיאון אשר הקים את התערוכה והיה אחראי לניהולו, רשג"ד ורמי שמש אשר הכינו תוכנית בטיחות והיו אחראים לנושא הבטיחות, וכן עיריית תל אביב. מ-נ/7 ו-נ/8 עולה, כי המוזיאון הינה חברה עירונית, שכל מניותיה והשליטה בה היא בידי העיריה, היא בעלת המקרקעין של המוזיאון והיא נתנה רישיון להפעלת התערוכה. בעת מתן הרשיון היה עליה לוודא, נוכח קיום התערוכה בשעות החשיכה, כי עצמת התאורה במסלולי ההליכה של ציבור המבקרים בתערוכה מספקת. על המעורבים בארגון התערוכה והפעלתה לצפות, כי בהעדר תאורה מספקת בין המייצגים, מי מהמבקרים עלול שלא להבחין בהבדלי גובה פני הקרקע בתערוכה וב"מדרגה" שנוצרה, בעת חציית השביל העובר בין המייצגים. ניתן היה למנוע מפגע זה, על ידי התקנת תאורה הולמת של הקרקע בין המייצגים. את חלקו באחריות לתאונה של כל אחד מהצדדים, אני קובעת כדלקמן: על המוזיאון - 25%. על רשג"ד ורמי שמש יחדיו ולחוד- 40%. על עיריית תל אביב - 10%. 16. יחד עם זאת, אין להתעלם מעדותה של התובעת, לפיה הספיקה לחצות את שביל האספלט מספר פעמים, לפני שמעדה על אבן השפה (ע.22 ש.17-18). מכאן, שהיתה מודעת, או היתה צריכה להיות מודעת, לקיומה של אבן השפה והירידה אל השביל. היה עליה לנקוט ביתר תשומת לב וזהירות, בעת ההליכה ממייצג אחד למשנהו. את רשלנותה התורמת, אני מעמידה בשיעור 25%. הנזק. 17. מצבה הרפואי של התובעת לאחר התאונה. ממקום התאונה, הועברה התובעת לבי"ח איכילוב. נגרמו לה מהתאונה שברים בעצמות הטיביה והפיבולה בקרסול רגל שמאל. התובעת עברה ניתוח לקיבוע השברים ע"י פלטה וברגים. ביום 2.9.02 שוחררה מבית החולים כשרגלה השמאלית בגבס ונאסר עליה לדרוך על הרגל. ביום 29.9.02 התובעת ילדה, כשרגלה בגבס. לאחר הלידה היתה בגבס חודש נוסף. סה"כ התובעת היתה בגבס כחודשיים (ע.19 לפרו'). 18. הנכות הרפואית והתפקודית. פרופ' רופמן, מומחה מטעם בית המשפט קבע לתובעת נכות אורטופדית צמיתה בשיעור 5%. בפרק "דיון ומסקנות" בחוות הדעת נאמר: "בעקבות החבלה נותרה נכות אורטופדית בשל העובדה שבקרסול שמאל נותרה הגבלת תנועות. ההגבלה הינה קלה אך בהחלט גורמת לשוני וקושי מסויים בחיי היום יום". 19. התובעת טוענת, כי נכותה התפקודית גבוהה מנכותה הרפואית. לא שוכנעתי, כי זה המקרה. לתובעת נותרה נכות רפואית בשיעור 5% עקב הגבלה קלה בקרסול שמאל, הגורמת לשוני וקושי מסויים בחיי היום יום, אך לא במידה העולה על הנכות הרפואית. התובעת אמנם עבדה עובר לתאונה כמוכרת בחנות בגדים, וכיום עובדת בישיבה מול מסך מחשב, אך על פי עדותה, לפני התאונה רוב הזמן, כ-90% מהזמן היתה עקרת בית. 3 שנים קודם לכן, עבדה בחברת טלמרקטינג בישיבה. בנוסף, התובעת