סילוק יד מחניה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סילוק יד מחניה:

השאלה הטעונה הכרעה בתובענה שלפני היא האם בעל דירה אשר מכר זכויותיו, לא הופיע לדיונים, בחר שלא להעיד ולא לזמן עדים מטעמו ובכלל זה רוכשי הדירה, זכאי לסעד של סילוק-יד מחניה הצמודה לדירה.

כללי
1. זו תביעה למתן צו לסילוק ידו של הנתבע מחניה המסומנת כט' בתשריט הבית המשותף המצוי בשד' הרצל 12, והידוע כחלקה 130 בגוש 30138 בירושלים (להלן: "החניה" ו "הבית המשותף" בהתאמה).
התובעים היו בעת הגשת התביעה הבעלים של דירה מס' 18 בקומה ב' בבית המשותף. לאחר שהוגשה תביעה זו, מכרו את דירתם לאחרים.
הנתבע הוא בעל דירה מס' 17 בבית. הנתבע הוא נכה 100% המתנייד באמצעות כיסא גלגלים ואמו משמשת כאפוטרופסותו הטבעית. הנתבע עושה שימוש בחניה הנמצאת ליד מעלית הבית המשותף.
לטענת התובעים, הנתבע חונה שלא כדין בחניה כט' הצמודה לדירתם, ועל-כן הם מבקשים להורות על סילוק ידו ממנה.
הנתבע ביקש לדחות את התביעה, שכן החניה בבעלותו לאחר שנמכרה לו יחד עם הדירה.

הודעת צד ג' שהגיש הנתבע כנגד החברה הקבלנית אשר בנתה את הבית המשותף, חברת ישראל אדלר ובנו חברה להשקעות בע"מ (להלן: "החברה הקבלנית" או "הקבלן") נדחתה בהחלטתי מיום 5.1.06.

ראוי לציין, כי בית המשפט ניסה להביא הצדדים להסכם פשרה. היתה נכונות מלאה מצד ב"כ הנתבע ואולם בשל אי התייצבות התובעים ובשל נוקשות בלתי מובנת ובלתי מתפשרת של ב"כ התובעים, עו"ד יהונתן צבי, לא צלח הדבר.

טענות התובעים
2. לטענת התובעים, בשנת 1998 רכשו את דירתם מהגב' אסתר פרץ. יחד עם הדירה רכשו גם את חניה כט', כפי שסוכם בהסכם המכר שצורף לכתב התביעה (נספח א' לכתב התביעה).
לטענתם, המקרקעין עליהם נבנה הבית המשותף היו בבעלות חמישה בעלים, שהתקשרו ב"עסקת קומבינציה" עם החברה הקבלנית. במסגרת עסקה זו, הוסכם בין הבעלים לחברה הקבלנית על חלוקת הדירות, המחסנים והחניות שייבנו. דירת התובעים, דירה מס' 18, הועברה יחד עם חניה כט' לאחד הבעלים, מר דה קאלו. לאחר מכן מכר מר דה קאלו את הדירה לגב' פרץ, אשר מכרה אותה לתובעים.
מכאן, שדירה מס' 18 וחניה כט' מעולם לא היו בבעלות החברה הקבלנית, ועל כן, מעולם לא יכלה החברה הקבלנית למכור לנתבע את חניה כט'.
התובעים סמכו את תביעתם על צו רישום הבית המשותף, אשר נרשם ביום 31.1.2005 ועל פיו חניה כט' צמודה לדירת התובעים.
לטענתם, על פי סעיף 125 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, הרישום בפנקסי המקרקעין של מקרקעין מוסדרים, מהווה ראיה חותכת לתוכנו, ועל כן מדובר בראיה חותכת לכך שחניה כט' בבעלות התובעים.
לבסוף, טענו התובעים כי הוכח שהנתבע הסיג את גבולם שלא כדין ולפיכך יש לקבל את התביעה.

טענות הנתבע


הגב' חנה צברי, אם הנתבע, אפוטרופסיתו הטבעית, טענה כי כאשר רכשה את הדירה בשמו ועבורו בשנת 1992, הבהירה לחברה הקבלנית שהיא זקוקה לחניה קרובה למעלית ורחבה דיה לרכב מותאם לנכים, שכן הדירה נרכשת עבור בנה שהינו נכה 100% ומרותק לכיסא גלגלים. ואכן, מאז קיבלה את החזקה בדירה חנתה בחניה כט' אשר מסרה לה החברה הקבלנית בהתאם לבקשתה.


