קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פינוי מחזיק במקרקעין משנות השמונים / סילוק פולשים לצורך פינוי בינוי: התובעת היא חברה ממשלתית עירונית שהוקמה לפני שנים רבות לצורך פינוי ובינוי שכונת "כפר שלם" שבדרום תל אביב. התובעת היא הזכאית להירשם כבעלים של חלקה 138 וחלקה 168 בגוש 6137, אשר הבעלים הרשום שלהן כיום היא מדינת ישראל. התובעת הגישה תביעה זו לסילוק ידם של הנתבעים ממקרקעין שהינם מחזיקים בתחומי החלקות הנ"ל, בכתובת: רח' מ"א מס' 12. לטענת התובעת, הנתבעים פלשו בשנת 1999 למקרקעין, תפסו בהם חזקה, ואף הקימו עליהם מבנים, כל זאת ללא הסכמת התובעת וללא כל זכות שבדין, ועל כן יש לחייבם לסלק ידם מהמקרקעין. עם הנתבעים 5 - 6 הושג הסדר פשרה. המשפט התנהל אפוא רק כנגד הנתבעים 1 - 4. הנתבעים מעלים את הטענות הבאות: כי בשנת 1980 הם הקימו במקום אורוות סוסים, והמקרקעין מאז הם בשימוש בלעדי שלהם. כי במהלך שנות ה-80 הם הקימו במקרקעין גם מבנה של לול תרנגולות, ולאחר מכן גם מחסן (בית עסק) לעיבוד וחיתוך תריסים, ברזל ואלומיניום. כי בשנת 1997, בנו הנתבעים במקרקעין את הבתים בהם הינם מתגוררים כיום. בית הנתבעים 1, 2 נבנה באופן שחלק מהבית נבנה על שטח האורווה. ביתו של הנתבע 3 (שהוא אביו של הנתבע 1) נבנה במיקום שבו היה לול התרנגולות. כי הם השקיעו כספים מרובים בבניה, והכל בידיעת התובעת. כי התובעת ידעה כל השנים על החזקתם במקרקעין, ומעולם לא פנתה אליהם ולא העלתה כל טענה בענין. כי הם בני רשות במקרקעין, מכח עצם ההחזקה רבת השנים במקרקעין, בידיעת התובעת. כי הרשות, בנסיבות הענין, אינה ניתנת לביטול, ולחלופין, ניתנת לביטול אך ורק כנגד תשלום פיצוי הולם בגין השקעותיהם במקרקעין. כי זכותה של התובעת לפעול כנגדם מותנית בניהול מו"מ עמם, אך בפועל כלל לא נוהל עמם, טרם הגשת התביעה, מו"מ בדבר פינוי כנגד פיצוי. מעמדה של התובעת, וסמכותה להגיש תביעה זו ביום 28/7/04 נחתם חוזה בין מינהל מקרקעי ישראל (אשר מנהל את מקרקעי ישראל) לבין התובעת. בחוזה נקבע כי הקרקעות המפורטות ברשימת הגושים והחלקות נספח ג' "הועברו לחלמיש במכר (קרי זכויות בעלות מלאות)". בין הקרקעות הללו שבנספח ג' כלולות בין היתר חלקות 138 ו-168 בגוש 6137, אשר בתחומן נמצאים המקרקעין נשוא תובענה זו. אם כן, המקרקעין נשוא התביעה הועברו לתובעת, בזכויות בעלות מלאות, אם כי הבעלות הרשומה עד היום היא על שם המדינה. עוד נקבע, בחוזה הנ"ל, כי התובעת היא שתבצע את המשך הפינויים ב"שטחי חלמיש", וכי התובעת תגיש תביעות לפינוי ולתשלום דמי שימוש כנגד מחזיקים שאינם זכאים לדמי פינוי. בסעיף 2 לחוזה נקבע, שהחלטה 995 של מועצת מקרקעי ישראל מצורפת לחוזה כחלק בלתי נפרד הימנו, וכן כי במקרה של סתירה בין הוראות החוזה לבין ההחלטה הנ"ל, יחול האמור בהחלטה. סע' 12.8 ו-12.9 להחלטה 995 מסמיכים את התובעת להגיש תביעות סילוק יד "כנגד מחזיקים אשר המשא ומתן לפינויים מוצה, ללא שהושגה עימם הסכמה". טענת הנתבעים היא, אפוא, כי כלל לא נוהל עמם משא ומתן לפינויים, ובוודאי שלא מוצה, ועל כן, התובעת (לטענתם) פועלת בחוסר סמכות, בלא שקיימה את התחייבויותיה, המהוות תנאי מקדמי להגשת תביעה זו. התשובה לכך היא, כי הסעיפים המדברים בהגשת תביעות כנגד מחזיקים אשר המו"מ לפינויים מוצה, עוסקים, כך עפ"י ההגיון הפשוט, רק באותם מחזיקים אשר עשויים להיות זכאים לפיצוי כנגד הפינוי. עם מחזיקים אלה, אכן יש לנהל מו"מ, ולמצות את המו"מ, ורק לאחר מכן (אם לא הושגה הסכמה), להגיש תביעה לסילוק יד. לעומת זאת, מחזיקים אשר אינם מחזיקים בנכס לפחות מיום 1/4/87, אינם זכאים ואינם עשויים להיות זכאים לפיצוי כספי, וממילא - אין על מה לנהל איתם משא ומתן לפינוי, ואין צורך לנהל עמם משא ומתן לפינוי. על מחזיקים אלה - חל סעיף אחר, הוא סעיף 15.5 לחוזה העברת הזכויות, המסמיך את התובעת להגיש תביעות לפינוי ולתשלום דמי שימוש "כנגד מחזיקים שאינם זכאים לדמי פינוי". האמור לעיל מעורר את השאלה (שתידון בהמשך) ממתי מחזיקים הנתבעים במקרקעין נשוא התביעה. נטל ההוכחה בכתב התביעה נטען כי התובעת היא הזכאית להירשם כבעלת המקרקעין והזכאית להחזיק במקרקעין, ולחלופין, פועלת מכח הסמכה של הבעלים (מדינת ישראל) וכשלוחתו, וכן כי הנתבעים מחזיקים במקרקעין כפולשים ומסיגי גבול. די לתובעת להוכיח את היותה הזכאית להירשם כבעלת המקרקעין או היותה זכאית להחזיק במקרקעין (ואת זאת עשתה), או את הסמכתה כשלוחה של מדינת ישראל (וגם את זאת עשתה), ומכאן ואילך הנטל על הנתבעים להוכיח את זכותם להחזיק במקרקעין (ע"א 127/77 קפה נ' לוי פד"י לא (3) 455, בעמ' 464, ת.א. (ת"א) 16482/90 עת"א נ' גרינשטיין פס"מ תשנ"ג (4) 353, בעמ' 358, וכן סעיף 30 לפקודת הנזיקין). ואם הנתבעים טוענים, כחלק מהגנתם, כי מחזיקים הם במקרקעין עוד לפני יום 1/4/87, וכי עובדה זו מקנה להם זכות לפיצוי, זוהי טענת הגנה, ועליהם הנטל להוכיחה. ממתי מחזיקים הנתבעים במקרקעין? עיקר המחלוקת בין הצדדים הוא בשאלה מהו המועד (פחות או יותר) שבו תפסו הנתבעים את החזקה במקרקעין נשוא התביעה. התובעת טוענת - בשנת 1999. הנתבעים טוענים - בשנת 1980. הנתבע 3 (שהוא אביהם של שני האחים, הנתבעים 1, 4) העיד בתצהירו כי בשנת 1980 הקים אורוות סוסים שפעלה במקרקעין, וכי המקרקעין היו בשימוש בלעדי שלהם. בהמשך, במהלך שנות ה-80 הם הקימו (לפי תצהירו) גם מבנה של לול תרנגולות, ולאחר מכן מחסן (בית עסק) לעיבוד וחיתוך תריסים, ברזל ואלומיניום. הנתבעים מאשרים כי את בתי המגורים בנו במקרקעין רק בשנת 1997. להפרכת טענה זו, הגישה התובעת חוות דעת מומחה מטעמה, מר ברנרד גטניו, מודד מוסמך ומומחה בפענוח צילומי אויר ומיפוי פוטוגרמטרי (מדידה מצילום). המומחה צירף לחוות דעתו מספר מפות פוטוגרמטריות. מפה מס' 1 מבוססת על תצלום אויר (תצ"א) מיום 17/6/88, שנלקח מן המרכז למיפוי ישראל (התצ"א הוגש וסומן כמוצג נ/1). התצ"א, ומפה מס' 1 המבוססת עליו, משקפים את כל הבנוי במקרקעין נשוא התביעה, נכון לשנת 1988. המומחה קובע בחוות דעתו, כי בשנת 1988 אין כל בניה בשטח. המומחה מצרף מפה נוספת, מפה מס' 2, אשר מבוססת על תצ"א מיום 1/12/04. במפה זו מסומנים שלשה מבנים. מפה מס' 3 מראה את אותם שלשה מבנים, כשהם מסומנים בקוים, והיא מראה (כפי שקובע המומחה בחוות הדעת) כי הבנוי על המקרקעין, כפי שנצפה בתצ"א משנת 2004, לא היה בנוי על המקרקעין בשנת 1988. מפה מס' 4 נעשתה עפ"י מדידה קרקעית משנת 2007, ובה מסומן כל הבנוי על המקרקעין בשנת 2007. גם במפה מס' 5 מופיע כל הבנוי על המקרקעין בשנת 2007, אלא שבמפה זו ניתן לראות כי ישנן תוספות בניה, הקיימות בשנת 2007, אשר לא היו קיימות בשנת 2004 (מסומנות במפה מס' 5 בקוים). החשובים ביותר לענייננו הם המפה מס' 1 והתצ"א משנת 1988, אשר מוכיחים כי בשנת 1988 לא היו כל מבנים, או סככות, או מחסנים, במקרקעין נשוא התביעה. הדבר מפריך, בראיות אובייקטיביות וחד משמעיות, את טענת הנתבעים כי בשנת 1980 הקימו במקום אורווה, וכי בהמשך הקימו גם לול, וכן מחסן (בית עסק). כל הדברים האלה חייבים היו להיראות בתצ"א משנת 1988, ואם אינם