קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פגיעה נפשית עקב אירוע מוחי בעבודה: השופטת רונית רוזנפלד בית הדין האזורי בחיפה (השופטת מ. אריסון-חילו; ב.ל 3638/02) , קיבל את תביעת המערער להכרה באירוע מוחי שבו לקה ביום 25.7.01, בעקבות אירוע חריג שאירע לו בעבודה באותו יום, ובמצבו הנפשי, כתאונה בעבודה. עם זאת, דחה בית הדין את תביעת המערער להכיר באירועים מוחיים בהם לקה במועדים מאוחרים כקשורים באותו אירוע חריג, וכחלק מן התאונה שהוכרה. על כך שלא הוכרו האירועים המוחיים המאוחרים כאמור, הגיש המערער את הערעור שלפנינו. הרקע העובדתי, כפי שעולה מפסק דינו של בית הדין האזורי ומכלל החומר שבתיק הוא כדלקמן: א. המערער, יליד שנת 1956, עבד בהנכ"ל (מפעל תע"ש). מתחילת עבודתו התגלעו סכסוכים בינו לבין הממונה עליו, כתוצאה ממה שנראה היה בעיני המערער חוסר יציבות של הממונה ודרישות לא סבירות מצידו. עקב כך ביקש המערער לעבור למחלקה אחרת, ואף הבין כי יש נטייה להיענות לבקשתו. ביום 25.7.01 התבשר המערער על ידי מנהל המפעל כי הוא לא יועבר למחלקה אחרת. לאחר קבלת הבשורה חש המערער שלא בטוב והובהל לבית החולים, שם אובחן כי עבר אירוע מוחי (להלן: האירוע המוחי הראשון). ב. ביום 31.8.01 וביום 18.1.02 לקה המערער באירועים מוחיים נוספים (להלן גם: האירועים המוחיים המאוחרים). ג. המערער קיבל תעודות מחלה למשך תקופה בת 180 ימים, עד ליום 25.1.02. ד. ביום 7.11.2002 אושפז המערער במחלקה פסיכיאטרית בבי"ח טירת הכרמל, עקב מצב נפשי לקוי. ה. המערער הגיש למשיב (להלן: המוסד לביטוח לאומי או המוסד) תביעה להכרה בשלושת האירועים המוחיים בהם לקה כ"תאונה בעבודה". תביעתו נדחתה על ידי המוסד. ההליך בבית הדין האזורי ופסק הדין 3. כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי הגיש המערער את תביעתו לבית הדין האזורי, להכרה באירועים המוחיים שבהם לקה כ"תאונה בעבודה". לטענתו, "ההודעה מיום 25.7.01 הביאה לידי "מצב דחק חריף" וגרמה לאירועים המוחיים ...". בית הדין האזורי התבקש לקבוע כי "האוטמים המוחיים כפי שאירעו לו ביום 25.7.01 ובסמוך לאחר מכן הינו תוצאת אירוע תאונתי שאירעה לתובע תוך כדי ועקב העבודה". 4. במהלך הדיון בבית הדין האזורי הודיע המוסד על הסכמתו לכך שלמערער אירע אירוע חריג בעבודתו ביום 25.7.01. משנותרה במחלוקת השאלה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין האירוע החריג לבין האירועים המוחיים בהם לקה המערער, הוסכם כי בית הדין ימנה מומחה יועץ רפואי בתחום הנוירולוגיה, על מנת שיחווה דעתו בשאלה בדבר הקשר הסיבתי שבין שלושת האירועים המוחיים לבין האירוע החריג שאירע למערער בעבודה. בשלב מאוחר יותר של הדיון אף הוסכם על מינוי מומחה יועץ רפואי בתחום הפסיכיאטריה, על מנת שיחווה דעתו בשאלה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין מצבו הנפשי של המערער לבין האירוע החריג שאירע לו בעבודה. 5. בית הדין מינה את המומחה היועץ הרפואי מתחום הנוירולוגיה פרופ' עודד אברמסקי למתן חוות דעתו בדבר הקשר הסיבתי בין האירועים המוחיים שבהם לקה המערער לבין העבודה. פרופ' אברמסקי קבע בחוות דעתו כי קיים קשר סיבתי בין האירוע החריג שארע בעבודה לבין האירוע המוחי הראשון שבו לקה המערער. פרופ' אברמסקי דחה כל אפשרות לקיומו של קשר סיבתי, בין קשר ישיר, בין קשר עקיף, בין שני האירועים המוחיים המאוחרים מיום 31.8.01 ומיום 17.1.02 לבין האירוע בעבודה. פרופ' אברמסקי קבע עוד כי אין כל קשר סיבתי בין האירועים המוחיים המאוחרים לבין האירוע המוחי הראשון. באשר לתקופת אי הכושר - פרופ' אברמסקי סבור היה כי התופעות הנוירולוגיות מהן סבל המערער ביום 25.7.01 היו קלות מאוד וחולפות. על כן, להערכתו "היה אי כושר במשך יומיים ולאחר מכן רק אי כושר חלקי למספר ימים בלבד". עם זאת הציע לקבוע "לפי בית הלל ולאשר ימי המחלה שהוכרו שכן אין להאשימו אם רופאים אישרו ימי מחלה. אבל האישורים יכולים להיות רק עד 31.8.01". 6. בית הדין מינה את המומחה היועץ הרפואי מתחום הפסיכיאטריה, פרופ' רוברטו מסטר, למתן חוות דעת בשאלת קיומו של קשר סיבתי בין האירוע בעבודה לבין הליקוי הנפשי ממנו סובל המערער. על פי חוות דעתו של פרופ' מסטר, המערער לוקה ב"הפרעת מזג אורגנית מסוג דיכאון", אשר פרצה על רקע שני גורמים שפעלו בו זמנית, והם: האירוע החריג שאירע בעבודתו ביום 25.7.01 ודאגה לבריאותו הגופנית אשר החלה להתדרדר עקב סידרת אירועים מוחיים שפגעו בצורה הולכת ומחמירה ביכולותיו השונות. המומחה קבע כי האירוע החריג בעבודה היווה גורם משמעותי לליקוי הנפשי. 7. לאור חוות הדעת של המומחים, הודיע המוסד לבית הדין על הסכמתו להכיר באירוע המוחי הראשון ובליקוי הנפשי ממנו סובל המערער כ"תאונה בעבודה". בהמשך לכך, קיבל בית הדין האזורי את תביעתו של המערער להכרה באירוע המוחי שאירע לו ביום 25.7.01, וכן במצבו הנפשי כ"תאונה בעבודה". בהסתמכו על חוות דעתו של המומחה היועץ הרפואי פרופ' אברמסקי דחה בית הדין את התביעה להכרה בשני האירועים המוחיים המאוחרים כקשורים בקשר סיבתי עם האירוע שאירע למערער בעבודה. בית הדין קבע כי תקופת אי הכושר של המערער בגין "התאונה בעבודה" הינה מיום 25.7.01 ועד יום 31.8.01. כאמור, על דחיית התביעה, ככל שהיא מתייחסת להכרה באירועים המוחיים המאוחרים כ"תאונה בעבודה", הגיש המערער את הערעור שבפנינו. הערעור 8. במסגרת דיון "קדם ערעור" שקוים בערעור הודיעו הצדדים על הסכמתם כי טענות המערער שבכתב הערעור וכן טיעוני הצדדים כפי שנרשמו במסגרת דיון ה"קדם ערעור", כמו גם סיכומים שהגישו הצדדים בכתב, ישמשו כסיכומים בכתב, וכי המותב ייתן את פסק דינו על יסוד הסיכומים בכתב. 9. בערעורו מלין המערער כנגד דחיית תביעתו להכרה באירועים המוחיים המאוחרים ככאלה הנובעים מתאונת העבודה. לטענתו, היה על בית הדין לקבוע, על סמך קביעותיו של פרופ' מסטר, כי המערער היה נתון במצב של "עקה" בסמוך לפני קרות האירועים המוחיים המאוחרים, אשר נבע מהאירוע החריג בעבודה ומהאירוע המוחי הראשון, ועל כן היה מקום להכיר באירועים המוחיים המאוחרים כתאונת עבודה. כמו כן טוען המערער כי כפועל יוצא מכך, היה מקום לאשר את מלוא תקופת המחלה בת 180 יום, כתקופת אי כושר. 10. המוסד לביטוח לאומי טוען מנגד, כי יש להותיר את פסק דינו של בית הדין האזורי על כנו. לטענתו, פסק הדין מנומק היטב ומבוסס על מסקנותיהם של שני המומחים שמונו מטעמו. לטענת המוסד, האירועים המוחיים המאוחרים הם תוצאה של גורמי סיכון אחרים אצל המערער, כעולה מחוות דעתו של פרופ' אברמסקי. דיון והכרעה 11. לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו ולטענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל בחלקו, והכל כפי שיבואר ויפורט להלן. 12. פרופ' אברמסקי מצא בחוות דעתו כי יש קשר סיבתי בין "התופעה הנוירולוגית" כלשונו, שארעה למערער ביום 25.7.01 לבין האירוע החריג שאירע לו בעבודה. תקופת אי הכושר שנמצאה מתאימה בעיניו לאותה "תופעה נוירולוגית" הייתה בת יומיים, ולאחר מכן, תקופת אי כושר חלקי בת מספר ימים בלבד. עם זאת, משאושרו למערער ימי מחלה לתקופה ארוכה יותר, מצא פרופ' אברמסקי לנכון להמליץ על אישור תקופת מחלה, כך שתקופת אי הכושר תסתיים ביום 31.8.01, הוא המועד בו לקה המערער באירוע המוחי השני. על קביעות אלה של פרופ' אברמסקי ככל שהן מתייחסות לאירוע המוחי הראשון, אין חולק. פרופ' אברמסקי קבע עוד ובאופן חד משמעי, כי לא ניתן לומר כי האירוע החריג בעבודה ביום 25.7.01, החיש את בואם של ה- CVA ביום 31.8.01 וביום 18.1.02. לשיטתו של פרופ' אברמסקי, "כעס חריף" היה יכול לגרום לתופעה המוחית הראשונה ולא לתופעות המוחיות שלאחר מכן. בהתייחס למסכת העובדתית כפי שפרש לפניו בית הדין האזורי, קבע המומחה כי לא היה אירוע של "עקה" בסמוך לפני שני האירועים המוחיים המאוחרים. כזה היה רק ביום 25.7.01. לדעתו של פרופ' אברמסקי, את האירועים המוחיים המאוחרים לא ניתן לקשור לאירוע החריג שאירע למערער בעבודה ביום 25.7.01. דומה, כי על קביעה זו של פרופ' אברמסקי בדבר העדר קשר ישיר בין האירוע החריג בעבודה כשלעצמו, לבין האירועים המוחיים המאוחרים, גם כן אין חולק. ולמען הסר ספק, אפילו טוען המערער לקיומו של קשר ישיר כזה - אנו לא מצאנו טעות בפסק דינו של בית הדין האזורי שהסתמך על חוות דעתו של פרופ' אברמסקי לעניין זה, בדחותו אפשרות לקיומו של קשר סיבתי ישיר כזה. מטבע הדברים, אף פרופ' מסטר המומחה מתחום הפסיכיאטריה, לא חיווה דעתו בדבר קיומו של קשר סיבתי ישיר כזה, בין האירוע החריג בעבודה כשלעצמו, לבין בואם של האירועים המוחיים המאוחרים. 13. לפי העולה מכתב הערעור, טענות המערער מופנות בעיקרו של דבר כנגד קביעות המומחה השוללות מכל וכל קיומו של קשר סיבתי עקיף, מסוג של "פגיעה נגזרת", בין האירוע בעבודה לבין האירועים המוחיים המאוחרים. לשיטתו של המערער, יש לראות את האירוע המוחי הראשון כ"גורם עקה חריף" שגרם לבואם של האירועים המוחיים המאוחרים, ומצבו הנפשי של המערער הינו גורם רב משמעות לבואם של האירועים המוחיים שלאחר מכן. 14. בקשר לאמור יודגש כי בירור קיומו של קשר סיבתי מן הסוג הנטען, בהתייחס לפגיעה חדשה שהיא בעצם "נגזרת" מפגיעה "ראשונית" המוכרת כתאונה בעבודה, והיא באה לעולם לאחר תום תקופת אי הכושר בגינם זכאי המבוטח לדמי פגיעה בגין הפגיעה הראשונית, נתון לסמכותה של הוועדה הרפואית. בירור קיומו של קשר סיבתי בהתייחס לפגיעה חדשה כאמור, אינו נמצא בתחום סמכותו של פקיד התביעות, ובית הדין הנכנס בנעליו, במסגרת ביקורת שיפוטית על החלטתו. בקשר לאמור נזכיר, כי בבוא פקיד התביעות, כמו גם בית הדין, להכריע בשאלה אם יש להכיר בפלוני כמי שנפגע ב"תאונת עבודה", עליו לבחון אם התקיימו שלושה משתנים: "אירוע חיצוני בעבודה, חבלה או נזק המתרחש פתאומית (להבדיל ממצב תחלואתי) וקשר סיבתי בין השניים" [עב"ל 171/06 מנחם זיטלני - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, , 19.2.07); דב"ע נב/ 88-0 קופטי כמאל - המוסד לביטוח לאומי, דב"ע כט (1) 169 (21.9.95), להלן: עניין קופטי כמאל]. מסגרת הסמכות של הועדה הרפואית קבועה בהוראת סעיף 118 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה- 1995 (להלן: החוק), הוועדה הרפואית היא המוסמכת לקבוע את דרגת נכותו הרפואית של המבוטח - אם היא "נובעת מהפגיעה בעבודה, ובאיזו מידה" [דב"ע נב/0-27 יצחק מזרחי - המוסד לביטוח לאומי (30.8.92); דב"ע 01-2/98 באלי - המוסד לביטוח לאומי פד"ע לג' (1999) 284, 288; עב"ל 472/07 ביטרן - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, , 18.1.09)]. אך מובן הדבר כי הסמכות לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין אירוע שהוכר כתאונה בעבודה לבין ליקויים רפואיים שהופיעו בשלבים מאוחרים יותר, נתונה לוועדה הרפואית (ראו לצורך השוואה פסק הדין בעניין כמאל קופטי). 15. נמצא איפוא, שככל שפקיד התביעות או בית הדין הכירו בפגיעה שנפגע מבוטח כתאונה בעבודה, הוועדה הרפואית היא המוסמכת לבחון קיומו של קשר סיבתי בין הפגיעה שהוכרה כתאונה בעבודה, לבין נזק רפואי שארע למבוטח בשלב מאוחר יותר, לאחר תום תקופת אי הכושר. ויובהר, פעולת הוועדה כמתואר, דומה במהותה לבחינה שבוחנת הוועדה הרפואית את מצבו של מבוטח הטוען ל"החמרה" במצבו הרפואי בקשר לתאונת עבודה. עם זאת, ושלא כמו בבירור מצבו של המבוטח בקשר ל"החמרה", בשלב זה של הדיון, בבחינת אותה פגיעה "נגזרת", על הועדה לקבוע מהי דרגת נכותו הרפואית של המערער כתוצאה מתאונת העבודה כקביעה ראשונית. 16. כאמור, טענת המערער הינה בעיקרו של דבר, לקיומו של קשר סיבתי בין האירוע המוחי הראשון שבו לקה ומצבו הנפשי שהוא תוצאה של אותו אירוע, לאירועים המוחיים שבאו בעקבותיו. משהאירוע המוחי הראשון, כמו גם מצבו הנפשי של המערער הוכרו כתאונה בעבודה, כי אז מדובר בטענה למצב רפואי שהוא מעין "פגיעה נגזרת" מן האירוע שהוכר כתאונה בעבודה. ויודגש - במקרה שלפנינו מדובר לכאורה בשלוש פגיעות גופניות שהמערער טוען לקיומו של קשר ביניהן. הפגיעה הראשונה בלבד הופיעה בסמוך לאירוע החריג שאירע למערער בעבודה. האירוע המוחי השני הופיע לאחר תום תקופת אי הכושר, שנקבעה על פי המלצת המומחה כך, שאין היא כוללת את מועד התרחשותו של האירוע המוחי השני. בירור הקשר הסיבתי בנסיבות כגון אלה נתון, לפי הוראת סעיף 118 לחוק והפסיקה כפי שפירשה אותו, לוועדה הרפואית, ולא לפקיד התביעות. 17. באשר לתקופת אי הכושר שאושרה למערער- כאמור, אושרה למערער תקופת אי כושר בת כחמישה שבועות, עד ליום 31.8.01. לא מצאנו מקום להתערב בקביעת בית הדין האזורי לעניין זה. הזכרנו כי המומחה היועץ הרפואי פרופ' אברמסקי סבור היה כי תקופת אי הכושר המתאימה לקבוע למערער היתה בת ימים ספורים. עם זאת כאמור, נוכח העובדה שניתנו למערער תעודות מחלה לתקופה ארוכה, המליץ על אישור תקופת אי כושר עד ליום 31.8.01, הוא מועד קרות האירוע השני. כל זאת תוך שלילת כל קשר סיבתי בין שני האירועים. 18. נציין כי מצבו הנפשי של המערער אובחן לראשונה במהלך אשפוזו ביום 7.11.02, כשנה וארבעה חודשים לאחר קרות האירוע בעבודה, והמומחה מתחום הפסיכיאטריה אף לא נשאל אודות תקופת אי הכושר שיש לקבוע למערער בגין מצבו הנפשי. תעודות המחלה עליהן התבסס המערער בתביעתו לדמי פגיעה עד ליום 25.1.02 התייחסו אך למצבו הרפואי הנוירולוגי. משנמצא כי הוועדה הרפואית היא האמורה לקבוע אם קיים קשר סיבתי בין האירועים המוחיים המאוחרים לבין הפגיעה שנפגע המערער בעבודה, ובאיזו מידה הוא קיים, תהיה זו הוועדה הרפואית שתקבע את אחוזי הנכות למערער בתקופות הרלוונטיות, ככל שהם נובעים מתאונת העבודה. לעניין זה, וככל שיקבע כי קיים קשר סיבתי כאמור, ממילא יובאו בחשבון ימי אי כושר שהם תוצאה של אותם אירועים מוחיים. סוף דבר 19. הערעור מתקבל בחלקו. מבוטלת קביעת בית הדין האזורי בדבר העדר קשר סיבתי בין האירועים המוחיים המאוחרים, לבין הפגיעה שהוכרה כ"תאונה בעבודה". הסמכות לקבוע קיומו של קשר סיבתי כאמור נתונה לוועדה הרפואית. בבוא העת, ובשלב הדיון בפני הוועדה, יהיו הצדדים רשאים להציג בפני הוועדה חוות דעת רפואיות, לרבות אלה המצויות בתיק. כל צד ישא בהוצאותיו.אירוע מוחי