לטענת ב"כ הנתבע, התובעים כשלו בהוכחת זכותם הקניינית בחניה, והרישום במרשם המקרקעין אינו חזות הכל. מלבדו, לא הביאו התובעים ראיות, ואף הם עצמם נמנעו מלהעיד ולמסור גרסה עובדתית לתביעתם.
המרשם לא היה קיים עת נבנו החניות וחולקו בין בעלי הקרקע לבין החברה הקבלנית ועל כן אין לקבל את טענת התובעים כי הסתמכו על הרישום בתום לב, על פי סעיף 125 לחוק המקרקעין.
יתירה מכך, התובעים לא חנו בחניה כט' כאשר גרו בדירה, וגם בעת מכירת הדירה ללוין, לא הסתמכו על הרישום, שכן במבוא להסכם המכר שבינם ובין לוין, נכתב: "והואיל: וכיום כל הבניין איננו רשום כבית משותף...".

עוד הוסיף ב"כ הנתבע כי התובעים נמנעו מלהביא ראיות כתשריט חלוקת החניות, הסכמי החלוקה וכיו"ב ועל כן חלה ההלכה לפיה בעל דין אשר נמנע מלהביא ראיה רלוונטית המצויה בהישג ידו, חזקה כי לו היה מביא את אותה ראיה, היתה פועלת כנגדו.
מאידך, הנתבע עשה כל שנדרש ואף למעלה מכך, על מנת להציג בפני בית המשפט תמונה מלאה ושלמה של מסכת העובדות אשר בסופה התברר שחניה כט' נמכרה בפועל לנתבע, הגם שנרשם בחוזה המכר מספר חניה אחר.
הנתבע הוסיף כי במשך 10 שנים לפחות, מאז נמסרה לראשונה החזקה בדירות לדיירים, עשה הדייר רחמים ברוך שימוש בחניה 19, אשר לטענת התובעים, היא חניית הנתבע, ומאידך במשך כל אותן שנים, הנתבע קיבל את חניה כט' ועשה בה שימוש ייחודי.
במשך כל השנים הללו, איש לא טען כנגד השימוש שעשה הנתבע בחניה, או דרש את הפסקת השימוש כאמור. בעלי הדירה הקודמים לתובעים, הגב' פרץ, בעצם התנהגותה במשך שנים רבות, נתנו את הסכמתם המפורשת או מכללא לשימוש שעשה הנתבע בחניה כט. ואף התובעים עצמם המשיכו את ההסכמה בשנים 1998-2004, מיום בו רכשו את הדירה ועד פרוץ הסכסכוך.
על יסוד כל אלה, ביקש הנתבע לדחות את התביעה מכל וכל.

דיון והכרעה
4. בפתח הדיון הצהיר ב"כ התובעים כי אין בדעתו להגיש ראיות לבית המשפט, לבד מתיק הבית המשותף. ואכן, לא נשמעה כל עדות מטעם התובעים, למעט עדות הזמה של עו"ד אבנר בנימין, אשר ייצג את הנתבע בהסכם המכר לרכישת דירתו.
מטעם הנתבע, העידו אמו, הגב' חנה צברי וכן נציגי הקבלן, מר צור אדלר, מנכ"ל החברה ומר מוטי קוצר, מנהל המכירות של החברה הקבלנית.
עוד העידו מטעם הנתבע דיירים נוספים בבית המשותף, מר אריק שישפורטיש, הגב' תמר טננבוים, הגב' כרמלה בלאס והגב' ברוריה גיספן.
לאחר עיון בכתבי הטענות, שמיעת העדים מטעם הנתבע וסיכומי ב"כ הצדדים, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות מהטעמים שיפורטו בהמשך.

סמכות בית המשפט


בדיון מיום 17.1.05, הגיעו ב"כ הצדדים לידי הסכמה דיונית, אשר קיבלה תוקף של החלטה המקנה לבית משפט זה סמכות להכריע ביחס לזכויות הקנייניות בחניה:

"מוסכם כי לבית משפט זה תהא סמכות לדון בתובענה שהוגשה ובכלל זה לקבוע זכויות קנייניות לגבי החנייה נשוא התביעה".

ב"כ התובעים התנגד לאחר מכן, למתן סמכות עניינית לבית משפט זה, וטען כי מעולם לא נתן הסכמתו לכך.
אין בידי לקבל התכחשות זו של ב"כ התובעים. הסכמת הצדדים מופיעה כאמור בפרוטוקול הדיון בו נכחו ב"כ הצדדים ועל-כן אין מקום לשנות מהחלטה זו.

הרישום וראיות הצדדים
5. כידוע, על התובע המבקש כי בית המשפט ייעתר לסעד המבוקש על ידו, מוטל נטל ההוכחה, על פי הכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה". מכאן שעל התובע מוטל הנטל להוכיח את יסודות תביעתו.
פועל יוצא מכלל זה הוא כי בעל דין אשר מלהעיד או מהבאת עד רלוונטי, יפעל הדבר לרעתו, כפי שנפסק לא אחת. כך נקבע למשל בע"א 548/78, אותו מרבים לצטט ולאזכר בפסיקת בתי המשפט:

"... כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו... הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר, נגד מי שנמנע מהצגתה"(ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736 בעמ' 763).

ראה לעניין זה גם דברי כב' השופט י' קדמי בספרו, על הראיות, הדין בראי הפסיקה, חלק שלישי, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד-2003 בעמ' 1649 והכלל המצוטט שם מפסק הדין בע"א 465/88 הבנק למימון וסחר נ' מתתיהו, פ"ד מה(4)651, בעמ' 658:
"אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד שיש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה שכנגד".

לא רק שהתובעים בעצמם לא העידו בבית המשפט אלא גם אלה שרכשו מהם את הדירה, ואלה השוכרים מטעמם. עובדה זו מלמדת שאין להם כל עניין בתוצאות ההליך ובקבלת הסעד שבמסגרתו.

6. כאמור, הצהיר ב"כ התובעים כי אין בדעת התובעים להגיש ראיות נוספות מעבר לרישום המקרקעין, ואכן התובעים לא העידו ולא מסרו את גרסתם העובדתית באשר לטענותיהם.
על פי צו רישום הבית המשותף, שהגישו התובעים, חניה כט' צמודה לדירת התובעים, ואילו לדירת הנתבע הוצמדה חניה יט'.

ואולם, במקרה זה, הראיות והעדויות שהוצגו מטעם הנתבע מלמדות כי הצדק במקרה זה דווקא עם הנתבע.
הגב' חנה צברי, אמו של הנתבע, הגישה תצהיר עדות ראשית מפורט וכן העידה באריכות ונחקרה בחקירה הנגדית. מעדותה עולה השתלשלות העניינים ביחס לחניה החל מהמו"מ שנערך בינה ובין הקבלן ועד היום.
מעדותה עולה, כי לאחר שקיבל הנתבע את כספי הפיצויים בגין התאונה המצערת אשר כתוצאה ממנה לקה בשיתוק מוחין והפך לנכה, ביקשה לקנות עבורו דירה אשר תתתאים למוגבלותו.
כבר בעת המו"מ עם החברה הקבלנית, אשר נציגיה במו"מ היו מנהלה מר צור אדלר ולאחר מכן, נציג המכירות מר מוטי קוצר, הדגישה אם הנתבע את הצורך בחניה רחבה וקרובה למעלית הבית המשותף, על מנת שהנתבע, יוכל לעשות שימוש בחניה.
ואכן, בהתאם לבקשתה, הבטיח לה הקבלן כי תקבל את מקום החניה שביקשה והדירה נרכשה כאשר הוצמדה לה חניה כט'. במעמד קבלת החזקה בדירה בשנת 94', מסר לה הקבלן את חניה כט'.
לדבריה, כתוצאה מבלבול אצל הקבלן, בחוזה הרכישה של דירתה נרשמה בטעות חניה 19 במקום חניה 29.
אך, בפועל, מאז נכנסה לגור בדירה עם הנתבע, בשנת 94', השתמשו באופן קבוע ורצוף בחניה. מדובר בחניה יחידה בבית המשותף, הנגישה והמותאמת לנכים ומאז שנת 94', ועד שפרץ הסכסוך עם התובעים, בשנת 2003, במשך 9 שנים, איש לא טען לזכויות נוגדות בחניה, גם לא הדיירת הקודמת לתובעים, הגב' אסתר פרץ וכך גם התובעים עצמם, במשך 5 שנים.

7. דיירים נוספים בבית המשותף שהעידו מטעם הנתבע, שפכו אור על השתלשלות העניינים בכל הנוגע לחלוקת החניות בבית המשותף.
כך, מסר העד מר אריק שישפורטיש, המתגורר בבית המשותף, כי כפי שהעידה אם הנתבע, להסכם המכר שנכרת עמו ביחס דירתו, לא צורף תרשים כנדרש. לדבריו, היה בלבול רב בנושא החניות ומאז שהחל לגור בדירתו שבבית במשותף, בשנת 94', חונה בחניה כט' הגב' צברי.
כך העידה גם הגב' תמר טננבוים, שכנה נוספת בבניין, כיצד הצביעו נציגי הקבלן על החניה המיועדת לה, בעת מסירת החזקה בדירה, באופן דומה לזה שתיארה הגב' צברי. עוד הוסיפה הגב' טננבוים, שהיא מכירה את הגב' צברי מאז שנכנסה לגור בדירתה, ואכן היא חונה בחניה כט' מאז שהם נכנסו לדירה. עוד העידה שהגב' צברי סיפרה לה שקנתה את הדירה בגלל החניה ועל הסכסוך עם התובעים. לדבריה, ניסתה לדבר עם התובעת כדי למצוא פתרון לסכסכוך שבין הצדדים, אך ללא הועיל.
עוד ציינה הגב' טננבוים, שהתובעים עברו לגור בדירה אחרת והם אינם מתגוררים עוד בדירה 18.

הגב' כרמלה בלאס, דיירת נוספת בבית המשותף העידה כי מאז שנכנסה לגור בבית, ראתה את אם הנתבע חונה בחניה כט'.

הגב' ברוריה גיספן, העידה שכאשר רכשה דירה בבית המשותף, לא ידעה איזו חניה תינתן לה. היא ביקשה חניה קרובה למעלית, אך לבסוף קיבלה חניה בכניסה ב' בעוד היא מתגוררת בכניסה א' של הבית המשותף. לדבריה, מאז ומתמיד, חנו הנתבע ואמו בחניה כט'. עוד מסרה כי התובעים מכרו את דירתם בכניסה ב' וקנו בכניסה א' מעל דירתה.
אציין שעדויותיהם של הנ"ל מקובלות ומהימנות עלי ואני מקבלן ללא סייג.

8. מאידך, נציגי הקבלן, אשר הוזמנו לעדות על ידי הנתבע, טענו בעדויותיהם כי חניה כט' אינה בבעלות הנתבע.
מר צור אדלר העיד שיחד עם עורך דין שייצג את הקבלן, עבר מדירה לדירה בבית המשותף, והראה לדיירים היכן נמצאת חניה של כל אחד מהם. מאחר, שלא לקח חלק במו"מ עם הנתבע, לא היה בידו להעיד על המו"מ.
התרשמתי כי בעדותו התחמק מר אדלר ממתן תשובות לשאלות מהותיות.
לא אחת, השיב כי אינו יכול להכחיש או לאשר, עובדות שונות שהוצגו לו, כאשר נשאל האם ידוע לו על מה נסבה המחלוקת בתיק זה השיב, בשלילה ועוד כהנה תשובות מתחמקות.
לפיכך, גם את עמדתו שהקבלן לא יכול היה למכור לנתבע את חניה כט', שכן חניה זו היתה שייכת על פי הסכם הקומבינציה לבעלי הקרקע, משפחת דה-קאלו, לא היה בידי לאמץ.
מר מוטי קוצר שימש כמוכר הבלעדי של כל הפרוייקט ומתגורר בבית המשותף מיום הקמתו.
בעדותו מסר שבעת שניהל מו"מ למכירת הדירה עם אם הנתבע, היא ביקשה לקבל חניה שתתאים לצרכי הנתבע, אך הוא הבהיר לה "מהרגע הראשון" שלא ניתן לתת לה את החניה שבמחלוקת, שכן היא שייכת לבעלי הקרקע, על פי הסכם הקומבינציה.
מר קוצר לא זכר אירוע, כפי שתיאר צור אדלר, בו דפקו על דלתות הדיירים והראו לכל אחד את החניה שלו.
עוה"ד אבנר בנימין, אשר ייצג את אם הנתבע ברכישת דירתה, העיד כי הקבלן ידע שהנתבע לו מכר את הדירה הוא נכה הנזקק לכיסא גלגלים וזקוק לחנית הנכים היחידה בבניין.

9. שוכנעתי, כי ההסתמכות הבלעדית של התובעים על הרישום בפנקסי המקרקעין בענייננו, אל מול הראיות שהגישו הנתבעים ויתר המסמכים והעדויות שהתווספו והתגבשו לתמונה בהירה, אינה מספקת להוכחת תביעתם במקרה זה ולמתן הסעד המבוקש.
התובעים הגישו תביעתם ביום 5.9.04. שעה שהוגשה התביעה, טרם נרשם הבית המשותף בפנקסי רישום מהקרקעין.
רישום הבית המשותף הוסדר ביום 3.1.05, והסתמכות התובעים על הרישום, אשר לא היה קיים עת הוגשה התביעה, אין די בה, בנסיבות הענייין, כדי להרים את נטל ההוכחה המוטל עליהם כתובעים.
כיום, התובעים אינם בעלי דירה 18, לה צמודה החניה לטענתם, לאחר שמכרו את הדירה לסטיוארט ומרלין לוין, על פי הסכם מכר מיום 28.3.05.
יצויין כי הסכם המכר שנערך בין התובעים לרוכשים האחרונים, מפרט כי לדירה צמודים חניה ומחסן, אך אינו נוקב במספר החניה, ותביעה זו, שבמהלכה נכרת הסכם המכר בין התובעים ללוין, לא מוזכרת בהסכם המכר כלל וכלל.
התובעים לא מצאו לנכון להעיד בבית המשפט, או להזמין לעדות את בעליה החדשים, אשר נראה כי אינם מתגוררים בדירה בעצמם.
אל מול הרישום, עומדות ראיות הנתבע, אשר מובילות למסקנה המתבקשת כי חניה כט', שייכת דווקא לנתבע.
התובעים לא המציאו את תשריט הבית המשותף, כפי שהיה כאשר נמכרו הדירות בבניין, והתשריט שהוגש בצירוף לצו רישום הבית המשותף, הינו תשריט מאוחר אשר לא ניתן ללמוד ממנו על חלוקת החניות, כפי שהיתה בעת רכישת הדירות.
טענת התובעים, לפיה הקבלן לא יכול היה למכור לנתבע את חניה כט', שכן זו היתה בבעלות בעלי המקרקעין עליהם בנוי הבית המשותף, נשארה טענה בעלמא ולא הוכחה כדבעי.
בעלי המקרקעין, בני משפחת דה-קאלו, או נציגם, לא הוזמנו לעדות, וכל שהתובעים הביאו להוכחת טענתם זו, הוא פלט פקס מיום 15.9.91 ובו "רשימת החניות והמחסנים שיימסרו לבעלים". בין מספרי החניות המופיעים בו, מופיעה חניה 29. ואולם, לא הוכח כי אותה חניה 29 היא חניה כט' השנויה במחלוקת, כפי שהיא מופיעה במרשם המקרקעין, ומכל מקום לא ידוע מהו תוקפו ומעמדו של פלט פקס זה.
עדים משמעותיים שסביר להניח שהיה בידם לשפוך אור על הסוגיה דנן, לא הובאו מטעם התובעים. כך, לא הוזמנה לעדות הגב' אסתר פרץ, אשר רכשה את הדירה מאת בעלי המקרקעין דה-קאלו, ולאחר מכן, מכרה לתובעים. סבורני כי עדה זו, אשר רכשה את הדירה מבעליה המקוריים, היה בחזקתה המידע להעיד מה נכלל בהסכם המכר איתה, ומהם החלקים ברכוש משותף, אשר הוצמדו לדירה.



נוסף לאמור לעיל, עולה תהייה ביחס להסכם המכר של הנתבע והחניה המופיעה בו.

על פי הסכם זה, החניה הנמסרה לנתבע היא חניה 19. ואולם, חניה זו נמסרה גם לדייר נוסף בבית, מר רחמים ברוך, אשר גם בהסכם המכר שלו מיום 14.6.92,(נספח י'1) לתצהיר עדות הגב' חנה צברי, מצויין כי החניה הנמכרת לו היא חניה 19.
מכאן שטענת התובעים כי חניה 19 היא חניית הנתבע, אינה מתיישבת עם העובדה שהיא נמכרה למר ברוך, על פי הסכם המכר שנכרת עמו.
לכך יש להוסיף את טענת הנתבע בכתב ההגנה, כי הוא עושה שימוש בחניה כט', מאז קיבל לחזקתו את הדירה בשנת 1994.
במשך השנים מאז, לא טענו התובעים כנגד השימוש בחניה, עד אשר "התעוררו" התובעים משנתם, והגישו תביעתם זו.
לתובעים קדמה, כאמור בעלת הדירה, הגב' אסתר פרץ, אשר לא טענה כנגד הנתבע כי החניה בבעלותה, וגם לאחר שהתובעים רכשו את הדירה, בשנת 1999 לא טענו כנגד שימוש הנתבע בחניה, עד אשר החל הסכסוך בשנת 2003, אשר לא ברור מה הסיבה להתפרצותו.
החזקת הנתבע בחניה במשך שנים כה רבות, מעידה על כל שהעידו יתר הראיות, על כך שהחניה נמסרה לנתבע כדין.



סיכומו של דבר- התובעים ביססו תביעתם אך ורק על מירשם המקרקעין, על פיו צמודה חניה כט' לדירתם.

ואולם, מדובר ברישום שהוא מאוחר להגשת התביעה, ועומד בסתירה לכל המסכת הראייתית שנשמעה בפני.
אכן, הדרך לתיקון רישום בפנקס המקרקעין אינה במסגרת התובענה שלפני, אולם, במסגרת הליך זה, אני קובע כי לא די ברישום עליו מסתמכים התובעים, ללא העדת בעלי הדין, כדי להעניק להם הסעד המבוקש.
ראיות הנתבע היו ראיות חזקות ומהימנות, ומהן עולה, כי במשך שנים רבות, עשה הנתבע שימוש בחניה כט', בלא כל מחאה מצד כלשהו.

נוכח האמור, אני דוחה את התביעה.
הוצאות משפט-התובעים ישלמו לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בצירוף מע"מ.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. סילוק יד קיבוץ

  2. סילוק יד מחניה

  3. תביעה לסילוק יד מחנות

  4. עיכוב ביצוע סילוק יד

  5. תביעה לסילוק יד ממקרקעין

  6. סילוק יד ממקרקעין בקיבוץ

  7. תביעה לסילוק יד נגד קיבוץ

  8. תביעה לסילוק יד וצו הריסה

  9. תביעה לסילוק יד וצו מניעה

  10. סילוק יד של קיבוץ ממקרקעין

  11. הדבקת צו לסילוק יד על הדלת

  12. תביעה לסילוק יד מבית המריבה

  13. סילוק יד ממקרקעין לא מוסדרים

  14. תביעה לפינוי וסילוק יד ממקרקעין

  15. תביעה לסילוק יד בסדר דין מקוצר

  16. תביעה לסילוק יד מדירה בירושלים

  17. תביעה של המינהל לפינוי וסילוק יד

  18. תביעה לסילוק יד ממבנה משמש כמועדון

  19. בקשת רשות להתגונן בתביעה לסילוק יד

  20. תביעה לסילוק יד ממקרקעין בכפר בדואי

  21. תביעה לסילוק יד ופינוי על ידי ועד מקומי

  22. תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק יד ממקרקעין

  23. סילוק יד ממקרקעין בגין הפרת הסכם שכירות

  24. תביעת סילוק יד בבית המשפט לענייני משפחה

  25. תביעה לסילוק יד ממקרקעין סדר דין מקוצר

  26. בקשה לפנות ולסלק את ידם של הנתבעים מהמקרקעין

  27. סילוק יד ממקרקעין שביחס אליהם נחתם הסכם פיתוח

  28. תביעת המדינה להורות על סילוק ידם של הנתבעים ממקרקעין שבבעלותה

  29. תביעה לפינוי וסילוק יד מדירה בה התגוררו הוריו של הנתבע בטרם פטירתם

  30. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון