קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיטורים ממשרד החינוך בגין עבירות משמעת בהתאם להחלטת בית הדין למשמעת: השופטת נילי ארד ערעור זה מכוון נגד פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (השופטת מיכל אריסון חילו ונציג ציבור מר גאול מרגלית; עב' 887/02, בש"א 3346/06) , על שדחה מרבית רכיבי תביעתה של המערערת. תמצית העובדות, כעולה מפסק דינו של בית הדין האזורי המערערת הועסקה במשיבה (להלן: משרד החינוך) החל משנת 6.10.1988 עד לפיטוריה שנכנסו לתוקף ביום 31.10.2000. בתחילה עבדה על פי חוזה העסקה. מתאריך 10.9.1990 ומשך כשלוש שנים הועסקה כמורה באגף לחינוך מבוגרים מחוז חיפה והצפון, בחוזה מיוחד, על פי כתבי מינוי זמניים בהיקפי משרה שונים. בתקופה שבין ספטמבר 1993 עד 1998 שובצה כמורה בהיקפי משרה שונים לתקופות שונות בבתי ספר שונים. במסגרת זו שובצה בשנת הלימודים תשנ"ז (96/97) ובשנת הלמודים תשנ"ח (97/98) בחטיבת ביניים בבית הספר המקיף שיפמן בטירת הכרמל בהיקף של 90.9% משרה (20/22) ש"ש). יו"ר ועד ההורים בבית הספר שיפמן הודיע למפקחת משרד החינוך ולממונה על המחוז, על התנגדותו הנחרצת להמשך הוראתה של המערערת בבית הספר. ביום 20/11/1997 נפגעה המערערת בתאונה שהוכרה כתאונת עבודה (להלן: התאונה). בתאריך 5/1/1998 חזרה לעבודה ושכרה באותה שנה חושב לפי היקף משרה של 89.28%. בשנת הלימודים תשנ"ט (98/99) לא שובצה המערערת לעבודה. זאת, בשל תלונותיה על קשיים בתפקוד, נוכח התנגדות ועד ההורים בבית ספר שיפמן לחזרתה לעבודה, ומשלא נמצא בית ספר אחר במחוז שהיה מוכן לקלוט אותה לשורותיו. למרות שלא עבדה באותה שנה, קיבלה המערערת מלוא שכרה על חשבון מצבת מעבר. גם בשנת הלימודים תש"ס קיבלה המערערת את שכרה על חשבון מצבת מעבר בהיקף של 90% משרה. במהלך שנת הלימודים תשנ"ז (96/97) החל משרד החינוך בהליך של פיטורים פדגוגיים של המערערת. במסגרת זו הוזהרה פעמיים במכתבי מנכ"ל משרד החינוך, כי התנהלותה במניעת מפקחים מלבקר בשיעוריה מהווה "עבירת משמעת חמורה" ועלולה "לשמש יסוד לפיטורין מהעבודה". בתאריך 12.5.1998 הופיעה המערערת בפני ועדה פריטטית אשר חבריה המליצו על פיטוריה. אולם, לאחר שובה לעבודה מחופשת המחלה בעקבות התאונה, נוכח תלונותיה על קשיי ריכוז ושיכחה מאז התאונה, וכדי שלא תינזק בזכויותיה, הוחלט להפסיק את הליך פיטוריה מטעמים פדגוגיים, ולהעמידה בפני ועדה רפואית. ביום 3.8.1999 הוגשה על ידי המנהלת הכללית של משרד החינוך קובלנה משמעתית נגד המערערת "בגין סירובה להתייצב בפני ועדה רפואית על פי דרישת הממונים". אם לא די בכל אלה, ננקט הליך משמעתי נגד המערערת, במסגרתו הורשעה בתאריך 28.6.2000 על ידי בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בעבירות של הפרת הוראות ותקנות משרד החינוך ובהתנהגות בלתי הולמת של עובד הוראה. בגזר דין מיום 2.8.2000 הורה בית הדין למשמעת על פיטוריה של המערערת לאלתר תוך תשלום "100% פיצויי פיטורים או לחלופין מלוא זכויותיה לגמלה". בהתאם לגזר הדין, הודע למערערת במכתב מיום 13.9.2000שכותרתו "ביצוע החלטת בית הדין למשמעת" על פיטוריה וכניסתם לתוקף ביום 31.10.2000. בעקבות ההליך המשמעתי, סבר משרד החינוך כי המערערת אינה זכאית לקבלת גמלה מכיוון שלא עמדה בדרישות התנאי לשירות מעל 10 שנים במדינה. לאחר שהמערערת המציאה אישורים על התקופות בהן בוטחה בקרן מבטחים, כשעבדה בחינוך מבוגרים ובתקופת אחרות, אושרה תביעתה לגמלה ומשרד החינוך הסדיר את רציפות זכויותיה מול קרן מבטחים לתקופת שירות מעל 10 שנים במדינה. בהתאם, קיבלה המערערת ביום 1.8.2001 תשלום גמלאותיה רטרואקטיבית ממועד פרישתה, כולל מענק פרישה, וממועד זה ואילך משולמת גמלתה באורח שוטף. פסק דינו של בית הדין האזורי בהסתמך על טיעוני הצדדים, וכלל חומר הראיות שהובא לפניו, דחה בית הדין האזורי את מרבית רכיבי תביעת המערערת (להלן בפרק זה גם: התובעת) למעט תביעתה לפיצוי בגין אי שיבוצה להוראה בשנת הלימודים תשנ"ה 94/95. עיקר טעמיו לכך מפורטים להלן. נדחתה התביעה להפרשי שכר בגין עבודתה "בחודשים 10/94 עד 12/94 ולהפרשי שכר בגין אי שיבוצה במשרה מלאה בשנות הלימודים: 93-94, 95-96, 96-97, 97-98, 98-99, 99-00 ובחודשים 9/00 עד 10/00". בהקשר זה נקבע כי במועד בו הייתה התובעת זכאית לקביעות היה היקף משרתה בשיעור 80% בלבד. זאת, משהוברר כי בתחילת העסקתה במשרד החינוך, בשנת הלימודים 1988/89עבדה התובעת "פחות מארבעה חודשים" שהם פחות מ- 150 ימים, ואין במכסה זו כדי להקנות לתובעת שנת ותק לצורך תקופת הקביעות. שכן, הכרה "בשנת עבודה" כמשמעותה בסעיף 1(א) לתקנון עובדי ההוראה, הינה בכפוף לעבודה של "לפחות 150 ימי עבודה בפועל במוסדות חינוך רשמיים". ב"שנת העבודה" הרביעית, הוסמכה התובעת ביום 24.9.1992 על סמך בחינת מילואים, ונדחתה טענתה כי קיבלה הסמכה באמצעות קבלת רישיון הוראה זמני. לפיכך, חלה עליה הוראת סעיף 4(ב) לתקנון עובדי הוראה לפיה "תקופת הניסיון של עובד הוראה, שהוסמך תוך תקופת הניסיון, ... אם הוסמך בשנה השלישית או הרביעית לעבודתו, תהיה תקופת הניסיון 4 שנים". משקיבלה הסמכתה בשנה הרביעית קנתה התובעת קביעות רק בתום ארבע שנות עבודתה, היינו בשנת הלימודים החמישית- 93/94. בשנה זו שובצה התובעת לבית הספר 'גבריאלי' בהיקף של 80% משרה. על כן נקבע כי היקף משרתה הקבועה הוא 80% "וזה היקף המשרה שחייב את משרד החינוך בשיבוצה". לאחר קבלת הקביעות כאמור, שובצה התובעת "ב- 80% משרה ויותר". הוסיף בית הדין האזורי וקבע, כי אפילו התקבלה גרסת התובעת לפיה היה היקף משרתה בשיעור 100% "לא היה מקום לקבל תביעתה ולפסוק לה שכר בגין השנים בהן הועסקה פחות מהיקף משרה של 100%" משלא פנתה ולא התריעה על הפגיעה בהיקף משרתה ולא אפשרה למעסיקה לבחון טענותיה ולתקן את היקף המשרה. התקבלה התביעה לפיצוי בגין אי שיבוץ התובעת בשנת הלימודים תשנ"ה 94/95. נדחתה טענת משרד החינוך כי בשנת הלימודים תשנ"ה 94/95 סירבה התובעת למספר הצעות לשיבוצים אשר הוצעו לה. מאידך, הוכח כי "מטעם התובעת נעשו מבעוד מועד ופעם אחר פעם פניות בקשר לשיבוצה בשנת הלימודים תשנ"ה, והתובעת לא שובצה ע"י משרד החינוך, הגם שהייתה זכאית לשיבוץ". אשר על כן, ובניכוי דמי האבטלה שקיבלה באותה שנה, התקבלה תביעתה לפיצוי "לפי היקף משרה של 80%" בסכום כולל של 23,014.05 ש"ח ברוטו בצירוף ריבית שתתווסף לקרן הפיצוי "מאמצע תקופת הזכאות, היינו מיום 1/3/1995 ועד ליום 242/2004". על סכומים אלה יתווספו הפרשי ריבית והצמדה מיום 24.2.04. ועד התשלום בפועל. נדחתה התביעה לפיצויי הלנת שכר החל מחודש 9/98, משנמצא כי התביעה התיישנה. נמחקו התביעות בדבר הזכאות לשיעור גמלה של 27.67% לפי היקף משרה מלא, ונמחקה התביעה להפרשי מענק פרישה בהתאם לשיעור הגמלה הנתבע. זאת לאחר שהובהר לה כי ברכיבים אלה עליה להגיש ערעור לבית הדין על החלטת הממונה על הגמלאות. נדחתה התביעה לפיצויי הלנת גמלה, משנמצא כי התביעה התיישנה. לגופו של עניין נקבע כי הסדרת רציפות זכויותיה הסתיימה רק ביום 1.8.2001 וכי העיכוב בתשלום הגימלאות לתובעת היה "עקב נסיבות שלמעביד לא היתה שליטה עליהן ועקב חילוקי דיעות בדבר עצם החוב". נדחתה טענת התובעת לפיה "משפסקי הדין של בית הדין למשמעת אינם חתומים - היא לא פוטרה מעולם". בית דין האזורי הבהיר וקבע כי הכרעת הדין וגזר הדין של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה "הם פסקי דין אמיתיים ותקפים של בית הדין למשמעת" ועיקר נימוקיו באלה: הכרעת הדין נושאת "חותמת של נציבות שירות המדינה מתאריך 11/7/2000" וגזר הדין "נושא חותמת של נציבות שירות המדינה מתאריך 10/8/2000" ו"מאושר בחותמת בית הדין למשמעת בסיומו"; המדינה אף המציאה גזר דין החתום על ידי חברי המותב; חזקת התקינות העומדת למדינה; מה גם שהמערערת הייתה מודעת להליכי המשמעת שהתקיימו בעניינה ולעובדה שפיטוריה נעשו בהתאם לגזר הדין של בית הדין למשמעת. נוכח דחיית מרבית רכיבי התביעה חויבה המדינה בתשלום הוצאות התובעת בסך 2,000 ש"ח בלבד בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. בחתימת פסק הדין, הביע בית הדין האזורי מורת רוחו "מסגנונה הבוטה, המשתלח והלעגני של התובעת, העובר כחוט השני בכל כתבי בי-דין שהגישה - סגנון שאין לו מקום בהליכים בבית הדין" (להלן: פסק דינו של בית הדין האזורי). הערעור בערעורה לפנינו חזרה המערערת על טענותיה כפי שהועלו בפני בית הדין האזורי כשעיקר טיעוניה סב על דחיית רכיבי התביעה ועל שיעור הפיצוי שנפסק לה בגין אי שיבוצה בשנת הלימודים תשנ"ה 94/95. המדינה תמכה בפסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו. דיון והכרעה לאחר שעיינו בכלל החומר שהובא לפנינו בערעור זה, ושמענו את טענות הצדדים, נחה דעתנו כי דין הערעור להדחות. פסק דינו רחב היריעה של בית הדין האזורי מבוסס היטב בקביעותיו העובדתיות ובמסקנותיו המשפטיות ולא נמצא טעם משפטי המצדיק התערבותנו בו. על כן, ראוי פסק דינו של בית הדין האזורי להתאשר מטעמיו, לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב -1991. משהרחבנו בהצגת פסיקתו של בית הדין האזורי וטעמיה, המקובלים עלינו, נוסיף על האמור מספר הערות, במידת הנדרש, ובקצירת האומר. עיקר טענות המערערת מכוונות נגד ממצאיו העובדתיים של בית הדין האזורי וקביעת מהימנות העדים. באלה לא יתערב בית דין שלערעור, בהעדר טעם משפטי המצדיק זאת [עע 424/06 מטבחי שרת בע"מ - ילנה גרוחולסקי, , 2.8.07 והאסמכתאות המובאות שם; עע 496/07 משה פרטוש - ש.ה.ב. שיווק והובלות בע"מ, , 10.11.08]. בית הדין האזורי שמע את העדים, התרשם מהם ובסופו של יום העדיף את גרסת המדינה בכל הנוגע לתקופות העסקתה של המערערת, מועד קניית הקביעות, שיעור היקף המשרה המחייב ונסיבות סיום יחסי העבודה. בנסיבות אלה "אל לנו להיכנס לפני ולפנים של כל המחלוקת העובדתית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית. אין אנו נדרשים להציג פסק דין משלנו העונה, לפי הבנתנו, על מכלול השאלות שהתעוררו" [עע 491/08 סוהא סארג'י - קופת חולים לאומית, , 10.5.09; ע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות, פ"ד מה(2) 42]. מסקנתו של בית הדין האזורי לפיה המערערת זכאית לקביעות משנת הלימודים 1993/4, בתום ארבע שנות עבודה, לפי היקף משרה של 80% תואמת את הוראות תקנון עובדי ההוראה, מעוגנת בחומר הראיות ומקובלת עלינו, על נימוקיה, כמבואר לעיל. על האמור נוסיף, כי אכן בדין קבע בית הדין האזורי, כי משלא מחתה והמשיכה לעבוד בהיקף משרה מופחת, יש לראותה כמי שהסכימה להפחתת היקף