קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הכרה בפגיעה נפשית בגלל פיטורים כתאונת עבודה: השופט יגאל פליטמן 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (השופטת מיכל פריימן; בל 4852/04) , בו נדחתה טענת המערער להכיר בפגיעה נפשית כתאונת עבודה. 2. המערער "עבד בתנובה שנים ארוכות והתקדם לתפקיד מנהל מחסן הפצה צפון" (סעיף 2 לפסק דינו של בית הדין האזורי). 3. לגרסת המערער, "בחודש 9/01 התקיים טרם הרמת כוסית לכבוד ראש השנה. לטקס הוזמנו כל העובדים והמנהלים. בשל סכסוך עבודה, הודיע ועד העובדים כי יש להחרים את הטקס. אף התובע בחר שלא ליטול חלק בטקס זה. לטענתו, כתוצאה מכך, גער בו מנהלו הישיר - מנהל המרחב מר צבי רוזנברג, והודיע לו, כי ידאג לכך שהתובע לא יקבל בונוס שבכוונת החברה היה להעניק לו וכן כי ידאג לכך שהתובע לא ימשיך לעבוד בתנובה. עם זאת, העניינים חזרו למסלולם, עד כי בחודש ינואר 2002 הודיע מר רוזנברג לתובע לפתע, כי בכוונת ההנהלה לפטרו בשל משבר אמון. "משבר אמון" זה הינו, לגרסת התובע, אי התייצבותו לטקס הרמת הכוסית בערב ראש השנה. לטענת התובע, ההודעה על פיטוריו מיום 27.1.02 נפלה עליו כרעם ביום בהיר, והיא שהובילה לפגיעה במצבו הנפשי". (סעיף 3 לפסק האזורי). 4. לגרסת המוסד "לא הוכח כל אירוע חריג בחודש 1/02. במשך תקופה ארוכה היו תלונות ושיחות עם התובע על תיפקוד לקוי והתובע נדרש לשפר תיפקודו. בהמשך, אכן נעשה ניסיון למצוא לתובע עבודה מתאימה ומשניסיון זה לא צלח, פוטר התובע בחודש 8/02. אין כל קשר בין הרמת הכוסית ב-9.01 לבין הפיטורים ב-8.02. כבר מ-3.01 נערכו עם התובע שיחות בקשר לתיפקוד לקוי שלו כמנהל מחסן ההפצה. בהתערבות ועד העובדים נעשו ניסיונות להעסקת התובע תוך התחייבות שלו לשוב לעבודה סדירה, התחייבות בה לא עמד. רק אז הודע לתובע על כוונה לפטרו, כוונה שיצאה לפועל רק ב-8.02. הנתבע מבקש, כי התביעה תדחה כבר בשלב העובדתי" (סעיף 4 לפסק האזורי). 5. בית הדין קמא קבע בפסק דינו, כי "לאחר ששקלנו ראיות הצדדים שהובאו בפנינו לא שוכנענו בקיום של אירוע חריג ביום 27.1.02", באשר "איננו מקבלים גרסת התובע, כי ביום 27.1.02 הודע לו על כוונה לפטרו באופן פתאומי ומבלי שלהודעה זו קדמה נורית אזהרה... מקבלים אנו את הגרסה, כי לאחר חוסר שביעות רצון מתמשך מתיפקוד התובע ולאחר שיחות בעניין זה, הודע לתובע, כי לא יוכל להמשיך ונשקלת האפשרות להעבירו מתפקידו. ההודעה שלא הייתה ודאית באותו השלב והתובע אף לא פנה לסיוע ועד העובדים בגינה, אינה מהווה בנסיבות העניין אירוע פתאומי חריג, מה גם שלתובע עבר של טיפול נפשי קודם לתאונה הנטענת. אשר על כן, נדחית התביעה בשלב העובדתי". (סעיפים 5, 10 ו-13 לפסק האזורי). 6. המערער ערער על פסק הדין ועיקר טיעוני היה, כי "מיום האירוע של הרמת הכוסית בספטמבר 2001 וכן מיום 27.1.02 אשר הינו היום בו התקיים האירוע החריג, ואילך, החיים שלו בתנובה השתנו". על כן יש להכיר בהודעת הפיטורים מיום 27.1.02 כאירוע חריג המצדיק "השבת התיק הנדון לבית הדין האזורי בחיפה לשם השלמת ההליכים לרבות מינוי מומחה רפואי". 7. המוסד טען מאידך, כי אין להתערב בפסק דינו של בית הדין קמא ובקביעותיו העובדתיות לפיהן "לא הוכח כל אירוע חריג במשמעו בחוק בחודש ינואר 2002". 8. במהלך הדיון בפנינו, מיום 15.1.09, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה עניינו של המערער יוחזר לבית הדין האזורי למינוי מומחה רפואי שיקבע את הקשר הסיבתי בין הפיטורין לבין החמרת המצב הנפשי בעטיו. אשר לדעתנו 9. התביעה שלפנינו עניינה הכרה כתאונת עבודה בפגיעה הנפשית שנגרמה למערער ותשלום דמי פגיעה בעטייה. עיון בחומר הרפואי מעלה, כי מאז חודש 11.2.02 ואילך ניתנו למערער תעודות מחלה לתקופות שונות, בין השאר בשל מתח נפשי מלווה בלחץ דם גבוה ותגובות חרדה ודאגה. 10. את אותה פגיעה נפשית ניתן לקשור לאירוע מיום 27.1.02, בו הודיע למערער הממונה עליו - צביקה רוזנברג, מנהל מרחב צפון, כי: "בשנה האחרונה קיימנו מספר שיחות בהן הבהרתי לך, כי אינני מרוצה מצורת תיפקודך, כמנהל מחלקת הפצה, למרות שיחותנו לא חל שינוי לטובה, המצב נעשה יותר גרוע והתחלת להופיע לעבודה בשעות מאוחרות, לא מקובלות, תוך התעלמות מוחלטת מהנהלת הסניף. נפגשתי איתך ביום 27.1.02 הודעתי לך, כי במצב שנוצר אינך יכול להמשיך בתפקידך כמנהל מחסן הפצה. לבקשת ועד העובדים הסכמתי לתת לך הזדמנות נוספת להמשיך בתפקידך כמנהל מחלקת הפצה בתנאים הבאים:..." (מכתב מיום 14.3.02). אין הודעה על תיפקוד לקוי בעבר דומה למימושה בהודעה על הדחה מתפקיד. על כן האירוע מיום 27.1.02 צריך להחשב כאירוע בעבודה שניתן לקושרו לפגיעה הנפשית (להלן - האירוע בעבודה). 11. לעניין אירוע בעבודה אותו ניתן לקשור לפגיעה הנפשית, אזי אין צורך בהוכחת אירוע חריג דווקא. "לעניין זה די באירוע מיוחד בעבודה השונה מפעולת יום יום רגילה. מן הבחינה המשפטית טיב האירוע החיצוני נקבע על פי המבחן הרפואי. על פי אותו מבחן אין הכרח שהאירוע החיצוני הגורם לפגיעה נפשית לאירוע חריג ייחשב כפי שנקבע לגבי אוטם שריר הלב על סמך המבחן הרפואי של "האירוע החריג". ודי שאירוע בעבודה יגרום לתקופת אי כושר המזכה בדמי פגיעה, גם אם מדובר בהחמרה זמנית, כדי שתאונה תוכר כתאונת עבודה. השאלה אם נותרה נכות עקב אותה החמרה הינה שאלה שעל הוועדה הרפואית להידרש לה לאחר שהוגשה תביעה לגמלת נכות ולא פקיד התביעות בתביעה להכרה בפגיעה נפשית כתאונת עבודה". (עב"ל 407/07 בן דוד - המוסד ). 12. לאור האמור, אין לומר כי המערער סבל ממתח מתמשך באופן שאינו מאפשר לבודד כאירוע נפרד (כלומר אירוע השונה מפעולת יום יום רגילה) את האירוע המיוחד מיום 27.1.02, בו הודע לו על הדחתו מתפקידו. והעובדה, כי המערער טופל נפשית בעברו עדיין אינה שוללת אפשרות קיום קשר סיבתי בין אותו אירוע בעבודה להחמרה במצב הנפשי, שבעטיו ניתנו למערער תעודות המחלה ושבעטיו אפשר שיהיה זכאי לגימלת נכות זמנית, ככל שהאירוע מיום 27.1.02 - יוכר כתאונת עבודה. 13. סוף דבר דין הערעור להתקבל, ללא צו להוצאות. בית הדין האזורי אליו מוחזר התיק, יקבע את עובדות המקרה על סמך המפורט לעיל וימנה מומחה יועץ רפואי. המומחה יישאל בנוגע לקשר הסיבתי בין האירוע בעבודה מיום 27.1.02 לבין ההחמרה במצבו הנפשי של המערער ותעודות המחלה שניתנו לו.פיטורים