סיוע להברחת נכסים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סיוע להברחת נכסים: א. מבוא ועיקרי טענות הצדדים: 1. בפניי תובענה שעניינה אישור עיקול בידי המחזיקה היא הנתבעת בגין צו עיקול בסך 70,000 ₪. ביום 1/9/04 נחתם הסכם ביצוע בין הנתבעת, קלאש מרדכי נכסים ובניין (94) בע"מ, (להלן: "הנתבעת"), לבין חיר בוני הצפון בע"מ, זיאד חיר וניסים פינס (להלן: "החייבים") לביצוע עבודות השלד בבניין מגורים בפרוייקט הידוע כפרוייקט מרום גמלא בהוד השרון תמורת סך של 3,240,000 ₪ (ת/9). ביום 31/3/05 נחתם הסכם להמחאת זכויות מחיר בוני הצפון לחברת רוטל בע"מ (להלן: "רוטל"), לפיו רוטל תחליף את חיר בוני הצפון בעבודתה על הפרוייקט (ת/10). 2. ביום 31/3/05 הגישה התובעת, נישה ניהול משאבים (2002) בע"מ (להלן: "התובעת"), תביעה על סך 103,439 ₪, ובמסגרתה בקשה להטיל עיקול זמני בגין חוב זה כנגד החייבים. זאת לאור התקשרותן של חברת חיר בונה הצפון עם התובעת בהסכם, לפיו תספק התובעת לחיר בונה הצפון עובדים מקצועיים שונים מתחום הבנייה לפרוייקט בנייה בהוד השרון, והעדר התשלום לתובעת בעבור שירותי העובדים מהחודשים דצמבר 2004 ועד מרץ 2005. 3. ביום 7/4/05 ניתן צו עיקול זמני על סך 70,000 ₪, ולאחר מכן נמסרה הודעה על הטלת עיקול לנתבעת, בעלת אתר הבניה בהוד השרון. לטענת התובעת, במועד הטלת צו העיקול על ידי התובעת, 11/4/05, היו בידי הנתבעת זכויות וכספים המגיעים לחייבים. בנוסף, הנתבעת הייתה מודעת לכך שרוטל הוקמה כחברת קש שמטרתה לחצוץ בין החייבים לנושיהם. כמו כן, הנתבעת סייעה לחייבים להעלים מעיני התובעת נכסים וזכויות שהגיעו לחייבים. 4. לטענת הנתבעת, צו העיקול נמסר לה רק ביום 2/5/05. בכל מקרה, במועד קבלת צו העיקול ואף במועד הוצאתו לא היו בידיה נכסים של החייבים. במועדים אלה לא היה ידוע לה על זהות בין החייבים לבין רוטל. כמו כן, הנתבעת פעלה בתום לב ומעולם לא שיתפה פעולה עם החייבים כדי להעלים מהתובעת נכסים כלשהם. ביום 26/6/05 נחתם בין התובעת לבין החייבים הסכם פשרה, במסגרתו הוכנס סעיף המבטל את העיקול שהוטל על הנתבעת (ת/6). ב. ד י ו ן 1. המחלוקת העיקרית בענייננו היא בשאלה, האם בעת מסירת צו העיקול הזמני היו בידי הנתבעת נכסים המגיעים לחייבים. לחילופין, ובנוסף, האם הנתבעת שיתפה פעולה עם החייבים באמצעות העסקת רוטל כדי לסייע לחייבים לחמוק מתשלום לנושיהם. הצדדים חלוקים בדבר המועד בו נמסר צו העיקול הזמני לנתבעת. לגרסת התובעת, צו העיקול הזמני נמסר ביום 11/4/05 ואילו לגרסת הנתבעת מועד המסירה הינו 2/5/05. התובעת הציגה לפני בית המשפט אישור מסירה של צו העיקול מיום 11/4/05 (ת/3), בו מצוין כי מנהל העבודה במקום סרב לחתום על קבלת צו העיקול. מנגד, הצהיר דוד קאלש, מנהל הנתבעת (להלן: "מנהל הנתבעת" או "קלאש"), כי צו העיקול הזמני נמסר לידיו ביום 2/5/05, וכי אינו יודע למי נמסר כתב המסירה בדבר צו העיקול הזמני ביום 11/4/05. מחלוקת זו תיאורטית בלבד, שכן לטענת קלאש, גם במועד המוקדם יותר 11.4.05 לא החזיק בידיו כספים עבור החייבים. לצורך הדיון, אניח כי המסירה בוצעה כדין ביום 11.4.05. 2. התחשבנותה של הנתבעת מול חיר בוני הצפון הסתיימה במארס 2005. על כך מעידות חשבוניות שצרפה הנתבעת למוצגיה (ת/12). במועד זה, שילמה הנתבעת לחיר בוני הצפון את כל המגיע לה בהתאם לשלב בבנייה אליו הגיעו החייבים, וייתכן שאף מעבר לכך. עד לסיום ההתקשרות בין הנתבעת לחייבים, חברת חיר בוני הצפון בנתה את פרויקט מרום גמלא בהוד השרון עד לקומת הקרקע, כך עולה מעדותו של קאלש: "ש. האם חב' חיר בנתה עד קומת הקרקע? ת. כן, לפני התקרה. ... ש. וזה הסתיים לפני המועד שזה עבר לרוטל? ת. נכון. ש. אתה זוכר מתי הגיע שלב הסיום? ת. בחודש מרץ, בין פב' למרץ, לא זוכר תאריך מדויק. ש. ורוטל נכנסה לפרויקט ב- 1.4.05? ת. כן. " (פרוטוקול הדיון מיום 11/9/08, עמ' 44, ש/ 7-8, 11-14). בנייה עד לקומת הקרקע, משמעה ביצוע עבודה עד לשלב מתקדם בבנייה, שיש לשלם עבורה סכום ניכר. על פי ההסכם בין הנתבעת לבין חיר בוני הצפון,הסכום הכולל בעבור העבודה על הפרויקט הינו 3,240,000 ₪. על פי החשבוניות שהציגה הנתבעת, שולמו לחיר בוני הצפון עד מארס 2005 הסכומים הללו: ביום 1/11/04 שולם סך של 163,800 ₪ ביום 1/12/04 שולם סך של 108,617 ₪ ביום 2/1/05 שולם סך של 191,295 ₪ ביום 6/2/05 שולם סך של 234,000 ₪ ביום 15/2/05 שולם סך של 70,200 ₪ ביום 7/3/05 שולם סך של 105,300 ₪ וביום 8/3/05 שולם סך של 526,500 ₪. על פי חישוב אריתמטי פשוט, שולם סך כולל של 1,399,712 ₪, כלומר, הנתבעת שילמה לחיר בוני הצפון קרוב למחצית הסכום שהוסכם ביניהן בעבור העבודה על הפרויקט, ומכאן ניתן להסיק כי מדובר בשלב בבנייה בו ניתן לסיים את ההתחשבנות בין הצדדים. 3. מנגד, יש קושי לקבל את טענות התובעת בדבר חיוביה של הנתבעת כלפי החייבים במועד הטלת העיקול. טענות התובעת, לפיהן במועד הטלת העיקול הזמני עוד הייתה הנתבעת חייבת כספים לחייבים, מסתמכות על דבריו של זיאד חיר אחד החייבים. כך עולה מתצהירו של אוריאל גבריאלי, מבעלי התובעת (סעיף 9): "בפגישה שנערכה בין מר זיאד חיר לביני ביום 19/4/05, הודה מר חיר בקיומם של כספים המגיעים לחברה אצל הנתבעת. רוצה לומר - כשבוע לאחר מסירת העיקול לנתבעת, היו בידי הנתבעת כספים המגיעים לחייבים". בהמשך מצהיר גבריאלי כי אף בפגישה שנערכה עם החייבים נאמרו דברים (סעיף 10): "כמו כן, בפגישה שנערכה במשרד באי כוח התובעת ביום 26/6/05 בהשתתפות החייבים, עובד התובעת סולומון אלנתן באי כוחי ואנוכי, נאמר על ידי החייבים כי במועד הטלת העיקול הייתה הנתבעת חייבת כספים לחברה." עדותו זו של גבריאלי הינה בבחינת עדות שמיעה ככל שתהא מתייחסת לאמיתות הדברים, שאמר לו זיאד ביחס לחובותיה של הנתבעת כלפיו. לא מיותר להזכיר את ההלכה בדבר עדות שמיעה כפי שמובאת בספרו של כב' הש' (בדימוס) יעקב קדמי בספרו "על הראיות": "כידוע, הכלל הוא, שעד מעיד בבית המשפט על עובדות שהוא קלט בחושיו שלו; ואין הוא רשאי למסור בעדותו עובדות שנקלטו בחושיו של אחר והגיעו לידיעתו של העד מפי השמועה, לאמור: מפיו של אחר אשר קלט אותן בחושיו שלו, או שמע אודותן מאחר. מבין הטעמים השונים שניתנו לקביעתו של כלל זה בשיטת המשפט האנגלו-סכסי - ממנה אומץ אצלנו- נראה, כי הטעם העיקרי נעוץ בכך, שמי שמוסר בעדות מה שהגיע לידיעתו "מפי השמועה" - אינו יכול לערוב לאמיתות הדברים: אין הוא יכול להעיד על אמיתותם; ומטבע הדברים שאין טעם לחקור אותו בחקירה שכנגד בעניין זה. כל מה שיכול עד כזה לומר מצטמצם לכך: שהוא "שמע" את הדברים מפי אחר; ואין לו ידיעה אישית, אם תוכנם אמת הוא אם לאו." (קדמי, על הראיות, חלק ראשון, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד - 2003, עמ' 481- 482). בענייננו, כל שניתן לומר הוא שגבריאלי שמע את הדברים מפי זיאד ומפי החייבים, אך אין זאת ראיה לאמיתות תוכנם של הדברים. יש להוסיף לכך את העובדה, שזיאד לא הגיע לעדות בבית משפט ואת חוסר אמינותו של זיאד כפי שבאה לידי ביטוי בעדויות של עדי התביעה כדלקמן: על כך העיד סלומון אלנתן, עובד בתובעת: "אני לא חושב שאפשר לסמוך על המילה שלו". (פרוטוקול הדיון מיום 18/4/07, עמ' 5, ש' 25). וכן, גבריאלוב עצמו ציין זאת בעדותו: "ש.זיאד הבטיח לך שהוא ישלם את החוב? ת.... הוא אמר, אז אמר, הכל דיבורים. לגבי תשלומים לא הייתי ממליץ להסתמך על מילתו." (פרוטוקול הדיון מיום 18/4/07, עמ' 7, ש' 29, 31-32). אם כן, הסתמכותה של התובעת על דבריו של זיאד חיר וכן על דברי החייבים, כפי שהם מצוטטים מפיו של גבריאלי, מהווים ראיה קלושה ביותר אם בכלל לקיומם של נכסים אצל הנתבעת המגיעים לחייבים. מדובר בעדויות מפי השמועה, במובנם בקלסי מפי אדם שנתפס כלא אמין על ידי התובעת עצמה! 4. בנוסף, טוענת התובעת כי התעקשותו של זיאד לבטל את העיקול שהוטל על הנתבעת במסגרת הסכם הפשרה בין התובעת לחייבים, מצביע על המשך הקשר העסקי בין החייבים לנתבעת ועל כך שאצל הנתבעת קיימים נכסים המגיעים לחייבים. טענה זו בבחינת ספקולציה והשערה בלבד. מניעיו של זיאד לא ברורים. העדים האחרים נחקרו בנושא זה ולא יכלו להאיר עינינו מעבר להשערות כדלקמן: העד ניסים פינס כלל לא יודע אודות שיחה של החייבים עם קאלש בנושא ביטול העיקול, וכן לא ידע כיצד הוכנס סעיף זה להסכם הפשרה: "ש...כאשר קאלש קיבל את העיקול האם הוא פנה אליך ואמר לך דברים מסוימים בקשר לעיקול, ומה הוא אמר אם הוא אמר? ת. לא זכורה לי שיחה כזו איתו על הנושא של העיקול. ש. והאם ידוע לך אם הוא פנה לזיאד בקשר לעיקול? ת. לי לא ידוע, אולי הוא פנה ... ש. אז ז"א שזיאד דרש את הביטול של העיקול בהסכם, מי ביקש שיהיה סעיף של עיקול אצל קאלש להסכם הפשרה? ת. לא יודע, אבל לא אני." זאת ועוד, גם אם אניח הנחת עבודה כי אכן זיאד התעקש על הסרת העיקול, עובדה זו אינה בהכרח מובילה למסקנה כי בידי הנתבעת נכסים המגיעים לחייבים, וכך מעיד העד ניסים על הסבר אפשרי לביטול העיקול: "לדעתי זיאד חשב שהוא יכול לחזור לעבוד אצל קאלש ולגמור את הפרויקט, אני מניח". (עמ' 22 לפרוטוקול ש' 19). 5. מעבר לכך, אין כ היגיון כלכלי שהנתבעת תנסה להעלים חוב במסגרת העיקול, הלוא במידה והיה קיים בידי הנתבעת חוב כלפי החייבים, יכולה הייתה לשלמו לתובעת המעקלת במקום לשלמו לחייבים שעל נכסיהם הוטל עיקול על ידי התובעת. זאת הסבירה הנתבעת בסיכומיה (סעיף 35): "הרי אם באמת הייתה חייבת כספים לחברת חיר בע"מ, מה היה אכפת לנתבעת מי יקבל את הכספים? איזה טעם יכול היה להיות לה לשלם כספים וחיר ולא לתובעת, הרי הכסף ממילא היה יוצא את חשבונה של הנתבעת? ועל אחת כמה וכמה שבמועד הרלוונטי הנתבעת כבר לא העסיקה יותר את חברת חיר בע"מ, ולא היה לה כל קשר עסקי עם חברת חיר בע"מ." וכך גם הסביר קאלש בתצהירו (סעיף 39): "אילו הייתה הנתבעת יודעת על החוב במועד בו היו כספים בידיה, הייתה משלמת את הכספים לתובעת ומקזזת אותו מחיר..." 6. כזכור, ביום 31/3/05 נחתם הסכם המחאת זכויות בין חיר בוני הצפון לבין חברת רוטל, שמשמעותו החלפת חיר ברוטל בעבודה על פרויקט הבניה. הנתבעת הביעה את הסכמתה להמחאת הזכויות הנ"ל. לטענת התובעת, הנתבעת הייתה מודעת לכך שרוטל הינה חברת "קש", שמטרתה לחצוץ בין החייבים לנושיהם, ואף שיתפה פעולה עם החייבים על מנת להעלים מהתובעת נכסים. מעדויות הצדדים לא עולה מסקנה זו, לא במפורש ולא מכללא. בעבודתה של חיר בוני הצפון התגלו בעיות שונות. על כך העיד קאלש: "כבר כשחיר עבדה התחילו להתגלות בעיות. התחילו להיות תקלות ולמעשה העסק לא הלך כמו שצריך, היו בעיות בבניית המרתף, התחלנו לגלות כל מיני תקלות במהלך הביצוע של המרתף עצמו. מנהל העבודה בא ואמר שיש הרבה תקלות במהלך הבניה, זה לא בסדר וזה לא בסדר, עם כל מיני בעיות שגילינו במהלך הבניה..." (פרוטוקול הדיון מיום 11/9/08, עמ' 46, ש' 4-7). על רקע זה הסביר קאלש בעדותו מדוע הסכים להמחאת הזכויות מחיר בוני הצפון לרוטל: "... בשלב שהייתי ואחרי מה שעברתי איתם, באותה עת זה היה לדעתי הפתרון הטוב ביותר. קודם כל לא היה לי מה להפסיד, מבחינתי הפרויקט תקוע והיום ללכת ולמצוא קבלן חדש שיכנס ויעבוד זה יכול לקחת חודשים ואולי יותר, ואם אני מפסיק את העבודה לגמרי זה לא נראה טוב. ולכן, אמרתי לעצמי שאין לי מה להפסיד באותו שלב, אבל במקביל התחלתי לחפש גם חברות אחרות, ניהלתי מו"מ עם חב' אחרות שבסופו של דבר לא יצאו לפועל כי המחיר שהם ביקשו להשלמת הפרויקט לא התאים לי, והחלטתי לנסות ולהמשיך עם רוטל מה שבסופו של דבר זה היה נכון למרות הקשיים והבעיות, אבל זה היה לדעתי הדרך הנכונה ביותר." 7. בזמן אמת, בשנת 2005, הפעולות שנעשו להמחאת הזכויות מחיר בוני הצפון לרוטל נראו לגיטימיות ביותר לנתבעת, שכן הם נועדו לצמצם את הנזקים שנגרמו בהקמת הפרויקט. כל שקאלש ראה לנגד עיניו הוא הצלחת הקמת פרויקט הבניה, וזאת במיוחד לאור הבעיות שנגרמו במהלך עבודת חיר בוני הצפון. אין כל רבותא בכך שקאלש הסכים לעבוד עם רוטל במקום עם חיר בוני הצפון. החלטתו לעבוד עם רוטל נבעה משיקולים מקצועיים, ולא עמד מאחוריהם כל מניע הקשור ליצירת חברת קש ולהעלמת נכסים מהתובעת. אני מוצאת, כי בנוגע להמחאת הזכויות הנתבעת הייתה תמת לב ונטולת כל אינטרס שהוא להעלמת כספים מהתובעת. 8. במסגרת טענותיה, התובעת מנסה להצביע על זהות בין חיר בוני הצפון לבין רוטל באמצעות עדויות המצביעות על עבודתו של זיאד ברוטל, והפיכתה לחברה בבעלותו בשלב מאוחר יותר. כל מהלך הראיות, ניסתה התובעת למצוא קשר ישיר ואמיץ בין החייבים לרוטל, זהות בכלי העבודה (מנוף), זהויות במקום המפעל, זהויות בסוג העבודה, היכרות בין טוני חדאד (בעלים של רוטל) לבין זיאד וכד'. אינני מוצאת מקום להיכנס לנתוח זהויות החברות. אין בפניי תובענה להרמת מסך, ואינני צריכה לקבוע אם חיר ורוטל חד הם. יש לקבוע, אם זהויות אפשריות אלה היו ידועות לנתבעת והיא עצמה עיניה. מעדותו של קלאש, עולה כי עובדת ההיכרות בין רוטל לחיר נודעו לו רק במהלך התביעה. ניסים הוא שהמליץ על רוטל בפני קלאש. קלאש עשה בירור קצר באמצעות ביקור אצל טוני, התרשם כי ניתן לסמוך עליו והסכים להמחות הזכויות כפוף לתוספת ערבויות. השיקול הכלכלי שהנחה אותו הוא כי אם "ההימור" על רוטל לא יצליח יש בידיו ערבויות אישיות נוספים, ואם יצליח, הרי הרווח כולו שלו. טיעון זה משכנע והגיוני, כלכלי ומעשי מעבר לשיקולים זרים של לסייע לחיר להתחמק מנושיה. לא הוכח בפניי ולו כזית, כי קאלש ידע על הקשר בין חיר לרוטל במובן של יצירת "חברת קש". גם לא ברורה לי עמדתה של התובעת בעניין זה, אם אכן הדברים גלויים ופתוחים, מה יותר קל היה מלבקש "הרמת מסך" ולהטיל עיקולים אצל רוטל? תחת זאת, בחרה התובעת לתבוע את קאלש שאיננה אלא מחזיקה צד ג', שאין לה יד ורגל עם חובו של זיאד כלפי התובעת. 8. טענה נוספת של התובעת מתייחסת לאי הצגת יומני העבודה של הפרויקט בפני בית המשפט, ואת החשבוניות שהוצאו לאחר יוני 2005. הנתבעת המציאה כל הנדרש עפ"י הוראת ביהמ"ש ככל שזה נוגע לתקופה הרלבנטית לתביעה. אין משמעות להמצאת פרטים לגבי שנת 2007, שעה שהעיקול מתייחס לשנת 2005. זאת ועוד, טוענת התובעת כי המחאת הזכות שנעשתה ב-3/05 נעשתה עוד בטרם הוקמה רוטל. ראשית, רוטל הוקמה ב-2/05 , אף עד לא העיד על מועד מסוים, היה ברור כי רוטל נמצאת בתקופה זו בהקמה, גם בביקור לא נצפה המפעל פועל לתפארת, אלא הוקמה תשתית ראשונה בלבד, ולראיה אכן רוטל סיימה את הפרויקט לאחר זמן ממושך. אינני מוצאת כל סתירה במועדים עליהם העיד קאלש. ייתכן ושיקולים שונים הנחו את זיאד בהמחאת הזכות ולאו דווקא שיקולים מקצועיים, אך לא הוכח בפניי שהנתבעת היתה חלק משיקולים אלה, או שהיה לה אינטרס כלשהו לשתף פעולה עם החייבים לחמוק מנושיהם. סוף דבר: הוכח כי התחשבנותה של הנתבעת עם החייבת חיר בוני הצפון הסתיימה במארס 2005, טרם הטלת העיקול אצל הנתבעת. לא הוכח בפניי, כי במועד הטלת העיקול היו בידי הנתבעת נכסים המגיעים לחייבים. אף לא הוכח, שהנתבעת בדרך כלשהי שיתפה פעולה עם החייבת לחמוק מנושיה. הנתבעת הינה מחזיקה צד ג' תמת לב שענתה לצו העיקול כפי שהיה באותה עת. אני דוחה איפוא את התובענה נגד הנתבעת, ומחייבת את התובעת בהוצאות הנתבעת בסך 10,000 ₪ + מע"מ. הברחת נכסים