עבדה כמוכרת בעסק משפחתי כשנה בלבד, וספק אם היתה בוחרת בסוג זה של עבודה לולא העסק היה של המשפחה. מכאן, שלא חל שינוי משמעותי בתיפקוד התובעת במקום העבודה, לפני ואחרי התאונה. התובעת העידה, על קשיים בעמידה ממושכת, אך מסרה את עדותה בבית המשפט בעמידה ולהתרשמותי, ללא קושי של ממש. כמו כן העידה, על קשיים בהליכה למרחק, אך לא שוכנעתי, כי קשיים אלה מצדיקים קביעת נכות תפקודית העולה על הנכות הרפואית. 20. עובר לתאונה השתכרה התובעת 3,500 ₪ לחודש (ת/5). משוערך להיום, סכום זה עומד ע"ס 3,879 ₪. 21. הפסד השתכרות בעבר. התובעת ילדה ביום 29.9.02. מיום התאונה ועד למועד זה היתה באי כושר מלא. לאחר מכן, תקופת אי הכושר חופפת לחופשת הלידה של התובעת. עפ"י תלושי השכר (ת/5), שולם לתובעת בחודש התאונה 8/02 שכר חלקי בסך 2,295 ₪ במקום 3,500 ₪. ההפרש בסך 1,205 ₪ משוערך להיום עומד ע"ס 1,336 ₪. בנוסף, זכאית התובעת לפיצוי על הפסד השתכרות בחודש 9/02 ע"ס 3,879 ₪. סה"כ הפסד השתכרות מלא בחודשים 8-9/02 עומד ע"ס 5,215₪. 22. התובעת טוענת להפסד השתכרות חלקי בעבר, מתום חופשת הילדה בחודש 1/03 ועד לינואר 2007, מועד חזרתה לעבודה. לטענתה, לא יכלה לחזור לעבוד כמוכרת בגדים, והיתה זקוקה לזמן כדי למצוא עבודה חלופית מתאימה בישיבה. מהרקע התעסוקתי של התובעת עולה, כי עובר לתאונה עבדה בעסק משפחתי השייך לאבי בעלה בהיקף של 60% משרה בשכר 3,500 ₪. לפני כן, היתה עקרת בית. לאחר לידת הילד השני, לא עבדה והחלה לעבוד רק לאחר שגדל (ע.22 ש.2 לפרו'). ב-90% מהזמן שימשה כעקרת בית (ע.25 ש.27). התובעת מטופלת בשלושה ילדים, כיום בני 11.5, 8.5 ו-6.5. על רקע זה, קשה לקבל את עדותה, לפיה התכוונה לחזור לעבודה מיד לאחר תום חופשת הלידה, אך לא חזרה לעבודה במשך 5 שנים, הואיל ולא יכלה לחזור לעבודה כמוכרת בגדים, והיתה זקוקה לזמן כדי למצוא עבודה אחרת בישיבה. כיום, על פי עדותה, התובעת עובדת כפקידה ומשתכרת 3,600 ₪ לחודש (ע.25 ש.10). לא הוצגו תלושי שכר התומכים בעדותה זו. הימנעותה מלהציג ראיה זו, פועלת לחובתה ומובילה למסקנה, לפיה שכרה כיום אינו נופל משכרה עובר לתאונה. בנוסף, לא הוצגה ראיה נוספת כלשהי התומכת בעדותה, לפיה ניסתה לחזור לעבודה במהלך השנים בהן לא עבדה, ולא הצליחה למצוא עבודה מתאימה. בנסיבות אלה ובהנחה, כי לתאונה היתה השפעה מסויימת, אם כי קטנה לאי חזרתה לעבודה, אני פוסקת לתובעת פיצוי גלובלי בגין הפסד השתכרותה בעבר בתקופה שבין 1/03 ועד 1/07 בסך 20,000₪. 