קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חתימה על ערבות אשפוז בבית אבות: התובעת היא חברה אשר מנהלת בית אבות. הגב' פסיה רוזנבאום, בהיותה בת 91, התקבלה לבית האבות של התובעת, והתגוררה בו החל מיום 5/10/00 ועד תחילת חודש 12/05 (עם הפסקה של מספר חודשים באמצע התקופה). הנתבעת 2 (להלן "הנתבעת") מונתה ע"י ביהמ"ש לענייני משפחה בשנת 1998 כאפוטרופסית על החסויה פסיה רוזנבאום, לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. טרם כניסתה של הגב' רוזנבאום להתגורר בבית האבות, נערך ונחתם הסכם בין התובעת לבין הגב' רוזנבאום. מי שחתמה על ההסכם, בשמה של הגב' רוזנבאום וכאפוטרופסיתה, זו הנתבעת (פרו', עמ' 20, ש' 22 - 23). בנוסף, חתמה הנתבעת על אותו הסכם גם כערבה למילוי כל התחייבויותיה של הגב' רוזנבאום. בהסכם נקבע כי על הגב' רוזנבאום לשלם לתובעת תשלום חודשי בסך 5,500ש"ח, ובכתב יד הוספו המלים: "לא כולל מע"מ, טיטולים, אמבולנסים, תרופות". בהמשך, חלו שינויים בסכום התשלום החודשי. לקראת סוף שנת 2005, ומאחר שהגב' רוזנבאום התקשתה לעמוד בתשלומים החודשיים, היא הועברה לבית אבות אחר, אשר השהות בו ממומנת ע"י משרד הבריאות. הגב' רוזנבאום נפטרה בשיבה טובה, בתאריך 19/2/06. התביעה הוגשה נגד הנתבע 1, הוא עזבונה של המנוחה, לתשלום יתרת חוב בסך 128,558ש"ח שנותרה בגין תקופת אישפוזה של הגב' רוזנבאום בבית האבות, ולא שולמה. התביעה הוגשה גם נגד הנתבעת 2 ("הנתבעת"), וזאת בתוקף ערבותה למילוי כל התחייבויותיה של הגב' רוזנבאום לפי ההסכם. לא בוצעה המצאה של התביעה לנתבע 1 (העזבון), ולמעשה התנהלה התביעה כנגד הנתבעת 2 בלבד (ר' פרו', עמ' 5). כאמור, התביעה הוגשה על סך 128,558ש"ח, אולם במהלך ההוכחות, משהתברר כי סכום של 43,400ש"ח, ששולם לתובעת, לא מצא את ביטויו בכרטסת של התובעת, שצורפה לתביעה, הפחיתה התובעת את סכום התביעה, והעמידה אותו על סך 85,158ש"ח. הנתבעת טוענת בראש ובראשונה כי היא נתבקשה לחתום על ההסכם בשמה של הגב' רוזנבאום בלבד, בהיותה האפוטרופסית שלה, וכך עשתה. היא כלל לא התכוונה לערוב להתחייבויותיה, ולא חתמה כערבה, ולא היתה מסכימה לעשות כן לו נתבקשה לכך. לפיכך, לטענתה, אין כלל מקום להגשת התביעה נגדה, והתביעה צריכה להיות מופנית כלפי העזבון בלבד. טענותיה האחרות של הנתבעת נוגעות לשאלת חישוב סכום החוב. בענין זה היא מעלה מספר טענות (שיפורטו בהמשך) אשר "השורה התחתונה" שלהן (אם תתקבלנה) היא, שבכל מקרה לא נותרה כל יתרת חוב לתשלום לתובעת. האם הנתבעת ערבה? ראשית יש לדון בטענת הנתבעת כי לא חתמה כערבה. לדבריה, "לא ידעתי שזו ערבות. אני ידעתי שאני חותמת על הסכם נורמטיבי לפיו אני מכניסה את החסויה לבית אבות" (פרו', עמ' 20, ש' 18 - 19). "אני חתמתי פשוט בצורה עיוורת כי ידעתי שאני צריכה להכניס אותה לבית אבות. אני לא הייתי מתחייבת על כספים, בחיים שלי לא" (עמ' 21, ש' 5 - 6). "אז לא ידעתי מה זה ערבות" (עמ' 21, ש' 10). היא רק נתבקשה לחתום כאפוטרופסית בשם החסויה הגב' רוזנבאום, משום שהחסויה עצמה לא היתה רשאית לחתום על ההסכם. הגב' שולי חממי שניהלה אז את בית האבות, לא אמרה לה שהיא חותמת כערבה, והיא מעולם לא התכוונה לחתום כערבה (תצהירה, סע' 5, 7). אני דוחה טענתה זו של הנתבעת. ראשית, בכתב ההגנה הראשון, שהוגש על ידה בתיק זה ביום 25/2/07, בטרם היתה מיוצגת ע"י עו"ד, לא הועלתה כלל הטענה כי היא איננה ערבה, או כי חתמה על ההסכם כאפוטרופסית בלבד, ולא כערבה. שנית, עו"ד אדי מאירי, שייצג את הנתבעת בעבר, כתב אל ב"כ התובעת שלשה מכתבים. במכתבו הראשון, מיום 27/11/05, הוא כותב (בשם מרשתו, הנתבעת) כי היא "מעוניינת בהחלט לשלם כל חוב עומד ותלוי בשל הטיפול בחסויה". במכתבו השני, אף הוא מיום 27/11/05, הוא כותב: "מרשתי אינה חוזרת בה מנכונותה לשלם את המגיע למרשתך". ובמכתבו השלישי, מיום 22/12/05, כותב עו"ד מאירי כי הנתבעת "מוכנה לשלם את החוב הנותר" וכן הוא מציע לקיים מפגש אשר בו "ייבדק כיצד יכולה מרשתי לשלם את החוב". הנה כי כן, שלשה מכתבים מאת עורך דינה של הנתבעת. בשלשתם הודאה בקיומו של חוב ונכונות לשלמו. באף לא אחד מהם אין זכר ורמז לטענה, הנטענת כיום, כי הנתבעת כביכול לא חתמה כערבה. שלישית, והעיקר, ההסכם הוא פשוט, ברור, וחד משמעי. נאמר בו כך: "אנו הח"מ ערבים בזה למילוי כל התחייבויותיו של המשתכן עפ"י הסכם זה". כפי שמציין ב"כ התובעת בסיכומיו: נוסח הערבות פשוט, קצר ביותר, לא מסובך, ואין בו כל "דקויות". הנתבעת, לפי עדותה, כנראה קראה את נוסח הערבות בטרם חתמה עליו (פרו', עמ' 21, ש' 8). היא גם מילאה בעצמה בכתב ידה את כל פרטיה, מתחת לנוסח הערבות, במקום המיועד לכך, וחתמה את חתימתה. לא ניתן לקבל ואינני מקבל את טענתה כי לא ידעה שזו ערבות, או כי לא ידעה מה זו ערבות. ככלל, אין מקבלים טענתו של אדם כי לא ידע או לא הבין על מה חתם. הפסיקה על כך ידועה, ואיני רואה צורך בהבאת אסמכתאות. רביעית, בכתב הערבות או בהסכם גופו לא ציינה הנתבעת כי הינה אפוטרופסיתה של הגב' רוזנבאום, או כי היא חותמת בתוקף תפקידה כאפוטרופסית. לטענת התובעת, הנתבעת באמת לא הציגה עצמה כאפוטרופסית (תצהיר אלי ליפ, סעיף 12). למען הדיוק יש לומר כי נכון שהנתבעת, על ההסכם גופו, אכן חתמה בשמה של החסויה וכאפוטרופסיתה (פרו', עמ' 20, ש' 22 - 23). אך לא כן על כתב הערבות. וחמישית, לא ראיתי בסיכומי הנתבעת כל מענה או התייחסות לטענת התובעת בסיכומיה, כי אין בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות כל הגבלה או מניעה כי האפוטרופוס יחתום על ערבות לטובת החסוי, וככל שחתמה הנתבעת על כתב הערבות בתוקף היותה אפוטרופסית, אין הדבר משחרר אותה ממילוי התחייבותה כערבה. הטענות לענין סכום החוב לאחר דחיית הטענה כי הנתבעת כלל איננה ערבה, אעסוק עתה בטענות השונות של הנתבעת לענין סכום החוב. האם הסכום כולל או אינו כולל מע"מ? הסוגיה הראשונה שבמחלוקת היא מה היה סכום החיוב החודשי הבסיסי שנקבע בהסכם. בהסכם נכתב 5,500ש"ח לחודש, אלא שבשוליים הוספו בכתב יד המלים: "לא כולל מע"מ, טיטולים, אמבולנסים, תרופות". אין כל חתימה בצד התוספת הזאת. הנתבעת טוענת כי הסכום המוסכם עם התובעת היה 5,500ש"ח כולל מע"מ, וכי התוספת הנ"ל שבכתב יד הוספה ע"י מאן דהוא לאחר חתימת ההסכם ללא ידיעתה וללא הסכמתה (שלה או של החסויה). אינני מקבל טענתה זו של הנתבעת. ראשית, אין מדובר בהוספה חריגה, אלא בנוהג שהיה מקובל אצל התובעת לציין בכתב יד בשולי ההסכם האם המחיר "כולל מע"מ" או "לא כולל מע"מ" (וכן טיטולים, ותוספות נוספות). מנהלת המקום הגב' שולי חממי היא שהיתה מוסיפה את התוספת הזאת בכתב ידה במעמד חתימת ההסכם, ולא נהגה להחתים לצד זה את הלקוח (תצהיר אלי ליפ, סע' 6, 7). כדוגמה ניתן לראות הסכם עם מאושפז אחר, שבו צוין, גם כן בכתב ידה של שולי חממי, "כולל מע"מ, לא כולל טיטולים", וגם כאן - אין כל חתימה לצד התוספת הזאת. שנית, גם הסכומים הנקובים בהסכם "שלנו" לעומת ההסכם האחר, תומכים בטענה כי המחיר בהסכם שלנו אינו כולל מע"מ: בהסכם האחר המחיר הוא 7,020ש"ח כולל מע"מ, משמע: 6,000ש"ח בצירוף מע"מ. ובהסכם שלנו המחיר הוא 5,500ש"ח לא כולל מע"מ. מר אלי ליפ מנהל התובעת העיד כי המחיר המינימלי היה 6,000ש"ח וכי הגב' רוזנבאום קיבלה הנחה של 500ש"ח, ולכן צוין 5,500ש"ח (פרו', עמ' 8, ש' 11 - 13). מכאן ברור, שהמחיר לגב' רוזנבאום היה בעצם 6,000ש"ח, או, לאחר ההנחה - 5,500ש"ח, לא כולל מע"מ, ואותו מחיר (6,000ש"ח) בצירוף מע"מ, מסתכם ב-7,020ש"ח, כפי שאכן נכתב בהסכם האחר. שלישית, כדי להוכיח טענתה כי המלים "לא כולל מע"מ" הוספו במאוחר, יכולה היתה הנתבעת להציג את עותק ההסכם שבידיה, ולהראות "ברחל בתך הקטנה" כי בעותק זה המלים הללו אינן מופיעות. בפועל, היא לא הגישה לראיה את עותק ההסכם שבידיה. לטענתה, אין היא מוצאת אותו (אם כי היא מודה כי היה בידיה) (פרו', עמ' 24, ש' 4 - 17). אני מסכים לטענת ב"כ התובעת כי תמוה הדבר שהנתבעת, כאפוטרופוס עפ"י דין, "מאבדת" (לטענתה) את ההסכם המאד-חשוב שלפיו היא אמורה לשלם סכומים לא מבוטלים מדי חודש בחודשו לתובעת, ואשר היא אישית גם ערבה לתשלומם. רביעית, הנתבעת אמנם טוענת בעדותה כי "מה שמופיע בכתב יד לא היה כתוב בהתחלה בכלל" (פרו', עמ' 23, ש' 32), אולם בהמשך העידה רק כי איננה זוכרת שהתוספות הללו בכתב יד, היו בעת החתימה על ההסכם (פרו', עמ' 24, ש' 4, ש' 19). אכן, אין להלין על כך שאיננה זוכרת, שמונה שנים לאחר חתימת ההסכם, אם התוספת בכתב יד היתה או לא היתה. לא ניתן לצפות מאדם סביר לזכור פרט שכזה אחרי שמונה שנים. אולם העובדה שאין היא זוכרת, עובדה זו כשלעצמה אין די בה כדי לאיין את הרשום במסמך. ברוב המקרים, המסמך בכתב משקף את המציאות ו"זוכר" טוב יותר מזכרונו של האדם. חמישית, והעיקר, הכרטסת של התובעת מוכיחה, כי הנתבעת אף פעם לא שילמה לתובעת סכום של 5,500ש"ח לחודש. למן היום הראשון, התשלום, בפועל, היה בתוספת מע"מ (ובתוספת סכום נוסף עבור טיטולים ותרופות). כך, בחודש 10/00, החודש הראשון לשהותה של המנוחה בבית האבות, התשלום היה בסך 6,435ש"ח (שהם 5,500ש"ח בצירוף מע"מ). ומחודש 11/00 ואילך ועד חודש 5/02 התשלום החודשי עמד על סכום של 7,035ש"ח (שהם 5,500ש"ח, בצירוף 550ש"ח עבור טיטולים ותרופות, ובצירוף מע"מ). והחל מחודש 6/02 ועד חודש 2/03 עמד התשלום החודשי על סכום של 7,095ש"ח (משמע, שוב, הסכום בצירוף מע"מ ובצירוף טיטולים ותרופות. השינוי בסכום נובע כנראה משינוי בשיעור המע"מ). הנה כי כן, במשך 29 חודשים שילמה הנתבעת את הסכום הנקוב בהסכם בתוספת מע"מ (ובתוספת עבור טיטולים ותרופות). אני מתקשה לראות אפשרות, שאדם סביר כלשהו - בוודאי לא כאשר הוא ממלא תפקיד רשמי של אפוטרופוס עפ"י מינוי של ביהמ"ש - ישלם, משך למעלה משנתיים, תשלומים חודשיים העולים בהרבה על הסכומים שמוטל עליו לשלם לפי החוזה. הדבר פשוט אינו מתקבל על הדעת. הדבר מוכיח, לדעתי, יותר מכל דבר אחר, את טענת התובעת כי אכן הסכום המוסכם היה 5,500ש"ח בצירוף מע"מ, ככתוב בחוזה. אינני מקבל בענין זה את טענת הנתבעת כי "לא בדקה" (עמ' 24, ש' 14) האם התשלומים שהיא משלמת הם בהתאם לחוזה, שכן הדבר אינו סביר בעיניי, בפרט לא בהיותה אפוטרופסית עפ"י דין. וגם אם אניח שלא בדקה, הרי לפחות ביום חתימת החוזה, 5/10/00, היא חותמת על חוזה שבו נקוב הסכום 5,500ש"ח, אך משלמת, בפועל, בו ביום, סך של 6,435ש"ח. האם צריך "לבדוק" כדי לדעת ש-5,500ש"ח ו-6,435ש"ח אינם סכומים זהים? אין זאת אלא, שהיה ברור ונהיר לנתבעת כי הסכום בחוזה אינו כולל מע"מ, ועל כן לכל התשלומים ששילמה היא הוסיפה את המע"מ. גם תשובות כגון "הייתי תמימה. היא אמרה לי שצריך, אז שילמתי" (פרו', עמ' 25, ש' 4 - 5), או ששילמה מעל לסכום החוזי "כדי להבטיח אותה שתקבל את הטיפול הטוב ביותר" (עמ' 25, ש' 7) אינן נראות לי משכנעות, ואין בהן כדי להסביר מדוע שילמה, משך תקופה ארוכה, סכום של 1,500 - 1,600ש"ח יותר מהמגיע. מכל האמור לעיל, ובייחוד מן הנימוק שהבאתי אחרון, אני מקבל את טענת התובעת כי הכתוב בחוזה "לא כולל מע"מ" אכן משקף את שהוסכם בין הצדדים, ולא הוסף במאוחר ע"י מי מטעם התובעת. התוספת עבור טיטולים ותרופות מסקנתי דלעיל, כי התוספת הנ"ל בכתב יד לא הוספה ע"י התובעת במאוחר, אלא משקפת את שהוסכם בין הצדדים, ונכתב בהסכם במעמד חתימתו, מתייחסת כמובן גם לתוספת עבור טיטולים ותרופות, שכן, זו אותה תוספת. מדובר בכיתוב אחד, באותו מקום, ובאותו כתב יד: "לא כולל מע"מ, טיטולים, אמבולנסים, תרופות". טענת הנתבעת בסיכומיה בענין הטיטולים והתרופות איננה כי הכיתוב הזה הוסף בדיעבד, אלא כי התובעת לא הוכיחה את גובה הסכום המגיע לה עבור פריטים אלה. נטען גם, כי הגב' רוזנבאום, כאשר התקבלה לבית האבות, לא היתה סיעודית, ולא נזקקה לטיטולים, וכך אף במשך לפחות שנתיים מקבלתה (תצהיר הנתבעת, סעיף 9). בענין זה אני מעדיף את עדותו של מר אלי ליפ, מנהל התובעת, כי "היא היתה צריכה טיטולים מהיום הראשון" (פרו', עמ' 7, ש' 1, ש' 18 - 19). אני מעדיף את עדותו, משום שהיתה מהימנה בעיניי, ומשום שנתמכה בעדותה של האחות, אירינה מטוב, שטיפלה בעצמה באופן אישי במנוחה, ושאין לה כל ענין בתוצאות המשפט, ואף היא העידה כי הגב' רוזנבאום בקבלתה היתה במצב סיעודי מלא ונזקקה (בין היתר) לטיטולים (תצהירה, סעיף 5). וכך גם בחקירתה הנגדית: "....אני טיפלתי בפסיה, אני זוכרת אותה טוב מאד. ש. פסיה היתה צריכה חיתולים מהיום הראשון? ת. בטח. היא היתה זקוקה לעזרה מלאה. היא לא היתה הולכת לבד לשירותים. היא היתה סיעודית...." (פרו', עמ' 16, ש' 29 - 32). ובאשר לסכום המגיע עבור טיטולים ותרופות, נכון שלא הוצגו ע"י התובעת מסמכים, אך לא כל דבר ודבר חובה להוכיח במסמכים. כאשר נמסרת עדות, והעדות היא מהימנה, וגם הגיונית ומסתברת, וגם נתמכת בתשלומים שבוצעו בפועל לאורך זמן, די בכך לטעמי כדי להרים את נטל ההוכחה בתובענה אזרחית. מנהל התובעת מר ליפ העיד, בהיותו בעל ניסיון של 30 שנה בענף, כי יש להחליף טיטולים חמש פעמים ביממה, וכי המחיר לטיטול הוא 3ש"ח, שזה המחיר הסיטונאי שבו הוא רוכש את הטיטולים. מדובר אם כן בסך של 15ש"ח ליום, ובסה"כ 450ש"ח לחודש. ובענין התרופות הוא העיד כי היה עליה לשלם סך 100ש"ח לחודש, כאשר בפועל, לדבריו, הגב' רוזנבאום צרכה תרופות בסכום גבוה מזה (פרו', עמ' 7, ש' 12 - 14, ש' 22 - 24). כאמור לעיל, עדות זו נתמכת בתשלומים שבוצעו ע"י הנתבעת בפועל לאורך זמן. הנתבעת רק בחודש הראשון שילמה סך של 5,500ש"ח בצירוף מע"מ. למן החודש השני ואילך היא שילמה בפועל מדי חודש בחודשו סך של 7,035ש"ח, ואח"כ סך של 7,095ש"ח, דבר המוכיח כי אכן היתה תוספת קבועה עבור טיטולים ותרופות, וכי הנתבעת ידעה את סכום התוספת, וגם הסכימה לו. ההסכמה בדבר 6,000ש"ח לחודש המחלוקת הבאה היא בשאלה כמה היה סכום החיוב החודשי המוסכם, החל משנת 2003 ואילך. הנתבעת העידה כי הגב' רוזנבאום התקשתה לעמוד בתשלומים, שעמדו כפי שהראיתי על כ-7,000ש"ח לחודש, וכי הנתבעת הודיעה שהיא תיאלץ להעביר אותה לבית אבות חלופי. לפיכך הושג סיכום על 6,000ש"ח לחודש (כולל הכל)(פרו', עמ' 22, ש' 9 - 11), וזה אכן הסכום ששולם משלב זה ואילך, מדי חודש בחודשו, כפי שגם עולה מן הכרטסת של התובעת. מנהל התובעת מר אלי ליפ מאשר שהיתה הסכמה על סכום של 6,000ש"ח, אך טוען כי היתה זו הסכמה זמנית בלבד, עד אשר תיפתח הכספת השמורה לגב' רוזנבאום בבנק, ואזי היא תשלים את ההפרשים (פרו', עמ' 11 ש' 15 - 18, עמ' 12 ש' 30 - 31, עמ' 13 ש' 7 - 10). אינני מקבל את טענת התובעת כאילו ההסכמה בדבר 6,000ש"ח לחודש היתה הסכמה "זמנית". ראשית, משום שטענה זו לא נטענה מעולם, ע"י התובעת, לא בכתב התביעה המקורי, ולא בכתב התביעה המתוקן, ולא בתצהירי העדות הראשית מטעמה, והועלתה לראשונה רק בחקירתו הנגדית של מר ליפ. ויודגש כי הנתבעת העלתה את הטענה כי הוסכם על סך 6,000ש"ח, כולל הכל, כבר במכתבו של עו"ד מאירי מטעמה, מיום 22/12/05, ואח"כ בכתב ההגנה המקורי (בהיותה עדיין בלתי מיוצגת) מיום 25/2/07, ואח"כ בתצהיר הרשות להתגונן מיום 11/9/07. ניתן היה, לכן, לצפות כי התובעת תגיב ותתייחס לטענה זו, ותאמר כי הסיכום בדבר 6,000ש"ח לחודש היה זמני. בפועל, אין כל אמירה כזאת מטעם התובעת בכתבי הטענות ובתצהירים מטעמה, והדבר אומר דרשני. שנית, די לעיין בחשבוניות נ/1, נ/3 כדי להיווכח כי החיוב החודשי המוסכם אכן היה (בתקופה זו) בסך של 6,000ש"ח לחודש. שלישית, אין כל הוכחה לטענתו של מר אלי ליפ כי ההפחתה ל-6,000ש"ח לחודש, היתה זמנית בלבד. בענין זה אני מעדיף את עדותה המהימנה של הנתבעת כי הוסכם להפחית את החיוב החודשי לסכום של 6,000ש"ח, וכי הפחתה זו לא היתה זמנית, ונעשתה ללא כל קשר לכספים של המנוחה בכספת (פרו', עמ' 22, ש' 21 - 32). כהערה כללית בנושא המהימנות אציין, כי נכונה טענת ב"כ הנתבעת בסיכומיו (עמ' 10), שהתובעת "נתפסה" במספר עניינים, לא שוליים, שבהם נתגלתה גירסתה כבלתי מהימנה. כך, למשל, הגישה התובעת את תביעתה זו בסכום של 128,558ש"ח ורק לאחר חקירה נגדית נמרצת, תוך הצגת מסמכים שלא גולו על ידה, נאלצה להודות כי החוב הנכון (לשיטתה) נמוך ב-43,400ש"ח מסכום התביעה. או למשל ענין התשלום של 575ש"ח שנדרשה הגב' רוזנבאום לשלם, לדברי אלי ליפ, עבור רופא שהובא מבחוץ (פרו' עמ' 14), שעה שהאחות אירינה מטוב העידה כי "הרופאה שלנו שעבדה אצלנו בבית אבות עשתה את זה" (פרו', עמ' 16, ש' 25 - 26). ואם כך הדבר, על מה ולמה גבתה התובעת סך 575ש"ח? וענין נוסף: הטענה כי הסיכום על 6,000ש"ח היה זמני, טענה שלא נזכרה ע"י התובעת בשום שלב עד לחקירתו הנגדית של מר ליפ. רק כאשר הוצגו בפניו חשבוניות, והוא נאלץ להסביר כיצד זה החיוב החודשי הוא בסך של 6,000ש"ח, "נזכר" לפתע כי אכן הסיכום היה 6,000ש"ח, אלא שסיכום זה היה (לטענתו) זמני. לסיכום אני קובע כי אכן היה סיכום על תשלום חודשי של 6,000ש"ח, וכי סיכום זה לא היה "זמני", כטענת התובעת. ממתי התחילו התשלומים בסך 6,000ש"ח לחודש? התובעת בסיכומיה (סע' 28) מאשרת כי הדבר התחיל מחודש 11/03. אולם נראה לי, לפי הכרטסת של התובעת, כי כבר מחודש 9/03 עמדו התשלומים החודשיים על סך של 6,000ש"ח. טענת עיכוב בהעברה לבית אבות אחר טענתה האחרונה של הנתבעת היא כי יש "לבטל" את כל החיוב לשנת 2005, בסך של 84,824ש"ח, משום שבשנה זו היא ביקשה להעביר את הגב' רוזנבאום לבית אבות אחר, אולם ההעברה התעכבה בשל מחדלה של התובעת, אשר סירבה ליתן דו"ח סוציאלי ורפואי, דבר שהיה תנאי של משרד הבריאות לצורך ביצוע ההעברה. לבסוף, רק לאחר שהנתבעת שילמה סך 575ש"ח הסכימה התובעת להוציא דו"ח רפואי, והנתבעת העבירה את הגב' רוזנבאום לבית אבות של משרד הבריאות. לפי הטענה, לא היה מקום לאותה דרישה כספית של 575ש"ח, שכן רופא מקומי, של בית האבות, הוא שערך את הדו"ח הרפואי, ועל כן זה לא היה אמור להיות כרוך בתשלום. אינני סבור כי הנתבעת הוכיחה טענתה כי התובעת עיכבה את העברתה של הגב' רוזנבאום לבית אבות אחר. הטענה גם אינה הגיונית, שהרי התובעת היא זו שדרשה כי הגב' רוזנבאום תועבר לבית אבות אחר (בשל חוסר יכולתה לעמוד בתשלומים). כיצד ניתן לטעון כי התובעת מנעה או "משכה זמן" בהעברתה של הגב' רוזנבאום לבית אבות אחר? הרי היה זה בראש ובראשונה אינטרס של התובעת. אין לתובעת כל ענין שההעברה תתעכב משך חודשים רבים, ובינתיים החוב תופח והולך, ומי לידיה יתקע כי תוכל בסופו של יום לגבותו? גם מהעדויות לא עולה כי התובעת עיכבה את הטיפול בהעברה לבית אבות אחר. להיפך, הנתבעת העידה כי מנהל בית האבות פנה אליה "ואמר תשמעי אם את רוצה להעביר אותה דרך משרד הבריאות, אלי אמר לי שהוא יעזור לך לעשות את זה הרבה יותר מהר" (פרו', עמ' 26, ש' 7 - 8). "הוא אמר לי שהוא יעזור לי להביא אותה לבית אבות של משרד הבריאות בלי כל הפרוצדורה הזאת. הוא לקח אותי לבית אבות ביד אליהו, שם החתימו אותי על טפסים, כדי לזרז את העברתה לאותו מוסד" (עמ' 29, ש' 11 - 13). הנה כי כן, הנתבעת מעידה על רצונם הטוב ופעולותיהם של מנהלי התובעת להעברתה בכל ההקדם לבית אבות בחסות משרד הבריאות. מדוע בכל אופן נמשך הענין זמן רב? אומר אלי ליפ כי הענין נמשך משום ש"היא היתה אמורה להביא מסמכים של רופא משפחה, והכנסות של הקשיש, דו"ח סוציאלי של הכנסות. משום מה פה זה נעצר מבחינתה..... לגבי דו"ח הכנסות, היא לא הביאה, ובזה נעצר הסיפור, וזה דבר שלא תלוי בי" (עמ' 14, ש' 3 - 7). הנתבעת אמנם טענה בעדותה כי היא אכן הביאה את המסמכים לגבי הכנסותיה של הגב' רוזנבאום (עמ' 29, ש' 14 - 16), אך מיד לאחר מכן, כשנשאלה שוב האם המציאה את הדו"חות הכספיים, תשובתה היא: "יכול להיות שכן. לא יודעת. התחלתי לטפל בזה" (עמ' 29, ש' 18). בתשובתה זו היא מאשרת את גירסתו של אלי ליפ כי לא הומצא "דו"ח סוציאלי של הכנסות", וכי זה מה שעצר או עיכב את תהליך ההעברה לבית אבות אחר. ניתן גם להבין מדוע הנתבעת ככל הנראה לא יכולה היתה לטפל בעניינים אלה, שכן לדבריה היו לה בעיות קשות בבית באותה תקופה (עמ' 26, ש' 9), וכוונתה לכך שבן זוגה לחיים היה אז חולה במחלה סופנית, דבר שמן הסתם גזל את מרבית זמנה (סע' 14 לתצהירה). אוסיף כי, אם וככל שהטענה העולה בסיכומי הנתבעת (עמ' 9) היא, שדרישת התובעת לשלם סך 575ש"ח עבור דו"ח רפואי, דרישה שלטענת הנתבעת היתה לא מוצדקת, היא היא שעיכבה את המעבר לבית אבות אחר, הרי שאני דוחה טענה זו מכל וכל. לא ניתן הרי לטעון ברצינות כי בשל דרישה לא מוצדקת לשלם סך 575ש"ח, התעכבה ההעברה למקום אחר, עיכוב אשר "מחירו" יקר ביותר, והסתכם בסופו של דבר בסכום של כ-84,000ש"ח(!). הרי הנתבעת יודעת את "מחיר" העיכוב, ויודעת שמחיר זה מצטבר והולך, ובכל זאת היא מאפשרת לחוב (שהיא ערבה לו) לתפוח, בשל סירובה לשלם סך 575ש"ח? הדבר בלתי מתקבל על הדעת בעליל, ואם זו טענתה של הנתבעת, הרי שהיא נדחית כאמור מכל וכל. לצורך חישוב הסכום המגיע לתובעת, אפנה לסעיף 5 לכתב התביעה המתוקן. סה"כ הסכום המגיע בגין שנת 2000 - 21,417ש"ח בגין שנת 2001 - 85,668ש"ח בגין שנת 2002 - 85,668ש"ח חמשה חודשים בשנת 2003 X 7,139ש"ח - 35,695ש"ח בארבעת החודשים האחרונים בשנת 2003 הסכום היה 6,000ש"ח לחודש (ר' פיסקה 19 לעיל) - 24,000ש"ח בגין שנת 2004 X 6,000ש"ח - 72,000ש"ח בגין 11 חודשים בשנת 2005 X 6,000ש"ח (הואיל והמנוחה עזבה בתחילת 12/05) - 66,000ש"ח --------- סה"כ - 390,448ש"ח שולם - 298,338ש"ח שולם בנוסף - 43,400ש"ח --------- יתרת החוב - 48,710ש"ח יצוין כי הסכום שהגעתי אליו הינו נמוך מסכום החוב שעו"ד מאירי בשם הנתבעת הודה בו, במכתבו מיום 22/12/05. לסיכום, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך 48,710ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, 7/1/07, ועד התשלום בפועל, ובתוספת הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 6,000ש"ח בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. רפואהערבותבית אבות