סטייה מקביעת ביטוח לאומי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סטייה מקביעת ביטוח לאומי:



התובע (להלן: "התובע" או "המל"ל") שילם ומשלם גימלאות לנפגע מר אבו אלקיעאן (להלן: "הנפגע") עקב פגיעתו ביום 12.11.95 בתאונת דרכים שהיא תאונת עבודה. דרישה שהפנה התובע לנתבעות לתשלום 80% מסכום הגימלאות, בהתאם להסכם רב השנים שבין הצדדים, נדחתה בטענה כי הנכויות שקבעו רופאי המל"ל אינן משקפות נאמנה את מצבו הרפואי של הנפגע עקב התאונה. כן טענו הנתבעות שבנסיבותיה היחודיות של התובענה אין לחייבן בריבית ההסכמית בגין התקופה שחלפה ממשלוח הדרישה ועד למתן פסק-הדין, ולמצער אין לחייבן בריבית בגין חלק מתקופה זו.




בקליפת אגוז יובהר כי רופאי התובע קבעו לנפגע נכות רפואית משוקללת בשיעור של 37% והפעילו את תקנה 15 בעניינו. הנפגע נבדק פעם נוספת על ידי רופאי התובע לאחר שהוצגו בפני התובע חוות-דעת שניתנו במסגרת ההליך המשפטי שבין הנפגע למבטחות (ת.א. (מחוזי ב"ש) 3358/98 אבו אלקיעאן נ' סהר, שעל פי הנטען עודנו מתנהל כיום תחת מספר הליך אחר - ת.א. (ב"ש) 1272/07; להלן: "התובענה בבאר-שבע"). בעקבות הבדיקה החוזרת הפחית התובע את שיעור הנכות שנקבע לנפגע לכדי 19% בלבד. הנפגע ערער על קביעה זו, וועדת ערר של התובע קבעה לו נכות בשיעור גבוה יותר אף מהקביעה הראשונית של רופאי התובע (נכות רפואית משוקללת בשיעור 43.3%) והפעילה את תקנה 15. הנתבעות טוענות שקביעה אחרונה זו של רופאי התובע אינה עומדת במבחן המציאות והשכל הישר, וכי יש לפוסלה מטעמים רפואיים ועובדתיים. לחילופין מבקשות הנתבעות שיקבע כי החלטת ועדת הערר ניתנה מתוך חוסר תום לב. כמו כן טוענות הנתבעות כנגד הדרישה לחייבן בריבית בנסיבות העניין.




הדיון בתובענה, שהוגשה ביום 11.11.02, ערב התיישנות עילתה ושמונה ימים בלבד לאחר משלוח הדרישה הראשונה לנתבעות, התמשך שנים ארוכות. העיכוב נבע לא מעט בשל העמדת הנפגע בפני ועדות שונות של התובע עד לקבלת ההחלטה בועדת הערר, שניתנה רק ביום 22.2.07. בעקבות קביעת ועדת הערר נשלחה דרישה נוספת לנתבעות ביום 13.6.07. אף פניה של זו הושבו ריקם. בקשה לתיקון כתב התביעה הוגשה ביום 30.8.07 (על המדבקה נרשם התאריך 2.9.07), ולאחר שהצדדים השמיעו טענותיהם בעניין זה אישר כבוד השופט ר' יעקובי, שדן בתובענה באותה עת, את תיקון כתב התביעה. לצדדים הוצע להסכים למסלול דיוני של הגשת סיכומים בכתב על בסיס התיעוד הרפואי וחוות-הדעת. לאחר ארכות חוזרות ונשנות שניתנו לנתבעות להודיע עמדתן בעניין זה, נקבע דיון לשמיעת ראיות בתובענה בפני המותב שהדיון בתובענה הועבר אליו בשל מינויו של כבוד השופט יעקובי לבית המשפט המחוזי. ערב שמיעת הראיות (במועד נדחה) הודיעו הצדדים על הסכמתם למתווה הדיוני שהוצע, של הכרעה על בסיס סיכום הטענות בכתב. הצדדים הגישו סיכום טענותיהם בכתב. ביום 8.9.09 נקבע כי הדיון בתובענה יועבר למותב זה, לאחר שהתברר שהמותב שנקבע לדון בתובענה מנוע מלעשות כן בשל הנסיבות שפורטו בסעיף 2 להחלטת כבוד סגן הנשיא, השופט כ' מוסק, מיום 8.9.09. משכך הם פני הדברים ניתן רק עתה לפנות להכרעה במחלוקות שבגדר תובענה זו.




שתי הסוגיות בהן נחלקו הצדדים מצריכות בחינה של ההשתלשלות העובדתית הנוגעת לתובענה, הן זו הנוגעת לקביעות הועדות והרופאים (עניין שיש לו נגיעה למחלוקת בדבר שיעור הנכות הנובע מהתאונה) והן זו האופפת את התנהלות הצדדים במהלך חיי התובענה (שלה השפעה על הטענות בעניין מירוץ הריבית ההסכמית). לפיכך ידונו העובדות הרלוונטיות כסדרן.


העובדות הנוגעות לעניין


הנפגע היה מעורב בתאונת דרכים ביום 12.11.95, במסגרתה נגרמה לו חבלת ראש קשה. מעיון בחוות-הדעת ובסיכום האשפוז מבית לוינשטיין (נספח י' לסיכומי הנתבעות; לא הוגש סיכום האשפוז מבית החולים סורוקה) עולה שהנפגע הגיע לחדר המיון במצב התואם למדד גלזגו 5, עבר ארוע אפילפטי, תוארה נפיחות באזור פריאטלי שמאלי ו- CT מוח שנערך לו הדגים קונטוזיה נקודתית באזור טמפורלי מימין ודימום תת עכבישי. נעשה חור קידוח לניתור הלחץ התוך גולגולתי. הוא חזר להכרה מלאה כעבור מספר ימים. הוא שוחרר מבית החולים סורוקה ביום 22.11.95, ואושפז בבית לוינשטיין ביום 4.12.95. בסיכום המחלה מבית החולים לוינשטיין נסקרו בהרחבה בדיקות ההדמיה הרבות שנערכו לנפגע, ובהן, בין היתר, ממצא של שבר בחוליה C3. הוא שוחרר מבית לוינשטיין ביום 5.3.96 "לאחר שהחולה הפך בר תנועה", וזאת על אף שהיה מקום להמשך האישפוז לצורך שיקום אלא שבית החולים לא ראה טעם בכך על רקע העובדה שהתנהלותו של הנפגע אותה עת "כללה שיתוף פעולה מוגבל עם ביצועים לא אחידים".




הנפגע עמד לבדיקה בפני רופאי המל"ל. ביום 3.4.97 קבע מומחה המל"ל בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר פוקס, כי מהמבדקים הנוירופסיכולוגיים שנערכו לנפגע עולה מגמה ברורה להתחזות והגזמה ולא ניתן לפיכך לעמוד על תיפקודו האמיתי. הוא המליץ על אישפוזו בבית חולים פסיכיאטרי לצורך קבלת תמונה מלאה. הנפגע הסכים לכך (מכתבו מיום 15.12.97), אולם ככל הנראה לא נעשה דבר בעניין זה. הנפגע הופנה פעם נוספת למבדקים נוירופסיכולוגיים. בסיכומם הבהיר ד"ר זלוטוגורסקי (דו"ח נוירופסיכולוגי מיום 11.7.99) כי זו הפעם השניה שהנפגע נבדק על ידו, וכי גם זו הפעם יש במבחנים "עדות ברורה להתחזות והגזמה, ולכן שוב אין דרך לאמוד נכון את תפקודו הקוגנטיבי ללא שיתוף פעולה" (פיסקה 2 ל"תוצאות המבחנים", וראו גם בסיכום).




דו"ח הועדה הראשונה של המל"ל לא הוצג בפני בית המשפט. בדו"ח הועדה מיום 4.6.00, שניתן לאחר שכבר התקבלה המלצת הועדה לעניין תקנה 15, נקבעה לנפגע נכות בשיעור 10% בשל ירידה בשמיעה (עניין לגביו אין מחלוקת בין הצדדים בתובענה שבפני), ונכות בשיעור 30% בשל "הפרעה קוגנטיבית" לפי סעיף 34(ד) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "התקנות" ו"התוספת לתקנות", בהתאמה). בעמוד הראשון לדו"ח צויין שבפני הועדה הועמדו תוצאות בדיקת CT מח עדכניות, מיום 30.12.99. לא ניתן לדעת מה המשקל שניתן לאלה, מאחר ובעניין הנכות הנוירולוגית הפנתה הועדה ל"דרך I” מתוך דרכים אפשריות שנזכרו ככל הנראה בדו"ח או בחוות-דעת קודמים. נכותו הרפואית המשוקללת הועמדה על 37%, ולאחר הפעלת תקנה 15 נקבעה לנפגע נכות בשיעור 56%.




במקביל לבדיקות הנפגע במל"ל התקדם הדיון בתובענה שניהל הנפגע כנגד הנתבעות בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. במסגרת תובענה זו הוגשה ביום 21.12.00 בקשה להבאת ראיות לסתור את קביעות המל"ל שנזכרו לעיל. ביום 29.3.01 מינה בית המשפט מומחים לבדיקת הנפגע, בתחום הנוירולוגי והפסיכיאטרי. שני המומחים גם יחד (פרופ' יוחנן גולדהמר, בתחום הנוירולוגי, ופרופ' משה קוטלר בתחום הפסיכיאטרי) התרשמו מהעדר שיתוף פעולה של הנפגע ומהאדרה רבה של תלונותיו. פרופ' גולדהמר הצביע על אי תאימות בין התנהלות הנפגע בבדיקה בפניו ובין התנהגותו בבית החולים, ועל אי שיתוף הפעולה וה"הגזמה המגמתית, מבחינה מנטלית וגם מבחינה מוטורית". על רקע כל זאת, ובשל ההתרשמות כי לנפגע נגרם זעזוע מח בתאונה, נקבעה לו נכות בשיעור 10% לפי סעיף 34(ב) לתוספת לתקנות. המומחה ציין כי אם תיקבע נכות בתחום הנפשי הרי שנכויות אלה הן חופפות. פרופ' קוטלר התרשם אף הוא בבדיקה הקלינית של הנפגע מ"רושם מאד לא משכנע", מנסיון להעצמת התסמינים ו"נסיון להשיג רווח משני מצד הנבדק". אף הוא קבע לנפגע נכות בשיעור 10% החופפת את הנכות שקבע פרופ' גולדהמר. מכאן שעל פי קביעת מומחי בית המשפט, בשילוב עם הנכות בתחום א.א.ג בשל הירידה בשמיעה, לגביה לא שוררת מחלוקת, עמדה נכותו של הנפגע על 19% בלבד.




התובע פנה בדרישה לנתבעות ביום 3.11.02. ביום 11.11.02 הוגשה תובענה זו, יום טרם להתיישנות עילתה. מתברר למפרע שבאותה עת כבר פתח התובע בהליך לפי תקנה 37 לתקנות, לבדיקה מחודשת של נכות הנפגע, וזאת לנוכח ממצאי מומחי בית המשפט שהועמדו בפניו (מדוחו"ת הועדות עולה כי ההליך לפי תקנה 37 נפתח ביום 17.9.02).




הנתבעות הגישו בקשה למתן רשות להתגונן. במסגרת הדיון בבקשה ביקשה ב"כ התובע דאז ליתן לתובע אורכה למתן תגובתו, מאחר ובדיקתו המחודשת של הנפגע אמורה להסתיים בתוך פרק זמן של חודשים מספר. החודשים התארכו לשנים, עד שביום 24.10.04 החליטה ועדת המל"ל לקבוע לנפגע נכות בשיעור 10% בלבד במישור הנפשי, לפי סעיף 34(ב) לתוספת לתקנות. החלטה זו בוססה הן על דו"ח נוירופסיכולוגי עדכני של ד"ר זלוטוגורסקי, מיום 12.9.02, שאף בו התגלו ממצאים המעידים על "עדות ברורה להתחזות והגזמה" והן על התרשמות הועדה לפיה מצבו של הנפגע "טוב הרבה יותר מכפי שמתואר בועדה מ- 9.7.99". הועדה אימצה בפרק הסיכום והמסקנות את חוות-דעתו של פרופ' קוטלר. לפיכך נקבע שנכותו המשוקללת של הנפגע היא בשיעור 19%, ולא ניתן להפעיל בעניינו את תקנה 15 "במסגרת מגבלות המענק".




הנפגע הגיש ערר על החלטת המל"ל. בשל הדיון בערר השתהה הדיון בתובענה במשך שנים ארוכות, תוך שהתובע מגיש בקשות חוזרות ונשנות לדחיית מועד הדיון בתובענה עד לסיום בחינת עניינו של הנפגע (בקשות מיום 30.12.04, 19.4.05, 20.7.05, 2.11.05, 4.9.06, 25.10.06, 27.3.07, 2.5.07 – בקשה כפולה לזו של 27.3.07). כאמור, לאחר קבלת קביעת ועדת הערר ולאחר משלוח דרישה עדכנית הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה, ביום 30.8.07.




במסגרת הערר טען הנפגע לא רק לעניין הנכות הנוירולוגית אלא גם להתעלמות הועדות הקודמות מהשבר בחוליה C3. ועדת הערר שדנה בעניינו ביום 29.12.05 החליטה שהדיון יושלם לאחר שיומצא לה תיעוד רפואי מעברו של הנפגע, בין היתר מהמרפאה הפסיכיאטרית בבית החולים סורוקה, ולאחר שיבוצעו מבדקים נוירופסיכולוגיים נוספים ויתקבלו חוות-דעת נוירולוגית ואורטופדית. הנפגע נבדק על ידי האורטופד ד"ר מ' לילינג ביום 7.5.06, וזה קבע בחוות-דעתו כי קביעה סופית תינתן לאחר עיון בבדיקות ההדמיה. לאחר העיון בבדיקות קבע ד"ר לילינג, בחוות-דעת מיום 9.7.06, כי לנפגע נכות בשיעור 20% לפי סעיף 37(5)(ב) לתוספת לתקנות בגין מגבלת תנועה קלה והשבר בחוליה "שכשלעצמו אינו מקנה נכות נוספת מעבר לנכות עקב הגבלת התנועה".




לא הוצגו בפני בית המשפט מבחנים נוירופסיכולוגיים עדכניים, אם אלה אכן נערכו לנפגע. עם זאת, בועדה שנערכה בעניינו של הנפגע ביום 18.12.06 השתתף, בנוסף לחברי הועדה (שכללה כירורג, פסיכיאטר ורופא א.א.ג), גם המומחה בתחום הנוירולוגיה, פרופ' עודד אברמסקי, כ"יועץ". בפני הועדה עמדה חוות-דעתו של ד"ר לילינג וכן "מכתב ד"ר ולנטין" מיום 5.5.06, שלא הוצג בפני בית המשפט. הועדה מצאה בבדיקת הנפגע "הגבלה קלה" בתנועות הכיפוף בצוואר ובתנועות לצדדים. כן צויין כי הנפגע "בחוסר שקט, מגיב באגרסיביות, מבצע פקודות אך לא ברור אם ההתמצאות הינה תקינה. קיימת עירות החזרים ניכרת בשתי הרגליים עם סימן צ'דוק חיובי דו צדדי". על רקע כל אלה קבעה הועדה כי:


"בתאונה הנדונה היתה חבלה קשה מאוד בראש. היתה קונטוזיה תוך מוחית טמפורלית והיה שטף דם תת עכבישי. היה בתרדמת עמוקה וקשה ואושפז במחלקה נוירוכירורגית בבית חולים סורוקה ולאחר מכן במשך חודשים היה בבי"ח לוינשטיין ותוארו הפרעות קוגניטיביות. כמו"כ היו לאחר התאונה התכווצויות אפילפטיות.
המצב המוחי כיום הינו ביטוי לפגיעה טמפורלית קוגנטיבית וגם לפגיעה פירמידלית פסאדו בולברית (בשל התקפי צחוק ובכי) ולכן הביטויים הנוירולוגיים והפסיכיאטריים הינם משולבים על רקע אורגני.
מבחינה זו מעריכה הועדה נכות לצמיתות בשיעור של 30% כפי שנקבע בזמנו וזאת בגלל הפגיעה המוחית ולפי סעיף 34ד מותאם. הועדה לוקחת בחשבון את הממצאים של המבחנים הנוירופסיכולוגיים ומקבלת שקיימת הגזמה, אך הנזק המוחי שנקבע מצדיק את הנכות שנקבעה. הסעיף הנ"ל המותאם נקבע מתוקף שליחה מסעיף 29(11)".



הועדה קבעה לנפגע נכות אורטופדית בשיעור 10% בלבד, על אף קביעות ד"ר לילינג, וזאת מאחר ובבדיקות הקליניות שנערכו על ידי ד"ר לילינג ועל-ידי חברי הועדה נמצאה מגבלה קלה בלבד בתנועות (יוער שהנתבעות אינן חולקות על הקביעה בתחום האורטופדי). לפיכך נקבעה לנפגע נכות משוקללת בשיעור 43.3% (נכות נוירולוגית בשיעור 30%, נכות אורטופדית בשיעור 10% והנכות בשיעור 10% בתחום א.א.ג). ביום 22.2.07 הוחלט על הפעלת תקנה 15 בעניינו.




יובהר שהנכות שנקבעה לנפגע על ידי ועדת הערר היא נכות בתחום הנוירולוגי ולא בתחום הפסיכיאטרי. ההפנייה לסעיף 34(ד) לתוספת לתקנות לא נועדה אלא לכמת את התוצאה הפרקטית של הירידה הקוגנטיבית שנגרמה בעקבות הפגיעה הנוירולוגית. מסקנה זו נובעת לא רק מהשתתת קביעות הועדה על אדני הממצאים של פגיעה אורגנית במח שגררה ממצאים קוגנטיביים, אלא גם על השימוש בסעיף 29(11) לתוספת לתקנות, שעניינו בתופעה נוירולוגית של אנצפלופטיה, כמקור ל"שליחת" הנכות בעניינו של הנפגע.




בעקבות קביעות ועדת הערר נשלחה לנתבעות דרישה לתשלום. הדרישה לא נענתה ולפיכך הוגשה ביום 30.8.07 בקשה לתיקון כתב התביעה. כתב התביעה תוקן במסגרת החלטתו של כבוד השופט יעקובי מיום 25.12.07. לאחריה הגישו הנתבעות בקשות מספר שעניינן במתן ארכה להודעת עמדתן בנוגע למתווה הדיוני המוצע. הסכמה בנוגע להכרעה על דרך של סיכומים בכתב ניתנה רק ביום 8.2.09, ולאחריה הגישו הצדדים סיכומיהם, באיחור מסויים.


דיון
האם יש לאמץ את קביעת ועדת העררים?


הנתבעות מלאות טענות כרימון כנגד קביעות ועדת העררים. לשיטתן היה על ועדה זו לאמץ את קביעות הועדה שדנה בעניינו של הנפגע לפי תקנה 37, בפרט לנוכח קביעות מומחי בית המשפט בתובענה בבאר-שבע ולנוכח הממצאים החוזרים והנשנים של אי שיתוף פעולה, הגזמה והאדרת נזקים. עוד טוענות הנתבעות כי כשנה לפני התאונה נשוא התובענה היה הנפגע מעורב בתאונה נוספת, בעקבותיה היה גם במעקב נפשי, ולפיכך יש לייחס חלק מהנכות לעברו. לשיטתן לא עשתה ועדת המל"ל די הצורך לבירור הרקע הרפואי של הנפגע ועברו הנפשי. דרך פעולה זו, כשהיא משולבת בהתעלמות מהתנהגות הנפגע, עולה כדי חוסר תום לב לשיטת הנתבעות. עוד טוענות הנתבעות שקביעותיה של ועדת הערר מוטעות לגופן, ואין לראות כל נתון חדש שלא עמד בפני הועדות הקודמות, ולפיכך אין למצוא כל הגיון רפואי בקביעת ועדת הערר.




אין לקבל טענות אלה של הנתבעות, שדינן להידחות במישור המשפטי והעובדתי גם יחד. ככל שהדברים אמורים לפן המשפטי של הטענה, הרי שההנחה לפיה גוברות קביעות רופאי בית המשפט על קביעות רופאי המל"ל נסתרה פעם אחר פעם בפסיקותיו של בית המשפט. לעניין זה נדרשתי אף אני בעבר לא פעם. במסגרת ההתדיינות שנערכה בסוגיה זו הורחבה הקביעה לפיה גוברות קביעות רופאי המל"ל על קביעות רופאים שמונו בהליכים שבין הנפגע למבטחות גם לקביעות של רופאי המל"ל בועדות של נכות כללית, שקביעת הקשר הסיבתי אינה חלק מחייב בדרך פעולתן (ראו, לדוגמא בלבד, ת.א. (י-ם) 4844/00 המל"ל נ' ענבל, , מיום 30.8.05; ת.א. (י-ם) 12191/04 המל"ל נ' מנורה, , מיום 20.10.05; ת.א. (י-ם) 4373/03 המל"ל נ' מגדל, , מיום 16.1.06). הלכה זו מבוססת עתה היטב בפסיקתו המנחה של בית המשפט המחוזי (ראו ע"א (י-ם) 6467/05 המל"ל נ' מגדל, , מיום 27.12.05; ע"א (י-ם) 9663/06 המל"ל נ' הדר, , מיום 15.7.07; ע"א (י-ם) 11122/07 המל"ל נ' אריה, , מיום 11.11.07; בר"ע (י-ם) 436/08 מגדל נ' המל"ל, , מיום 11.5.09; ע"א (י-ם) 3052/09 הראל נ' המל"ל, , מיום 26.5.09; ע"א (י-ם) 11316/07 אליהו נ' המל"ל, , מיום 9.8.09, בפיסקה 8 לפסק-הדין). כלל זה נובע, בין היתר, מהתפיסה לפיה ההסכם לא נועד אלא לפשט את הדיון בתביעות המושתתות בבסיסן על הוראתו הסוברוגטיבית של סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. סטייה מכלל זה תחייב התדיינות בכל תובענה המוגשת על פי ההסכם, וממצב זה ביקשו הצדדים להימנע. כלל זה חל ביתר שאת שעה שבקביעות רופאי המל"ל בענף נכות מעבודה עסקינן, שהרי במסגרת זו מוטלת החובה על רופאי המל"ל לענות בשאלת הקשר הסיבתי.




כלל זה חל בתובענות המוגשות מכח ההסכם אף שעה שבית המשפט הדן בתובענה שהוגשה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), נעתר לבקשת המבטחות להבאת ראיות לסתור (ע"א (י-ם) 2053/08 המל"ל נ' מגדל, , מיום 13.8.08). דומה כי מסקנה זו מושתתת גם על קביעתו של בית המשפט העליון לפיה אף אם במסגרת הליך בין הנפגע למבטחות בוססה טענה רפואית על חוות-דעת ובית המשפט הדן בתובענה קבע ממצא בהקשר זה, הרי ש"לכל אלה אין המל"ל קשור כלל" (דנ"א 10114/03 המל"ל נ' אררט, פ"ד ס(4) 132, 146ב (2006)). ההלכות שעניינן בהכפפת התשלום לקיומו של קשר סיבתי בין הנכות ובין התאונה (ראו רע"א 8779/08 המל"ל נ' איילון, , מיום 12.3.09; רע"א 8244/08 מגדל נ' המל"ל, , מיום 17.3.09; רע"א 805/06 המל"ל נ' קרנית, , מיום 29.3.09) לא באו להוציא מכלל ראייתי זה, המעניק עדיפות לקביעת רופאי המל"ל בהתאם לרוח ההסכם ולמטרה העומדת בבסיסו, ועניינן במקרים בהם העדרו של קשר סיבתי הוא עניין מבורר.




אומנם, יתכנו מקרים בהם יסטה בית המשפט מקביעות רופאי המל"ל (ראו ע"א (י-ם) 2053/08 המל"ל נ' מגדל הנ"ל, בפיסקה 16 לפסק-הדין). מקרים מעין אלה הם "נדירים" (ע"א (י-ם) 11316/07 אליהו נ' המל"ל הנ"ל, בפיסקה 9 לפסק-הדין), והכלל הרחב הוא כי קביעות רופאי המל"ל יחולו כל עוד לא הוכח קיומם של "נתונים מבוררים אשר יובילו למסקנה אחרת" (ע"א (י-ם) 11104/07 כלל נ' המל"ל, מיום 6.2.08). למסקנה כי מקרים נדירים מעין אלה הוכחו ניתן להגיע שעה שמהנתונים עולה כי ועדות המל"ל התנהלו תוך התעלמות בוטה מהנתונים והעובדות שהוצגו בפניהן, עד כי ההתנהלות "זועקת" ויש לראותה כחוסר תום לב בקיום חוזה (ראו הדיון בפסק-דיני בת.א. (י-ם) 3401/05 המל"ל נ' אליהו, , מיום 20.9.06, בפיסקאות 10-13 לפסק-הדין; וראו החלטתו ופסק-דינו של כבוד השופט צ' זילברטל בת.א. (מחוזי י-ם) 8380/06 המל"ל נ' הדר, , מיום 2.6.08 ומיום 4.11.08; והשוו גם הנסיבות וההכרעה בע"א (י-ם) 2053/08 המל"ל נ' מגדל, , מיום 17.8.08). מקרים מעין אלה מצריכים הרמת נטל נכבד למדי, שכלל לא הורם בנסיבות העניין.




במקרה דנא לא ניתן להצביע על כל דופי שיש להטיל בהתנהלות ועדות המל"ל או בקביעות אליהן הגיעו, ובוודאי שלא היה מקום לטעון כי אלה פעלו בחוסר תום לב. בעצם העובדה שרופאי המל"ל בועדת הערר הגיעו למסקנה רפואית שונה מרופאים אחרים, שקביעותיהם עמדו כולן בפניהם, אין כל רבותא. ועדות המל"ל הן מטיבן ומטבען גוף מקצועי מעין שיפוטי, ולמומחים היושבים בהן היכולת והכישורים להגיע למסקנות רפואיות אחרות משל מומחים רפואיים אחרים שדנו בעניינו של נפגע זה או אחר. מעשים שבכל יום הם שרופא פלוני מגיע למסקנה שונה משל רעהו בהינתן מערכת עובדות רפואית זהה, וכל עוד לא הוכח שהחלטה מעין זו נגועה בכוונת רמייה או בחוסר תום לב, הרי שלא ניתן להביא לשלילתה רק בשל אי אימוץ קביעה של מומחה פלוני או אלמוני.




בחינה של קביעת ועדת הערר מעלה כי זו בחנה את קביעות הנוירופסיכולוג ואת הקביעות של הועדות הקודמות, שהסתמכו בתורן על קביעות מומחי בית המשפט. מומחי בית המשפט, ובכלל זה פרופ' קוטלר שהועדה שבדקה את הנפגע בהליך לפי תקנה 37 לתקנות הסתמכה על קביעותיו, סקרו את עברו הרפואי של הנפגע, ובכלל זה את התיעוד הנוגע לתאונה שעבר בשנת 1994 (שבו פניות מעטות לטיפול נפשי, ואין בו כל רמז לתופעות הנוירולוגיות שהופיעו לאחר פגיעת הראש הקשה). ועדת הערר ביקשה שיועמדו בפניה מסמכים רפואיים מעברו של הנפגע. הועדה, שלא כללה בהרכבה המקורי נוירולוג, נעזרה בייעוצו של מומחה נוירולוגי, חלף העמדת הנפגע בפני מומחה נוירולוגי שיערוך חוות-דעת והעברתו רק אז לדיון בפני הועדה. הועדה ביצעה בדיקה קלינית לנפגע, והתרשמה באופן בלתי אמצעי ממצבו, כל זאת כשהיא מודעת להגזמה ולהאדרה המיוחסות לו. מעיון בקביעות הועדה עולה שעצמת החבלה ותוצאותיה, כפי שאלה מצטיירות מהתיעוד הרפואי, התאימו לשיטתה לנכות שנקבעה. מסקנה זו הושתתה גם על הממצאים הקליניים, ובהם ממצאים המעידים לכאורה על פגיעה נוירולוגית מסויימת (ערות החזרים, סימן צ'דוק חיובי). על פני הדברים לא ניתן למצוא כל פסול אינהרנטי במסקנה זו, בפרט כאשר הועדה הזהירה עצמה מלהסתמך באופן מלא על תיאורי הנפגע עקב ההגזמה שיוחסה לו פעמים רבות בעבר, וקבעה את שקבעה על רקע הפגיעה הקוגנטיבית האורגנית הצפויה מחבלת ראש מהסוג המתואר.




יוער כי בשונה מתובענות אחרות בהן התעוררה מחלוקת בנוגע ליחוס קשר סיבתי לעברו של הנפגע או לתיעוד שלא עמד בפני המל"ל, לא נמנע המל"ל מלבחון את הנפגע פעם נוספת ופעל ללא כל הסתייגות לבדוק את הטענות הרפואיות שעלו מחוות-דעת מומחי בית המשפט. לעובדה כי בסופה של התדיינות לא אימצו רופאי המל"ל את דעתם של רופאי בית המשפט לא ניתן לייחס משקל במסגרת ההתדיינות הנערכת על בסיסו של ההסכם, ודי בעצם הנכונות ובעריכת בדיקה מעמיקה של מצבו של הנפגע כדי לקבוע שהתובע פעל בתום לב בקיום ההסכם.




בנסיבות אלה אין אלא לקבוע כי יש לאמץ את קביעות ועדת הערר, הן לנוכח ההלכה לפיה אלה גוברות על קביעות מומחי בית המשפט, והן לגופו של עניין. לפיכך על הנתבעות לשפות את התובע בסכום העולה כדי 80% מסך התגמולים ששילם לנפגע ושישלם לו, בהתאם לקביעות העדכניות של רופאי המל"ל.


חיוב הנתבעות בריבית הסכמית


לשיטת התובע יש לחייב את הנתבעות בריבית ההסכמית על סכום התביעה המקורי (סכום של 1,204,943 ₪) מיום משלוח הדרישה, שמונה ימים טרם הגשת התביעה המקורית. כמו כן יש לחייב את הנתבעות בתשלום הריבית ההסכמית על הסכום הנוסף ששולם וישולם לנפגע מכח החלטת ועדת הערר, וזאת מיום 13.6.07. התובע טען בסיכומיו כי הסכום הנוסף לתשלום הוא 178,535 ₪, אולם מעיון בחישוב האקטואר שהגיש (נספח 8 לסיכומיו) עולה שסכום זה הוא מלוא התוספת בגין הגדלת שיעור הנכות. מאחר והתובע זכאי מכח ההסכם לשיפוי בסכום העולה כדי 80% בלבד מהגימלאות ששילם וישלם לנוסע ברכב, הרי שזכאי הוא רק לסכום של 142,828 ₪ נכון ליום הדרישה הנוספת.




לטענת הנתבעות אין לחייבן בריבית הסכמית כלל ועיקר, ולמצער אין לחייבן בריבית בגין התקופה בה ביקש התובע לעכב את הדיון בתובענה, פעם אחר פעם, בשל הצורך להשלים הבירור בעניינו של הנפגע. הנתבעות ציינו כי על אף שהתובע פתח בבחינת עניינו הרפואי של הנפגע במהלך שנת 2002 (כאמור לעיל החל ההליך על פי תקנה 37 ביום 17.9.02) התקבלה החלטה בעניינו רק ביום 24.10.04. דיון בעררו של הנפגע התארך אף יותר, כאשר אף שהערר הוגש ביום 19.12.04 הסתיים הדיון בו רק ביום 22.2.07. לשיטת הנתבעות אין להחיל עליהן את הריבית ההסכמית במרוצת פרק זמן זה.




כפי שיובהר להלן, סבור אני כי הדין עם הנתבעות בנוגע לתקופה שמיום משלוח הדרישה הראשונה ועד ליום קבלת ההחלטה הסופית בערר ומשלוח הדרישה השניה. במרוצת תקופה זו יש להחיל על סכום הדרישה הפרשי הצמדה וריבית "רגילה", חלף הריבית ההסכמית, ואת הריבית ההסכמית יש להחיל מיום הדרישה השניה ואילך. מאחר והצדדים לא העלו טענה לפיה יש לחייב את הנתבעות בריבית הסכמית עבור מלוא התקופה בגין התשלום (הזניח למדי, יש להניח, לו חושבה נכות זו לבדה, ולא כחלק יחסי מהמכלול) עבור הנכות בשיעור 10% בתחום א.א.ג., לא אדרש לשאלה זו.




כפי שהובהר לעיל התעכב הדיון בתובענה, על פי בקשות חוזרות ונשנות של התובע, בשל פתיחת הליך על פי תקנה 37 לתקנות ביוזמת התובע, עוד בטרם הוגשה תובענה זו שבפני. פתיחתו של הליך זה הולדתה באמור בחוות-דעת במומחים הרפואיים שמונו במסגרת התובענה בבאר-שבע, מהן עלו סימני שאלה ממשיים בנוגע לנכות שיש לקבוע לנפגע, וגם על רקע קביעות רופאי התובע עצמו (דוגמת חוות-דעתו של ד"ר פוקס מיום 3.4.97 וקביעותיו החוזרות והנשנות של ד"ר זלוטוגורסקי במבחנים הנוירופסיכולוגיים). מכאן שהתובע עצמו סבור היה שיש ל"הקפיא" את ההליכים לצורך השלמת הבירור.




מכתבי הטענות עולה עוד שהתובענה לא הוגשה אלא בשל החשש להתיישנות עילתה. התובע ציין בסעיף 5 לכתב התביעה כי פנה בדרישה לנתבעות "אך טרם נענה. גם הבקשה למתן אורכה לאי טענת התיישנות לא נענתה". עיון במכתב הדרישה שצורף לכתב התביעה מעלה כי זה נשלח ביום 3.11.02, בעוד התובענה הוכנה ביום 10.11.02 (כעולה ממסמך "פתיחת הליך" שבתיק בית המשפט) והוגשה ביום 11.11.02. במכתב הדרישה לא נזכרה כל בקשה שהיא לאורכה לטענת התיישנות, ולא הוצג כל מסמך התומך בהפניית בקשה מעין זו לנתבעות. המסקנה העולה ובוקעת מבין השיטין של כתבי הטענות היא שהתובענה לא הוגשה אלא מחשש להתיישנות עילתה, וזאת לאחר שהתובע החל בפעולה לבחון מחדש את עניינו של הנפגע. הדרישה נשלחה, על פני הדברים, רק כדי ליצור תשתית לטענה לפיה קדם משלוח דרישה להגשת התובענה. התובע עצמו סבור היה שיש למצות בשלב ראשון את בירור מצב הנפגע, ופנה בבקשות חוזרות ונשנות לבית המשפט לעכב את הדיון בתובענה עד לבירור הסופי. דומה איפוא כי לולא העובדה שהתובע שקט על שמריו עד ערב התיישנות עילת התביעה, מבקש היה התובע להגיע להסכמה לפיה תוסדר הדרישה רק לאחר השלמת הבירור שהחליט לערוך בעניינו של הנפגע.




אף אם לא כך היתה כוונת התובע מלכתחילה, ולעניין זה לא ניתן אלא לשער השערות בהיעדר כל תיעוד בנוגע למגעים בין הצדדים ערב הגשת התובענה, הרי שיש לייחס לו כוונה מעין זו במסגרת היחסים הנרקמים בין צדדים לחוזה ארוך טווח, עניין לו נדרשתי באריכות בעבר (לדיון בהשפעה של ההתקשרות ארוכת הטווח על היחסים בין הצדדים ועל הכוונות המיוחסות להם ראו ת.א. (י-ם) 9454/06 המל"ל נ' הראל, , מיום 31.12.08, בפיסקאות 24-38 לפסק-הדין). בתום סקירת הפסיקה והספרות המשפטית עלתה ובקעה בהקשר זה המסקנה לפיה "יחודם של החוזים ארוכי הטווח, בין אם יוגדרו כ'חוזי יחס' ובין אם לאו, מחייב התייחסות ומחוייבות שונה של הצדדים ליחס החוזי שביניהם, כמו גם גישה שונה של הפרשן הנקרא לבאר את מטרתם של צדדים אלה. הכלל הרחב לפיו צדדים לחוזה עסקי מבקשים להחיל על ההסכם שביניהם כללים שאנשי עסקים הגונים היו מבקשים להחילם, מתחזק שבעתיים עת קשרו הצדדים הסכם ארוך טווח... אף אם על הצדדים לא מוטלת החובה לפעול באופן בו 'אדם לאדם – מלאך', הרי שגם את החובה הרגילה, של 'אדם לאדם – אדם', אין להחיל במקרה דנא. חובת שיתוף הפעולה [החלה במסגרת חוזים ארוכי טווח – ר.ו.] מחילה חובה מוגברת של תום לב".




בנסיבות אלה, על יסוד עובדות המקרה דנא ועל רקע כללי הפרשנות הנוגעים לחוזים ארוכי טווח, יש לקבוע שלתובע לא היתה כל כוונה לקדם ההליכים או אף לשלוח דרישה בטרם ישלים את הבירור הרפואי הנוגע לנפגע. ממילא בקשתו כיום להחלת הריבית ההסכמית לכל אורך חיי התובענה אינה עולה בקנה אחד עם אמת המידה המוחלת על צד לחוזה, ובפרט על צד להסכם ארוך טווח.




בנסיבות אלה אין גם מקום לחייב את הנתבעות בתשלום בשל העובדה שיכולות היו לשלם תחת הסתייגות (השוו ע"א 5824/07 קרנית נ' המל"ל, , מיום 9.6.09). במקרה דנא השתכנע התובע שיש צורך לבחון מחדש את עניינו של הנפגע והחל בהליכים לפי תקנה 37 לתקנות. הליכים אלה אף הביאו לשינוי ממשי בשיעור נכותו של הנפגע, ולו בשלב הביניים. כפי שהובהר לעיל, לא נראה שהתובע התעתד להפנות דרישה לנתבעות בנסיבות אלה לביצוע התשלום אלמלא מצוקת הזמן לה נקלע בשל התיישנות עילת התובענה, ולפיכך לא נוצרה התשתית העובדתית המתאימה לחייבן לשלם "תחת מחאה". ההשתלשלות העובדתית של הארועים במקרה דנא היתה גוררת, במקרה של תשלום מוקדם מעין זה, שורה של דרישות ודרישות חוזרות לאחר כל שלב בהכרעות הועדות, ולא נראה שלכך התכוונו הצדדים.




כיום אין עוד כל חולק כי התניה שבסעיף 6 להסכם בין הצדדים, המחילה עליהם ריבית "בגובה הריבית המכסימלית על סכום התביעה, לפי חוק פסיקת ריבית תשכ"א-1961, ועוד 20% מסכום הריבית הנ"ל" (לשון סעיף 6 להסכם) היא בגדר תניה "בעניין פיצויים מוסכמים" כמשמעה בסעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים"). ככזו מחייבת היא את הצדדים להסכם (רע"א 8429/06 הפניקס נ' המל"ל, , מיום 1.7.07, בפיסקה יד להחלטה). במסגרת החלטה זו אושר פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א (י-ם) 6007/06 הפניקס נ' המל"ל, , מיום 5.9.06, שאף הוא ראה בתניה כתניה לפיצויים מוסכמים. הצד השווה בקביעות אלה הוא שהשאלה אם וכיצד ניתן לסטות מהתניה בעניין הפיצויים המוסכמים לא נדונה לגופה במסגרת ההחלטות, וככל הנראה אף לא הועמדה לדיון.




לשאלה אם ניתן לסטות מהוראת הריבית ההסכמית שבסעיף 6 להסכם, המהווה תניה לפיצויים מוסכמים, ניתן למצוא תשובות שונות. בע"א (י-ם) 9105/06 המל"ל נ' מגדל, , מיום 2.7.06, הקודם לקביעות שנזכרו לעיל בעניין מהות התניה הנוגעת לריבית ההסכמית, נקבע שאין לסייג את הוראת התניה. לעניין זה נאמר באותו מקרה כי "יש להניח, כי הצדדים שיוו לנגד עיניהם, כי במהלך הזמן והמקרים הרבים יתגלעו ביניהם מחלוקות לגיטימיות לא מעטות. חרף זה הם בחרו שלא לסייג סעיף הריבית המיוחדת בהסתייגות כלשהי, ומכיוון שההוראה ברורה ופשוטה, אין גם מקום בהליך זה לסייגה". מאידך, בפועל לא נקט בית המשפט המחוזי בדרך זו במסגרת הדיון בערעורים מאוחרים יותר בזמן, כאשר הוא מקבל, בנסיבות מתאימות, את קביעות הערכאות הדיוניות לפיהן ניתן שלא להחיל את הריבית ההסכמית שעה שהעיכוב בדיון נבע מפעולות התובע. כך, למשל, נקבע בע"א (י-ם) 2053/08 המל"ל נ' מגדל, , מיום 13.8.08, כי יש לקבל את הקביעה לפיה לא תוחל הריבית ההסכמית במהלך חלק מהתקופה בה התנהלה ההתדיינות בין הצדדים בערכאות. עובדות אותו מקרה היו דומות למדי להשתלשלות שבפני, כאשר הרקע להכרעתו של חברי כבוד השופט א' דראל, שקביעתו בעניין עצירת מירוץ הריבית ההסכמית אושרה בערעור, נגע לבקשת הצדדים להמתין לסיום ההתדיינות בנוגע לתביעת הנפגע מתוך הנחה כי זו "תייתר התדינות נוספת".




ההנחה לפיה אין לסטות לעולם מהכלל המחייב תשלום של הריבית ההסכמית מעוררת קשיים. ההוראה החוזית שבסעיף 6 להסכם אינה אלא הוראה לתשלום פיצויים מוסכמים, וככזו אין היא חסינה מהתערבות שיפוטית, למצער באותם המקרים בהם מעניק החוק סמכות לבית המשפט להתערב ביחסים אלה שבין הצדדים ולהפחית מהסכום שנקבע כפיצוי מוסכם. ממילא יש לבחון האם המקרה דנא מתאים להפעלת הסמכות הקנויה לבית המשפט מכח הוראת סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות). עניין זה ידון להלן.


הפחתת שיעור הריבית ההסכמית במקרים מתאימים


כפי שהובהר לעיל, סעיף 6 להסכם אינו אלא תניה בדבר פיצויים מוסכמים. על תניה זו חלות הוראות סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות), וביניהן ההוראה המתירה לבית המשפט להפחית משיעור הפיצויים המוסכמים "אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה". הלכה מובררת היא שהשימוש בסמכות זו יעשה בצמצום ובמקרים חריגים בלבד, בהם ישתכנע בית המשפט כי לא התקיים "כל יחס סביר" בין הפיצוי לנזק הצפוי (גבריאלה שלו דיני חוזים (מהדורה שניה, תשנ"ה) 593; להלן: שלו; ע"א 300/77 רוזנר נ' בניני ט.ל.מ., פ"ד לב(3) 682, 686 (1978); ע"א 748/80 גולדשטיין נ' גוב ארי, פ"ד לח(1) 309, 319 (1984); ע"א 4481/90 אהרון נ' פרץ, פ"ד מז(3) 427, 439 (1993); ע"א 5872/99 רוזנברג נ' עו"ד אזולאי, , מיום 5.3.01, בפיסקה 5 לפסק-דינו של השופט א' לוי; והשוו רע"א 2259/07 שריקי נ' מוריה 107 השקעות, מיום 26.6.07, בפיסקה 5 להחלטה; ראו גם גבריאלה שלו ויהודה אדר "תרופות בשל הפרת חיוב" קרית המשפט ו (תשס"ו) 185, 222). לעניין זה נקבע זה כבר כי "כלל היסוד בהפעלת הסמכות הקבועה בסעיף 15(א) לחוק התרופות הוא, כי הפחתת הפיצוי המוסכם נעשית רק במקרים חריגים, בהם לא נמצא יחס סביר, ולו בדוחק, בין שיעור הפיצוי המוסכם ובין הנזק שניתן לחזותו בעת כריתת החוזה" (ע"א 18/89 חשל נ' פרידמן, פ"ד מו(5) 257, 264 (1992); להלן: הילכת חשל; ע"א 879/92 מקור הנפקות וזכויות בע"מ נ' רוסמן, פ"ד נ(1) 774, 788 (1996)). היחס ה"סביר" נקבע על פי הנזק שניתן היה לצפותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת מהפרתו, ולא על פי הנזק שנגרם בפועל (שלו, בעמ' 593-594; ע"א 572/83 אדיב נ' רפאל, פ"ד לט(3) 345, 348 (1985); ע"א 524/83 קן תור נ' אלון, פ"ד מ(2) 533, 559 (1986); ע"א 3846/98 דהן נ' ביטון, פ"ד נד(4) 566, 575 (2000)). גם במסגרת תזכיר הצעת חוק דיני ממונות נותר בעינו המנדט המצומצם למדי הניתן לבית המשפט בבואו להתערב בקביעת הפיצוי המוסכם (סעיפים 492-493 לתזכיר הצעת חוק דיני ממונות, תשס"ו-2006; מיגל דויטש פרשנות הקודכס האזרחי (כרך א, תשס"ה) 357-358). לא למותר לציין כי בפועל בחן בית המשפט באחד המקרים, בין יתר השיקולים, גם את התכלית האובייקטיבית שעמדה לנוכח עיני הצדדים בעת כריתת ההסכם, זאת תוך שהוא משווה לנגד עיניו את ההתנהגות הצפויה מ"אנשים הוגנים" בנסיבות אלה (ע"א 4630/04 קניונים נכסים ובנין בע"מ נ' בני יעקב נדל"ן בע"מ, , מיום 13.12.06, בפיסקה ט(1) לפסק-הדין).




ההתערבות המצומצמת בתניות שעניינן פיצויים מוסכמים אינה נחלת המחוקק הישראלי בלבד. באופן דומה נקטו שיטות המשפט הקונטיננטליות (ראו רנה סנילביץ תרופות בשל הפרת חוזה במשפט הקונטיננטלי (תשנ"ז) 108-111; להלן: סנילביץ). קביעות דומות הוחלו במסגרת חוזים מסחריים ברחבי אירופה ואף מחוצה לה, עניין לו אדרש בהמשך, בבחינת סוגיית הדין שיתכן וניתן להחילו בנסיבות העניין.




על אף תחולתה הרחבה של הגישה המצמצמת, נראה שבמקרים מתאימים יש לשקול התערבות בתניית הפיצויים המוסכמים הקבועה בסעיף 6 להסכם נשוא התובענה. ההסכם, כפי שהובהר לעיל, הוא בגדר "חוזה ארוך טווח". על יחסי הצדדים במסגרת הסכם מעין זה יש להחיל חובת תום לב מוגברת (ראו הסקירה בפסק-דיני בת.א. (י-ם) 9454/06 הנ"ל, בפיסקאות 24-38 לפסק-הדין הנ"ל), ולו מכוח טיבם הנמשך של היחסים והצורך במציאת פתרונות שיתאימו למציאות משתנה. אכן, אין לקבוע כי שימוש של צד בתניית פיצויים מוסכמים היא בגדר חוסר תום לב (ראו הילכת חשל, בעמ' 268-269). עם זאת, לנוכח טיבו וטבעו של החוזה, יש להעניק משקל מוגבר לעיקרון תום הלב בבואנו לפרש את החוזה נשוא התובענה. לעניין זה נודעת חשיבות בשני היבטים פרשניים אפשריים: האחד עניינו בהשלמת חסר בחוזה מכוח עקרון תום הלב (השוו אהרון ברק פרשנות במשפט - פרשנות החוזה (התשס"א) 217, 224-225); והשני עניינו באפשרות להפחתת הפיצוי מכוח עקרון זה (השוו סנילביץ, בעמ' 108).




נראה כי שעה שהתובע משהה את הדיון בתביעה מטעמים הנעוצים בתנהלותו, בין אם בהתנהלות הועדות מטעמו בשל התפתחויות חדשות ובין אם בשל השתהות רבה בנקיטת ההליכים הנחוצים במהלך התובענה, יש מקום להתערב בפיצוי המוסכם ולקבוע שיעור ריבית שונה מזה עליו הסכימו הצדדים. מסקנה זו מושתתת על הגיונם של דברים, והיא נובעת לכאורה מחובת תום הלב המוגברת החלה על צד להסכם ארוך טווח, ומאפיינת את נורמת ההתנהגות שיש לייחס לצדדים הוגנים לחוזים מסחריים. דרישה כי הצד השני יפצה את הצד שעיכב את הדיון בתובענה וגרם להצטברות ריבית הסכמית אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום לב מוגברת זו. לפיכך יש לחתור ליישומה בפועל, אף בדרך של התערבות והפחתת הפיצוי המוסכם שנקבע בחוזה.




למסקנה דומה ניתן להגיע גם תוך בחינה השוואתית של התניות בעניין פיצוי מוסכם בחוזים מסחריים ברחבי תבל, ובכלל זה תניות בעניין פיצויים שעניינם בהחלת שיעור ריבית חריגה על החיוב שהוטל על הצדדים. עניין זה ידון להלן, לצורך בחינת החיוב בעניין הפיצוי המוסכם גם באספקלריה המאפיינת חוזים מסחריים, דוגמת זה שנחתם בין הצדדים.


הפיצוי המוסכם במשפט המסחרי הבינלאומי


עקרון חופש החוזים מאפשר לצדדים להגיע להסכמות שונות. לפיכך, מכירות מערכות המשפט השונות, באופן זה או אחר, בהסכמה חוזית בעניין פיצויים מוסכמים. עם זאת, קיימים הבדלים בישום עקרון זה הלכה למעשה. כך, לדוגמא, נבחנת במשפט האנגלי בעיקרו של דבר השאלה אם התניה הנדונה היא בגדר "עונש" - שאז לא ניתן יהיה להפעיל את התניה – או אם מדובר בפיצוי מוסכם, שייאכף. דרך הביניים של הפחתה מהפיצוי המוסכם אינה נשקלת למעשה, וממילא התוצאה היא שאם נראה שהפיצוי שנקבע הוא מוגזם עד למאד, הדרך הדיונית המתאימה היא קביעה לפיה התניה היא "עונש" פסול (ראו Anson’s Law of Contracts (28th edition, J. Beatson ed., 2002) 624-629).




רבות משיטות המשפט מכירות באפשרות להפחית מהפיצוי המוסכם. אפשרות זו מצאה את דרכה לשני הנסיונות המרכזיים ליצירת דבר חקיקה בינלאומי/אירופי בדיני החוזים: האחת היא ה- UNIDROIT Principles of International Commercial Contracts (להלן: UNIDROIT), שנוצרה על ידי קבוצת מומחים בינלאומיים, מכל שיטות המשפט, ונועדה ליצירת חוק שיחול על כל החוזים המסחריים הבינלאומיים; השניה היא ה- Principles of European Contract Law (להלן: PECL), הצעה שנוסדה באמצעות מומחים משיטות המשפט האירופאיות בלבד, ונועדה לשרת את הקהילה האירופית.




יחודן של שתי הצעות אלה הוא לא רק בנסיון ליצור הסדרים משפטיים שיגשרו בין העקרונות המצויים בשיטות משפט השונות, אלא גם בעובדה כי מחבריהן נמנים על משפטנים בולטים עד מאד, שביצעו עבודת חקר יסודית לצורך ההגעה לטקסט המוצע. לפיכך ניתן לראות בשתי ההצעות גם יחד כמשקפות את תמצית עקרונות דיני החוזים החלים ברחבי חלקים ניכרים מהעולם המערבי. לכל הפחות יש לראותן כמתוות אמות מידה בעלות משקל של ממש בנוגע לדין הרצוי בנושאים שנדונו בהצעות אלה. כפי שיובהר להלן, בעוד שהשימוש ב- PECL לא חרג מהשימוש המקובל בספרות משווה, נראה שעקרונות ה- UNIDROIT זכו להחלה כמשפט בעל תוקף מחייב, באופן כזה או אחר, לכל הפחות במסגרת בוררויות בינלאומיות רבות. מכאן המשקל שיש להעניק להצעות אלה בכלל, ולאמור ב- UNIDROIT בפרט. שני החיבורים גם יחד מתייחסים לשאלת הפיצוי המוסכם, וכפי שיובהר להלן – מגיעים להסדר דומה למדי בעניין זה (בהקשר זה ראו גם הסקירה במאמרם של מרדכי א' ראבילו ופבלו לרנר "שרטוט של פרופיל השוואתי: העקרונות לחוזים מסחריים בינלאומיים והדין הישראלי" ספר שמגר (חלק ג, תשס"ג) 179, 187-195).




מטרתו המוצהרת של ה- PECL היא ליצור גשר בין שיטות המשפט הקונטיננטליות (civil law) והמשפט המקובל (common law), כך שיתקבל על העוסקים במשפט ברחבי אירופה כולה (Principles of European Contract Law (Ole Lando & Hugh Beale ed., 1995) XVI; מהדורה נוספת של ספר זה יצאה בשנת 2003, בשיתוף שני עורכים נוספים, והיא כוללת את החלק השלישי של ההצעה, שאינו נוגע לענייננו). על פי ההצעה מושתתת הפרשנות החוזית בעיקרה על עקרונות של תום הלב וההגינות (good faith and fair dealing; ראו סעיפים 1.04 ו- 1.06 להצעה), בדומה לשיטת המשפט החלה בישראל. כל שהדברים נוגעים לאפשרות ההפחתה מפיצוי המוסכם, קובעת ההצעה (בסעיף 4.508(b)) כי ניתן להפחית את הפיצוי המוסכם:


“However, despite any agreement to the contrary the specified sum may be reduced to a reasonable amount where it is grossly excessive in relation to the loss resulting from the non-performance and the other circumstances”.



מחברי ההצעה הבהירו שהפחתה זו תבוצע גם אם בשעת כריתת ההסכם נראה היה הפיצוי המוסכם כסביר (עמ' 215-216 לספר הנ"ל). מכאן שלשיטה זו, המוצגת כמייצגת עקרונות המגשרים בין שיטות המשפט בקונטיננט ובמשפט המקובל, השאלה המרכזית אותה יש לבחון היא סבירות הפיצוי המוסכם ביום ההפרה ביחס לנזק שנגרם. כאשר היחס בין השניים הוא בלתי סביר באופן חריג (grossly excessive), או אז ימצא בית המשפט לנכון להתערב בסכום שנקבע. אלא שבכך לא בא הדיון אל קיצו. על בית המשפט לבחון, בנוסף לחוסר הסבירות החריגה של הסכום גם קיומן של "נסיבות אחרות" שיש אף בהן כדי להשפיע על החלטתו.




הסדר דומה מוצע גם במסגרת ה- UNIDROIT. העקרונות שהותוו על ידי מחבריו כוללים קביעה, הזהה כמעט בכל לזו שב- PECL, לפיה יש מקום להפחתה מהפיצוי המוסכם כאשר מדובר בחריגה קיצונית מהנזק שנגרם, ומתוך התחשבות ביתר הנסיבות, וכלשון סעיף 7.4.13(b):


“However, notwithstanding any agreement to the contrary the specified sum may be reduced to a reasonable amount where it is grossly excessive in relation with the harm resulting from the non-performance and to the other circumstances”.



לעניין זה הובהר בדברי ההסבר להצעה, שחוברו בידי הקבוצה שערכה את העקרונות (UNIDROIT Principles of International Commercial Contracts (2nd edition, M.J. Bonell ed., Rome, 2006) 427; דברי ההסבר בעניין אפשרות ההפחתה זהים לאלה שהופיעו במהדורה הראשונה שראתה אור בשנת 1994 בעריכת ה- working group – ר.ו.), כי לעניין ההפחתה:


“Regard should in particular be to the relationship between the sum agreed and the harm actually sustained”.



מיד לאחר עריכת עקרונות ה- UNIDROIT שררה מחלוקת באשר לאפשרות להחילם באופן מיידי במסגרת דיני החוזים הבינלאומיים. הטענה לפיה עקרונות אלה, שנוצרו בידי מלומדים מכל אסכולות המשפט, מהווים Lex mercatoria או יכולה להיחשב כ- general principles of law עוררה מחלוקת בין המלומדים. היו שטענו כי ללא אימוץ מפורש של מערכת עקרונות זו לתוך החוזה שבין הצדדים, לא ניתן להניח כי ניתן יהיה להחילם על החוזה (ראו: Ulrich Drobnig “The Use of the UNIDROIT Principles by National and Supranational Courts” The UNIDROIT Principles for Internationa Commercial Contracts: A New Lex Mercatoria? (ICC, 1995) 223). אחרים סברו כי ניתן להגיע למסקנה לפיה יחולו העקרונות גם שעה שהחוזה "שותק" בעניין זה (כך סבר פרופ'Arthur Hartkamp במאמר חולק בעל שם זהה, שפורסם באותו פירסום, בעמ' 253-260). עם זאת, במהלך השנים שחלפו מאז פרסום העקרונות, אימצו לא מעט ערכאות בוררות בינלאומית את העקרונות, כשחלקן אף סבורות כי המדובר ב"נוהג" (usage) החל בין הסוחרים הבינלאומיים (לביקורת על קביעה גורפת זו ראו Franco Ferrari “Trade Usage and Practices Established Between the Parties” The Draft UNCITRAL Digest and Beyond (2004) 191, 204). מכל מקום, אין עוד חולק על ההשפעה הגדולה שנודעה לכללים אלה על חוזי הסחר הבינלאומיים (ראו המאמרים הרבים, שנכתבו בידי מומחים בולטים בתחום, בקובץ המאמרים UNIDROIT Principles of International Commercial Contracts (ICC International Court of Arbitration, 2002); והשוו:Emmanuel Jolivet “The UNIDROIT Principles In ICC Arbitration” UNIDROIT Principles: New Developments and Applications (ICC International Court of Arbitration, 2005) 65). המהדורה החדשה של הכללים, משנת 2004, הכוללת תוספת של מספר פרקים, הוסיפה להשתלבותם במסגרת זו (Fabio Bortolotti “Reference to the UNIDROIT Principles in Contract Practice and Model Contracts” UNIDROIT Principles: New Developments and Applications (ICC International Court of Arbitration, 2005) 57 ).




הכללים אף שימשו כאבן בוחן לעמדותיו של המשפט המשווה בארצות שונות, תוך שהם מהווים כלי חשוב לפרשנות חוזים ומופעלים לעיתים אף לצורך מתן פרשנות חדשה למשפט המקומי (ראו, לדוגמא, בפסקי-דינו של בית המשפט לערעורים באנגליה: Proforce Recruit Limited v. The Rugby Group Limited [2006] EWCA Civ 69; Svenska Petroleum v. Gov. of Lithuania [2006] EWCA Civ 1529; Chartbrook Limited v. Persimmon Homes Limited [2008] EWCA Civ 183). כללים אלה עמדו גם לנגד עיני ועדת הקודיפיקציה בישראל וסייעו להתגבשות דעותיה (מרדכי אלפרדו ראבילו עקרונות ה- UNIDROIT וקודיפיקציות לאומיות מודרניות (מכון סאקר, תשס"א-2001) 14). לפיכך נראה שניתן ואף רצוי לפנות אליהם ככלי המשקף את הדעה הרווחת במשפט ההשוואתי בתחום דיני החוזים.




ככל שהדברים נוגעים להחלת העקרון לפיו ניתן להפחית מהפיצוי המוסכם בנסיבות בהן נראה הוא מוגזם, קבעו ערכאות שונות של בוררות בינלאומית כי יש להחיל את עקרונות ה- UNIDROIT גם כאשר החוזה שבין הצדדים אינו כולל כל התייחסות לעקרונות אלה. כך קבע בית הדין לבוררות ברוסיה כי יש להחיל את העקרונות על חוזה ששתק בעניין זה, וזאת הן מאחר ויש לעשות שימוש בעקרונות לפרש חוזי סחר בינלאומיים, וגם מהטעם שניתן לאמר כי עקרון ההפחתה משקף נוהג שהצדדים אמורים להיות מודעים לו. לפיכך הורה בית הדין על הפחתה של הפיצוי המוסכם (שעמד על חצי אחוז מערך העיסקה לכל יום של עיכוב) ל"סכום סביר" (Int. Arbitration Court of the Chamber of Commerce and Industry of the Russian Federation, case number 229/1996, 5.6.1997). בהחלטה מאוחרת יותר נקבע שיש להחיל את העקרונות מאחר והם משקפים את הגישות של שיטות המשפט העיקריות בעולם. בית הדין הפחית את הפיצוי המוסכם (שהגיע בפועל באותו מקרה לידי 487%), וזאת תוך הישענות על החוק הרוסי ועל עקרונות ה- UNIDROIT גם יחד (Int. Arbitration Court of the Chamber of Commerce and Industry of the Russian Federation, case number 134/2002, 4.4.2003). במקרה אחר קבע בית הדין כי כאשר החוזה קובע תשלום של ריבית LIBOR ותשלום "קנס" נוסף, אין מקום לחייב בתשלום ה"קנס" אלא בתשלום ריבית ה- LIBOR בלבד. גם זו הפעם הושתתה ההנמקה על שימוש בקביעת עקרונות ה- UNIDROIT (Int. Arbitration Court of the Chamber of Commerce and Industry of the Russian Federation, case number 88/2000, 25/1/2001).




המסקנה מקביעות אלה, כמו גם מניסוח הסעיף הרלוונטי בחיבורים אלה, היא שיש להעניק משקל ממשי לא רק לחוסר היחס הסביר בין סכום הפיצוי המוסכם ובין הנזק הצפוי, אלא גם לנסיבות האופפות את העניין. נראה שלמסקנה דומה עשוי בית המשפט בישראל להגיע במקרים מסויימים מכח עקרון תום הלב המשמש ככלי חשוב בפרשנות חוזים, או בדרך בה נקט בית המשפט בע"א 4630/04 קניונים נכסים ובנין בע"מ נ' בני יעקב נדל"ן בע"מ, , מיום 13.12.06, עת נבחנה ההתנהגות הצפויה מ"אנשים הוגנים" באחת מאמות המידה לבחינת אפשרות הפחתה. מכל מקום, הליכה בדרך שהותוותה בעקרונות ה- UNIDROIT תביא למסקנה לפיה אין עוד לנקוט בגישה מצמצמת עד מאוד בבחינת אפשרות ההפחתה מהפיצוי המוסכם. נראה שאין להתעלם מקביעות המושתתות על עקרונות משפט העוברים כבריח תיכון בשיטות המשפט השונות, ומשמשים, הלכה למעשה, בהתדיינות בינלאומית. האמור בהצעות אלה אינו שונה מהותית מקביעת המחוקק בישראל, ואינו מהווה סטייה של ממש מההלכה הנוהגת כפי שיצאה מבית משפטו של בית המשפט העליון. עם זאת, מאפשר הוא הגמשה מסויימת בישום סמכותו של בית המשפט להפחית משיעור הפיצוי המוסכם שנקבע, תוך נקיטה ביד חופשית יותר באמצעות הפעלת מבחן "יתר נסיבות העניין".




דומה איפוא כי יש מקום לשקול הגמשה של הכללים הנוגעים להפחתה של הפיצוי המוסכם על רקע מבחן "מכלול נסיבות העניין". למצער יש מקום לשקול הפעלת מבחן זה, המצומצם פחות מהמוחל דרך כלל במשפטנו, שעה שהצדדים קשורים בחוזה יחס ארוך טווח, שטיב היחסים המיוחדים הנרקמים במהלך שנות חייו מחייבים אותם לנקוט באמות מידה של התנהגות החורגות מאלה החלות בין צדדים להסכם "רגיל".




גם מטעם זה יש לקבוע שבמקרים דוגמת המקרה דנא, כאשר התובע משהה את ההליכים בתובענה משיקוליו שלו, אין הוא זכאי לפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם במרוצת התקופה בה הושעה הדיון בתובענה לבקשתו (ובמקרים המתאימים, שלא כבמקרה דנא – בשל מחדליו הדיוניים). במקרה מעין זה ניתן לעשות שימוש בסמכות המוקנה לבית המשפט ולהתערב בתניית הפיצוי המוסכם, כך שזו תחול רק על אותן תקופות בהן התנהלה התובענה "כסידרה".


סוף דבר


לנוכח האמור לעיל ישלמו הנתבעות לתובע סכום של 1,204,943 ₪, כאשר לסכום זה יצורפו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 3.11.02 (מועד משלוח הדרישה הראשונה) ועד ליום 13.6.07 (מועד משלוח הדרישה השניה). לסכום שיתקבל נכון ליום 13.6.07 יתוסף סכום של 142,828 ₪ נכון ליום 13.6.07 (80% מהתוספת בגין השינוי בנכות). לסכום שיתקבל מצירוף סכומים אלה תצורף הריבית ההסכמית מיום 13.6.07 ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן ישאו הנתבעות בשכ"ט עו"ד התובע בסכום של 50,000 ₪ ומע"מ.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ביטוח לאומי טפסים

