עמלת פירעון מוקדם בנק לאומי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עמלת פירעון מוקדם בנק לאומי:

פסק הדין ניתן לאחר הגשת סיכומים בכתב בתביעה כספית שהגישו התובעים נגד הנתבע, וזאת כנטען בכתב התביעה, בגין סך של 1,450,000 ₪ אשר הועמדו לצרכי אגרה על סך של 750,000 ₪.

להלן עיקרי הטענות העובדתיות בכתב התביעה:


בשנת 1993 או בסמוך לכך פתחו התובעים שני חשבונות בנק אצל הנתבע: חשבון על שם התובעת 1 וחשבון נוסף על שם התובע 2. החשבונות נפתחו לאחר שמנהל הנתבע דאז שכנע את התובעים להעביר את כל פעילותם בחזרה לנתבע תוך הבטחות לאשראי גבוה, ריבית נמוכה, שירות טוב ולווי בנקאי ופיננסי.
בשנת 1995 רכשו התובעים מט"ח מסוג יין באמצעות הלוואות קצרות טווח לתקופות של שלושה חודשים, וזאת בעצתו של מנהל הסניף, מר אפי וינטר.
ההלוואות נלקחו ביינים יפניים ששוויים בערכים שקליים נכון למועד לקיחת ההלוואות עמד על סך של כ- 400,000 ₪.
בחודש אוגוסט 1998 ביקשו התובעים לפרוע את ההלוואות הנ"ל ולקנות מחדש יינים יפניים, על-מנת לנצל את ירידת שער היין כפי שנהגו בעבר. לפיכך, התובע 2 פנה אל חדר העסקאות של הנתבע ואל מורשית החתימה מטעם הנתבע, גב' עדנה בבכנוב, לצורך מכירת היינים אשר היו ברשותו באותה עת.
גב' בבכנוב סירבה לבצע את בקשת התובע בטענה כי מנהל הנתבע דאז, מר ז'אק לוי (להלן: "מר לוי"), שוהה בחו"ל והיא אינה מבינה כלל בהלוואות מט"ח ובמטבע זר. יחד עם זאת ציינה הגב' בבכנוב כי אם ישולם קנס שבירת ההלוואות (להלן: "עמלת פירעון מוקדם") בסך של 20,000 ₪, תיענה לבקשת המכירה, וזאת בניגוד לסיכום דברים עם מנהל הסניף לשעבר, מר אפי וינטר.
גם משהוגשה בקשתם של התובעים למכירת היינים בפני מר לוי, סירב מר לוי לאפשר לתובעים לבצע כל מכירה ו/או פירעון הלוואה ודרש שימתינו עם דרישתם זו, הואיל ולדעתו לא יהיה כל שינוי מהותי במטבע היפני, והמטבע אינו יציב.
מספר ימים לאחר מכן התרחש פיחות גדול ביחס היין לשקל – עובדה אשר גרמה לתובעים להפסדים גדולים ביותר ולעלויות מיותרות.
רק כשנה לאחר מכן, באוגוסט 1999 אפשר הנתבע לתובעים להמיר את יתרת החובה להלוואה דולרית – הלוואה אשר בוצעה בפועל רק בחודש דצמבר 1999 - כאשר מכירת היינים בוצעה בהפרש ניכר ביותר.
נזקי התובעים בשל רשלנות הנתבע כתוצאה מסירובו להורות על מכירת היינים לבקשת התובעים מגיע לסך של 1,450,000 ₪, שהינו ההפרש בין שווי המכירה לבין מועד פירעון ההלוואה במט"ח אשר נפרעה לחשבון התובעים ביום 13/12/99.
מבדיקה ראשונית שערכו התובעים עולה חשש כי חויבו בעמלות וריביות חריגות בניגוד למוסכם ובניגוד מוחלט להבטחות הנתבע כמו-כן בוצעו העברות בין החשבונות ללא הרשאה וכן קיימות פעולות יומן בלתי ברורות בגינם חויבו התובעים בסכומים שונים.


בכתב ההגנה הוכחשו טענות התובע ונטען בין היתר כדלקמן:


אחד החשבונות שבגינם הוגשה התביעה הינו חשבון משותף, ולכן התובע אינו זכאי ליותר ממחצית הכספים בחשבון ו/או למחצית מהנזק הנטען בחשבון זה.
באין התחייבות מצד הבנק להעניק הנחה מסוימת דרך קבע ללקוח, הרי שמתן הנחות מסור לשיקול דעתו של הבנק מעת לעת.
מר וינטר הסכים להעמיד הלוואות לזמן קצר, כך שבמקרה שבמשך תקופת ההלוואה יהיה שינו מהותי ביין, משך הזמן עד לסוף תקופת ההלוואה לא יהיה ארוך. אין בכך כדי להקים הסכמה או התחייבות של הבנק לפרוע את ההלוואה בפירעון מוקדם.
כל סיכום, אם היה, ביחס להנחה, הטבה או החזר בעמלה או ריבית, מחייב את הנתבע רק ביחס לעסקה הספציפית שנערכה.
הימנעותו של התובע מלבקש פירעון מוקדם של ההלוואות מנתקת את הקשר הסיבתי בין כל מעשה ו/או מחדל של הבנק – המוכחש כשלעצמו – לבין כל נזק שהתובעים טוענים כי נגרם להם. לחילופין, אחריותו של הבנק מוגבלת לסכום אשר נדרש כעמלת פירעון מוקדם.
לאחר שהתובע טען כי בעבר ביקש פירעון מוקדם ולא חויב בקנס שבירה, התקשרה הגב' בבכנוב בנוכחות התובע 2 למר וינטר אשר הכחיש את טענתו הנ"ל של התובע 2.
לא היו שינויים משמעותיים בשערי היין לאחר יום 21/8/98.
לטענת התובעים, ההלוואה הייתה לשלושה חודשים ולכן סיומה היה לא יאוחר מחודש נובמבר 1998, כך שבאותו מועד יכלו התובעים שלא לחדש את ההלוואה. בנוסף יכולים היו התובעים לפרוע הלוואה מסוג יורו שמועד פירעונה היה בסוף חודש ספטמבר 1998.
הבנק העמיד לזכות התובעים מסגרות אשראי בהתחשב במספר שיקולים, ביניהם הביטחונות שהועמדו להבטחת החובות, ובמשך תקופות ארוכות היה חוסר בביטחונות מול האשראי שניתן לתובעים. בנוסף ועל כל פנים, אין חובה להעניק אשראי או לחדשו כל עוד הבנק אינו מפר הסכמים בינו לבין הלקוח.
הבנק לא התחייב שלא לגבות ריבית חריגה, והטענה אף עומדת בסתירה לאמור בהסכם ניהול החשבון, לפיה אין חובה להעמיד מסגרת אשראי לתובעים וכל יתרת חובה החורגת ממסגרת האשראי תשא ריבית חריגה בשיעור המרבי הנהוג בבנק.


ב"כ התובעים הגיש מטעם מרשיו תצהיר עדות ראשית של מר דויד אורן, וכן חוות דעת מומחה של מר מיכאל מילר.

מר אורן הצהיר כי בזמנים הרלוונטיים לתובענה ניהל את התובעת 1 במשותף עם אביו, התובע 2. בתצהירו חזר מר אורן על הטענות בכתב התביעה, בשינויים מסוימים. כך למשל, הוצהר כי המטבע מסוג יין נרכש באמצעות הלוואות שונות לפרקי זמן שונים, ולא רק בהלוואות לשלושה חודשים. כמו-כן נטען לראשונה כי סכום ההלוואה שפירעונה התבקש היה 29,353,000 מליון יין אשר שוויים במועד שבו ביקשו התובעים לפרוע את ההלוואה עמד על סך של 743,271 ₪. בנוסף הועלתה טענה מפורשת כי סוכם עם מנהל הסניף דאז, מר אפי ונטר, שהתובעים לא יחויבו בעמלות פירעון מוקדם לאור אופיין של ההלוואות האמורות, ומר וינטר אף נתן מדי פעם הוראות מפורשות בעניין זה על גבי הבקשה ללקוחות הלוואה במט"ח. לטענתו של מר אורן, תפקידו של מנהל סניף בנק הוא לתת צפי וחיזוי באשר לשינוי שער במטבעות חוץ שונים, ולדבריו היה על הנתבע לחזות כי ההסתברות ששער היין לא יעלה היא נמוכה.

מר מיכאל מילר הצהיר כי הוא משמש מנהל ויועץ כלכלי במשרד אשר מתמחה בבדיקת חשבונות בנקים ומוסדות פיננסיים וכן בהכנת חוות דעת כלכליות ולווי עסקי. על-פי חוות הדעת, במקום לשלם לבנק 743,271 ₪ ביום 17/8/99, נדרשו התובעים לשלם לבנק סך של 1,135,926 ₪ כשנה מאוחר יותר. מר מילר טען כי נפלה טעות בחוות דעתו הקודמת אשר צורפה לכתב התביעה בתיק, וכי לפי החישוב המעודכן שביצע, הנזק הכולל שנגרם לתובעים נכון ליום 30/9/03 עומד על סך של 897,327.60 ₪. מחוות הדעת עולה כי החישובים להערכת הנזק בוצעו תוך "איחוד" שני חשבונות הבנק של התובע 1 ושל התובעת 2, וזאת לדבריו של מר מילר, הואיל והועברו כספים בין החשבונות לכיסוי יתרות חובה. על-פי חוות הדעת, סכום הנזק כולל גם את כל סכומי הריביות שנגבו מהחשבונות בתקופה הרלוונטית.
ב"כ הנתבע הגיש שני תצהירי עדות ראשית מטעם מרשו: תצהיר של מר אפרים וינטר ותצהיר של הגב' עדנה בבכוב.

מר וינטר הצהיר כי מגעיו בכל הנוגע לניהול החשבונות הייתה עם התובע 2 ולא עם בנו דוד, וכי כל ההחלטות העסקיות התקבלו אף הן על-ידי התובע 2. על-פי התצהיר, לא הייתה הבטחה גורפת מראש להטבות או לאשראי שיינתן לתובעים. מר וינטר הכחיש את טענת התובעים כי רכישת מט"ח ביין יפני נעשה בעצתו, והצהיר כי התובע דרש זאת בניגוד לדעתו לפיה היין מאופיין בחוסר יציבות. לגבי עמלת הפירעון המוקדם, הוצהר כי ההלוואות ניתנו לפרקי זמן קצרים על-מנת למנוע חיוב בעמלה זו, ולא סוכם כי התובעים לא יחויבו בעמלה. מר וינטר הצהיר כי ייתכן אמנם שמפעם לפעם, באופן ספציפי ביחס להלוואה מסוימת, ניתנה הסכמה של הבנק לא לגבות עמלת פירעון מוקדם, אולם לא סוכם ואף לא היה בסמכותו של מר וינטר כמנהל סניף להבטיח מראש שלא תיגבה עמלת פירעון מוקדם. מר וינטר הצהיר כי זכורה לו שיחת טלפון עם גב' עדנה בבכנוב בחודש אוגוסט 1998, שבה הכחיש כי סוכם עם התובעים שלא תגבה מהם עמלת פירעון מוקדם. באשר לטענה כי התובעת זוכתה בעבר בגין עמלת פירעון מוקדם, הצהיר מר וינטר כי לדעתו הפיצוי שהתקבל אינו קשור לעמלות פירעון מוקדם אשר סכומן גבוה מאוד יחסית לסכום הפיצוי.

הגב' בבכנוב הצהירה כי הינה מנהלת מחלקה מסחרית בסניף ולמיטב זיכרונה, כל נושא ההלוואות במט"ח והבקשה להעמיד את ההלוואה לפירעון מיידי בחודש אוגוסט 1998 טופל מול התובע 2, ולא זכור לה שבנו של התובע 2 היה בסניף בעת שטופל העניין נשוא התביעה. בתצהירה אישרה הגב' בבכנוב כי התקשרה בנוכחות התובע 2 למר וינטר, שאמר כי אין שום סיכום עם התובע 1 לגבי פירעון הלוואות בכל עת. עוד עולה מתצהירה של הגב' בבכנוב כי לא שמעה מהתובע 2 דבר נוסף בעניין פירעון ההלוואה עד שהועבר אליה להתייחסותה במהלך שנת 2000 מכתב של התובע 2 אל מנכ"ל הבנק, הגב' מאור.

במהלך הדיון נחקרו המצהירים ולאחר מכן הוגשו סיכומים בכתב.

דיון

הטענה העובדתית המרכזית בכתב התביעה הינה כי כאשר ביקש התובע 2 לפרוע את ההלוואות נשוא התביעה, אמרה לו הגב' בבכנוב כי "רק באם ישלמו התובעים קנס שבירת ההלוואה בסך של כ- 20,000 ₪ תענה לבקשת המכירה, וזאת למרות סיכום דברים אשר נעשה עם מנהל הסניף לשעבר מר וינטר, סיכום דברים שהיה ידוע למנהל הסניף מר לוי" (סעיף 25 לכתב התביעה).

ואולם, כפי שיפורט להלן, התובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם על-מנת להוכיח את טענתם לגבי סיכום שנערך לדבריהם עם מנהל הסניף הקודם, מר אפי וינטר.
לא הוצגה בפני בית המשפט כל אסמכתא המבססת סיכום לאי גביית עמלת פירעון מוקדם, ומעדותו של המצהיר מטעם התובעים, מר דוד אורן, עולה כי הסיכום הנ"ל נערך בעל-פה בין מר וינטר לבין התובע 2 (עמוד 11 לפרוטוקול בשורות 29-30). לפיכך, מר דוד אורן אינו יודע על קיומו של סיכום זה מידיעתו האישית, ומי שצריך היה להעיד על כך הוא התובע 2, אך לא הוגש תצהיר שלו להוכחת טענת התובעים. מר דוד אורן העיד לראשונה בחקירתו כי אביו, התובע 2, הוא אדם מאוד חולה ולכן לא ערך תצהיר (עמוד 10 בשורות 20-23), אולם לא הוצגו בפני בית המשפט אישורים רפואיים המעידים כי מצבו הבריאותי של התובע 2 לא איפשר לו להגיש תצהיר או ליתן עדות. לעומת זאת, מר וינטר הכחיש את הטענה בדבר סיכום על אי גביית עמלת פירעון מוקדם, והצהיר כי ייתכן שמפעם לפעם, אך ורק ביחס להלוואה ספציפית, ניתנה הסכמה של הנתבע שלא לגבות עמלת פירעון מוקדם. כמו-כן הצהיר כי כלל לא היה בסמכותו כמנהל סניף לתת מראש הבטחה שלא תיגבה עמלת פירעון מוקדם (סעיף 8 לתצהיר). גרסתו הנ"ל של מר וינטר לא נסתרה (ראו למשל עמוד 28 לפרוטוקול בשורות 17-20). בנוסף לכך, לא הוכחש ולא נסתר כי לאחר שהעלה התובע 2 את הטענה לגבי סיכום על אי חיוב בעמלת פירעון מוקדם, התקשרה הגב' בבכוב אל מר וינטר, והלה הכחיש את טענתו הנ"ל של התובע 2 ואמר שלא היה כל סיכום כזה (סעיף 7 לתצהירה של בבכוב, סעיף 9 לתצהירו של וינטר, עמוד 20 לפרוטוקול בשורות 13-18, עמוד 30 בשורות 15-20). יתרה מזאת, כאשר נשאל מר דוד אורן עצמו בחקירתו הנגדית האם מר וינטר הבטיח שלא תיגבה מהתובעים עמלת פירעון מוקדם לנצח, העיד: "אני לא יודע אם זה היה לנצח, אבל אני יודע שזה היה לתקופת זמן ..." (עמוד 14 לפרוטוקול בשורות 6-8). מכאן שגם על-פי גרסתו של המצהיר מטעם התובעים, לא הובטח לתובעים פטור קבוע ובלתי מוגבל בזמן מתשלום עמלת פירעון מוקדם.

לטענת התובעים, בהתאם לסיכום הדברים עם מר וינטר, זיכה אותם הנתבע בעמלות פירעון מוקדם, ואף נתן מידי פעם הוראות מפורשות שלא לחייב בעמלה על גבי הבקשה ללקוחות הלוואה במט"ח. דא עקא, התובעים לא צירפו לכתב התביעה או לתצהירים מטעמם אסמכתאות כלשהן להוכחת טענתם זו, ואף לא התייחסו באופן מפורט למקרים מסוימים שבהם קיבלו פטור או זיכוי, למעט טענה כי ביום 17/3/97 זוכו בגין תשלום עמלות פירעון מוקדם בסך של 8,811 ₪. כפי שעולה מנספח נ/3 לתצהירו של מר וינטר, גם הסך של 8,811 ₪ הנ"ל ניתן כ"פיצוי לקוחות – אשראים", ולא צוין כי התקבל בגין החזר עמלת פירעון מוקדם. מר וינטר אף העיד כי סביר להניח שהפיצוי ניתן בגין ריבית שנגבתה ביתר (עמוד 31 לפרוטוקול בשורות 22-26). מכל מקום, הנני מקבל את טענתו של ב"כ הנתבע כי אף אם ניתנו לתובעים הטבות כאלה או אחרות בעבר, אין בכך כדי לחייב את הנתבע ליתן להם את אותן הטבות לגבי הלוואות נוספות בעתיד. בעניין זה יצוין כי בנספח נ/1/ב לכתב ההגנה, "תנאים כלליים לפתיחת חשבון אשראים במט"ח ובמט"י" לחשבון 65900/96 מיום 12/9/96, אשר לא הוכחש כי התובעת 1 חתומה עליו, נקבע בסעיף 33 לאמור:

"... הימנעותו של הבנק משימוש בזכות כלשהי, הניתנת לו על-פי כתב זה או על פי כל דין לא תפורש כויתור על אותה זכות. שום ויתור מצד הבנק, פשרה או הסדר אחר כלשהו עם הבנק לא יחייבו את הבנק אלא אם נעשו בכתב".

בסיכומים העלו התובעים לראשונה את הטענה לפיה אין בידי הנתבע כל ראיה המעידה על זכותו לחייב את התובעים בתשלום עמלת פירעון מוקדם כתנאי לפירעון ההלוואה ואין הסכם הלוואה חתום בעניין זה בין הצדדים (סעיף 33 לסיכומי התובעים). טענה זו לא הועלתה כלל בכתב התביעה, וכל שנטען הוא שסוכם עם מר וינטר על אי חיוב בעמלת פירעון מוקדם – טענה אשר כאמור לא הוכחה על-ידי התובעים. על כל פנים וכפי שצוין לעיל, לא הוכחש ולא נסתר כי מי מטעם התובעת 1 אכן חתם בשמה על גבי נספח נ/1/ב לכתב ההגנה, "תנאים כלליים לפתיחת חשבון אשראים במט"ח ובמט"י", שבו נקבע בסעיף 2 כדלקמן:

"(א) האשראי, הריבית בגינו, הפרשי הצמדה למדד, הפרשי הצמדה לשער המט"ח, עמלות והוצאות הבנק יסולקו לבנק במועדים שייקבעו בכתב זה ו/או בבקשה לקבלת האשראי;
הלקוחות לא יהיו רשאים לסלק את הסכומים האמורים לפני מועד פרעונם אלא אם הבנק יסכים לכך מראש ובכתב. הסכים הבנק לפרעון מוקדם כאמור, הוא יבוצע בכפיפות לתנאים שייקבעו על-ידי הבנק, כולל תשלום עמלת פירעון מוקדם לפי קביעת הבנק".

סעיף זה עולה בקנה אחד עם סעיף 42 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), שכותרתו "קיום מוקדם" הקובע לאמור:

"חיוב יכול שיקויים לפני מועדו, ובלבד שהודיע החייב לנושה על כך זמן סביר מראש והדבר לא יפגע בנושה".

על רקע הסעיף הנ"ל פסקו בתי המשפט בעבר כי בנק רשאי להתנות פירעון הלוואה לפני המועד שנקבע לכך בתשלום קנס או עמלה שמטרתם לפצות את הבנק על הנזק שנגרם לו עקב פירעונה המוקדם של ההלוואה (ראו פסקי הדין שאליהם הפנה ב"כ הנתבע: בג"צ 3627/90 רותי ודוד בראשי נ' נגיד בנק ישראל, פ"ד מז(1) 109 בסעיף 2 לפסק הדין; וכן ע"א (ת"א) 227/93 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' פרופ' דניאל האובן, פ"מ נה (1) 259 אשר עסקו במקרה הספציפי של הלוואות לצרכי דיור, אך התייחסו גם לגביית עמלת פירעון מוקדם לפי הדין הכללי). בענייננו, גם בהיעדר הסכמי ההלוואה הספציפיים, אין חולק כי התובע 2 ביקש לפרוע את ההלוואות נשוא התביעה לפני המועד שנקבע לפירעונן, ומכאן שעל-פי סעיף 2 לתנאים הכלליים בנספח נ/1/ב לכתב ההגנה הנ"ל וכן על-פי סעיף 42 לחוק החוזים והפסיקה אשר פירשה אותו, הבנק רשאי היה להתנות את פירעון ההלוואה לפני המועד שנקבע לכך בתשלום עמלת פירעון מוקדם.

ב"כ התובעים טען כי הנתבע לא מסר לתובעים דף הסבר על עמלת הפירעון המוקדם, ובכך הפר את החובות המוטלות עליו על-פי דין. בסיכומי התובעים הוזכרו בין היתר חוק הבנקאות (שירות ללקוח) התשמ"א - 1981 וכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב – 1992, אלא שאין כל הפנייה לסעיפים ספציפיים בחוקים אלה אשר התובעים טוענים להפרתם, פרט לסעיף 37(יז) לחוק הבנקאות הנ"ל שכלל איננו רלוונטי לענייננו הואיל והוא עוסק בהלוואות הניתנות לשם רכישת דירת מגורים. בהמשך הופנה בית המשפט להוראה מספר 454 להוראת ניהול בנקאי תקין של המפקח על הבנקים – "עמלת פירעון מוקדם של הלוואה שלא לדיור", אך הוראה זו הוצאה בשנת 2003, בעוד התובע 2 ביקש לפרוע את ההלוואות נשוא התביעה בשנת 1998. יתרה מזאת, עיון בהוראה מעלה כי הסעיפים הרלוונטיים אשר נוגעים למתן דף הסבר חלים רק על הלוואות הניתנות לתקופה של שישה חודשים לפחות (ראו סעיף 2(א) להוראה), בעוד על-פי כתב התביעה, הלוואות שבגינן נדרשה עמלת פירעון מוקדם ניתנו לתקופות של שלושה חודשים בלבד. בתצהירו ניסה מר דוד אורן לטעון לראשונה כי ההלוואות ניתנו לתקופות משתנות, אך לא פירט מה היו מועדי הפירעון של כל הלוואה, ובחקירתו חזר על הגרסה שבכתב התביעה והודה כי ההלוואות שהבנק ביקש קנס לגביהן אכן ניתנו לתקופות של שלושה חודשים (עמוד 14 לפרוטוקול בשורות 14-15). ב"כ התובעים הפנה בנוסף להוראת המפקח על הבנקים מחודש פברואר 2004, אך לא צירף את ההוראה לסיכומים. מכל מקום, מדובר בהוראה שהוצאה לאחר המועד שבו ביקש התובע 2 לפרוע את ההלוואות, וככל הנראה היא אף מתייחסת רק להלוואות לתקופה של שישה חודשים ומעלה שלגביהן נדרש הבנק ליתן דף הסבר. סעיף 12 לצו הבנקאות (עמלות פירעון מוקדם), התשס"ב-2002 שאליו הפנו התובעים אף הוא אינו חל במקרה דנן שכן הצו כולו מתייחס להלוואות שניתנו לצרכי דיור בלבד (ראו הגדרת "הלוואה" בסעיף 1 לחוק: "הלוואה שנתן תאגיד בנקאי לשם רכישת דירת מגורים או במשכון דירת מגורים").

התובעים טענו כי לא הוצגה בפניהם ראיה שיש בה כדי לקבוע שעמלת הפירעון המוקדם הינה בגובה של 20,000 ₪. טענה זו מהווה הרחבת חזית אסורה, שכן היא לא הוזכרה בכתב התביעה או בתצהירי העדות הראשית מטעם התובעים. מעבר לכך, התובעים לא הכחישו כאמור כי התובעת 1 חתומה על נספח נ/1/ב לכתב ההגנה, התנאים הכלליים לפתיחת חשבון אשראים במט"ח ובמט"י, שלפיו הבנק רשאי להתנות סילוק של סכומים לפני מועד פירעונם בתשלום עמלת פירעון מוקדם לפי קביעת הבנק. לא הוכח כי הנתבע היה מחויב לקבוע את העמלה על-פי תחשיב כזה או אחר, או כי הוא נדרש להציג את הפירוט המתמטי של דרך החישוב בפני התובע 2. אף-על-פי-כן, הגב' בבכוב העידה כי הסכום נקבע על-פי תחשיב שערך מרכז אשראי מרוכז של הבנק אשר הוצג בפני התובע 2 (עמוד 20 לפרוטוקול בשורות 19-22), וגרסתה זו לא נסתרה. לא נטען וממילא לא הוכח כי התובע 2 ביקש לקבל את התחשיב לידיו ונתקל בסירוב. נהפוך הוא, על-פניו עולה מהעדויות שנשמעו בפני כי לא התעוררה כל מחלוקת לגבי סכום העמלה או אופן חישובה, אלא רק על עצם הדרישה לשלם אותה. על כל פנים, התובעים כלל לא טענו וודאי שלא הרימו את הנטל המוטל עליהם על-מנת להוכיח כי עמלת הפירעון המוקדם שנדרשה מופרזת וחורגת מהנזק שצפוי היה להיגרם לבנק בפועל כתוצאה מהפירעון המוקדם (ראו ע"א (ת"א) 227/93 שהוזכר לעיל).

טענה נוספת של התובעים הינה כי גם משהוגשה בקשתם של התובעים למכירת היינים בפני מר לוי, סירב מר לוי לאפשר ביצוע כל מכירה ו/או פירעון הלוואה ודרש מהתובעים שימתינו עם דרישתם זו, הואיל ולדעתו לא יהיה כל שינוי מהותי במטבע היפני, והמטבע אינו יציב (סעיף 27 לכתב התביעה). הנתבע הכחיש טענה זו, ואילו התובעים לא הציגו ראיות כלשהן לביסוס טענתם. כל שהציגו התובעים בעניין זה הוא מכתב אשר נחזה כהודעת פקס ששלח התובע 2 לבנק ביום 21/8/98 (נספח 5 לכתב התביעה), ובו הועלתה דרישה למכור את היינים ולפרוע את ההלוואות ללא תשלום קנסות כלשהם. המכתב מעיד שדווקא התובע 2 הוא שסירב לפרוע את ההלוואות עקב הדרישה לתשלום עמלת פירעון מוקדם, ולא הוזכר בו דבר על המלצה כלשהי להמשיך ולהחזיק ביינים. יתר על כן, מעדותו של מר דוד אורן עולה כי למעשה לא ידוע לו על המלצה של מר לוי להמשיך ולהחזיק ביינים שהיו ברשות התובעים באוגוסט 1998, אלא על המלצתו לחזור ולרכוש יינים לאחר מועד פירעון ההלוואות בסוף חודש אוקטובר 1998 (עמוד 14 לפרוטוקול בשורות 18-30 ועמוד 15 בשורות 1-12). טענה זו הינה בגדר עדות כבושה ושינוי חזית אל מול הנטען בכתב התביעה ובתצהירים מטעם התובעים. גם לגופו של עניין, מר אורן הודה כי אף אחד לא הכריח את התובעים לרכוש יינים נוספים וזו הייתה הצעה של הבנק בלבד (עמוד 14 בשורות 20-21), כאשר לא הוצגה בפני בית המשפט גרסה ברורה ומפורטת לגבי המועד האופן והנסיבות שבהן, כך נטען, הציע מר לוי לתובעים לרכוש מחדש יינים. כמו-כן לא הוכח כי התובעים אכן הסתמכו על דבריו הנטענים של מר לוי ולא החליטו על רכישת היינים מסיבות אחרות. בנוסף אין בפני בית המשפט פירוט כנדרש לגבי נזק שנגרם לתובעים, אם בכלל, כתוצאה מהרכישה הנוספת של היינים אשר בוצעה לאחר סוף חודש אוקטובר 1998, ובין היתר לא הוצגו נתונים לגבי שערי היין בתקופה הרלוונטיות.

ב"כ התובעים טען בסיכומיו כי היה על הנתבע להציע לתובעים לפרוע את ההלוואות תוך תשלום עמלת הפירעון המוקדם, ובמקביל להמשיך ולהתדיין עם הנהלת הבנק לגבי זיכויים מעמלה זו. אמנם מר וינטר העיד כי במקרים מסוימים כאשר ישנה בקשה לפטור מעמלת פירעון מוקדם, הבנק פורע את הלוואה עם העמלה ובמקביל מגיש בקשה להנהלת החטיבה ליתן זיכוי בהתאם, אך אין בכך כדי להוכיח שהבנק היה מחויב לעשות כן. יתרה מזאת, בהיעדר עדות של התובע 2 לגבי הנסיבות שבהן ביקש לפרוע את ההלוואות, לא הוכח כי היה מסכים להסדר מעין זה, בפרט כאשר לטענת התובעים עצמם ועל-פי המכתב שבנספח 5 לכתב התביעה, ביום 21/8/98 הועלתה בפני מר לוי דרישה מפורשת למכור את היינים ולפרוע את ההלוואות ללא תשלום קנסות כלשהם. כמו-כן לא הוכח כי התובעים המשיכו לעמוד על דרישתם לפירעון מוקדם של ההלוואות, ולא החליטו בשלב מסוים לוותר על כך משיקולים שלהם.
בסעיף 32 לכתב התביעה נטען כי "מבדיקה ראשונית שערך המומחה מטעמם, לתובעים חשש כבד כי חויבו בעמלות וריביות חריגות בניגוד למוסכם ובניגוד מוחלט להבטחת הנתבע להעמדת מסגרת אשראי לאור הערבויות והמשכונים אשר ניתנו לנתבע בעבור פעילות התובעים". על-פי סעיף 33 לכתב התביעה, הנתבע העביר כספים בין החשבונות של התובעים ובכך יצר מצב של חריגה בחשבון התובע 2, ובסעיף 34 נטען כי קיימות פעולות יומן בלתי ברורות שבגינן חויבו התובעים. כל הטענות הנ"ל נטענו בעלמא, ללא פירוט כנדרש לגבי העמלות, הריביות ומסגרות האשראי המוסכמות לכאורה, הסכומים שנטען כי הועברו בין החשבונות ללא הרשאה ופעולות היומן הלא ברורות. יצוין כי היה על התובעים לפרט את טענותיהם הנ"ל בכתב התביעה ובתצהירים מטעמם, ואין די בכך שהפנו בעניין זה לחוות דעת המומחה מטעמם. על כל פנים, גם בחוות הדעת של המומחה לא מופיעים נתונים ספציפיים כלשהם לגבי עמלות או ריביות שנגבו ביתר, העברות לא מורשות בין חשבונות או חיובים שמקורם אינו מובן.

מר דוד אורן הצהיר כי מר וינטר שכנע את התובעים להעביר את פעילותם העסקית והכספית בחזרה לבנק לאומי, "תוך הבטחות לקבלת אשראי גבוה, ריבית נמוכה מהקיים בבנק לאומי, שירות טוב, יעיל ואישי וכן לווי בנקאי ופיננסי של החברה ושל התובע" (סעיף 7 לתצהיר). אלא שעל-פי תצהירו ועדותו של מר וינטר, כל מגעיו התנהלו מול התובע 2 בלבד ולא מול בנו, מר דוד אורן (סעיף 6 לתצהיר ועמוד 25 לפרוטוקול בשורות 10-11), ומכאן שמר דוד אורן אינו יכול להעיד על דבריו של מר וינטר מידיעתו האישית. יתר על כן, אף אם נקבל את גרסתו של מר דוד אורן, הרי שבהעדר טענות מפורטות להבטחות ספציפיות שניתנו לתובעים לגבי גובה מסגרות האשראי המאושרות, שיעורי הריבית וכד', לא הוצגה ולו לכאורה עילה לחיוב הבנק. אל מול זאת, מר וינטר הצהיר כי לא הייתה הבטחה גורפת מראש להטבות או לאשראי, וכל אשראי ניתן לתובעים על-פי שיקולים ענייניים, תוך בחינת יכולתם הפיננסית וצרכיהם בעת מתן האשראי. כמו-כן הצהיר מר וינטר כי הודיע לתובעים שאין בכוונתו להתחייב מראש להגדלת אשראי ללא בדיקה מעמיקה של המימון הנדרש, מטרותיו ומקורות הסילוק לכך (סעיף 6 לתצהיר ונספח נ/2 לתצהיר). מר וינטר כלל לא נשאל על הצהרותיו אלה בחקירתו הנגדית וממילא גרסתו לא נסתרה.

אם לא די בכך, הרי שגם חוות דעתו של מר מיכאל מילר אשר עליה מסתמכים התובעים לביסוס הנזקים שנגרמו להם, לוקה בפגמים רבים. כך למשל, בעת עריכת תחשיביו "איחד" מר מילר בין החשבון הפרטי של התובע 2 ואשתו לבין החשבון של התובעת 1, וזאת על-אף שמדובר בחשבונות מסוגים שונים (חש"ק וחח"ד) שבכל אחד מהם היו מסגרות אשראי שונות ותנאי ריבית שונים (עמוד 3 לפרוטוקול בשורות 16-19). כאשר נשאל מר מילר בחקירתו האם קיבל מהתובעים הנחייה לבצע השחזור במאוחד, השיב: "זו הייתה החלטה שלי מחמת הפשטות האריתמטית של החישוב. אני לא רואה שהחישוב משנה תוצאה כלשהיא" (עמוד 4 בשורות 1-2), אך לא פירט כיצד ביצע הלכה למעשה תחשיב מאוחד של שני חשבונות נפרדים בעלי מאפיינים שונים. כמו-כן לא הצליח מר מילר להסביר בחקירתו הנגדית מדוע בדק את החשבונות משנת 1995 ואילך, כאשר התביעה מבוססת על אירועים אשר התרחשו החל מאוגוסט 1998 ואילך (עמוד 4 בשורות 5-7). בנוסף עולה מעיון בחוות הדעת כי אין בה פירוט כנדרש של סכומי הריבית אשר נגבו מהתובעים. בחקירתו טען מר מילר כי הריביות כבר גלומות בסכומים שחייב, אך הודה וכי הוא איננו מוצא את המסמך שערך לגבי תחשיבי הריבית, ולכן הוא אינו יכול להראות בדיוק איך הגיע לסכומים שנקב בהם (עמוד 7 לפרוטוקול בשורות 21-27).

לאור כל האמור לעיל, הנני קובע כי התובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכחת התביעה, ועל-כן דינה להידחות.

בשולי הדברים יאמר כי אף אילו היה עולה בידי התובעים להוכיח את טענותיהם, הרי שהיה מקום להטיל עליהם רשלנות תורמת בשיעור ניכר וכן לקבוע כי לא קיימו את חובתם להקטנת הזנק. התובעים הם שבחרו ליטול הלוואות לטווח קצר מבלי לרכוש את הביטוח שהוצע להם, אשר היה פוטר אותם מתשלום עמלת פירעון מוקדם (ראו עדותו של מר וינטר בעמוד 29 לפרוטוקול בשורות 16-20). התובעים אף בחרו שלא להורות על פירעון ההלוואות תוך תשלום עמלת הפירעון המוקדם ובמקביל לנסות לקבל זיכוי בגין העמלה, כאשר אילו היו פועלים בדרך זו היו מקטינים את נזקיהם לכל היותר עד לגובה העמלה. כמו-כן נראה כי לאחר אוגוסט 1998 התובעים לא עמדו על דרישתם לפירעון מוקדם, ומשהגיע מועד הפירעון בסוף אוקטובר 1998 אף חידשו את ההלוואות ורכשו יינים חדשים, ובכך חזרו ונטלו על עצמם את הסיכונים הכרוכים בנטילת הלוואות במטבע זר.

אשר על כן ועל רקע קביעותיי דלעיל, הנני דוחה את התביעה ומחייב את התובעים יחד ולחוד לשלם לנתבע סך של 35,000 ₪ + מע"מ בגין שכר טרחת עו"ד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.


512937



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוזה בנקאי

  2. חוזה עם הבנק

  3. משכון בנקאי

  4. ארנונה - בנקים

  5. ארנונה על בנק

  6. חוב לבנק לאומי

  7. עורך דין בנקאות

  8. תרגיל עוקץ בבנק

  9. עורך דין בנקים

  10. התחזות לפקיד בנק

  11. אחריות בנק מלווה

  12. חשבון משותף בבנק

  13. הפרת הסדר עם הבנק

  14. התיישנות חוב לבנק

  15. ציפיות הלקוח בבנק

  16. חובת האמון הבנקאית

  17. עורך דין חשבון בנק

  18. התיישנות תביעת בנק

  19. חובת האמון של הבנק

  20. מניעת פעולות בנקאיות

  21. הפרת החוק מצד הבנק

  22. חוזה בין הבנק ללקוח

  23. עורך דין דיני בנקאות

  24. בונוסים למנהלי בנקים

  25. גביית יתר עמלות בנק

  26. יציבות כלכלית של בנק

  27. תביעה נגד בנק החקלאות

  28. ביטול סגירת חשבון בנק

  29. עמלת שורה בנק הפועלים

  30. תביעה של בנק נגד ערב

  31. ערעור על תביעה של בנק

  32. מענק יובל לעובדי בנק

  33. טעות בהסדר חוב עם הבנק

  34. תביעה נגד בנק דיסקונט

  35. גביית תוספת סיכון בבנק

  36. בקשה לביטול הגבלה בבנק

  37. תעריף הארנונה של בנקים

  38. קניית רכב משועבד לבנק

  39. מימוש שעבוד לבנק מלווה

  40. תביעת בנק להחזרת כספים

  41. עמלות אופציות מעוף בבנק

  42. חתימה על טופס ריק בבנק

  43. "מכתב העברה" לעובד בנק

  44. שביתת עובדי בנק דיסקונט

  45. תביעה נגד לקוח בנק לאומי

  46. פיצוי על סגירת חשבון בנק

  47. אחריות הבנק כיועץ השקעות

  48. חובת הבנק לעדכן את הערב

  49. תביעה נגד הבנק הבינלאומי

  50. אי עמידה בהסדר חוב עם הבנק

  51. גביה בלתי חוקית בחשבון בנק

  52. עורך דין תביעות נגד בנקים

  53. תביעת בנק נגד לקוח על חוב

  54. עמלת פירעון מוקדם בנק לאומי

  55. תביעה נגד בנק על הפסד במכרז

  56. תביעה נגד בנק לאומי לישראל

  57. תיאום גובה עמלות בין הבנקים

  58. רישום הסדר מחיקת חובות בבנק

  59. פעולות בחשבון בנק ללא הרשאה

  60. חובת הקטנת הנזק של לקוח בנק

  61. עבירות כלכליות מנהל סניף בנק

  62. זכות עכבון רכב מול שעבוד לבנק

  63. תביעה של בנק המזרחי נגד לקוח

  64. תביעה של בנק דיסקונט נגד ערב

  65. תביעה נגד בנק בגין הגבלת חשבון

  66. ייצוג עובדי בנק ע''י ההסתדרות

  67. חיוב לפתוח תוכניות חיסכון בבנק

  68. התנהגות בנק ברגעי משבר חריגים

  69. תביעה בגין הפרת יחסי בנק לקוח

  70. צ'קים חוזרים של לקוח בבנק לאומי

  71. תביעה על זכויות בכסף בחשבון בנק

  72. בעלות על רכב מעוקל על ידי הבנק

  73. הגבלת חשבון בנק בגלל סירוב צ'קים

  74. תביעת בנק נגד מורשה חתימה בחשבון

  75. תביעה נגד הבנק הבינלאומי הראשון

  76. אחריות בנק מלווה כלפי רוכשי דירות

  77. תביעה של בנק המזרחי על חוב בחשבון

  78. מעבר בנקים לשבוע עבודה של 5 ימים

  79. תביעה של בנק הפועלים נגד לקוחותיו

  80. סגירת חשבון בנק עקב חשד להלבנת הון

  81. תביעה להחזר כסף שהופקד בבנק הדואר

  82. משיכת כסף מכספומט - תביעה נגד הבנק

  83. אי ביצוע הוראת תשלום של הלקוח בבנק

  84. אישור הסדר נושים למרות התנגדות הבנק

  85. תביעה נגד בנק המזרחי לחייב כיבוד צ'קים

  86. אחריות בנק מלווה על איחור במסירת דירות

  87. חובת הבנק למסור מידע לערבים על הסדר חוב

  88. אחריות הבנק כלפי לקוח שאינו דובר עברית

  89. הסרת הגבלה על חשבון בנק דיסקונט בירושלים

  90. פתיחת חשבון חיסכון בבנק כתנאי להגדלת מסגרת

  91. תביעה נגד בנק לאומי בגין ניהול חשבונות לקוי

  92. מששילם הבנק לעובדו הוא זכאי כמיטיב להטבת נזקיו

  93. ויתור על דיור חלופי - חובת הסבר ע''י פקיד הבנק

  94. הגבלת אחריות בגין שירותים בנקאיים של דואר ישראל

  95. החתמת עולים חדשים שלא יודעים עברית על הסכם בבנק

  96. תביעה נגד בנק מזרחי טפחות – טעות בהוראה טלפונית

  97. נטען כי הבנק ידע אשת הנתבע "אשת קש" בלבד ללא שליטה אמיתית בחברה

  98. האם הבנק חייב כספים וזאת מכוח יישומו של "היתר עסקה" שנכרת בין הצדדים ?

  99. תביעה בשל נזקים כספיים שנגרמו (כביכול) עקב התנהלות רשלנית של הבנק ופקידיו

  100. משנקלעה החברה לחדלות פירעון הגיש הבנק את התביעה בטענה לחתימה על כתב ערבות

  101. בעסקאות ניכיון נוהג הבנק לעיתים ליצור קשר עם הסניף הנמשך על מנת לקבל אינפורמציה בדבר יכולת כלכלית

  102. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון