קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נפילה ממתקן שעשועים: כללי 1. התובע, קטין יליד 4.10.1999, נפגע ביום 21.5.2004, בהיותו כבן ½4 שנים, בארוע לעובדים שאורגן ע"י הנתבעת 2. התביעה מופנית כנגד הנתבעת 2, אשר לפי הנטען לא דאגה לבטיחות מתקן "השור הזועם" שהופעל בארוע לבקשתה. הנתבעת 2 (יחד עם הנתבעת 3, מבטחתה), הגישו הודעת צד ג' כנגד הספק והמפעיל של מתקן "השור הזועם", וטענו כי האחריות לתאונה רובצת עליו (הודעת צד ג'1). הנתבעות 2-3 הגישו הודעת צד ג' נוספת כנגד הורי הקטין, ובה טענו כי ההורים התרשלו בהשגחה על הקטין (הודעת צד ג'2). הצדדים חלוקים בשאלת האחריות והנזק. 2. במישור הדיוני: מטעם התובע הצהירו הוא עצמו ואחיו, כל אחד מהוריו וכן מר עודד טוכמן (שנכח בארוע). הוגשה חוות דעתו של האורטופד ד"ר קוארטלר יעקב, שהעריך את נכות הקטין בשיעור 10% לפי ס' 41(5)(ב) לתקנות המל"ל, "עקב שינוי זוית המרפק והגבלה קלה בתנועות". מטעם הנתבעות 2-3 הוגש תצהירו של מר אלון כהן, מנהל ובעלים בנתבעת 2. כן הוגשה חוות דעתו של ד"ר מיכה רינות, שהעריך כי לקטין לא נותרה נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה. הנתבעות 2-3 הגישו תצהיר של החוקר מר שמואל פלג, וכן קלטת ותמליל שיחה בין החוקר לקטין, אחיו והוריו. מטעם צד ג'1 הוגשו תצהיריהם של מר אריאל גוטגליק, בעלים ומנכ"ל של צד ג'1 וכן מר יותם דגן, מנהל צוות עובדים. 3. מומחה בית המשפט, ד"ר פ. לוקיץ', העריך את נכותו הצמיתה של הקטין בעקבות התאונה בשיעור 14.5%: 10% לפי ס' 41(5) לתקנות המל"ל (מצב אחרי שבר במרפק שהתרפא עם שינוי בזוית, ללא הגבלה בתנועות), וכן 5% בשל צלקת גסה במרפק ימין, לפי ס' 75(1) לתקנות. 4. המצהירים ומומחה בית המשפט נחקרו בפני. הצדדים סיכמו בכתב. שאלת האחריות 5. נסיבות התאונה התבררו באופן בהיר למדי במהלך שמיעת הראיות. הנתבעת 2 ארגנה "יום כייף" לעובדי החברה ומשפחותיהם. הארוע כלל פעילויות שונות לילדים, כגון פינת ליטוף, סדנאות יצירה והכנת פיתות בטבון (ס' 3-4 לתצהירו של מר כהן). במסגרת הפקת הארוע, הנתבעת 2 התקשרה עם צד ג'1 להזמנת מתקן שעשועים הידוע בכינוי "השור הזועם" (ס' 6-7 לתצהירו של מר כהן מטעם נתבעת 2). מר כהן תיאר: "המתקן המדובר הינו מתקן דמוי שור, הניצב על במה שמסביבה מזרן גומי מתנפח, בקוטר של כ- 5 מטרים ובעובי של כחצי מטר, המצויד בדפנות מוגבהות. השעשוע במתקן זה טמון בכך ש"השור" מתנועע באמצעות מנוע חשמלי, תוך שינוי זוויות ומהירות, כשמטרת הרוכב לרכב כמה שיותר זמן מבלי ליפול, וזאת עד לנפילתו למזרן המקיף את המתקן" (ס' 8 לתצהירו). 6. הפעלת המתקן נעשית באמצעות מפעיל, כפי שהסביר מר גוטגליק מטעם צד ג'1: "הרוכב על המתקן מטפס על המזרן ולאחר מכן על גבו של בובת השור, מתיישב ואוחז בשני ידיו ברצועה שבעורפו - שנועדה לכך. בהמשך, מפעיל המתקן מניע את בובת השור לפנים, לאחור ולצדדים במהירות מתגברת, בעוד שהמשתמש מנסה להישאר על גב הבובה ולא ליפול זמן רב ככל האפשר, וזאת עד לנפילתו על המזרן המקיף את המתקן" (ס' 7 לתצהירו). אליבא דמר גוטגליק, גובה המזרן הסובב את בובת השור הוא כ- 1 מ' (ס' 6 לתצהירו). תמונות המתקן הוגשו כנספחי ב' לתצהירו של מר גוטגליק. 7. ביום הארוע, הורי הקטין ישבו "ברחבת הדשא יחד עם שאר העובדים ובנות זוגם" ועמם בתם התינוקת בת השנה (ס' 3 לתצהירה של גב' סללת וס' 4 לתצהירו של מר סללת). הקטין בן ה- ½4 ואחיו בן ה- 8 ניגשו למתקן "השור הזועם", ללא ליווי אחד ההורים. שני הילדים העידו כי עלו על המתקן כמה פעמים (עדות הקטין, פ' ע' 27 ש' 10 וש' 16-17; עדות האח, ס' 4 לתצהירו). לדברי האח הגדול, באחת הפעמים הקטין ביקש מהמפעיל להגביר את המהירות, המפעיל הגביר את המהירות "ולפתע ראיתי את [הקטין] על האדמה בוכה ורצתי לקרוא לאבי" (ס' 4 לתצהירו). גם הקטין הצהיר: "אני זוכר שעליתי על השור הזועם. ביקשתי מהמפעיל שיעשה יותר מהר. השור השתולל ואני עפתי על האדמה ונפצעתי" (ס' 1 לתצהירו; עדותו בפ' ע' 27 ש' 10-11). יוער כי שני הילדים הם עדי הראיה היחידים שהעידו במשפט זה לענין אופן התרחשות התאונה. 8. הקטין ואחיו העידו כי הנפילה היתה מן המתקן אל האדמה (ר' עדות הקטין, פ' ע' 28 ש' 7-17; עדות האח בפ' ע' 29 ש' 5-6). ואולם, מעדויותיהם מזמן אמת מצטיירת תמונה לפיה הקטין נפל מן המתקן תחילה אל המזרון המקיף אותו, ומן המזרון ניסה לרדת, אך התהפך ונפל. החוקר מטעם נתבעות 2-3 שוחח עם הקטין, אחיו והוריו ביום 19.8.2004, כ- 3 חדשים לאחר התאונה. בתמליל הקלטת (שהוגש ע"י התובע) מופיעה טענת האם, לפיה הקטין "עף על האדמה הקשה" (ע' 11 ש' 23). אך הקטין תיקן את אמו ואמר: "לא, אני הלכתי אחורה ואז נפלתי" (שם, ש' 26). אחיו הגדול השלים: "ראיתי את הכל. הוא עף על הטרמפולינה, הוא רצה לרדת, והוא התהפך על הנדנדה" (ע' 14 ש' 24-25). האם העירה: "הוא איבד שליטה והתהפך", אך האח תיקן אותה שוב ואמר: "לא, הוא נפל, ואחר כך הוא רצה לרדת מהדבר הזה הוא ירד ונפל על הראש, על היד. הוא נפל, ואז... על הרצפה" (ע' 14 ש' 24 עד ע' 15 ש' 1). ובהמשך (ע' 15 לתמליל, ש' 3-9): "חוקר: בוא הנה, זה חשוב, תנו לי להבין. יש במה, היה שור, עכשיו הוא נפל מהשור על הבמה או ישר מהשור על הרצפה? אחיו של הנפגע: על הבמה, רצה לרדת מהבמה והוא נפל על הראש, על היד, על היד נו, חוקר: עכשיו, למה, למה הוא נפל אבל? זאת אומרת הוא, אחיו של הנפגע: הוא רצה לרדת. חוקר: הוא רצה לרדת, ומה קרה? זאת אומרת למה, למה הוא לא הצליח לרדת? אחיו של הנפגע: כי הוא נפל" (ההדגשה הוספה). 9. פעם נוספת תיארו הקטין ואחיו את הנפילה, בהמשך השיחה עם החוקר (ע' 18 לתמליל, ש' 1-6): "אחיו של הנפגע: קודם כל האיש שהפעיל את המכונה אופק אמר לו שיעשה יותר חזק ואז הוא נפל מהשור... חוקר: אוקי. אחיו של הנפגע: ואז הוא רצה לרדת, אז הוא, ואחר כך הוא ירד, ואז הוא נפל והתהפך על היד. הנפגע: לא, הלכתי אחורה ואז נפלתי. האם: מה אחורה? האב: אתה לא יכול כבר להבין, אתה מבין מה? האם: זה ילדים מדברים. האב: זה ילדים. האם: זה כבר עבר זמן. חוקר: אבל בכל זאת, הוא, זאת אומרת מה שהוא אומר נשמע אמין, מה שהוא אומר". (ר' גם בע' 20 ש' 12, שם חזר הקטין וציין: "הלכתי אחורה"). 10. הנה כי כן, במועד סמוך יחסית לארוע, הילדים זכרו את אופן הנפילה של הקטין: מה"שור" אל המזרן תחילה, ממנו ניסה הקטין לרדת, ואז התהפך ונפל על האדמה. יש להעדיף את תיאורי הילדים בפני החוקר, במועד בו זכרונם היה טרי יחסית. חלוף הזמן, ושיחות המתקיימות בזמן החולף, צפויים להשפיע על הדרך שבה אדם "זוכר" ארוע פלוני. אך טבעי הוא להעדיף גרסה הנמסרת באופן ספונטני בסמוך לארוע, בטרם הושפעה מפגעי הזמן. 11. אשר לאופי המתקן -- מר גוטגליק העיד כי המתקן מיועד לבני 10 ומעלה, ולא לילדים צעירים (עדותו בפ' ע' 44 ש' 28). מר גוטגליק הודה כי המתקן אינו בטוח לבני 4 (פ' ע' 43 ש' 9-10), וציין: "אני לא מעלה את ילדי למתקן שאפשר ליפול בו לגובה של מטר וחצי, מהמזרון למקסימום של השור, השור עצמו מפיברגלאס ואפשר לקבל מכה" (פ' ע' 43 ש' 14-15). גם מר דגן הסכים: "ילד בן 4 לא צריך להעלות על זה" (פ' ע' 38 ש' 6). 12. מר גוטגליק הצהיר כי ערך בדיקה בדבר נסיבות הארוע לאחר קבלת התביעה: "נאמר לי כי התובע ניסה מס' פעמים לטפס על דפנות המזרון המתנפח, אשר הקיף את המתקן, המתנשא לגובה של 1 מטר מעל פני הקרקע. בכל פעם ניסה מפעיל המתקן לסלקו אך באחת הפעמים ובניגוד להנחיות המפעיל ותוך ניצול רגע שבו המפעיל לא ראה אותו הצליח לטפס על המזרן הגבוה, ובשלב מסוים נפל או החליק ממנו ונחבט אל הקרקע" (ס' 12 לתצהירו). עדות זו נסמכת על טענתו של מר יותם דגן, שנכח במקום כמנהל צוות העובדים מטעם צד ג'1. לדבריו: "תחקרתי את מפעיל המתקן לגבי האירוע והוא סיפר לי כי הילד, שהיה ללא כל מלווה מבוגר, ניסה מס' פעמים לטפס על דפנות המזרון המתנפח שמקיף את מתקן השור הזועם, ובכל פעם הוא גער בו וסילק אותו. בשלב מסוים הילד הצליח לטפס שוב על המזרן, ונפל ממנו לרצפה" (ס' 6 לתצהירו). 13. גרסת צד ג'1, לפיה הקטין כלל לא עלה על בובת השור, לא נתמכה בעדות ראיה כלשהי. אין מחלוקת כי מר גוטגליק ומר דגן לא ראו כיצד התרחשה הנפילה, ועדויותיהם אינן אלא מפי שמועה. המפעיל עצמו לא זומן להעיד. מר גוטגליק טען כי ניסה לברר מי היה המפעיל בארוע, אך לא הצליח לאתרו מחמת שהחברה מעסיקה עובדים זמניים -- "חבר'ה שהשתחררו מהצבא לפני הטיול וחלקם סטודנטים... דרך הנהלת חשבונות פנינו לכל העובדים שעבדו באותה תקופה, חלקם החליפו טלפונים, חלקם לא בארץ, לא הצלחנו להגיע למי שעבד בארוע, יכול להיות שזה עובד שעבד איתנו פעם או פעמיים וזה מקובל בענף" (פ' ע 42 ש' 6-11). צד ג'1 לא הצליחה לסתור את עדות הקטין ואחיו, לפיהן התובע עלה על בובת השור לפני שנפל. 14. ודוק: אף אם אקבל את הטענה לפיה הקטין נפגע בנסותו להדחף אל המזרן, אין בכך כדי לפטור את המפעיל מאחריות לתאונה. מפעיל המתקן אחראי לבטיחות המשתמשים במתקן והמצויים בקרבתו. קטין הנדחף אל המזרן מבחוץ, מסכן בכך את עצמו וכן את המשתמש בבובת השור (ר' עדותו של מר גוטגליק, פ' ע' 44 ש' 14-15). על כן, על מפעיל המתקן לדאוג שילדים צעירים לא יסתובבו בסביבות המתקן ולא ינסו לעלות על המזרן. כך, המפעיל יכול היה להפסיק את הפעלת המתקן אם התקשה להשתלט על הקהל, ולקרוא לעזרת מנהל צוות העובדים (ר' עדותו של מר דגן: "אם הוא [המפעיל] רואה הפרעה חיצונית הוא יכול להפסיק... קוראים לי"; פ' ע' 38 ש' 25-26). 15. המתקן סופק והופעל ע"י צד ג'1 עם מפעיל בודד (עדותו של מר גוטגליק, פ' ע' 44 ש' 4-6). המפעילה לא הקימה גידור סביב המתקן, לא הציבה שלט של הגבלת שימוש לפי גיל או גובה, לא דאגה לסדרן שישמור על התור וימנע גישה מצד ילדים צעירים, ואף לא דרשה ממארגנת הארוע לדאוג לכך (עדותו של מר גוטגליק, פ' ע' 43 ש' 32-33; ע' 44 ש' 8; ע' 44 ש' 17-19; ע' 44 ש' 33). 16. זאת ועוד: מפעילי המתקן היו עובדים זמניים וצעירים, לאחר שירות צבאי או סטודנטים, שעבדו "אולי פעם או פעמיים" (עדותו של מר גוטגליק, פ' ע' 42 ש' 6-11; ור' גם עדותו של מר דגן: "יש עובדים זמניים מתחלפים הולכים, קבועים היינו שלושה משהו כזה, או 4 וכל פעם בהתאם לארוע, אם יש ארוע בקיץ אוספים הרבה סטודנטים ובחורף כבר כולם מתאדים ובקיץ הבא יש אנשים חדשים" (פ' ע' 37 ש' 2-4). פרטי המפעיל ביום הארוע הנדון לא הובררו: לא ידוע מה היה גילו, כמה פעמים עבד בחברה אם בכלל, איזה נסיון צבר בהפעלת מתקן השור הזועם, ואם ניתן לו תדרוך מקדים ביחס לסיכוני המתקן. 17. ניתן לסכם את נסיבות התאונה כדלקמן: מדובר במתקן שעשוע מסוכן יחסית, אשר הופעל במקרה דנא ללא סידורי אבטחה ומיגון נאותים. התובע, קטין כבן 4, עלה על המתקן כמשתמש, למרות שהמתקן אינו מיועד לגילו. כתוצאה מסיבובי השור המהירים, הקטין נפל אל המזרן, וממנו התהפך אל האדמה ונחבל בידו. 18. על רקע התשתית העובדתית, תיבחן אחריותם של הגורמים המעורבים לתאונה. אחריות הגורמים המעורבים 19. מפיקת הארוע (הנתבעת 2) - הנתבעת 2 חבה ברשלנות כלפי התובע, בכך שלא דאגה לסידורי בטיחות כלשהם בקשר עם מתקן השעשוע שהזמינה. אמנם, הנתבעת 2 לא הפעילה את המתקן באופן אקטיבי. יחד עם זאת, כמזמינת המתקן וכמארגנת הארוע, היה עליה לוודא מראש עם הספק, כי המתקן בטיחותי. היה עליה לברר כיצד הוא פועל ולאילו גילאים הוא מתאים. היה עליה לפעול כדי להבטיח שילדים צעירים - אשר המתקן אינו מיועד להם - לא ישתמשו בו. כך, היה בכוחה לדרוש מן הספק להעמיד שני מפעילים מטעמו להפעלת המתקן (ולא רק אחד), על מנת להבטיח את הסדר סביב המתקן ולמנוע גישה לפעוטות. היה בכוחה להציב שילוט לצד המתקן, המגביל את גיל המשתמשים. היה בכוחה להציב סדרן שיפקח על הגישה למתקן, או לחלופין להודיע להורים (בשילוט ברור או בדף הנחיות) כי עליהם ללוות את ילדיהם או למנוע מהם גישה למתקן. נתבעת 2 לא עשתה דבר כדי למנוע סיכון מילדי אורחיה, והותירה את הענין פרוץ. 20. מר כהן, מנכ"ל הנתבעת 2, ציין כי חברתו עבדה עם צד ג'1 "מזה שנים בארועים רחבי היקף ולא זכור לי מקרה של תלונה בשל ליקוי בטיחותי" (ס' 6 לתצהירו). ואולם, נסיון חיובי מן העבר אינו יכול להבטיח עתיד ללא תקלות. מר כהן הודה כי הנתבעת 2 סמכה על צד ג'1 באופן מוחלט. הנתבעת 2 לא בדקה את טיב המתקן, את הגיל המותר לשימוש, את כמות המפעילים ומיומנותם, או את שאלת הצורך לתחום את דרכי הגישה למתקן (ר' ס' 7 לתצהירו של מר כהן). 21. בחלוקת האחריות היחסית בין הגורמים המעורבים לבין עצמם, אני מעמידה את אחריות הנתבעת 2 על 20% מגובה הנזק. 22. אחריות ספק המתקן (צד ג'1) - צד ג'1 נושא באחריות עיקרית לתאונה, בהיותו ספק המתקן ומפעילו. הספק מצוי במצב הטוב ביותר לדעת ולבדוק את טיב המתקן, את מידת הסכנה הטמונה בו ואת הדרך להבטיח את בטיחות המשתמשים. הספק יכול להערך מראש על מנת למנוע סיכון מיותר, כגון על דרך של הצבת מפעיל נוסף לצרכי פיקוח על הגישה למתקן והגבלת גישה מצד ילדים קטנים. הספק יכול היה לדרוש ממפיקת הארוע להעמיד סדרנים במקום, להציב שלט המגביל את גילאי המשתמשים, או לדרוש ליווי של הורים. יש לזכור כי מפעיל המתקן שולט בשאלה מי יעלה על בובת השור. המפעיל מפעיל את הבובה וקובע את עוצמת הסיבובים. השליטה של המפעיל במתקן מחייבת זהירות מוגברת ומטילה עליו אחריות ישירה לתאונה, כגורם אקטיבי. בנסיבות אלה, יש להעמיד את היקף אחריותו בשיעור 60% מגובה הנזק. 23. אחריות ההורים (צד ג'2) - הורי הקטין נושאים באחריות לתאונה, מכח מחדלם באי השגחה על הקטין צעיר הימים. ההורים עסקו בעניינם והניחו לבנם להסתובב ללא כל השגחה במתחם הארוע, מבלי ששמרו על קשר עין עמו ומבלי שידעו מה הוא עושה (ס' 3 לתצהיר האם, ס' 4 לתצהיר האב). הטענה לפיה "היה ברור לנו לחלוטין שאלה מתקני שעשועים בלתי מזיקים ובלתי מסוכנים לחלוטין, שהילדים יכולים להשתעשע בהם ללא השגחת הוריהם, פרט למתקנים בהם דרשו לווי הורה" (ס' 2 לתצהיר האם) - אינה פוטרת את ההורים מחובת פיקוח והשגחה. יש לזכור כי אין מדובר בגינה מוכרת או במתקנים שגרתיים כמו נדנדה או מגלשה, אלא במתחם חדש ובמתקנים שלא היו מוכרים לילד ולהוריו (ר' עדות האם: "אני לא ראיתי מעולם לפני כן את מתקן השור הזועם", ס' 2 לתצהירה). היה על ההורים לבחון אם המתקן מתאים לשימוש הילד, בטרם הניחו לו להשתמש בו. 24. האם העידה: "ישבנו במרכז, לא ממול, לא ראיתי אותו, אם הייתי רואה אותו הילד שלי לא היה עולה" (פ' ע' 20 ש' 27). בדברים אלה אישרה, כי ליווי ע"י אחד ההורים יכול היה למנוע את עלית הקטין אל המתקן, וממילא גם את התאונה. אמנם, להורים אין ידיעה מקצועית בדבר רזי הפעלת המתקן (כטענת ב"כ התובע בס' 5 לסיכומיו). ואולם, היה בכוחם להתרשם מן האופן שבו המתקן פועל, לו טרחו לצפות בפעולתו בטרם השימוש על ידי בנם. במקרה כזה היו חוזים בגודלה של בובת השור, קולטים את הצורך לאחוז בקרני השור, צופים במהירות הסיבובים ובנפילת המשתמש, ורואים גם את גודלו של המזרן המקיף. ההורים היו יכולים להפעיל שיקול דעת הורי, ולמנוע מבנם להשתמש במתקן שאינו מתאים לגילו. 25. כאמור, מעדויות הילדים עולה, כי הקטין נפל מן השור אל המזרן תחילה ובהמשך התהפך אל האדמה. לו ניצב מבוגר בסמוך, יתכן כי יכול היה לסייע לקטין ברדתו ולמנוע את הנפילה (או למצער למתנה). 26. בגין מחדלם, ההורים ישאו ב- 20% מגובה הנזק. 27. חלוקת האחריות: לפנינו נזק אשר האחריות להיווצרו רובצת לפתחם של מעוולים שונים. התובע תבע את מפיקת הארוע (ומבטחתה) בלבד. הנתבעת 2 חבה כלפיו לנזקו, ביחד ולחוד עם צדדי ג' (ס' 11, 83 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; ור', למשל:ד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר ואח', פ"ד מד(2) 89, 103; וכן בספר הותיק: ג' טדסקי עורך, י' אנגלרד, א' ברק ומ' חשין, דיני הנזיקין תורת הנזיקין הכללית (ירושלים 1976), בע' 479-492). על כן, במישור יחסיה עם התובע, על הנתבעות 2 ו - 3 לשאת כלפי התובע במלוא הנזק המוכח, כפי שיפסק להלן. 28. אמנם, הנתבעת 2 היא מעוולת משנית בלבד. במצבים בהם קיים מעוול ראשי ומעוול משני, ניתן לשקול הטלת אחריות נפרדת, חלף אחריות משותפת (ר' בענין זה מאמרו המעניין של פרופ' ישראל גלעד, "הערות להסדרי הנזיקין בקודקס - אחריות ותרופות" משפטים לו (תשס"ז) 761, בע' 786-791). במקרה דנא, מפעיל המתקן הוא המעוול הראשי, כגורם אקטיבי, ואילו הנתבעת 2 אחראית אך מכח מחדלה. למרות זאת, ביחסיה עם התובע, אין מקום להטיל עליה אחריות חלקית. הטעם לכך הוא כפול: ראשית, התנהגותה העוולתית של הנתבעת קשורה בקשר סיבתי לנזק, כגורם מספיק. ניתן להניח במידת הסתברות גבוהה, כי לולא התרשלה היתה התאונה נמנעת (השוו: ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה ואח', , מיום 4.1.2009, בס' 44-55 לפסק דינו של כב' הש' דנציגר). כך, לו טרחה המפיקה להציב סדרן למניעת גישה לפעוטות, או למצער יידעה את ההורים בדבר הגבלת גיל למשתמשים במתקן (למשל באמצעות שילוט) - ספק אם התאונה היתה מתרחשת. שנית, המעוול העיקרי לא היה גורם זר מבחינת הנתבעת. הנתבעת היא זו שהזמינה את שירותיו ונקשרה עמו בקשר חוזי. הנתבעת יכולה היתה לצפות כי מתקן מסוכן, המופעל ללא השגחה הולמת, עלול לסכן את אורחיה הצעירים. היה בכוחה לדרוש מספק המתקן לספק בטוחות הולמות למניעת סיכון, כגון על דרך של גידור, הצבת שלט מתריע או העמדת מפעיל נוסף. כענין של מדיניות שיפוטית, יש להמריץ את מפיק הארוע לנקוט באמצעי זהירות סבירים על מנת למנוע רשלנות מטעם ספקים ובעלי מקצוע הפועלים בארוע מכח הזמנתו. 29. אשר על כן, אני מקבלת את התביעה כנגד הנתבעות 2-3, ומטילה עליהן (ביחד ולחוד) לשפות את התובע בגין מלוא נזקו, כפי שיפסק להלן. הנתבעות 2-3 תוכלנה לחזור על הצדדים השלישיים, לפי שיעורי אחריותם: הודעת צד ג'1 מתקבלת בחלקה; צד ג'1 ישפה את הנתבעות 2-3 ב- 20% מסכום הפיצויים שתשלם לתובע. הודעת צד ג'2 מתקבלת אף היא בחלקה; צד ג'2 ישפה את הנתבעות 2-3 ב- 20% מסכום הפיצויים שיפסקו להלן. הנזק 30. נכות רפואית -- מומחה בית המשפט, ד"ר לוקיץ', העריך את נכות הקטין: 10% לפי ס' 41(5)ב בגין "מצב אחרי שבר במרפק שהתרפא עם שינוי בזווית... ללא הגבלה בתנועות", ובנוסף 5% "בשל הצלקת הגסה במרפק ימין, לפי ס' 75(1) בין א' ל-ב' לתקנות המל"ל (ר' חוו"ד מיום 10.2.2008). לפי חוות הדעת, הנכות הרפואית המשוקללת עומדת על 14.5%. 31. המומחה נחקר בבית המשפט ואישר כי התובע אינו סובל ממגבלה תנועתית, כי אם אסטטית בלבד (פ' ע' 4 ש' 4-5: "...מבחינה תפקודית אין לו הגבלה. הנכות היא אסטטית בלבד"; ובע' 12 ש' 10-12: "אין בעיה תיפקודית - הוא יכול להרים דברים, הוא יכול לעשות הכל, לכתוב כל דבר, הטווח תנועה במרפקים הם זהים זו הבדיקה היבשה של טווחי תנועה, אין בעיה תיפקודית אך מבחינת אסטטית". 32. המומחה העיר כי תתכן התפתחות בעיוות: "אנחנו לא יכולים לומר שנעצר כרגע" (פ' ע' 11 ש' 1); וכן: "אני לא יכול לומר שזה סוף הדרך" (פ' ע' 11 ש' 5); "... הרשימה של הסיבוכים ההיפותטיים האפשריים שיכולים לקרות במהלך התפתחות הילד, אחד פגיעה בעצב האונארי בעוד 10 או 15 שנה, הפרעה בהולכה של העצב שנמצאת קרוב לאזור הפגוע בשל התפתחות וארוס, לכן צריך שזה יתפתח על מנת שזה יקרה, כרגע אי אפשר לדעת באיזה מצב נמצאים, אם הליך העיוות נעצר או מתמשך. ש. אמרת לגבי הנוקשות גם זה יכול לקרות. ת. כן." (פ' ע' 11 ש' 17-22). ואולם יתכן כי העיוות גם יעצר: "יש סיכוי בגלל שהוא קטין ובתהליך של התפתחות כמו כל ילד בגילו יש סיכוי שלא ניתן למדוד באופן מדעי שיפתח זוית ניכרת של קוביטוס וארוס שזה יקצין את הדפורמציה האסטטית ויתכן, ולא ניתן לאמר כרגע, וזה יגיע להפרעה תיפקודית. יש כאלה שמפתחים ויש כאלה שלא" (פ' ע' 4 ש' 28-31). וכן בהמשך: "על מנת להגיד שהעיוות נעצר או התמשך צריך לעשות בדיקה אצל הילד הזה בעוד שנה שנתיים ולהשוות תוצאות. אי אפשר לאמר זאת כרגע" (פ' ע' 10 ש' 24-25). 33. המומחה העריך כי ההתפתחות בעתיד לא תכלול בעיה תיפקודית (פ' ע' 12 ש' 23-26): "באופן עקרוני, בסוג הפגיעה שהוא עבר קרוב לוודאי שלא תהיה לו הפרעה תפקודית מבחינת קוי תנועה אלא החמרת הזוית שמדדנו כרגע, וראית זאת, אולי קצת יותר בולט ולהפריע מבחינה אסטטית, משמעות של זה קשה לי לנבא אך ב-4,5 שנים ראשונות מופיע פוש גדול של הדפורמציה אך אני לא מאמין שבמהלך השנים שיש לו צמיחה שקיימת לו, נראה הפרעה תפקודית." 34. הנה כי כן, נכות התובע כיום היא אסטטית. המומחה העריך כי גם בעתיד לא צפויה בעיה תיפקודית. התרשמתי באופן בלתי אמצעי ממראה היד והצלקת (ר' תמונות נספח יא' בתיק מוצגי התובע, וכן ר' פ' ע' 12 ש' 1-12). למרבה השמחה, אין מדובר בעיוות משמעותי המעורר דחיה. הצלקת, אף כי היא ארוכה יחסית, אינה בולטת באופן מיוחד ואינה מעוררת תשומת לב. יחד עם זאת, נתתי דעתי לכך כי מדובר בקטין צעיר לימים. הפגיעה נגרמה ביד ימין הדומיננטית. ברגיל, שלמות הגוף חשובה להתפתחות נפשית וחברתית תקינות. פגמים אסטטיים עלולים לפגוע בבטחון העצמי, ואולי אף בהשתלבות בעבודות מסוימות הדורשות מראה אסטטי במיוחד (כגון דוגמנות, משחק או מחול). על הרקע הזה, אני מעמידה את נכותו התיפקודית של התובע על 10%. 35. פגיעה בכושר השתכרות בעתיד - יש לפצות את התובע לפי 10% נכות תיפקודית, על בסיס השכר הממוצע במשק במועד פסק הדין, ובהיוון כפול לתקופת השתכרות בת 46 שנים, מעת הגיעו לגיל 21 ביום 4.10.2010 (לאחר שירות צבאי) ועד לגיל 67, ביום 4.10.2066 (גיל פרישה מעבודה). 36. כאב וסבל - התובע סבל משבר בעקבות התאונה, אושפז למשך 4 ימים, ונותח. הגבס והקיבועים הוסרו לאחר 3 שבועות, והקטין טופל בפיזיותרפיה ובריפוי בעיסוק (ר' "תולדות המקרה" בחוות דעתו של ד"ר לוקיץ'). אין ספק כי נפילה, שבר וניתוח כרוכים בכאבים, וכי הטיפולים הרפואיים הצריכו מאמץ מצידו. מצד שני, נפילות ושברים בגפיים אינם נדירים אצל ילדים צעירים, אשר ברגיל מגלים אמידות וכושר התאוששות מהיר. על דרך הערכה, יפוצה בראש זה בסך של 50,000 ₪. 37. הוצאות רפואיות ונסיעות בעתיד - לא מצאתי מקום לפיצוי בגין נסיעות, שכן אין בפני מגבלת ניידות. אין בפני תשתית להוכחת צורך בטיפולים רפואיים בעתיד, וממילא אין להניח שאינם מצויים בסל הבריאות. יחד עם זאת, אין לשלול אפשרות שבעתיד יצטרך לעבור בדיקות רפואיות ויתכן גם טיפולי פיזיותרפיה. כמבוטח בקופ"ח, ישלם דמי השתתפות עצמית. על דרך הערכה, יפוצה בראש זה בסך 5,000 ₪. 38. התוצאה היא שאני מקבלת את התביעה והודעות צד ג' כמפורט לעיל. סכום הפיצויים יוחזק על ידי ב"כ התובע בנאמנות לטובת התובע. הכסף יופקד בתוכנית חסכון סולידית וארוכת טווח בבנק מוכר בישראל, עד הגיע הקטין לגיל 18, שאז ישוחרר הכסף לידיו. ב"כ התובע ידאג לרישום הערה במסמכי הבנק, לפיה אין למשוך כסף מהחשבון/תוכנית, אלא באישור מראש של בית המשפט. כל בקשה מצד התובע או הוריו למשוך כסף מהחשבון/תוכנית בטרם הגיע התובע לגיל 18, תוגש לאישור מראש של בית המשפט, ותנומק בשיקולים של טובת הקטין וצרכיו. 39. הוצאות משפט - התובע זכאי להוצאותיו בהליך זה (אגרה ושכ"ט מומחים), ובנוסף לשכ"ט עו"ד בשיעור 20% מסכום הפיצויים בתוספת מע"מ כחוק. גם בגין זה, הנתבעות 2 ו - 3 תשלמנה הוצאות התובע ביחד ולחוד, ותוכלנה לחזור על צדדי ג' לפי שיעורי האחריות היחסיים.תאונות בגני שעשועים ופארקיםנפילה