23. שכר ראוי לבעלה של התובעת. אין מחלוקת, כי בעלה של התובעת קיבל שכר מלא בתקופת אי הכושר של התובעת. מכאן, שדין הטענה בכתב התביעה, לפיצוי על הפסד השתכרות בעבר לבעלה של התובעת, להדחות. המדובר בנזק מיוחד, שהיה על התובעת לטעון בכתב התביעה. בסיכומיה, טוענת התובעת לראשונה, כי היא זכאית לפיצוי בגין שכר ראוי לבעלה, בשל הטיפול בה בתקופת אי הכושר. טענה זו מהווה הרחבת חזית, ולפיכך נדחית. 24. הוצאות בעבר. התובעת הציגה קבלות על הוצאותיה כדלקמן: מגן לקרסול מיום 27.8.02 ע"ס 680 ₪ מייצב קרסול מיום 3.10.02 ע"ס 340 ₪ הוצאות חוות דעת רפואית - פרופ' רופמן ע"ס 1,500 ₪ בנוסף, התובעת העידה כי שילמה לד"ר פולמן סך 1,500 ₪ בגין חוות דעתו (ע.20 לפרו'), אך לא איתרה את הקבלה. הגם שלא הוצגה קבלה על תשלום זה, אני מקבלת את עדותה ופוסקת לה פיצוי בהתאם. 1,500 ₪ הגם של הוצגו קבלות נוספות בגין הוצאות נסיעה לטיפולים ורכישת תרופות, אני פוסקת לתובעת בראש נזק זה, פיצוי גלובלי בסך 1,000 ₪ סה"כ 5,020 ₪ 25. עזרת צד ג' בעבר. התובעת טוענת, כי במומה מתקשה לבצע את עובדות הבית, ואינה מסוגלת לבצע כלל עבודות בית קשות. אלה מבוצעות על ידי בעלה. עובר לתאונה ואחריה, לא נעזרה התובעת בעזרת צד ג' בשכר, לטענתה עקב חסרון כיס. הנתבעים והצדדים הנוספים בתיק טוענים, כי התובעת טוענת לכפל פיצוי, שכן בנוסף לעזרת צג ג' ביחס לבעלה, אמה של התובעת טוענת לפיצוי כמיטיבה. בנוסף המדובר בעזרה רגילה של בני משפחה במקרים כאלה, ואין לפסוק כל פיצוי. בהתחשב במהות הפגיעה בקרסול מחד, ושיעור הנכות הנמוך יחסית מאידך, אני פוסקת לתובעת בראש נזק זה פיצוי גלובלי בסך 3,000 ₪. 26. הפסד השתכרות בעתיד. התובעת לא הוכיחה, כי כושר השתכרותה לאחר התאונה, במשך 5 שנים תמימות, ירד. התובעת אמנם לא שבה לעבודה עד 1/07, ואולם, לא שוכנעתי, כי נכותה היתה הגורם העיקרי לכך. מרבית הזמן מאז נישואיה היתה עקרת בית ולאחר לידת ילדה השני לא חזרה לעבודה, עד שגדל. עברה התעסוקתי עובר לתאונה מסתכם בשנה אחת בלבד. לתובעת השכלה בסיסית, ולא הוצגו תלושי שכר המעידים על גובה שכרה לאחר התאונה. בנסיבות אלה, ראוי לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי בראש נזק זה בסך 25,000 ₪. 27. עזרת צד ג' וניידות בעתיד. נוכח נכותה של התובעת בשיעור 5%, אין מקום לפסוק פיצוי בראשי נזק אלה. 28. כאב וסבל. התובעת סבלה משבר בקרסול שקובע עם פלטה וברגים ואף נאלצה ללדת כשרגלה מקובעת בגבס ארוך. אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין כאב וסבל בסך 25,000 ₪. 29. פיצוי לתובעת 2. אמה של התובעת, הגב' ברזיק העידה, כי עברה להתגורר עם בתה כדי לסעוד אותה למשך 5 חודשים. ביום 21.8.02 חתמה על חוזה העסקה, לפיו אמורה היתה להתחיל לעבוד מיום 1.10.02 כמטפלת בתינוק (ת/2). עקב התאונה (ביום 24.8.02), והצורך לעבור להתגורר עם התובעת, נמנע קיום החוזה, על פיו אמורה היתה להשתכר 3,170 ₪ לחודש. מבוקש אפוא, לפצות את תובעת 2 בגין שכר ראוי למשך 5 חודשים בהם סעדה את התובעת, שהיתה עם גבס ארוך למשך חודשיים, וטיפלה בשלושת נכדיה, לרבות התינוק שאך זה נולד. הנתבעים ויתר הצדדים טוענים, כי מדובר בראש נזק אחד לגביו מבוקש פיצוי משולש (גם בגין עזרת צד ג' של תובעת 1). בנוסף נטען, כי על פי החוזה (ת/2), התובעת 2 היתה אמורה להתחיל בעבודתה ביום 1.10.02, כחודש וחצי לאחר התאונה, ולא הוכח כי במועד זה נדרשה עזרתה, או כי לא יכלה להתחיל בעבודתה לאחר המועד הנ"ל, או לדחות דחיה קצרה את מועד תחילת העבודה. שוכנעתי, כי תובעת 2 אכן נאלצה לבטל את חוזה העסקתה, וכי התקופה שסעדה את התובעת היתה סבירה. יחד עם זאת, ברי כי מצבה של התובעת השתפר עם הזמן, והתקופה הראשונה לאחר התאונה היתה קשה במיוחד, נוכח היות התובעת בגבס ארוך, עם איסור דריכה על הרגל, בחודש 8 להריונה ומטופלת בשני ילדים קטנים. לאחר הלידה, היתה מטופלת גם בתינוק. לפיכך, אני פוסקת לתובעת 2 פיצוי בסך 3,170 ₪ למשך 5 חודשים, משוערך להיום - 22,483 ₪. הואיל וגם לאחר שתי הלידות הראשונות, אמה של התובעת סייעה לה לאחר שעות העבודה במקום אחר, אין מקום לפיצוי נוסף בגין שכר ראוי לתובעת 2, שכן עזרתה בשעות אלה, היתה עזרה רגילה של אם לבתה לאחר לידה. 30. נזקי תובעת 1 עומדים אפוא ע"ס כולל של 83,235 ₪, ונזקי תובעת 2 - 22,483 ₪, בניכוי רשלנות תורמת בשעור 25%, נזקי תובעת 1 הם 62,426 ₪ ונזקי תובעת 2- 16,862 ₪. המישור הביטוחי. 31. הכיסוי הביטוחי של המוזיאון על ידי מנורה אינו במחלוקת. גך גם הכיסוי הביטוחי של רמי שמש על ידי הפניקס. 32. הנתבעים טוענים בנוסף, כי פוליסת הביטוח המבטחת את העיריה (נ/9) מכסה גם את המוזיאון, כלפי צד שלישי- התובעת. העיריה וחברת אריה הכחישו טענה זו, כפי גם הכחישו, באופן תמוה, את הבעלות של עיריית תל אביב על המקרקעין של המוזיאון, בעלות אשר הוכחה ב- נ/7- בחוזה בין העיריה לבין המוזיאון. נדרשו מספר לא מבוטל של בקשות מצד הנתבעות ודיונים מקדימים, כדי להביא את העיריה וחברת אריה להציג את פוליסת הביטוח של העיריה. לאחר שהוצגה סוף סוף, עלה ממנה בבירור, כי היא נותנת כיסוי ביטוחי גם למוזיאון ולאירוע הנדון. ביום 3.6.07 נמסרה על ידי ב"כ העיריה ואריה הודעה לפרוטוקול, לפיה הן מודות בכיסוי הביטוחי ובכפל הביטוח, בהתאם לתנאי הפוליסה, ומעבר להשתתפות עצמית (ע. 39 לפרו'). 33. למעלה מהנדרש להלן כמה מהסעיפים הרלוונטים בפוליסה (נ/9), המעידים על הכיסוי הביטוחי למוזיאון: ברשימה: - "סוג הביטוח: אחריות כלפי צד שלישי". - "עיסוק המבוטח: רשות מקומית בעלים, מפעילים, מחזיקים, מנהלים ו/או אחראים על רכוש קבוע ונייד מתאור כלשהו, ועוסקים בכל פעילות הקשורה לעירייה ו/או חברותיה ו/או שלוחותיה ו/או ועדותיה ו/או אירועי תרבות וספורט ו/או לרווחת תושבי העיר ומבקריה..." (ההדגשה אינה במקור- ב.ס.). - "הכיסוי: בהתאם לתנאי הפוליסה לפי 'מכרז 2000'". במכרז פומבי 162/2000: - בסעיף 8 לתנאים כלליים למכרז ביטוחים: "המבטח... מסכים בזה לוותר על זכות התחלוף כנגד ... חברות עירוניות... ארגונים וגופים משפטיים המסונפים לה ... בעלי רכוש המבוטח על ידי המבוטח ... גופים הקשורים עם המבוטח ... " (ההדגשה אינה במקור- ב.ס.). - בסעיף 10.ד.: "... המונח המבוטח ... כולל: ... עמותות וגופים משפטיים אחרים הקשורים לרשות ו/או נמצאים בשליטתה המלאה או החלקית ... " (ההדגשה אינה במקור- ב.ס.). - בנספח ג', ביטוח אחריות כלפי צד שלישי: בע. 46: "הפוליסה מכסה חבות בגין: פעולות תרבות, חברה וספורט, ומאורגנות על ידי המבוטח או מטעמו או במסגרות מאורגנות אחרות". "המבטח הזוכה במכרז מסכים בזה לוותר על זכות התחלוף ... כנגד: ... חברות עירוניות ..." בע. 47: "הפוליסה מכסה אחריות בקשר עם: א. ... מופעים ואירועים אחרים מכל סוג ותיאור". (ההדגשה אינה במקור) הואיל וב- נ/7 הוגדר המוזיאון כ: "חברה עירונית שכל מניותה והשליטה בה היא בידי העירייה", הפוליסה שהוצאה על ידי חברת אריה מכסה את המוזיאון ואת הנזק שנגרם לצד ג'- התובעת. 34. פוליסת הביטוח של מנורה לא הוצגה כראיה, ואריה לא טענה לכפל ביטוח ותשלום חלקה היחסי בלבד. הואיל וגבולות האחריות בפוליסה של אריה הינה בסך 20,000,000 $ למקרה, סביר להניח שגם אם היתה נטענת הטענה והיתה מוצגת הפוליסה, חלקה היחסי של מנורה היה בטל בששים. לפיכך, ביחסים שבין הנתבעות וצדדים שלישיים 4-5, על אלה האחרונים, לשפות את הנתבעים בסכום בו חוייבו כלפי התובעות. 35. השתתפות עצמית. בסיכומיה, טוענת ב"כ העירייה וחברת אריה, כי "באם תתקבל טענת כפל הביטוח, הרי שזה מעבר להשתתפות העצמית" (סעיף 2 לסיכומים). טענה זו, נדונה והוכרעה בהחלטת ביניים שניתנה על ידי ביום 9.7.07 ועל פיה, טענה זו מהווה הרחבת חזית, הואיל ולא נטענה בכתב ההגנה להודעת צד ג' נגדם. לפיכך, נדחית הטענה בדבר השתתפות עצמית מצד הנתבעות, כתנאי לכיסוי הביטוחי על ידי אריה. הודעתם של צדדים שלישיים 1-3 כנגד הצד הרביעי: 37. הצדדים השלישיים 1-3 (רשגד, רמי שמש והפניקס), מסרו גם הם הודעה לצד הרביעי, חברת אריה בטענה, כי פוליסת הביטוח נ/9 מכסה גם את הצדדים השלישיים בהיותם מפעילים ו/או מנהלים ו/או אחראים על רכוש קבוע ונייד מתאור כלשהו עוסקים בכל פעילות הקשורה לעירייה ו/או חברותיה ו/או שלוחותיה ו/או ועדותיה ו/או אירועי תרבות וספורט. לפיכך, לטענתם, על הצד הרביעי החבות לשפות את המודיעים בכל סכום בו יחוייבו, ולכל הפחות על פי עקרונות כפל הביטוח. 