קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סעיף אי תחרות בחוזה: הצדדים לתביעות והעומד בבסיסן, בתמצית 1. כתב התביעה המקורי הוגש ביום 26/8/04 על ידי התובעת, חברה העוסקת בתחום אספקת מזון בסיסיים ביניהם שמן סויה. מנהל התובעת הינו מר אהרון פוליבה (להלן : "פוליבה"). כתב התביעה המקורי הוגש כנגד שני גורמים, הנתבעים 1 ו-2 בתביעה שבפניי. הנתבע היה סוכן התובעת באזור הדרום, וחילק ללקוחות כגון מאפיות, קונדיטוריות, פיצריות וכו' שמן סויה בתפזורת מתוצרתה של התובעת; הנתבעת 2, חברת שלי בע"מ (להלן : "שלי"), הנה חברה מתחרה לתובעת המספקת אף היא שמן סויה. בתמצית, טענה התובעת בכתב התביעה המקורי כי בחודש אפריל 2004 או בסמוך לכך הפר הנתבע את הסכם עימה, אשר כלל כתב התחייבות מיום 1/1/96 (להלן : "כתב ההתחייבות") בו התחייב הנתבע, בין השאר, שלא להתחרות בעסקי התובעת במשך 24 חודש מיום שבו הוא חדל להיות מפיץ של התובעת. התובעת הוסיפה וטענה בכתב התביעה המקורי שבסמוך למועד הנ"ל גילתה שהנתבע מוכר ללקוחותיה שמן סויה מתוצרתה של שלי. לפיכך, ומאחר שהתובעת טענה ששלי היא שגרמה לנתבע להפר את ההסכם עם התובעת, בססה היא את תביעתה כנגד שלי בעילה של גרם הפרת חוזה. 2. לאחר ששלי הגישה כתב הגנה בתיק, אליו צרפה את ההסכם אשר נחתם בין הנתבע לבין הנתבעת מס' 3 , חברת של בר (להלן : "של בר"), ובעקבות החלטת כב' השופטת גרוסמן מיום 19/1/05, הגישה התובעת ביום 1/2/05 כתב תביעה מתוקן כנגד הנתבע; שלי ושל בר. התובעת טענה כאמור שהנתבע הפר את כתב ההתחייבות עליו חתם, ובכך הפר את ההסכם עם התובעת; התובעת טענה שהנתבע נהג בחוסר תום לב בקיום החוזה; התובעת טענה שנתבע ניצל קשרים מסחריים של התובעת באופן בלתי הוגן ועשה עושר ולא במשפט. כנגד שלי ושל בר נטען כי אלו גרמו להפרת ההסכם שבין התובעת לבין הנתבע. יצוין כי שתי בקשות אשר הוגשו על ידי שלי למחיקת התביעה כנגדה על הסף, נדחו על ידי בית המשפט, ראה החלטה מיום 15/12/04 והחלטה מיום 3/3/05. עוד יצוין שבקשה לקבלת צו מניעה זמני נדחתה , אם כי הבקשה וההחלטה אינן מצויות בתיק בפניי. 3. בנוסף, הגיש הנתבע ביום 15/12/04 תביעה שכנגד : בתביעה זו, כמו גם בכתב הגנתו, טען הנתבע שכתב ההתחייבות לא נחתם במסגרת ההסכם הנדון אלא במסגרת התקשרות קודמת שהייתה בין התובעת לנתבע, בנוגע להפצת מוצרי גלם של התובעת (מרגרינה, שומשום וכו') בצפון הארץ ולא בדרומה. הנתבע טען כי במסגרת התקשרות זו (תכונה להלן: "ההתקשרות הראשונה") נחתם כתב ההתחייבות. הנתבע טען שההתקשרות הראשונה באה לסיומה ביום 17/6/1997. 4. הנתבע טען כי ההתקשרות עם התובעת בנוגע לקו החלוקה של שמן הסויה בדרום הארץ נעשתה בהסכם בעל פה בשנת 1998, לאחר שהנתבע רכש את זכות ההפצה באזור דרום הארץ מה"ה פלד ונווה, וכן את זכות החלוקה בחולון. הנתבע טוען כי עבור רכישת הזכויות שילם סך של 220,000 ₪ למפיצים הקודמים מהם רכש את הקו, כל זאת באישורה ובידיעתה של התובעת. בנוסף, טוען הנתבע כי רכש משאית הפצה בסך של 50,000$. זכויות הפצה אלה, הנוגעות לשיווק שמן הסויה מתוצרתה של התובעת באזור דרום הארץ וחולון עומדות כאמור במרכזן של התביעות שבפניי, ויכונו להלן : "זכויות ההפצה" ו/או "קו החלוקה". 5. הנתבע טען כי בעת ההתקשרות השנייה, הנוגעת לקו חלוקת שמן הסויה בדרום הארץ, לא נדרש הוא לחתום על כתב התחייבות ולכן ההסכם הנוגע לקו החלוקה הנדון אינו כולל סעיף אי תחרות. הנתבע טוען שכל שסוכם בין הצדדים הוא כי הנתבע ימכור ויפיץ את שמן הסויה בתפזורת (קרי, מילוי שמן במיכלים של התובעת שהוצבו לצורך כך בחצרי הלקוחות), ובתמורה לכך יקבל עמלה, העומדת על שיעור של 46.6% מהרווח. בהקשר זה מציין הנתבע כי סוכם שמחיר המכירה ללקוח יקבע על ידו; שהתובעת תציג בפניו את הנתונים בנוגע למכירי הקנייה והמכירה של השמן על ידה; שהוצאות תפעול קו החלוקה קרי משאית, דלק, עובדים בקו - יחולו על הנתבע ואילו הוצאות יבוא ואחסון השמן יחולו על התובעת. 6. הנתבע טוען בכתב הגנתו ובכתב התביעה שכנגד כי במשך השנים פעל במרץ להרחיב את פעילות הקו ולמקסם את ההכנסות מקו זה. לעומת זאת, התובעת עשתה כל אשר לאל ידה כדי לפגוע ברווחיו; הטילה קנסות על המפיצים כראות עיניה; שינתה בשנת 2002 את שיעור עמלת המפיץ והפחיתה אותו לשיעור של 40% בלבד; קבעה באופן שרירותי מחיר מינימום לצרכן של 4 ₪, מחיר לא תחרותי שגרם למפיצים לאבד לקוחות; סירבה להציג בפניי המפיצים דו"חות קנייה ומכירה של השמן. בדרכים נלוזות אלו גרמה התובעת, לטענת הנתבע, לצמצום פרנסת המפיצים וכן כרסמה באופן שיטתי בשווי קו החלוקה. הנתבע טוען כי פעילות התובעת גרמה לירידה בשיעור של 70% בהכנסות (סעיף 65 לתצהירו, נ/2). 7. כתוצאה ממהלכיה אלו של התובעת, טוען הנתבע כי הוא הגיע לפת לחם ולכן פנה אל התובעת בבקשה שתרכוש ממנו את קו החלוקה. לאחר שנענה על ידי התובעת כי היא אינה רוכשת קווים, בקש הנתבע למכור את הקו לאחר, אולם לנוכח שחיקת שווי הקו גם ניסיונות אלו לא צלחו. הנתבע טוען כי מצא את עצמו במלכוד כאשר מחד אינו יכול למכור את הקו בשוק החופשי במחיר הוגן ומאידך התובעת מסרבת לרכוש בעצמה את הקו. לנוכח המלכוד בו היה שרוי, בחר הנתבע, לטענתו, לפרוש מהתובעת, ובלשונו בסעיף 76 לתצהירו: "משכלו כל הקיצין, ביום 1/4/04, כשאני שבור ורצוץ כלכלית ונפשית, הרמתי ידיים והודעתי לתובעת כי אני ממלא אחר רצונה ופורש מעבודה אצלה תוך שהתובעת משתלטת על זכות ההפצה שלי מבלי לשלם לי כל תמורה ומוכרת את זכות ההפצה הזו לאחרים ו/או עושה בו שימוש מטעמה בדרך של עשיית עושר ולא במשפט". 8. הנתבע טען כי לאחר פרישתו המשיך לעסוק בעיסוק היחיד בו הוא יודע לעסוק - שיווק שמן. לטענת הנתבע, אין עליו כל מניעה מלעשות כן, שהרי לא נחתם כתב התחייבות בנוגע לקו החלוקה. עובדה זו לא מנעה מהתובעת, כך לגרסת הנתבע, מלפנות ללקוחות והספקים עימם עבד הנתבע לאחר פרישתו מהתובעת ולאיים עליהם בתביעות של הפרת חוזה וגרם הפרת חוזה, והראיה הגשת התביעה כנגד שלי ושל בר. 9. הנתבע בקש לדחות את התביעה אשר הוגשה ונגדו והועמדה על הסך של 497,212 ₪ (סך של 451,464 ₪ עבור אובדן רווחים כתוצאה מאיבוד לקוחות במשך 24 חודשי אי התחרות, סכום המבוסס על הפסד חודשי ממוצע של 18,811 ₪, על פי ההפסדים שהיו בחודשים אפריל עד יולי 2004, בסמוך לעזיבה; סך של 3,588 ש"ח כפיצוי בגין הצורך להוריד מחירים ללקוחות על מנת למנוע את עזיבתם; סך של 42,190 ₪ כהשתתפות באי גביית כספים מלקוחות). מנגד כאמור, תבע הנתבע את התובעת בסכום של 1,817,611 ₪ (אשר הועמד לצרכי פשרה על הסך של 500,000 ₪ בלבד). סכום זה מורכב משווי זכות החלוקה (524,244 ₪); פגיעה בהכנסות לשנים 2002-2004; פגיעה בעסקים ובמוניטין, ללא הוכחת נזק (200,000 ₪); שווי זכות חלוקה נוספת (250,000 ₪); חיובי ריבית (70,000 ₪); תביעה בגין חובות אבודים (200,000 ₪). 10. שלי ושל בר הגישו כתבי הגנה והדפו את טענות התובעת המופנות כנגדן: שלי טענה כי כבר ביום 8/9/04 העביר ב"כ שלי לב"כ התובעת מכתב בו נאמר כי ההתקשרות לשיווק שמן נעשתה בין הנתבע לבין שלבר וכי לשלי אין כל יד ורגל בהתקשרות זו; שלי טענה כי החשבונית (נספח ג' לת/3) עליה משליכה התובעת את כל יהבה כהוכחה לקשר כביכול, אינה אלא חשבונית ישנה שניתנה לנתבע על ידי מר שאול מזרחי (להלן : "מזרחי"), המשמש כמנהל גם בשלי וגם בשלבר. שלי טענה כי אין בחשבונית זו כדי לבסס עילת תביעה כנגדה, בוודאי שלא את עילת גרם הפרת חוזה מכוח סעיף 62 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] התשכ"ח - 1968, הדורשת הוכחת ארבעה יסודות העוולה - קרי: גרימה, הפרת חוזה, ידיעה והעדר צידוק. בעניין זה טוענות הן שלי והן שלבר שלי כי בהעדר חתימה על כתב התחייבות ברי כי לא יכולה להיות הפרה של הסכם, שהוכח כי כלל לא קיים. 11. בנוסף טוענות שלי ושלבר שגם אם היה הסכם כלשהו בין התובעת לבין הנתבע, עובדה המוכחשת על ידן, אזי למי מהן לא הייתה ידיעה על הסכם זה; שלי ושלבר טוענת כי הוכח שהנתבע הוא שבקש להפסיק את הקשר החוזי בינו לבין התובעת, ומי מהן אינו הגורם להפסקת אותו קשר; שלבר טענה כי היא ספקית שמן ורשאית למכור את מוצריה לכל דורש; שלבר טענה כי לא ידעה על כוונתו של הנתבע לשווק את השמן ללקוחות קו החלוקה, מה עוד שלקוחות אלה אינן לקוחות של התובעת. בעניין זה ראוי להדגיש שהנתבעים כולם טענו שהלקוחות אינן של התובעת; שרשימת הלקוחות אינה מהווה סוד מסחרי; שאין כל סודות מסחריים בשיווק מוצר יסוד כמו שמן, והלקוחות הם "לקוחות של מחיר ושל שירות", קרי - הלקוח יבחר את הספק המציע את המחיר הזול ביותר, ורק אם שתי חברות יציעו מחיר שווה, תהא משמעות לשירות (מזרחי בעמ' 79 שו' 9). 12. הנתבע, שלי ושלבר הכחישו גם את סכומי התביעה וטענו כי החישוב עליו התבססה התובעת הינו מופרך. הנתבעים טענו שלא הייתה כל מניעה מצד התובעת להוכיח את גובה ההפסדים שנגרמו לה בפועל באותם 24 חודשי אי תחרות נטענים, באמצעות הצגת הדוח"ות הכספיים ומלוא הנתונים לגבי רשימת הלקוחות - אלו שהיו בקו טרם עזיבת הנתבע ואלה שנותרו במשך השנתיים מעת עזיבתו. הנתבעים טוענים כי פוליבה הודה בחקירתו שנתונים אלו בידו (עמ' 29 שו' 13) אולם בחר שלא להציגם מנימוק של סוד מסחרי (עמ' 30 שו' 10). אם כך הדבר, התובעת נמנעה ביודעין מלהביא ראיה שברשותה, דבר המקים את החזקה שראיה זו הייתה פועלת לרעתה. בנוסף ולחלופין, ומשהוכח כי הנזק הנטען ניתן לכימות, אין זה המקרה שבית המשפט יפסוק לפי "אומדנא דדיינא". השאלות העומדות לליבון 13. התביעות שבפניי מצריכות מספר קביעות עובדתיות ומשפטיות: במישור העובדתי יש לקבוע האם ההתקשרות השנייה כוללת בחובה סעיף אי תחרות, והאם אכן יש מקום להחיל את כתב ההתחייבות שנחתם ביום 1/1/96 גם על ההתקשרות השנייה. יש לקבוע מתי הופסק הקשר החוזי במקרה הנדון; מי יזם את הפסקת הקשר; מי מהצדדים הפר את ההסכם; האם ניתנה הודעה כלשהי בנוגע לסיום היחסים החוזיים. יש לקבוע האם רשימת הלקוחות הינה "סוד מסחרי", ולמי שייכים, אם בכלל הלקוחות. יש לקבוע מהן הזכויות שנובעות לכל אחד מהצדדים - היצרן מחד, המשווק מאידך, וזאת כתוצאה מהפסקת הקשר בינהם. האם על הנתבע לפצות את התובעת בגין 24 חודשים? האם התובעת זכאית לפיצוי מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט? האם התובעת הוכיחה את נזקיה? האם הנתבע זכאי לפיצוי בגובה שווי קו החלוקה שלטענתו הושב לתובעת? האם הנתבע זכאי לסכומי האחרים שנתבעו בכתב התביעה שכנגד? 14. במישור היחסים שבין התובעת לשלי ושלבר, עליי לקבוע האם אכן היה חוזה שהופר; במידה והיה הסכם, האם הנתבעות הללו ידעו על קיומו? האם ביודעין הן גרמו להפרה? בעניין שלי ושלבר, עליי להידרש לשאלה האם אכן, כטענת נתבעות אלו, הן נגררו להליך ללא כל צידוק, דבר שאמור לבוא לידי ביטוי בעת פסיקת הוצאות הולמות. 15. כפי שציינתי לעיל, תיק זה מצריך הן קביעות עובדתיות והן קביעות משפטיות, הנגזרות התשתית העובדתית שאקבע כמוכחת. לפיכך, בחרתי לסקור את מסקנותיי העובדתיות, ובהמשך אתייחס לכל נושא ונושא משפטי המצריך הכרעה, בהתאם לקביעותיי שיפורטו להלן. האם ההסכם בין התובעת לבין הנתבע כלל סעיף אי תחרות ? 16. על השאלה שבכותרת יש להשיב בשלילה. לא זו אף זו. יש לגנות את ניסיון התובעת להסתיר את העובדות לאשורן, הן בכתב התביעה המקורי, הן בכתב התביעה המתוקן הן בתצהיר הראשון אשר הוגש על ידי פוליבה (ת/3). רק בת/4, הוא התצהיר השני של פוליבה, אשר הוגש ביום 21/9/06, דהיינו כשנתיים ימים לאחר הגשת התביעה, קיימת התייחסות לטענת הנתבע בדבר כתב ההתחייבות, כשטענה זו של הנתבע הועלתה עוד בכתב ההגנה המקורי שהוגש ביום 8/11/04. סבורני כי הצגת הדברים כאילו, כביכול, כתב ההתחייבות נכלל בהסכם הנוגע לקו החלוקה הנדון, מבלי להזכיר כלל את ההתקשרות הראשונה, עלולה להטעות וחוטאת כאמור לאמת. 17. אם כך, ומשלא נסתרה טענת הנתבע כי כתב ההתחייבות נחתם במסגרת ההתקשרות הראשונה; זו הופסקה בחודש יוני 1997; ובעת ההתקשרות השנייה לא נחתם כתב התחייבות (ראה סעיפים 18-20 לתצהיר הנתבע ודברי פוליבה בעמ' 18 שו' 15-22); נותרים אנו אם השאלה המשפטית, והיא האם יש לקרוא לתוך ההסכם שנכרת בשנת 1998 את אותו כתב התחייבות, אם מכוח הסכמה ספציפית שגובשה בן הצדדים , אם מכוח נוהג. 18. הנטל להוכיח שההסכם בעל-פה שנכרת בשנת 1998 כלל גם סעיף אי תחרות מוטל על התובעת; טענה זו כאמור לא נטענה במפורש לא בכתבי הטענות ואף לא בתצהיר הראשון של פוליבה. גם אם הייתי נכונה להתעלם מקשיים פרוצדוראליים אלו, אזי התובעת לא הוכיחה את הטענה לגופה, ההיפך הוא הנכון. אמנם, פוליבה טען כי החתימה על כתב ההתחייבות הינו תנאי לחתימת הסכם (עמ' 18 שו' 16); על כך העידו גם המפיצים האחרים, שעדיין עובדים עם התובעת, ויש לקחת זאת בחשבון בעת מתן משקל לעדותם (ראובן נחומסון בעמ' 6 שו' 4 ). עם זאת סבורני כי לא די בקיומם של יחסיים חוזיים במסגרת ההתקשרות השנייה על מנת לחלוץ את המסקנה שהנתבע הסכים גם בהתקשרות זו לקבל על עצמו את סעיף אי התחרות, והיה על התובעת להוכיח הסכמה מפורשת כאמור. 19. בעניין זה ראוי להפנות לפרו' הדיון, עמ' 31 שו' 20 עד עמ' 32 שו' 7, המדבר בעד עצמו: "ש. בת/3 לא פרטת את הנושא שהנתבע עזב ב- 97 וחזר לאחר כשנה. מה שאתה אומר בסעיף 5 לת/4 היה כשהוא חזר היה מוסכם עם הנתבע שכתב ההתחייבות הישן יחול גם על ההתקשרות החדשה. מי היה נוכח בעת ההסכמה הזאת. ת. זאת לא היתה הסכמה חד וחלק אבל היה ברור שהוא חוזר באותם תנאים מכיוון שהנתבע עבד אצלנו ויודע את התנאים ויודע שאין אף סוכן שעובד אצלנו בלי שיחתום על כתב התחייבות. אם זה לא חתום זה רק כתוצאה מהזנחה. ש.   שאתה אומר שזה לא היה מוסכם חד וחלק, אז לא דיברתם על זה. ת.  יכול להיות שלא דיברנו על זה. ש.  למה את כל הסיפור הזה לא כתבת בת/3 אלא לאחר שהנתבע כתב את זה בתצהירו. ת.   אני לא יודע". (הדגשות שלי). 20. אמור מעתה, התובעת מודה כי לא הייתה הסכמה חד משמעית; מודה כי יתכן והנושא כלל לא עלה לשיחה; מודה שיתכן והדבר נבע מהזנחה. לא זו אף זו, פוליבה הודה בחקירתו כי אלי וייס החשב הוא זה שהיה מחתים את המפיצים על המסמכים, כולל על כתב ההתחייבות (עמ' 16 שו' 17; 19). אלי וייס החשב לא הובא לעדות, למרות שתחילה הוגש תצהיר מטעמו, וראה החלטתי בעניין זה מיום 18/4/07, עמ' 38 לפרוטוקול. מכאן, שהעד הרלוונטי לנושא כתב ההתחייבות לא הובא לעדות; לא שוכנעתי כי אכן נבצר מעד זה להתייצב מפאת סיבות רפואיות. זה המקום להפעיל את החזקה שאם היה העד מובא לעדות, עדותו הייתה פועלת לרעת התובעת. 21. האם יש מקום לכלול סעיף אי תחרות מכוח סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (להלן : "חוק החוזים כללי")? סבורני כי יש להשיב על כך בשלילה. ראשית כאמור, וכפי שכבר ציינתי לעיל, טענה שכזו מן הראוי היה לכלול בכתב הטענות או למצער בת/3, הוא תצהירו הראשון של פוליבה. או אז היה על התובעת להוכיח נוהג קיים בין הצדדים או קיומו של נוהג שכזה בענף. לא די בקיומו של הסכם אחד (ההתקשרות הראשונה) כדי לבסס נוהג בין הצדדים; התובעת לא הוכיחה נוהג קיים בענף, ועדותם של שרעבי ונחומסון, העובדים כאמור עם התובעת, אינה מוכיחה נוהג שכזה. 22. זאת ועוד, יש לזכור את ההלכות הקובעות שתנית אי תחרות פוגעת חופש העיסוק, וגם מקום שאין מחלוקת כי היא נכללת בהסכם (שלא כבענייננו), יש לתת לה תוקף ולחלופין לשלול אותה ו/או לצמצמה על פי האינטרסים המתנגשים העמודים על הפרק: "הנה-כי-כן, הטעמים שעמדתי עליהם מצדיקים את דרך הביניים, שלפיה באיזון הכולל, חופש העיסוק גובר כאשר מנגד עומד אך האינטרס של המעביד לאי-תחרות, ואילו חופש החוזים גובר כאשר לצדו עומד אינטרס לגיטימי של המעביד, כגון אינטרס "קנייני" או "כעין קנייני" של המעביד. נמצא, כי הגבלת התחרות "כשלעצמה" - הגבלה "ערומה" שאינה מגנה על אינטרס המעביד מעבר לאינטרס אי-התחרות - אינה מגנה ככלל על "אינטרס לגיטימי" של המעביד. היא נוגדת את טובת הציבור, והיא תיפסל בגדריה של "תקנת הציבור". לעומת זאת הגבלת תחרות הבאה להגן על אינטרסים של המעביד בסודות מסחריים, ברשימת לקוחות, במוניטין וכיוצא בהם על "אינטרסים לגיטימים" של המעביד, וככלל היא אינה נוגדת את תקנת הציבור. איזון כולל זה נעשה כולו בגדריה של "תקנת הציבור", והוא מעוצב על-ידי שיקולים של "תקנת הציבור". על-כן במקרה מיוחד עשוי להיות אינטרס ציבורי שיצדיק סטייה מאיזון כולל זה (ראו גילה, במאמר הנ"ל [44], בעמ' 75)", ראה ע"א 96 / 6601 AES SYSTEMI NC נ' משה סער פד"י נ"ד (3) 850, עמוד 874. 23. במקרה שלפנינו, טוענת התובעת כי האינטרסים עליהם מבקשת היא להגן אינם אך בגדר אי תחרות, אלא כוללים הם גם סודות מסחריים; רשימת לקוחות; ציוד (המיכלים). סבורה אני כי כיום, לאור הפסיקה הקיימת, ספק רב בעייני אם יש לשעות לטענותיה אלו של התובעת. לגבי רשימת לקוחות, נקבע כי : "נראה לי שרשימת לקוחות תוכל להוות סוד מסחרי המגיע כדי זכות קניינית של בעליה רק בנסיבות שבהן יוכח שדרוש מאמץ מיוחד להשיגה, ובאותם מקרים שיוכח שיש ערך מוסף כלשהו בקבלת הרשימה "מן המוכן". לא כך הם פני הדברים כאשר מדובר על חלוקת מוצר יומיומי פשוט, וכאשר ברור לכל מחלק שהצרכנים של מרכולתו הם המרכולים וחנויות המכולת שבאזור", ראה ע"א 96 / 9046 פרידה בן ברוך נ' תנובה - מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נד (1) 625, עמוד 634. ראה גם ע"א 92 / 1142 ורגוס בע"מ נ' כרמקס בע"מ, פד"י נ"א (3) 421. 24. מהראיות שהובאו בפניי עלה כי אין כל קושי לאתר את הלקוחות הפוטנציאליים מתוך מדריך דפי זהב (חקירת פוליבה בעמ' 15); נראה, כפי שנקבע בעניין בן-ברוך, ומכיוון שמדובר במוצר בסיסי כמו שמן, שרשימת הלקוחות ברורה לכל - מאפיות , קונדיטוריות, פיצריות "כל מי שקונה שמן בצובר" (פוליבה בעמ' 15 שו' 9). האם יש צורך בהשקעה מרובה כדי להרכיב את אותה רשימת לקוחות? דומה שהתשובה על כך היא ברורה, ונאמרה היא מפי פוליבה עצמו: "לדעת (את רשימת הלקוחות) זאת לא בעיה, לעבוד איתם זאת הבעיה" (עמ' 26 שו' 22). 25. קבעתי אם כך שרשימת הלקוחות אינה "סוד מסחרי" בנסיבות העניין. סודות מסחריים אחרים לא נטענו ולא הוכחו על ידי התובעת. ההיפך הוא הנכון, מהראיות עולה שמדובר במכירת מוצר בסיסי, שמן, והדבר היחיד הקובע ללקוח הוא המחיר, ראה דברי שרעבי, עמ' 13 שו' 16; דברי מזרחי, עמ' 80 שו' 12. גם קיומם של מיכלי הצובר אינו מקים, לדידי, את אותו אינטרס נוסף הראוי להגנה. בעניין הבעלות על המיכלים, אשר מוצבים זמן רב בחצר של הלקוחות, ראה בעניין זה ע"א 90 / 347 סודה גל בע"מ נ' ריקרדו ספילמן פד"י מ"ז (3) 459, עמוד 473 . בנוסף,ראה את תשובתו של פוליבה בעניין זה:  "ש. לקחת אותו (את הציוד) בחזרה מלקוחות ? ת.  אני לא רוצה לריב עם הלקוחות. אני אמרתי ללקוחות שזה מיכל שלי ואני אתן להם את השמן אם הם יחזרו לעבוד איתי, חלק הסכימו וחלק לא. ש.   אתה הסכמת להשאיר את המיכלים שלך אצל הלקוחות. ת.    כן, אני לא רציתי לריב איתם" (עמ' 31 1-4). בהמשך מודה פוליבה שמרבית ההשקעה היא בהתקנה ולא במיכל (עמ' 31 שו' 9) . 26. מהמקובץ לעיל עולה כי מעבר לאינטרס אי התחרות, עליו בקשה התובעת להגן, אין אינטרסים נוספים המצדיקים במקרה הנדון את נסיגת זכות היסוד של חופש העיסוק מפני האינטרס של חופש החוזים. זאת, בשילוב הקביעות שאין בנמצא כתב התחייבות כתוב; משאין הוכחה להסכם בעל-פה המקפל בחובו סעיף אי תחרות; משלא הוכח נוהג בין הצדדים ו/או נוהג בענף; לאור העובדה כי חופש העיסוק הינו זכות חוקתית, ולכן במקרה של ספק יש להעדיף את הפרשנות המקלה ולא את זו המחמירה עם חופש העיסוק, קובעת אני כי ההתקשרות השנייה בין התובעת לבין הנתבע לא כללה סעיף אי תחרות, וגם אם היה נכלל סעיף שכזה, היה מקום לצמצמו לאור ההלכות המחייבות. מכאן נגזרת מסקנתי שלא הייתה מניעה מצד הנתבע לעסוק בהפצת שמן סויה, גם באזור קו החלוקה הספציפי, וזאת בתום היחסים החוזיים שבין הצדדים, כל עוד אלה הסתיימו כדין. תום היחסים החוזיים - הכיצד? האם מי מהצדדים הפר את ההסכם? 27. כפי שלא דייקה התובעת בכתבי טענות בתצהירה לגבי כתב ההתחייבות, כך גם הנתבע, אם לא ביתר שאת, בנוגע לנסיבות הפסקת הקשר החוזי. כבר ציטטתי לעיל את סעיף 76 לתצהירו של הנתבע, בו נאמר: "משכלו כל הקיצין, ביום 1/4/04, כשאני שבור ורצוץ כלכלית ונפשית, הרמתי ידיים והודעתי לתובעת כי אני ממלא אחר רצונה ופורש מעבודה אצלה תוך שהתובעת משתלטת על זכות ההפצה שלי מבלי לשלם לי כל תמורה ומוכרת את זכות ההפצה הזו לאחרים ו/או עושה בו שימוש מטעמה בדרך של עשיית עושר ולא במשפט". משפט זה נכלל כאמור בתצהיר, לאחר שהנתבע הוזהר על ידי פרקליטו לומר את האמת. בתום שמיעת הראיות הסתבר כי בין האמת לבין משפט זה פעורה תהום עמוקה. 28. פוליבה בעדותו טען שהנתבע לא אמר לו דבר וחצי דבר על העזיבה המתוכננת (עמ' 22 שו' 21; עמ' 23 שו' 15); פוליבה העיד כי בחודש מרץ 2004 התעוררו אצל התובעת חשדות בנוגע לנאמנותו של הנתבע, ולכן הפנתה היא את הנתבע לערוך בדיקת פוליגרף (פוליבה בעמ' 21 שו' 20-21); וחשדות אלו אומתו בתחילת חודש אפריל 2004: "הוא לא מסר לי שום דבר, אני גיליתי שהוא הפסיק לעבוד על הקו והוא עבר לנתבעת 3. אני הייתי בחו"ל בתחילת חודש אפריל וכאשר חזרתי ב- 7/4 אחי אמר לי שהנתבע 1 ברח לנתבעת 3 " (עמ' 21 שו' 5-7). 29. בעדותו אשר הנתבע, בסופו של דבר, את דברי פוליבה. הנתבע אישר שפנה למזרחי, מנהל שלי ושלבר, באמצע חודש מרץ 2004 (עמ' 64 שו' 7-9), כך שחשדות התובעת היו למעשה מוצדקים, גם אם בפועל לא מכר הנתבע תוצרת של חברה מתחרה עד חודש אפריל 2004 (פוליבה בעמ' 22 שו' 17). הנתבע אשר בחקירתו שלא הודיע לתובעת על מגעיו עם שלי ושלבר (עמ' 64 שו' 20). הנתבע טען כי הודיע לתובעת על הפסקת הקשר רק אחרי שעזב (עמ' 64 שו' 22), אולם גם אמירה זו התבררה כריקה מתוכן, עת הסתבר כי הנתבע לא הודיע דבר לתובעת, ועובדת עזיבתו נודעה לתובעת מה"שטח", באמצעות הסוכן שרעבי: "עד היום האחרון של מרץ עבדתי אצל התובעת וב-01 לאפריל התחלתי לעבוד אצל שאול. לא גביתי את הכסף עבור מרץ מהלקוחות ולא קיבלתי על זה עמלה. הודעתי שאני עוזב באפריל. אני לא הודעתי להם. בהתחלת אפריל באתי והחזרתי להם את התעודות שלהם. לא הייתי עובד עם תעודות שלי. ש. נכון שהם חיפשו אותך ולא אתה התקשרת אליהם? ת. ב-01 לחודש אפריל הייתי אצל הלקוח הראשון. אחרי זה התקשר אליי אילן ושאל אם אני לא מוכר שמן שלו. השבתי לו בחיוב ואמרתי שאני קונה שמן ממקום אחר ומוכר אותו. אמרתי לו שעבדתי עד מרץ ואני אביא לו את החשבוניות על מרץ. אילן הקדים אותי בטלפון". (עמ' 65 שו' 1-9). 30. בהמשך, הקשה בית המשפט ושאל: "למה לא הודעת שאתה עוזב" , או אז השיב הנתבע: "היה שם קטע שהם קובעים הכול. אי אפשר לעשות שם שום דבר בלי שאהרל'ה מכתיב. המניע שלי שלא להודיע הוא שאם הייתי מודיע לו - הוא היה סוגר לי את כל הדלתות עם כולם. גם ככה, כשהוא שמע שאני קונה שמן - הוא היה מציע לו פי 10 ממה שאני קונה. הוא סגר לי את הפלאפונים וניסה לעצור לי בכל דרך. הוא שלח פקסים ללקוחות לא לתת לי כסף. אח שלו, אילן, אמר לי: אני אמחק אותך כמו ג'וק על הרצפה, אתה לא יודע מי זה פוליבה הגדולים. מושרש שם פחד שלהם שאי אפשר. כשיצאתי משם לא היה לי מה להפסיד, הקו כבר לא היה שווה כלום" (עמ' 74 שו' 5-12). מתשובה זו, שהתרשמתי שנאמרה מ"הבטן", עולה האמת לגבי נסיבות ניתוק הקשר החוזי - הנתבע החליט לנתק את הקשר החוזי עם התובעת, אך לא הודיע על ביטול; הנתבע חשש כי אם יודיע על ביטול, "יסגרו בפניו הדלתות"; הנתבע בחר ל"ערוק" עם קו החלוקה למתחרה, שלי ו/או שלבר. 31. לא זו אף זו, לאחר שגמלה ההחלטה בליבו של הנתבע, ולאחר שסוכמו התנאים עם מזרחי, בשם שלי ו/או שלבר עוד במחצית חודש מרץ 2004, יצאה התוכנית אל הפועל בחודש אפריל 2004, מבלי להודיע כאמור לתובעת. הנתבע פנה ללקוחות קו החלוקה אשר צרכו עד לאותו מועד שמן של התובעת ("מכרתי ללקוחות שעבדתי איתם", הנתבע בעמ' 65 שו' 24, הנתבע בעמ' 67 שו' 19, וראה רשימת הלקוחות נספח ז' לת/3); הנתבע מילא את השמן במיכלים שלטענתו שייכים הם לו ולתובעת (עמ' 72 ש' 16-23). סבורני כי בכל המעשים הללו, קרי, אי מתן הודעת ביטול הסכם; אי מתן זמן התארגנות מינימלי; פניה מיידית ללקוחות קו החלוקה ואספקת שמן של חברה מתחרה במיכלי השמן המוצבים אצל הלקוחות, שהתובעת היא זו שביצעה את ההשקעה בהקמתם (עמ' 31 שו' 9) הפר הנתבע את חובת תום הלב החלה מכוח סעיף 39 לחוק החוזים כללי; הפר את חובת הנאמנות אותה הוא חב לתובעת; ובכך, הפר הוא את ההסכם בינו לבין התובעת. הפרה זו הינה הפרה יסודית המזכה את התובעת בביטול מיידי של ההסכם, ראה בעניין זה ע"א 4309/06, ע"א 4480/06 בשארה ורור בע"מ נ' גלידת ויטמן (1979) בע"מ ואח' (2008) (פורסם במאגרים, להלן : "פס"ד בשארה") וכן ע"א 5630/90 תדמור נ' ישפאר חברה אלקטרונית למסחר בע"מ,פד"י מ"ז (2) 517, בעמ' 522. 32. האם אכן יש לשעות לטענת הנתבע שהתובעת היא זו שבמעשיה ובמחדליה הפרה את הסכם ההפצה, אם בנושא הכרסום בעמלות, אם בנושא קביעת מחיר מינימום של 4 ₪, ועוד כהנא וכהנא טענות אשר פורטו בסעיפים 23 עד 65 לתצהיר הנתבע? סבורני כי יש להשיב על כך בשלילה. ראשית יש לזכור כי ביחסי יצרן- מפיץ עסקינן. מדובר בהתקשרות ארוכת שנים, אשר מטבע הדברים אינה יכולה לקפוא על שמריה, ויפים בעניין זה הדברים אשר נאמרו על ידי כב' השופט רובינשטיין בפס"ד בשארה: "לשיטת המערערת דרישת המשיבות לשנות את אזורי החלוקה עולה כדי הפרה, שהרי הן רשאיות "לבטל את החוזה בהודעה זמן סביר מראש, אך לא תנאי מתנאיו" (פרשת קופת חולים). הנחה זו אולי אינה בהכרח מחויבת המציאות, שהרי "חוזה נועד לחיות בתוך סביבתו, ולהיות מושפע משינויים שהזמן גרמם" (פרשת התאחדות סוכני נסיעות, פסקה 14 - השופט זמיר; ראו גם פסקה 11 לפסק הדין נשוא הערעור), ואך "סביר הוא, שלאורך דרכם המשותפת של הצדדים יתקלו בבעיות שונות שידרשו גמישות מסויימת ואף סטיה ממה שקבוע היה מלכתחילה" (ע"א 3912/90EXIMIN S.A. נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, פ"ד מז(4) 64, 81 - הנשיא שמגר; להלן פרשת EXIMIN)" (שם, פסקה ל"ד לפסק הדין). לפיכך סבורני כי לא כל שינוי מחיר; שינוי אחוז עמלה; שינוי אזור החלוקה יכול להיחשב בהכרח כהפרת הסכם. 33. בנוסף ולחלופין, וגם אם סבר הנתבע כי בהפרות עסקינן, מדוע החריש במשך שנים? הכיצד אין בנמצא ולא מכתב בודד המוחה למשל על דרך חישוב העמלות? בעניין זה העיד פוליבה כי הנתבע מעולם לא התלונן על דרך חישוב העמלה (עמ' 48 שו' 14); הנתבע הודה כי הייתה נערכת התחשבנות חודשית (עמ' 59 שו' 21); הנתבע טען כי כל חודש היו ויכוחים (עמ' 60 שו' 16), אולם כשנשאל מדוע נשאר לעבוד שש שנים בהתקשרות השנייה, השיב: "עבדתי שם, התפרנסתי" (עמ' 60 שו' 21). לא זו אף זו, חרף הויכוחים, הנתבע חזר כאמור לעבוד שוב עם התובעת, לטענתו "בגלל הפרנסה" (עמ' 60 שו' 23). בהמשך הודה שהרוויח כסף אצל התובעת, ואפילו "כסף טוב" (עמ' 61 שו' 1-3). הנתבע הודה כי לא הוציא כל מכתב מחאה במהלך התקופה (עמ' 61 שו' 6), וכי כמו בכל מקום עבודה, היו דברים טובים ודברים גרועים (עמ' 61 שו' 12). התרשמתי ממכלול הדברים שיחסי הצדדים ידעו עליות ומורדות, כמצופה ביחסי יצרן - מפיץ, אולם לא הוכחה בפניי כל הפרה מצד התובעת. 34. לא זו אף זו. גם אם הייתה מוכחת הפרה כאמור ( ולא כך קבעתי), אזי הדבר היה מזכה את הנתבע בביטול ההסכם. הנתבע לא הודיע לתובעת בשום שלב על ביטול ההסכם; כפי שקבעתי בפרק הקודם, הנתבע פשוט "ערק" עם קו החלוקה והפיץ בו שמן של חברה מתחרה. בע"א 829/01, ע"א 1746/06 מלון זידאני נצרת בע"מ ואח' נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (פורסם במאגרים) נקבע, בין השאר: "ברם, ובזה העיקר, בכל אחד משני המקרים הללו, זכות הביטול כפופה הייתה לסעיף 8 בחוק התרופות ולסעיף 20 בחוק החוזים, הקובעים כי הביטול צריך שייעשה תוך "זמן סביר" לאחר שנודע לנפגע על ההפרה או על עילת הביטול. הקביעה, אם הביטול אכן נעשה תוך "זמן סביר", תלויה בנסיבות העניין - מהות החוזה, טיבו והתנהגות הצדדים לו (ע"א 1912/93 שחם נ' מנס  פ"ד נב(1) בפיסקה 7; ע"א 760/77  בן עמי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לג(3) 567, בפיסקה 7)". עוד נקבע באותו מקרה כי לעיתים התנהגות הצד הנפגע, לאחר שנודע לו דבר ההפרה ו/או העילה לביטול חוזה, מלמדת על כך כי ויתר או "פסח" על זכות הביטול: " אכן, צד הממשיך ליהנות מפירות החוזה לאחר ההפרה, או למרות ההטעיה הנטענת על ידו, ניתן לפרש את  התנהגותו כויתור על תרופת הביטול: "המשיב איננו יכול מצד אחד לנהוג כמי שרואה את ההסכם כמקוים ועל פיו הוא זכאי לקבל ואף מקבל חלק ברכוש החברה, כאילו היה בעל מניות בה, ומצד שני לראות עצמו כנפגע בשל הפרת ההסכם עמו" (ע"א 759/83 חצרוני נ' זוהר, פ"ד מ(1) 85 בפיסקה 6; ראו גם ד' קציר תרופות בשל הפרת חוזה (1991) בעמ' 644-645)" (שם, פסקה 56). 35. מכל המקובץ עולות מסקונתיי באשר לניתוק הקשר החוזי בין הצדדים : הנתבע הוא זה שהפר את ההסכם עם התובעת, במעשיו ובמחדליו; הנתבע לא הודיע לתובעת על הפסקת הקשר החוזי והתובעת למדה על כך מ"השטח"; הנתבע "ערק" עם קו החלוקה והחל לשווק ללקוחות הקו שמן של חברה מתחרה; הנתבע לא נתן בידי התובעת זמן התארגנות כלשהו, והתובעת נאלצה להתארגן בזריזות בכוח האדם הקיים, ראה עדות נחומסון בעמ' 12 שו' 4;23; וכן עדות פוליבה בעמ' 24 שו' 5-8: "לא חקרתי לעומק, ברגע שנודע לי שהוא עבר לחברה מתחרה הייתי עסוק בפיצול הקו לשני הסוכנים האחרים על מנת שנוכל להגיע ולתת שירות ללקוחות של הנתבע. תוך כדי העבודה התברר שהוא מילא שמן בלי בכלל להגיד ללקוחות שמדובר בשמן לא של התובעת". הזכויות הנובעות לצדדים כתוצאה מניתוק הקשר החוזי בנסיבות שתוארו לעיל 36. לאחר שקבעתי את המסקנות העובדתיות העולות מהראיות, יש לדון מהן העילות ומהם הסעדים להם זכאים כל אחד מהצדדים , אם בכלל, כתוצאה מניתוק הקשר בדרך הנ"ל. בנוסף, יש לקבוע האם שיעור הנזק הנטען הוכח. אזכיר כי התובעת הגישה את תביעתה בעילה חוזית (הפרת ההסכם; חוסר תום לב בקיום ההסכם); הזכירה בכתב תביעתה תחרות בלתי הוגנת (סעיף 22 לכתב התביעה) וכן בעילת עשיית עושר ולא במשפט (סעיף 23 לכתב התביעה). הנתבע מצידו כלל שלל טענות בכתב תביעתו שכנגד, ובניהן הפרת הסכם; גזל; אילוץ; עשיית עושר ולא במשפט; עיכוב נכס שלא כדין; עבירות פליליות ע"פ חוקי ההגבלים העסקיים. דיון בעילות העומדות בבסיס תביעת התובעת 37. לעניין הפרת הסכם, כבר קבעתי לעיל כי התנהגותו של הנתבע עלתה כדי הפרת הסכם. שוכנעתי כי הנתבע הפר את חובות הנאמנות המוטלות עליו כמפיץ, ראה בעניין זה ע"א 00 / 7338 תנובה - מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' המנוח ינון שרעבי ז"ל ויורשיו , פד"י נז (2) 745, עמוד 754: "ברי, כי המפקיד מרכושו ומכספו בידי זולתו רוחש לזולתו אמון מדרגה נעלה, וכי המחזיק ברכושו ובכספו של זולתו חב חובת נאמנות לזולתו, אף היא חובת נאמנות מדרגה נעלה. הפרת האמון והנאמנות בנסיבות כגון אלו שלפנינו הפרה היא החודרת מעמקים". ההפרה התבטאה בכך שהנתבע בחר על דעתו לסיים את היחסים החוזיים מבלי לתת לתובעת כל הודעה מוקדמת בעניין זה; בחר לפנות לכל לקוחות הקו ושיווק להם שמן של חברה מתחרה, ובעניין זה התרשמותי היא שהנתבע לא טרח לציין באוזניי הלקוחות שהשמן שמסופק להן אינו של התובעת (במאמר מוסגר אציין כי מי מהצדדים לא הביא בעניין זה את הלקוחות לעדות); הנתבע ניצל את המעבר המהיר והחד הצדדי כדי להקים לו קו חלוקה נפרד מהתובעת, כשמטרתו היא להעביר את כל הלקוחות, כמקשה אחת, לצרוך שמן של חברה אחרת, מתחרה, ולמעשה לרוקן את זכויות ההפצה של התובעת באזור החלוקה מתוכן. 38. אמנם, נקבע כבר לא פעם בפסיקה כי "לקוחות שאינם קשורים בחוזה בר-תוקף למתן שירות תיקונים למעליותיהם רשאים לקבל שירות זה מכל ספק שירות... בהעדר חוזים ברי תוקף עם הלקוחות לא ניתן להתייחס לקשר עימם כאל קניינה של נחושתן, ולא ניתן להגביל את חופש ההתקשרות של הלקוחות או את חופש העיסוק של שינדלר בהקשר זה" ראה רע"א 95 / 1036 נחושתן חברה להשקעות בעמ נ' LTD LIFTS SCHINDLER , פד"י נ(5) 72 בעמ' 77-78. בנוסף, קבעתי שההסכם בין התובעת לנתבע לא כלל סעיף אי תחרות. לכן, לכאורה, לא הייתה מניעה מצד הנתבע מלפנות ללקוחות הקו ולהציע שיווק סחורה מתחרה. 39. ואכן, אם היה בוחר הנתבע בדרך המלך, מודיע לתובעת על הפסקת הקשר, תוך מתן שהות , ולו מינימלית, להתארגנות ("הוא חייב להביא מחליף לעשות חפיפה מסודרת לפחות של חודש", פוליבה בעמ' 22 שו' 23), אזי דומני שלא היה ניתן לטעון כנגד הנתבע להפרת הסכם; כמו כן, לא היה מתקיים היסוד הנוסף הדרוש לצורך קיומה של עילה בעשיית עושר ולא במשפט, כפי שיורחב להלן. אולם במקרה שבפניי, בניגוד למקרה נחושתן נ' שינדלר שם ניתנה הודעה מוקדמת וניתנה שהות להתארגנות; בניגוד למקרה בשארה, שם ניתנו הודעות על הפסקת הקשר ונוהל מו"מ בין הצדדים לעניין זה, אזי גם אם מסכימה אני לדברים הציוריים והיפים שנאמרו על ידי כב' השופט רובינשטיין בעניין בשארה (פסקה מ' לפסק הדין), אין מנוס מהקביעה שבמקרה הנדון לא קיים הנתבע ולו את המינימום המצופה במערכת היחסי העסקית שהייתה בינו לבין התובעת. יש לזכור שבמקרה בשארה הגיע בית המשפט למסקנה שהמפיץ נקט בפעולות מינמליות אשר איפשרו את העברת הקו לידי היצרן - מסקנה אותה לא ניתן לבסס כלל ועיקר במקרה שלפנינו. 40. אציין כי רואה אני חשיבות רבה למועד הקריטי של העברת הקו והחלפת המפיצים, וככל הנראה עובדה זו הייתה ידועה גם לנתבע, לכן בחר לפעול כפי שבחר. שמן כידוע הינו מוצר חסר יחודיות. במקרה הנדון ללקוח אין סנטימנטים והוא יפעל בהתאם לשני קרטיריונים, כפי שהיטיב להגדירם מזרחי - מחיר ושירות. בכל נושא השירות, יש לנתבע יתרון אצל הלקוחות; בנושא המחיר, השליטה ברגע הקריטי היא בידיו. בנוסף, הנתבע כאמור עשה שימוש במיכלים אשר הוצבו אצל הלקוחות. פוליבה העיד כי עיקר ההשקעה במיכלים היא בהקמה ולא ב"ברזלים". אם היה מודיע הנתבע לתובעת על כוונותיו, יתכן והתובעת הייתה פונה ללקוחות ומבקשת את פירוק המיכלים, או אוסרת במפורש שימוש בהם לצורך אחסון תוצרת מתחרה (אמנם פוליבה העיד כי נתן את הסכמת התובעת לשימוש במיכלים, אולם זו ניתנה לאחר ש"הקרב" על הלקוחות היה בעיצומו, וניתן להבין את עמדת התובעת בנקודה זו). ברי כי במצב כזה הנתבע היה צריך למממן את עלות הקמת המיכלים, דבר שהיה הופך את המהלך כולו לבלתי כדאי. לכן, במניעת אותו פרק זמן של התארגנות, ביצע הנתבע את ה"מחטף" ואפשר למעשה את הקמת הקו המתחרה, שספק אם היה נוצר אם היה בוחר הנתבע בדרך המלך. מכאן ההפרה; מכאן חוסר תום הלב; מכאן אותו דבר מה פסול המקים עילה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. 41. לגבי עילת עשיית עושר ולא במשפט, נקבע בפסק הדין המהווה אבן דרך בסוגייה כדלקמן: "לדעתי, אם כן, עצם הפגיעה בציפייה לקשר מסחרי אינה הופכת כשלעצמה את ההתעשרות אשר צומחת בגינה לבלתי צודקת. עם זאת, ייתכנו מקרים בהם התעשרותו של מתחרה, הנעשית על חשבון ציפייתו של מפיץ בלעדי לקשר מסחרי עם לקוחותיו, תהא בלתי צודקת. לשם ראיית התעשרות כזו כבלתי צודקת אין די, כאמור, בעצם קיומה של תחרות הפוגעת בציפייה. ההתעשרות תיחשב לבלתי צודקת בהתקיים יסוד נוסף.... היסוד הנוסף, אשר הופך את התעשרותו של המתחרה לבלתי צודקת, עשוי להיות משני סוגים עיקריים: א) התנהגות פסולה ובלתי הוגנת של המתחרה, לרבות התנהגות נטולת תום-לב. ב) נסיבות אחרות אשר הופכות את ההתעשרות לבלתי צודקת.היסוד הנוסף מן הסוג הראשון מתמקד בהתנהגותו של המתחרה. תחרות חופשית אין פירושה תחרות פרועה. אין פירושה כי יכול המתחרה, בשמה ובשמו של חופש העיסוק, לעשות ככל העולה על רוחו. התנהגות פסולה ובלתי הוגנת מצדו עשויה להוות את האלמנט הנוסף שבהתקיימותו תיחשב התעשרותו כבלתי מוצדקת... במקרים אלו פועל המתחרה בדרך שאינה הוגנת. התנהגותו הפסולה מהווה יסוד נוסף אשר הופך את התעשרותו לבלתי צודקת. .." (הדגשות שלי), ראה דברי כב' הנשיא שמגר (כתוארו אז) ברע"א 89 / 371 אילן ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ מד (2) 309, עמוד 329-330. 42. על דברים אלו חזרו הפוסקים בשורה של פסקי דין, בהם הדגישו כי בכדי שהתעשרות אשר הושגה תוך פגיעה בציפייה תיחשב להתעשרות בלתי צודקת, אין די בעמידתה במבחן הרגיל של תחושת הצדק והיושר אלא שצריך שיתקיים בה תנאי נוסף היינו שהעשייה אשר הביאה להתעשרות הייתה פגומה ופסולה, ראה בעניין זה פס"ד סודה גל שנזכר לעיל, בעמ' 477; פס"ד נחושתן שנזכר לעיל. כפי שכבר ציינתי לעיל, סוברת אני כי בהתנהגותו של הנתבע התקיים היסוד הנוסף המקים עילה עלפי דיני עשיית עושר ולא במשפט. סבורני כי אין המשפט יכול להשלים עם דרך התנהגות כזו של מפיץ, גם אם מרגיש הוא כי היצרן מצר את צעדיו, פוגע בפרנסתו ופועל להפחתת שווי הקו. במקרה כזה יתכבד המפיץ, "יחזיר את המפתחות" לידי היצרן, ויהיה חופשי לתבוע את כל סעדיו ונזקיו. אולם נקיטת יוזמה עצמית שמשמעותה הקמת עסק מתחרה "על גב" כל המערך הקיים עם התובעת, הינו מעשה פסול החוצה את הקו מתחרות חופשית לתחרות פרועה. 43. להשלמת פרק זה, ובהתייחס לעילה הנוספת שצויינה בכתב התביעה (תחרות בלתי הוגנת) אעיר כי בפס"ד של כב' השופט בנימיני, בבית המשפט המחוזי בת"א, נקבע אך לאחרונה (9/8/09) במסגרת ת"א 2960/00 GIANNI VERSACE S.P.A נ' ורסצ'ה 83 בע"מ (פורסם במאגרים) : " ...שהרי אין בישראל עוולה של תחרות לא הוגנת (הצעה לכלול עוולה שכזו בחוק עוולות מסחריות לא התקבלה בסופו של דבר: מ' דויטש בספרו הנ"ל, בעמ' 43). כמובן שתחרות לא הוגנת עשויה להיות אחד המרכיבים של עילת עשיית עושר ולא במשפט". גובה הנזק 44. כפי שכבר קבעתי לעיל, לתובעת עומדות עילות תביעה כנגד הנתבע הן בשל הפרת ההסכם והן בשל עשיית עושר ולא במשפט. התובעת תבעה סך של 451,464 ש"ח בגין הפסד רווחים בעשרים וארבעה חודשי אי התחרות; סך של 3,588 ש"ח בגין הצורך להוריד מחירים; וסך של 42,190 ש"ח בגין השתתפות הנתבע בא גביית כספים מלקוחות. התובעת לא כימתה את נזקיה בראש הנזק של עשיית עושר ולא במשפט. 45. עיינתי בנזקים הנטענים על ידי התובעת, וסבורה אני כי אין מקום לחייב את הנתבע בסכומים הללו, כפי שנתבעו. לגבי ראש הנזק של הפסד רווחים בעשרים וארבעה חודשי אי תחרות, יש להפנות בראש ובראשונה לאמור בסעיפים 16 עד 26 לפסק הדין. בסעיפים אלה קבעתי כי לא הוכח שבין הצדדים נכלל סעיף של אי תחרות, וגם אם היה נכלל סעיף שכזה, היה מקום לצמצמו , לאור ההלכות בדבר חופש העיסוק. לפיכך - ורק מן הטעם הזה, אין מקום לפסוק את הסכומים המבוקשים. 46. לחלופין, וגם אם מסקנתי בעניין אי התחרות הייתה שונה, סבורני כי התובעת לא הוכיחה כדבעי את הנזק הנדרש:"ההלכה היא, כי נפגע, התובע פיצויים לפי סעיף 10לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, "חייב להוכיח, במידת ודאות סבירה, הן את נזקו והן את שיעור הפיצויים, שיהיה בו כדי לפצותו על נזקו" (ע"א 355/80 [1]. בעמ' 806).כפועל יוצא מכך מוטל על הנפגע, המבקש לקבל פיצויים במסגרת סעיף 10לחוק התרופות, הנטל ליצור תשתית עובדתית, שתאפשר לבית המשפט להעריך את מידת הנזק מזה ואת שיעור הפיצויים מזה. כשם שמידת הנזק אינה עניין, שנקבע על-פי אומדנא דדיינא, כן עניין הפיצוי אינו נקבע על פי אומדנא דדיינא" (שם, בעמ' 808-809). אשר למידת הוודאות והדיוק המתבקשת מהנפגע בהוכחת הנזק והפיצוי, ההלכה היא, כי - "תורת הנזק ותורת הפיצוי אינן תורות מדויקות, ואינו נדרש דיוק מתמטי, ואינה נדרשת ודאות מוחלטת. כל שנדרש הוא, כי הנפגע-התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה (resonable certainty), כלומר, באותה מידת ודאות, המתבקשת מנסיבות העניין...על-כן, באותם המקרים, בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי. לעומת זאת, באותם מקרים אשר בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול-דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר (ראה:בע"א 711/72, בעמ' 400; ע"א 304/68, בעמ' 371)" (שם, בעמ' 809). ראה ע"א 605/88 תבורי בית חרושת למשקאות קלים נ' מעיינות הגליל, פד"י מ"ה (2), 1. 47. התובעת ערכה את תחשיב הפסדים מטעמה על פי ממוצע ההפסד בשלושת החודשים הראשונים לאחר הפסקת הקשר, חודשים אפריל עד יולי 2004. תחשיב זה לווה במקור בתצהיר החשב מר וייס, אשר פירט בין השאר את שיעור הרווח הממוצע ממכירת שמן (15%), אולם במהלך המשפט נמשך תצהירו של החשב והותר לפוליבה להוסיף תצהיר נוסף לעניין הנזק (ת/5). פוליבה נחקר ע"י בא כוח הנתבע, הן לעניין ההכנסות והן לעניין שיעור הרווח. 48. לאחר שמיעת חקירתו של פוליבה הגעתי למספר מסקנות, המצדיקות, לטעמי, כל אחת בפניי עצמה את דחיית תחשיב התובעת, לא כל שכן משקלן המצטבר. ראשית, נוכחתי לדעת כי בידי התובעת קיימים הנתונים המדויקים לגבי היקף המכירות שלה באותם 24 חודשי אי תחרות נטענים. פוליבה הצהיר כי יש בידיו נתונים אלו (עמ' 29 שו' 13), אולם הוא מסרב לחשוף אותם בשל אי רצונו לחשוף את רשימת הלקוחות (עמ' 30 שו' 10). סבורני כי מדובר בתירוץ שנועד להצדיק את אי חשיפת הנתונים האמיתיים. לגבי רשימת הלקוחות כבר קבעתי כי אין מדובר בסוד מסחרי, וספק רב בעייני אם הצדדים הניצים אינם יודעים בעל-פה את רשימת הלקוחות של האחר באזור החלוקה הנדון. לכן, ומשיכולה הייתה התובעת להוכיח בראיות מטעמה את הנזק לאשורו, מבלי להסתפק באומדנים, אין לשעות לאומדן זה. 49. בנוסף ולחלופין, התרשמתי שאומדן זה שגוי ומעוות, ואינו יכול לספק תמונה הולמת לגבי אובדן הרווחים שנגרם, אם וככל שנגרם, בפועל. ראשית יש לזכור כי התובעת ערכה את תחשיב אובדן הרווחים על בסיס שלושת החודשים הראשונים הסמוכים להפסקת הקשר. מעדויות התביעה עצמה עלה כי במשך הזמן התובעת הצליחה בשיקום הקו והחזירה לפחות חלק מהלקוחות , ראה עדויות נחומסון בעמ' 8 שו' 6; שו' 13; עדות שרעבי בעמ' 12 שו' 6-7; ועדותיו הסותרות של פוליבה בנקודה זו, עמ' 24 שו' 22; עמ' 27 שו' 1-5. לכן, אין לדעת מהו אותו פלח שוק שאבד לתובעת במהלך אותם שנתיים, וגם אם אבד, לא ניתן לדעת האם העזיבה הינה קשורה דווקא לנתבע, שהרי פוליבה הודה בחקירתו ש"לוקחים לקוחות אחד לשני" (עמ' 27 שו' 24), וכבר נאמר לא פעם לעיל שהמחיר הוא זה שקובע. לפיכך, אם חפצה התובעת להקטין את נזקיה ולהחזיר את לקוחותיה, הדבר היה לכאורה, לפחות חלקית, בידיה. 50. שלישית, שוכנעתי שגם לגופו לוקה תחשיב התובעת בטעויות, ובכל מקרה פוליבה לא ערך את תחשיב זה ולכן הוא אינו הגורם המתאים בתובעת להגשתו ולחקירה עליו, כי אם החשב וייס. פוליבה הודה במפורש בחקירתו "שלא אני כתבתי את החישוב אלא מר וייס" (עמ' 40 שו' 19); פוליבה הודה כי לא בדק את התחשיב "שורה שורה" (עמ' 40 שו' 23); בחקירתו, ייחס פוליבה לעורך המסמך מחשבות " הוא אמנם כתב מחיר קניה אבל התכוון למחיר בסיס" (עמ' 41 שו' 10), שיעור הרווח של 15% נותר אף הוא בעייתי, וזאת בלשון המעטה (ראה חקירת פוליבה בעמ' 41-42 לפרוטוקול). מכל הטעמים הללו, לא כל שכן משקלם המצטבר, הנני דוחה את הסכומים הנתבעים במסגרת אובדן הרווחים. 51. הוא הדין לעניין ההנחות שניתנו כביכול במחיר השמן - לא ניתן לזקוף את אותן הנחות לפעילות הנתבע דווקא. נחומסון העיד שמחיר לא יכול להחזיק שנה (עמ' 9 שו' 17); פוליבה הודה כי מחודש אפריל 2004 היתה ירידה משמעותית במחירים שאינה קשורה לנתבע (עמ' 40 שו' 3). די בכך כדי לדחות את התביעה בראש נזק זה. עוד אוסיף ואומר, כי אם היה פועל הנתבע בדרך המלך, אותה הזכרתי לעיל, התחרות הייתה פורצת בכל מקרה. או אז, מן הסתם ועל מנת לשמר לקוחות, היתה פועלת התובעת להורדת מחירים, ו"נזק" זה לא היה בר תביעה. רוצה לומר, במקרה הנדון לא ניתן לייחס את כל ההפסדים שנגרמו לתובעת בשל התחרות לאותן הפרות ומחדלים של הנתבע. עליי לקבוע, כפי שאפרט להלן, מהם הפיצויים להם זכאית התובעת כתוצאה מסתברת מההפרה וכן מהו שיעור עשיית העושר במקרה הנדון. 52. בנוסף, דוחה אני את דרישתה של התובעת לתשלום הסך של 42,190 ₪ בגין אי גבייה מלקוחות - בעניין זה אכן נפלה סתירה בדברי פוליבה, ראה סעיף 49 לסיכומי הנתבע; לא ברור כלל מהו החוב שנותר ללקוח "רב טעם" לאחר שגובש בסדר עם לקוח זה ולא הובאו בפניי די ראיות על בסיסן ניתן לקבוע שאכן קיים חוב שטרם נפרע (ראה עמ' 25 לפרו' שו' 16). 53. לכאורה, איני נענית לסכומים הנתבעים בתביעת התובעת. טען הנתבע בסיכומיו שבהעדר תביעה לעניין דמי הודעה מוקדמת, וכן בהעדר כימות להשבה הנדרשת מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, יש מקום להורות על דחיית התביעה, שהרי מן המפורסמות הוא שבית המשפט אינו מושיט סעד אותו לא התבקש לתת. איני רואה עין בעין עם הנתבע בעניין זה. הסעד המבוקש בכתב התביעה הינו סעד כספי; התובעת הוכיחה קיומן של עילות תביעה כפי שפירטתי לעיל; נקבע בפסיקה כי לבית המשפט יש שיקול דעת מסויים לגבי שיעורה והיקפה של ההשבה הנובעת מדיני עשיית עושר ולא במשפט, ראה פסקה מ"ב בפס"ד בשארה. אי לכך, עליי לקבוע מהו שיעור הפיצויים לה זכאית התובעת בשל הפרת הנתבע את ההסכם וכן שיעור ההשבה הנובע מדיני עשיית עושר ולא במשפט, והכל כפי שעלה מהראיות שהונחו בפניי. 54. במישור החוזי כאמור, קבעתי כי הנתבע הפר את חובת האמונים ותום הלב כלפי התובעת, ולא נתן לה שהות מינמלית הדרושה על מנת לבצע כדבעי החלפת מפיצים בקו החלוקה. עוד קבעתי כי אם הייתה ניתנת הודעה שכזו, הדבר לא היה מונע את התחרות, מעבר הלקוחות ואת הורדת המחירים, דבר שמן הסתם היה פוגע בהכנסות התובעת, אולם סבורני כי במקרה כזה "המכה" ההתחלתית ממנה סבלה התובעת הייתה פחותה, ויתכן ואף היקף הקו אותו הצליח הנתבע לבנות על בסיס אותו מחטף, היה מצומצם יותר. 55. שקלתי האם שיעור עשיית העושר במקרה הנדון הינו בגובה שווי קו החלוקה שפיתח לעצמו הנתבע, פיתוח שלידתו בחטא. בראיות התברר כי קו זה נמכר לימים סך של 120,000 ₪, ראה עדות הנתבע בעמ' 69 שו' 21-22 . הגעתי לכלל מסקנה כי לאור קביעותיי שהנתבע לא היה מנוע מלהתחרות בעסקי התובעת ומכיוון שרשאי היה לפתח קו במקביל, לא יהיה זה נכון לחייב את הנתבע בהשבת מלוא סכום הקו. בנוסף, וכפי שארחיב להלן, זכויות ההפצה של התובעת בקו החלוקה חזרו, הלכה למעשה, אליה, ללא כל תמורה. בפס"ד תנובה שנזכר בסעיף 37 לעיל נקבע כי גם אם הפר המפיץ את חובת הנאמנות תום הלב, ותנובה זכאית הייתה לסיים את היחסים החוזיים שבין הצדדים לאלתר, עדיין קמה החובה לשלם למפיץ את שווי הקו. לפיכך, סבורה אני כי במקרה הנדון שווי קו החלוקה שבנה הנתבע, שווי לגביו ניתן להעלות את הטענה שמשקף הוא את היקף ההשבה הראויה בדיני עשיית עושר ולא במשפט; ושווי הקו שהושב לתובעת ולימים התפתח ושגשג (ראה עדות שרעבי בעמ' 13 שו' 14-17 ), מקזזים הם אחד את השני, יהא שווים אשר יהא. 56. לפיכך נותרת אני עם שאלת הפיצויים הראויים בנסיבות העניין. אציין כי שקלתי את התנהגות שני הצדדים במערכת היחסים בינהם; שקלתי את העובדה שהתובעת בחרה להציג בפניי בית המשפט את כתב ההתחייבות ככזה הנוגע להתקשרות השנייה, מבלי לפרוש את התמונה כולה; שקלתי את העובדה שהתובעת ידעה על ההפרה כבר בשבוע הראשון של חודש אפריל 2004, דהינו ימים ספורים לאחר "העריקה" והחלה להתארגן על חלופה הולמת; שקלתי את חובת הקטנת הנזק החלה על התובעת; מנגד שקלתי את מעשיו של הנתבע ואת המסר האמור לצאת על ידי בית משפט זה, המגנה ומוקיע סעד עצמי של "עריקה", והמנסה להכתיב נורמות התנהגות אחרות, כשהמינימום הנדרש הוא מתן הודעה על הפסקת יחסים. לאחר ששקלתי את הדברים הללו, סבורני שהנזק אשר נגרם לתובעת בשלושת החודשים הראשונים הסמוכים לאירוע, נזק נטען בסך של 56,433 ₪ (18,811 ₪ כפול שלושה חודשים), הינו הפיצוי הנכון והראוי בנסיבות העניין. אציין כי בניגוד לדבריי בסעיפים 47-50, אזי נזק זה נתמך בראיות ואינו ספקולטיבי, ראה נספח ו' לכתב התביעה. עוד אציין כי לאור קביעותיי באשר לשיעור הרווח שספק אם הוכח (15%), בחרתי שלא לשערך סכום זה במדוייק אלא להעמידו על הסך של 60,000 ₪, נכון ליום מתן פסק הדין. התביעה שכנג ונזקי הנתבע 57. הנתבע טען בכתב התביעה שכנגד כי נזקיו מסתכמים בסך של כמיליון ושמונה מאות אלף ₪, אך לצרכי אגרה העמיד תביעותיו על סך של 500,000 ₪. הנתבע לא פירט בכתב תביעתו לאילו מהרכיבים הנתבעים מייחס הוא את הסכום הנתבע. אציין כי די בעובדה זו כדי להביא לדחיית התביעה שכנגד - אין בית המשפט אמור לעשות את מלאכתו של התובע ולזקוף את הסכומים שהוכחו בחשבון הכולל של סכום התביעה. אם בוחר תובע לוותר על חלק מתביעותיו, עליו להתכבד ולפרט מהן התביעות העומדות על הפרק, ורק אלו ידונו במסגרת הראיות. 58. בנוסף, כבר קבעתי לעיל כי התובעת לא הפרה את ההסכם עם הנתבע, ההיפך הוא הנכון. לכן הנתבע אינו זכאי פיצויים בשל הפרה. גם יתר מרכיבי תביעתו של הנתבע דינם להידחות בשל חוסר הוכחה ונראה כי מרביתם הוזכרו על מנת להכפיש את שמה של התובעת (מחסן 50 וכו'). הסעד היחיד אותו מצאתי לנכון לשקול הינו כאמור שווי קו החלוקה ש"הוחזר" כביכול לתובעת, וזאת הן לאור ההלכה הקובעת כי גם אם הפר המפיץ את ההסכם, זכאי הוא לקבל את שווי הקו (פס"ד תנובה שנזכר לעיל ), והן לאור הודאתו של פוליבה כי:" אם אני רוצה להעיף אותו (את המפיץ) אני צריך לפצות אותו על ערך הקו, אני מודע לכך שהוא שילם כסף עבור זה. גם אם זה גנב אני גם הייתי נותן לו פיצוי, מה שהוא שילם עבור הקו" (עמ' 18 שו' 1-3). 59. במקרה הנדון התלבטתי האם ניתן לראות במעשיו של הנתבע כ"החזרת" קו החלוקה. שוכנעתי כאמור שהנתבע בקש ל"ערוק" עם קו החלוקה ולשווק בו שמן של חברה מתחרה. ברי כי שוויו של קו ללא לקוחות אינו רב, אם בכלל. עם זאת, שוכנעתי כי התובעת שיקמה את הקו; לקו היה לימים ערך; התובעת לא שילמה לנתבע דבר עבור קו זה, בעוד שהנתבע שילם על הקו סך של 220,000 ₪. לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים הללו, הגעתי למסקנה כי שווי הקו ש"הוחזר" ושווי עשיית העושר של התובע בהקמת הקו המתחרה אגב ביצוע מעשים פסולים, מקזזים אחד את השני ולכן אין לפסוק לנתבע דבר. התביעה כנגד שלי ושלבר 60. סעיף 62 (א) לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן: " (א) מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק-ממון ". 61. במקרה שלפנינו, אין צורך להכביר מילים בפרק זה, לנוכח קביעתי לפיה לא היה חוזה מחייב בין התובעת לנתבע הכולל סעיף אי תחרות. אכן היה בין הצדדים חוזה מחייב לתקופה בלתי קצובה, ומחוזה שכזה כידוע יכול כל אחד מהצדדים להשתחרר אגב מתן הודעה סבירה מראש. מחדלו של הנתבע מלתת את הודעת ביטול החוזה וכן לתיתה תוך זמן סביר מראש, אינה יכולה להיזקף לחובת מי מהנתבעות. 62. בנוסף ולחלופין, וגם אם היה נכלל סעיף אי תחרות בין התובעת לנתבע, אזי סבורני שגם אז דין התביעה כנגד הנתבעות 2-3 היה להידחות. התרשמתי שהנתבע הוא זה שפנה למזרחי; בין פוליבה לבין מזרחי התקיימה שיחה טלפונית בחודש אפריל 2004, לאחר שהתבררה העריקה (עמ' 27 שו' 15); באותה שיחה הודה פוליבה שמזרחי אמר לו : "הוא אמר שהוא עשה הסכם עם גיא ולא ידע שלגיא יש הסכם איתנו והוא מוכר לו שמן" (עמ' 28 שו' 6). דהיינו, פוליבה ידע בזמן אמת על חוסר הידעה של מזרחי. פוליבה לא הזדרז לנקוט בפעולות כנגד מי מהנתבעים והבקשה לצו זמני הוגשה רק לאחר מספר חודשים (עמ' 28 שו' 18,29). 63. התרשמתי ששלי ושלבר לא ידעו מקיומו של הסכם תקף; לא היוו את הגורם בהפרתו (מזרחי בעמ' 80 שו' 5-6); לא הייתה כל מניעה מבחינתן מלמכור שמן לנתבע, כפי שהצהיר מזרחי, לאור המצג שהוצג על ידי הנתבע. אלו הדברים שמסר מזרחי לפוליבה בזמן אמת, מיד שהתפוצצה הפרשה, ויתרה מכך, אף הודע לפוליבה שאין בכוונת שלי ושלבר להפסיק את הקשר עם הנתבע (עמ' 34 שו' 1-3). לפיכך, דין התביעה כנגד נתבעות אלו להידחות. 64. לאור מסקנתי לעיל, לא מצאתי לנכון לדון בשאלת היריבה ה"נכונה", האם היה מקום להגיש את התביעה רק כנגד שלבר, או שמא היה מקום להגיש התביעה כנגד שלי, לנוכח קיומה של החשבונית. בעניין זה ראוי להפנות לחקירת הנתבע, שאף הוא לא דק פורתא בהבדל בין שלי ושלבר (עמ' 65 שו' 24-25); לעובדה כי שתיהן מנוהלות על ידי מזרחי ויושבות באותה כתובת (עמ' 67 שו' 14). בנוסף יש לזכור שבית המשפט בהחלטותיו הוא שקבע כי אין מקום לדחות על הסף את התביעה כנגד שלי ויש לברר בראיות מהי מידת המעורבות של כל אחת מהשתיים. לכן סבורני כי אין מדובר בתביעת סרק ואין מקום לחייב בהוצאות לדוגמא, כפי שהתבקש. סוף דבר 65. התביעה כנגד הנתבע מתקבלת בחלקה. התובעת תשלם לנתבע סך של 60,000 ₪, כפיצוי בגין נזקיה. סכום זה ישולם תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, וישא הפרשי הצמדה וריבית מהמועד שנועד לתשלום ועד לתשלום המלא בפועל. בנוסף, ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט הכוללות השתתפות יחסית בתשלום האגרה, בסך 1,500 ₪ וכן שכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין. התביעה כנגד הנתבעות 2 ו - 3 נדחית. התובעת תשלם לכל אחת מהנתבעות הללו הוצאות בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין, וזאת כשכר טרחת עורך דין. התביעה שכנגד נדחית ללא צו להוצאות.חוזהסעיף הגבלת תחרות / מניעת תחרות