משרתה. אף מטעם זה אין היא זכאית להפרשי שכר למפרע [השוו: עע 1638/04, 1638.1/04, אברהם כליף - עיריית ירושלים, , 6.11.08, פסקאות 26-28]. משהיקף המשרה המחייב הינו 80% לפי המועד בו קנתה המערערת קביעות, אף אין לקבל טענתה, כי יש לחשב את הפיצוי בגין אי שיבוצה בשנת הלימודים תשנ"ה 94/95 לפי היקף משרה של 100%, ולא מצאנו מקום להתערב במסקנתו של בית הדין האזורי לפיה יש לחשב את שיעור הפיצוי לפי היקף משרה של 80% בלבד. בדין נמחקו תביעות המערערת לקבוע כי הגמלה תחושב לפי היקף משרה מלאה ותעמוד על שיעור של 27.67% ותשלום הפרשי מענק פרישה כפועל יוצא מכך. למערערת אושרה גמלה בשיעור 24.67% עבור תקופת שרות של "12 שנים ו-4 חודשים". ככל שלא נחה דעתה, רשאית הייתה המערערת להגיש לבית הדין לעבודה ערעור על החלטת הממונה על הגמלאות, לפי סעיף 43(א) לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970. כזאת הובהר למערערת בהליכים קודמים שהתבררו בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, בעקבות תביעות שהגישה ואשר נדחו או נמחקו (בשא 178/01, עב' 7200/00, בפסק דינו של השופט מיכאל שפיצר מיום 11.7.2001; עב' 2732/01 בפסק דין מיום 14.1.02, השופט הראשי רמי כהן ונציגי ציבור מר גיורא רדר ומר קלמן בורנשטיין). המערערת לא פעלה כנדרש וחזרה והגישה תביעה לקביעת שיעור הגמלה, תחת הגשת ערעור על החלטת הממונה, ולפיכך, בדין נמחקו תביעותיה ברכיבים אלה [על ההבחנה בין זכות התביעה לבין הזכות לערער לבית הדין לעבודה ראו: דב"ע מט/ 170-0 אוריאל פרת - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כא, 132, 136-137]. בנסיבות המקרה כפי שהובררו, אין להתערב במסקנות בית הדין האזורי לפיהן התביעה לפיצויי הלנת שכר החל מחודש 9/1998 התיישנה בהתאם לסעיף 17א לחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958. אף לא נמצא טעם משפטי המצדיק התערבותנו במסקנתו של בית הדין האזורי לפיה לא התקיימו נסיבות להשתת פיצויי הלנת גמלה. אין לקבל את טענת המערערת לפיה משפסקי הדין שניתנו בעניינה בהליך המשמעתי אינם חתומים אין תוקף לפיטוריה ובדין נדחתה טענתה זו תוך שנקבע "באופן חד משמעי" כי הכרעת הדין וגזר הדין "הם פסקי דין אמיתיים ותקפים של בית הדין למשמעת". לפי העולה מחומר הראיות וכפי שקבע בית הדין האזורי, המערערת הייתה מודעת להליכים המשמעתיים שהתקיימו בעניינה. הודע לה במפורש כי פיטוריה הם פועל יוצא מגזר הדין אשר ניתן בעניינה. מסמכי הכרעת הדין וגזר הדין נושאים חותמת של נציבות שירות המדינה, והמדינה המציאה לבית הדין האזורי גזר דין חתום על ידי חברי המותב ונושא חותמת של בית הדין למשמעת. בנסיבות אלה לא נמצא "ספק מהותי בחוקיות" הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בעניינה של המערערת על ידי בית הדין למשמעת עובדי המדינה [ראו והשוו: בג"ץ 2196/00 הקאמרטה הישראלית ירושלים נ' שר המדע, התרבות והספורט, פ"ד נח(4) 807, 815-816]. אף לא עלה בידי המערערת להפריך את חזקת התקינות החלה על מעשי רשות [וראו: עעמ 6200/07 פ.פ.ס ריהאב בע"מ נ' מדינת ישראל, , 22.5.08; עעמ 5022/08 יעקב וייספיש נ' מינהל מקרקעי ישראל, , 15.4.08; עלע 7877/03, 7437/03 עו"ד עמיר גשרי נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו, , 1.12.04]; סוף דבר - הערעור נדחה. בשים לב לנסיבותיה האישיות של המערערת ולמצבה הכלכלי הקשה, אין אנו מחייבים את המערערת בתשלום הוצאות משפט למדינה. דיני חינוךפיטוריםמשרד החינוך