38. בכתב הגנתה של אריה כנגד ההודעה, נטען כי תביעתה של התובעת הוגשה לאחר תום תקופת ההתיישנות. טענה זו נזנחה בסיכומי הצד הרביעי, ולפיכך אין מקום להזקק לה. לגופו של עניין נטען, כי הצדדים השלישיים 1-2 אינם כלולים בפוליסת הביטוח של העירייה, ולפיכך אין הם מבוטחים על ידי חברת אריה. יתר הטענות מוכחשות. 39. הפוליסה נ/9 אכן מכסה גם את רשגד ושמש. משהגעתי למסקנה לפיה המוזיאון מבוטח על ידי אריה, הכיסוי הביטוחי לצדדים השלישיים, נובע מההגדרות בפוליסה כדלקמן: "עיסוק המבוטח: רשות מקומית. ... מפעילים ... מנהלים ו/או אחראים על רכוש קבוע כלשהו, ועוסקים בכל פעילות הקשורה לעירייה ו/או חברותיה (המוזיאון ב.ס.) ... ו/או אירועי תרבות ... ו/או לרווחת תושבי העיר ומבקריה ... ולטובת הקהילה...". הואיל והצדדים השלישיים 1 ו-2, נשכרו על ידי המוזיאון כדי להכין תכנית בטיחות לצורך קיום אירוע התערוכה, ורמי שמש הכין בפועל את התכנית, יש לראותם כמי שעסקו בפעילות הקשורה למוזיאון, בארוע תרבות, התערוכה. כך גם בפרק ביטוח אחריות כלפי צד שלישי- בע. 46: "הפוליסה מכסה חבות בגין: פעולות תרבות... המאורגנות על ידי המבוטח (המוזיאון ב.ס.) או מטעמו (הצדדים השלישיים 1-2 ב.ס.) ... ". בע. 47: סעיף 8 מכסה מופעים ואירועים חרים מכל סוג ותיאור. הואיל והצדדדים השלישיים 1-2 נטלו חלק בפעילות תרבות אשר אורגנה על ידי המוזיאון, ופעלו מטעמו בנושא הבטיחות של הפסטיבל, יש לראותם כמי שמכוסים בפוליסה נ/9, אשר הוצאה על ידי אריה. 40. אף שבמישור הנזיקי האחריות לתאונה מתחלקת בין נתבעת 1 לבין הצדדים השלישיים 1, 2 ו- 4 כמפורט בסעיף 15 לעיל, הנתבעת 1 אחראית כלפי התובעות במלוא הנזק (בניכוי רשלנות תורמת), כמי שהיתה אחראית להקמת הפסטיבל והפעלתו וכמי שהחזיקה בפועל במקרקעין בהן קרתה התאונה. לפיכך, אני מחייבת את הנתבעות, יחדיו ולחוד, לשלם לתובעת 1 סך 62,426 ₪ ולתובעת 2 - 16,862 ₪. כמו כן, אני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובעות הוצאות אגרה ושכ"ט עו"ד בסך 15,858 ₪ בצירוף מע"מ. במישור הנזקי הצדדים השלישיים מתחלקים באחריות לשפות את הנתבעות בסכום בו חוייבו,ואולם נוכח הכיסוי הביטוחי שחברת אריה נתנה למוזיאון, לרשג"ד ולרמי שמש, אני מחייבת אותה לשפות את הנתבעות במלוא הסכום בו חוייבו. בכך "נבלעת" גם חיובו של הצד הרביעי לשפות את צדדים שלישיים 1-3. מוזיאוניםנפילה