נראים שם - על כרחך אתה אומר כי הם פשוט לא היו. המצלמה הרי אינה משקרת. טוען ב"כ הנתבעים כי התצ"א, בצירוף עדותו של המומחה בביהמ"ש, מוכיחים דווקא היפוכו של דבר, היינו, שכן היו מבנים וסככות במקרקעין, בשנת 1988. כך אמר המומחה בח"נ בבית המשפט: "אני מראה את הצילומים המקוריים ... אני מסמן בעט כחול באליפסה את התחום שבו מחזיקים הנתבעים. הצילום הזה משנת 88" (פרו', עמ' 13, ש' 15 - 17). די לעיין בתצ"א, בחלק אותו סימן המומחה בעט, בצורת אליפסה, כדי להיווכח ב"כתמים לבנים" המצויים שם, המהווים מן הסתם מבנים או סככות כלשהן. כמו כן, בתוך האליפסה נראה בבירור גם בית ממש, בית מגורים. ואכן, המומחה נתבקש בחקירתו להצביע על כל המבנים הנמצאים בתוך השטח אותו סימן באליפסה, ותשובתו: "אני מצביע בתצלום על אוסף של מבנים וסככות, כל הנקודות הבהירות בתוך אליפסה שסימנתי בעט, רואים צורות גיאומטריות שונות" (עמ' 16, ש' 19 - 20). ובהמשך גם אישר המומחה כי ישנם גם מבנים נוספים בתוך השטח המסומן באליפסה, והמצויים מחוץ ל"מיתחם העצים" (פרו', עמ' 16, ש' 24 - 26). הנה כי כן, התצ"א בצירוף עדות המומחה מוכיחים לכאורה בצורה ברורה כי בשנת 1988 כבר היה שטח המוחזק בידי הנתבעים ובו, כדברי המומחה, "אוסף של מבנים וסככות". אמרתי "לכאורה", משום שמסתבר שהאמור לעיל מבוסס על טעות של המומחה במיקום האליפסה, קרי, השטח שבו מחזיקים הנתבעים. בחקירה החוזרת סימן המומחה, בעט אדום, לא על גבי התצ"א, כי אם על גבי המפה הפוטוגרמטרית מס' 1 (אשר מבוססת על התצ"א הנ"ל), את "מיתחם העצים". לפי סימון זה ברור כי "מיתחם העצים", הנראה בתצ"א, מצוי רובו ככולו מחוץ לשטח המוחזק בידי הנתבעים. ואכן, המומחה אישר: "אני מצביע על המבנים השונים שרואים בתצלום האויר, שנראים גם ככתמים לבנים, והם כולם ממוקמים ללא יוצא מן הכלל מחוץ לשטח התובענה" (עמ' 18, ש' 26 - 27). על כך שהמומחה טעה בסימון האליפסה בעט כחול על גבי התצ"א ניתן ללמוד מעצם העובדה שבתוך תחום האליפסה מצוי, בבירור, בית מגורים (כנראה בית משותף). זאת שעה שהנתבעים עצמם מודים ומאשרים כי בנו את בתי מגוריהם במיתחם רק בשנת 1997. מכאן, לא ייתכן שבשנת 1988 היה בית מגורים בתוך התחום המוחזק ע"י הנתבעים. ומכאן, שהאליפסה בעט כחול בתצ"א אינה משקפת אל נכון את התחום שבו החזיקו הנתבעים. טעות זו תוקנה ע"י המומחה בחקירה החוזרת, כאשר סימן במפה מס' 1 את המיקום הנכון של "מיתחם העצים" והבהיר כי כל המבנים והסככות (המסומנים במפה, ונראים בתצ"א) ממוקמים כולם מחוץ לשטח התובענה. השטח שהנתבעים מחזיקים מצוי צפונה מ"מיתחם העצים", ושם רואים (הן בתצ"א, הן במפה הפוטוגרמטרית) שטח ריק לחלוטין, ללא כל מבנה, סככה, או מחוברים אחרים. מדובר בשטח הריק (בשנת 1988) המצוי בין שדרת העצים הדרומית לשדרת העצים הצפונית שבתוך תחום האליפסה. בשטח זה לא היו ב-1988 מבנים כלשהם. יש להדגיש כי הנתבעים לא הגישו חוות דעת נגדית מטעמם. הם גם לא הביאו כל הוכחות שהן (לבד מעדויותיהם) להוכיח כי אכן החזיקו במקום אורווה ולול עוד משנת 1980 או משנות ה-80. המסמך היחיד שהוצג על ידם הוא צו הריסה מיום 2/11/98, דבר אשר תומך בטענת התובעת, כי זו פחות או יותר התקופה שבה פלשו הנתבעים למקרקעין והחלו להקים בהם מבנים. ואגב, אין כל נפקא מינה אם בנו את הבתים בשנת 1997, כטענתם, או בשנת 1999, כטענת התובעת. אני מוכן לכן להניח, כטענתם, כי מבני המגורים נבנו בשנת 1997 (תשע שנים לפני הגשת תביעה זו). אך גם בהנחה שאכן היו במקום אורווה ולול עוד בשנות ה-80 - על אף שבתצ"א אין רואים זאת - הרי ב"כ הנתבעים סימן בעט אדום על גבי המפה הפוטוגרמטרית מס' 5 את מיקומם של האורווה והלולים (הסימון נעשה על פי עדותו של הנתבע 3) (פרו', עמ' 38, ש' 20 - 21), ומהעדות והסימון על גבי המפה עולה כי האורווה והלול היו ממוקמים ממש בשולי השוליים של השטח נשוא תובענה זו. הקמת אורווה ולול על שטח מזערי, בשולי השוליים של השטח נשוא התובענה, ודאי אין בה כדי להקנות לנתבעים או מי מהם מעמד של בני רשות ביחס לשטח התובענה, וביחס למבני המגורים שנבנו, גם לשיטתם הם, רק בשנת 1997. סיכומו של דבר, אני קובע, על יסוד חוות דעתו של המומחה, שלא נסתרה, כי נכון לשנת 1988 לא היה כל מבנה שהוא במקרקעין נשוא התובענה. וגם אם היה שם מבנה של אורווה ושל לול (דבר שלא הוכח), הרי שמבנים אלה תפסו חלק מזערי, בטל בשישים, בשולי השוליים של השטח המוחזק בידי הנתבעים כיום, והמהווה נשוא התובענה שבפניי. כיום מחזיקים הנתבעים את השטח המסומן במפות הפוטוגרמטריות בצבע כתום, ובו מבני מגורים שנבנו כולם, לפי טענת הנתבעים עצמם, רק בשנת 1997. מבנים אחרים המצויים כיום במיתחם הם: לול, מחסן, מרפסת, סככה (מסומנים במפה מס' 4 במספרים: 2 ,3, 5, 6). אשר למחסן ולמרפסת (מסומנים במפה מס' 4 במספרים 3, 5) ניתן לראות במפה מס' 3 כי אלה קיימים בשנת 2004, אך לא היו קיימים בשנת 1988. משמע - הם נבנו אחרי שנת 1988 אך לפני 2004. אשר ללול ולסככה (מסומנים במפה מס' 4 במספרים 2, 6) ניתן לראות במפה מס' 5 כי אלה קיימים בשנת 2007, אך לא היו קיימים בשנת 2004. משמע - הם נבנו אחרי 2004 ולפני 2007. לסיכום חלק זה לטענת הנתבעים הם הקימו במקום בשנת 1980 אורווה, ומאוחר יותר, במהלך שנות ה-80, לול תרנגולות, וכן מחסן לעיבוד תריסים ואלומיניום. הם לא הביאו כל הוכחות אובייקטיביות או מסמכים להוכחת טענתם זו, ובתצ"א משנת 1988 אין רואים את המבנים הללו. מכל מקום, גם אם היו מבנים אלה, הרי לפי סימון הנתבע 3 או בא כוחו במפה מס' 5, הם היו ממוקמים בשטח קטן ביותר, שטח זניח, ממש בשוליים של שטח התפיסה נשוא תובענה זו. המחסן, הנטען ע"י הנתבעים (מס' 3 במפה מס' 4) לא היה קיים בשנת 1988, ונבנה במועד כלשהו אחרי 1988 אך לפני 2004. בתי המגורים נבנו, כטענת הנתבעים, בשנת 1997 (וניתן להניח שזה גם מועד בניית המרפסת, מס' 5 במפה מס' 4). הלול והסככה (מס' 2 ומס' 6 במפה מס' 4) נבנו במועד כלשהו אחרי 2004 ולפני 2007. האם הנתבעים בני רשות או מסיגי גבול? יש להדגיש כי הנתבעים או מי מהם מעולם לא ביקשו ולא קיבלו רשות מאת התובעת, או מאת המדינה או מאת ממ"י, או מגורם אחר כלשהו, לתפיסת חזקה במקרקעין או לבניה על המקרקעין (פרו', עמ' 38, ש' 22 - 23). כמו כן, אין חולק כי הם לא שילמו כל תשלום שהוא לתובעת או למדינה או לממ"י עבור החזקתם במיתחם (וגם לא ארנונה לעיריית ת"א) (פרו', עמ' 33 ש' 19 - 24, עמ' 38 ש' 24 - 28, עמ' 41 ש' 13 - 18). הם גם לא ביקשו ולא קיבלו היתר לבניה שבנו במיתחם (פרו', עמ' 34, ש' 21 - 23). הנה כי כן, רשות מפורשת להחזיק או להשתמש במקרקעין בוודאי לא ניתנה מעולם ע"י התובעת (או ע"י המדינה), וגם אין טענה שניתנה רשות מפורשת כאמור. אשר לרשות מכללא, אכן הלכה פסוקה היא מימים ימימה כי לשם יצירת רישיון במקרקעין מספיקה התנהגותם של בעלי המקרקעין שממנה ניתן להסיק כי הסכימו בדיעבד והשלימו עם שימושו של אדם אחר ברכושם. העובדה שחלף זמן רב מאז תפס אדם את הקרקע, ובמשך כל אותו זמן נמנע הבעלים מתגובה כלשהי, למרות שידע על התפיסה, יכולה להעיד על הסכמתו, וליצור רישיון מכללא (ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית הכנסת ובית מדרש החסידים פד"י לא (3) 210, בעמ' 214). מסיג גבול שמחזיק בקרקע תקופה ממושכת בידיעת הבעלים, ומבלי שהבעלים יפעלו לסילוקו, עלול ליהפך לבר רשות חינם (ע"א 50/77 מזרחי נ' אפללו פד"י לא (3) 433, בעמ' 439). הדגשתי כי לצורך יצירת רישיון מכללא, חובה על הטוען להוכיח כי הבעלים ידע על החזקתו ושימושו במקרקעין, שאם לא כן, לא ניתן כמובן לטעון טענות השתק או ויתור או השלמה. כך אומר גם פרופ' י' ויסמן בספרו "דיני קנין, החזקה ושימוש", המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי, תשס"ו-2005, בעמ' 482: "כאשר בעל נכס מודע לכך שמישהו מחזיק בנכס ומשתמש בו שלא כדין, והוא אינו מביע התנגדות לכך, עלול הבעל להיות מושתק מלדרוש השבה מיידית של הנכס, או מלתבוע פיצוי בשל ההחזקה והשימוש בו, אם המחזיק שינה את מצבו בהסתמך על שתיקתו של הבעל". במקרה דנן הוכח, מפי הנתבעים עצמם, כי התובעת לא ידעה כלל אודות החזקתם במקרקעין. כך, הנתבע 1 נשאל בחקירתו הנגדית כיצד הוא יודע שהבניה היתה בידיעת המינהל, ותשובתו: "זה לא בידיעת שום מינהל, זה בידיעתי שלי. לא בידיעת המינהל ולא אף אחד, זה השטח שלי" (פרו', עמ' 35, ש' 7 - 8). ושמא תמצי לומר כי הנתבע 1 "התבלבל" או שגה בתשובתו, הרי גם הנתבע 4 נשאל בדיוק אותה שאלה, והשיב בדיוק אותה תשובה: "הם לא ידעו שום דבר. לא פנו אלי ולא שום דבר ... ש. מדבריך עולה שבניית הבית לא נעשתה בידיעת חלמיש, העירייה או המינהל. ת. לא, הם לא ידעו, הם לא באו אלי ולא כלום" (פרו', עמ' 41, ש' 17 - 20). הנתבעים טענו אמנם כי קיבלו מכתבים מאת התובעת בדבר מפגעים של ריח בגלל האורווה, אולם לא הוכיחו טענתם זו, ולא הציגו שום מכתב כזה לראיה. מכל מקום, גם בהנחה (שלא הוכחה) שאמנם נשלחו מכתבים כאמור מאת התובעת, הרי יש בכך ללמד לכל היותר על כך שהתובעת ידעה כי הם מחזיקים במקום אורווה, אורווה שנמצאה בעבר בחלק קטן וזניח, בשולי השוליים של המקרקעין נשוא התובענה, אורווה שכבר אינה קיימת מזה שנים רבות, ובוודאי לא ניתן ללמוד מכך כי התובעת ידעה על כך שהנתבעים מחזיקים ומתגוררים בשטח גדול בהרבה, הוא השטח המוחזק על ידם כיום, ואשר מהווה נשוא תובענה זו. ובאשר לטענה כי בשנת 1998 ניתן צו הריסה לגבי אחד המבנים, ובכן, ראשית, צו זה ניתן ביחס למבנה אחר במקרקעין, ולא ביחס לאיזה מן המבנים המוחזקים כיום בידי הנתבעים 1 - 4 (ר' תצהיר הנתבע 1, סעיף 14); שנית, צו זה ניתן לבקשת העירייה, והנתבעים עצמם מאשרים בסיכומיהם (סעיף 130) כי הליך זה נעשה ללא זיקה כלשהי לתובעת, שכלל לא היתה מודעת להליך זה; ושלישית, לא ברור מה מבקשים הנתבעים ללמוד מענין זה, ביחס לשאלה הנדונה עתה (שאלת ידיעתה/אי ידיעתה של התובעת אודות החזקתם במקרקעין), שהרי התובעת כלל אינה חולקת על כך שבתקופה זו הנתבעים אכן החזיקו במקרקעין (התובעת אמנם טוענת: משנת 1999, וצו ההריסה ניתן ב-2/11/98, אך אין בכך כל הבדל של ממש. התובעת מוכנה להסכים שהחזיקו במקום כבר מ-1997 (פרו', עמ' 22, ש' 22 - 23), כפי שאכן קבעתי). טוענים הנתבעים בסיכומיהם (סע' 126 - 130) כי המקרקעין הם חלק ממיתחם הפרוייקט אותו היה על התובעת למַפות, וכי אין לתובעת להלין אלא על עצמה על שלא קיימה חובתה למפות ולברר מי הם המחזיקים במקרקעין. טענה זו נסמכת על הוראות החלטה 995 של מועצת מקרקעי ישראל. עיינתי בהחלטה 995 ולא מצאתי בה, כטענת ב"כ הנתבעים, כל הוראה המחייבת את התובעת "לערוך מיפוי של המחזיקים במיתחם הפרוייקט". וגם לו היתה חובה כאמור, אין זו חובה כלפי הנתבעים, ואין היא מקנה להם זכות כלשהי. יתר על כן, גם לו הנחתי כי התובעת התרשלה בכך שלא ערכה בדיקות ומיפוי של המחזיקים השונים בשטח, אין בכך כל נפקות לענייננו, שכן (כאמור בפיסקה 14 לעיל, וכאמור גם בסיכומי הנתבעים, סעיף 140) יש צורך להוכיח ידיעה ממשית של הבעלים על הפלישה למקרקעין. כדי ליצור רישיון מכללא, אין די בכך שהבעלים - אילו עשה פעולות כאלה ואחרות - יכול היה לדעת על דבר הפלישה למקרקעיו. מאחר שהוכח, מפי הנתבעים עצמם, כי התובעת לא ידעה כלל על החזקתם במקרקעין, הרי שהנתבעים לא רכשו מעמד של בני רשות במקרקעין נשוא התביעה, ו"מעמדם" הוא מעמד של מסיגי גבול. רשות חינם היא הדירה וניתנת לביטול בכל עת מכל מקום, גם לו הנחתי כי הנתבעים הם בני רשות (ואינני קובע כך), הרי אין מחלוקת כי הם לא שילמו מעולם כל תשלום שהוא לתובעת (או למינהל, או לעירייה) תמורת החזקתם ושימושם במקרקעין. מדובר אפוא ברשות חינם. וההלכה היא כי "רשות חינם - לא כל שכן ברכוש הציבור - אינה יכולה ככלל להיות בלתי הדירה" (רע"א 977/06 בן חמו נ' מדינת ישראל, אתר נבו). בענין ע"א (ת"א) 1414/00 דן גת נ' עונה תק-מח 2001 (4) 371, נאמר כי "רק במקרים חריגים וקיצוניים יכיר בית המשפט במצב בו הרישיון הוא בלתי הדיר". ובענין ת.א. (ת"א) 41306/04 העמותה לקידום מועדון הכדורגל נ' מנחם, אתר נבו, ציין כב' השופט טובי כי נדירים המקרים בהם הוכר רישיון בלתי הדיר, ולמעשה משך שנות דור הכיר בית המשפט רק בשלושה מקרים כאלה. הצד השווה שבהם הוא (א) שמדובר היה ברשות מפורשת, ולא רשות מכללא, (ב) היתה השקעה ניכרת במקרקעין, (ג) וזאת בהסכמתו המפורשת של בעל המקרקעין לבניה גופא. "הנה כי כן, על מנת שהמבקשת תוכר כבעלת רישיון בלתי הדיר להחזיק במקרקעין, שומה היה עליה לטעון - ואין צריך לומר להוכיח - כי ביצעה בניה בחלקה בהשקעה לא מבוטלת, בהסכמה מפורשת של המשיב ........ ההצדק היחיד אשר הוכר בפסיקה המונע מבעל המקרקעין לבטל הרשות, הוא אך במקרה בו פלוני בנה על המקרקעין תוך הוצאת כספים מרובים, בהסכמת בעל המקרקעין, תוך הסתמכות על הסכמה זו. בהעדר טענה מצד המבקשת לבניה על החלקה מכוחה של הסכמה מפורשת מטעם בעלי הקרקע - דין טענתה בדבר היותה ברת רשות בלתי הדירה להידחות". מן האמור נראה בבירור כי במקרה דנן מדובר (לכל היותר) ברשות הדירה. יחד עם זאת אעיר כי גם רשות בלתי הדירה אין פירושה בהכרח ובכל הנסיבות כי לא ניתן לבטלה ולפנות את בר הרשות (ר' בענין זה דברי כב' השופט שמגר בע"א 515/76 לוי נ' ויימן פד"י לא (2) 127, בעמ' 134, פיסקה ג'). אם כן, גם בהנחה כי הנתבעים הינם בני רשות, הרי זכותם היא לכל היותר רשות חינם הדירה, ולא רשות בלתי הדירה. בענין זה ההלכה היא כי "רישיון שניתן ללא תמורה אפשר לבטלו כהרף עין עם גילוי דעתו של בעל הקרקע שאין רצונו להמשיך בהענקת הרישיון" (ע"א 602/84 ריבוא נ' גל פד"י לט (3) 693, בעמ' 698, ע"א 32/77 טבוליצקי פד"י לא (3) 210, בעמ' 214, ובעמ' 218, ע"א 50/77 מזרחי פד"י לא (3) 433, בעמ' 439). "הרישיון הוא בגדר היתר של רצון טוב, שמי שנתן אותו רשאי לבטלו בכל רגע. בר רשות מכח רשות גרידא צפוי בכל עת לדרישת סילוק יד של בעל המקרקעין, אפילו נמשכת פעילותו בנכס תקופה ארוכה". (ע"א (ת"א) 1414/00 דן גת נ' עונה תק-מח 2001 (4) 371). כשמדובר ברישיון מכללא, אין חובה לשלוח הודעה על ביטול הרישיון, טרם הגשת התביעה. ניתן לראות בעצם הגשת התביעה משום הודעה על ביטול הרישיון (פס"ד מזרחי הנ"ל), אולם במקרה דנן נשלחה הודעה מפורשת ע"י התובעת אל הנתבע 1, ביום 13.7.06, בה נדרש הנתבע לסלק ידו מהשטח בתוך עשרה ימים (נספח ה' לתצהיר גיל סער). משלא ציית לדרישה זו, ולא פינה את המקרקעין בתוך זמן סביר, הפך למסיג גבול. (כל האמור כאן - בהנחה שהוא היה בר רשות, שזו איננה דעתי). אמנם אל הנתבעים האחרים לא שלחה התובעת דרישת פינוי כאמור, משום שלטענתה הם אינם מחזיקים ואינם מתגוררים במקרקעין אלה. מכל מקום, כאמור, אין הכרח במשלוח דרישה לפינוי. די בעצם הגשת התביעה. לשאלת התניית הפינוי בתשלום פיצוי לשאלת התניית הפינוי בתשלום פיצוי בגין ההשקעות שהשקיעו הנתבעים במקרקעין, הכלל הוא כי במקרה של ביטול רישיון, יש לפצות את בעל הרשות בשווי השבחת הקרקע, בתנאי שההשבחה נעשתה בידיעת בעל המקרקעין, תנאי שלא נתקיים במקרה שבפניי (פס"ד טבוליצקי, בעמ' 218, וכן ע"א 463/79 ג'בראן נ' ג'בראן פד"י לו (4) 403, בעמ' 404 ובעמ' 410, וכן ת.א. (ת"א) 31677/04 ד"ר אנבא נ' אבו מנה, אתר נבו). בכל מקרה, לא ניתן לפסוק לבר הרשות פיצוי על השקעותיו, בלא שהונחה בפני בית המשפט תשתית עובדתית לגבי ההשקעות והיקפן (רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי פד"י נז (3) 949, בעמ' 957 - 958). במקרה דנן, כל שנטען ע"י הנתבעים בתצהיריהם (סע' 12 לתצהיר הנתבע 1, סע' 10 לתצהיר הנתבע 3, סע' 10 לתצהיר הנתבע 4) הוא, שהם "השקיעו במשך השנים כספים רבים, ובכלל זה בניית ביתנו, ביובים, אינסטלציה, חשמל, וכו' וכל זאת כאמור בידיעת מינהל מקרקעי ישראל וחברת חלמיש". כבר הראיתי כי הנתבעים עצמם בחקירתם סתרו טענתם זו והעידו כי התובעת לא ידעה מאומה. ובאשר להוכחת הטענה העובדתית בדבר השקעות, אין כל פירוט שהוא (שלא לדבר על הוכחות, מסמכים, קבלות וכד') באשר להשקעות ובאשר להיקף ההשקעות, וברור שלא ניתן ואין מקום במצב דברים זה להתנות את הפינוי בתשלום פיצוי. אם אכן סבורים הנתבעים כי זכאים הם לפיצוי (על אף האמור לעיל), פתוחה בפניהם הדרך להגיש תביעה נפרדת לפיצויים על השקעותיהם בנכס, ואין הצדקה בנסיבות המקרה לעכב את הפינוי לתקופה נוספת עד להכרעה בתביעה הכספית, אם וכאשר תוגש (רע"א 159/05 אבו עדרה נ' רשות הפיתוח, אתר נבו). התניית הפינוי בתשלום פיצוי עבור ההשקעות נעשית בדרך כלל במקרה של בעלים פרטי, ומטרת ההתנייה היא להבטיח כי התשלום לבר הרשות המפונה אכן ישולם בפועל. במקרה דנן, התובעת היא חברה ממשלתית עירונית, כך שלא יכול להיות ספק ספיקא שהיא אכן תשלם את כל שיושת עליה, אם תוגש ע"י הנתבעים תביעה כספית, וככל שיזכו בה. על כן אינני רואה צורך בהתניית הפינוי בתשלום. הדברים שנאמרו בנקודה זו בענין ע"א 7242/00 רשות הנמלים נ' כדורי (אתר נבו), יפים לדעתי גם למקרה שבפניי: "זכות הפינוי העומדת לבעלי הקרקע כלפי בני הרשות עם סיום הרישיון אינה שלובה במקרה זה בזכות הפיצויים של בני הרשות. סיום הרשות מזכה את בעל המקרקעין לקבלת החזקה בחלקה מידי בני הרשות; בני הרשות מצידם זכאים להגיש תביעה נפרדת לפיצויים בשל סיום הרישיון .... אין זה מתקבל על הדעת כי בנסיבות המקרה הנדון, המחזיקים בחלקה ימשיכו להחזיק בה עד שיסתיימו כל ההליכים בתביעה (הנפרדת) של תשלום פיצויים". טוען ב"כ הנתבעים כי לענין מתן פיצוי, אין נפקות לאבחנה בין רשות חינם לבין רשות בתמורה, ומפנה בענין זה לה"פ (חי') 231/00 אלן פרי נ' מ"י תק-מח 2000 (4) 3230. ראשית, אציין כי פס"ד זה עניינו בפיצויי הפקעה לפי פקודת הדרכים. ושנית, נאמר שם כי גם בר רשות חינם (כמו בר רשות בתמורה) זכאי לפיצויי הפקעה, "וזאת כאשר השימוש בקרקע היה מלווה, בידיעת בעל המקרקעין, בהשבחת הקרקע". וכן בהמשך (שם) נאמר כי בר רשות, בין בתמורה ובין שלא בתמורה, זכאי לפיצוי בגין ההשבחות שהשביח את המקרקעין, בתנאי שהדבר נעשה בידיעתו או ברשותו של הבעלים (פיסקאות ד'2, ד'3 לפסה"ד). תשלום פיצויים לפי מסמך הקריטריונים? ועתה באשר לטענה כי הנתבעים זכאים לפיצוי לפי "מסמך הקריטריונים". הכוונה היא למסמך של מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון מיום 6/6/96 שכותרתו "ריכוז קריטריונים לפינוי כפר שלם", מסמך שאומץ (בכפוף לשינויים מסוימים) בהחלטה 995 של מועצת מקרקעי ישראל (ראה סעיף 12 להחלטה 995), החלטה אשר מהווה חלק בלתי נפרד מחוזה העברת הזכויות בין המינהל והתובעת (ראה סעיף 2 לחוזה). "מסמך הקריטריונים" לא הוגש כראיה בתיק זה, אך ב"כ שני הצדדים התייחסו אליו בסיכומיהם, ואלך אפוא בעקבותיהם. ניתן לקבוע בבירור, לאור טענת הנתבעים עצמם כי החלו להתגורר במקרקעין רק משנת 1997, שאין הם זכאים לפיצוי לפי "מסמך הקריטריונים", שהרי אחד התנאים לזכאות לפיצוי לפי מסמך זה הוא מגורים במקום לפחות מיום 1/4/87 ואילך (תצהיר גיל סער, סעיף 30). אין חולק כי תנאי זה אינו מתקיים במקרה דנן. יתר על כן, עניינם של הנתבעים כבר נדון בפועל בפני "ועדת הפינויים" (אשר מקיימת דיוניה עפ"י "מסמך הקריטריונים") וזו החליטה כי הם אינם זכאים לפיצוי לפי הקריטריונים. בית משפט זה אינו משמש ערכאת ערעור על החלטות הועדה. ככל שרצו הנתבעים "לתקוף" את החלטת הועדה, היה עליהם לנקוט בהליך המתאים לכך, ולא בבית משפט זה. ואצטט כאן מדבריו של כב' השופט ח' טובי בענין ת.א. (ת"א) 104198/01 מ"י נ' שרעבי (אתר נבו) (בפיסקה 19 לפסה"ד): "המדינה קבעה קריטריונים בדבר זכאותם של מחזיקים המועמדים לפינוי מכפר שלם, וקבעה את המועד הקובע לזכאות בפיצויים, הוא יום 1/4/87. המדינה היתה אפוא ערה לצורך בפיצוי המחזיקים, ובלבד שאלה החזיקו במקרקעין לפני המועד הקובע. מכאן שמתן פיצוי לפולש - שהחזיק במקרקעין אך למן שנת 1993 - ינגוד את הצדק ואת הסדר הציבורי". התובעת מעלה ספקות בשאלה אם אמנם הנתבעים כולם מתגוררים במקרקעין נשוא התובענה. בענין זה סבורני כי די בטענת התובעת עצמה (בכתב התביעה, סעיף 7), כי (גם) הנתבעת 2 מחזיקה במקרקעין; ובמפה מס' 4, שנערכה ע"י מודד מטעם התובעת על סמך מדידה קרקעית משנת 2007, ובה מסומן מבנה המגורים של הנתבע 1 (ואשתו הנתבעת 2), מבנה המגורים של הנתבע 3, ומבנה המגורים של הנתבע 4, כדי לקבוע שאכן כל הנתבעים מחזיקים במקרקעין. אך יש לציין כי יש לנתבעים דיור חלופי, היינו דירה ברח' דרך בר לב 106, אשר הנתבע 3 ואשתו רכשו את זכויות החכירה בה מהתובעת עוד בשנת 1978 (נספחים ח'4, ח'5 לתצהיר גיל סער) ומאז הם בעלי הזכויות בדירה זו. סיכום לסיכום, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעים, לא יאוחר מיום 15/3/2010, לסלק ידם מכל חלק בחלקות 138 ו-168 בגוש 6137, ומכל חלק במגרשים 206 ו-107 עפ"י תב"ע ב.מ./2579/46, ולהחזירם לתובעת כשהם פנויים מכל אדם וחפץ. נתתי ארכה של שלשה חודשים בהתחשב בכך שלנתבעים יש קורת גג אחרת (דרך בר לב 106), ולא יידרש לדעתי פרק זמן ארוך יותר להתארגנות. הנתבעים יישאו בהוצאות התובעת (האגרה, ושכר המומחה מר גטניו), וכן, בנוסף, בתשלום שכ"ט עו"ד התובעת בסך 9,000ש"ח בצירוף מע"מ, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, על ההוצאות - מיום הוצאתן, ועל שכ"ט עו"ד - מהיום, ועד התשלום בפועל.בניהפינוי בינויפינויפלישה למקרקעין