קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נפילה במרפאה: כללי בפני תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף. התובעת, ילידת 1929, טוענת כי ביום 29.4.98 נפלה במדרגות הכניסה של מרפאה המצויה בקומה א' מעל קומה מסחרית ברחוב ז'בוטינסקי 48, פינת רחוב בית חורון 1 ברמת -גן (להלן גם: "המרפאה"), עת הגיעה לביקור אצל הנתבעת 3, רופאת עיניים, במסגרת הביטוח הרפואי שיש לה אצל הנתבעת 4. הנכס בו מצויה המרפאה הוא בבעלות הנתבעת 5, אשר הנתבעים 6-7 הם מנהליה ובעלי מניותיה. הנתבעת 8, אשר הנתבע 1, רופא אורטופד, הוא מנהלה, שכרה את הנכס מהנתבעת 5 החל משנת 1987 לצורך ניהול מרפאה. הנתבעת 9 היא מבטחת הנתבעת 8 בביטוח אחריות. הנתבעת 10 היא מבטחת הנתבעת 3 בביטוח אחריות. הנתבעים 1 ו- 8 הפעילו בנכס מרפאת רופאים, אשר אל חלק מהם הופנו חולים על ידי קופות החולים, לרבות על ידי הנתבעת 4. הנתבע 1 ניהל את המרפאה. הנתבע 2, רופא אורטופד, הנתבעת 3, ורופאים נוספים שאינם צד להליך זה, שכרו מהנתבעים 1 ו - 8 חדרים במרפאה לצורך קבלת חולים, כאשר לכל הרופאים חדר המתנה משותף ושירותי מזכירות משותפים. במסגרת ההליך שוגרו הודעות לצדדים שלישיים ורביעיים. הצדדים חלוקים הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק. בתיק נשמעו ראיות. יצוין כי נתבעים 5-7 לא הגישו סיכומים בתיק, למרות ארכה שניתנה להם. החבות הראיות בהתאם לתצהיר התובעת היא הופנתה על ידי הנתבעת 4 לקבלת טיפול רפואי אצל הנתבעת 3. היא הגיעה לבניין, עלתה במעלית, יצאה ממנה, פנתה לכוון דלת המרפאה, פתחה את דלת הכניסה למרפאה ומיד עם כניסתה נפלה במדרגות המשמשות לצורך כניסה למרפאה. מפלס המרפאה הוא נמוך יותר ממפלס הכניסה של חדר המדרגות ולכן קיימות במקום שלוש מדרגות בהן יש לרדת לצורך כניסה למרפאה לאחר פתיחת דלת המרפאה, כפי שנראה בתמונות שצורפו. דלת הכניסה למרפאה נפתחת לצד שמאל ולא לכוון הקיר. התובעת טוענת כי לא היה במקום כל שילוט אזהרה, לא היה מעקה או גידור להיאחז בו, לא הייתה תאורה מתאימה ולא היו כל אמצעי בטיחות אחרים. בחקירתה ציינה כי כאשר יצאה מהמעלית "היה חושך, לא ראיתי איפה להדליק, אז לפי החוש הלכתי ופתחתי את הדלת, והיה לי כזה אור, ומחושך לאור רק שמתי צעד אחד כבר הייתי על הקרסול התיישבתי" ( עמ' 11 שורות 14-17). היא ציינה כי לא היה שלט ניאון המזהיר מהמדרגות: "לא היה שם. אם היה נאון הייתי רואה בחושך. אחר כך שמו כל מיני שלטים, אחרי שאני נפלתי, שמו על הדלת שלטים, הלכתי לראות שוב, אחרי זה הייתי שם באנו לצלם את המקום אחרי שנפלתי" (עמ' 12 שורות 1-4). היא ציינה שסופי הפקידה במרפאה ראתה את התאונה (עמ' 13 שורות 1-10). הביקור בו נפלה היה ביקורה השני במרפאה וגם בביקור הראשון לא ראתה שלטי אזהרה (עמ' 22 שורות 18-24). היא חזרה וציינה: "ביום שבאתי לא ראיתי שום שלט. שמות של רופאים כן ראיתי...היו רק שמות של רופאים, שום דבר אחר לא ראיתי" (עמ' 26 שורות 1-3). היא לא הדליקה אור כאשר יצאה מהמעלית כי "לא מצאתי את הכפתור. חיפשתי ולא מצאתי. אז הלכתי לפי הברזל שמוביל לשם" (שם, עמ' 19-20). "אתה יוצא מהמעלית חושך, חיפשתי איפה החשמל, לא מצאתי, יש מעקה המוביל לרופא, החזקתי את ידית הדלת ופתאום היה לי אור של החדר, פתחתי את הדלת וצעד אחד נפלתי והתיישבתי על הקרסול, לא החלקתי אלא קפצתי על כל המדרגות..." (עמ' 27 שורות 19-23). התובעת הגישה מטעמה חוות דעת של מומחה, מהנדס אזרחי, יוסף גולדקלנג, מיום 16.10.08 (לאחר שעורך חוות דעת קודמת מטעמה, המהנדס רביד, נפטר). במסגרת חוות דעתו ציין כי הכניסה למרפאה היא דרך דלת שרוחבה 80 ס"מ הנפתחת כלפי פנים המרפאה ולכוון שמאל (לא לכוון קיר המרפאה). כ- 40 ס"מ ממפתח הדלת, בתוך המרפאה, נמצאות שלוש מדרגות היורדות למפלס המרפאה. מעיון בתיק הבניין בעיריית רמת גן עולה, בהתאם לחוות הדעת, כי המפלס בו מצויה המרפאה תוכנן כקומת גלריה של החנויות בקומה המסחרית של חזית המבנה. מפלס הגלריה נמוך ממפלס קומת המגורים בקומה הראשונה בכ- 50 ס"מ. בשלב מסויים נפתח פתח כניסה לעבר גרם המדרגות של המבנה ונבנו מדרגות ירידה ממפלס קומת המגורים למפלס הגלריה, בניגוד להיתר הבניה. הגלריה, בשטח כללי של כ- 100 מ"ר, הושכרה על ידי בעלי הנכס למטרת מרפאה ו/ או מעבדה, כך מציין המהנדס גולדקלנג, בניגוד להיתר הבניה, בניגוד לתב"ע ותוך התנגדות דיירי הבניין. עוד מציין המומחה כי הכניסה למרפאה אינה תואמת את הדרישות למבני ציבור כולל סידורים מיוחדים לנכים, חולים ומוגבלים לצורך ביקור במרפאה, והיא בניגוד למפורט בתוספת השניה, חלק ח', סעיף 8, לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל - 1970 (להלן: "תקנות התכנון והבניה"). הכשלים שנמצאו, אותם מפרט המומחה, הם כדלקמן: הגישה מהרחוב או ממגרש החנייה אל המבנה היא באמצעות מדרגות בלבד ולא באמצעות מישור אופקי או רמפה; דלת הכניסה למרפאה אמורה להיפתח כלפי חוץ ולא לתוך המרפאה; הדלת נפתחת ישר אל מדרגות ולא למשטח אופקי אשר עומקו ורוחבו אמור להיות 1.25 מ' לפחות; לא הותקנו מעקות משני צידי המדרגות; תאורה לקויה בחדר המדרגות לכוון המרפאה. המומחה מציין כי לא היה כל קושי להתקין מהלך מדרגות העונה על תקנות התכנון והבניה הכולל דלת יציאה נפתחת כלפי חדר המדרגות, משטח - פודסט בחדר המדרגות ובתוך המרפאה, מעקה או מאחז יד בצד המדרגות ותאורה נאותה, הכל בכפוף להוצאת היתר בניה, לרבות היתר לשימוש חורג. הנתבע 6 ציין בתצהירו כי הנתבעת 5 היא בעלת האולם מאז אמצע שנות ה- 70. האולם היה נמוך יותר ממפלס הכניסה מאז ומתמיד ותמיד היה צורך לרדת במדרגות לצורך כניסה לאולם. המדרגות נשוא הדיון קיימות במקום עשרות שנים וגם במועד בו החלה הנתבעת 8 לשכור הנכס, שנת 1987. מעולם לא הייתה תלונה על המדרגות. בחקירתו ציין כי המרפאה נסגרה בשנת 2001. הוא לא ידע שמלבד ד"ר ברץ יעבדו במקום גם רופאים נוספים. (עמ' 63 שורות 1-11). המבנה הוקם בשנת 1948 ושימש כבית חרושת לקרח. הנתבעת 5 רכשה את הנכס בשנות ה- 50. לאחר מכן, בשנות ה- 70, נבנה הבניין כבית דירות המשלב עסקים ומגורים עבור הנתבעת 5, במסגרת עסקת קומבינציה, על ידי חברה קבלנית, לאחר שנהרס בית החרושת לקרח. באולם - הגלריה לא בוצע שינוי והוא נותר כמות שהוא משנות ה- 50 (עמ' 68-69). הוא אינו יודע מתי נבנו המדרגות. כאשר הושכר האולם לנתבעת 8 המדרגות כבר היו במקום. נתבעת 8 עשתה שיפוץ באולם (עמ' 63, שורות 15 ואילך). הנתבע 1 ציין בתצהירו כי השיפוץ שנעשה במרפאה על ידי הנתבעת 8 נעשה בתכנון, ייעוץ ואישור של אדריכל מוסמך ומומחה בתחום הבניה. בחקירתו ציין כי בצע את השיפוץ עם תחילת תקופת השכירות, בשנת 1987. לפני שהוא שכר האולם הוא שימש כבית ספר ללימוד מחשבים (עמ' 46). במסגרת השיפוץ הפך האולם לארבעה חדרי רופאים וחדר המתנה. המדרגות לא נבנו במסגרת השיפוץ אלא היו קיימות במקום, כמו גם דלת הכניסה (עמ' 43). לאחר 1987 לא בוצעו עוד שיפוצים במקום (עמ' 44). הוא הוסיף וציין בעדותו כי ברר בעיריית רמת גן "במחלקת ההנדסה ובדקו ואמרו שאין כל בעיה. בעיריה יש אישור על כך, אין בידי. הלכתי למחלקת עסקים לקבל אישור למרכז רפואי, אמרו שזה בסדר" (עמ' 44, עמ' 49). הוא ציין כי "בדלת היו שלושה שלטים, אחד מואר, השלט היה במקום מהיום הראשון שהמרפאה פעלה...שמתי שלט שיש מדרגות כדי שידעו לנכון שיש מדרגות...אנשים צריכים לדעת, יש כאלה שחולמים. היו שם שלושה שלטים" (שם). "על הדלת היו שלושה שלטים - שניים זוהרים ועוד אחד מואר בפלורוסנט בגלל שחדר המדרגות חשוך והשלט דולק כל הזמן" (עמ' 50 שורות 1-3). הוא ציין כי מבחינה טכנית לא ניתן היה להתקין מעקה בצד המדרגות - הקיר מימין לא מותיר מקום למעקה (עמ' 46 שורות 19-20). הוא עצמו לא היה קשור בהסכם עם הנתבעת 4 לגבי המרפאה הנדונה אלא רק עם קופת חולים הכללית. הנתבעת 3 היא זו שהייתה קשורה בהסכם עם הנתבעת 4. הוא אינו יודע אם הנתבעת 4 בדקה את המקום לפני שהפנתה אל הנתבעת 3 חולים. בהתאם לניסיונו, הנתבעת 4, כמו גם קופות חולים אחרות, נוהגת לבדוק המרפאות אליהן היא מפנה חולים (עמ' 45, 48). הוא אישר כי הייתה תאונת נפילה נוספת במדרגות בשנת 1989- 1990 לערך. הנתבע 2 ציין בתצהירו כי שכר מהנתבע 1 את זכות השימוש באחד מחדרי המרפאה לשימוש בשעות מסוימות יומיים בשבוע. לא נחתם ביניהם הסכם פורמלי. הוא לא היה מורשה לבצע במרפאה כל שינויים או להציב בה שלטים, פרט לשלט הנושא את שמו. התובעת לא הייתה מעולם מטופלת שלו. בחקירתו ציין כי הביא לתשומת לבו של הנתבע 1 את נושא הכניסה למרפאה: "הבאתי לתשומת לבו את המדרגות וזו לא הדרך הכי רגילה להיכנס למרפאה. הוא אמר שזה נבדק ויש שלטי אזהרה וזה תקין גם מבחינת חברת הביטוח וגם מבחינת השיפוצים ההנדסיים שנעשו במקום...אני לא מגדיר את זה כמסוכן. הערתי וקבלתי תשובה, אפילו כמה פעמים והבנתי מד"ר ברץ שזה נבדק כמה פעמים, כי העניין הזה עלה מדי פעם, נאמר שהכל מכוסה...דברתי עם ד"ר מרוז על העניין פעם והיא אמרה שזה מסודר". (עמ' 52 שורות 14-22). "אמרתי שיש מדרגות ושאלתי אם אפשר לעשות משהו בנוסף, לשנות או להוסיף משהו, ונאמר לי שזה נבדק, לא פעם אחת, וגם חברת הביטוח אישרה ואין בעיה" (עמ' 53 שורות 17-18). הוא אישר שהיו במקום שלטי אזהרה: "היה כתוב באותיות זוהרות. אני לא זוכר אם היה כתוב על הפלורוסנט אך אני זוכר שכל הזמן היה שם פלורוסנט דולק מעל הדלת. היה משהו כזה, כמו שאת מראה לי בתמונה" (שם, שורות 23-25). הנתבעת 3 ציינה בתצהירה כי בכניסה למרפאה, על דלת הפלדלת, הודבקה מדבקה גדולה עם כיתוב זוהר ובה מצויין "זהירות מדרגות". כמו כן, מעל לדלת הותקן שלט מואר ועליו כיתוב שחור: "זהירות מדרגות". בחקירתה ציינה כי לאחר ששמעה על תאונת נפילה במדרגות, זו שארעה לפני נפילת התובעת, "דברתי עם ד"ר צייגר וד"ר ברץ אם זה בסדר, אם אפשר משהו לעשות והוא אמר שהכל בדוק והכל בתקן" (עמ' 55 שורות 20-23). היא ציינה כי "כל הזמן היו שלטים על הדלת בגלל המדרגות. כבר כשאני באתי היו שלטים, כל השנים היו שם שלושה שלטים. לא זכור לי שהוספנו שלטים נוספים" (שם, שורות 25-27). "מעל הדלת היה שלט מואר, הפלורוסנט תמיד דלק שם. מה שהרגיע אותי זה שאחרי היציאה מהמעלית היה מספיק זמן להגיע לדלת ולראות את השלט הזוהר" (עמ' 57 שורות 13-14). לגבי בדיקת המקום על ידי הנתבעת 4 ציינה: "אני זוכרת שבשלב מסוים התקשרו אלי ממכבי ואמרו שמישהו מההנהלה רוצה לראות אם המקום עונה לדרישות של הקופה מבחינת נקיון ומיכשור. ואכן, מישהו היה, איני זוכרת פרטים, והכל היה בסדר. אני זוכרת שהיו פעם אחת. אני לא נמצאת במרפאה כל יום...אני לא יכולה לשנות כתובת בלי לשאול את מכבי אם זה מתאים לה" (עמ' 56 שורות 3-8). " נציגי מכבי באו למרפאה ובדקו את המקום, הם באו לראות אם זה נקי, אם פועל בסדר, אם יש לי מכשור. אני לא זוכרת אם הם בדקו את כל המרפאה או רק את החדר שלי". היא ציינה עוד: "לא בקשתי שיוסיפו אמצעי בטיחות. שאלתי את ברץ אם זה בסדר ככה המדרגות והוא אמר שזה בסדר, ובמשך כל כך הרבה שנים לא היו מקרים. ד"ר צייגר קיבל אנשים שבאו עם עגלות ותינוקות ולא קרה מקרה" (שם, שורות 14-16). היא זכרה את התובעת כמי שבאה אליה לביקור מספר פעמים לפני נפילתה (עמ' 58 שורות 17-19). מטעם הנתבעת 4 העידה הגב' ריקי רשף, עובדת הנתבעת 4 והאחראית על ביטוחי צד שלישי של הנתבעת 4. היא ציינה בתצהירה כי הנתבעים 1-3 הם רופאים עצמאיים ואין אחריות שילוחית בינם ובין הנתבעת 4. בחקירתה ציינה כי אין לה ידיעה אישית לגבי מערכת היחסים בין הרופאים העצמאיים ובין הנתבעת 4 והיא מסתמכת על מסמכים. היא אינה יודעת אם הגיע נציג של הנתבעת 4 לבדוק את המרפאה. היא אישרה כי הנתבע 1 לא היה קשור בהסכם עם הנתבעת 4 לגבי המרפאה נשוא הדיון. מטעם הנתבעים 1,4,8,9 הוגשה חוות דעת של המהנדס דוד אופיר מיום 21.12.05. במסגרת חוות דעתו ציין כי מדובר במהלך מדרגות המתחיל כמרחק של כ- 40 ס"מ מסף הדלת. רום כל אחת מהמדרגות 16.5 ס"מ ושלחן 26 ס"מ. הוא ציין כי אין כל ליקוי במדרגות ביחס להוראות תקנות התכנון והבניה ואין כל ליקוי בצורת סידור המשטח לפני הכניסה והדלת בכניסה למרפאה. הצדדים הסכימו כי חוות דעת המהנדסים מטעמם תוגשנה ללא חקירת עורכיהן. הוגשו תמונות על ידי הצדדים. בתמונות שצולמו בשנת 2000 נראים מספר שלטי אזהרה על הדלת, חלקם זוהרים, בצד שמות רופאי המרפאה. בתמונות אחרות, אשר צולמו על ידי המומחה מטעם התובעת, כפי הנראה בשנת 2008, (כדוגמת ת/5), נראה שלט נאון מעל הדלת עליו כתוב: "זהירות מדרגות" וכן שלט אחד נוסף על גבי הדלת, ללא שמות הרופאים. טענות הצדדים התובעת בסיכומיה טוענת כי יש לתת אמון בגרסתה לגבי נסיבות התאונה. עוד טוענת התובעת כי במועד הארוע לא היו במקום שלטי אזהרה כלשהם, לרבות שלט נאון מעל הדלת. נטען כי, בהסתמך על חוות דעת המהנדס גולדקלנג, המרפאה לא עונה על הדרישות לקבלת היתר לבניין ציבורי על פי תקנות התכנון והבניה. נטען כי הנתבעים הפרו את הוראות התקנות ומדובר בהפרת חובה חקוקה. נטען כי גם לולא האמור בתקנות התכנון והבניה, המקום מהווה מפגע בטיחותי חמור והוכח כי נפילת התובעת לא היה מקרה הנפילה הראשון, כך שהנתבעים היו מודעים לסכנה. נטען כי הנתבעים 1,2,3,5-7,8 חבים בחובת זהירות מושגית כלפי התובעת כבעלי המבנה, המחזיקים והמפעילים של המרפאה. נטען כי הנתבעת 4 אחראית לכך שהרופאים הנותנים שירות רפואי מטעמה יעשו זאת במרפאה ראויה, סבירה ובטוחה. נטען כי אין לייחס לתובעת כל רשלנות תורמת. זה היה ביקורה השני במרפאה בלבד ולא היה עליה לזכור כי בצמוד לדלת הכניסה קיימות מדרגות ללא משטח ביניים. הנתבעים 1,8,9 טוענים בסיכומיהם כי מעדויות הנתבעים כולם עולה כי היה שלט נאון מעל דלת הכניסה וכן שני שלטים זוהרים, הכל מיום הקמת המרפאה, לרבות ביום הארוע. נטען כי יש לדחות גרסת התובעת כי שרר חושך מוחלט בחדר המדרגות. נטען כי לאחר הכניסה למרפאה היה על התובעת לצעוד עוד צעד אחד לפני המדרגות ואם נפלה - הרי שזאת בשל חוסר תשומת לבה. נטען כי היה על התובעת להזמין לעדות את פקידת הקבלה, סופי, שהייתה עדה לארוע ואי הבאת העדה פועלת כנגד גרסת התובעת. הנתבעים מפנים לחוות דעת המהנדס אופיר, על פיה לא נפל כל פגם במדרגות הכניסה למרפאה. נטען כי יש לקבל עדות הנתבע 1 כי קיבל כל האישורים הנדרשים מהעירייה, לרבות לגבי המדרגות. האישור לא הוצג כיון שעברו כ - 15 שנים מאז ששכר המרפאה ועד הגשת התביעה בתיק. נטען כי יש לדחות חוות דעתו של המהנדס קולדקלנג. קביעות המהנדס לגבי מסמכי תיק הבניין אינן נתמכות באסמכתאות מתיק הבניין ולא הוצגו מסמכים המאמתים קביעותיו אלו. נטען כי מבנה המרפאה הושכר לנתבע 1 כאשר המדרגות בנויות במקום. נטען כי הנתבעים, כשוכרי המבנה, נקטו כל אמצעי הבטיחות הסבירים על מנת למנוע סיכונים מבאי המרפאה. עוד טוענים הנתבעים 1,8,9, כי אם המדרגות אכן הוו מכשול, הרי שבעלי המבנה הם האחראים לכך, בהיותם האחראים לבניית אותן מדרגות שהושכרו לנתבעים 1,8. בהסכם השכירות נאסר על השוכרים לבצע שינוי בנכס ללא הסכמת הבעלים. נטען כי הנתבעת 3 אחראית גם כן לנזקי התובעת שהרי היא זו שהזמינה אותה למרפאה והייתה מודעת לגילה של התובעת, מגבלותיה והבעיות מהן היא סובלת בתחום העיניים. נטען כי גם הנתבע 2, כרופא אורטופד המקבל, בין היתר, נשים עם תינוקות ועגלות, יכול וצריך היה להתריע על הסיכון הטמון במדרגות. נטען כי יש לייחס לתובעת אשם תורם: היא הלכה בחיפזון ולא הקדישה תשומת לב מספקת לדרכה, במיוחד לאור בעיות הראיה שלה ולאור כך שהייתה במרפאה בעבר. הנתבע 2 טוען בסיכומיו כי אינו חב חובת זהירות מושגית וגם קונקרטית לתובעת אלא הנתבעים האחרים. הנתבעת 3 טוענת בסיכומיה כי היא שוכרת משנה בלבד, אין לה יד ורגל בשיפוץ המבנה או בתחזוקתו ולא היה מקום להגיש תביעה כנגדה מלכתחילה. לא ניתן לחייב שוכר משנה בגין פגמים במבנה השייכים לבעל המבנה או לשוכר. הנתבעים 2-3 שאלו את הנתבע 1 לגבי תקינות המדרגות ונענו כי המקום נבדק על ידי מהנדס בטיחות וקיבל את כל האישורים הנדרשים. לא היה עליהם לעשות מעבר לכך. הנתבעת 3 טוענת כי התובעת הסתירה חלק מהתמונות שהיו ברשותה ולא הציגה את כל התמונות בבית המשפט יש בכך להטיל צל כבד על אמינותה. בכל התמונות שהוצגו קיים שילוט אזהרה. הנתבעת 4 בסיכומיה טוענת כי לא היה לה כל הסכם עם המרפאה, היא אינה הבעלים ואינה המחזיקה של המרפאה ואינה אחראית לתחזוקה השוטפת שלה. הרופאים הקשורים בהסכם עם הנתבעת 4 הם עצמאיים לכל דבר ועניין ולכן אין כל חובת זהירות בין הנתבעת 4 ובין התובעת המגיעה לרופא עצמאי. בכך שהנתבעת 4 מפנה את מבוטחיה לרופאים עצמאיים, היא אינה נוטלת אחריות על סידורי הבטיחות והתחזוקה במרפאות אלו. נטען כי קביעה אשר תטיל אחריות על הנתבעת 4 לבדוק כל מרפאה ומרפאה, אשר אינה בבעלותה ואשר אליה הופנו חברי הקופה תהווה נטל כלכלי כבד על קופות החולים ואינה מתיישבת עם מדיניות רצויה. נטען כי גם אם הגיעו נציגי הנתבעת 4 לבדוק את המקום, לפי גרסת הנתבעת 3, הרי בהתאם לעדות הנתבעת 3, מדובר בבדיקה אם חדר הטיפולים ששכרה עונה לדרישות הקופה מבחינת סניטציה ומיכשור רפואי. אין מדובר בבדיקת תחזוקת המרפאה והמבנה. הסיכון השאלה הראשונה אותה נבחן היא, האם הכניסה למרפאה העמידה את התובעת בפני סיכון בלתי סביר אשר כדי למנוע אותו היה על מי מהנתבעים לנקוט אמצעי זהירות. אכן "מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעיתים למעוד ולהחליק" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 126) ולא כל מי שמעד במדרגות יהא זכאי לפיצויי על נזקיו בגין הפרת חובת זהירות של גורם זה או אחר. עם זאת, דומה, שדי בעיון בתמונות הכניסה למרפאה כדי להגיע למסקנה ברורה כי אכן מדובר בענייננו בסיכון בלתי סביר שאינו חלק מהסיכונים היומיומיים, הטבעיים והרגילים, אשר מי שהגיע למרפאה היה אמור לטול על עצמו. מסקנה זו אינה מבוססת דווקא על האמור בחוות דעת המהנדס גולדקלנג מטעם התובעת. המהנדס גולדקלנג ציין כי פתיחת הדלת לגלריה הייתה ללא היתר בניה וכי הגלריה הושכרה למטרת מרפאה בניגוד להיתר הבניה ולתב"ע. המהנדס לא צרף כל אסמכתא לקביעותיו אלו למרות שלכאורה, אם הדברים עולים מתיק הבניין, ניתן היה לצרף עותק המסמכים מתיק הבניין או להעיד עד מוסמך מטעם עיריית רמת - גן. הנתבע 1, מצדו, טען כי כל ההיתרים הרלוונטיים מעיריית רמת - גן התקבלו, ואף הוא לא צרף כל מסמך כתמיכה לטענותיו ולא העיד כל עד מטעם העירייה. בנסיבות אלו איני יכולה להגיע לקביעות עובדתיות ברורות לעניין קיומו או אי קיומו של היתר בניה מתאים לפתח הגלריה ולמדרגות ולעניין היות המרפאה בעלת רישיונות והיתרים כדין. עוד ציין המהנדס גולדקלנג במסגרת חוות דעתו כי המרפאה מהווה "בניין ציבורי" כמשמעותו בחלק ח' לתוספת השניה של תקנות התכנון והבניה, הדן בהתקנת סידורים מיוחדים לנכים בבניין ציבורי, וכי הכניסה למרפאה אינה תואמת את הוראות התקנות. קביעת המהנדס בחוות דעתו מתעלמת מכך שמדובר במבנה ישן ואילו הוראות התקנות מתייחסות להקמת מבנה חדש ולתנאים למתן היתר בניה להקמת בניין ציבורי לאחר כניסת התקנות לתוקף. התקנות הותקנו לראשונה בשנת 1971 ותוקנו בשנים 1982, 1995, 1999, 2004. לא הוכח מתי נבנו המדרגות ולא הוכח שבעת בניית המדרגות התקנות, על הסעיפים הרלוונטיים המפורטים בחוות הדעת, היו בתוקף. לא ניתן לקבוע, אם כן, שבניית המדרגות מהווה בענייננו הפרת חובה חקוקה, כנטען על ידי התובעת. עם זאת, ניתן וראוי ללמוד מתוכן התקנות על סטנדרט הבטיחות הראוי לעניין כניסה למרפאה המשרתת את הציבור, כמו בענייננו. הכניסה למרפאה היוותה סיכון בלתי סביר בפני באי המרפאה ומכשול בפני כל הנכנס למרפאה כיוון שמיד לאחר פתיחת הדלת מחדר המדרגות לתוך המרפאה, הנכנס למרפאה צעד ממש על מדרגות הירידה. מפתח הדלת ועד המדרגה הראשונה קיים היה משטח בעומק של 40 ס"מ בלבד. משטח קטן זה, עומקו כעומק פסיעה אחת בלבד, עשוי לא להותיר בפני הנכנס שהות מספקת על מנת להבחין במדרגה הראשונה ויוצר סיכון ממשי של נפילה. אדם סביר אינו אמור לצפות כי מיד עם כניסתו למרפאה מחדר המדרגות תהיינה שלוש מדרגות לצורך ירידה והנטייה הטבעית היא להיכנס לחלל סגור כדוגמת דירה או מרפאה ולהמשיך לצעוד ישר, מתוך ציפייה למפלס אופקי ולא למפלס נמוך יותר, אליו יש לרדת מיד באמצעות מדרגות. יש לזכור כי למרפאה הגיעו מטופלים של רופאים שונים, בהם רופאת עיניים ואורטופד, אשר לעיתים סבלו מבעיות ראיה או יציבות, והסיכון של נפילה במדרגות בלתי צפויות בכניסה עשוי להתממש עבורם בסבירות רבה עוד יותר. כאמור, על סטנדרט הזהירות הראוי לכניסה למרפאה המשרתת את הציבור ניתן ללמוד מתקנות התכנון והבניה. סעיף 8.07 (5) לתוספת השניה, הדן בדלתות פנים בבניין ציבורי, קובע כי "לא תפתח דלת ישר אל מדרגות, אלא אל משטח אופקי של חדר המדרגות האמור ועמקו ורחבו של השטח האמור יהיה לפחות 1.25 מטר". בענייננו, עומקו של המשטח היה פחות משליש מהקבוע בתקנות. יוער, כי המהנדס מטעם הנתבעים 1,8,9 קובע בסיכום חוות דעתו כי "אין כל ליקוי בצורת סידור המשטח לפני הכניסה והדלת בכניסה למרפאה" (הדגשה שלי, א.ל.) אך לא מתייחס כלל לבעייתיות הרלוונטית לענייננו - הליקוי במשטח לאחר הכניסה והדלת. הנתבעים טוענים כי במקום היה שילוט אזהרה, לרבות שלט נאון מעל הדלת, וכי די בכך. התובעת טוענת כי לא היה כל שילוט ובכל מקרה צעדה בחדר המדרגות בחשיכה עד דלת הכניסה. אני מוכנה לקבל את הטענה כי היה גם לפני התאונה מעל הדלת שלט נאון, כפי שנראה בתמונה ת/5. עם זאת, איני סבורה כי הוכח שהיו במקום שלטי אזהרה נוספים על הדלת עצמה ועדויות הנתבעים בעניין זה לא היו ברורות וחד משמעיות לעניין מועדי התקנת השלטים. הנתבעים יכולים היו להציג ראיות בנושא מועדי התקנת השילוט (חשבוניות, עדויות מטופלים נוספים, עדות פקידת הקבלה, עדות עובדי נקיון במועדים הרלוונטים ועוד) ולא עשו כן. התרשמתי כי השילוט הנוסף על הדלת הוסף לאחר התאונה. בכל מקרה, אני מאמינה לתובעת כי כלל לא ראתה שילוט אזהרה במקום. שלט הניאון מעל הדלת, גם אם היה במקום, ממוקם גבוה ואינו בולט באופן מספק. אני מאמינה לתובעת כי לאחר שיצאה מהמעלית האור בחדר המדרגות לא דלק, היא גששה דרכה אל הכניסה, לא ראתה כל שילוט אזהרה, פתחה הדלת, צעדה צעד אחד ומיד לאחר מכן נפלה עם דריכתה על המדרגות, בהן לא הבחינה, שהרי, כאמור, הציפייה הסבירה של הנכנס היא ללכת על משטח אופקי ישר ולא לרדת במדרגות. סביר, שאם הייתה התובעת רואה שילוט אזהרה בולט על הדלת הייתה נזהרת עם כניסתה ואני מאמינה לה, כאמור, שלא ראתה כל שילוט כאמור טרם כניסתה למרפאה. מעבר לכך, גם אם היה שילוט אזהרה על הדלת, איני סבורה כי היה די בכך כדי להפיג את הסיכון הבלתי סביר והמכשול בפניו עמדו באי המרפאה. על מנת להפיג הסיכון היה צורך לשנות את מבנה הכניסה למרפאה ולצור משטח כניסה רחב ועמוק יותר לאחר פתיחת הדלת, שייתן שהות מספקת לנכנסים להבחין במדרגות. לחילופין ניתן היה להתקין מעקות בצדי המדרגות, או להפוך את המדרגות למשטח ירידה ישר ("רמפה") עם מדרך מתאים כנגד החלקה, או להקפיד על נעילת הדלת מתוך המרפאה ופתיחתה רק על ידי הפקידה, אשר יכולה הייתה להזהיר המבקר מפני המדרגות. איני סבורה כי יש להטיל על התובעת אשם תורם כלשהו, לא על פי מבחן האדם הסביר ולא על פי מבחן מידת האשמה. התובעת צעדה בתום לב וככל אדם סביר אחר אל הכניסה למרפאה ולא היה עליה לצפות כי מבעד לדלת הכניסה ממתין לה מכשול בדמות מדרגות, אשר כדי להמנע ממנו עליה לנקוט זהירות מיוחדת. לאור כך, מסקנתי היא כי הכניסה למרפאה העמידה בפני התובעת סיכון בלתי סביר, שאינו חלק מסיכוני היום יום. כתוצאה מסיכון זה נגרם לה נזק. האחראי לסיכון זה ולאי הסרתו - יחוב כלפי התובעת. נפנה לדון כעת באחריות המעורבים השונים. הנתבעים 5-7 הנתבעים 5-7 הם בעלי הנכס. נתבעים אלו, כאמור, כלל לא הגישו סיכומים. בהתאם לתקנה 160 (ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, דינם כמי שלא התייצבו לדיון והתובעת זכאית לסעד המבוקש כנגדם בהתאם לראיות שהציגה. יצוין, כי אין מקבלים אוטומטית את התביעה כנגדם ויש להתחשב גם בראיות שהציגו (רע"א 5451/96 זימן נ' מזרחי, 28.12.98). הבעלות במקרקעין, כידוע, מטילה חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים במקרקעין. "הבעלות במקרקעין יוצרת זיקה בין הבעלים ובין סיכונים שנוצרו במקרקעין, בתקופה שהמקרקעין היו בשליטתו" (ע"א 145/80 הנ"ל). ולעניין החובה הקונקרטית: "בעלים שלא יצר סיכון ושאין בכוחו למנעו, אינו נושא באחריות כלפי אותו סיכון" (שם). בענייננו - מכלל הראיות עולה כי המדרגות והכניסה לאותה מרפאה נבנו על ידי הנתבעים 5-7 והיה עליהם גם לקבל היתר כדין לבניה זו. הם אלו שיצרו את הסיכון מלכתחילה והשכירו הנכס לנתבעת 8 יחד עם המפגע הקיים במדרגות. במסגרת ההסכם אף אסרו על הנתבעת 8 לבצע שינויים במושכר ללא אישורם. חלה עליהם חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת, כמבקרת במקרקעין אשר בבעלותם, למנוע הסיכון בנכס והם לא עשו כן. מכאן חבותם כלפי התובעת. הנתבעים 1,8,9 הנתבעים 1 ו - 8 הם בעלי החזקה במקרקעין ובעלי השליטה והפיקוח במרפאה. הם אלו ששכרו את הנכס, שיפצו אותו והסבו אותו לשימוש כמרפאה. הם הגורם שיכול וצריך היה למנוע הסיכון מהתובעת. חבותם אינה פוחתת מחבות הבעלים. על נתבעים אלו היה לדאוג לכך שהכניסה למרפאה תהא בטיחותית וללא כל מפגע ומכשול, במיוחד כאשר מדובר במרפאה המשרתת ציבור רחב ואליה מגיעים, כאמור, גם מטופלים אשר עשויים לסבול מבעיות בריאות שונות, הן בעיות ראיה והן בעיות יציבה. גם אם המדרגות לא נבנו על ידם אלא היו כבר בנויות במקום, היה עליהם לדאוג להסיר הסיכון הטמון בהן, כמפורט לעיל. גם אם בהתאם להסכם עם הנתבעים 5-7 היה על הנתבעת 8 לקבל אישור לכל שינוי בנכס, היה עליה לדאוג לקבל אישור כזה ובהעדר אישור ובהעדר אמצעי בטיחות הולמים - לא לפתוח את המרפאה לציבור. הנתבע 1 העיד באופן כללי כי קיבל ייעוץ מקצועי בעניין וקיבל את כל האישורים הנדרשים אך לא הובאה כל ראיה ולא הוצג כל מסמך בעניין זה. הנתבעים 1 ו - 8, והנתבעת 9 כמבטחתם, חבים, אם כן, אף הם כלפי התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה. הנתבעים 2-3 שונה המצב באשר לנתבעים אלו. מדובר בשוכרי משנה של חדר אחד במרפאה, למספר שעות קצוב בשבוע. לנתבעים אלו לא הייתה זכות חזקה בכל המקרקעין אלא זכות הקרובה יותר לזכות שימוש מוגבלת בחדר שהוקצה להם וזאת בלבד. עם זאת, ההכרעה בטיב הזכות הקניינית של נתבעים אלו אינה דרושה לצורך ההכרעה בחבות הנזיקית. המבחן לעניין אחריותו הנזיקית של אדם בעל זכות במקרקעין אינו דווקא טיב הזכות הקניינית וסיווגה על פי דיני הקניין והמקרקעין. המבחן הוא מבחן מהותי, במסגרתו מתבצעת בחינת הזיקה של אותו אדם או גוף למקרקעין, בלי קשר לסיווגה הקנייני, ובחינה אם אותו אדם או גוף הוא בעל יכולת לחזות סיכונים הטמונים במקרקעין ולמנעם. הבחינה היא של יכולת הפיקוח והשליטה על הנעשה במקרקעין. ראה: ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' מימוני, 14.12.06; ע"א 615/89 נשיא נ' עיריית גבעתיים, , פדאור 95(2) 324; ע"א 284/70 בלילתי נ' אגודה חינוכית וחברתית יוונית קתולית בישראל, פ"ד כה(1) 578; ע"א (ת"א) 202/76 מדינת ישראל נ' גנור, פ"מ תשל"ז (1) 508; א' ברק, "הסדר חקיקתי לאחריות התופס מקרקעין" משפטים ב' (תש"ל ) 129. לעניין מבחן השליטה כמאפיין של זכות החזקה, להבדיל מזכות השימוש, ראה עוד מ' דויטש קניין, כרך ב' (1999) עמ' 301 ואילך; י' ויסמן דיני קניין - החזקה ושימוש (2005) 3-24. הנתבעים 2-3 לא היו בעלי השליטה והפיקוח בכל הנוגע לניהול המרפאה, תחזוקתה, הפעלתה, קביעת סדרי העבודה בה והסדרי הבטיחות בה. הכניסה למרפאה לא הייתה בשליטתם ובפיקוחם והם גם לא היו מוסמכים לשנות דבר במבנה המרפאה ובסדרי הכניסה למרפאה. הם לא היו בעלי היכולת למנוע סיכונים הטמונים בהסדרי הכניסה למרפאה. גם אם קיימת חובת זהירות מושגית בין שני רופאים אלו ובין מטופלים המגיעים למרפאה לעניין בטיחות הכניסה למרפאה וגם אם קיימת הייתה חובה קונקרטית כלפי התובעת באשר לסיכון הטמון במדרגות הכניסה למרפאה, ואיני משוכנעת כי כך הדבר, הרי שהוכח, והנתבע 1 לא הכחיש זאת, כי נתבעים אלו פנו אל הנתבע 1 במועד או מועדים כלשהם לפני הארוע, לאחר ארוע נפילה אחר במקום, ובדקו עמו את נושא בטיחות הכניסה למרפאה. הנתבע 1 השיב להם באופן פסקני וחד משמעי כי הנושא נבדק על ידו עם גורמים מוסמכים וכי אין מקום לכל חשש מצידם בעניין. לטעמי, בכך קיימו הנתבעים את חובת הזהירות שהייתה מוטלת עליהם. איני סבורה שהיה עליהם להמשיך לבדוק הנושא ולהביא מומחים ומהנדסים מטעמם לבדיקת המקום. הם רשאים היו לסמוך על הנתבע 1, שוכר ומנהל המרפאה, בעל החזקה, השליטה והפיקוח במקום, אשר בצע את השיפוץ במרפאה, כי בדק את כל הדרוש וכי תשובותיו הן מהימנות ובדוקות. לאור כך, דין התביעה כנגד הנתבעים 2-3, והנתבעת 10 כמבטחת הנתבעת 3, להידחות. ממילא נדחות גם ההודעות לצדדים שלישיים ששיגרו נתבעים אלו והודעות לצדדים רביעיים שנשלחו על ידי אותם צדדים שלישיים. הנתבעת 4 גם הנתבעת 4 לא הפרה כל חובה כלפי התובעת ולטעמי בעניין זה לא קיימת אף חובה מושגית. מדובר במרפאה שאינה שייכת לנתבעת 4, היא אינה בשליטתה ולנתבעת 4 אין כל זכות חזקה או שימוש במקום. אין גם כל הסכם בין מחזיקי המרפאה ומנהליה, הנתבעים 1 ו - 8, ובינה. אין לנתבעת 4 כל אפשרות למנוע סיכונים בטיחותיים במקום. הקשר היחיד של הנתבעת 4 למקום הוא רופאים עצמאיים הקשורים עמה בהסכם, הפועלים בתוך המרפאה, שנבחרה על ידם. מקובלות עלי טענותיה של הנתבעת 4 כי היא נוהגת, כפי שהיא אף מוסמכת בהסכמים עם הרופאים, לבוא ולבדוק את מקום פעילות הרופאים הקשורים עמה בהסכם בראי פעילותו המקצועית של הרופא: מיכשור, סנטיציה, נקיון ותחזוקה בחדר בו פועל הרופא ובו הוא מקבל את מבוטחי הנתבעת 4 ומעניק להם שירות מקצועי בשם הנתבעת 4. איני סבורה כי על הנתבעת 4 לשכור מהנדסים מומחים מטעמה על מנת לבדוק כל מבנה של מרפאה עצמאית בה פועל כל רופא ורופא עמו היא קשורה בהסכם, מאות רופאים ברחבי הארץ, ולבחון מבחינה הנדסית - בטיחותית ליקויים אפשריים בכל מבנה כזה. לאור כך, גם דין התביעה כנגד הנתבעת 4 להידחות. ממילא, נדחות גם ההודעות לצדדים שלישיים ששיגרה הנתבעת 4 והודעות לצדדים רביעיים שנשלחו על ידי אותם צדדים שלישיים. סיכום שאלת החבות האחראים כלפי התובעת, אם כן, הם הנתבעים 5-7 והנתבעים 1,8,9. נתבעים אלו הפרו את חובות הזהירות כלפי התובעת. כתוצאה מכך, ארעה התאונה. נתבעים אלו אחראים כלפי התובעת יחד ולחוד. בחלוקת האחריות ביניהם, אני קובעת חלוקה שווה בין הבעלים למחזיק: מחצית הנתבעים 5-7, מחצית הנתבעים 1,8,9. ההודעה לצד שלישי ששגרו הנתבעים 1,8,9 כנגד הנתבעת 4 נדחית, מהנימוקים שפורטו דלעיל. לעניין ההודעה לצד שלישי כנגד הנתבעים 5-7, כפי שפרטתי, הרי שלטעמי אחריות הנתבעים 1,8 היא שווה לאחריות הנתבעים 5-7 ואין מקום לקבל ההודעה לצד שלישי שנשלחה על ידי הנתבעים 1,8,9 גם לנתבעים אלו. הנתבעים 1,8,9 שגרו הודעה לצד שלישי גם כנגד איילון חברה לביטוח בע"מ (להלן: "איילון"), כמבטחת הנתבעת 4, בטענה שאיילון ביטחה גם את הנתבעים 1,8,9 בפוליסה לביטוח צד שלישי במסגרת הביטוח לנתבעת 4. נטען כי בהתאם לסעיף 12 לפוליסה מבוטחים נוספים הם "בעלי נכסים או משכירים וזאת בגין אחריותם לגבי מבנים" ולכן יש לקבוע כי איילון בטחה את הנתבעים בקשר עם הסיכונים נשוא התביעה. יש להצטער כי ציטוט הסעיף בפוליסה נעשה באופן חלקי בלבד. עיון בתנאי הפוליסה מביא למסקנה כי דין הטענה להידחות. סעיף 12 לתנאי הפוליסה קובע כי "מוסכם בזה כי בעלי נכסים או משכירים מצורפים בזה כמבוטחים נוספים בגין אחריותם לגבי מבנים וציודם המושכרים למבוטחים". בענייננו - אין מדובר במבנה שהושכר לנתבעת 4. הפוליסה המכסה את אחריות הנתבעת 4 אינה מכסה את חבות הנתבעים 1,8,9. ההודעה לצד שלישי ששוגרה לאיילון - נדחית. הנזק הנכות הרפואית לתובעת נגרם שבר ללא תזוזה של שלושת הפטישונים בקרסול ימין. הרגל קובעה כחודש וחצי בגבס ולאחר מכן בתחבושת מסוג "אייר קאסט". לאחר מכן החלה ללכת בעזרת הליכון והיא טופלה בפיסיותרפיה במשך כחודש. מטעם התובעת הוגשו שתי חוות דעת רפואיות בתחום האורטופדי, ערוכות על ידי ד"ר פריטש (פרי): חוות דעת מיום 31.10.00 וחוות דעת משלימה מיום 22.6.03. ד"ר פריטש קבע כי לתובעת נותרה נכות בשיעור 15% עקב הפגיעה בקרסולה. מטעם הנתבעים הוגשו שתי חוות דעת רפואיות בתחום האורטופדי ערוכות על ידי ד"ר ליבני: חוות דעת מיום 16.5.03 וחוות דעת משלימה מיום 15.10.03. ד"ר ליבני קבע כי לתובעת לא נותרה נכות צמיתה. לצורך הערכת נכותה הרפואית של התובעת מונה ד"ר קורן יצחק כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי. בחוות דעתו מיום 29.12.06 ציין כי לתובעת נותרה הגבלה מזערית בהטיה גבית של קרסול ימין בהשוואה לשמאל ו כי יתר התנועות תקינות. ד"ר קורן קבע כי לתובעת נותרה נכות אורטופדית צמיתה בעקבות הפגיעה בקרסול ימין בשיעור 10%, על פי סעיף 35(1) (ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"). המומחים בתחום האורטופדי לא נחקרו על חוות דעתם. בהעדר נסיבות מיוחדות, אני מקבלת את חוות דעת מומחה בית המשפט וקובעת כי לתובעת נותרה נכות בשיעור 10% עקב הפגיעה בקרסולה בתאונה. התובעת טוענת כי נגרם לה גם נזק בתחום הנפשי כתוצאה מהארוע. בתצהירה מיום 7.11.04 טענה כי כתוצאה מהתאונה התפרצה אצלה מחלת נפש, כי היא סובלת מדכאון קשה, אושפזה, מצויה בטיפולים פסיכיאטריים ומתקשה בתפקוד היומיומי. היא ציינה כי בגיל 56 עברה משבר דכאוני לאחר מות בעלה שנפטר בניתוח, אך תוך זמן קצר חזרה לתפקד ואף חזרה לעבוד. הפעם, כתוצאה מהתאונה, היא סובלת מחוסר תפקוד, הפכה לשבר כלי, מוגבלת, תלויה ונזקקת. היא שקעה בדיכאון, אינה ישנה בלילות, נוטלת תרופות רבות, נזקקת לאשפוז ממושך ולטיפולים תכופים. בתצהיר נוסף מיום 31.3.08 ציינה כי מאז התאונה מצבה הנפשי רק הולך ומדרדר, אין לה כוחות, היא סובלת ועייפה, אין לה חשק לכל פעולה, הן בבית והן מחוץ לבית, היא מסתגרת בביתה. היא ציינה כי אחיה נפטר ממחלת הסרטן אך פטירתו לא החמירה את מצבה הנפשי. היא טופלה אצל הפסיכיאטרית ד"ר ברק במסגרת קופת החולים עד ליום 20.9.06. לאחר מכן ד"ר ברק נעדרה מעבודתה עקב מחלה ועברה לטפל במסגרת פרטית. התובעת לא המשיכה טיפול לאחר מכן כי לא היו לה הכוחות הנפשיים להתחיל טיפול אצל רופא אחר. בחקירתה ציינה כי היא עבדה בחניון עד שנת 1994. בתה התגרשה בשנת 1988 והיא אשרה שגם נושא זה גרם לה לדכאון (עמ' 14 שורות 2,9). גם פטירת אמה בשנת 1996 גרמה לה לדכאון (עמ' 14 שורות 16-18). אחיה נפטר מסרטן בשנת 2001 אך לטענתה הייתה כבר בדכאון עקב התאונה במועד זה (עמ' 15 שורה 8 ואילך).היא אשרה ששני אחיה גססו מסרטן (עמ' 24 שורות 1-6). התובעת הגישה מטעמה שתי חוות דעת ערוכות על ידי פרופ' עמיחי לוי, פסיכיאטר: חוות דעת מיום 12.11.03 וחוות דעת משלימה מיום 14.11.05. פרופ' לוי קבע כי התובעת סובלת מנכות צמיתה בתחום הנפשי בשיעור 40% ומתוכם 30% כתוצאה מהתאונה. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעת מיום 14.6.05 ערוכה על ידי ד"ר אבי פלד, פסיכיאטר. הוא קבע במסגרת חוות דעתו כי לא נותרה לתובעת נכות צמיתה בתחום הנפשי עקב התאונה. פרופ' שלמה נוי מונה כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי. התובעת התלוננה בפני המומחה על דכאון, עייפות ו"חוסר חשק" בעקבות הארוע. במסגרת חוות דעתו מיום 30.6.06 ציין כי גם לפני הנפילה, בשנת 1996, צויין בתיקה הרפואי כי היא סובלת ממצב דכאוני כרוני ומטופלת טיפול תרופתי. בשנת 2001 החלה טיפול פסיכיאטרי במסגרת קופת חולים ומצויין בתיקה כי ההחמרה הנוכחית במצב הדכאוני הופיע לאחר שאחיה נפטר מסרטן. במהלך שנת 2002 חלה החמרה במצבה והיא החלה טיפול במחלקה לאשפוז יום, השירות הפסיכיאטרי, בי"ח איכילוב. צויין בתיקה כי בשנת 1985 עברה משבר דכאוני בעקבות פטירת בעלה וטופלה טיפול תרופתי. לאחר שנפגעה בקרסולה שוב הופיע מצב דכאוני שטופל בהצלחה חלקית במסגרת קופת החולים. הסיבות שצויינו להחרפת הדכאון היו: חשש מזקנה, חשש מבדידות חברתית וזוגית, תחושה של חוסר אונים על רקע החולי והמוות במשפחה ועל רקע הקושי הגופני בעקבות שבירת הקרסול. היא אובחנה כסובלת מדיסתימיה ושוחררה עם המלצות להמשך טיפול תרופתי. לאחר 2003 לא נמצא רישום המעיד על המשך טיפול נפשי. פרופ' נוי ציין כי היותו של נבדק בטיפול נפשי מהווה מדד לעצמת המצוקה הנפשית. התובעת פנתה לטיפול נפשי חלקי לאחר הנפילה ורק שלוש שנים לאחר מכן לטיפול נפשי אצל פסיכיאטרית, לאור החמרה במצבה. את ההחמרה במצבה, שהופיעה שלוש שנים לאחר הנפילה, לא סביר לייחס בעיקר לנפילה. סמוך למועד ההחמרה נפטר אחיה של התובעת מסרטן וסבירות גבוהה שההחמרה במצבה קשורה למותו. בשנים 2003 - 2005 אין רישומים המעידים על טיפול נפשי ומצב זה מעיד קרוב לודאי כי בשנים אלו לא סבלה ממצוקה נפשית משמעותית. פרופ' נוי ציין כי קשה לאתר קו שבר ברור בין התקופה לפני הנפילה לתקופה שלאחריה. התובעת אינה עובדת שנים רבות. אין רישום המעיד על פגיעה בתפקוד כתוצאה מנכות אורטופדית או נפשית וקשה לקבוע אם מדובר בירידה תפקודית משמעותית בעקבות הנפילה. בבדיקת התובעת לא התגלו סימנים קליניים המעידים על הפרעה חריפה במצב הרוח או על הפרעת חשיבה. כמו כן לא התגלו תסמינים כמו שחזור טראומטי או עוררות יתר. בנוסף, לא אובחנה התנהגות הימנעותית, תסמינים חרדתיים משמעותיים או הפרעות קשות באישיות. לא מתקיימת אבחנה של הפרעה פוסט טראומטית במקרה הנדון. התובעת נפלה ושברה הקרסול לא כמאורע מסכן חיים. לא נמצאו שחזורים חוזרים ונשנים של הארוע הטראומטי, הגורמים למצוקה וסבל קשים ומצב של עוררות יתר. לענין קיומה של הפרעת הסתגלות - הפרעה זו מחייבת כתנאי ראשון עדות לפגיעה גופנית, וזו אכן קיימת כאן. ניתן עקרונית לקבוע כי מדובר באבחנה זו לאחר הנפילה עם החמרה בתסמונת הדכאונית שהייתה קודם לכן. הפרעה זו מחייבת הופעה של תסמינים משמעותיים חרדתיים או דכאוניים או הפרעה בהתנהגות או בתפקוד. תסמינים אלו הופיעו אצל התובעת והתמידו עד שנת 2003, אולם תסמינים אלו מאפיינים את התובעת עוד משנת 1985, אז סבלה מארוע דכאוני ראשון עקב פטירת בעלה. בשנת 1996 אף אובחנה כסובלת ממצב דכאוני כרוני והוחל בטיפול תרופתי. לאור זאת, קבע פרופ' נוי, התובעת סבלה ממצב דכאוני עוד לפני הנפילה, אולם לפחות חלק ממצוקתה לאחר הנפילה ניתן לשייך לנפילה ולהפרעה ההסתגלותית. את ההחמרה שהופיעה שלוש שנים לאחר הנפילה יש לייחס בעיקר למות אחיה אך חלק ממצוקה זו קשור לכך שהתובעת חשה חסרת אונים לעזור לו כנדרש, בעקבות מצבה הגופני מהתאונה. לאור כך, קבע פרופ' נוי, התובעת סבלה מנכות זמנית בת 15% לתקופה של חמש שנים ממועד הנפילה. לאחר מועד זה, נותרה לתובעת נכות צמיתה בת 5% בהתאם לסעיף 34 א-ב לתקנות הביטוח הלאומי. פרופ' נוי נחקר על חוות דעתו. במהלך חקירתו הציגה לו ב"כ התובעת תדפיס על מועדי ביקורים אצל הפסיכיאטרית ד"ר ברק עד ספטמבר 2006. הוא ציין כי אין בפניו את תוכן הפגישות ולכן אינו יכול להתייחס לכך. הוא ציין כי הוא בדק את התובעת בשנת 2006 ולא עמד בפניו כל תיק לגבי טיפולים בשנת 2006 וגם שנתיים קודם לכן. התובעת בסיכומיה טוענת כי פרופ' נוי טעה בקבעו שהתובעת חדלה מהטיפול הפסיכיאטרי לאחר חמש שנים מיום התאונה. התובעת טוענת כי היא המשיכה וממשיכה בטיפול הפסיכיאטרי ומצבה לא רק שלא הוטב אלא הדרדר חרף הטיפול התרופתי. הנתבעים 1,8,9 בסיכומיהם טוענים כי לתובעת הסטוריה ארוכת שנים של דכאון המלווה בטיפול תרופתי ממושך. משנת 1985 מאופיין מצבה בתנודות עם הפוגות בהן יש שיפור, ללא קשר לתאונה. התובעת טופלה טיפול תרופתי עוד לפני התאונה. התובעת פנתה לטיפול רק שלוש שנים לאחר התאונה וזאת בשל מות האח. פרופ' נוי לא חזר בו מקביעותיו במהלך חקירתו, גם לאחר שהוצגו לו מסמכים על ביקורים אצל פסיכיאטרית עד שנת 2006. הנתבעים טוענים כי עובר לתאונה הייתה התובעת אשה מבוגרת, סובלת מבעיות נפשיות רפואיות למכביר, אבדה את בעלה, סעדה את אחיה הגוסס עד מותו וטיפלה בבתה לאחר גרושיה. לאחר עיון בחוות הדעת הרפואיות, ביתר הראיות, לרבות עדותו של פרופ' נוי ובטענות הצדדים החלטתי לאמץ את קביעותיו של המומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי, פרופ' נוי. פרופ' נוי התייחס לכלל העובדות הרלוונטיות - הארועים בחייה של התובעת אשר גרמו לה לבעיות נפשיות ולהחמרה במצבה הנפשי, כמו, מות בעלה ומות אחיה, להם יש לצרף גם את גירושי בתה, מות אמה ומות אח נוסף מסרטן, כפי שתארה בעדותה, אל מול התאונה כגורם נוסף שגרם להחמרה. בהתייחס לכלל העובדות קבע פרופ' נוי כי התובעת סבלה מהחמרה בשיעור של 15% לתקופה של 5 שנים מהתאונה, ולאחר מכן, נכותה הצמיתה עקב התאונה עומדת על 5%. התובעת טוענת כי פרופ' נוי התבסס על עובדה מוטעית, על פיה היא לא טופלה טיפול פסיכיאטרי לאחר השנים 2003 - 2004 והציגה תדפיס של רשימת ביקורים אצל ד"ר ברק, פסיכיאטרית. לא צורף תיעוד רלוונטי לגבי טיפולים שבוצעו ולא ידועים תוכן ומהות טיפולים אלו. פרופ' נוי השיב כי בהעדר תיעוד כאמור הוא אינו מוצא בסיס לשנות את קביעותיו בחוות הדעת. מסקנתו זו מקובלת עלי. אני סבורה כי אכן חלה החמרה במצבה הנפשי של התובעת עקב התאונה, אך לאחר מספר שנים חלה הטבה בהקשר זה. יצוין כי התובעת עצמה מאשרת כי מאז שנת 2006 היא אינה מגיעה כלל לביקורים אצל פסיכיאטר ואינה מטופלת כלל בתחום זה. לאור כלל האמור, אני קובעת כי נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת בתחום הנפשי עומדת על 5%. הנכות הרפואית הכוללת של התובעת עקב התאונה עומדת על 14.5%. נזקי התובעת התובעת עותרת לפיצוי בגין עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד, הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות לעבר ולעתיד, הפסדי שכר וכאב וסבל. התובעת טוענת כי עד התאונה ניהלה את משק ביתה לבדה, טפלה בנכדתה ועזרה בניהול משק הבית של בתה. היא הפסיקה לעבוד מחוץ לבית כאשר נולדה נכדתה, לצורך טיפול בה. נטען כי לולא התאונה הייתה חוזרת לעבוד. נטען כי מאז התאונה ובעקבותיה, היא נזקקת לעזרת צד שלישי. מיד לאחר התאונה טיפלה בה בתה, ולאחר מכן נעזרה באחרים. בתצהירה המשלים ציינה כי היא מקבלת עזרה בעבודות הבית פעם בשבוע, 5 שעות בכל פעם, בסכום של 220 ₪ לשבוע. מעבר לכך, נטען, בתה מגיעה אליה מידי יום על מנת לטפל בה, לבשל, לכבס לערוך קניות ולעזור לה לקום. היא יוצאת מהבית רק בלווית בתה. כמו כן טוענת התובעת כי היא אינה יכולה להשתמש בתחבורה הציבורית והיא משתמשת בשירותי מוניות. עוד נטען להוצאות בגין טיפולי רפואה משלימה ונעליים מיוחדות. בחקירתה ציינה כי לא פנתה למוסד לביטוח לאומי לצורך קבלת עזרה כי "אני לא סובלת שבאים אלי מהמל"ל ובודקים אותי ועושים אותי סמרטוט בשביל לקבל עזרה. לכן לא פניתי...גם כשהייתי בבית עם גבס, הכנתי את הטפסים ולא הגשתי" (עמ' 16 שורות 9-16). עוד ציינה בחקירתה כי כיום היא משלמת עבור עזרה סכום של 350 ₪ לשבוע (עמ' 29 שורות 9-13). צורפו קבלות על נסיעות במוניות, אך התובעת אישרה כי לא כל הקבלות קשורות לתאונה (עמ' 30 שורות 6-8). בתה של התובעת, אליה צביאל רוטמן, ציינה בתצהירה כי אמה שהתה אצלה במשך כשבועיים לאחר התאונה. היא נאלצה להפסיק לעבוד בגין מצבה של אמה. בתצהירה המשלים ציינה כי היא מבשלת עבור אמה, עורכת עבורה קניות, מלווה אותה וסועדת אותה. בחקירתה ציינה כי לא נעשתה פניה למוסד לביטוח לאומי לצורך קבלת עזרה כי "זה כרוך בלוגיסטיקה, בניירת, בללכת לשם ופשוט נמנענו מזה עד עכשיו" (עמ' 34 שורות 7-17). היא ציינה כי לתובעת יש מגרש המושכר כחניון אשר מניב הכנסות בשיעור של כ- 20,000 לחודש (עמ' 38 שורות 5-10, 22-24, עמ' 40 שורה 4). היא מגיעה לתובעת כמעט כל יום. לא נלקחת עזרה מעבר לפעם בשבוע כי "עד עכשיו לא הצלחנו למצוא מישהי שתוכל להיות איתה ושאמי תסכים להיות איתה" (עמ' 40 שורות 6-10). הנתבעים 1,8,9 טוענים בסיכומיהם כי התובעת היא כבת 80 כיום, חיה בגפה וסובלת בין היתר מלחץ דם גבוה, בעיות זיכרון, בעיות ראיה ודכאון כרוני שאובחן שנים עובר לתאונה וטופל תרופתית. נטען כי התובעת לא הביאה כל ראיה להעסקת עזרה בשכר, אפילו לא פירוט שמות העוזרים בשכר. נטען כי עזרת בתה היא עזרה שאינה חורגת מטיפול מקובל של בני משפחה במקרה מחלה. נטען כי יש להניח שלאור גילה של התובעת, היא ממילא הייתה מעסיקה עזרה בהיקף דומה לזה הנטען כיום ולכן היא אינה זכאית לפיצוי. עוד נטען כי היה על התובעת להקטין נזקיה ולפנות למוסד לביטוח לאומי למחלקת סיעוד לצורך קבלת עזרה בבית. נטען כי בתה של התובעת לא הוכיחה כי נגרמו לה הפסדים כלשהם בגין העזרה שהושיטה לאמה ובכל מקרה לא הגישה תביעת מיטיבה. לגבי הוצאות נסיעות, נטען כי לא הוכח כל קשר בין פגיעתה הקלה של התובעת ובין השימוש שעשתה במוניות במשך השנים. באשר לנעליים מיוחדות, הוצאות רפואה משלימה - לא הוכח הצורך בעזרים והוצאות אלו ואין בחוות דעת מומחה בית המשפט קביעה בדבר הצורך בהוצאות אלו. נטען כי התובעת עברה מזמן את גיל הפרישה, הפסיקה לעבוד שנים לפני התאונה, לא נגרמו ולא יגרמו לה הפסדי שכר. בגין כאב וסבל, בהתחשב בטיב הפגיעה, הנכות הרפואית וגילה של התובעת, אעמיד את גובה הפיצוי על סכום של 60,000 ₪ נכון להיום, כולל ריבית. באשר להפסדי שכר - התובעת לא עבדה מחוץ לביתה לפני התאונה. היא הפסיקה לעבוד בשנת 1994, בהיותה כבת 65, כארבע שנים לפני התאונה. יש לזכור כי התובעת חוותה מספר ארועים קשים בחייה ברצף של מספר שנים החל משנת 1985, גם לפני התאונה וגם לאחריה: מות בעלה, מות אמה, גירושי בתה, מות שני אחיה מסרטן. התובעת גם סובלת מבעיות רפואיות שונות וכן מבעיות נפשיות שאינן קשורות לתאונה והחלו עוד לפניה, עד כדי אבחונה כסובלת מדכאון כרוני עוד לפני התאונה. לתובעת הכנסה חודשית קבועה מחניון המושכר על ידה. בנסיבות אלו, לא הורם הנטל להוכיח כי התובעת הייתה עובדת ומשתכרת מחוץ לביתה לולא התאונה. לעניין הוצאות העבר, לא הובאו אסמכתאות כלשהן להוצאות בגין עזרת צד שלישי. לעניין הוצאות רפואיות - הוצגו קבלות על סך כמה מאות שקלים. הקבלות לגבי המוניות - אינן קשורות דווקא לתאונה והמומחה הרפואי לא קבע כי בשל ההגבלה בקרסול התובעת חייבת לנסוע אך ורק במוניות. גם לא נקבע על ידי המומחה שהתובעת נזקקת לעזרים רפואיים מיוחדים ויש לזכור כי, בהתאם לקביעת המומחה, מדובר בהגבלה מזערית בתנועה אחת מתנועות הקרסול. עם זאת, מקובל עלי שבמהלך תקופת השיקום, בה שהתה התובעת בגבס והתקשתה בבצוע פעולות היום יום, וגם בתקופה בה נכותה הנפשית הזמנית בגין התאונה הייתה גבוהה יותר, נזקקה התובעת לעזרה מעבר לעזרה המקובלת בין בני משפחה. לאחר תקופה זו וכיום, גם אם התובעת נעזרת בבתה, אשר מגיעה אליה ועוזרת לה בסידורים שונים בבית ומחוץ לבית, לא השתכנעתי כי מדובר בעזרה החורגת מגדר עזרה רגילה בין בני משפחה אשר נובעת מהתאונה דווקא. שוב, יש לזכור כי לתובעת בעיות נפשיות אשר אינן נובעות דווקא מהתאונה וכן יש לזכור שהתובעת כיום בת 80, גיל אשר ממילא סביר שהייתה זקוקה לעזרה בהיקף מסוים של צד שלישי ושל בני משפחתה. מקובלת עלי גם הטענה כי התובעת יכולה הייתה להקטין את נזקיה באמצעות פנייה למוסד לביטוח לאומי לקבלת סיעוד, במיוחד בכל הנוגע לתקופה שמיד לאחר התאונה וסביר כי הייתה נמצאת זכאית לעזרה במסגרת זו בתקופת שיקומה. בנסיבות אלו, אעמיד את סכום ההוצאות לעבר ולעתיד על סכום כולל, נכון להיום, כולל ריבית, על סך 35,000 ₪. סיכום הנתבעים 1,8,9 והנתבעים 5-7 ישלמו לתובעת, אם כן, יחד ולחוד, סכום של 95,000 ₪. לסכום זה יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 20% והוצאות משפט (מומחים ואגרה) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלום כל הוצאה ועד יום ההחזר בפועל. חלוקת האחריות בין הנתבעים האמורים היא שווה, כמפורט לעיל. התביעה כנגד הנתבעים 2,3,4,10 נדחית. התובעת תשא בהוצאות הנתבע 2 בסכום כולל של 10,000 ₪, בהוצאות הנתבעות 3 ו - 10 בסכום כולל של 10,000 ₪ ובהוצאות הנתבעת 4 בסכום כולל של 10,000 ₪. כל ההודעות לצדדים שלישיים שהגישו הנתבעים 2,3,4,10 כנגד נתבעים אחרים- נדחות ללא צו להוצאות. גם הודעות לצדדים רביעיים שהוגשו כנגד נתבעים בתיק - נדחות ללא צו להוצאות. ההודעה לצדדים שלישיים שהגישו הנתבעים 1,8,9 כנגד הנתבעים 5-7 נדחית ללא צו להוצאות. ההודעה לצדדים שלישיים שהגישו הנתבעים 1,8,9 כנגד הנתבעת 4 וכנגד איילון חברה לביטוח, אשר לא הגישה סיכומים מטעמה, נדחית ללא צו להוצאות. רפואהנפילה