נפילה על קולטן מי גשם שבור

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נפילה על קולטן מי גשם שבור: מבוא וטענות הצדדים לפניי תביעה נגד עירייה ומבטחתה לפיצוי ולשיפוי בגין נזק-גוף שנגרם למנוחה, עקב מעידתה ברחוב על קולטן שבור של מי-גשמים. התובעים - ילדיה, יורשיה ומיטיביה של המנוחה - טוענים כי נזק-הגוף נגרם עקב חבלה שנחבלה במהלך היתקלותה במפגע, בדמותו של קולטן שבור של מי גשמים, ברחובה של העיר בני-ברק. לטענתם אחראית העירייה ברשלנות בגין קיומו של המפגע. עוד טוענים התובעים כי מחמת התאונה הפכה המנוחה, שהייתה אדם מתפקד ובעל איכות-חיים, לחולה סיעודית במסלול של הידרדרות גופנית ומנטאלית עד למותה. עיקר התביעה הוא לפיצוי שהגיע למנוחה, אשר התובעים תובעים כיורשים, בגין הכאב והסבל וקיצור תוחלת החיים שנגרמו למנוחה עקב התאונה; ולשיפוי התובעים כמיטיבים בגין הוצאות שהוציאו על אשפוזה של המנוחה במוסד סיעודי ועל הטיפול בה, ובגין העזרה שהושיטו לה. הנתבעות - עיריית בני-ברק (להלן: 'העירייה') ומבטחתה - טוענות כי לא הוכח שהשבר בעצם הירך, אשר אובחן אצל המנוחה, נגרם עקב הנפילה ברחוב. יתכן שהוא נגרם באופן עצמוני, על רקע מחלת אוסטיאופורוזיס שממנה סבלה המנוחה, והיה סיבת הנפילה ולא תוצאתה. עוד טוענות הנתבעות כי לא הוכח שהנפילה הייתה במקום הקולטנים; כי הקולטנים היו שבורים וכי אי-תיקונם עובר לאירוע היה רשלני. הנתבעות טוענות כי אם תוטל חבות - יהיה מקום לזקוף לחובת המנוחה אשם תורם ניכר בשל הליכתה הבלתי-זהירה חרף מצבה הרפואי העדין. בעניין הנזק מייחסות הנתבעות את מהלך ההידרדרות הבריאותית של המנוחה, או חלקים ניכרים ממנה, למהלך הטבעי של הזדקנותה, להבדיל מאשר לפציעתה באירוע הנדון. צר לי על כי נבצר ממני להתפנות למלאכת כתיבת פסק הדין במועד מוקדם יותר מאשר במהלך פגרה זו; וזאת עקב עומס עבודה רב ומטלות שיפוטיות דחופות. להלן אדון באלו מבין הטענות שבהן ראיתי ממש וצורך להכרעה. יש לגזור 'הסדר שלילי' לגבי השאר. מקום הנפילה עיון במפה מלמד כי מסלול הליכתה של המנוחה מביתה, ברח' רבנו תם 2, אל המכולת של משפחת רוט, ברח' רש"י 18 - כרוך בחצייתו של רח' רש"י. החצייה עשויה להתבצע, מטבע הדברים, מול רח' רבנו תם, או מול המכולת. שכנתה של המנוחה, גב' תרצה שטיינברגר, מסרה בהודעתה לחוקר מטעם התובעים כי עובר לאירוע שוחחה עם המנוחה ליד ביתה שברח' רש"י 21, כאשר המנוחה הייתה בדרכה למכולת [מוצגי התובעים, עמ' 2]. במענה לטענות הנתבעות בסיכומיהן בדבר מהימנות העדויות מטעם התובעים, אציין כי אין סיבה שלא לקבל עדות זו כפשוטה. מדובר בהערת-אגב לפי תומה של העדה; שהרי הדבר אינו נוגע ישירות בשאלת מיקומה המדויק של הנפילה בזיקה לקולטנים, שהעדים היו עשויים להיות מודעים לחיוניותה. הד לגרסה זו מצוי גם בהודעתה של גב' רחל גולדשילד, מזכירת הרופא השכן ד"ר אשר פלוצ'ניק [שם, עמ' 4]. מעדות זו עולה, אפוא, כי במועד המפגש בין המנוחה לגב' שטיינברגר, עובר לתאונה, הייתה המנוחה בדרכה למכולת לאורך רח' רש"י, במדרכה הקרובה יותר לביתה של המנוחה והרחוקה יותר מן המכולת, במסלול המסמן כוונה לחצות את רח' רש"י מול המכולת. מעדותה של בעלת המכולת, גב' מרים רוט, עולה בעקיפין - וגם בכך יש יתרון מבחינת המהימנות - כי המנוחה לא ביקרה במכולת עובר לנפילה [מוצגי התובעים, עמ' 2]. גם שאר העדים לא ציינו כי לצדה של המנוחה נמצאו מצרכי-מכולת כלשהם [שם, עמ' 4-2]. מכאן שהנפילה אירעה בדרך אל המכולת ולא בדרך ממנה. הרופא השכן, ד"ר אשר פלוצ'ניק, עד שלא נמנה עם מכריה של המנוחה [פרוטוקול, עמ' 14], אישר בהודעתו לחוקר כי מצא את המנוחה ישובה על כיסא ליד המכולת והקולטנים [מוצגי התובעים, עמ' 3]. גם גב' שטיינברגר מסרה בהודעתה כי המנוחה נמצאה ליד הקולטנים [מוצגי התובעים, עמ' 3]. עדה זו סימנה את צורת שכיבתה של המנוחה על האלונקה שפרש צוות האמבולנס אשר פינה את המנוחה, באופן שרגליה היו קרובות לשפת המדרכה, קרי: לקולטן הימני, וראשה לעבר פנים המדרכה [ת/1; פרוטוקול עמ' 18]. אולם, אין מקום להנחה כי תנוחה זו משקפת בהכרח את תנוחתה של המנוחה תכף לנפילתה. לפני השכבתה על האלונקה הייתה ישובה על הכיסא שהובא עבורה מן המכולת. נראה כי השכבת פצוע על אלונקה כשראשו לכיוון המדרכה ורגליו לכיוון הכביש, ולא להפך, היא מעשה איסטינקטיבי. שינויי תנוחה אלו אינם מאפשרים להסיק מן התרשים ב-ת/1 על תנוחת נפילתה של המנוחה. בדומה לכך מסרה גב' גולדשילד בהודעתה לחוקר כי מצאה את המנוחה ישובה על כיסא ליד הקולטנים [מוצגי התובעים, עמ' 4]. כל העדים הללו דבקו בעדותם בגרסאות שמסרו לחוקר. מבלי לאשר את שיטת העבודה של החוקר, לא מסתבר שגם גב' שטיינברגר וגם גב' גולדשילד, וכן ד"ר פלוצ'ניק שלא הכיר את המנוחה, אישרו גרסה שלא שיקפה את זיכרונם מן האירוע. גם אלה שראו את המנוחה ישובה על הכיסא, וגם זו שראתה אותה בשלב שבו הושכבה על האלונקה - מיקמו את הכיסא, או את האלונקה, באותו מקום - קרי: ליד הקולטנים. ממקבץ עדויות זה חורגת גרסתה של גב' רוט. בהודעתה לחוקר [מוצגי התובעים, עמ' 2] מסרה כי מצאה את המנוחה שוכבת על המדרכה ליד הקולטן, רגליה לעבר הקולטן וראשה לעבר פנים המדרכה. בהודעה זו יחסה את סיבת הנפילה למרצפת עקומה, ולא לקולטן השבור. בעדותה [פרוטוקול, עמ' 13] תיארה במפורש מקום נפילה אחר, שלא ליד הקולטנים. כך גם סימנה על גבי הצילומים בעמ' 24 ו-27 במוצגי התובעים. בתוך-כדי-דיבור הפנתה לצילום של החוקר [שם, עמ' 4] שבו הצביע על סביבת העץ הקרוב לקולטנים דווקא [הצילום המקורי, הצבעוני, צורף לסיכומי התובעים]. חוסר קוהרנטיות זה דווקא מביא אותי לייחס ייתר אמינות לכלל העדויות; משום שהוא לא היה צפוי להתרחש במקרה של עדויות 'מתוזמרות', כחשדן של הנתבעות. אי-דיוק של עד בפרטים בחלוף מספר שנים הוא מאורע טבעי ושכיח, ואין בו כשלעצמו להורות בהכרח על חוסר מהימנות. מבחינת מסלול הליכתה הטבעי והמסתבר של המנוחה, לא סביר שהגיעה בכלל לאזור שעליו הצביעה גב' רוט בעדותה; קרי: ליד העץ הרחוק יותר מן הקולטנים. המנוחה הייתה עשויה, לפי צורת הליכה רגילה, לחצות את רח' רש"י כהמשך ישיר להליכה מרח' רבנו תם לעבר המדרכה הרחוקה של רח' רש"י, בדרכה למכולת שבצד הרחוק של הרחוב; או לפנות שמאלה על המדרכה הקרובה, ולחצות את הכביש מול המכולת. אין כל היגיון בחציית הכביש, שלא במעבר-חציה, לפני 'קו-הרוחב' של המכולת. לאור עדותה האמורה של גב' שטיינברגר - נותרת האפשרות של חציה מול המכולת, קרי: מול הקולטנים. אני מעדיף, אפוא, את גרסתה הראשונה של גב' רוט, כפי שנמסרה לחוקר, אשר עולה בקנה אחד עם שאר העדויות ועם הגיון-הדברים האמור, שלפיה מקום הנפילה היה ליד העץ שליד הקולטנים. עדה זו היא היחידה שראתה את המנוחה בתנוחת נפילתה הראשונית, בטרם הושבה על כיסא. התנוחה המתוארת, אשר סומנה בצילום המקורי שצורף לסיכומי התובעים, עם הרגלים לכיוון הכביש והראש לכיוון פנים המדרכה - מתיישבת עם נפילה תוך כדי עלייה על המדרכה בדרך למכולת, כאמור לעיל. לאור המקובץ, ובמסגרת מאזן ההסתברות הנוהג במשפט האזרחי, אני קובע כממצא כי המנוחה נפלה לאחר חציית רח' רש"י בדרכה למכולת, בקטע שבין הכביש למדרכה, מול המכולת - קרי: באזור הקולטנים; וליתר דיוק - באזור הקולטן הימני, ליד העץ. כעולה מן הניתוח שלעיל, לא השתתי את מסקנתי זו על עדותה של הבת גב' שושנה שאופר, שהיא נוגעת-בדבר. אולם, משהגעתי למסקנה זו - יש לציין כי היא חופפת את גרסתה של גב' שאופר. בניגוד לנתבעות, איני סבור כי יש אי-התאמה בין התיאור של נסיבות האירוע בכתב התביעה לבין תיאורן בתצהירה של גב' שאופר. סיבת הנפילה ניתן להצביע על 4 תרחישים אפשריים לנפילתה של המנוחה: מעידה עקב היתקלות במרצפת בולטת, שלא בסמוך לשפת המדרכה ולקולטנים; כהשערתה של גב' רוט בעדותה בבית-המשפט, אשר העידה כי לא זיהתה במקום הנפילה עילה אחרת [פרוטוקול, עמ' 12]. נפילה עקב שבר עצמוני בעצם הירך [כהצעתו של המומחה מטעם הנתבעות, ד"ר ארנן גרינטל; ראו גם אישורו של המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר דוד גולדריי, להיתכנותו של תרחיש כזה, בעדותו בפרוטוקול בעמ' 35]. מעידה עקב הערכה לא מדויקת של גובה המדרכה, כגון עקב היעדר משקפי ראיה ושיבוש בתפיסה מרחבית, או כשילת-רגליים במהלך ה"טיפוס" עליה. לעניין משקפי הראיה יצוין שהמנוחה נהגה להרכיב משקפיי ראיה. דבר זה משתקף בצילום [מוצגי התובעים, עמ' 31], ונזכר גם בעדויותיהן של הבת גב' שאופר [פרוטוקול, עמ' 10], ושל גב' רוט [שם, עמ' 13]. ביום האירוע הייתה ללא משקפיים וללא מקל [עדות גב' שטיינברגר, שם בעמ' 16; וראו התייחסותו של המומחה מטעם התובעים, ד"ר ישעיהו בלוססקי, שם בעמ' 29]. עקב מחלת סוכרת, מסתבר כי תחושת המרחב של המנוחה הייתה פגומה [עדות ד"ר בלוססקי, שם בעמ' 26]. נפילה עקב היתקעות רגל שמאל בחור שבקולטן השבור [הודעותיהם של גב' שטיינברגר, ד"ר פלוצ'ניק וגב' גולדשילד, מוצגי התובעים בעמ' 4-3; צילומים שעשתה הבת גב' שאופר סמוך לאירוע, שם בעמ' 27-24; עדותה בפרוטוקול בעמ' 7]. לעיל קבעתי כי המנוחה לא נפלה במקום המתואר בתרחיש הראשון, אלא בסביבת הקולטנים. בצילומים לא ניתן גם לראות בליטה משמעותית באחת המרצפות; לא במקום שעליו הצביעה גב' רוט בעדותה ולא בסביבת הקולטנים. לפיכך אני שולל את התרחיש הראשון. התרחיש השני הוא אפשרי, אך ההסתברות להתרחשותו דווקא ברגע נתון, מכל הרגעים האפשריים, היא זעירה. כמובן, תרחיש כזה, כשהוא מתממש, מתממש תמיד ברגע כלשהו. אולם הוא עשוי להתרחש באותה מידה בכל רגע ובכל מקום, בין אם יש שם מפגע ובין אם לאו. לפיכך יש לתרחיש כזה נחיתות הסתברותית בתחרות מול תרחיש אחר, שהסבירות להתרחשותו עקב נתוני המקום הספציפי היא גבוהה הרבה יותר. למעשה, שני המומחים, לרבות המומחה מטעם הנתבעות, אינם מחווים את דעתם ברמה הקונקרטית כי זה מה שקרה בענייננו, לאור כל הנתונים והסימנים. הם רק אומרים כי תרחיש כזה ייתכן. באמירה כזו אין כדי לצלוח את מאזן ההסתברות. לפיכך, החלתו של תרחיש כאמור על המקרה הנדון אינה יותר מאשר ספקולציה. במענה לטענת הנתבעות בסיכומיהן, כי היעדר חבלות על גופה של המנוחה תומך בתרחיש זה - אומר כי חבלות היו עשויות להיגרם או לא להיגרם עקב עצם הנפילה, בהתאם לצורתה, ללא קשר לסיבתה. אפילו המומחה מטעם הנתבעות, שעליו הן מבססות את הטענה, לא התיימר לתמוך אותה בממצא של היעדר חבלות. איני שולל, אפוא, תרחיש זה; אולם מבחינה הסתברותית אני רואה אותו כנחות לעומת שני התרחישים הבאים, הקשורים באופן קונקרטי לתנאי המקום שבו אירעה הנפילה. לתרחיש זה יש גם נחיתות נורמטיבית, שתבואר להלן. התרחישים השלישי והרביעי מסתברים בעיניי באותה מידה. ממה נפשך: אם אדם מסתכל על מדרך כף רגלו - לא יתחב אותה בקולטן שנפער בו בור גלוי, אלא יעקוף אותו. אם אינו מסתכל - ובמיוחד משמדובר על אדם במצבה של המנוחה - הוא עשוי למעוד גם בשל הפרש הגובה הגלום בשפת המדרכה, שאינו בגדר 'מפגע'. "ההבדל הקטן" בין שני התרחישים הללו הוא שהתרחיש השלישי אינו מקים אחריות בנזיקין, ואילו התרחיש הרביעי - מקים לכאורה אחריות בנזיקין של העירייה. הכרעה בין תרחישים אלה, על השתמעותה הקריטית לתביעה, כרוכה בשיקולים נורמטיביים. לדיון הנורמטיבי נעבור עתה. המפגע והאחריות בגינו כפי שמשתקף בתמונות ובעדויות שנזכרו - עסקינן בקולטן מי-גשמים שבור, שהחלק בו המחליף את אבן-השפה של המדרכה - כמעט בלתי-קיים. בקולטן שלם - קורת-השפה מברזל, אשר באה במקום אבן-השפה הרגילה של המדרכה, יוצרת רצף עם שאר אבני-השפה, באופן המהווה מדרך בטוח לכף-רגל-אדם. בקולטן השבור הנראה בתמונות נפער בור רחב-יחסית ומאורך, במקום שבו אמורה להיות אבן-שפה. זהו 'בור ברשות-הרבים' במלוא מובן המילה. אין ענייננו בהפרש כלשהו בגובהן של מרצפות, שלגביו ניתן לדון האם מדובר ב'מפגע' או ב'סיכון-רקע'; והאם הוא מכונן חובת תיקון על העירייה, בשים לב לשיקולים מורכבים של סדרי-עדיפויות תקציביים. בענייננו הודה נציג העירייה, מנהל מחלקת הביטוח מר גד נחום, כי הבור הנראה בתמונות הוא בגדר מפגע, אשר מקים לעירייה חובת תיקון לאלתר [פרוטוקול, עמ' 40-41]. בענייננו אין גם בעיה של צפיות; שהרי נציג העירייה העיד שמדובר בבעיה ידועה, אשר חוזרת לעתים לא-רחוקות [פרוטוקול, עמ' 40]. העירייה אפילו יודעת היכן הם המקומות המועדים לפורענות: הקולטנים הממוקמים במקומות שבהם נהגי משאיות נוהגים לעלות על המדרכה, כגון בחזיתותיהם של חנויות המקבלות סחורה ממשאיות כאלה. משהעירייה מודה בחובת התיקון לאלתר, לכאורה אין נפקא-מינה מהו הטעם המיוחד העומד מאחורי גישתה זו. אולם יש ממש בתרעומת של ב"כ התובעים למשמע הטעם שבו נקב נציג העירייה, בדבר הצורך להגן על מערכת התיעול העירונית מפני חדירת פסולת וסתימות. אזכורו של טעם זה בלבד מעורר את החשש כי העירייה אינה נותנת את דעתה לסיכון הגלום במפגעים כאלה לגרימתם של נזקי-גוף לבני-אדם, ואינה משקללת אותו כראוי בסדרי-העדיפויות שלה. במסגרת חובתה של העירייה לנהוג בסבירות, עליה לשקלל כראוי את האינטרסים הנוגעים לעניין. נציג העירייה לא התמודד כלל, לרבות בתשובה לשאלה ישירה של ב"כ התובעים, עם הצפיות המובנת-מאליה, בהקשר של מפגע כאמור, לא רק לשיבוש פעולתה התקינה של מערכת הניקוז - אלא גם לפגיעה בבני-אדם ובזכותם החוקתית לחיים ולשלמות-הגוף [שם, עמ' 41]. ראוי לזכור, בהקשר זה, כי נזקי ניקוז כשלעצמם גוררים, מלבד אי-נוחות, גם סיכונים לגוף; כפי שהעירייה דנן למדה בוודאי מ-ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני-ברק, מיום 26.9.89. לא מצאתי בתצהירו ובעדותו של העד גרסה כלשהי העשויה להסביר את קיומו של המפגע, חרף קיומה המוסכם של חובה לתקנו לאלתר. אולם, מן האמור בפסקה 6 בתצהיר, עולה מכללא הטענה כי העירייה יוצאת-ידי-חובתה בכך שהיא מקיימת מוקד לפניות של תושבים אודות מפגעים, וסיורים של פקחים אשר מדווחים למוקד על מפגעים שאותרו. דא-עקא, שהנתבעות לא הניחו לפניי כל תשתית ראייתית בדבר מתכונת הטיפול בהודעות אודות מפגעים. לדוגמא, אין בעדות היחידה שהובאה מטעם הנתבעות כל אמירה כי הודעה על קולטן שבור מטופלת, והקולטן בא על תיקונו, תוך זמן מסוים. העד התייחס באופן עמום לשאלת זמן התגובה הסביר לדעתו, והעמידו על משך שלא אמור להגיע לכדי 3 חודשים [פרוטוקול, עמ' 41]. אולם, העד לא הסביר מדוע סביר, או בגדר 'הכרח-בל-יגונה', להמתין חודשיים, או חודש, או שבועיים, או שבוע, עד לתיקונו של מפגע שהוא מודה כי "חייבים לתקן מיידית" [שם]. העירייה מסתמכת על מנגנון הפניות של תושבים, ועל סיורי פקחים. אולם לא באה לפניי כל ראיה בדבר האפקטיביות והדיות של אמצעים אלה, הנחוצות לביסוס טענה כי ההסתמכות עליהם סבירה. האם הסיורים נעשים מדי יום? מדי שבוע? מדי חודש? מדי שנה? מדי עשור? ומדוע לא בתדירות גבוהה יותר? מה העלות של סיורים כאלה? של האם הם מכסים את כל שטח העיר? האם ניתנת תשומת לב מיוחדת למקומות בעלי היסטוריה העושה אותם למועדים לפורענות, כגון קולטנים הממוקמים מול חנויות מכולת, שמשאיות נוהגות לדרוס אותם חדשים-לבקרים, כבענייננו [פרוטוקול, עמ' 40]? כל תאונה עקב מפגע, שהעירייה מודה בחובתה לתקנו מיידית, ואשר עצם קרות התאונה מלמד כי לא תוקן מיידית, כבענייננו - מעוררת את השאלות מתי אירע המפגע, מתי התקבלו התראות לגביו, מה נעשה בעקבותיהן ותוך כמה זמן הוסר המפגע. שאלות אלו זוקקות תחקיר עירוני, שיירשם ויופץ לגורמים הרלבנטיים, לשם הפקת לקחים. אי-עריכתם של תחקירים כאלה אינו מאפשר בקרה ושיפור, ועל כן אינו מתיישב עם מינהל תקין. לא הובאו לפניי כל נתונים בעניינים אלה, ולפיכך אין בידיי לקבוע כי העירייה נהגה בסבירות. חמור מכך: משלא הובאו כל נתונים בעניינים אלה - לא ניתן לדעת אם העירייה בעצמה יודעת את הדרוש כדי לבסס הנחה כי היא "פעלה ופועלת כדבעי" [סעיף 6 הנזכר בתצהיר נציג העירייה]. רשות ציבורית פועלת בנאמנות עבור הציבור. נאמן חייב למסור דין וחשבון. לא די שהוא ינהל את ענייני הנהנה כהלכה. עליו להיות מסוגל להראות לנהנה, או לכל רשות מבקרת, כי ניהל את ענייני הנהנה כהלכה. מכאן חובתה של העירייה לנהל, ולשמר כחוק, רשומות מלאות בדבר אופן תפקודה. עליה לדעת כי הפרת חובה זו תעמיד אותה בחזקה כי מה שלא תועד - לא בוצע. במיוחד אמורים הדברים בעניינים הנוגעים לטיפול במפגעים; משום שהחיים ושלמות-הגוף של בני-אדם תלויים בכך. בעניינים אלה, מה שנכון לגבי מוסדות רפואיים - קרי: החובה לתעד את הפעולות הננקטות להבטחת השמירה הנאותה של האינטרסים החיוניים הללו, ולשמר תיעוד זה - צריך להיות נכון גם לגבי מוסדות ציבוריים אחרים. מעדויותיהם של דיירי המקום הנדון, גב' שטיינברגר, ד"ר פלוצ'ניק וגב' גולדשילד, עולה כי אף שהעירייה מתקנת את הקולטנים השבורים מדי פעם - חיזיון נפרץ הוא שהם עומדים בקלקולם מספר חודשים עד לתיקון. כאמור, שום דבר בתשתית הראייתית שהניחו הנתבעות אינו מפריך מצב-דברים זה, או מוכיח את היותו בלתי-נמנע, או מסביר את סבירותו. לא שוכנעתי מתשובותיו של נציג העירייה כי אין מה לעשות נוכח התופעה [פרוטוקול, עמ' 41]. איני מהנדס, אולם אוכל להעלות בדעתי מספר דרכי התמודדות אפשריות-לכאורה. לדוגמא, ניתן לחזק את עמידותה של קורת הברזל הנשברת על ידי מבנה כשל מגרפה, אשר גם יסנן טוב יותר את מי-הגשמים בדרכם לתעלות-הניקוז, וגם יעניק תמיכה למפתח הרחב של קורת-השפה. לחלופין, ניתן לגדר לגובה את הקולטנים, באמצעות מעין שרוול-רשת מברזל, כדי למנוע אפשרות סבירה לדרוס אותם. לחלופי-חלופין, ניתן לפעול במישור האכיפתי נגד נהגי משאיות הדורסים את הקולטנים. במיוחד בהקשרים רצידיביסטיים כבענייננו - לכאורה לא אמור להיות קשה מדי לאתר את הנהגים המובילים סחורה למכולת של משפ' רוט, ולנקוט נגדם אמצעי אכיפה. לא שוכנעתי גם מן הטענה-מכללא כי יכולתה של העירייה לדעת על מפגעים תלויה בקבלת הודעות מן הציבור, שלעתים אינן מועברות; או בגילויים אקראיים על ידי פקחים מזדמנים. העירייה מעסיקה פועלי-ניקיון הסורקים את כל רחובותיה כמעט מדי יום. איני רואה מדוע לא ינוצל מערך סריקה זה כדי לאתר ולדווח על מפגעים ברחובות העיר לאלתר. לכאורה, כל שנדרש הוא יוזמה, הדרכה ומעט תמריצים - ועובדי הניקיון הללו יודיעו למוקד על כל מפגע סמוך להיווצרותו. אולי הרעיונות הללו אינם טובים. אולי אינם ישימים. אולם לא הובאה לפניי כל תשתית ראייתית כי בכלל נעשתה חשיבה כלשהי בעניינים הנדונים. תשובותיו של נציג העירייה, שהתייחסו לרעיונות כגון מכשולי בטון לפני הקולטנים, נשמעו כ"שליפות מן המותן". לא נטען כי אלו הן מסקנותיהם של דיונים רציניים שנערכו, או של חוות-דעת שהוזמנו, ב'זמן אמיתי' וללא קשר להליך המשפטי, לנוכח חשיבות העניין. לא הוצגו גם נתונים שנאספו לצורך ההליך המשפטי; כגון חוות-דעת של מומחה למינהל עירוני, או נתונים על הנעשה בעניינים אלו בעיריות מתוקנות אחרות. לאור המקובץ אני מקבל את העדויות בדבר קיומו הנמשך של המפגע הנדון, וקובע כי בעקבות עדויות אלו עבר נטל הבאת הראיות אל העירייה להוכיח כי אין בכך משום הוריה על התרשלות מצדה בטיפול בו [כפי שנעשה בעניין שטרנברג הנזכר]. לחלופין, אני קובע כי המפגע הנדון היה בגדר 'דבר מסוכן', שהעירייה הייתה ממונה עליו, ולפיכך על העירייה הראיה שלא הייתה מצדה התרשלות לגביו [פקודת הנזיקין, סעיף 38]. כאמור, העירייה לא הרימה נטל זה. לפיכך יש לראות את העירייה כמי שהתרשלה באי-תיקונו של המפגע הנדון. השלכת האשם על קביעת הממצאים העובדתיים: בין היסטוריוגרפיה להקצאה נורמטיבית של סיכוני אי-וודאות בפרק הקודם יישמתי את הכלל הדיוני בדבר תסיבת נטל הבאת הראיות מצד לצד בהתאם לטיב הראיות המובאות על ידי כל צד, אף ללא שינוי בנטל השכנוע. לחלופין, יישמתי את הכלל בפקודת הנזיקין, בנוגע לעוולת הרשלנות, המשנה את נטל השכנוע בעקבות קביעה כי הנזק נגרם על ידי 'דבר מסוכן' שהנתבע היה ממונה עליו. זוהי דוגמא לאופן שבו שיקול נורמטיבי של ציפייה דיונית סבירה להבאת ראיות, או שיקול נורמטיבי של תקנת הציבור המקצה את הסיכון של חסר ראייתי לממונה על דברים מסוכנים - גורר קביעה עובדתית כי העירייה לא קיימה את חובתה לתקן באופן מיידי את המפגע. לקביעה עובדתית זו יש משמעות נורמטיבית, משום שממנה עולה כי העירייה התרשלה. העמדת העירייה בחזקת מי שנפל אשם בהתנהלותה, קרי: במעמד של מעוולת - שבה ומקרינה על הבירור העובדתי; בהתאם לאותו מנגנון שכבר הוזכר של שינוי נטל הראיה. באמצעותה יוכרע בין התרחישים השקולים מן הבחינה העובדתית-הסתברותית. בשל חשיבותו של המהלך המחשבתי הזה בענייננו, והשפעתו על תוצאות ההליך - אבקש להבהיר את העיקרון היוריספרודנטיאלי שביסודו. לא ראי שפיטה כראי היסטוריוגרפיה. היסטוריוגרפיה אינה אלא חשיפת האמת העובדתית ההיסטורית. אין לה יעדים נורמטיביים. השפיטה, לעומתה, עניינה בהקצאתן הנורמטיבית של הזכויות שבמחלוקת. לצורך כך היא נדרשת, תכופות, לקביעתם של ממצאים עובדתיים. אולם, מתוקף בכירותם של השיקולים הנורמטיביים, ממצאים אלה בעצמם נקבעים על ידי הקצאה נורמטיבית של סיכוני אי-וודאות. להיסטוריוגרף יש אופציה, ולמעשה - חובה מקצועית, למשוך ידיו מן הבירור ההיסטורי בהיעדר תשתית הולמת. לשופט, לעומתו, יש חובה מקצועית לבכר בכל מקרה גרסה מן הגרסאות; בין על דרך קביעתם של ממצאים פוזיטיביים, ובין על דרך ההימנעות מכך, תוך אי-קבלתה של הגרסה הטוענת להם. השופט, שבניגוד להיסטוריוגרף מחויב לשקול שיקולים נורמטיביים גם במלאכת ההכרעה העובדתית בין גרסאות סותרות, מחויב גם לשיקולי מדיניות כלליים. לדוגמא, בהקשרים מסוימים קיים שיקול מדיניות שלא לקבל עדות או הסכם בעל-פה, שאינם נתמכים בכתב. קבלתם של עדות או הסכם בעל-פה, בנסיבות כאלה, עשויה לקלוע לאמת ההיסטורית באותו מקרה. אולם יהיה בה משום פריצה של כלל נורמטיבי. הקפדה על הכלל האמור משרתת אינטרס ציבורי, הגובר על בירור האמת במקרה הקונקרטי. דחייתם של עדות או הסכם בעל-פה כאמור הנה הכרעה שיפוטית תקנית, אשר אינה קולעת בהכרח לאמת ההיסטוריוגרפית, אלא מקדמת תכלית נורמטיבית. גם כללי העברת הנטל בסעיפים 41-38 בפקודת הנזיקין מדגימים עיקרון זה. במצב רגיל, נוהג הכלל 'המוציא מחברו עליו הראיה'. כלל זה אינו משקף אמונה עובדתית כי בדרך כלל גרסת הנתבעים משקפת את האמת יותר מאשר גרסת התובעים. כלל זה מגלם הכרעה נורמטיבית כי מוטב שתובעים צודקים אך נטולי-ראיות יפסידו את הסעד הראוי להם, משכל אדם יהיה חשוף להטרדה הכרוכה בתביעות בלתי מבוססות; והחברה כולה תישא בנטל הבירור הבלתי-יעיל של תביעות כאלה. בהקשרים שבהם דנים הסעיפים האמורים בפקודת הנזיקין - מעדיפה החברה להפוך את הנטל, כדי להקל על תובעים ולהכביד על נתבעים מקום שבו 'רגליים-לדבר' כי הנתבעים חשפו את התובעים לסיכון חריג. בכך ייווצר תמריץ ליוצרי-סיכונים חריגים לנטר את התנהלותם באופן המגן טוב יותר על האינטרס החברתי במניעת תאונות. גם דוקטרינת 'הנזק הראייתי' ממחישה את התפיסה האמורה. יישומה מקצה את הנזק הנגרם כתוצאה מאי-הוודאות העובדתית אל מי שמטעמים נורמטיביים מוצדק להטיל נזק זה לפתחו. לדוגמא, בהקשר של תביעות בגין רשלנות רפואית - הדין מעדיף לקבוע כי מוסד רפואי התרשל, אף בהיעדר ראיות לכך, תוך נטילת הסיכון הסטטיסטי שפרקטיקה זו תגרור תיוג-יתר ברשלנות רפואית, וזאת כדי לקדם תכלית ציבורית של עריכת רשומות רפואיות מלאות ושימורן. דוקטרינה זו ראויה ליישום בענייננו, כלהלן. האם המנוחה כשלה בהליכתה או נתקלה במפגע? ראינו לעיל, בפסקאות ‏22 ו-‏25, כי במישור העובדתי הצרוף קיים קושי להכריע אם המנוחה מעדה בעלותה על המדרכה משום שבמקרה, בדיוק באותו רגע, נגרם שבר עצמוני בעצם הירך שלה; או משום שלא הבחינה בשפת המדרכה; או משום שלא אמדה נכון את גובה המדרכה; או משום שכשלה ברגליה - כולם תרחישים שאינם מטילים חבות על הנתבעות - או, שמא, המנוחה נפלה משום שרגלה נתקלה בבור שבקולטן, שהיה פעור שם מזה זמן מחמת רשלנותה של העירייה. לולא אפשרה העירייה את קיומו של הבור הפעור והמסוכן הזה, הבור לא היה קיים. או-אז היה ברור, נוכח עובדת נפילתה של המנוחה, כי הנפילה נגרמה בנסיבות שאינן מזכות את התובעים בשיפוי ובפיצוי מאת הנתבעות. בענייננו, משלא היו עדים למהלך הנפילה המדויק, ומשהמנוחה עצמה נפטרה, למרבה הצער, בטרם תוכל להעיד על כך - נוצר מצב של עמימות סיבתית בדבר דרך היווצרותו של הנזק מושא התביעה. כלומר, העירייה גרמה ברשלנותה למצב שבו אמנם אין ודאות כי הרשלנות היא שגרמה לנזק העיקרי - אולם יש וודאות כי הרשלנות אפשרה את קיומו של תרחיש שלפיו הנזק העיקרי נגרם בעטיה, בנסיבות שבהן התובעים לא יוכלו להוכיח זאת. זהו 'נזק ראייתי'. נזק ראייתי זה נגרם בוודאות כתוצאה מרשלנות העירייה. לפיכך על הנתבעות לשאת בתוצאותיו. בהתאם להלכה הפסוקה, תוצאותיו הן היפוך נטל השכנוע והטלתו על הנתבעות; באופן שהן תישאנה בנזק העיקרי אם לא יוכיחו שהוא לא נגרם עקב רשלנותה של העירייה [ע"א 754/05 לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק, מיום 5.6.07, פסקה 9]. בהיעדר טיעון, ואין-צריך-לומר תשתית ראייתית, ליישום דוקטרינת הסיבתיות העמומה בענייננו, במובן שיצדיק קביעת חבות חלקית לפי הסתברות - לא ראיתי לנכון לשקול אפשרות כזו. אני מיישם, אפוא, את דוקטרינת הנזק הראייתי בענייננו; וקובע כי יש לראות את נפילתה של המנוחה, במקום שבו היו קולטנים שבורים שהיו בגדר מפגע מסוכן שהעירייה לא תיקנה במחדל רשלני, כמי שנגרמה עקב הקולטן השבור; זאת בהתאם לתרחיש שעליו העידה הבת גב' שאופר, על יסוד מה שלדבריה שמעה מאימה. אשם תורם כבר ראינו כי המנוחה נזקקה למשקפיים, אך לא הרכיבה אותם, וגם לא נעזרה במקל, במועד התאונה [כלעיל בפסקה ‏22.ג)]. עוד קבענו כי המנוחה לא נתנה דעתה לדרך הילוכה ולמדרך כף-רגלה, שאם לא כן הייתה מבחינה בקולטן השבור ועוקפת אותו; שהרי עסקינן באירוע שהתרחש בצהרי-היום. שיקולי מדיניות מחייבים להטיל את עלותן של תאונות על המונע היעיל והזול ביותר שלהן. במובן מסוים, המונע היעיל ביותר של תאונות מן הסוג הנדון, של מעידה בשל בור או בליטה במדרכה, הוא הולך-הרגל בעצמו. אם אך ישים לב לדרך הילוכו - יוכל להיזהר מכל מפגע בדרך, שאינו עולה כדי מלכודת סמויה. זהירות כזו אינה כרוכה בעלויות תקציביות. המחויבות לזהירות כזו מהווה ערך חשוב של אחריות אישית. אולם, שלטון החוק מחייב להקפיד כי עירייה תשקוד על קיום חובותיה, ובכלל זה - "תמנע ותסיר מכשולים... ברחוב" [פקודת העיריות, סעיף 235(3)]; וכן - "תורה בדבר בדיקתם, הסדרתם, החזקתם, ניקוים והרקתם של ביבים, נקזים..." [שם, סעיף 242(3)]. דיון מעניין במתח שבין שאלת הציפייה מבני אדם להתבונן בדרכים, לבין שאלת אחריותו בנזיקין של גורם המפגע, מצינו בתלמוד. המנוחה תוארה בגיליון קבלתה למרכז הגריאטרי "ארבל" [מוצגי התובעים, עמ' 86] כמי ש"מלאה כרימון בדברי תורה... מתבלת דבריה בציטוטים מהתורה...". אבקש, אפוא, לכבד את זכרה במעט דברי תורה, ויהיו הדברים נר לעילוי נשמתה. "רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל המקלקלין ברשות הרבים, והזיקו - חייבין לשלם" [משנה נזיקין, בבא-קמא, ג, ג]. בענייננו אין מדובר באחריותו של המקלקל הישיר; אולם יש יסוד גם לחיובו של מי שהתרשל במלאכתו ועל ידי כך אפשר את הקלקול, או את ההיזק. כמה שנאמר: "גַּם מִתְרַפֶּה בִמְלַאכְתּו - אָח הוּא לְבַעַל-מַשְׁחִית" [משלי יח, ט]. התלמוד הבבלי, בדיון בפרק המשניות הנזכר, בהקשר מעט שונה [בבלי, בבא-קמא, כז, ב], מעלה את הטענה כי הנתקל במכשול - "איבעי ליה לעיוני ומיזל" (היה צריך לשים לב ואז ללכת). מנגד, מובאת הדעה ההפוכה: "אמרי במערבא משמיה דר' עולא (אמרו בארץ ישראל בשם רבי עולא): לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים". התלמוד מציע, בהמשך הדברים שם, את ההבחנה הבאה: "דכיון דברשות קעבדי - איבעי ליה לעיוני ומיזל". כלומר, חובה על ההולך לשים לב לאפשרות כי יפגוש בדרכו שימושים לגיטימיים של משתמשים אחרים בדרך, ועליו להיזהר מכך. ניתן לסכם את המסרים העולים ממקורות אלו כלהלן: הגורמים למפגע ברשות הרבים - אחראיים לנזק שייגרם עקב כך. ההולכים ברשות הרבים רשאים להסתמך על כשירותה. אין מקום להחצין את עלות הנזק מן המקלקל אל הנפגע התמים, בטענה שהנפגע היה אחראי לבחון כל צעד שלו. אולם המשתמשים בדרך צריכים לצפות כי ייקרו על דרכם תופעות שהן טבעיות לה, ולפיכך אינם פטורים באופן גורף מלשים לבם לדרכם. נודעת חשיבות רבה לשני האינטרסים המעורבים בסיטואציה. חשוב לתמרץ עיריות לשקוד על קיום חובותיהן החוקיות. לפיכך אין מקום לדלל את ההרתעה הגלומה בהטלת אחריות בנזיקין על ידי זקיפת אשם תורם בשיעור גבוה לחובתו של התובע. אולם חשוב גם לתמרץ בני-אדם להיזהר בדרך - כאמור, זו הדרך הזולה ביותר למנוע תאונות - ולא לדלל את ההרתעה הגלומה בהטלת אשם תורם על ידי התמקדות-יתר במחדלה של העירייה. ברירת-המחדל, במצב של ריבוי חייבים, היא חלוקת החבות ביניהם בחלקים שווים [חוק החוזים (חלק כללי), סעיף 56(א)]. בהתאם לכך, בהיעדר נסיבות מיוחדות המצדיקות לסטות לכאן או לכאן, מן הראוי לצאת ידי חובתם של שני האינטרסים המתחרים הללו על ידי קביעת אשם תורם בשיעור 50%. במקרים של אשם חמור במיוחד מצד העירייה, כגון מפגע מסוכן במיוחד, או הזנחה בוטה במיוחד שלו - ראוי להגדיל את שיעור אחריותה של העירייה. לעומת זאת, במקרים של חוסר זהירות נואל במיוחד מצד האזרח - ראוי להגדיל את שיעור האשם התורם. בענייננו העידו השכנים כי העירייה מתקנת מפעם לפעם את המפגע. כלומר, אין מדובר בהזנחה בוטה העולה כדי התעלמות מן החובה להסיר את המפגע. בפרספקטיבה יחסית, ומבלי להקל ראש חלילה בסיכון לגרימת חבלה של ממש ואף לנכות, אשר אצל קשישים עלולה להיות פטאלית כבענייננו - אין מדובר במפגע בדרגת חומרה עליונה, כזה היוצר סכנה ברורה ומיידית לפגיעה בחיי אדם או בבריאות הציבור. יחד עם זאת, יש לצפות מן העירייה להביא בחשבון גם הולכי-רגל מסוגה של המנוחה; קרי: לא להסתמך על כושר הזהירות המלא של כל הולך-רגל, ולצפות כי גם מפגעים קטנים-יחסית עלולים לגרום לקשישים נזק כבד. מאידך גיסא, אין להחמיר מדי עם המנוחה. אמנם, המנוחה כשלה הן ביציאתה לדרך ללא משקפיים ומקל; והן בעלייה מן הכביש למדרכה, במקום מוכר לה היטב ובו קולטנים שבורים שגם הם אמורים היו להיות מוכרים לה היטב, ללא תשומת לב למדרך רגלה. יש ממש בהיקש שעשו הנתבעות לעניין תאיר אבו גוש [א (מח' י-ם) 1006/99 אבו גוש נ' עיריית ירושלים, מיום 26.6.01; אושר ב-ע"א 5421/03 אבו גוש נ' עיריית ירושלים מיום 29.11.06], מבחינת חוסר הזהירות של התובע במקום שבו היה עליו לגלות זהירות מיוחדת. אולם, עסקינן בקשישה כבת 92 ביום האירוע. בנסיבות אלה, יש מקום להגמשה אינדיבידואלית מסוימת של סטנדרט הזהירות הנדרש ממנה. לאור המקובץ, איני רואה לנכון לסטות מברירת-המחדל האמורה. אני קובע את אשמה התורם של המנוחה בשיעור 50%. שאלת החבות - סיכום קיבלתי את עדויות השכנים, שלפיהן המנוחה נפלה במקום שבו היו קולטנים שבורים בהם נפער בור בשפת המדרכה, במהלך עלותה על המדרכה בדרכה מן העבר השני של הכביש אל המכולת שליד הקולטנים. קבעתי כי הקולטן השבור היווה 'בור ברשות הרבים', קרי: מפגע היוצר סיכון להיתקלות בו ולגרימת נזק-גוף לעוברים-ושבים, ובמיוחד לקשישים שהליכתם חשופה יותר למעידות ונזקי נפילתם חמורים יותר. הטלתי על העירייה את הנטל להוכיח כי הימצאותו של המפגע בשטחה לא נגרם עקב אי-קיום חובתה המוסכמת לתקן מיידית אותו ואת שכמותו; וקבעתי כי לא הרימה נטל זה. לפיכך קבעתי כי העירייה התרשלה. הטלתי על העירייה, בגין התרשלותה, את הנטל להוכיח כי נפילת המנוחה לא נגרמה עקב המפגע; וקבעתי כי לא הרימה נטל זה. לאור המקובץ חייבתי את הנתבעות בנזקי התובעים בגין נפילת המנוחה, בניכוי אשם תורם בשיעור 50%. להערכתו של נזק זה אעבור עתה. שארית היום המנוחה, ילידת שנת 1911, הייתה כבת 92 במועד התאונה (19.5.03). מטבע הדברים, סבלה ממחלות שונות, אף כי, לפי העדויות, תפקדה עובר לתאונה באופן עצמאי, תוך שהיא חיה בגפה ומנהלת בעצמה את משק ביתה. המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר דוד גולדריי, נשאל בחקירתו בדבר הקשר הסיבתי בין הידרדרות מצבה על למותה ביום 28.9.05, לבין התאונה; והשיב כלהלן [פרוטוקול, עמ' 36]: "ש. האם כל מצבה כפי שעולה מן המסמכים הרפואיים בתק' האשפוז בבית המחולים ארבל, לרבות מחלת אלצהיימר ואי שליטה על הסוגרים, האם את כל מצבה יש ליחס לשבר בעצם הירך או שמא חלקו קשור לגילה המתקדם ולמצבה הרפואי טרם הנפילה? ת. גם וגם. יכול להיות שאם התובעת לא הייתה נופלת ולא הייתה שוברת את צוואר הירך, בגיל כזה לאור מחלות העבר, הייתה יכולה לחיות עוד שנתיים שלוש ומסיימת את חייה. בגלל הנפילה, בגלל שינוי אורחות חיים, בגלל היצמדות למיטה, בגלל התפתחות דלקת ורידים, בגלל כל המצב שהשתנה והתפתחות פצעי לחץ - לעניות דעתי קיצרנו את חייה בערך בשנה-שנה-וחצי, אבל איכות חייה הייתה נשמרת עד הסוף, פחות או יותר, בשונה מאשר בעקבות נפילה כזו. ... ש. (ביהמ"ש) יכול להיות שהייתה מגיעה לאותו דפוס של סיום חיים סיעודי ת. כן, אבל סטטיסטית זה היה קורה שנה-שנה-וחצי מאוחר יותר". עדותו של ד"ר גולדריי הייתה משכנעת, ואני רואה לסמוך עליה את ממצאיי. דברים שאמרתי לעיל רלבנטיים גם לכאן: לא ניתן לדעת מה היה המשך מהלך חייה של המנוחה לולא התאונה, שנגרמה ברשלנות העירייה, אשר שיבשה וקטעה מהלך זה. יתכן שהמנוחה לא הייתה נזקקת לאשפוז סיעודי; או שהייתה מאריכה ימים מעבר למועד שבו נפטרה בפועל ונזקקת לאשפוז סיעודי רק בשלב מאוחר יותר. יתכן גם שמצבה הרפואי היה מידרדר ללא קשר לתאונה במועד סמוך כזה או אחר. משעמימות סיבתית זו נוצרה עקב התנהלותה העוולתית של העירייה - יש לייחס לתאונה את שאירע בפועל בעקבותיה; קרי: את המהלך האשפוזי שנמשך כשנתיים וחצי; ואת קיצור תוחלת החיים שיועמד, לאור דברי המומחה, על מיצוע הערכתו - קרי: על 15 חודשים. לאותה תוצאה ניתן להגיע גם תוך יישום מבחן הגרימה הקונקרטית המוכר מדיני התגמולים. המנוחה עלולה הייתה להיקלע לשבר עצמוני בעצם הירך, ולהידרדרות מקבילה במצבה, גם לולא התאונה. אולם בפועל נגרם מהלך זה עקב התאונה. לולא התאונה, הוא לא היה מתרחש באותו זמן ובאותו אופן, ואולי לא היה מתרחש כלל. לפיכך יש לומר שהמהלך הקונקרטי, שבמסגרתו נגרמו נזקים של כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים ושל הוצאות, נגרם עקב התאונה; ומהלכים היפותטיים מקבילים, שהיו עשויים להתרחש אך לא התרחשו בפועל, אינם שוללים קשר סיבתי זה [ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט, מיום 7.10.91, פסקה 11]. לכאורה ניתן לפקפק ברלבנטיות של מבחן זה לענייננו, בשל הגישה המקילה הנוהגת בענייני תגמולים [דנא 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, מיום 5.8.02, פסקאות 22-14]. אולם, כפי שהוטעם בעניין אביאן [שם], מדובר בשאלה של קשר סיבתי משפטי, המוכרעת לפי שיקולים נורמטיביים. גם אם בנזיקין שוררים שיקולים נורמטיביים אחרים מאשר בדיני תגמולים - עדיין יש בהם כדי לחייב תוצאה דומה; הן משיקולי פיצוי הניזוק ופיזור הנזק שכבר אירע, והן משיקולי הרתעת המזיק ומניעת נזקים עתידיים. למעשה, עניין לנו בהשתמעות של עקרון 'הגולגולת הדקה'. כידוע, עקרון 'הגולגולת הדקה' הוא עקרון מובהק בדיני הנזיקין הכלליים, ואינו מוגבל לדיני תגמולים. איני רואה טעם טוב, אפוא, שלא להחיל דוקטרינה זו גם בענייננו. כך או כך, משהתאונה נגרמה עקב רשלנות העירייה - יש להטיל על הנתבעות את החבות בגין תוצאותיה הקונקרטיות הישירות; קרי: הכאב והסבל וקיצור תוחלת החיים שנגרמו למנוחה, והוצאות האשפוז הסיעודי וההוצאות הנלוות שנגרמו לתובעים, בניכוי החלק היחסי בגין אשם תורם. הפיצוי בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים "כיצד ניתן להעריך כאב וסבל בתיק מסוג זה? כיצד ניתן להעריך את תקופת החיים שנגזלה מהמנוחה? כיצד ניתן לכמת את הירידה באיכות חייה של המנוחה בערוב ימיה?" [סיכומי התובעים, פסקה 66]. אלו הן שאלות נוקבות. למרבה הצער, אין עליהן תשובות נוקבות. בתביעות לפי פקודת הנזיקין, להבדיל מתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, לא ניתן לחשב את סכום הפיצוי המתאים. ניתן רק לפסוק פיצוי, על דרך ה'שודא-דדייני', בזיקה לתבחינים ומוסכמות שונים הנהוגים בתרבות המשפטית הרלבנטית. בעקבות התאונה אושפזה המנוחה בבית-חולים למשך כ-40 יום. לאחר מכן שהתה כ-27 חודשים במרכזים גריאטריים, עד פטירתה. כאמור, המומחה מטעם בית המשפט העריך את קיצור תוחלת חייה בכשנה-שנה-וחצי; ובממוצע - יש להעמיד תקופה זו על 15 חודשים. יש משמעות מיוחדת לפגיעה באיכות חייו של אדם בערוב ימיו. "כך משפעת הזוהר בקיץ תיקר קרן שמש אחת בסתיו" [רחל, "אין בלבי עליך...", שירת רחל, דבר תשמ"ב, עמ' 20]. בשארית היום, ככל שתוחלת חייו של אדם מתקצרת, הוא נאחז בשרידיה; בבחינת: “It's now or never… Tomorrow will be too late…” [Elvis Presley, “It’s Now or Never”]. מאידך גיסא, ודווקא משום שאין מחיר לכאב ולסבל, וממילא שום מחיר אינו יכול להיחשב כמופרז - יש להביא בחשבון גם שיקולים שיש בהם כדי לתחום את הפיצוי, ולמנוע הפלגה. יש לזכור כי בסופו של יום, הציבור הוא הנושא בעלותם של פיצויים המשולמים על ידי רשויות ציבור, תאגידים כלכליים וחברות ביטוח; אם באמצעות מסים, אם באמצעות גלגול העלות על מחירי שירותים ומצרכים ואם באמצעות האמרת הפרמיות. בהקשרים של תביעות יורשים יש לזכור כי תכליתו העיקרית של הפיצוי בגין כאב וסבל - מתן אמצעים לנפגע לרכוש בכספי הפיצוי הנאות-חיים חלופיות - כבר אינה ניתנת למימוש. אמנם, נותרת התכלית ההרתעתית של הפיצוי. כרסום מרחיק-לכת בסכום הפיצוי, בהקשר של תביעות יורשים, עלול לגרום להוזלה ולזילות בלתי ראויות דווקא של תאונות חמורות שבהן קופחו חיי-אדם. אולם התועלת הכוללת הגלומה בפיצוי - שברגיל מכילה גם תועלת תרופתית וגם תועלת הרתעתית - מצטמצמת בנסיבות כאלה. לאור המקובץ אעמיד את הפיצוי המתאים ליורשים בגין הכאב והסבל וקיצור תוחלת החיים של המנוחה על סך 200,000 ₪, בערכי היום, בהתייחס לאחריות מלאה. הוצאות אשפוז וטיפול, ועזרת הזולת התובעים הוכיחו הוצאות בגין אשפוזה של המנוחה, ובגין טיפולים נלווים, כמפורט בתצהיר מטעמם, באסמכתאות שצורפו לו, ובסיכומיהם. עיקר ההוצאה הייתה על אשפוזה הממושך של המנוחה במרכז הגריאטרי, כאמור לעיל, בעלות של כ-8,500 ₪ בחודש. מקובלת עליי טענת התובעים כי יש להכיר בהוצאה גם בגין אי-אלו חודשים, מתוך רצף האשפוז, שמשום מה לא נשתמרו קבלות בגינם. על יסוד ניסיון החיים, יש מקום לפסוק לתובעים גם סכום גלובאלי מתון בגין הוצאות שלא נשתמרו קבלות בגינן, אשר ניתן להניח את הצורך בהן ואת הוצאתן בפועל, בשים לב להיקף הטיפולים ומשך האשפוז הכולל. התובעים זכאים גם להפרשי הצמדה וריבית כחוק בגין הוצאות אלה. התחשיב המפורט שעשו התובעים בסיכומיהם מקובל עליי. עליו הוספתי פיצוי גלובאלי מתון כאמור. לאור המקובץ יועמד השיפוי על הוצאותיהם של התובעים בגין התאונה ותוצאותיה על סך 280,000 ₪, בערכי היום, בהתייחס לאחריות מלאה. התובעים דרשו פיצוי גם בגין העזרה שהושיטו למנוחה, בכך שביקרו אצלה וסעדו אותה במהלך אשפוזה הממושך. איני מקבל דרישה זו. כל צרכיה של המנוחה סופקו לה על ידי המוסדות שבהם הייתה מאושפזת. למעשה, המנוחה עברה לגור באותם מוסדות. התובעים ביקרו אותה שם כפי שהיו מבקרים אותה בביתה, בנסיבות אחרות ונעימות יותר. לפיכך איני פוסק להם פיצוי בראש-נזק זה. בסה"כ עולה הפיצוי והשיפוי לתובעים לסך 480,000 ₪ "ברוטו"; ולאחר ניכוי 50% בגין אשם תורם - עולה הסכום שאותו יחויבו הנתבעות לשלם לתובעים לסך 240,000 ₪, נכון להיום. לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 20%, בצירוף מע"מ; וכן את הוצאות המשפט בסך 10,000 ₪, נכון להיום. סיכום העירייה התרשלה בהשארת בור ברשות-הרבים, בדמותו של קולטן מי-גשמים שבור. המנוחה, אז בת 92, כשלה בו, נפלה, ונחבלה באופן קשה. חבלה זו גרמה לה לנכות בשיעור 100%, וחייבה את אשפוזה הממושך בבית חולים ובמוסדות גריאטריים, תוך הידרדרות נמשכת במצבה, עד לפטירתה בחלוף כשנתיים וחצי, כשנה-שנה-וחצי לפני תום תוחלת-חייה. לפיכך ישלמו הנתבעות, ביחד ולחוד, לתובעים, בסכום כולל שישולם באמצאות בא-כוחם ויחולק לתובעים על ידיו, סך 240,000 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 20% ומע"מ, ובתוספת הוצאות המשפט בסך 10,000 ₪. כל הסכומים נכונים להיום. הסכום ישולם תוך 30 יום מקבלת פסק הדין, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית פיגורים כחוק מהיום. גשםנזקי גשםנפילה