  2. הגדרת תאונת עבודה

  3. ביטוח לאומי תאונות עבודה

  4. pdd ביטוח לאומי

  5. תאונת דרכים ביטוח לאומי

  6. rsd ביטוח לאומי

  7. מטרת חוק הביטוח הלאומי

  8. הרניה ביטוח לאומי

  9. תקנה 15 ביטוח לאומי

  10. חתך ביד ביטוח לאומי

  11. על מי חל חוק הביטוח הלאומי

  12. ביטוח לאומי - טופס בל 250

  13. בית הדין לביטוח לאומי

  14. תקנות הביטוח הלאומי מתנדבים

  15. "חוק לרון" ביטוח לאומי

  16. דמי תאונה ביטוח לאומי

  17. תאונה בבית ביטוח לאומי

  18. מענק פטירה ביטוח לאומי

  19. פיגור שכלי ביטוח לאומי

  20. קוצר נשימה ביטוח לאומי

  21. בקע מפשעתי ביטוח לאומי

  22. ביטוח לאומי פגיעה בבית

  23. רישום עובד ביטוח לאומי

  24. הכנסה מנכס ביטוח לאומי

  25. פסילת מכרז ביטוח לאומי

  26. פגיעה מוחית ביטוח לאומי

  27. ביטול שביתה בביטוח לאומי

  28. סטייה מקביעת ביטוח לאומי

  29. מחלה klippel ביטוח לאומי

  30. פיגור בתשלום ביטוח לאומי

  31. צירוף נכויות ביטוח לאומי

  32. שינוי סיווג ביטוח לאומי

  33. תביעת שיבוב ביטוח לאומי

  34. תקנה 17 לתקנות הביטוח הלאומי

  35. יובש בעיניים ביטוח לאומי

  36. זכויות נפגעי עבודה בביטוח לאומי

  37. מימון לימודים ביטוח לאומי

  38. הכרה באסטמה בביטוח לאומי

  39. תשלום ביטוח לאומי על בונוס

  40. זכויות העיוור בביטוח לאומי

  41. פגם טכני בטופס ביטוח לאומי

  42. הגדרת "תושב ישראל" בביטוח לאומי

  43. ילד עם אסטמה - ביטוח לאומי

  44. סירוב להזדהות בביטוח לאומי

  45. שבר בכף הרגל - ביטוח לאומי

  46. בקע אפיגסטרי - ביטוח לאומי

  47. הגדרת ''תושב'' ביטוח לאומי

  48. סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי

  49. הצטרפות ביטוח לאומי לתביעה

  50. ערעור - תאונות עבודה ביטוח לאומי

  51. גרסאות סותרות בביטוח לאומי

  52. משק בית משותף - ביטוח לאומי

  53. הענקה מטעמי צדק ביטוח לאומי

  54. בורסיטיס בכתף - ביטוח לאומי

  55. טעות בגובה החוב לביטוח לאומי

  56. סעיף 84א לחוק הביטוח הלאומי

  57. תאונה בדרך לעבודה או בחזרה מהעבודה

  58. רישום כ''שכיר'' בביטוח לאומי

  59. תקנה 37 לתקנות הביטוח הלאומי

  60. הערכת תלות חדשה לביטוח לאומי

  61. מענק מביטוח לאומי לרכישת מזגן

  62. ניכוי תשלום יתר מביטוח לאומי

  63. הסרת גידול במוח - ביטוח לאומי

  64. ביזיון בית המשפט ביטוח לאומי

  65. אי שיתוף פעולה עם ביטוח לאומי

  66. עורכי דין מתמחים בביטוח לאומי

  67. שוהה בלתי חוקי - ביטוח לאומי

  68. תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי

  69. "הכנסת בני זוג" - ביטוח לאומי

  70. קטרקט כמחלת מקצוע בביטוח לאומי

  71. צרידות אצל מורים - ביטוח לאומי

  72. הכנסה מעסק משותף - ביטוח לאומי

  73. איחור בהגשת תביעה לביטוח לאומי

  74. השתתפות ביטוח לאומי בשכר לימוד

  75. מאמץ יתר בעבודה - ביטוח לאומי

  76. מחלת עור בידיים - ביטוח לאומי

  77. החזר ניכוי ביטוח לאומי ממשכורת

  78. איחור בתשלום מענק מביטוח לאומי

  79. סעיף 296(ב) לחוק הביטוח הלאומי

  80. תלות בעזרת הזולת - ביטוח לאומי

  81. ליקוי ראיה ילדים - ביטוח לאומי

  82. תרגיל עוקץ של עובד ביטוח לאומי

  83. פגיעת ירי בעבודה - ביטוח לאומי

  84. נפיחות קבועה בשוק (ביטוח לאומי)

  85. שיתוף פעולה עם חוקר ביטוח לאומי

  86. פיצויים על טעות של ביטוח לאומי

  87. בעיות עור בידיים - ביטוח לאומי

  88. תאונת עבודה בחו''ל ביטוח לאומי

  89. רופא משפחה מול רופא ביטוח לאומי

  90. זכויות הורים שכולים ביטוח לאומי

  91. הסתמכות על עצת פקיד ביטוח לאומי

  92. הכשלת תביעת ביטוח לאומי במתכוון

  93. תקנה 18(א) לתקנות הביטוח הלאומי

  94. תביעה לביטוח לאומי אחרי 6 חודשים

  95. מחלת קינבוק KIENBOCK ביטוח לאומי

  96. דרמטו פיברו סרקומה - ביטוח לאומי

  97. טופס תביעה לביטוח לאומי ללא חתימה

  98. פציעה באימון כדורסל - ביטוח לאומי

  99. ניכוי תגמולי ביטוח לאומי מפיצויים

  100. בעיות גב בגלל עבודה - ביטוח לאומי

  101. הכרה בבן של אדם שנפטר בביטוח לאומי

  102. הכרה כ''תושב ישראל'' בביטוח לאומי

  103. תוספת סוציאלית לילדים בביטוח לאומי

  104. תלוש משכורת פיקטיבי - ביטוח לאומי

  105. כסף מביטוח לאומי על כאבי גב בעבודה

  106. ביטוח לאומי - זכויות משפחה הרוג תאונת דרכים

  107. ילד שעבר תאונת דרכים - ביטוח לאומי

  108. פיגור שכלי קל אצל ילדים ביטוח לאומי

  109. הפרעות פסיכונוירוטיות - ביטוח לאומי

  110. איך מקבלים עזרה בבית מביטוח לאומי ?

  111. דמי מחיה מביטוח לאומי לנערות נשואות

  112. בקשה להביא ראיות לסתור את קביעת ביטוח לאומי

  113. ערעור על תביעה שהתקבלה בביטוח לאומי

  114. מעקב סמוי אחרי מבוטחים בביטוח לאומי

  115. הפרעה טורדנית כפייתית - ביטוח לאומי

  116. הפסקת עזרה בבית מביטוח לאומי - ערעור

  117. תביעה נגד חברת הביטוח הלאומית בע''מ

  118. ערעור לפי סעיף 10 לחוק הביטוח הלאומי

  119. הכרה במחלת פיברומיאלגיה בביטוח לאומי

  120. בעיות נשימה עקב העבודה - ביטוח לאומי

  121. החלפת גלגל - תאונת עבודה ביטוח לאומי

  122. החזר הוצאות מביטוח לאומי על רופא פרטי

  123. פיצויים לפני תחולת חוק הביטוח הלאומי

  124. שימור זכויות תאונת עבודה בביטוח לאומי

  125. חישוב מענק מביטוח לאומי על מחלת מקצוע

  126. רישום אישה עובדת אצל הבעל בביטוח לאומי

  127. תביעה נגד ביטוח לאומי - סמכות עניינית

  128. אנמיה כרונית - אחוזי נכות (ביטוח לאומי)

  129. זכות הזקיפה - ויתור על גמלת ביטוח לאומי

  130. כריתת גנגליון - אחוזי נכות -ביטוח לאומי

  131. עזרה בבית מביטוח לאומי לאישה בכסא גלגלים

  132. פגיעה בכף היד בתאונת עבודה – ביטוח לאומי

  133. bmi עודף משקל – אחוזי נכות - ביטוח לאומי

  134. אי קבלת תשלום מביטוח לאומי מכוח פסק דין

  135. עבודה פיקטיבית – הבטחת בכנסה מביטוח לאומי

  136. תנאי עבודה של עורכי דין מטעם ביטוח לאומי

  137. מימון הוצאות רפואיות בחו''ל - ביטוח לאומי

  138. הכרה בפגיעות גב כתאונת עבודה בביטוח לאומי

  139. פגיעה בידיים - מלטש יהלומים - ביטוח לאומי

  140. תוך כמה זמן אפשר להגיש תביעה לביטוח לאומי

  141. פציעה במהלך הפגנה כתאונת עבודה בביטוח לאומי

  142. פגיעה בעבודה או מחלה ''טבעית''- ביטוח לאומי

  143. זכויות שוהים בלתי חוקיים לתגמולי ביטוח לאומי

  144. עלייה בתדירות התקפים אפילפטיים - ביטוח לאומי

  145. ביטוח לאומי: שלפוחית שתן נוירוגנית צנתור עצמי

  146. ביטוח לאומי: אחוזי נכות לגננת בגלל הרמת ילדים

  147. קדחת ים תיכונית FMF - אחוזי נכות בביטוח לאומי

  148. נשמת בינונית לאחר מאמץ: אחוזי נכות בביטוח לאומי

  149. תביעה למוסד לביטוח לאומי לתשלום גמלת הכנסה כנפרדת

  150. קבלת קלטת וידאו לא ערוכה שצילמה על ידי ביטוח לאומי

  151. מועד הגשת תביעה לבית דין לעבודה בנושא ביטוח לאומי

  152. פיצויים מחברת הביטוח וגם מביטוח לאומי על תאונת דרכים

  153. התיישנות תביעה לבית הדין לעבודה על החלטת ביטוח לאומי

  154. כתיבה בעבודה במשך שנים רבות - פגיעה ביד - ביטוח לאומי

  155. עליית מקטע st בדופן התחתונה של שריר הלב (ביטוח לאומי)

  156. נגעים בעור בעקבות חשיפה ממושכת לשמש בעבודה - ביטוח לאומי

  157. האם אדם שנורה מחוץ לעסק יוכר כנפגע עבודה בביטוח לאומי ?

  158. עזרה בבית מביטוח לאומי בגלל סחרחורות ואיבוד שיווי משקל ?

  159. האם ביטוח לאומי משלם עבור שירותי קבורה למי שאינו יהודי ?

  160. תביעה לפי חוק פלת"ד בתאונה שגם הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי

  161. נכות 25% לפי פריט ליקוי 9(1)(ג) II לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי

  162. ביטוח לאומי: נכות על זיהומים בדרכי השתן, אבנים בדרכי השתן ובכליות

  163. בקשה להבאת ראיות לסתור את החלטות הביטוח הלאומי בתביעת תאונת דרכים

  164. נכות יציבה בשיעור 0% לפי פריט ליקוי 35(1)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי

  165. נכות יציבה 5% בגין הפרעת הסתגלות לפי סעיף 34 מותאם שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי

  166. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון