קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סירוב להחזיר צ'קים לאחר תשלום במזומן: לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 התביעה: עילת התביעה בששה שיקים שמסרו הנתבעים כתשלום עבור טובין שסיפקה להם התובעת (ראו פירוט השיקים בבקשות הביצוע). השיקים חוללו והתובעת הגישה אותם לביצוע בהוצאה לפועל. התנגדות שהגישו הנתבעים התקבלה בהסכמה, והצדדים הסמיכו את בית המשפט להכריע במחלוקת עפ"י סעיף 79א הנ"ל, לאחר שמיעת הראיות. ההגנה: הנתבעים טוענים ששילמו את סכומי השיקים במזומן, באמצעות מסירת כספים לנציג התובעת בתקופות הרלוונטיות, מר משה בן עטר (להלן:"בן עטר"), וכן למנהל התובעת ישירות. התובעת מאשרת את התשלומים. ברם, אליבא גרסתה מפי מנהלה נווה (להלן: "נווה"), התשלומים במזומן היו בעד טובין נוספים שרכש הנתבע מהתובעת, ולא פירעון השיקים שחוללו. הראיות: 1. העד בן עטר עבד אצל התובעת כסוכן ונהג. הוא העיד שמסר לתובעת כספים במזומן שקיבל מהנתבע. בנוסף העיד, שכל תשלום שקיבל, נרשם ע"ג החשבונית. לפי גרסתו, לאחר שחולל השיק הראשון, סירב נווה לספק סחורה לנתבע, אלא אם ישלם בעדה במזומן וכן ישלם תשלום נוסף על חשבון השיקים שחוללו (עדותו בעמ' 4 ש' 3-1). בן עטר מכחיש שקיבל מהתובעת שיק להחזיר לנתבע. לשאלה מדוע לא עמד על החזר השיקים שחוללו עם ביצוע התשלום במזומן, השיב שביקש זאת מנווה, אך הלה סירב. משנשאל בן עטר מדוע לא ציין ע"ג החשבונית את התשלומים במזומן ששולמו עבור השיקים שחוללו, במיוחד כשנווה סירב להחזירם, השיב: "כי לא היה לי פקנס קבלות מסודר" (עמ' 5 ש' 15). 2. תשובה זו איננה מניחה את הדעת. הקורא מופנה לעדותו של בן עטר לפיה רשם כל תקבול, בין בשיק ובין במזומן, ע"ג החשבונית הרלוונטית. העד זיהה היטב בעת חקירתו את כתב ידו ע"ג החשבוניות, להבדיל מכתב יד אחר. לאור עדותו, כי בנוסף לתשלום המזומן עבור סחורה, קיבל כספים במזומן עבור השיקים שחוללו, תמוהה גרסתו שלא הקפיד לרשום ע"ג החשבונית את התשלום במלואו, לרבות תשלום בגין השיקים. באין פנקס קבלות מסודר, רשם את התקבולים ע"ג החשבונית. כלומר כשרצה לרשום תקבול, נרשם הדבר אפילו ע"ג החשבונית. מכאן - יש להסיק שהעד מבלבל בין תשלומי המזומן בעד הסחורה נשוא החשבונית, לבין תשלומי המזומן עבור השיקים הקודמים. התשלומים האחרונים לא נרשמו ללא סיבה נראית לעין. 3. הנתבע העיד אף הוא, אך לא ידע לציין מתי בוצעו תשלומים במזומן ע"ח השיקים, ואין בידו מסמך שיוכיח את דבריו. יחד עם זאת העיד: "... מנהל התובעת ניהל את התשלום של החוב. לא היה ממשיך לתת לי סחורה במזומן אם לא הייתי משלם את החוב של השיקים" (עמ' 6 ש' 18-19). לכאורה, מתיישבת גרסה זו עם גרסתו של בן עטר, כי המשך האספקה הותנה בתשלום במזומן ובפירעון ע"ח השיקים. דא עקא, כי ההיגיון הפשוט אינו מתיישב עם גרסת הנתבע, שכן אין להאמין שחרף תשלום במזומן בגין השיקים, לא קיבלם חזרה. והנה, אף הנתבע מאשר (בלשון רפה) שהשיק שלא הוגש לביצוע, ככל הנראה הוחזר לו (עמ' 7 ש' 1-3). 4. ב"כ התובעת עימת את הנתבע עם חוסר הסבירות בהתנהלותו: "ש: נניח שהתשלומים במזומן הראשונים שאתה טוען להם שולמו עבור שיק מסוים שחזר ולא החזירו לך אותו כפי שסוכם. מדוע המשכת לשלם את שאר השיקים? ת: היה בינינו דיבור בטלפון שכל פעם יקבל כסף על החשבון וזה הכל. כששילמתי כבר את הכסף אמרתי לו שיחזיר לי את השיקים ואמר לי שאין לי מה לדאוג. אני דיברתי איתו טלפונית כי לא ראיתי אותו מעולם אמר לי שעובדים על סמך אמונה ואין לי מה לדאוג" (עמ' 7 ש' 6-10). תשובה זו אינה מתיישבת עם תשובתו הקודמת של העד, לפיה מנהל התובעת לא החזיר את השיקים חרף התחייבותו וחרף התשלום בעדם, ואף איים על הנתבע שאם לא ישלם את היתרה - יתבע אותו בגין כל השיקים, לרבות אלה שנפרעו. (עמ' 6 ש' 23-24). 5. מתעורר קושי לקבל את גרסת הנתבע שחרף תשלומיו וחרף התנהגות נווה, המשיך לשלם עבור השיקים שחוללו, תשלומים במזומן, מבלי לנהל רישום כלשהו על כך. מה עוד, שלטענתו, הצדדים סיכמו שכל שיק שייפרע יוחזר (עמ' 6 ש' 25-26). ניסיון החיים מלמד כי משסירב נווה להחזיר לנתבע שיקים למרות ששולמה תמורתם, והוסיף ואיים על הנתבע שיפרע את כל התמורה, שאם לא כן יתבע אותו על כל השיקים, היה הנתבע מפסיק ליתן בו אמון, מפסיק לשלם במזומן (תשלומים שלא ניתן לעקוב אחריהם), או לכל הפחות מנהל רישום מדויק על כל תשלום שבוצע, תוך שמירת סימוכין על התשלומים. למצער, היה פונה לנווה בכתובים ודורש את השיקים שנפרעו חזרה לידיו. כל זה לא נעשה ללא הסבר מניח את הדעת. 6. נווה העיד שהחזיר את השיק הראשון שחולל לנתבע, באמצעות העד בן עטר, אך אין בידו אישור על הדבר. לטענתו: "הוא שילם לי ולא היה לי צורך בו והחזרתי לו". (עמ' 9 ש' 14). לנווה לא היו הסברים מספקים לאי צירוף מסמכים רלוונטיים לתצהירו, כגון דף תנועות בחשבון, המראה את חילול השיק הראשון, וקבלות עבור תשלומים במזומן שקיבל מהנתבע. יחד עם זאת, ציין כי המסמכים ניתנים להצגה וכי בכל חשבונית שסכומה נפרע - צוין הדבר במפורש (למשל בנספחים ח' ו-ט' לתצהירו, שהם אותה חשבונית). 7. בנוסף, העד נווה עמד בחקירה הנגדית וטענותיו בתצהיר לא נסתרו. נווה אישר שוב, שהנתבע אמנם שילם לו תשלומים במזומן, אך כל אלה נרשמו בחשבוניות עבור סחורה נוספת והופחתו מחובו החדש. למרות זאת, נותרה יתרת חוב בגין הטובין הנוספים, בסך של 8000 ₪, אותה פרע הנתבע במזומן בנוכחות בן עטר. 8. ב"כ הנתבעים טען בסיכומיו, כי נווה הטעה במכוון את ביהמ"ש כשהתייחס לאותה חשבונית בכפילות (נספחים ח' ו-ט' לתצהירו). איני מקבלת טענה זו. נווה ציין בתצהירו כך: "11. אכן ביום 13.9.06 מוטי רכש סחורה בסך של 1274 ₪ ושילם אותה במזומן מצ"ב העתק מחשבונית מס' 1294 נספח ח'. 12. וכן על זה הדרך רכש מוטי סחורה ושילם בגינה במזומן כדלקמן: א. חשבונית מס' 1294 מיום 13.9.06 בסך של 1274 ₪". (הדגשים שלי). היינו: בתצהירו נווה טוען לאותה חשבונית (מס' 1294) ומסמן אותה בתצהיר בשני סעיפים שונים כנספחים ח' ו-ט'. אך בשני הסעיפים בתצהירו הוא טוען שחשבונית זו נפרעה במזומן. על כך חזר, כאמור מעלה, גם בעדותו בביהמ"ש. על כן אינני מקבלת את הטענה שנווה סתר את עצמו, או ניסה להטעות את בית המשפט. 9. להיפך, שוכנעתי שגרסת נווה היא גרסה מהימנה, דווקא מתוך עדותו כי זיכה את הנתבע, כאשר הנתבע שילם יותר מכפי סכום החשבונית (סך של 1500 ₪ במקום 1274 ₪ וההפרש 226 ₪ זוכה בחשבונית הבאה). באותה מידה, ציין הפרש חוב כאשר הנתבע שילם פחות מכפי סכום החשבונית, כמו בחשבונית נספח י"ב (שולם 1750 במקום 2010 ונותרה יתרה של 260 ₪). אין מחלוקת שהתשלומים בוצעו במזומן, כך שאם רצה נווה להטעות, בנקל היה מכחיש את תשלומי הנתבע. אך נוכחנו כי נווה מאשר את קבלת כל התשלומים שפירט הנתבע בתצהירו. 10. בנוסף, הוכח, גם לפי עדותו של הנתבע, כי הצדדים לא פעלו, בסופו של יום לפי דרישת נווה, והנתבע המשיך לשלם לשיעורין גם עבור סחורה נוספת שסופקה לו. דברים אלה, מחזקים את גרסת התובעת שהתשלומים במזומן היו על חשבון הסחורה הנוספת ולא על חשבון השיקים שחוללו. להבדיל, אם הפגישה שנערכה במשרדי התובעת בנוכחות נווה, בן עטר והנתבע, במהלכה שולמה היתרה - 8,000 ₪ במזומן, הייתה מיועדת, כפי הנטען ע"י הנתבעים, ל"סגירת" החוב בגין השיקים - מדוע לא עמדו הנתבע ובן עטר על כך שבאותו מעמד ממש יושבו השיקים לידיהם? אף תמיהה זו, מחזקת את גרסת התובעת שהתשלומים נועדו לסילוק החוב עבור הסחורה ולא לסילוק החוב בגין השיקים. מסקנות וסיכום: לאחר עיון מעמיק בראיות סברתי כי גרסת הנתבעים נדחית מפני גרסת התובעת. המדובר בתביעה שטרית ובה הנטל להוכיח גרסת פירעון מונח על שכם הנתבעים, כמי שמוציא מחברו ועליו הראייה. בע"א 506/64 ישראל סלונימסקי נ' ניסן גבע, נפסק: "הלכה פסוקה היא, כי עצם הימצא השטר בידי התובע יש בו משום ראיה לכאורה שהשטר טרם נפרע. אולם אין זו ראיה חותכת שאין אחריה ולא כלום. פעמים יש ויחסי אמון שוררים בין הצדדים, וחייב שפרע משאיר את השטר בידי האוחז; אם יש בידי החייב הסבר על שום מה שטר שנפרע לא הוחזר לו, לא מן הנמנע שבית המשפט ישתכנע כי השטר נפרע, אף על פי שהמסמך עודנו מצוי בידי האוחז" (פ"ד יט (1) 477). בע"א 109/57 אמיל ליסאואר נ' יהושע ליינר, נקבע: "השיקול המכריע בעינינו הוא, שהשטרות נשארו בידי המשיב, אף כי לדעת המערער נפרעו. אין אנו יכולים להעלות על דעתנו את האפשרות כי המערער ישלם למשיב סכומי כסף ניכרים ולא יקבל את השטרות חזרה, אף כי אותה שעה היו חילוקי דעות יסודיים בניהם - לפי טענת המערער עצמו - בדבר גובה הסכום המגיע לו, למשיב" (פ"ד יב 954). צא ולמד, כי במקרה שם מסר הנתבע הסבר לכך שהתובע אוחז בשטרות והסברו לא התקבל. הכלל המנחה הוא, שאין להעלות על הדעת כי אדם ישלם בעד שטר, ויותירו בידי האוחז. החריג לכלל, הוא הוכחה ברורה ומשכנעת מצד הנתבע, מדוע נותר השטר בידי התובע. בנסיבות שפירטתי לעיל, אני סבורה שלא עלה בידי הנתבעים להראות טעם מוצדק מדוע נותרו השיקים בידי התובעת. סופו של דבר, לא עלה בידי הנתבעים להוכיח את פירעון השיקים נשוא התביעה, באמצעות התשלומים ששילמו לתובעת, ולכן דין הגנתם להידחות. התביעה מתקבלת במלואה. הנתבעים ישלמו לתובעת את סכום החוב כפי המופיע בתיקי ההוצאה לפועל שנפתחו לביצוע השיקים. כן ישאו הנתבעים, יחד ולחוד, בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ + מע"מ. שיקים