קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשת ביטול עיקול בבית ההורים: פתח דבר 1. בתובענה שבפני, שנפתחה ביום 12/2/09, עותר המבקש להצהיר, כי המטלטלין המצויים בבית הוריו ברחוב לשם 27, בקיסריה (להלן: "הבית") הינם בבעלותו הבלעדית, עוד עותר המבקש להורות למשיבה לבטל את כל הליכי ההוצאה לפועל שנקטה כנגד המטלטלין הנ"ל בתיק הוצל"פ שמספרו 0173854022. 2. המבקש הוא בנם של אוזן דבורה ואלי (להלן: "החייבים") אשר מתגוררים בבית האמור ולהם חובות כלפי גורמים שונים, וביניהם המשיבה. המטלטלין בבית (להלן: "המטלטלין") עוקלו מספר פעמים בעבר והעיקול בוטל לאחר שהחוב נסגר, בין אם לאחר ששולם ובין אם בהסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, כפי שיבואר להלן. תובענה זו הוגשה לאחר שהמשיבה הטילה עיקול על המטלטלין בבית ופעלה לשם מימושו. טענות המבקש 3. לטענת המבקש, ביום 1/3/07, לאחר ששילם חוב אחר של החייבים בסך של 162,500 ₪ נערך בינו לבין החייבים הסכם שעניינו מכירת המטלטלין והלוואה (להלן: "ההסכם"). במסגרת ההסכם תמורת חלק מהחוב ששילם בסך של 90,000 ₪ רכש למעשה את המטלטלין בבית, ויתרת החוב ששילם בסך של 72,500 ₪, היא למעשה הלוואה של המבקש למשיבים. המבקש מוסיף כי ביום 4/3/07 אף רשם משכון לטובתו על המטלטלין. 4. תשלום החוב על ידי המבקש נעשה לאחר שהמטלטלין בבית עוקלו על ידי אחד הנושים האחרים של החייבים (תיק הוצל"פ 2606847067) ולאחר שמעקלי ההוצל"פ ביקשו להוציאם מהבית ביום 25/2/07. לטענת המבקש, במהלך הוצאת המטלטלין מהבית, הוא הוזעק למקום, ובהגיעו שילם למעקלים את מלוא החוב בתיק ההוצל"פ, במזומן, סה"כ 162,500 ₪, ובכך מנע הוצאת המטלטלין מהבית. 5. מאוחר יותר, נעשה ההסכם נשוא התביעה שמכוחו רכש, לטענתו, את המטלטלין. 6. לטענת המבקש, לאחר שקנה את המטלטלין בהסכם כאמור, החל נושה אחר - בנק המזרחי המאוחד בע"מ - בהליכי גביה ועיקול המטלטלין בתיק הוצל"פ אחר. אי לכך הגיש הבקשה ביום 25/2/08 תובענה דומה לזו שהוגשה בפניי (המרצה שמספרו ה"פ 136/08) וניתן בה על ידי כב' השופטת פוקס פסק דין הצהרתי, בהסכמת הצדדים, לפיו מכלול המטלטלין בבית הינם בבעלות המבקש ולחייבים אין כל זכות בהם. 7. לטענת המבקש המטלטלין בבית הם בבעלותו והעובדה שהם נשארו בבית ברשות החייבים ולא הוצאו ממנו אין בה כדי לגרוע מזכויותיו הקנייניות של המבקש בהם. 8. המבקש מבקש להטיל הוצאות משפט לדוגמא על המשיבה הואיל ובחרה לנקוט הליכי עיקול והוצאת המטלטלין למרות שידעה שהמטלטלין הם בבעלותו הבלעדית של המבקש. טענות המשיבה 9. לטענת המשיבה הסכם מכר המטלטלין מטרתו אחת: להתחמק מנושים. לטענת המשיבה, אילו היתה כאן רכישה אמיתית, היו המטלטלין עוברים לחזקת המבקש. 10. עוד טוענת המשיבה, כי פסק הדין ההצהרתי שניתן ע"י כב' השופטת פוקס תקף רק לגבי מי שהיה צד לו והוא אינו יפה כלפי כולי עלמא. המשיבה נסמכת בטענתה זו על ה"פ (ת"א) 200237/05 פרס חגית נ' פרס חיים ( 24/7/07). המשיבה גם מדגישה כי פסק הדין ההצהרתי עליו סומך המבקש - ה"פ 136/08 - רק נתן תוקף להסדר פשרה אליו הגיעו הצדדים והסדר כזה יכול לחייב רק את מי שהוא צד לו. המשיבה מוסיפה עוד כי מהפרוטוקול בה"פ 136/08 עולה כי לא נערכה הערכת שמאי וכי ב"כ בנק המזרחי אפילו לא ידעה אילו מטלטלין נמצאים בבית שכן רשימת התכולה הוכנה אחרי הסכם הפשרה ולא לפניו. 11. בסיכומיה הוסיפה המשיבה כי מדובר בבית המצוייד במכשירי אלקטרוניקה חדישים ויוקרתיים, ובריהוט יקר ערך, ושווי המטלטלין, לטענתה, עולה על כל סכום החוב ששולם - 162,500 ₪, ובוודאי על הסך של 90,000 ₪, שהוגדר בהסכם כשווי המטלטלין. לטענת המשיבה, המבקש לא צירף חוו"ד שמאי, למרות שחוו"ד כזו מוזכרת במפורש בסעיף 2.2 להסכם. המשיבה טוענת עוד בסיכומיה כי המטלטלין נשארו בחזקת החייבים, החייבים לא החלו לפרוע את ההלוואה, וכן, אין בידי המבקש לחייבים הסכם שכירות על המטלטלין. כל אלה, לטענת המשיבה, מעידים על היותו של ההסכם הסכם פיקטיבי, שמטרתו למנוע עיקול והוצאת המטלטלין. המשיבה מפנה לע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי, פ"ד ל"ג (2) 575, לעניין חוזה למראית עין לפי ס' 13 לחוק החוזים. המשיבה מציינת, כי חובם של החייבים למשיבה עולה על 10 מיליון ₪. דיון 12. דין תביעה זו להדחות. ראשית, לעניין פסק הדין ההצהרתי שניתן בתיק 136/08 - אין לו כל נפקות לעניין ההליכים שבפני, ודי להפנות לטענות הנתבעת בעניין זה. 13. שנית, הנטל בתובענה זו מוטל על התובע, וזאת משני טעמים: א. בהיותו התובע. ב. לנוכח הוראות ס' 28 א' לחוק ההוצל"פ, תשכ"ז 1967, הקובע: "מטלטלין שעוקלו כשהיו על גופו של החייב, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, רואים אותם כנכסי החייב, כל עוד לא הוכח, להנחת דעתו של רשם ההוצל"פ, שאינם שלו". מאחר שהמטלטלין נשוא התובענה מצויים בבית השייך לחייבים, ואשר החייבים מתגוררים בו ומשתמשים במטלטלין, ממילא הנטל להוכיח כי אינם של החייבים מוטל על הטוען זאת, היינו על התובע. 14. כפי שיובהר, לא עלה בידי התובע להרים את הנטל המוטל עליו. 15. שוכנעתי, כי מדובר בהסכם למראית עין, כהגדרתו בס' 13 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973, ולפיכך מדובר בהסכם בטל. בעריכת הסכם למראית עין מתקשרים הצדדים בהסכם המעיד לכאורה על העברת זכויות מצד לצד, בעוד שבינם לבין עצמם אין הם מתכוונים להעביר זכויות כלל, או, שהם מתכוונים להעברת זכויות שונה מזו המוצגת, כביכול, בהסכם. והשווה - ע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי. 16. כך, למשל, במקרה בו יש כוונה להבריח מידי נושים נכסים, נערך הסכם בדבר העברה לכאורה של הזכות בנכסים לאחרים, בעוד שהחייב נותר, לכאורה, ערום מנכסיו. הדרך להוכיח הברחת נכסים מפני נושים, ולהיותו של הסכם כזה הסכם למראית עין בלבד, היא בהוכחת "אותות מירמה" שהן "חזקות" בעובדה, שפותחו על ידי בתי המשפט. אם אלה נותרות ללא מענה, הן מצביעות על מירמה. (והשווה - ע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל נ' סנדובסקי פ"ד נ"ז (5); ע"א 8128/06 לוינזון נ' ארנון ואח' (מיום 3/2/09), 776). 17. כ"אותות מירמה" ייחשבו, למשל, חדלות פרעון של מעביר הבעלות, קשרים בין המעביר לנעבר, חריגה מהדרך המקובלת לניהול עסקאות, הותרת החזקה בנכס בידי המעביר, ועוד (ראה למשל ע"א 1680/03 חנה לוי נ' אלי ואמירה ברקול, וכן המרצת פתיחה 1602/04, חיות עדנה נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ, ). 18. כל אותות המירמה האלה, ורבים נוספים, מצויים במקרה שבפני, ולא ניתן להם הסבר מניח את הדעת. 19. ההסכם בין התובע לחייבים נערך, כאמור, ביום 1/3/07, ועל פיו הסכימו המבקש והחייבים כי בתמורה לסך של 90,000 ₪, שכלולים בסכום שאותו שילם התובע עבור ביטול עיקול קודם שהוטל על המטלטלין, רוכש התובע את המטלטלין. סכום זה נקבע, כביכול, וכפי שעולה מנוסח ההסכם, בהסתמך על חוות דעת מומחה מיום 25/1/06, ואולם, חוות הדעת הזו לא צורפה להסכם, לא הוצגה על ידי התובע ולא ניתן לדעת באלו נסיבות ניתנה ומה היא כוללת. התובע גם לא הציג חוות דעת אחרת, שמאית, שעליה ניתן לבסס את שוויים הנטען של המטלטלין כעומד על 90,000 ₪ בלבד. 20. בהקשר זה חשוב לציין כי לא מדובר בתכולת בית רגיל, שכן מדובר בבית מפואר שתכולתו כוללת פרטי אומנות יקרי ערך (למשל תמונה מקורית של יוסל ברגנר, עמ' 2 לפרו' מיום 20/10/09), וכן ציוד אלקטרוני חדיש ויקר (למשל מסך שטוח בגודל 60 אינץ') ועוד פריטי חשמל ופריטי ריהוט כפי שמפורט ברשימה שצורפה לתובענה ואשר כוללת מכשירי טלויזיה שטוחים נוספים, אחד בכל חדר, פסנתר, פריטי נוי ורהיטים רבים (נספח ה' לתובענה). בנסיבות אלה, יש ממש בטענת הנתבעת לפיה לא הרים התובע את הנטל להוכיח כי הסכום של 90,000 ₪ שבו רכש, כביכול, את המטלטלין אכן משקף את שוויים הנכון של המטלטלין, ונראה כי יש ממש אף בטענתה לפיה סכום זה נמוך מאד משוויים האמיתי של המטלטלין, דבר המצביע, לכאורה, על היותו של ההסכם למראית עין בלבד. 21. בהסכם נקבע גם כי יתרת הסכום שאותה שילם התובע לשם ביטולו של העיקול הקודם (שבעקבותיו נעשה ההסכם), יתרה זו בסך של 72,500 ₪ תחשב כהלוואה של התובע לחייבים והיא תוחזר על ידי החייבים ב - 12 תשלומים חודשיים שווים, שהראשון בהם יהיה 12 חודשים לאחר מועד חתימת ההסכם בין הצדדים. נקבע גם כי ההלוואה תהיה צמודה למדד המחירים לצרכן ותישא ריבית שנתית של 5% שתשולם כולה יחד עם התשלום האחרון של ההלוואה. כל הפירוט הזה, של אופן תשלום ההחזרים והפרשי הריבית וההצמדה שיצטרפו להם, הינו למראית עין בלבד, שכן התובע הודה כי החייבים לא החזירו את ההלוואה כלל, לא שילמו תשלום כלשהו על חשבון החזר ההלוואה והוא אף אינו מתכוון לגבות מהם את סכום ההלוואה (עמ' 2 לפרו'). 22. העובדה שהתובע הוא בנם של החייבים משמשת לכשעצמה אחד מאותות המירמה שבתי המשפט הזכירו יותר מפעם אחת בבואם לדון בעניינים דומים. 23. כך גם העובדה שהמטלטלין שכביכול נמכרו לתובע כלל לא הוצאו מחזקת החייבים ונותרו בבית שהחייבים מתגוררים בו מאז ומתמיד, כשהחייבים לעשות בהם שימוש רגיל ונוהגים בהם מנהג בעלים. גם עובדה זו היא אחת מאותות המירמה שנקבעו בפסיקה. במיוחד הדבר נכון כאשר התובע הודה כי אינו דורש, והחייבים אף אינם משלמים, דמי שימוש או דמי שכירות בגין המטלטלין. 24. באותות המירמה כלולה גם העובדה שהחייבים שרויים בחובות גדולים והוגשו נגדם תובענות, כאלה שטרם באו אל סיומן (עמ' 2 לפרו'), וכאלה שבאו אל סיומן, כגון תביעת הנתבעת שמחזיקה כיום בפסק דין לטובתה ולחובת החייבים, על סך של למעלה מ - 10 מיליון ₪. העובדה שההסכם נערך כאשר החייבים והתובע מודעים לחובותיהם הרבים של החייבים, ולאחר שננקטו כבר הליכי הוצל"פ נגד החייבים ונגד המטלטלין הכלולים בהסכם, היא אות מירמה נוסף. 25. אל מול אותות מירמה רבים וכבדים אלה, לא הציג התובע, כאמור, כל הסבר או ראיה לבד מעדותו הוא. כפי שציינתי כבר, לא הוצגה חוות דעת לעניינם שוויים של המטלטלין ואף לא הוצגה חוות הדעת שההסכם נסמך עליה, כביכול, וכפי שעולה מס' 2.2 להסכם. החייבים, שהם צד להסכם, לא התייצבו להעיד בביהמ"ש, ועדות התובע נותרה לכן בגדר עדות יחידה של בעל דין. 26. ביחס לעדות כזו נקבע בס' 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א - 1971, כי אם "פסק ביהמ"ש במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו , ואלה המקרים: (1)... (2) העדות היא של בעל דין ... (3)...". 27. במקרה שלפני לא רק שאין מקום לסמוך על עדותו היחידה של התובע, אלא ההפך הוא הנכון, זאת לנוכח אותו המירמה הרבים וכאשר התובע נמנע במכוון מלהביא ראיות ו/או עדים שלכאורה יכולים היו לתמוך בגירסתו ואשר העדרם פועל לחובתו וההלכה בעניין זה ידועה. 28. יצויין כי למסקנה דומה הגיע ביהמ"ש במקרה אחר, בו דן בהסכם דומה והפעם לאור הוראות ס' 30 לחוק החוזים, שעניינו חוזה פסול. בהמרצת פתיחה 105/00 (חיפה) בנק לאומי לישראל בע"מ נ' שלומי דוד, תק-מח 2000 (4) 107 קבע ביהמ"ש כי העברת נכסים שנעשתה שם בין הנתבע לאימו, יש בה משום חוסר תום לב ואי חוקיות, שכן זו נועדה להבריח נכסים ולשבש בכך את חובת הפרעון. ביהמ"ש קבע כי מי שמתחמק שלא כראוי מפרעון חובו, נוהג בחוסר תום לב כלפי הנושה וציין "אמנם הבטלות של חוזה מכח ס' 30 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973, מתעוררת בד"כ ביחסים שבין הצדדים הישירים לחוזה, אך סבורני שבנסיבות מתאימות, ראוי לאפשר לצד חיצוני לחוזה להסתמך על בטלותו, במיוחד כאשר אי החוקיות של החוזה נועד לפגוע בצד חיצוני זה, ובענייננו הבנק" (ס' 10 לפסה"ד). עוד נקבע כי "כאשר נותן המתנה חב לאחרים, ועל ידי הנתינה הוא גורע מהנושים את יכולת הגבייה של נושים, למה זה ועל מה זה מעדיף את המקבל על פני הנושה שקדם בנשייתו למתנה? הדברים אמורים אפילו במקבל מתנה בתום לב, קל וחומר, כאשר מקבל המתנה עושה זאת מתוך שיתוף עם הנותן כדי להבריח נכסים מהנושים, כמו בענייננו. מקבל מתנה כזה בודאי שאין ראוי להגנה, שמיני וביי מקפחת את הנושים" (ס' 12 לפסה"ד). 29. דברים אלה יפים גם במקרה שבפניי, חרף העובדה שבמקרה שבפניי אין הסכם מתנה אלא הסכם שבו לכאורה נרכשו המטלטלין על ידי התובע. זאת משום שנוכח כל אותות המירמה שפורטו לעיל, נראה שאין מדובר בהסכם רכישה ממש אלא בהסכם שמטרתו להבריח נכסים מהנושים והדברים שאמר ביהמ"ש בעניין שלומי דוד יפים לכן גם למקרה בפניי. גם מטעם זה יש לראות את ההסכם כבטל. 30. סיכומו של דבר שאני קובעת כי הסכם המכר מיום 1/3/07 בטל, בין אם בהיותו הסכם "למראית עין" ובין בהיותו חוזה פסול. לפיכך בטל גם המשכון שנרשם מכוחו של אותו הסכם. 31. אני דוחה איפוא את התובענה. התובע יישא בהוצאות הנתבעת ובשכר טירחת עו"ד לנתבעת בסך של 15,000 ₪ ומע"מ. עיקול