עדות מוקדמת של עובדים זרים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גביית עדות מוקדמת של עובדים זרים:

השופטת נילי ארד

פתח דבר
1. המערערת 1 ניר עם כהן ירקות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ היא אגודה שיתופית חקלאית אשר הוקמה על ידי ישראל כהן וקיבוץ ניר עָם (להלן גם: הקיבוץ) התאגדה ונרשמה כאגודה שיתופית ביום 19.12.2002 (להלן: האגודה). במסגרת חוזה ההקמה הסכימו הצדדים על שיתוף פעולה בתחום גידולי שדה בשטח הקיבוץ ושיווקם באמצעות חוות ניר עם (להלן: החווה).
מערער 2 שלמה כהן הוא בנו של ישראל כהן ונציגו בוועד המנהל של האגודה. בנוסף היה מנהל חקלאי של החווה (להלן גם: שלמה). מערער 3 עופר ליברמן היה נציג הקיבוץ ומנהל האגודה (להלן: עופר).

2. במהלך ביקורת שערכו ביום 10.12.03 שוטרי משטרת ההגירה בשיתוף עם מפקחים ממשרד התעשייה המסחר והתעסוקה (להלן: משרד התמ"ת) נתפסו בשטח החווה שמונה עובדים זרים כשהם "מתגוררים" ביחד עם אחרים כמותם, בערימת קרטונים ומשטחי עץ מכוסים בניילונים.


לאחר הליך של עדות מוקדמת במסגרתו העידו שני עובדים זרים, הוגש נגד המערערים (להלן גם: הנאשמים) כתב אישום ולאחריו כתב אישום מתוקן (להלן: כתב האישום) בו יוחסו לנאשמים עבירות בגין העסקתם של שמונה עובדים זרים, לפי סעיפים 2(א)(1)(2), 2(ב)(2), 2(ב)(3), 2(ב)(7) לחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), התשנ"א – 1991 (להלן: חוק עובדים זרים או החוק); עבירות לפי תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (מגורים הולמים), התש"ס – 2000 (להלן: תקנות מגורים הולמים או התקנות); ועבירות לפי סעיפים 2 ו- 14 לחוק שכר מינימום, תשמ"ז – 1987 (להלן: חוק שכר מינימום).

בנוסף על כך, יוחסו לשלמה כהן (להלן גם: נאשם 2) ולעופר ליברמן (להלן גם: נאשם 3) עבירות של אחריות נושאי משרה לפי סעיפים 5(א) ו- 5(ב) לחוק עובדים זרים ועבירות לפי סעיפים 2, 14 ו- 15 לחוק שכר מינימום.



בנוגע לששה מן העובדים הזרים זיכה בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (השופט אילן סופר; ת.פ 1018/04) את הנאשמים מן העבירות המיוחסות להם בכתב האישום.


הנאשמים הורשעו בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום לגבי שני עובדים זרים בלבדDONG FENGI (להלן: דונג פנגי) ו - MUNGKLANG SAYAN (להלן: מונגקלנג סיאן), למעט בעבירות על חוק שכר מינימום, מהן זוכו הנאשמים אף בנוגע לעובדים אלה. נוכח הרשעתם בדין כאמור, נגזר דינם של הנאשמים לתשלום קנסות בשיעורים המקסימאליים בחוק עובדים זרים. נגד הכרעת הדין וגזר הדין מכוון הערעור שלפנינו.

הכרעת הדין – ההרשעה


בפרק זה נפנה לעיקר טעמיו של בית הדין האזורי בהרשעת הנאשמים, כפי העולה מהכרעת הדין.


קבילות הראיות שנגבו משני העובדים הזרים בהליך גביית עדות מוקדמת


בהליך גביית עדות מוקדמת, שקדם להגשת כתב האישום, התיר בית הדין האזורי גביית עדותם המוקדמת של שניים מבין העובדים הזרים: דונג פנגי ומונגקלננג סיאן (להלן גם: שני העובדים). בקשת המערערים שלא לעכב גירושם של שני העובדים ושלא להתיר שמיעת עדותם מפאת חוסר סמכות, נדחתה. בית הדין האזורי התיר את גביית העדות המוקדמת, תוך שנתן לנאשמים ולבא-כוחם מספר הזדמנויות להתייצב לדיון ולחקור את העובדים. הנאשמים נמנעו במודע להתייצב לדיון בהליך מתן העדות המוקדמת, והעדויות נגבו מן העובדים בהעדר הנאשמים אך בנוכחות בא-כוחם אשר לקח חלק בדיון וחקר את העובדים בחקירה נגדית.

לאחר הגשת כתב האישום חזרו הנאשמים על טענת חוסר סמכות ועתרו להוצאת פרוטוקול העדות המוקדמת. בקשתם זו נדחתה בהחלטה מיום 25.5.06 ונבחנה בשנית עם מתן הכרעת הדין. משלא נמצאו טעמים חדשים להצדקת מבוקשם של הנאשמים, קבע בית דין האזורי כי "פרוטוקול העדות המוקדמת ובכלל זה, הראיות שהתקבלו במהלך אותו דיון הן חלק מהראיות בתיק זה".

קבילות העדויות שנגבו מנאשמים 2 ו – 3 והמסמכים שמסרו בחקירתם


עדויותיהם של הנאשמים 2 ו-3 (להלן בפרק זה : הנאשמים) נמסרו בפני מפקח משרד התמ"ת ושוטרי משטרת ההגירה והוגשו על ידי המפקח והשוטר אשר גבו אותן. בהסתמך על הלכת יששכרוב טענו הנאשמים כי מכיוון שלא הועמדו על זכותם להיוועץ בעורך דין, אין לקבל עדויותיהם אלה ויש לפסול אותן. בית הדין האזורי דחה טענותיהם תוך שקבע כך :

" בענייננו לא מדובר בהודאת נאשם בביצוע עבירה כמשמעותה בסעיף 12 לפקודת הראיות. אין חולק, כי בהודעות שמסרו הנאשמים אין כל הודאה בביצוע העבירות נשוא כתב האישום. אך גם אם היינו רואים בהודעות שנמסרו "הודאות" עדיין יש לבחון, כפי שנפסק בעניין יששכרוב, אם במקרה לגופו, השפיעה הפגיעה בזכויות על חופשיות רצונו של הנחקר, וזאת בכפוף לכלל כי פגיעה שלא כדין בזכות ההיוועצות בעורך דין, אינה מובילה בהכרח לפסילת קבילותה של הודאה שנמסרה בחקירה, וברוב המקרים משפיעה יותר על משקלה בלבד.
במקרה שלפנינו, לא ניתן לומר כי זכותם של הנאשמים נפגעה, באשר העדות לא נגבתה במקום בו בוצעה הביקורת, וגם לא במקום אחר באותו מועד, אלא מאוחר יותר. ההודעות שנגבו מהנאשמים ב- 22.12.03 וב - 25.12.03 (ת/7, ת/8) התבצעו במשרדי מנהלת ההגירה בעומר. כלומר, יש להניח, שהנאשמים הוזמנו לשם והגיעו לשם מרצונם, ויכלו להיות מוכנים לשאלות אותן נשאלו וכמובן להיות מיוצגים ע"י עו"ד. כך או כך, מאחר ולא מדובר בהודאה כמשמעותה בסעיף 12 לפקודת הראיות, ספק אם נגרם לנאשמים נזק כלשהו בכך שלא הועמדו על זכותם להיוועץ בעו"ד.
יתרה מזו, כאשר אנו שוקלים את הנזק האפשרי שייתכן ונגרם לנאשמים, אשר לא נטען כלל על ידם, ומולו את החשיבות שבהעסקה כדין של עובדים זרים ובשמירה על זכויותיהם, האינטרס האחרון הוא שגובר.
על כן, אין מקום לפסול את עדויותיהם של הנאשמים" .

נדחו טענות הנאשמים לפסלות המסמכים שהגישו


בית הדין האזורי דחה את טיעוני הנאשמים לפיהם יש לפסול את המסמכים שמסרו בחקירתם, תוך שקבע, כי נאשם 3 - עופר "מסר בחקירתו תעודת רישום אגודה שיתופית, בקשה לרישום, מסמך זכויות חתימה והיתרים להעסקת עובדים זרים". בעת שמסמכים אלה התקבלו וסומנו צוין כי אין הם מתקבלים לעצם תכנם. בעת הכרעת הדין ולאחר שבית הדין חזר ושקל טיעונים אלה מחדש הגיע למסקנה, כי יש לקבל מסמכים אלה כראיה "אף לתוכנם, שעה שהם מוגשים ע"י מי מהנאשמים, וזאת מרצונו החופשי וכאשר יש למסמכים נגיעה ישירה לעובדות המהותיות נשוא כתב אישום זה".




שתיקת הנאשמים
9. הנאשמים בחרו שלא להשיב לאשמה, לא העידו ואף לא הביאו ראיות מטעמם, למרות שבית הדין בהחלטותיו הבהיר להם משמעות שתיקתם ותוצאותיה לפי סעיפים 152(ב), 161 ו – 162 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982. אי לכך קבע בית הדין האזורי כי "המשקל שיש לתת לשתיקת הנאשמים כחיזוק לראיות המאשימה יילקח בחשבון בהמשך ובמידת הצורך".

הוכחו היסודות העובדתיים המרכזיים של כתב האישום

זיהוי העובדים הזרים
10. הנאשמים טענו כי ראיה מכרעת לזיהוי כל אחד מן העובדים הינה על פי דרכון עם תמונה, וכי ראיה כזו לא הוגשה. המאשימה (להלן: המדינה) טענה כי העובדים נתפסו על ידי השוטרים וזוהו על ידם. וכעולה מתעודת עובד ציבור נעצרו העובדים ונבדקו "מול משרד הפנים".
בית הדין האזורי דחה את טיעוני הנאשמים. במישור העובדתי קבע כך: מעדויות השוטרים ומדוחו"ת הפעולה שערכו ושהוגשו על ידם הוברר, כי חלק מן העובדים זוהו לפי שמותיהם בדרכון כפי שהוצג לעדים; אחד העובדים טען בעת תפיסתו כי דרכונו נמצא אצל המעסיק ועל כן זוהה באמצעות כרטיס עובד; עובד אחר זוהה על פי מסמך ללא תמונה; שניים נוספים זוהו על פי תעודות מעבר; "לגבי כל שמונה העובדים הוצאו תעודות עובד ציבור"; לאף אחד מהם "לא הייתה אשרה בתוקף ע"ש מי מהנאשמים או בכלל" למעט העובד מונגקלננג סיאן ואף זו בתוקף ליום הביקורת ולא על שם האגודה.
בהיבט הנורמטיבי, קבע בית הדין האזורי, כי הדרישה לפיה המזהה עיין בדרכון או שהדרכון עצמו יוצג בפני בית הדין, אינה "תנאי בלי יעבור להוכחת זהותם... ולוּ רק מהסיבה שספק אם זו דרישה שניתן לעמוד בה במציאות שבה דרכוניהם של עובדים זרים מוחזקים אצל מעסיקיהם. ראשית ראיה לכך מצאנו בעדותו של השוטר שמשון מליאנקר, אשר סיפר כי העובד קונג תונג כוך ג'ום מסר לו, כי דרכונו נמצא אצל מעסיקו". הוסיף בית הדין, כי במציאות בה התופעה של נטילת דרכוניהם של העובדים הזרים "טרם גוועה מן העולם והיא נוהגת כעניין של שגרה... אין זה סביר לדרוש כי הוכחת זהותו של עובד זר תעשה ע"י הצגת הדרכון דווקא. בכתב האישום מופיע מספר הדרכון וכפי שניתן לראות מספר זה מופיע בתעודות עובד, בתעודות מעבר, ובכל מסמך אחר שדרכו ניתן לקבל את מספר הדרכון."
יישום הכלל על נסיבות המקרה נמצא נכון אף בהתייחס לעובדים הזרים מושא כתב האישום שנתפשו ע"י משטרת ההגירה ושניים מהם אף העידו בפני בית הדין.
לבסוף, הטעים בית הדין האזורי כי "לוּ סברו הנאשמים כי הזיהוי של העובדים אינו תקין ומדובר בפועל בעובדים הנושאים זהותם של אחרים, עליהם היה הנטל להוכיח זאת". משהנאשמים בחרו שלא להביא ראיות יש בכך כדי להוות "חיזוק לעניין הזיהוי של העובדים".

זיהוי החווה כמקום הפשיטה והתפיסה
11. הנאשמים טענו כי אף אחד מהשוטרים לא ידע להוכיח בוודאות מוחלטת כי המקום בו נערכה הפשיטה ונתפסו העובדים הזרים נמצא בחווה שבניהול האגודה הנאשמת. טענתם זו נדחתה על ידי בית הדין. זאת, בהסתמך על הודייתו של שלמה - נאשם 2, בהודעה שנגבתה ממנו, במסגרתה נשאל: "האם השטח שעליו נמצאים המשטחים ובתוכו יַשְנו העובדים שייך לחווה?". לכך השיב: "שייך לקיבוץ ניר עם ולחוות ניר-עם".
בהסתמך על הודייתו זו של אחד הנאשמים כי המקום בו לנים העובדים הזרים הוא בשטח הקיבוץ ניר עָם "שהוא מי שמספק את השטח והמַטָעים במסגרת השותפות העסקית של הנתבעת 1" הגיע בית הדין למסקנה כי לא נמצא עוד צורך להיכנס לדקדוקי עדויותיהם של השוטרים בשאלה זו.

הוכח קיום יחסי עובד מעביד לגבי שניים מן העובדים הזרים


נדחתה טענת הנאשמים לפיה אין בסיס ראייתי לקיומם של יחסי עובד מעביד בין הנאשמים לבין מי מהעובדים הזרים. לאחר בחינת חומר הראיות שהציגה המדינה, הגיע בית הדין האזורי למסקנה "כי לפחות בעניינם של שני העובדים שהעידו בפני בית הדין, הוכח קיומם של יחסי עובד - מעביד בינם לבין הנאשמת". להלן עיקרי הדברים.




שני העובדים שהעידו בפני בית הדין זיהו בבירור את שלמה הוא נאשם 2 המכוּנה "שלומי" כמעבידם. העובד פאנג דונג סיפר כי החל לעבוד בקיבוץ ניר עם וכי הוא ישן במבנה העץ שהמעסיק הראה לו. בעדותו זיהה העד את "ערימת משטחי העץ בתוכם לן בשטח החווה" בהם אמר לו "הבוס שלומי" לישון. "הוא ידע לתאר את שלומי" אשר "ביקר אותו פעם ביום, אחה"צ". "שלומי אמר להם היכן לישון מאחר ואם היו ישנים בקרוואן היו להם ולו צרות". אותו עובד אף "ידע לזהות חלק מן העובדים ברשימה שלא הוגשה כמי שעבדו עימו".

"העובד סיאן מונג קלאנג סיפר, כי החל לעבוד בניר עָם. מנהל העבודה היה תאילנדי בשם סיטול, שלומי נתן לו הוראות. שלומי נתן את הכסף המגיע לעובד התאילנדי וזה העביר לעובד. העובד זיהה את התמונות שצולמו בחווה במקום בו לן. העובד ידע לתאר את שלומי. הוא ראה את שלומי כל יום לבד משבת. מנהל העבודה – סיטול רשם את שעות העבודה כל יום ונתן את זה לשלומי. כשהוא קיבל כסף ממנהל העבודה התאילנדי נאמר לו שהכסף בא משלומי".



הראיות להוכחת האגודה הנאשמת כמעסיקתם של העובדים. לפי העולה מעדותו של עופר (נאשם 3) נקבע כי "אין חולק כי הנאשמת הוקמה על מנת לגדל ירקות על שדות קיבוץ ניר עָם ולשווקם". עופר העיד כי "שדות הקיבוץ הסמוכים לקיבוץ בארי ולחוות ניר עָם משמשים את האגודה לגידולים חקלאיים". הנאשמים לא הוכיחו "כי קיימים שטחים חקלאיים אחרים בקיבוץ שהם אינם בעיבוד הנאשמת". "אזור משטחי העץ בהם נמצאו העובדים לנים שייך לשטח הקיבוץ ולחווה" ולא הוכח כי "בחווה עובדים אנשים אחרים מלבד אלו של הנאשמת". נאשם 2 – שלמה, זוהה בכינויו "שלומי" הן בעדותם של הנאשמים והן באישור זכויות החתימה של האגודה הנאשמת, שהוגש על ידי עופר (נאשם 3).




בית הדין האזורי הטעים כי לנאשמים 2 ו-3 ניתנה הזדמנות להיות נוכחים בדיון בו נשמעה העדות המוקדמת של שני העובדים אולם "הם בחרו מרצונם להיעדר מישיבה זו". היעדרותם מדעת של הנאשמים מן ההליך, מנעה אפשרות זיהויים על ידי העובדים שהעידו, ובמיוחד זיהויו של שלומי, אשר בהתנהגותו זו אף נמנע מלשפוך אור על חפותו, כטענתו. על כך יש להוסיף את חוסר רצונם להשיב לאשמה ולהביא ראיות מטעמם. תוצאת הדברים היא "כי יש לראות בנאשמת ששלומי ועופר היו מנהליה, כמעסיקה של העובדים אשר העידו בפני בית הדין".




בסיכומו של דבר קבע בית הדין האזורי, כי המבנה המשפטי הראוי במקרה של עובדים זרים "הנמסרים" מיד ליד "כמטבע העובר לסוחר" הוא זה: "כאשר עובדים נמצאים בשטח השייך או נמצא בשימוש של בעל מקרקעין או מי שמחזיק בהם או, הבא מכוחו, קמה חזקה לפיה לעובדים קיים קשר של יחסי עובד מעביד עם אותו מחזיק במקרקעין, אלא אם יוכח אחרת ע"י המעסיק". הנאשמים "לא הביאו כל ראיה מטעמם להראות כי העובדים עבדו במקום אחר זולת החווה". נקבעה כמהימנה עדותם של שני העובדים לפיה " 'הבוס' היה שלומי, שנתן הוראות למנהל העבודה, מסר להם היכן ללון, למה שם דווקא, וכן דאג להעביר להם את שכרם".

בהעדר הוכחה ישירה לקיום יחסי עובד מעביד לגבי ששה העובדים האחרים, ו"בהצטברותן של הראיות הנסיבתיות" קבע בית הדין האזורי כי "בין שניים מהעובדים – פאנג דונג וסיאן מונגקלאנג – התקיימו יחסי עובד מעביד בינם לבין הנאשמת".

פירוט העבירות שהוכחו מעל ומעבר לכל ספק סביר
17. בית הדין האזורי קבע כי מש"הוכחו היסודות העובדתיים המרכזיים של כתב האישום ובהם זהותם של העובדים, הימצאותם בשטחה של הנאשמת, ויחסי עובד מעביד" ומש"הנאשמים בחרו שלא להביא ראיות מטעמם" הוכחו "מעל ומעבר כל ספק סביר" העבירות בהתייחס לשני העובדים הזרים שהעידו בפני בית הדין האזוריDONG FENGI ו - MUNGKLANG SAYAN. ואלה העבירות שהוכחו:
"הנאשמים העסיקו שני עובדים זרים שאינם רשאים לעבוד בישראל מכוח חוק הכניסה לישראל" ללא היתר (סעיפים 2(א)(1)(2) לחוק העסקת עובדים זרים); הנאשמים העסיקו את העובדים מבלי שהתקשרו עמם בחוזה עבודה כתוב, בשפה שהעובדים מבינים כנדרש בסעיף 2(ב)(2) לחוק; ללא ביטוח רפואי כנדרש בסעיף 2(ב)(3) לחוק; וללא פירוט שכר כדין כנדרש בסעיף 2(ב)(7) לחוק.

אי העמדת מגורים הולמים לעובדים הזרים כנדרש בחוק ובתקנות


בנוסף על העבירות הללו הוכחו העבירות המיוחסות לנאשמים בפרק העובדות, בסעיף 10 לכתב האישום לפיו: הנאשמים סיפקו לעובדים "מגורים בערימת קרטונים ומשטחי עץ מכוסים בניילונים, שאינם ראויים, למגורי אדם" בניגוד לתקנות מגורים הולמים, תוך פירוט התנאים שהופרו אחד לאחד. בית הדין האזורי עמד בהרחבה על עדויות השוטרים שהובאו בפניו. לאור חשיבותן לענייננו נפרט להלן מקצת הדברים בעדויות השוטרים:


בדו"ח שמילא שוטר משטרת ההגירה מר מידד עפרוני לאחר האירוע נכתב:
"העובדים הלא חוקיים מוסלקים בשיטות שונות ובתנאי מחיה שלא ראויים למגורי אדם.
העובדים לנים בתוך ארגזי קרטון ובתוך עשבייה גבוהה בסמוך לעצים.
כמו כן יצרו עבורם מקום מסתור שנמצא בסמוך לתחום המגודר של החווה בשיטה הבאה:
בונים מקרטונים ולוחות עץ חדרים קטנים בגודל של 1/2 2 עד 2 מטרים רבועים ומעליהם מפזרים משטחי עץ בכמות גדולה מאד כך שלא יהיה ניתן להבחין שמתחת למערום המשטחים לנים עובדים. בצורה זו הוסלקו כ-20 עובדים. לציין שבתוך המגורים המאולתרים הללו אין צרכים בסיסיים למחיה כגון מים, חשמל, שירותים וכו'".

שוטר משטרת ההגירה מר עפרוני, אישר בעדותו בפני בית הדין את הכתוב בדו"ח. מעדותו נביא דברים אלה:
" בתוך הסבך זיהינו מגורים של עובדים, שהיו בתוך הסבך, על מנת שלא יהיה אפשר להבחין שגרים שם אנשים... יש שם כמה קרוונים שהם מסודרים... הגעתי להנגר בתוכו היתה ערימת קרטונים. בתוך הערימה, הזזתי את הקרטונים ואיתרתי קרטון שהוא מתוחם, בתוכו גם היה פועל תאילנדי שישן... לא היה אפשר לחשוב שגרים שם אנשים. זה משהו שאפשר לבנות רק עם מלגזה.." בכוכים שנבנו מתחם למערום העצים נמצאו "סימני חיים, מזרון, שמיכה, היו שם בקבוקי מים. בחלק מהכוכים ראו בקבוקי שתן. אנשים גרו שם ועשו את הצרכים שלהם שם".

שוטר משטרת ההגירה אביעד עכא חזר על עיקרי הדברים והוסיף:
" זה מתחם שבו גרו עובדים בתוך מבנה קרוונים ששם היו רוב הפועלים החוקיים במקום, במקומות שמצאנו את הלא חוקיים זה מקום שהם עשו לעצמם מבנים, על מנת שלא נוכל למצוא אותם. הם גרו שם כמו הומלסים."

ומעדותו של השוטר גדי דמרי:
"היו שם מחילות לכל מיני חדרים. כל כמה מטרים היה חדר נוסף שהיה מצופה מבפנים מקרטונים, שמיכות, ניילונים... שבעל הבית השיג לעצמו".

בית הדין האזורי הטעים, כי התיאורים הקשים שנשמעו בעדויות "עומדים בצילן של התמונות המדברות בעד עצמן" שצולמו במקום בו נתפסו העובדים ואשר הוגשו לתיק העדות המוקדמת. והוסיף כי "תנאי מגורים אלו היו נחלתם רק של העובדים ללא היתר עבודה כדין, שעה שלידם התגוררו בקרוואן העובדים עם היתר."
מסקנתו של בית הדין האזורי, על סמך חומר הראיות והעדויות הייתה כי: "אין בקרטונים או במשטחי העץ משום מבנה מתאים למגורים, לא היו בו מיטה או כלי מיטה, לא היו בו ארונות אישיים, לא היה בו אוורור ראוי, מטבח, כיורים, מקרר, שירותים, מקלחות מים או תאורה. מכאן שהנאשמים לא עמדו בדרישות החוק, התקנות בכל הקשור לאספקת תנאי מגורים הולמים לעובדים".
לבסוף נקבע, כי לא הוכחה מעבר לכל ספק סביר טענת המדינה לפיה שולם פחות משכר מינימום לשעה.

אחריות הנאשמים 2 ו-3 כנושאי המשרה


סעיף 5 לחוק עובדים זרים מטיל על נושאי משרה בתאגיד חובת פיקוח ישירה ומקים חזקה להפרת חובותיו של נושא המשרה, משנעברה עבירה על ידי התאגיד. נאשם 2 "הודה כי היה המנהל החקלאי של החווה" ונאשם 3 "הודה כי היה מנהל הנאשמת". על כן, ולאור הוראות סעיף 5 לחוק קבע בית הדין האזורי, כי "משהוכחו מרבית העבירות שיוחסו לנאשמת חזקה שנושאי המשרה שלה הפרו את חובתם וזאת, לאחר שהנאשמים 2-3 בחרו שלא לסתור חזקה זו ולהוכיח כי נהגו ללא מחשבה פלילית ובלא רשלנות, ושעשו את כל שאפשר על מנת למנוע את העבירות".


ההרשעה
20.הנאשמת 1 - האגודה הורשעה בעבירות אלה: העסקת שני עובדים זרים שאינם רשאים לעבוד בישראל מכוח חוק הכניסה לישראל ללא היתר (סעיף 2(א)(2) לחוק העסקת עובדים זרים; העסקתם ללא חוזה עבודה (סעיף 2(ב)(2) לחוק); העסקתם ללא ביטוח רפואי (סעיף 2(ב)(3) לחוק); וללא פירוט שכר כדין (סעיף 2(ב)(7) לחוק). בנוסף, ולאור העובדות שהוכחו ומתוקף סמכותו של בית הדין לפי סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי, הורשעה הנאשמת בעבירות של "אי העמדת מגורים הולמים לעובדים הזרים לפי סעיף 2(ב)(4) ו- 1ה' לחוק ותקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (מגורים הולמים), תש"ס - 2000. בית הדין האזורי היה מודע לכך כי עבירה זו "לא הופיעה בכתב האישום עם הסעיף המסוים בחוק" אולם הטעים כי עבירה זו תוארה לפרטיה בפרק העובדות בסעיף 10 לכתב האישום ו"אין להניח שהנאשמים הופתעו ולא יכלו להתגונן". מה גם שבחרו שלא להתגונן.
נאשמים 2 ו – 3 הורשעו בעבירה של נושאי משרה לפי סעיפים 5(א) ו(ב) לחוק ובעבירות בהן הורשעה האגודה - הנאשמת 1.

גזר הדין
הטיעונים לעונש
21. בטיעונים לעונש ובהסתמך על הכרעת הדין עמדה המדינה על חומרת תנאי המגורים של העובדים הזרים, על חומרת העבירות בהן הורשעו הנאשמים, הדגישה כי בעבר הוטלו עליהם קנסות בהתאם לחוק והזלזול שגילו בהליך. נוכח כל אלה, ביקשה המדינה להטיל על הנאשמים את העונשים המקסימליים הקבועים בחוק בכל אחת מן העבירות בהן נמצאו אשמים.

הנאשמים טענו כי התשתית העובדתית העולה מכתב האישום מלמדת על מעשה אחיד ללא קשר לכמות העובדים שנמצאו, וכי קנס בשיעור המתבקש על ידי המדינה יגרום לפגיעה אנושה באגודה הנאשמת. על כן ביקשו כי ייקבע כפל קנס ופעם אחת בלבד בגין כל העבירות. נאשם 2 ונאשם 3 נושאי המשרה, הוסיפו וטענו כי הם חסרי עבר פלילי, כי מדובר בעבירה ראשונה וכי קביעת קנסות מקסימליים בשיעור המתבקש על ידי המדינה משמעותה "הכנסתם לכלא" נוכח מצבם הכלכלי.

בית הדין האזורי נתן דעתו לטיעוני הצדדים לעונש וכך פסק:


נדחתה טענת המערערים לפיה התשתית העובדתית העולה מכתב האישום מלמדת על מעשה אחד בגינו ניתן להשית קנס רק פעם אחת, תוך שנקבע כי לפי לשון החוק ותכליתו "העסקה של כל עובד שלא כדין הינה עבירה בפני עצמה". שאם לא כן ייעשה החוק פלסתר "ונביא לכך שהעסקה של עובד אחד שקולה להעסקה של 10 עובדים, והעסקה של עובד ללא תנאי מגורים, שקולה להעסקת עובד ללא חוזה עבודה, ללא ביטוח וללא היתר."

טענות הנאשמים בדבר חומרת הנזק הכלכלי שייגרם להם מהשתת קנס בשיעור גבוה נדחתה. מה גם ש"לא ראינו כל הבעת חרטה מטעם הנאשמים וגם זאת לקחנו בחשבון".
בגזר הדין ניתן משקל נכבד ביותר ל"מצוקת הדיור" בה היו העובדים הזרים נתונים, והיא שעמדה "במרכזה של הפרשה שבאה לפתחנו". בהקשר זה נביא בלשון הכתוב את שהטעים בית הדין האזורי:
"המגורים שהועמדו לרשות העובדים נשוא תיק זה, לא היו ראויים לבעלי חיים, וקל וחומר לבני אדם. משטחי עץ וקרטונים שימשו מעטפת המגורים של העובדים. ללא חשמל, ללא מים, ללא מיטות. תמונה אחת שווה אלף מלים והתמונות שצולמו בתיק זה ומתעדות את מגורי העובדים, נצרבות בזיכרון ולא נמחקות ממנו.
קבענו, כי הנאשמים אחראים למעשים אלו שהם אות קלון לנו – החברה שבתוכה חיים הנאשמים. תפקידנו הוא להוקיע מעשים כאלו, אשר אין בהם מידה של אנושיות, חמלה או מוסריות. חומרת העבירה נובעת גם מעצם ההתייחסות לאדם כחפץ, ככלי להפקת רווחים. בכך מתקיימת פגיעה אנושה בכבוד האדם, בחרותו, באנושיותו.
עבירה זו משליכה גם על העבירות האחרות והיא מלמדת על התנהגות פסולה, שיש לגנותה ולקבוע כי היא חצתה את הקו האדום שאנו מציבים לעצמנו. קו אדום זה, מחייב אותנו לקבוע כי מעשים אלו שהם המקרה החריג והקשה, מצדיקים את השתת הקנס המקסימלי על הנאשמים. דברים אלו מקבלים משנה תוקף במיוחד במקום בו הנאשמים לא הביעו חרטה או צער בקשר לעבירות בהן הורשעו".

גזר הדין
23. בית הדין האזורי קבע כי נוכח הצטברות העבירות שהוכחו "יש למצות את הדין עם הנאשמים ולהטיל עליהם את העונש המקסימלי הקבוע בחוק כדלקמן:
על הנאשמת 1 - האגודה הוטל קנס בסך 939,600 ש"ח, אותו תשלם ב-10 תשלומים חודשיים שווים, הראשון בהם ביום 1.3.07.
על הנאשם 2 ועל הנאשם 3 הוטל קנס בסך 261,000 ש"ח. כל אחד מהם חויב בתשלום מלוא סכום הקנס ב-20 תשלומים חודשיים שווים החל מיום 1.3.07.
אי תשלום הקנס או חלקו במלואו על ידי מי מהנאשמים יביא לריצוי שנת מאסר בניכוי החלק היחסי ששולם.
הנאשמים 2 ו-3 חויבו לחתום על התחייבות להימנע מביצוע העבירות מושא כתב האישום במשך 3 שנים, שאם לא כן ישלמו ללא תנאי את הקנס המקסימלי הקבוע לעבירות אלה.

בקשות לעיכוב ביצוע גזר הדין


בקשת הנאשמים לעיכוב ביצוע גזר הדין שהוגשה במעמד הקראת גזר הדין, התקבלה בחלקה בלבד, בהתייחס לנאשמים 2 ו-3 ולגביהם עוכב ביצוע גזר הדין עד ליום 15.3.07 "מאחר ומדובר בקנס כספי אשר מאסר בצידו ואי העתרות לבקשה בשלב זה, יכול שתוביל למאסרם של הנאשמים 2 ו- 3"; ו"כדי לאפשר לנאשמים להגיש ערעור על פסק הדין".




בקשה שהגישה האגודה לבית דין זה לעיכוב ביצוע גזר הדין נדחתה, משלא הובאו ראיות לטענתה כי תשלום הקנס עלול להביא לקריסתה הכלכלית. ערר על החלטה זו לבית המשפט העליון נדחה. כמו כן דחה בית דין זה בקשת המערערים שלמה כהן ועופר ליברמן (להלן גם המערערים) לעיכוב ביצוע גזר הדין בכל הנוגע לקנסות שהושתו עליהם .





הערעור
טיעוני הצדדים


המערערים טענו לביטול הרשעתם מן הטעם שהמדינה "לא הוכיחה את יסודות העבירות שיוחסו להם". במסגרת זו טענו ל"בטלותן מדעיקרא של העדויות המוקדמות" שנגבו משני העובדים הזרים בהליך העדות המוקדמת ולחלופין לאי מתן משקל ראייתי לאותן עדויות, מחמת העדר סמכותו של בית הדין לעבודה.

עוד טענו כי בית הדין האזורי טעה בכך שביסס את הרשעת המערערים על עדויות שמיעה "תוך הטלת נטלי ראיה על המערערים, שבהתאם לדין כלל לא חלו עליהם";
המערערים חזרו על טיעוניהם, כי לא הוכחה זהותם של שני העובדים הזרים, וכי המדינה "לא זיהתה את המערערת כמי שבשטחה נמצאו העובדים הזרים, ובוודאי לא זיהתה אותה כמעבידה שלהם, ולא נמצאה כל הוכחה לזיקה כלשהי בין המערערת לבין העובדים הזרים". עוד טענו כי המדינה "לא הוכיחה את מיקום התפיסה באמצעות מפות רשמיות, באופן שניתן לאתר את הבעלים/ החוכרים/ המחזיקים, ולא הוכיחה זיקה כלשהי בין המערערת למקרקעין"; אף נושאי המשרה לא זוהו והיעדרותם מהישיבה בה נגבו העדויות המוקדמות לא יכולה לשמש חיזוק ראייתי כנגדם.
כמו כן טענו כי ניתנו החלטות ביניים המנוגדות לסדרי הדין הפלילי ולדיני הראיות ובתוך כך יש לפסול את הודעות החוץ שניתנו על ידי המערערים משאינן קבילות "לאחר שנמצא שלא הובהרה להם זכותם להיוועץ עם עו"ד"; עוד טענו, כי נפגעה זכותם של המערערים לניהול הליך הוגן.
לחלופין ולגזר הדין, טענו המערערים, כי יש להקל, הקלה משמעותית, בגזר דינם באופן שיתיישב עם נסיבותיהם ועם רמת הענישה המקובלת. טעמיהם לקולת העונש היו אלה: הראיות אשר שימשו בסיס להרשעה "הינן ראיות נסיבתיות, ברובן עדויות שמיעה ועדויות שמשקלן הראייתי נמוך ביותר"; "לא הוצגה כל ראיה ישירה לביצוען של העבירות בהן הורשעו"; העונש שנגזר על האגודה, שהיא בבעלות חלקית של קיבוץ ניר עָם "הוא בעל השפעה ישירה על הקיבוץ" ובהיותו שרוי בקשיים כלכליים עשוי הקנס לגרור את האגודה ואת הקיבוץ "למצב של חדלות פירעון"; לאגודה "אין הרשעות קודמות, ואין כל אינטרס ציבורי בהרתעתה על כן, יש מקום להעדיף עונש צופה פני עתיד"; נושאי המשרה אינם בעלי עבר פלילי ו"אין ביכולתם – מבחינה כלכלית – לעמוד בתשלום הקנס, ומשכך משמעותו של גזר הדין, הלכה למעשה, הינה מאסר בפועל למשך שנה".



המדינה תמכה בהכרעת הדין על טעמיה ובגזר הדין על נימוקיו תוך שציינה כי "כל יסודותיהן של העבירות בהן הורשעו המערערים הוכחו בפני ביה"ד קמא מעבר לכל ספק סביר" וכי אין עילה להתערבות בממצאים העובדתיים ובמסקנות המשפטיות של בית הדין האזורי.

המדינה טענה כי לבית הדין האזורי לעבודה סמכות לגבות עדות מוקדמת בהליך פלילי. וכי בדין ייחס בית הדין האזורי משקל ל"התנהגותם המפלילה של המערערים אשר לא הופיעו לדיון בו נגבתה העדות המוקדמת (ובכך סיכלו, במכוון, זיהוי מלא), לא השיבו לכתב האישום ולא ניהלו פרשת הגנה". בהתייחס לטיעוני המערערים נגד הכרעת הדין תמכה המדינה בנימוקי פסק הדין בכל הנוגע לזיהוי העובדים, לקיום יחסי עובד מעביד, להימנעותם מהפרכת הראיות נגדם, ולזיהויו החלקי של שלמה כ'בוס'.
עוד טענה המדינה, כי הודאתו של שלמה לפיה נמצאו העובדים הזרים בשטחה של האגודה הינה, לצורך עניין, גם 'הודאה' של האגודה וכי בדין סמך בית הדין האזורי על אמירה זו כהודאת חוץ של נאשם מכוח סעיף 11 לפקודת הראיות;
בהתייחס לגזר הדין תמכה המדינה בנימוקיו של בית הדין האזורי תוך שטענה כי גזר הדין "מאוזן, מנומק היטב ומשקף נכונה את חומרת מעשיהם של המערערים". הוסיפה המדינה וציינה כי גזר הדין "אינו חמור כלל בהתחשב בעבירות הרבות שהמערערים ביצעו בעובדים ובהיעדר כל לקיחת אחריות או הבעת חרטה מצידם". המדינה ציינה כי "יחסם של המערערים כלפי העובדים הזרים היה חריג בחוסר אנושיותו" וגזר הדין הינו "מידתי לנוכח חומרת מעשיהם של המערערים ויחסם המשפיל לעובדים". עוד טענה כי גזר הדין "משרת נכונה את מטרתו של חוק עובדים זרים, שהינה להפוך את העבירות שהוגדרו בו לבלתי כדאיות, ולמנוע את התרחשותן על ידי הרתעה" וכי לאור מכלול הנסיבות "אין לתת משקל רב למצבם הכלכלי של המערערים". משהאגודה וקיבוץ ניר עָם הן ישויות נפרדות לא ברור עד כמה הקשיים הכלכליים של הקיבוץ רלבנטיים לגובה הקנס שהושת על האגודה.

דיון והכרעה



לאחר שנתנו דעתנו לכלל טענות הצדדים ולמכלול חומר הראיות, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות הן ביחס להכרעת הדין והן ביחס לגזר הדין. נחה דעתנו כי הרשעתם של המערערים בהכרעת הדין, מעוגנת היטב בחומר הראיות שהונח בפני בית הדין האזורי ובפנינו, ומבוססת על התרשמותו של בית הדין האזורי מהעדים שהופיעו בפניו, וכי המקרה שלפנינו אינו ממין המקרים החריגים, המצדיקים התערבותה של ערכאת ערעור בממצאים שקבעה הערכאה הדיונית, ששמעה את העדים והתרשמה מהם באופן בלתי אמצעי.

אף אין לשנות מגזר דינו של בית הדין האזורי. זאת, משלא נמצא טעם משפטי המצדיק חריגה מן הכלל הפסוק לפיו "כעניין שבשגרה אין ערכאת הערעור מתערבת בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית". בנסיבות המקרה כפי שהוכחו ונוכח מהות העבירות בהן הורשעו המערערים, סכום הקנסות שנגזר עליהם סביר ותואם את הוראות הדין.

מפאת חשיבות הדברים נידרש להלן לעיקר טיעוני הצדדים בהתייחס להכרעת הדין. בתוך כך, ניתן דעתנו לסוגיות שעניינן מסכת הראיות וקבילותן; לאחריותם הפלילית של המערערת 1 - האגודה והמערערים 2 ו-3 - נושאי המשרה; ונסיים בבחינת הטיעונים וההכרעה בנוגע לגזר הדין.

פרק ראשון: מסכת הראיות וקבילותן לצורך הוכחת יסודות העבירה

גביית עדות מוקדמת בהליך פלילי בסמכות בית הדין האזורי לעבודה


לטענת המערערים הסמכות לגביית עדותם המוקדמת של העובדים הזרים אינה לבית הדין לעבודה אלא לבית משפט השלום או לבית המשפט המחוזי, וזאת מכוח הוראתו של סעיף 117 לחוק סדר הדין הפלילי. על כן טענו לבטלות ההודעות שנגבו מן העובדים הזרים שכן "הפגם של חוסר סמכות שנפל בהכרעת הדין אינו ניתן לריפוי, בייחוד לנוכח העובדה שהעדים שמסרו את העדויות המוקדמות חזרו לארצות ניכר".

המדינה טענה כי לבית הדין האזורי לעבודה סמכות לגבות עדות מוקדמת בהליך הפלילי מתוקף סמכותו העניינית וכי הוראות סדר הדין הפלילי ודיני הראיות יחולו בהתאם.



אין לקבל את טענת המערערים. נקדים ונציין כי אין חולק על סמכותו של בית הדין האזורי לעבודה לגבות עדות מוקדמת בהליך האזרחי. סמכות זו קמה ועומדת גם בהליך הפלילי. ונבאר.

ככלל "עד להגשת כתב אישום - גובה את העדות המוקדמת שופט של בית משפט שלום או שופט של בית משפט מחוזי; כאשר מקובל שהבקשה מוגשת לבית - משפט שיהיה מוסמך לדון בבוא העת במשפט גופו".
לענייננו, מורה סעיף 24(ב) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969:
"לבית הדין אזורי תהא סמכות לדון בעבירות על החיקוקים המפורשים בתוספת השנייה והתקנות על פיהן (אלה הם חיקוקים פליליים על פי מהותם – נ.א).... בהליכים לפי סעיף קטן זה ידון שופט יחיד ויחולו סדרי הדין ודיני הראיות החלים בהליכים פליליים בבתי המשפט".
חוק העסקת עובדים בא בגדר החיקוקים שבתוספת השנייה לחוק בית הדין לעבודה ומכאן סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה לדון בהליכים לפי חוק זה ותקנותיו, לרבות גביית עדות מוקדמת.

אשר על כן, כדין נגבו העדויות המוקדמות משני העובדים הזרים ודינן כדין עדויות רגילות שנגבו במהלך המשפט עצמו.

התקיימו התנאים לגביית עדויות מוקדמות מן העובדים הזרים


נוכח מהותן של העדויות שנגבו משני העובדים הזרים, בהיותן חשובות ומרכזיות לבירור האשמה, התקיים "הצורך לשַמֵר עדויות חשובות לבירור האשמה ולמקסם את התשתית הראייתית המשמשת את בית-המשפט בקביעת העובדות" וזאת, למרות שבמועד גבייתן טרם הוגש כתב אישום.

אשר למועד גבייתן של עדויות שני העובדים הזרים - בחינה עניינית ומאוזנת של מכלול הנסיבות בראי הסבירות, העלתה "יסוד סביר לחשש" כי לא תהא אפשרות לגבותן במהלך המשפט, מסיבה אובייקטיבית - נוכח גירושם של העובדים הזרים מישראל.

זאת ועוד. המערערים לא הצביעו על עיוות דין או נזק שנגרם להם בכך שהעדות המוקדמת נגבתה בבית הדין לעבודה, אשר לו הסמכות העניינית לכך. דבר העולה אף מטעוני בא-כוחם בערעור אשר במענה "לשאלת בית הדין מה העוול שנגרם לנו מגביית העדות" השיב: "אני אומר שקשה לי להצביע על עוול ספציפי שאומרים לו הייתה העדות נגבית בבית משפט מחוזי מצבי היה אחר לחלוטין והיו נשמעים דברים אחרים באולם הערכאה ואני לא אומר את זה... אני לא יכול להצביע על נזק שנגרם...".
מטעמים אלה, ולאור הנטייה ההולכת וגוברת בדיני הראיות להסיט את בחינת הראיות "ממבחן הקבילות למבחן המשקל" עדויותיהם של העובדים הזרים קבילות הן.

ועוד זאת. המערערים בחרו להיעדר מן ההליך בתירוצים שונים ומשונים, ונמנעו מלהתייצב להליך גביית העדויות המוקדמות, למרות מספר הזדמנויות שניתנו להם בהחלטות בית הדין. ביטוי לכך נמצא אף בהצהרת בא-כוחם לפרוטוקול הדיון, עובר לגבית עדויותיהם המוקדמות של שני העובדים הזרים, בה הטעים כי "לא תישמע מפינו טענה בקשר להעדר מרשינו היום".
משנמצא כי הנאשמים נמנעו במודע מהפרכת עדויותיהם של העובדים בדבר זיהויים כמנהלים שהעסיקו אותם, לא תישמע מפי הנאשמים טענה, כי לא מיצו עד תום את חקירת העדים.
משכך הוא ואף מטעם זה, לא הוקם מחסום הקבילות בכל הנוגע לעדויותיהם של העובדים הזרים. בהימנעותם המכוונת של המערערים ממיצוי ההליך, אף יש כדי לתמוך במהימנותן של העדויות שנגבו בהליך המוקדם .

זאת ועוד זאת. נאמנים לשיטתם, בחרו המערערים שלא להעיד בהליך העיקרי גופו. אי לכך, ומשלא הביאו עדים וראיות מטעמם להפרכת טענותיהם של העובדים הזרים, אין למערערים להלין אלא על עצמם, על כך שעדויותיהם של העובדים הזרים נמצאו להיות קבילות ומהימנות.

32. מסקנת הדברים היא, איפוא, כי כדין נגבו עדויותיהם המוקדמות של שני העובדים הזרים. כדין נמצאו העדויות המוקדמות להיות חלק מהותי מחומר הראויות שהובא בפני בית הדין האזורי בהליך בכללותו. אף אין לקבל טענת המערערים כי נפגמו קבילותן ומשקלן הראייתי של אותן עדויות.

עדויות המערערים נגבו כדין בפני אנשי מרות


לטענת המערערים טעה בית הדין האזורי בכך שביסס הרשעתם "על עדויות שמועה ותוך הטלת נטלי ראיה על המערערים, שבהתאם לדין כלל לא חלו עליהם". דינה של טענה זו להידחות מן הטעמים שלהלן.

סעיף 11 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א 1971 (להלן: פקודת הראיות) מורה, כי "אמרתו של נאשם מותר להוכיח בעדותו של אדם ששמע אותה; נרשמה האמרה בכתב והנאשם חתם עליה או קיים אותה באופן אחר, מותר להוכיחה בעדות על כך ממי שהיה נוכח באותו מעמד. ...".
על פי הוראתו של סעיף 11 לפקודת הראיות מותרת קבלת ראיות בדבר תוכן הודעתו של נאשם, כחריג לכלל הפוסל עדות שמיעה. הדרך המקובלת להוכחת הודעת נאשם בפני איש מרות היא בדרך של "הגשת אימרה שנגבתה מן הנאשם בכתב וחתומה על-ידיו בליווי עדות על אודות נסיבות גביית האימרה על-ידי החוקר ששמע את ההודאה מפי הנאשם וראה אותו חותם על הכתב. בדרך זו יכול בית-המשפט להתרשם מן הנוסח המדויק של הדברים שנאמרו בחקירה, מאופן ניהולה ומפרטיה".



בענייננו, לא הוכח כי נפגעה יכולתם של המערערים לבחור אם לשתף פעולה עם החוקרים אם לאו. הודעות המערערים נגבו על ידי אנשי מרות, קציני חקירות במשטרת ההגירה. עובר לחקירתם ולחתימתם על הודעותיהם, הוזהרו בנוסח האזהרה סטנדרטי כי הם נחקרים בנוגע להעסקת עובדים זרים בניגוד לחוק, וכי אינם חייבים לומר דבר אלא אם רצונם בכך. הודעות אלה הוגשו לבית הדין האזורי על ידי החוקרים אשר העידו ונחקרו על נסיבות גבייתן.

במצב דברים זה, יכול היה בית הדין האזורי להתרשם באופן בלתי אמצעי מנסיבות גבייתן של העדויות, להעריך ולקבוע הוכחת תוכנן, קבילותן ומשקלן של עדויות המערערים, כפי שמצאו ביטוין נכונה בהכרעת הדין.

הודעת החוץ - כהודיה - סעיף 12 לפקודת הראיות
35. בסעיף 12(א) לפקודת הראיות נקבע: "עדות על הודיית הנאשם כי עבר עבירה, תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה ובית המשפט ראה שההודיה היתה חופשית ומרצון". הוראתו של סעיף 12(א) לפקודת הראיות מתייחסת לנסיבות ספציפיות בהן הודעת הנאשם מהווה גם הודאה בעובדה מפלילה ועל כן תיחשב כ"הודיה".
ככלל "הגישה אשר אומצה במשפטנו למשמעות המושג 'הודיה' היא גישה מרחיבה, לפיה 'כל אמרה של נאשם מחוץ לכותלי בית המשפט, שהיא נוגעת לעניין ויש לה – לכאורה – משקל ראייתי להוכחת האשמה, באה בגדר 'הודיה' " בין בעל פה ובין בכתב, וכוללת כל עובדה "המצביעה על אשמה או המובילה להוכחת אשמה". הודיה "יכול שתיעשה במסגרתה של חקירה ויכול שתיעשה שלא במסגרת חקירה וללא קשר לחקירה". לפי הגישה המחייבת בפסיקה, הודאת נאשם מהווה ראיה לכאורה להוכחת אשמה בפלילים אשר קבילותה ומשקלה יבחנו בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו. ודוק. ההודיה משמשת ראיה כנגד המודה לבדו ואין בכוחה לשמש ראיה נגד אחר.

הודעות החוץ של המערערים הינן "הודיות" כמשמעותן בסעיף 12 לפקודה
36. הודעתו של מערער 2 – שלמה, בחקירתו בפני איש מרות לפיה המקום בו לנו
העובדים הזרים ונתפסו שייך לאגודה, הינה הודיה. דבר העולה מן האמרות
שלהלן בהודעתו, במענה לשאלות החוקר:
"ש. האם השטח שעליו נמצאים המשטחים ובתוכו ישנו העובדים שייך לחווה?
ת. שייך לקיבוץ ניר עם ולחוות ניר עם".

ועוד הוסיף בתשובתו:
"היות וזו חוה גדולה אין שליטה על כל מה שקורה שם ולכן גם בקטע הזה לא היתה לנו שליטה על מי נמצא בתוך משטחי העץ".

התבטאותו זו של שלמה, במסגרת הצגת גרסתו בהודעתו, הינה התבטאות נאשם המשקפת הודאה בקיומה של עובדה מפלילה שיש בכוחה לתרום להוכחת האשמה בכל הנוגע למקומם של משטחי העץ המהווים מגורים לא הולמים לעובדים הזרים שהשתכנו בהם.

אף באמרתו של מערער 3 – עופר בהודעתו לפיה "שדות הקיבוץ הסמוכים לקיבוץ בארי ולחוות ניר עם משמשים את האגודה לגידולים חקלאיים" ניתן לראות "הודיה" המלמדת על מקומם של משטחי העץ בו לנו העובדים הזרים. אמרה זו רלבנטית לעבירות בהן הואשם עופר, ומנגד, לא הוּכח קיומם של שטחים אחרים בסביבת הקיבוץ והחווה שאינם בעיבוד האגודה. מדובר, איפוא, ב"עובדה המובילה להוכחת אשמה" בעלת משקל ראייתי להוכחת האשמה.
בה במידה, התבטאויותיהם של שלמה ועופר בנוגע לתפקידם באגודה מהוות הודיה במעמדם כנושאי משרה, לצורך הטלת אחריות עליהם כנושאי משרה לפי סעיף 5 לחוק עובדים זרים.
מסקנת הדברים היא, כי בהודעות החוץ של המערערים ישנה "הודאה בקיומה של עובדה מסבכת" ומשכך הוא בדין נמצאו להיות "הודיות" כמשמעותן בסעיף 12 לפקודת הראיות.

אי מתן הודעה על זכות היוועצות בעורך דין אינו פוגע בקבילות ההודעות
37. תכלית הוראתו של סעיף 12 לפקודת הראיות הינה הגנה על זכויות הנחקר לרבות שמירה על אוטונומיית הרצון שלו במסירת הודאתו. לשם הגשמת מטרת ההוראה ותכליתה, ייבחנו נסיבות גביית ההודאה בחקירה על-ידי איש מרות. והאם ההודאה ניתנה מרצון חופשי - לעניין קבילותה. פגם או מחדל בחקירה ונפקותם "תלויה בנסיבות המקרה הקונקרטי, ובפרט בשאלה, האם עסקינן במחדל כה חמור, עד כי יש חשש שמא קופחה הגנתו של המערער באופן שיתקשה להתמודד עם חומר הראיות המפליל אותו או להוכיח את גרסתו שלו". בהתאם, הודאת נאשם תיפסל רק אם הוכח כי בעת החקירה הופעל עליו "לחץ חיצוני" פסול שהיה בו כדי לשלול את יכולתו לבחור באופן חופשי בין מסירת הודאתו לבין הימנעות ממסירתה.
לאור האיזון הנדרש להיעשות בין זכויות הנחקר לבין ערכים נוגדים שעניינם גילוי האמת, לחימה בעבריינות והגנה על שלום הציבור, פסק בית המשפט העליון בפרשת יששכרוב, כי אי מתן הודעה כדין בדבר זכות היוועצות עם עורך דין, אין בה כשלעצמה כדי להוות אמצעי חקירה פסול מן הסוג הגורם בהכרח לפסילת קבילותה של ההודאה וכי רק "פגיעה משמעותית וחמורה באוטונומית הרצון ובחופש הבחירה של הנאשם במסירת הודאתו בחקירה, תוביל לפסילת ההודאה" ובחינה זו תעשה בנסיבות כל מקרה לגופו. עד כאן הכלל.

38. בענייננו - המערערים התנגדו להגשת הודעותיהם של הנאשמים 2 ו-3 כראיות, מן הטעם שלא הועמדו על זכותם להיוועץ בעורך דין ולא הובהרה להם מהות העבירות בהן הואשמו. התנגדויות אלה בדין נדחו, ובדין התקבלו הודעותיהם כראיות לאמיתות תוכנן. זאת, משנמצא כי לפי העולה מן ההודעות שנגבו מן המערערים ושהוגשו כראיות לבית הדין האזורי, הודיע החוקר לשלמה ולעופר כי נושא החקירה הינו "העסקת עובדים זרים בניגוד לחוק"; וכי "אינו חייב לומר דבר אלא אם רצונו בכך וכל דבר שייאמר ירשם על ידי ועשוי לשמש כהוכחה נגדו". אזהרה זו הוקראה לעופר ולשלמה "ולאחר שהבין את תוכנה" חתם כל אחד מהם בחתימת ידו ואישר, כי אכן אמר את הדברים הרשומים בהודעתו.
הנה כי כן, המערערים הועמדו כדין על זכות השתיקה ולא נפגעה באופן משמעותי יכולתם לבחור אם לשתף פעולה עם החוקרים אם לאו; שיטת התחקור נמצאה להיות הוגנת, סבירה ועניינית ולא כוונה לשבירת רוחם במטרה ליטול מהם כושרם לשקול ולהשיב על פי בחירתם; גביית ההודעות לא נמצאה להיות בעלת סממנים של לחץ נפשי בלתי הוגן או תחבולה בלתי הוגנת; ולא ננקטו אמצעים שבכוחם 'לפתות' המערערים לוותר על עשיית השימוש בזכות ההיוועצות בעורך דין.
יתירה מזו. לפי שקבע בית הדין, הודעותיהם של המערערים לא נגבו "במקום בו בוצעה הביקורת, וגם לא במקום אחר באותו מועד, אלא מאוחר יותר" במשרדי מנהלת ההגירה. פשיטא, שהיה בידי המערערים 2 ו-3 להיערך מבעוד מועד לחקירתם.
סיכומם של דברים
39. העולה ממכלול הנסיבות הוא, כי לא קופחה הגנתם של המערערים. החוקרים שגבו את ההודעות, העידו בפני בית הדין האזורי ונפרשה בפניו המסכת הראייתית המלאה הנוגעת להודעות המערערים. לא עלה בידם להוכיח כי נפלו פגמים מהותיים בנתינת ההודעות, או שההודעות נגבו מהם שלא כדין, אף לא טענו לגביית ההודעות תוך הפעלת כוח נפשי או פיזי. טענתם של המערערים בדבר העדר הודעה כדין בדבר זכות היוועצות בעורך דין, לא גרמה להם פגיעה מהותית, משמעותית וחמורה באוטונומית הרצון ובחופש הבחירה שלהם, באופן המחייב פסילת ההודעות שנגבו מהם. מה גם שהמערערים מצידם ביכרו שלא להעיד כלל ושלא להביא ראיות מטעמם.
אשר על כן, אין להתערב במסקנתו של בית הדין האזורי לפיה הודעות המערערים קבילות.

משקלן של ההודעות
40. המדינה הוכיחה כי הודעות המערערים מהוות הודיות ועומדות במבחני הקבילות מעל לכל ספק סביר, וכדין נקבעה מהימנותן של ההודעות. לעניין אחרון זה נטעים כי "מהימנותה של עדות כלשהי, נבחנת על פי תוכנה, הגיונה הפנימי של העדות, עמידתה אל מול שאר הראיות החיצוניות לה בתיק, וכן על בסיס התרשמות השופטים מן העד עצמו". בענייננו, המערערים לא הפריכו את סבירותן הפנימית של ההודעות. דבר העולה מתוכן ההודעות וסימני האמת שבהן. במיוחד כן נוכח מהות תפקידיהם כנושאי משרה באגודה ופועלם בשטח, עליהם עמדו המערערים בפירוט בהודעותיהם.

תימוכין למהימנות ההודעות מוצאים אנו בסממנים חיצוניים המלמדים על אמיתותיהן והם אלה: ההודעות משתלבות במסכת הכללית של האירועים; ההודעות עולות בקנה אחד עם עדויותיהם של העובדים הזרים; קיימת זהות בגרסאות נאשמים 2 ו-3 בהודעותיהם ואף חפיפה בהודיות בהתייחס למקומם של משטחי העץ. על כל אלה מתווסף המשקל שיש ליתן לבחירתם של המערערים שלא להעיד ושלא להביא ראיות מפריכות אחרות מטעמם.
כל אלה מהווים תוספת ראייתית הנדרשת לצורך הרשעה על בסיס ההודיות ותומכים במשקל שיינתן להן. אשר על כן, בדין התייחס בית הדין האזורי למשקלן של ההודעות ומצאן מהימנות ותומכות בגרסת המדינה.

אשר על כן, בדין קבע בית הדין האזורי כי מסמכים שמסרו המערערים במהלך חקירתם מתקבלים כראיות אף לתוכנם. אף לא נמצא טעם משפטי המצדיק התערבותנו בקביעותיו של בית הדין האזורי בדבר משקלן של ההודעות, ומהימנותן.

פרק שני – הוכחת יסודות העבירות בהן הורשעו המערערים

זיהוי כדין של העובדים הזרים


המערערים חזרו על טענתם כי לא הוכחה זהות העובדים הזרים מכיוון שזוהו על ידי "תעודת מעבר /תעודת עובד" ולא באמצעות דרכונים וכי די בכך כדי להביא לזיכויים "ולוּ מחמת הספק"; לטענת המדינה זוהו העובדים הזרים ב"תעודות שכללו את מספר הדרכון שלהם - תעודות מעבר וכרטיס עובד" "והוצגו ע"י העובדים עצמם". אין לקבל טיעוני המערערים ובדין נדחו. ונבאר.

ככלל, זיהויים של עובדים זרים יכול וייעשה באמצעות תעודת עובד ציבור בה מצוינים מספרי הדרכונים, תעודות בירור פרטים על נוסע, עדויותיהם של העובדים הזרים עצמם, עדויות המפקחים וכל כיוצ"ב. לפי העולה מפסק דינו של בית הדין האזורי, הוכח לפניו כי מספר הדרכון של העובד הזר "מופיע בתעודות עובד, בתעודות מעבר, ובכל מסמך אחר שדרכו ניתן לקבל את מספר הדרכון".
נוסיף, כי צדק בית הדין האזורי במסקנתו לפיה דרישה דווקנית של זיהוי העובד הזר על פי הדרכון בלבד, לעיתים אינה אפשרית, נוכח התנהלות פסולה של חלק מן המעסיקים הנוטלים מעובדיהם הזרים את דרכוניהם, שלא כדין ובניגוד לדין. בדרך פסולה זו נהגו אף המערערים כלפי העובדים הזרים. דבר העולה אף מתשובתו של בא-כוחם "לשאלת בית הדין האם העובדים בחברה מחזיקים איתם כרטיס, אני אומר, לאחר בירור, אצל הנאשמת נמצאים דרכון וכרטיסי העובדים נמצאים אצל העובדים".

זאת ועוד. בפני בית הדין האזורי היו ראיות מספיקות להוכחת זיהויים של דונג פנג ומונקלאנג סיאן אשר הועסקו שלא כדין. תעודות עובד ציבור שהוצאו בהתייחס אליהם אף תורמות לשיקוף "מציאות מסוימת שהתקיימה במועד הרלבנטי" באשר למעמדם.

משכך הוא, לא יישמעו המערערים בטענה כי יש לזַכּוֹתם ולוּ מחמת הספק בשל כך שזיהוי העובדים הזרים נעשה לא רק על פי הדרכון.

זיהוי האתר בו "התגוררו" העובדים הזרים


זוהה האתר המצוי במסגרת אחריותם של המערערים אשר בתחומו נמצאו משטחי העץ והקרטונים אשר שימשו למגוריהם של העובדים הזרים. בית הדין האזורי נתן מלוא המשקל להודייתו של נאשם 2 - שלמה, אשר בדין נמצאה להיות קבילה, והסתמך עליה בקביעת ממצא עובדתי בדבר מקום לינתם של העובדים ומש"אחד הנאשמים הודה בכך" לא נדרש בית הדין האזורי למחלוקות בין הצדדים בנוגע לעדויות השוטרים והמפקחים, באשר למיקומו של האתר וזיהוי החווה. הגם שאף לפי העולה מהן, זוהה האתר כמקום לינתם של העובדים. אף לא למותר לציין אף את עדותו של העובד פאנג דונג במענה לשאלה: "ש. הקרטונים היו ממוקמים באותו מקום שעבדת? ת. מאוד קרוב". עדותו לא הופרכה ונמצאה מהימנה.


הנה כי כן, בחינת חומר הראיות ונסיבות המקרה בכללותן מעלה כי אין טעם משפטי המצדיק התערבותנו בממצאיו העובדתיים של בית הדין האזורי. משכך הוא בדין נקבע מקום לינתם של העובדים בשטח החווה, ונדחות טענות המערערים בנדון זה.

הוכח קיומם של יחסי עובד מעביד


במסגרת העבירות המנויות בחוק נכללת העסקה בניגוד לדין, אף בהתקיים יחסי עובד מעביד בין הצדדים. המערערים טענו כי לא הוכחו יחסי עובד מעביד בינם לבין העובדים הללו. בדין נדחתה טענתם זו.


בעדותם מוקדמת של שני העובדים הזרים, הוּכָחה ולא הופרכה העסקתם של שני העובדים הזרים על ידי האגודה. לפי העולה מעדותם ראו העובדים את שלמה תכופות מדי יום. פאנג דונג, שהועסק באגודה כחודש ימים ידע לתאר את שלמה וזיהה אותו כ"בוס". לכך יש להוסיף את מעמדו הבכיר של שלמה באגודה, כפי העולה אף מהודייתו. בית הדין האזורי עמד בהרחבה על הסממנים המצטברים לקיום יחסי עובד מעביד בין הנאשמים לבין אותם עובדים ובממצאיו אלה לא נתערב.
אחריותה הפלילית של האגודה

אחריותו הפלילית של תאגיד לאור תורת האורגנים
44. נקודת המוצא של המשפט הישראלי הינה כי תאגיד נושא באחריות פלילית אישית. נוכח היותו של התאגיד אישיות משפטית שאינה טבעית, אין הוא מסוגל לגבש מחשבה פלילית כנדרש בעבירות לפי חוק עובדים זרים, אף אין ביכולתו לגבש יסוד התנהגותי אקטיבי. תורת האורגנים נועדה להתגבר על היעדר מימד אנושי לתאגיד ובכך לאפשר לו לקיים את דרישות החוק בנוגע לקיום תכונות אנושיות הדרושות לשם הטלת אחריות פלילית. אי לכך, כל נורמה הקובעת תוצאות משפטיות באשר לאדם, חלה גם על תאגיד, וכל עבירה פלילית אשר האינטרסים המוגנים על-ידה עשויים להיפגע על-ידי התאגיד, מטילה אחריות פלילית על התאגיד.

תורת האורגנים יוצאת מן ההנחה לפיה קיימת נורמה משפטית המתייחסת אל התאגיד. על כן, אחריות התאגיד לפעולות האורגן הינה אחריות אישית, אין לייחס לו אחריות שילוחית, או אחריות המותנית באחריות האורגן. "התאגיד אחראי משום שנתקיימה 'פעילות אישית' ומשום שקיים יסוד 'נפשי אישי' אצל האורגן. אלה נמצאים מספיקים לשם הטלת אחריות אישית על התאגיד" ובמסגרתה ניתן להטיל אחריות על התאגיד, גם אם האורגן עצמו אינו אחראי.

לפי תורת האורגנים המעוגנת בהלכה הפסוקה אפשר לייחס "מעשים ומחשבות של נושאי משרה מסוימים בתאגיד לתאגיד עצמו לצורך גיבוש אחריותו האישית של התאגיד". כאשר, היסוד הנפשי והרכיב ההתנהגותי האקטיבי המתקיימים אצל האורגן, נתפסים "כיסוד נפשי וכרכיב התנהגותי אקטיבי של התאגיד". בדרך זו, ניתן להחיל על תאגיד נורמה משפטית, הדורשת קיומן תכונות אנושיות ו"ככלל, די בקיומם של כל יסודות העבירה באחד מן האורגנים של חברה כדי לבסס את הרשעתה". קרי, פעולת האורגן וכוונתו נתפסת כפעולת החברה וכוונותיה. "לעניין זה האורגן הוא 'אדם-תאגיד', לאמור: מעשיו ומחשבותיו הם לא רק שלו כבן אנוש אלא גם של התאגיד שאת כסותו הוא לובש".

גוף, או נושא משרה בכיר בתאגיד (אסיפה כללית של בעלי המניות, דירקטוריון, דירקטור, מנהל כללי, מנהל עסקים), יחשבו להיות אורגן של התאגיד. אך גם נושא משרה שאינו בכיר עשוי להיחשב כאורגן התאגיד. חוג האנשים המהווים אורגן לעניין האחריות הפלילית האישית של התאגיד מוגדר מבחינה ארגונית ופונקציונאלית כאחד. אלה הם כל מי שראוי לראות בפעולותיהם את פעולות התאגיד על-פי דין, על-פי מסמכי התאגיד או על-פי כל מקור נורמטיבי אחר.
אמנם, יכול ויהיה מקום לסטייה מהגישה הכללית, תוך צמצום תוצאות הנורמה לבן-אדם, בשר ודם בלבד. אולם זאת, רק כאשר מתבקשת "כוונה אחרת" - כלומר, כאשר תכליתו של החוק הרלוואנטי אינה עולה בקנה אחד עם החלת הנורמה על תאגיד.

מן הכלל אל הפרט

45. הוראות חוק עובדים זרים והעבירות הקבועות בו, נועדו להבטיח תנאי עבודה מינימאליים לשמירת זכויותיהם הבסיסיות של העובדים הזרים. במקרה שלפנינו, עסקינן בהפרת זכויותיהם של עובדים זרים, מהגרי עבודה, שהם "החלשים שבחלשים בחברה ועליהם נדרשת הגנת המחוקק ובתי המשפט מפני התעמרות ושלילת זכויותיהם בין אם שוהים הם כדין, בין אם לאו. לכך מכוון חוק עובדים זרים, תשנ"א - 1991 בהוראותיו, לרבות בעבירות ובקנסות אשר יוטלו מכוחו על מעסיקים הנוהגים בעובדים הזרים כ'חפץ' להשאת רווחים ולא כבני אדם שבכבודם ובהגנה על שלומם ורווחתם חייבים הם על פי דין". לאור תכלית החוק, ונוכח חומרת העבירות והחשיבות החברתית במיגורן, יש להחיל הוראותיו גם על תאגיד הנאשם באותן עבירות.

46. בענייננו, אין מחלוקת כי מערער 2, שלמה כהן, היה אורגן בכיר באגודה ומחשבתו ומעשיו בגדרי תפקידו, הם מחשבתה ומעשיה של האגודה. בכך נוצר הקשר בין התנהגות האורגן – שלמה ופעילותו באגודה, לבין אחריותה של האגודה על פי תורת האורגנים. בהתנהלותו של שלמה יש לראותו כמי שמבטא רצונה של האגודה ונושא דברה לעניין העבירות בהן היא מואשמת, במיוחד כן, בכל הנוגע לאי הסדרת מגורים הולמים לעובדים הזרים, כנדרש. מעמדו של שלמה בחברה בא לידי ביטוי במקומו המרכזי באגודה בניהול השטחים החקלאיים. מחומר הראיות שלא נסתרו, הוברר כי שלמה הוא שהנחה את העובדים הזרים ללון במשטחי העץ והקרטונים, וכי לא התכוון לפעול נגד האגודה או להזיק לה. משכך הוא, ניתן לראות בהתנהגותו ככזו שנועדה להיטיב עם האגודה ולהשיא רווחיה.
חומרת העבירות שעברה האגודה, אף חותרת תחת אושיות החוק והתקנות והרשעתה בדין, תסייע בקידום היעדים החברתיים העומדים בבסיס ההגנה על זכויות עובדים זרים, כנדרש בדין.

סיכומם של דברים לפנינו מקרה מובהק בו, מכח תורת האורגנים, על האגודה כתאגיד לתת את הדין ולחוב באחריות אישית. הרשעתה של האגודה הוּכָחָה מעבר לספק סביר, נוכח עוצמת הראיות הכשרות והקבילות אשר עמדו בפני בית הדין האזורי, לאורה של תורת האורגנים המגבשת את אחריותה הפלילית של האגודה, ומכוח הרשעתו בדין של שלמה כהן המהווה אורגן בכיר בחברה, כפי שיבואר להלן.

אחריותו הפלילית האישית של מערער 2 מכח סעיף 5(א) לחוק


סעיף 5(א) לחוק עובדים זרים שכותרתו "אחריות נושא משרה" קובע מקור עצמאי לאחריות פלילית אישית של נושא משרה, להבדיל מאחריות שילוחית, ומורה כך:

" נושא משרה חייב לפקח ולעשות כל שאפשר למניעת עבירות כאמור בסעיפים 2 עד 4 בידי התאגיד או בידי עובד מעובדיו; המפר את חובתו כאמור, דינו – קנס כקבוע בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977; לענין סעיף זה, "נושא משרה" – מנהל פעיל בתאגיד, שותף, למעט שותף מוגבל, ופקיד שחובתו מטעם התאגיד היא לפעול לקיום חובות התאגיד לפי הסעיפים האמורים."
עבירות על סעיפים 2 עד 4 לחוק עובדים זרים בהן הואשמו המערערים, מוגדרות כעבירות מינהליות אשר ניתן להגיש בגינן כתב אישום, כאשר התביעה שוכנעה כי הנסיבות מצדיקות זאת. סעיף 5 לחוק עובדים זרים שעניינו אחריותם של נושאי משרה, מהווה עבירה פלילית שאין להגדירה כעבירה מנהלית. והטעים חברי השופט רבינוביץ, בפסק הדין בעניין לוריה כי הרשעה בעבירות לפי סעיפים 2 עד 4 לחוק, אינה תנאי לתחולתו של סעיף 5 ו"למרות הזיקה שלה לעבירות על פי סעיפים 2 – 4 יש לה קיום עצמאי ונפרד".
מכוח הוראתו של סעיף 5(א) לחוק, נושא המשרה כמי שפועל בתאגיד "אחראי בפלילים אישית אם הוא מקיים בעצמו את יסודותיה של העבירה שבגינה הוא מואשם". הרכיב העובדתי של עבירה לפי סעיף 5(א) לחוק הינו, מחדל של היעדר פיקוח, או אי מניעת התנהגות עבריינית של גורמים אחרים בתאגיד. עבירה זו מגבשת אחריות אישית וישירה על נושא משרה שהפר "חובה ישירה ועצמאית 'לפקח ולעשות כל שאפשר למניעת עבירות... בידי התאגיד או בידי עובד מעובדיו' ", וזאת גם אם התאגיד אינו אחראי לביצוע העבירות המקבילות.
הגדרת נושא משרה בעבירות אלה היא בעלת אופי "ארגוני" ומתייחסת לשכבה העליונה של נושאי משרה בתאגיד. לא למותר לציין, כי הוראת חוק המטילה חבות אישית על נושא משרה מוצאת ביטוייה המובהק אף בחיקוקים שונים של משפט העבודה המגן.



מערער 2 - שלמה כהן הוא נושא משרה בכיר באגודה. שלמה כהן הוא בנו של ישראל כהן מייסד האגודה, ונציגו באגודה, חבר בוועד המנהל של האגודה ובעל זכויות חתימה. חתימתו של שלמה כהן ביחד עם חתימתו של של מערער 3 - עופר ליברמן, נציג הקיבוץ, ועם חותמת האגודה, מחייבת את האגודה. שלמה מטפל בתחום החקלאי ודואג לשתילת הירקות ולגידולם בחווה. ביצוע העבודות בפועל נעשה על ידי העובדים הזרים. לפי הודייתו של שלמה, הוא או אביו משלמים לעובדים מקדמות ומקזזים בהתאם משכרם.


הנה כי כן, לאור תפקידו של שלמה וכאשר על-פי מסמכי האגודה רואים את פעולתו ומחשבתו כפעולת התאגיד עצמו, אין חולק כי שלמה כהן הוא אורגן בכיר באגודה .

49.מכלול הראיות מעלה כי הוכחו היסודות העובדתיים של העבירות בהן הואשם המערער 2. בהסתמך על הודייתו קבע בית הדין האזורי כי האתר בתחומו נמצאו משטחי העץ והקרטונים בהם "התגוררו" העובדים הזרים אכן נמצא בשטח החווה בניר עָם. לפי שהוברר מעדותו של העובד הסיני פאנג דונג, היה זה ה"בוס" שלמה אשר אמר לו ולחבריו לישון במשטחים בקרטונים. על סמך זיהויו זה של שלמה הוכח קיומם של יחסי עובד מעביד בין שני העובדים הזרים לבין האגודה.

על כך יש להוסיף את הודייתו של שלמה בהודעה שנגבתה ממנו כדין, במסגרתה התייחס לענינים הנוגעים לאחריותו האישית, לרבות פירוט מיקומם של משטחי העץ ותפקידו הבכיר באגודה כנושא משרה.

אף יש לייחס משקל להימנעותו מלהשיב לאישום ולהעיד, ואת היעדרותו מהליך גביית העדות המוקדמת אשר כפי שקבע בית הדין האזורי "סיכלה את האפשרות שהעובדים יוכלו לזהות אותו כמעסיקם, ומאידך, הופעתו יכולה היתה לשפוך אור על חפותו כטענתו". קביעה זו בדין יסודה.

הוכח היסוד הנפשי הנדרש לקיומן של העבירות בהן הורשע מערער 2

50. ככלל, היסוד הנפשי בעבירות לפי חוק העסקת עובדים זרים דורש רמת כוונה פלילית של "מוּדעוּת" כהגדרתה בסעיף 20(ג) לחוק העונשין תשל"ז-1977, לפיה "רואים אדם שחשד בטיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום נסיבות כמי שהיה מודע להם אם נמנע מלבררם". אף הוראת סעיף 5(א) לחוק עובדים זרים דורשת יסוד נפשי של מחשבה פלילית מסוג מודעות בהתאם להוראות סעיפים 19 ו- 20 לחוק העונשין.
ודוק. "עצימת עיניים" מפני ההכרה באפשרות קיומה של נסיבה הנמנית עם היסוד העובדתי שבעבירה, כמוה כמודעות בפועל לקיומה של הנסיבה.
בענייננו וכפי העולה מחומר הראיות, הוכח כי מתקיים היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעתו של שלמה, משנהג ב"עצימת עיניים" כ"תחליף" למוּדעוּת בפועל על כל הכרוך בה. זאת, נוכח מעמדו הבכיר באגודה, זיהויו על ידי העובדים הזרים, מעורבותו בעבירות העסקת העובדים הזרים, ושתיקתו כנאשם.
בהקשר זה יודגש, כי הפסיקה ייחסה משקל ראייתי לשתיקת נאשם במשפטו באופן המחזק את ראיות התביעה נגדו, וזאת, לאור הוראות סעיפים 161-162 לחוק סדר הדין הפלילי. כך, בסירובו של נאשם להעיד יש " כדי לתמוך בעקיפין בעדות המפלילה של עדי התביעה" ושתיקתו "עשויה ללמד גם על חששו של הנאשם כי הגנתו עלולה להתמוטט אם תעמוד למבחן החקירה הנגדית".
בענייננו, בד בבד עם קיומן של ראיות התביעה המפלילות את שלמה, אשר לא הופרכו בראיות מטעמו, יש לתת ערך ראייתי יחסי לשתיקתו במשפט, בכך שנמנע מלחקור את העובדים הזרים ונמנע מלהעיד או מלהביא מי מעדיו. שתיקתו משמשת חיזוק או סיוע, לראיות המפלילות מטעם התביעה, הן באשר ליסודות העובדתיים והן באשר ליסוד הנפשי. הימנעותו מלהעיד מותירה את מסקנת ההפללה ללא משקל שכנגד, ומובילה להרשעתו כדין.

51. לסיכום, מכלל חומר הראיות עולה כי בדין הורשע שלמה בעבירות העסקת עובדים זרים שלא כדין לפי סעיפים 2(א)(1)(2), 2(ב)(2), 2(ב)(3), 2(ב)(4), 2(ב)(7) ובעבירת נושא משרה לפי סעיף 5(א) משהפר חובתו "לפקח ולעשות כל שאפשר למניעת עבירות" בהן הואשמה האגודה והמנויות בסעיפים 2 עד 4 לחוק עובדים זרים.

אחריותו הפלילית של מערער 3 - עופר ליברמן מכוח סעיף 5(ב) לחוק

חזקת אחריות פלילית שילוחית על נושאי המשרה בתאגיד, מכוח החוק


לצד האחריות הפלילית האישית החלה על נושאי משרה לפי הוראת סעיף 5(א) לחוק עובדים זרים, מרחיבה הוראת סעיף 5(ב) לחוק את האחריות הפלילית הישירה של נושאי משרה, ומטילה עליהם אחריות שילוחית פלילית מכוח החזקה שבחוק.

וזו הוראתו של סעיף 5(ב) לחוק:
" (ב) נעברה עבירה לפי סעיפים 2 עד 4 בידי התאגיד, חזקה היא שנושא משרה הפר חובתו האמורה בסעיף זה, אלא אם כן הוכיח שנהג בלא מחשבה פלילית ובלא רשלנות ושעשה כל שאפשר כדי למנוע את העבירה."

הוראה מעין זו המטילה אחריות שילוחית על נושאי משרה, מוצאת אף היא ביטוי בחיקוקים שונים במשפט העבודה המגן. וכפי שציין חברי השופט צור בעניין מקסימום מסעדות "אם המעסיק הוא תאגיד, חזקה שנושא משרה שבו הפר את החובה להעסיק את העובד הזר כדין (סעיף 5 לחוק) וגם הוא – אישית – נושא באחריות". יפים לענייננו דבריה של השופטת ע' ארבל בעניין מקלדה לפיהם האחריות השילוחית החלה על נושא משרה "מותנית בקביעה מוקדמת שהתאגיד במסגרתו פועל נושא המשרה, עבר עבירה. אף שאחריות מסוג זה מבוססת על פגם כלשהו בהבטחת מניעת ביצועה של עבירה מצדו של נושא המשרה, אין היא מחייבת הוכחת התרשלות מצדו".
ודוק. אפילו הוכיח נושא משרה כי לא ביצע את העבירה (ביסוד העובדתי וביסוד הנפשי) בגינה נמצא התאגיד אחראי, אין הוא משתחרר מאחריותו. שכן עצם ביצוע אותה עבירה על ידי התאגיד, מהווה תנאי מספיק לאחריותו. אלא אם כן הוכח, כי לא היה מודע לביצוע אותה עבירה או כי לא התרשל בכך שאפשר את ביצועה ונקט אמצעים סבירים לשמירת הוראות החוק .

הטלת אחריות פלילית מעין שילוחית על נושאי המשרה נועדה להטיל אחריות על נושאי משרה בכירים, כאשר קיימת הסתברות גבוהה כי היו מעורבים בביצוע העבירות התאגיד, אך אין ניתן להוכיח זאת. החזקה שבחוק מבוססת על העדר דרישה לקיומו של יסוד נפשי ונועדה להמריץ את נושאי המשרה לנקוט אמצעים נאותים, ולהבטיח כי יקוימו אמצעי זהירות למניעת ביצוע עבירות במסגרת התאגיד.

בדין הורשע מערער 3 באחריות פלילית שילוחית, לאור החזקה בסעיף 5(ב) לחוק


מערער 3 - עופר הוא נציגו של קיבוץ ניר עָם ומנהל האגודה, ובמסגרת סמכויותיו הניהוליות מטפל בענייני הפועלים המועסקים על ידי האגודה ושכרם. במעמדו זה ובתפקידיו אלה עופר הוא נושא משרה בכיר באגודה.

גם אם נצא מהנחה, כי אין די במסכת הראיות כדי להצביע באופן ישיר על כך שעופר ביצע את העבירות בהן הואשם, לצורך קביעת חבותו האישית בפלילים כנושא משרה לפי הוראת סעיף 5(א) לחוק - אין בכך די כדי לפטור אותו מאחריות פלילית שילוחית. זאת, מן הטעם שבסירובו להעיד ולהביא עדים מטעמו, ובאי השבתו לכתב האישום - לא עלה בידו להפריך את החזקה שבסעיף 5(ב) לחוק ולהוכיח, כי לא נהג ברשלנות או כי לא היה מוּדע לביצוע העבירות בהן הורשעה האגודה, וכי נקט באמצעים סבירים למנוע את ביצוען. בנסיבות אלה, הרשעתה של האגודה בעבירות בהן הואשמה מהווה, מכוח החזקה שבהוראת סעיף 5(ב) לחוק "תנאי מספיק לאחריותו" של עופר כנושא משרה.
משכך הוא, בדין קבע בית הדין האזורי כי לאור מכלול הראיות, התקיימו יסודות העבירה שילוחית של עופר כנושא משרה בכך ש"הפר חובתו" "לעשות כל שאפשר למניעת עבירות" בהן הורשעה האגודה ובדין הרשיע את עופר בעבירות בהן הואשם.

בהחלטות הביניים ובניהול ההליך הפלילי לא נגרם עיוות דין למערערים
54.לבסוף יש ליתן את הדעת לתחולתו של סעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982, החל גם בהליך פלילי של עבירות העסקת עובדים זרים שלא כדין. סעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי, שכותרתו "דחיית ערעור על אף טענה שנתקבלה" קובע כי "בית המשפט רשאי לדחות ערעור אף אם קיבל טענה שנטענה, אם היה סבור כי לא נגרם עיוות דין". בעניין אלי נחום עמד בית המשפט העליון על ההלכה לפיה "פורש סעיף 215 כסעיף הקובע מבחן אובייקטיבי, שלפיו יש לבחון אם קיים חשש סביר כי הפגיעה בזכויות הנאשם השפיעה על שיקול-הדעת השיפוטי במובן זה שעקב הפגם גדלה הסבירות להרשעת שווא. במילים אחרות, מדובר במבחן הסתברותי - תוצאתי הבוחן את היחס בין הפגם לבין אפשרות של שינוי בתוצאת המשפט".
לאור זאת, ובהתייחס לטענות המערערים בנוגע להחלטות הביניים של בית הדין האזורי, הרי שככל שנפלו בהן פגמים, לא שוכנענו כי במקרה דנן מדובר בפגמים מהותיים, כדי כך שקיים חשש סביר לעיוות דין שאלמלא אירעו היה בית-משפט קמא מגיע לתוצאה אחרת.
בקיומו של ההליך הפלילי אף לא מצאנו פגיעה חריפה או סתירה מהותית בתחושת הצדק וההגינות ובמתחם הסבירות. על כן לא תעמודנה למערערים טענות להגנה מן הצדק, בכל הנוגע להחלטה להעמידם למשפט פלילי תחת השתת קנסות מנהליים על עבירות לפי חוק עובדים זרים, ובהחלטות בית הדין האזורי באשר לקבילות הראיות ומשקלן, העומדות לחובתם והתומכות בהרשעתם. זאת, נוכח חומרת העבירות והאינטרס הציבורי בהעמדה לדין בנסיבותיו החריגות של המקרה; עוצמת הראיות; נסיבותיהם של קורבנות העבירה – עובדים זרים שהם "החלשים שבחלשים בחברה ועליהם נדרשת הגנת המחוקק ובתי המשפט מפני התעמרות ושלילת זכויותיהם בין אם שוהים הם כדין, בין אם לאו" .

פרק שלישי - גזר הדין

55.כפי שציינו לעיל, בנסיבות המקרה כפי שהוכחו, לא מצאנו טעם משפטי המצדיק חריגה מן הכלל לפיו לא תתערב ערכאת ערעור בחומרת העונש. זאת, משאין מדובר ב"נסיבות שבהן הערכאה הדיונית נכשלה בטעות, או שהעונש שנגזר על ידה חורג במידה קיצונית מן העונשים המוטלים, בדרך כלל, בנסיבות דומות". מעבר לנדרש, ובקצירת האומר, נפרט להלן טעמינו.

56. בית הדין האזורי נתן דעתו לטיעוני המדינה מזה ולטענותיהם של האגודה ושל המערערים 2 ו-3 מזה. בבחינת מכלול השיקולים, בנסיבותיו המיוחדות של "המקרה החריג והקשה" ובשים לב לכך שהמערערים לא הביעו חרטה או צער על ביצוע העבירות בהן הורשעו, נטתה הכף לחומרה ובהתאם הושתו על המערערים קנסות מקסימאליים כנדרש בחוק.

57. על שיעור הקנסות מלינים המערערים קשות, בטענה כי בכך נגזרו לשבט גורלה של האגודה וגורלם הם. דין ערעורם להידחות. חברי השופט צור עמד בעניין פיבר טכניק על תכליתן של הוראות חוק הגנה על עובדים זרים שעניינן נורמות העסקה המבטיחות "תנאי העבודה המינימאליים המחייבים כלפי עובד זר, כגון – אישור רפואי, חוזה עבודה, ביטוח רפואי, מגורים הולמים". במסגרת השיקולים לקביעת שיעור הקנס יש לתת את הדעת "למטרותיו של חוק עובדים זרים, לחומרת העבירות, ולהרתעה הנדרשת מפני הפרת הוראותיו.

המערערים הורשעו בהעסקת עובדים זרים שלא על פי היתר כדין, ללא ביטוח רפואי, ללא חוזה בכתב בשפה המובנת לעובדים, מבלי שנמסר להם בכתב פירוט שכר העבודה ששולם והסכומים שנוכו משכרם. עבירות אלה עומדות כל אחת בפני עצמה וחומרה יתירה להן בהצטברותן. על העסקת העובדים הזרים שלא כדין, הוסיפו המערערים חטא על פשע ושיכנו אותם "מחוץ לתחום המושב" של עובדיהם האחרים ב"מגורים" שאינם הולמים צרכי אדם והראויים לכל גנאי. בכך עברו עבירה של אי הספקת מגורים הולמים, כנדרש בחוק. אף לא נעלמה מעינינו העובדה כי הנאשמים לא הביעו חרטה על מעשיהם וכי הוטלו עליהם בעבר קנסות בהתאם לחוק.
המקרה שלפנינו הוא ביטוי מובהק למעמדם החלש והפגיע של העובדים הזרים, החפצתם ככלי זמין לעת מצוא, וניצולם על ידי המערערים, אשר פגעו בכבוד האדם של עובדיהם ובזכויותיהם הבסיסיות במשפט.
מיגורן של העבירות בהן נמצאו המערערים אשמים, ושכמותן, ייעשה בדרך של הרתעה מפני הפרת הוראות החוק, וביטוי לכך יינתן בשיעור הקנס על העסקת עובדים זרים שלא כדין, שלא יהא הקנס סמלי או נמוך, אלא אם מתקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים זאת.

בנסיבות המקרה לא מצאנו נימוקים מיוחדים המצדיקים הטלת קנס כספי נמוך על המערערים. שיעורי הקנס שהושתו עליהם הולמים את חומרת העבירות שעברו, ועולים בקנה אחד עם האינטרס הציבורי של מטרות הענישה והצורך בהרתעה מפני ביצוע עבירות אלה ושכמותן ולמגר אותן מקרב החברה בישראל.

58. על ניר עם כהן ירקות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ הושת הקנס המקסימלי בגין העבירות בהן הורשעה בסכום כולל של 939,600 ש"ח (18 סכום כפולות הקנס לפי העבירות x26,100 ש"ח התעריף לפי סעיף 61(א)(2) לחוק העונשין).
על כל אחד מנושאי המשרה, מר שלמה כהן ומר עופר ליברמן, הושת קנס בסך 261,000 ש"ח. קנסות אלה הם מידתיים בהתאם לחומרת העבירות בהן הורשעו, בדין יסודם ולא נתערב בהם להפחיתם.

סוף דבר
59. לאור כלל האמור לעיל הרינו מורים על דחיית הערעור נגד ההכרעה ונגד גזר הדין.
רשות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 יום.




לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. השאלת עובד זר

  2. הרחקת עובד זר

  3. גירוש עובדות זרות

  4. זכויות עובדים זרים

  5. גירוש עובד זר מסין

  6. מענק לידה עובדת זרה

  7. אשרת עובד זר מומחה

  8. עזרה בתשלום - העסקת עובד זר

  9. הפקדת ערובה עובד זר

  10. עורך דין עובדים זרים

  11. העסקת עובד זר בשמירה

  12. רישיון לעובד זר מומחה

  13. גירוש עובד זר מרומניה

  14. העסקת עובד זר במשק בית

  15. תביעה של עובד זר טורקי

  16. תאונת דרכים עובד זר

  17. מתורגמן סינית לעובד זר

  18. העסקה משותפת של עובד זר

  19. העסקת עובד זר במשק חקלאי

  20. זכויות עובדת זרה סיעודית

  21. נוהל תאגידים עובדים זרים

  22. רישיון תיווך עובדים זרים

  23. משכורת ברוטו עובדים זרים

  24. העסקת עובד זר תושב שטחים

  25. עובד זר מומחה - מס הכנסה

  26. ניכוי ממשכורת של עובד זר

  27. העסקה חד פעמית של עובד זר

  28. גביית עדות עובד זר בוידאו

  29. דמי פגיעה לעובד זר מהשטחים

  30. עדות מוקדמת של עובדים זרים

  31. חיוב עובד זר להפקיד ערובה

  32. עורך דין ויזות לעובדים זרים

  33. העסקת עובד זר בבית ללא היתר

  34. בקשה להפקדת ערובה עובדת זרה

  35. תמריץ אי היעדרות לעובדים זרים

  36. ערבות לשחרור עובד זר לא חוקי

  37. החלפת מקום עבודה ע''י עובד זר

  38. שלילת רישיון תיווך עובדים זרים

  39. עובד זר לא חוקי - תאונת עבודה

  40. עתירה מנהלית נגד גירוש עובד זר

  41. תנאים להעסקת עובדים זרים בבניין

  42. הארכת אשרת שהייה עובד זר סיעודי

  43. העסקת עובדים זרים ללא חוזה בכתב

  44. זכויות עובדת זרה לא חוקית שילדה

  45. תביעה של עובד תאילנדי נגד המעסיק

  46. זיכוי מטעמי צדק העסקת עובדים זרים

  47. ביטול כתב אישום העסקת עובדים זרים

  48. אי מתן מגורים הולמים לעובדים זרים

  49. פיצויים לעובד זר בגין כליאת שווא

  50. הארכת אשרת שהייה לעובד זר בחקלאות

  51. העסקת עובדים זרים ללא ביטוח רפואי

  52. העסקת עובדת זרה במשק בית בלי ביטוח

  53. זהות המעביד של עובד זר בענף הבנייה

  54. תביעת עובדת זר מבולגריה לתשלום שכר

  55. אישור תביעה ייצוגית של עובדים זרים

  56. פיצויי פיטורים לעובד זר בענף הבנייה

  57. הרחקת עובדים זרים לא חוקיים מישראל

  58. תביעה של עובד זר נגד משפחת אדם שנפטר

  59. תביעת עובד זר סיעודי נגד משפחת המטופל

  60. חיים משותפים עם עובדת זרה ללא נישואין

  61. העסקת עובדים זרים בעבודות שיפוץ דירה

  62. פגמים בהודעות קנס לפי חוק עובדים זרים

  63. הקצאת עובדים זרים בחקלאות מטעמי בריאות

  64. זיכוי מעבירת העסקת עובדים זרים ללא היתר

  65. מימון עובד זר ע''י קופת חולים בזמן אשפוז

  66. אחריות נושא משרה בתאגיד על העסקת עובד זר

  67. עובד זר לא חוקי שיש לו ילד מאישה ישראלית

  68. אחריות נושא משרה על הפרת חוק עובדים זרים

  69. אחריות מנהל חברה על העסקת עובד זר ללא היתר

  70. הוראת משרד התמ''ת בעניין תשלום לעובדים זרים

  71. חישוב פיצויים לעובדת זרה שנהרגה בתאונת דרכים

  72. יחסי עובד מעביד - העסקת עובדים זרים ללא היתר

  73. אי חידוש אשרה של עובד זר בגלל ויכוח על המשכורת ?

  74. ערובה להבטחת הוצאות תביעה של עובדת זרה פיליפינית

  75. עובדת זרה הועסקה בתנאים מחפירים ונשללו ממנה זכויות

  76. האם נסיעת עובד זר לביקור בארצו מנתק את רצף העבודה ?

  77. כניסת מפקחים לבית ללא צו בית משפט / העסקת עובד זר ללא היתר

  78. עובד זר, הגיש לבית הדין האזורי לעבודה בקשה לשמיעת עדותו המוקדמת

  79. עצם היותו של תובע עובד זר, אין בו כשלעצמו טעם לחיובו בהפקדת ערובה

  80. עתירה מינהלית בנושא נוהל מתן לווי רפואי לנכי צה"ל על ידי עובדים זרים

  81. תביעת עובד זר אזרח תושב אוקראינה לפיצוי בנזיקין בגין עוולת כליאת שווא

  82. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון