קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עלות השכר שניתן לבעל עסק במסגרת תוכנית ההתנתקות: מבוא 1. בפניי ערעור על החלטת המשיבה, ועדת הזכאות לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות, תשס"ה-2005 (להלן - החוק), מיום 8.1.06. בערעור עולות לדיון שתי שאלות בנוגע למתכונת חישוב הפיצוי בעד עסקים לפי מסלול השווי הפיננסי, כאמור בסימן ד' לפרק ה' של החוק ובתוספת השלישית שבו (להלן - התוספת). השאלה הראשונה והעיקרית עוסקת בהגדרת "התקופה הקובעת" בסעיף 62 לחוק. השאלה השנייה עוסקת בפרשנות המילים "עלות השכר שניתן לבעל העסק" בסעיף-קטן 11(ב)(1) לתוספת. השאלה השנייה מועלית על ידי המערער באופן חלופי בלבד, למקרה בו עמדתו בשאלה הראשונה לא תתקבל. השאלה השנייה הוכרעה על ידי בפסק דין מיום 19.4.09 בתיק ו"ע (שלום י-ם) 113/06 רנט נ' ועדת הזכאות, . 2. החוק מאפשר לזכאי לפיצוי לבחור באחד מבין שני מסלולי פיצוי חלופיים בעד עסק שפעל בשטח המפונה ביום הקובע (6.6.04). המסלולים הם: פיצוי לפי שווי הנכסים ופיצוי לפי השווי הפיננסי. חלק א' של התוספת קובע את שיטת חישוב הפיצוי לפי שווי הנכסים. חלק ב' של התוספת קובע את שיטת חישוב הפיצוי לפי השווי הפיננסי. הגדרת "התקופה הקובעת" בסעיף 62 לחוק, משמשת בחלק ב' של התוספת לצורך חישוב הפיצוי לפי השווי הפיננסי (ראו סעיף 8 לתוספת). מאחר שהמערער בחר במסלול הפיצוי לפי השווי הפיננסי, הרי שהגדרה זו תקפה לגביו. 3. השווי הפיננסי נמנה על השיטות המקובלות להערכת שוויו של עסק במסגרת מכירתו על ידי מוכר מרצון לקונה מרצון. בשיטה זו, שווי העסק נקבע בהתאם לביצועיו כעסק חי, רוצה לומר: רווחיו. רווחי העבר משמשים מדד להערכת רווחיו הצפויים של העסק בעתיד. נקודת המוצא לחישוב אותם רווחים הנה הרווח התפעולי השנתי הממוצע של העסק כפי שהוא משתקף מספריו במהלך התקופה הקובעת, הכוללת מספר שנים. מרווח זה מופחת שיעור מס צפוי (שבהצעת החוק עמד על 35% ולבסוף הועמד בחוק על 30%). התוצאה מוכפלת בערך מסוים ("המכפיל לעסק"), המחושב בהתאם לנוסחאות המפורטות בסעיף 12 לתוספת על פי הענף אליו משתייך העסק, שיעור צמיחתו ומידת המינוף שלו (ראו בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל, פ"ד נט(2) 481, 657). "התקופה הקובעת" 4. "התקופה הקובעת" מוגדרת בסעיף 62 לחוק כך: "ארבע שנים רצופות מבין השנים 1998 עד 2003, לפי בחירת הזכאי, ואולם - (1) לגבי עסק שנרשם לפי חוק מע"מ בשנת 1998 - ארבע שנים רצופות מבין השנים 1999 ועד 2003; (2) לגבי עסק שנרשם לפי חוק מע"מ בשנת 1999 - השנים 2000 עד 2003; (3) לגבי עסק שנרשם במהלך אחת מן השנים 2000 עד 2002 - השנים הרצופות שאחרי אותה שנה, עד שנת 2003; (4) לגבי עסק של חקלאות אשר לו הכנסות מייצוא תוצרת חקלאית (בפסקה זו - הכנסות מייצוא), רשאי בעל העסק לבחור, במקום התקופות האמורות בפסקאות (1) או (2), תקופה של ארבע שנים רצופות, אשר תכלול את שנת 2004, כאשר ההכנסות וההוצאות של העסק בשנת 2004 ייקבעו כמפורט להלן [...]". 5. המערער נרשם בשנת 1994 כעוסק מורשה לפי חוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן - חוק מע"מ), והפעיל מאז כעצמאי עסק בתחום ייצור רהיטים. עד אמצע שנת 2001 פעל העסק בשטח מדינת ישראל, במושב עזריה שליד העיר רמלה. בחודש יולי 2001 העתיק המערער את פעילות העסק לאזור התעשייה ארז שבחבל עזה. העסק פעל באזור התעשייה ארז עד לסגירתו לכניסת פועלים פלסטינאים בשנת 2004. בשנת 2005 פונה העסק בהתאם לתכנית ההתנתקות. המעבר לאזור התעשייה ארז הוביל לגידול חד במחזורים הכספיים השנתיים וברווחים של העסק. הסיבה לכך נעוצה בעלות כוח האדם הפלסטיני באזור חבל עזה, הזולה במידה ניכרת מעלות כוח האדם בתחום מדינת ישראל. בהיות עסקו של המערער עתיר כוח אדם, השפיע נתון זה על רווחיו בצורה בולטת. 6. המערער טוען כי מאחר שהפיצוי מוענק בעד העסק שפונה, היינו העסק שפעל באזור התעשייה ארז, יש מקום לחשב את שוויו הפיננסי אך ורק בהתאם לרווחיו בשטח המפונה, ואין מקום להתחשב ברווחי העסק במקום פעילותו הקודם בתוך מדינת ישראל. אמנם פעילותו של העסק באזור התעשייה ארז נמשכה שנתיים וחצי בלבד (החל מאמצע שנת 2001 ועד סוף שנת 2003), ואילו התקופה הקובעת לפי סעיף 62 לחוק נפרשת על פני 4 שנים. אולם, מוסיף וטוען המערער, התרחיש אותו צפה החוק הנו שרישום העסק לפי חוק מע"מ נעשה בתכוף לפני תחילת פעילותו בשטח המפונה. החוק לא צפה תרחיש, דוגמת זה שארע לגביו, בו פעילותו של העסק בשטח המפונה נמשכה פחות מ-4 שנים למרות שהוא נרשם לפי חוק מע"מ לפני שנת 2000. ממילא אין בחוק הסדר לתרחיש כזה. על מנת למנוע תוצאה המנוגדת לתכלית החוק בקביעת מסלול הפיצוי הפיננסי, יש לראות את שתיקת החוק בנדון כחסר (לאקונה) הטעון השלמה באמצעות היקש. ההיקש המוצע על ידי המערער הוא מסעיף 62(3) לחוק. כפי שראינו, סעיף זה מקצר את התקופה הקובעת לגבי עסק שנרשם במהלך אחת מן השנים 2000 עד 2002, ומעמיד אותה, במקום 4 שנים, על מספר קטן יותר של שנים רצופות שתחילתן בשנה העוקבת לאחר השנה בה העסק נרשם וסופן בשנת 2003. אילו המערער היה נרשם לפי חוק מע"מ באמצע שנת 2001, מועד בו החל להפעיל את העסק באזור התעשייה ארז, הרי לפי סעיף 62(3) לחוק התקופה הקובעת לגביו הייתה השנים 2002-2003 בלבד. המערער תובע לנהוג לגביו באופן הזה, ולראותו כמי שנרשם לפי חוק מע"מ באמצע שנת 2001, ולא בשנת 1994 בה בוצע הרישום בפועל. 7. בהחלטתה מיום 8.1.06 דחתה ועדת הזכאות תביעה זו של המערער. בהחלטה נאמר כי העמדת התקופה הקובעת על 4 שנים רצופות מגשימה טוב יותר את מטרת החוק (כאמור בסעיף 1(2) שבו) בדבר "מתן פיצויים הוגנים וראויים, בנסיבותיו המיוחדות של הענין, מאוצר המדינה, לזכאים לכך לפי חוק זה". ככל שבדיקת רווחי העסק נמשכת על פני תקופה ארוכה יותר, כך גובר הדיוק בקביעת שוויו הפיננסי, שהרי הרווח נקבע כממוצע של מספר שנים. פיצויים הנקבעים על יסוד תקופה של 4 שנים הנם "הוגנים" יותר ו"ראויים" יותר מפיצויים הנקבעים על יסוד תקופה קצרה הימנה, ולפיכך יש להעדיפם. אמנם רווחיו של המערער בשנתיים האחרונות של פעילות העסק היו גבוהים מרווחיו בשנים שקדמו לכך. אולם המערער הפעיל באזור התעשייה ארז את אותו עסק שהופעל על ידו קודם לכן בתוך ישראל, ולכן החישוב הנכון והמדויק יותר הוא המתפרס על פני 4 שנים. בתשובתה לערעור הוסיפה ועדת הזכאות כי נוסח החוק מיטיב עם הזכאים לפיצוי בהשוואה להצעת החוק, בה חישוב הרווח התפעולי נעשה על פי נתוני 5 שנות פעילותו האחרונות של העסק, בעוד החוק מאפשר לזכאי שנרשם לפי חוק מע"מ לפני שנת 1998 לבחור את 4 השנים הרצופות הטובות ביותר מתוך 6 שנות הפעילות האחרונות. מתקופה זו של 4 שנים אין החוק מאפשר לסטות אלא אם כן אין מנוס מכך, היינו, רק אם העסק נרשם בשנים 2000 או 2001 (לפי סעיף 64(ב) לחוק, עסק שנרשם בשנת 2002 אינו זכאי לפיצוי לפי השווי הפיננסי אלא רק לפי שווי הנכסים). המשיבה חולקת על השקפת המערער בדבר קיומו של חסר בחוק. המערער מבסס השקפה זו על הטענה שהמחיר שקונה מרצון היה משלם למוכר מרצון עבור העסק היה נגזר רק מביצועיו המשופרים בתקופת פעילותו בחבל עזה, בשים לב לכוח העבודה הזול הקיים באזור זה. לכן, לטענתו, התבססות על רווחי העסק בתקופת פעילותו בתחום ישראל אינה הוגנת ואינה ראויה, ובכך מנוגדת לתכלית החוק. תשובתה של ועדת הזכאות לטענה זו היא שכוח העבודה הזול היווה גורם להגדלת רווחי העסקים באזור התעשייה ארז בשנים שקדמו לשנת 2004, אולם לא בשנת 2004 עצמה, בה התקבלה החלטת הממשלה על תכנית ההתנתקות. לדברי המשיבה, אזור התעשייה ארז נסגר עוד קודם להחלטת הממשלה, ובלא קשר אליה, על רקע אירועי האינתיפאדה והידרדרות המצב הביטחוני שהובילה לסגירתו בפני העובדים הפלסטינאים. בנסיבות אלו, טוענת המשיבה, ביום הקובע קונה מרצון לא היה משלם בעד העסק של המערער אפילו לא את סכום הפיצוי שאושר לו. לפיכך, גם לאחר שמביאים בחשבון את 4 שנות הפעילות האחרונות של העסק, ולא רק את השנתיים האחרונות, עדיין סכום הפיצוי עולה על שווי השוק האמיתי של העסק ביום הקובע, ומהווה אפוא פיצוי הוגן וראוי, אם לא למעלה מכך. מאחר שתכלית החוק מתיישבת עם סכום הפיצוי, אין לומר כי קיים בחוק חסר הטעון השלמה. 8. במחלוקת זו שבין המערער לבין ועדת הזכאות, נראית בעיני עמדתה של ועדת הזכאות. חסר הנו מצב של חוסר שלמות ההסדר החקיקתי, כתוצאה מהשמטה גרידא שבהיסח הדעת, באופן הנוגד את תכלית ההסדר (ע"א 3622/96 חכם נ' קופת חולים "מכבי", פ"ד נב(2) 638, 648; בג"ץ 212/03 חרות התנועה הלאומית נ' יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש-עשרה, פ"ד נז(1) 750, 759; א. ברק, פרשנות תכליתית במשפט (תשס"ג) 107-109). ההסדר בדבר תשלום פיצויים לעסק מפונה לפי השווי הפיננסי, נועד להשיג שתי מטרות השלובות זו בזו. בבסיסו מקופלת המטרה של "מתן פיצויים הוגנים וראויים, בנסיבותיו המיוחדות של הענין, מאוצר המדינה, לזכאים לכך לפי חוק זה" (סעיף 1(2) לחוק). ברמת פירוט גבוהה יותר, נועד ההסדר לאפשר לבעליו של עסק מפונה לקבל את אותו סכום שקונה מרצון היה משלם לו ביום הקובע תמורת רכישת העסק כעסק חי (לעיל פסקה 3). פיצוי הנותן ביטוי הולם לסכום זה, הנו פיצוי הוגן וראוי. היפוכו של דבר, פיצוי המתיימר להעריך את השווי הכלכלי של העסק בסכום הנמוך במידה ממשית מהתמורה שניתן היה לקבל בעדו בשוק החופשי ביום הקובע. המערער ממקד את הזרקור בשגשוג עסקו בשנים 2001 עד 2003 כתוצאה מכוח האדם הזול הפלסטיני שעמד לרשותו באזור התעשייה ארז. אולם עסקת המכירה הווירטואלית של העסק, המשמשת בסיס לבחינת סבירות הפיצוי, אינה עסקה שהייתה מתבצעת באותן שנים, אלא עסקה שהייתה מתבצעת עובר ליום 6.6.04, הוא היום הקובע בו החליטה הממשלה על תכנית ההתנתקות. המצב ששרר באזור התעשייה ארז ביום זה היה שונה בתכלית מהמצב ששרר באותו מקום בשנים עליהן המערער תולה את הטענה בדבר חסר בחוק. על הסיטואציה העסקית באזור התעשייה ארז באמצע שנת 2004, וממילא על שוויין של עסקאות למכירת עסקים פעילים באותה נקודת זמן, נאמרו בבג"ץ 1661/05 (לעיל פסקה 3) הדברים הבאים (בעמ' 676-677): "לפי הנתונים שהובאו בפנינו, לא תכנית ההתנתקות היא שהנחיתה מכה אנושה על אזור התעשייה ארז, אלא אירועים ביטחוניים, אירועים שקדמו להחלטת הממשלה מיום 6.6.2004. היתרון הגדול באזור התעשייה ארז היה כוח העבודה הזול של התושבים הפלסטינים... אולם בעקבות אירועים ביטחוניים בינואר-אפריל 2004 נסגר אזור התעשייה בפני הפועלים הפלסטינים, ובאופן סופי נסגר באפריל 2004... בעקבות סגירת המעבר לכניסת פועלים פלסטינים לאחר הפיגועים בינואר ובאפריל 2004 חלה ירידה משמעותית בפעילות העסקית באזור ואף קריסה מוחלטת של מפעלים אחדים... המחוקק כלל, ובכוונת מכוון כלל, את אזור התעשייה ארז כאזור הזכאי לפיצוי כעסק חי, גם אם העסק לא היה פעיל במחצית השנה האחרונה שלפני היום הקובע... המחוקק הקנה לעוסקים באזור התעשייה ארז אותה זכות לפיצוי שהקנה לעסקים אחרים באזור המפונה. אלמלא העניק המחוקק זכות זו לפיצוי, לא נראה שבמסגרת הדין הכללי או במסגרת דיני ההפקעה היה ניתן לפצות את בעלי העסקים באזור בסכום גבוה מזה שהחוק קובע. הם נפגעו בראש ובראשונה מהמצב הביטחוני, לפני שהממשלה החליטה על תכנית ההתנתקות ובלא קשר לכך. על-כן אין לומר כי חוק יישום ההתנתקות פוגע בבעלי העסקים באזור התעשייה ארז במובן זה שאין הוא מעניק להם פיצוי ראוי. החוק מעניק להם פיצוי ראוי והוגן, אם לא למעלה מכך, על שווי עסקיהם, עסקים שלמרבה הצער היה ערכם מועט עקב האירועים הביטחוניים. החוק העניק להם אותו פיצוי המוענק לעסקים אחרים באזור המפונה תוך התעלמות ממצבו המיוחד של אזור התעשייה. יש לזכור כי חוק יישום ההתנתקות לא נועד לפצות על נזקי פעולות איבה אלא על הפינוי עצמו". עוד נאמר שם כי הפיצוי לפי השווי הפיננסי מוענק בהתאם לשווי העסק במכירתו לקונה רצוני, הגם שבשנת 2004 "ספק אם היה בנמצא קונה כזה, ואם היה בנמצא, היה מן הסתם קונה בזול" (עמ' 675), שהרי "קונה מרצון היפותטי, שבנעליו באה המדינה, לא היה מתעלם מהמצב הביטחוני" (עמ' 658). 9. מכאן, שקביעת הרווח התפעולי השנתי הממוצע של המערער בהתבסס של 4 שנים, שבכולן העסק היה רווחי, ובמחציתן השנייה רווחי העסק אף השתפרו כתוצאה משינוי המקום, לא העמידה את המערער במצב נחות מהמצב בו היה הוא נתון במקרה בו - אלמלא ההחלטה על תכנית ההתנתקות - העסק היה נמכר ביום 6.6.04 בשוק החופשי כעסק חי. די בכך לעשות את הפיצויים להוגנים ולראויים, כפי שדורשת תכלית החוק, ולשלול קיומו של חסר בחוק הטעון השלמה. אמנם במקרה המיוחד של המערער, חישוב הרווח התפעולי השנתי הממוצע בהתאם לתוצאות העסקיות ב-2 שנות הפעילות האחרונות, היה מסוגל להגדיל את הרווח בהשוואה לחישוב אותו ביצעה הוועדה, המבוסס על התוצאות העסקיות ב-4 השנים האחרונות. אולם לכך אין דבר עם תכלית החוק. תכלית החוק בקביעת הפיצוי בעד עסקים מפונים אינה תשלום פיצויים גבוהים אלא תשלום פיצויים הוגנים וראויים בנסיבותיו המיוחדות של העניין. אחזור על דברים שכתבתי בתיק ו"ע (שלום י-ם) 112/06 גיא מתפרות בע"מ נ' ועדת הזכאות (, ניתן ביום 28.1.07): "הגדלת הפיצוי איננה, בעומדה בפני עצמה, אחת ממטרותיו של חוק יישום תכנית ההתנתקות. הגדלת הפיצוי משתלבת בתכלית החוק רק במצבים בהם היא נחוצה למניעת תשלום פיצויים שאינם יכולים להיחשב ל'הוגנים וראויים, בנסיבותיו המיוחדות של הענין' על רקע הצורך 'במעבר למקומות... תעסוקה חדשים' (סעיפים 1(2) ו-1(3) לחוק). ההגינות וההלימות של הפיצויים מותנות בראש ובראשונה בכך שסכומם יבטא בצורה נאמנה את השווי האמיתי של העסק בשוק החופשי. לא פיצוי-חסר, אך גם לא פיצוי-יתר... אכן, הנוסחאות שאומצו בחוק לשם חישוב גובה הפיצוי לעסקים מבוססות על 'מתודולוגיה שתאפשר מתן פיצוי ראוי והוגן לבעלי העסקים, פיצוי שיינתן לפי עקרונות שקופים ושוויוניים' (בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל, פ"ד נט(2) 481, 656)... הטבת מצבו של בעל העסק אינה נמנית עם מטרותיו של חוק יישום תכנית ההתנתקות אלא אם כן נחוצה היא למניעת מצב של תשלום פיצוי הגורע משווי העסק". 10. לא זו בלבד שהמערער לא הוכיח כי הפיצוי ששולם לו גרע משווי השוק של העסק כעסק חי ביום הקובע (להבדיל משוויו הפיננסי בשנים 2002 ו-2003). הלכה למעשה, הפיצוי ששולם למערער מבוסס על מספר הקלות, שכולן בבחינת גזירת החוק, ושהגדילו את גובה הפיצוי בהשוואה לחישוב שווי פיננסי "נקי" שהיה נערך בצורה דווקנית. הקלות אלה פורטו בפסק הדין בבג"ץ 1661/05 הנ"ל. בהן: אפשרות בחירה בין מסלולים; האפשרות לבחור 4 שנים רצופות מתוך 6 שנים לצורך חישוב הרווח הממוצע של העסק; התעלמות מביצועי העסק במחצית הראשונה של שנת 2004, שהייתה שנה גרועה לעסקים באזור התעשייה ארז; וחיוב במס נמוך במיוחד בשיעור של 5% מהפיצוי, הנופל במידה ניכרת משיעור המס החל ברגיל. מעל הכל: מתן פיצוי בהתאם לתמורה שהייתה מתקבלת בעסקה של מכירת העסק בשלמותו, לרבות הציוד, המלאי והמוניטין, על אף שבפועל כל אלה נותרו ברשותו של המערער גם לאחר הפינוי, ובפועל שימשו אותו להמשך פעילות העסק באזור התעשייה ברקן אליו עבר בעקבות הפינוי. 11. המערער אינו טוען כי הפיצוי ששולם לו נופל משווי השוק של העסק כעסק פעיל ביום הקובע. טענתו היא כי חישוב שונה של הפיצוי היה מוביל לתוצאה מיטבית יותר מבחינתו. בנסיבות הנדונות אין לטענה כזו מקום. "בבחינת השאלה אם החוק קובע פיצוי מלא וראוי בגין עסקים יש לבחון את 'השורה התחתונה' ולא כל אחד מן הרכיבים בנפרד" (בבג"ץ 1661/05 הנ"ל, בעמ' 655). כל אותן הוראות שבחוק, שהגדילו את הפיצוי ששולם למערער בהשוואה לתמורה שהייתה מתקבלת ממכירת העסק בחודש יוני 2004, אינן בגדר דבר מובן מאליו או נקודת פתיחה גרידא לבחינת סבירות הפיצוי. אף הן, ולא רק משך תקופת החישוב, בכלל הנתונים המשפיעים על ההוגנות והנאותות של הפיצוי. "השורה התחתונה", המתחשבת גם בנתונים אלו, היא שהמערער קיבל פיצוי ראוי, העולה בקנה אחד עם תכלית החוק. בבג"ץ 1661/05 הנ"ל אמר בית המשפט העליון (שם): "יש לזכור כי בדין הכללי לא תתערב ערכאת הערעור בקביעת הפיצוי שנקבע כאשר הסכום הכולל סביר הוא, אף אם היה מקום להתערב בפרט זה או אחר; מקל וחומר לא יתערב בית המשפט בהוראות חוק אם החוק קובע פיצוי כולל ראוי". קל-וחומר זה יפה גם להתערבות בחוק אליה חותר המערער, לאמור: זיהוי חסר בחוק וקריאת הוראה לתוך החוק, שאינה מופיעה בו, לצורך השלמת החסר. 12. זאת ועוד. טענה בדבר קיומו של חסר בחוק אינה יכולה לתלות עצמה בנסיבות קונקרטיות של מקרה פרטי העומד לדיון. עליה להצביע על "שתיקת החוק בסוגיה משפטית" (בע"מ 5710/05 פלוני נ' פלונית, , ניתן ביום 6.7.06; ראו גם על"ע 663/90 פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין תל-אביב-יפו, פ"ד מז(3) 397, 404). השתיקה צריכה להיות באותם סוגי עניינים שחוק נדרש להם, רוצה לומר: קביעת כלל התנהגות (נורמה) המכוון את הציבור בסוג של מצבים. חוק אינו יכול לכוון עצמו לפתרון מצב ספציפי. "תפקיד המחוקק הוא לקבוע נורמות כלליות, ולא לעסוק במקרים בודדים ומסויימים" (ע"פ 213/56 היועץ המשפטי לממשלה נ' אלכסנדרוביץ, פ"ד יא 695, 700). "חוק, מבחינה מהותית, קובע נורמה כללית" (בג"ץ 1438/98 התנועה המסורתית נ' השר לענייני דתות, פ"ד נג(5) 337, 356). הוא הדין לאיתורו של חסר בחוק ולהשלמתו. "חסר ( משמעותו אי-שלמות של ההסדר החקיקתי הנוגד את תכליתו" (ע"א 3622/96, לעיל פסקה 8, בעמ' 648). השלמת החסר קוראת "לטקסט החקוק טקסט נוסף, המשלים אותו" (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265, 323). חוסר השלמות, המקים את החסר, צריך להתבטא בחסרונו של טקסט העונה על התכונות של חוק. חוסר בהירות בחוק שלא כתוצאה מחסרונו של טקסט בעל תכונות כאמור, אינו חסר. "הסדר שיש בו חוסר ודאות אינו הסדר חסר. הפרשנות תסיר, בסופו של יום, את חוסר הוודאות" (ברק, פרשנות תכליתית במשפט, לעיל פסקה 8, בעמ' 108). גם הטקסט הנקרא לתוך החוק לשם השלמת חסר שבו, חייב, כמו החוק ה"קולט" את ההשלמה, לקבוע נורמה כללית ולא נורמה פרטית מיוחדת למקרה מסוים. החסר לו טוען המערער, וכמותו ההשלמה המוצעת על ידי המערער לחסר, אינם עונים על דרישה זו. המערער אינו טוען כי יש להוסיף להגדרת "התקופה הקובעת" בחוק סייג לפיו שנת הרישום לפי חוק מע"מ רלוונטית רק לעסק שהחל לפעול בשטח המפונה מיד עם רישומו. סייג כזה היה גורם להרעת מצבו של עסק בעל נתונים הזהים כמעט בכל לנתוני עסקו של המערער, בשינוי אחד, שהמעבר משטח ישראל לחבל עזה הרע את מצב הרווחיות של העסק. אין מדובר באפשרות תיאורטית אלא בעסקים שפעלו במציאות. לגבי אחד מהם, שיוצג אף הוא על ידי ב"כ המערער דנן, הועלתה בפני ועדת הזכאות טענה הפוכה, המקובלת על הוועדה (כאמור בעמ' 3 לפרוטוקול מיום 23.4.06), לפיה שנת הרישום לפי חוק מע"מ הנה השנה הקובעת הגם שסמוך לאחריה העסק פעל בישראל ולא בשטח המפונה. טענה זו מאפשרת לבעלים של עסק כזה לכלול ברווח התפעולי שנים "טובות" יותר, בהן העסק פעל בישראל, ועל ידי כך להגדיל את הפיצוי, חרף העובדה שהעברת העסק לשטח המפונה דווקא הקטינה את רווחיו (ראו גם עמ' 2-3 לפרוטוקול הדיון בפני ועדת הזכאות מיום 12.12.05 בעניינו של המערער). לא זו בלבד שאין המערער טוען לקיומו של חסר בחוק לגבי עסק כזה, אלא שאילו היה ניסיון לטענה כזו מצד המערער היא הייתה נדחית על הסף מהטעם שבעלי אותם עסקים העלולים להיפגע מהשלמת החסר לא צורפו כצד להליך דנן וקולם לא נשמע. לא כל שכן שאין המערער מתיימר לטעון כי עסק שעבר משטח ישראל לשטח המפונה בשנת 2002 או 2003 ייחשב לעסק שנרשם לפי חוק מע"מ בשנת המעבר: מסקנה כזו הלוא תמנע מעסק שעבר לשטח המפונה בשנת 2002 פיצוי לפי השווי הפיננסי (ראו סעיף 64(ב) לחוק), ואילו עסק שמעברו התבצע בשנת 2003 לא יזכה לפיצוי לפי כל מסלול אפשרי (ראו פסקה (3) להגדרת "התקופה הקובעת" בסעיף 62 לחוק). המערער מבקש אפוא להגביל את החסר ואת השלמתו לנסיבות המיוחדות של המקרה שלו. ודוק: ייחודן של נסיבות אלו אינו רק בהעמדתן אל מול המצב הנדון בחוק. המיוחדוּת היא ביחס שבין הנסיבות של המערער לבין תת-מצב של המצב שנדון בחוק. המצב שנדון בחוק הוא עסק שהיה פעיל במהלך התקופה הקובעת. תת-המצב הוא עסק כאמור, שעבר לשטח המפונה בעיצומה של התקופה הקובעת לאחר שפעל עד אז בשטח ישראל. המערער אינו מבקש להשלים חסר לגבי כל המקרים הבאים בגדרו של תת-מצב זה. השלמת החסר מתבקשת רק לגבי תרחיש ספציפי בתוך תת-המצב, היינו: לגבי תת-תת-מצב העונה על התנאים הבאים: ראשית, שהעברת העסק משטח ישראל לשטח המפונה התבצעה בשנת 2001: לא בשנים 2002 או 2003, ולא לפני תחילת התקופה הקובעת כהגדרתה בחוק; שנית, שההעברה הובילה דווקא להגדלת רווחי העסק. מדובר בשילוב ספציפי של נתונים ולא בנורמה כללית. תיקון התוצאה הקבועה בחוק מתבקש אך ורק לגבי שילוב נתונים ספציפי זה. בנסיבות כאלו אין מדובר בחסר אלא במצב שתשובתו של החוק שלמה לגביו. לכל היותר, ניתן לטעון כי תשובה זו של החוק אינה צודקת ואינה ראויה. אלא שגם אם כך, אין לפנינו חסר. "הסדר שאינו סביר או אינו צודק הינו הסדר לקוי אך לא הסדר חסר" (ברק, בספרו הנ"ל, שם). יתירה מכך, במקרה שלפנינו אף לא ניתן לטעון כי ההסדר אינו סביר או אינו צודק, שכן החוק גופו ער לאפשרות התקיימותן של נסיבות מיוחדות הטעונות פתרונות מיוחדים, ולשם כך הקנה בסעיף 68 סמכות לוועדה המיוחדת להורות במקרים יוצאי דופן על הגדלת הפיצוי המשולם לעסק (ראו בג"ץ 1661/05 הנ"ל, בעמ' 655, 662, 678-679). זוהי הדרך היחידה שעמדה לרשות המערער לשם מיצוי הניסיון להגדלת הפיצוי על סמך הנתונים המיוחדים של עסקו. זולתה אין בפני המערער דרך נוספת להגדלת הפיצוי, גם לא דרישה מוועדת הזכאות על יסוד טענת קיומו של חסר בחוק. 13. מעבר לצורך יצוין כי המערער אינו מציע לחשב את הפיצוי על פי רווחי העסק במהלך כל השנתיים וחצי של פעילותו באזור התעשייה ארז (אמצע 2001 עד סוף 2003), אלא רק על פי הרווחים בשנתיים האחרונות (2002-2003). הדבר אינו מפתיע, בשים לב לכך שבשנת 2001 - אשר במחצית השנייה שלה העסק כבר פעל במקומו החדש (שלכאורה אמור להיות רווחי יותר) - חלה דווקא ירידה ברווח התפעולי בהשוואה לשנה הקודמת בה העסק פעל בשטח ישראל (136,996 ₪ בשנת 2000 לעומת 108,023 ₪ בשנת 2001). המערער מתעלם ממחצית השנה הראשונה לפעילותו באזור התעשייה ארז, בהסתמך על כך שההגדרה שבחוק מתחילה את "התקופה הקובעת" בשנה שלאחר השנה בה העסק נרשם לפי חוק מע"מ. אולם, ראשית, העסק של המערער נרשם לפי חוק מע"מ עוד בשנת 1994, והפגין ברציפות מאז שנת 1995 ביצועים על פני מספר שנים לא מבוטל, כך שספק באם קיימת הצדקה כלכלית להתעלם משנת 2001, למצער התעלמות מוחלטת. שנית, הנכונות של החוק להתחיל את התקופה הקובעת בשנה שלאחר שנת רישום העסק במע"מ הנה דוגמה נוספת להוראה מיטיבה המגדילה את השווי הפיננסי לצורך הפיצוי המשולם לעסקים. המערער אינו זונח הטבה זו, ובה בעת טוען כי הגדרת "התקופה הקובעת" בחוק מקפחת אותו. הדבר ממחיש שוב את הניסיון, שאינו יכול להתקבל, להפר את האיזון הפנימי שנערך בחוק בין מכלול רכיבי נוסחת חישוב הפיצוי. לא ניתן לתקוף באופן ממוקד את אחד מרכיבי הנוסחה בטענת קיפוח, תוך התעלמות מרכיבים אחרים שלה המגדילים דווקא את "השורה התחתונה", בה בית המשפט העליון ראה את העיקר. 14. לאור כל האמור, צדקה ועדת הזכאות כאשר חישבה את הרווח התפעולי השנתי הממוצע על פי ביצועי העסק של המערער בשנים 2000 עד 2003. "עלות השכר שניתן לבעל העסק" 15. בדו"ח רווח והפסד שהמערער הגיש לפקיד השומה לשנת 2000 נכללו הוצאות מתואמות עבור החזקת רכב ששימש אותו באותה שנה, בסך של 28,024 ₪. בנספח שצורף לדו"ח צוין כי כלל הוצאות החזקת הרכב באותה שנה הסתכמו ב-34,117 ₪. מתוכם הותר לניכוי כהוצאה עסקית, בהתאם לתקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות רכב), תשנ"ה-1995, סך של 28,024 ₪. היתרה, בסך של 6,093 ₪, לא הותרה לניכוי על פי התקנות, ונזקפה כחלק מהכנסתו של המערער. פיצול דומה בוצע בדו"ח לשנת 2001: כלל הוצאות החזקת הרכב באותה שנה עמדו על 42,851 ₪. מתוכם נוכו כהוצאה עסקית 34,445 ₪, והיתרה בסך 8,406 ₪ הוספה להכנסה החייבת במס. תמונה זו לא חזרה על עצמה בשנים שלאחר מכן, בהן המערער דיווח על הוצאה עסקית בגין החזקת משאיות, הניתנת לניכוי מלא, ולא על החזקת רכב ששימש אותו באופן אישי. 16. סעיף-קטן 11(ב) לתוספת קובע כי לצורך קביעת הרווח התפעולי השנתי הממוצע בשיטת השווי הפיננסי, יש לבצע מספר פעולות התאמה ותיקון של הרווח התפעולי הנקוב בדו"חות שהוגשו לפקיד השומה בתקופה הקובעת. אחת מהן הנה, בלשונו של סעיף-קטן 11(ב)(1): "הוספת עלות השכר שניתן לבעל העסק בשנת הדוח, אם ניתן". מאחר שהמערער פעל כעוסק עצמאי ולא כעסק מאוגד, הוא לא משך לעצמו שכר מהעסק אלא רווחי העסק היוו למעשה את שכרו. למרות זאת, ביקש המערער מוועדת הזכאות להוסיף לרווח התפעולי של העסק, בהתאם לסעיף-קטן 11(ב)(1), את הוצאות החזקת רכבו בשנים 2000 ו-2001, בטענה שמדובר בהוצאה עקיפה בה העסק נשא כחלק מעלות שכרו. 17. ועדת הזכאות סירבה לבצע כל הוספה של עלות שכר המערער, ונימקה זאת באומרה: "מאחר והעסק הוא של עצמאי כל הרווח התפעולי מהווה את שכר הבעלים ולכן לא הוסף סכום כלשהו" (סעיף 32 להחלטת הוועדה). בכתב התגובה של הוועדה לערעור הורחבה ההנמקה. נאמר שם כי כאשר מדובר בעסק בלתי-מאוגד, לא קיימת "עלות שכר" מובהקת, שכן מלוא הרווח של העסק עובר לבעליו. יחד עם זאת, נכונה ועדת הזכאות, כעניין שבמדיניות, להכיר בהוצאות שנרשמו בדו"חות והנושאות "אופי כפול" של הוצאה, שמחד מבטאת הטבת בעלים ומאידך נועדה לצרכי העסק. כזאת היא הוצאת העסק בגין החזקת רכבו של בעליו. כימות חלק ההוצאה המבטא את ההטבה הפרטית, לעומת החלק האחר המבטא את ההוצאה העסקית, נעשה על ידי הוועדה על בסיס דיווחי העסק לפקיד השומה. דרך זו נועדה לדייק בפיצוי ולהבטיח יעילות ושוויון. בדו"חות שהמערער הגיש לפקיד השומה בוצעה ההפרדה בין שני חלקי ההוצאה, בהתאם לנוסחה הקבועה בתקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות רכב), תשנ"ה-1995. בהתאם לכך, הוקטנו בדו"חות רווחי העסק רק בגובה אותו חלק של הוצאות החזקת הרכב המותרות בניכוי על פי התקנות (28,024 ₪ בשנת 2000; 34,445 ₪ בשנת 2001). סכומים אלה אין להוסיף לרווח התפעולי, בהיותם מבטאים הוצאה עסקית ולא הטבה אישית לבעלים. יתרת הוצאות החזקת הרכב, שלא נוכתה בדו"חות כהוצאה עסקית (6,093 ₪ בשנת 2000; 8,406 ₪ בשנת 2001), נותרה בגדר הכנסה של העסק והגדילה את הרווח התפעולי שלו בהתאם. ממילא, אף שיש ביתרה זו משום "עלות השכר שניתן לבעל העסק", לא היה מקום להוספתה בשנית לרווח התפעולי מעבר לביטוי שכבר ניתן לה בדו"חות שהוגשו לפקיד השומה. 18. המערער דוחה את גישת ועדת הזכאות. לטענתו, היה על הוועדה להוסיף לרווח התפעולי של עסקו את מלוא ההוצאה על החזקת רכבו בשנים 2000-2001, היינו: גם את הסכום שנוכה כהוצאה עסקית, ולא רק את הסכום האסור בניכוי שנכלל בהכנסה החייבת במס. כך, הן לנוכח לשון החוק והן לנוכח תכליתו הסוציאלית של החוק להעניק מאוצר המדינה פיצוי הוגן וראוי למפונים. 19. כאמור, סוגיה זו עמדה בפניי בתיק ו"ע (שלום י-ם) 113/06 רנט נ' ועדת הזכאות . טענות הצדדים באותו תיק (המיוצגים על ידי אותם עורכי-דין שטענו בתיק הנוכחי) הנן אותן טענות. בפסק דין מיום 19.4.09 קיבלתי את עמדת המערער שם, ודחיתי את עמדת המשיבה. קבעתי כי יש לפרש את המונח "עלות השכר" בסעיף-קטן 11(ב)(1) באופן זהה למשמעותו בסעיף-קטן 11(ב)(2), כמו גם למשמעותו במקרה של בעל עסק מאוגד, באופן הכולל את מלוא הוצאות החזקת הרכב, לרבות אלו המותרות בניכוי כהוצאה עסקית על פי תקנות מס הכנסה. על יסוד מכלול הטעמים שפורטו באותו פסק דין, אותם אני מאמץ לפסק דיני הנוכחי, יש לקבל את הערעור ככל שהוא מתייחס לשאלת הוצאות החזקת הרכב ששימש את המערער בשנים 2000-2001. סיכום 20. סיכום הדברים הוא אפוא שחלק הערעור המתייחס להגדרת "התקופה הקובעת" בעניינו של המערער - נדחה. חלקו הנותר (והחלופי) של הערעור, המתייחס להוספת "עלות השכר" של המערער - מתקבל. חישוב הפיצוי המגיע למערער לפי השווי הפיננסי של העסק יתוקן כך שההוספה לפי סעיף-קטן 11(ב)(1) לתוספת תכלול גם את סכומי הוצאות החזקת הרכב שנוכו כהוצאה מוכרת בדו"חות לשנים 2000 (28,024 ₪) ו-2001 (34,445 ₪). בהתחשב בתוצאה, יישא כל צד בהוצאות הערעור.תוכנית ההתנתקות / מפונים