פינוי דייר מוגן מעסק בשל נטישה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פינוי דייר מוגן מעסק בשל נטישה:

כללי
1. בפני תביעת פינוי המתיחסת למקרקעין ברחוב הרצל 178 ברחובות (גוש 3703 חלקה 169). התובעות הגישו תביעה לסעד של "החזרת החזקה", בטענה כי "המושכר נטוש מזה זמן, ללא שימוש ואינו משמש כבית עסק כלל" (ס' 6א לכתב התביעה המתוקן; ס' 7 לסיכומיהם). לחלופין נטען כי "גם אם נעשה שימוש במושכר הרי שהשימוש אינו נעשה ע"י המשיבה 1 (הדיירת המוגנת) ואף לא בעבורה" (ס' 6ב לכתב התביעה המתוקן). הנתבעים השיבו כי הנתבעת 1, הדיירת המוגנת בעסק, לא נטשה את המושכר, אף כי הוא מנוהל על ידי בנה - הנתבע (ס' 27-33 לסיכומיהם). בנוסף טענו למניעות, השתק וויתור (ס' 37-47 לסיכומים), וכן להגנה של הזדהות ההחזקות (ס' 48-53 לסיכומים). לחלופין נטען כי יש לראות בבן את הדייר המוגן מכח סעיף 23 לחוק הגנת הדייר, התשכ"ה-1965 (ס' 54-55 לסיכומים).

2. במישור הדיוני: מטעם התובעים הוגש תצהירו של עו"ד משה שוב. מטעם הנתבעים הוגשו תצהירו של כ"א מהם (וכן תצהיר משלים של הנתבע – ר' בש"א 3758/08). בנוסף הוגשו תצהירי שכנים (מר נתן הויברך, מר דוד סבן, גב' ניצה כץ, מר ניסים חלפון ומר שלמה אברהמי). בדיון מיום 11.9.2008 הודיעו ב"כ הצדדים כי ויתרו על חקירות נגדיות. סיכומיהם הוגשו בכתב. התובעים הגישו סיכומי תשובה.

למי הזכות לדיירות מוגנת
3. אין מחלוקת כי במושכר פעל דייר מוגן שהלך לעולמו, מר יצחק אנמוט ז"ל. לאחר פטירתו, הודיע ב"כ הנתבעים לעו"ד שוב כי האלמנה, גב' סימה אנמוט, "נהייתה לדייר במושכר, על פי החוק" (ס' 5 למכתבו מיום 13.11.1986, נספח א' לתצהיר התובעות). עמדה זו הוצגה גם בגדרו של כתב הגנה שהוגש בת.א. 408/87 בבית משפט השלום ברחובות, שם נרשם: "הנתבעים יוסיפו ויטענו כי עם פטירת המנוח יצחק אנמוט ז"ל – הפכה אשתו סימה אנמוט נתבעת 2 לדיירת מוגנת עפ"י החוק – והנתבעים אף הודיעו על כך לתובעים ביום 13.11.1986" (נספח ב' לתצהיר הנ"ל, בס' 7).

4. שתי הודעות אלה מהוות הצהרה פוזיטיבית לפיה הנתבעת הפכה דיירת מוגנת, חלף הדייר שהלך לעולמו. בענין זה, סעיף 23 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב- 1972, קובע לאמור:

"דייר של בית עסק שנפטר
(א) דייר של בית עסק שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשניים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו.
(ב) באין בן זוג כאמור בסעיף קטן (א) – יהיה ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים – אותם היורשים על פי דין שעבדו עם הדייר בעסקו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו.".

5. במקרה הנדון, לאחר פטירת הדייר המנוח נכנסה האלמנה לנעליו. בן המנוח אמנם עבד במושכר וניהלו עוד בעת שאביו היה בחיים (ר' ס' 7-8 לתצהירו). ואולם, לאחר פטירת האב החליטו היורשים לייחד את כל עזבון האב לאם ולהסתלק מחלקיהם (ס' 12 ונספח ה' לתצהיר הנתבע; ר' גם ס' 18 לסיכומי הנתבעים). בתוך כך נכלל "גם חלקו [של המנוח] במוניטין של בית המלאכה, כלים ומכשירי עבודה, מלאי וכיו"ב" (ס' 13 לתצהיר הנתבע). נאמנים לגישה זו, החליטו הבנים "כי נכריז על אימי שהיא ממילא יורשת כל עזבונו של אבי, לרבות, כאמור, חלקו במיטלטלין של בית המלאכה – כדיירת מוגנת בבית המלאכה כאשר אני [הנתבע] מנהל ומפעיל את בית המלאכה עבורה. מאז ועד היום אני רואה עצמי כמי שמפעיל ומנהל את בית המלאכה תחת שמה של אימי ועבורה" (ס' 14-15 לתצהיר הנתבע).

6. גם הנתבעת הצהירה: "לאחר פטירת בעלי אני, שהייתי נשואה לבעלי והתגוררתי עמו מזה עשרות בשנים עד יום פטירתו, נהייתי לדיירת מוגנת בבית המלאכה... החלטנו כי נכריז עלי – שאני ממילא יורשת כל עזבונו של בעלי, לרבות, כאמור, חלקו במטלטלין של בית המלאכה – כדיירת מוגנת בבית המלאכה כאשר בני, אלכס אנמוט, מנהל ומפעיל את בית המלאכה עבורי" (ס' 8, 11 לתצהירה). גם בס' 17 לסיכומיהם הודו הנתבעים: "... האם שהייתה נשואה לאב והתגוררה עמו מזה עשרות בשנים עד יום פטירתו, נהייתה לדיירת מוגנת בבית המלאכה". ובס' 20 לסיכומים: "בני המשפחה החליטו להכריז על האם – שהיא ממילא יורשת כל עזבון האב לרבות כאמור חלקו במטלטלין של בית המלאכה – כדיירת מוגנת בבית המלאכה, כאשר אלכס מנהל ומפעיל את בית המלאכה עבורה, כפי שעשה לפני כן עבור אביו".

7. הנה כי כן, הנתבעים הודו בתצהיריהם ובסיכומיהם - והדבר עולה מהודעותיהם הכתובות מזמן אמת - כי הנתבעת היא הדיירת המוגנת, אשר באה בנעלי המנוח. הנתבע, כבן המנוח, לא קנה זכות של דייר מוגן. יושם אל לב כי הוראת סעיף 23 לחוק הגנת הדייר מעמידה את זכות הילד כזכות חלופית לזכות האלמנה. זכות הילד צומחת רק מקום בו "אין בן זוג" אשר הפך לדייר מוגן (וראו: ע"א 440/64 למם נ' אל כורי, פ"ד יט(1) 483). במקרה דנא, בעת פטירת הדייר המוגן נמצאה בחיים אלמנתו. האלמנה הפעילה את זכאותה הסטטוטורית ובאה במקום המנוח. בעת הרלבנטית עשו הנתבעים את בחירתם, ואין הם רשאים עתה לבחור באופן רטרואקטיבי את הנתבע כדייר מוגן (ר' טענת ב"כ הנתבעים בס' 55 לסיכומיו). האלמנה היא זו שהפכה לדיירת מוגנת באופן מוצהר. בכך חסמה את דרכו של הבן לרכוש מעמד של דייר מוגן מכח הוראת החוק הנ"ל.

8. אשר על כן, אני דוחה את טענת הנתבעים כי הבן רכש זכות לדיירות מוגנת מכח סעיף 23 לחוק הגנת דייר (ס' 54 לסיכומיהם). זוהי טענה עובדתית חלופית אשר לא ניתן לטענה בנשימה אחת עם הטענה העובדתית הסותרת, לפיה האם היא בעלת הזכאות (למשל, בס' 17, 20 לסיכומי הנתבעים). טענה זו אף סותרת את התשתית העובדתית שנסקרה לעיל, ואשר מלמדת כי האם נכנסה לנעלי המנוח, עם פטירתו.

נטישת המושכר ע"י הדיירת המוגנת
9. מן הראיות שהובאו בפני בית המשפט עולה כי הנתבעת איבדה כל זיקה למושכר. המושכר משמש בפועל לפרנסת הבן בלבד, ואין הוא משמש לצרכי הדיירת המוגנת. בסעיף 17 לתצהירו הצהיר הנתבע כדלקמן:

"מאז שנפטר אבי, אימי מתפרנסת מקצבת זקנה מהביטוח הלאומי, קצבת ניצולי שואה, ומירושות שקיבלה. מאז פטירת אבי אינני מעביר מהכנסת בית המלאכה לאימי וזאת בהסכמתה ובעיקר בשל הסיבה שההכנסות מבית המלאכה דלות מאוד ובשנים האחרונות אינן עולות על ממוצע של כ- 1,000 ₪ לחודש. גם בעבר לא היו מגיעות ההכנסות מבית המלאכה, בממוצע, לכדי שכר מינימום כך שלא נותר דבר להעביר. בהכנסות מבית המלאכה, ככל שישנן, אני משתמש לפרנסתי" (ההדגשה הוספה).

10. גם בעדותו בישיבה המקדמית הודה הנתבע: "ההכנסה הולכת לי ולמשפחתי.... היא [אמי] היתה עקרת בית כל החיים שלה. היו תקופות שישבה שם כשהיתה בריאה, היום היא לא בריאה לחלוטין" (פ' מיום 26.2.2008, ע' 2 ש' 14-19).

11. בתצהירה טענה האם כי "בני, אלכס אנמוט, מנהל ומפעיל את בית המלאכה עבורי" (ס' 11). יחד עם זאת הודתה כי אין היא נהנית מן ההכנסות המופקות מהמושכר: "מאז שנפטר בעלי, ויתרתי על כל הכנסה מבית המלאכה – אם היתה כזו – ואני מתפרנסת מקצבת זקנה, קצבת ניצולי שואה, ומירושות שקיבלתי" (ס' 13 לתצהירה). הודאה זו מתווספת להודאת הנתבע, לפי המושכר עומד בפועל לשימושו בלבד, ולא לפרנסת האם.

12. בסיכומיו טען ב"כ הנתבעים כי המושכר מופעל לטובת האם: "מאז ועד היום רואה עצמו כמי שמפעיל ומנהל את בית המלאכה תחת שמה של אימו ועבורה, ועל כך חזר בכל הליך שהתנהל מול התובעות" (ס' 21 לסיכומים). ואולם, טענה זו אינה מתיישבת עם הודאות הנתבעים, אשר לפיהן המושכר אינו מזכה את האם בהכנסות, ובפועל אינו מופעל לטובתה כי אם לטובת הבן. ב"כ הנתבעים טען כי ממילא לא נותרה הכנסה להעביר: "ב- 5 השנים האחרונות הניב העסק הכנסה ממוצעות של כ- 1,000 ₪ לחודש ברוטו" ולכן "לא נותר דבר להעביר" (ס' 25.2 לסיכומים). ואולם טענה זו אינה ממין הענין. השאלה איננה אם נותרה הכנסה כלשהי להעביר, אלא אם הנתבעת שמרה על זיקה של "דיירת" במושכר.

13. הלכה היא כי דייר שנטש את המושכר אינו זכאי להגנת החוק. תכליתו של חוק הגנת הדייר היא להגן על דיירים, "כך שלא יאבדו את מקום מגוריהם או בית העסק שלהם כל זמן שהם עומדים בדרישות שקובע החוק. רציונאל זה מחייב כי לא תנתן הגנה לדייר שנטש את המושכר בלי כוונה לחזור אליו. מי שנטש עבר מן הסתם להתגורר במקום אחר, כך שיש לו קורת גג או לחלופין מצא מקור פרנסה אחר. אין כל סיבה להחיל על נוטשים את הגנת החוק" (ס' 6 לפסק דינו של כב' הנשיא שמגר בע"א 977/91 הועדה המקומית לתו"ב י-ם נ' נוסייבה, פ"ד מו(5) 758). באותה רוח נפסק, כי "מקורותיה ההיסטוריים וההגיוניים של ההגנה אותה מעניק חוק הגנת הדייר... טמונים ברצון למנוע פינויו של הדייר ממושכר, כאשר פירושו של דבר, במציאות הכלכלית, כי הדייר לא יכול להמיר את מקום מגוריו באחר. נתווסף לכך במקביל הרצון למנוע גביית דמי שכירות, שהיא למעשה בבואה למציאות הכלכלית, בה ישתקף עודף הביקוש על ההיצע בשיעורם של דמי השכירות. מכאן כי כאשר פלוני נוטש את המושכר – נעלמת גם ההצדקה להושטתה של ההגנה, שעוצבה על ידי המחוקק" (רע"א 461/84 גיתי נ' עמידר חב' לאומית לשכון עולים בישראל בע"מ ואח', פ"ד לח(3) 809, ס' 4 להחלטת כב' הש' שמגר).

14. במקרה הנדון, הנתבעת טענה: "בני ואני מעולם לא נטשנו את בית המלאכה ומעולם לא התכוונו לנטוש את בית המלאכה" (ס' 15 לתצהירה). כריכה זו בין האם לבנה אין לה מקום, שהרי הנתבעת היא הדיירת המוגנת ולא הנתבע. אשר לנתבעת - לטענתה היא שמרה על קשר עם בית העסק גם לאחר מות בעלה ו"כל עוד מצבי הגופני איפשר זאת" (ס' 16-18 לתצהירה). אלא שה"קשר" הנטען אינו יותר מאשר סיוע טבעי לבן משפחה בעסקו (כגון קבלת הודעות טלפוניות בהעדר הבן; ר' ס' 16 לתצהיר הנתבעת). אין בכך משום שמירת זיקה למושכר.

15. בס' 34 לסיכומיהם פירטו הנתבעים את טענותיהם בענין "שמירת זיקה" של האם למושכר. טענות אלה אינן מספקות הוכחה שהעסק מופעל לטובת הנתבעת או עבורה:

(א) הפניה לתובעים מיום 13.11.1986 (נספח ז' לתצהיר הנתבע) אינה אלא פניה של עורך-דין בשם מרשתו, בענין תיקונים במושכר. מדובר בפניה שנעשתה בד בבד עם הכרזת הנתבעת כדיירת מוגנת לפי ס' 23 לחוק הגנת הדייר (ר' נספח א' לתצהיר התובעים). במכתב זה יש כדי לחזק את טענת התובעים לפיה הנתבעת, ולא הנתבע, היא שהכריזה על עצמה כדיירת מוגנת בעקבות פטירת המנוח. אין במכתב זה כדי ללמד על שמירת זיקה ממשית ונמשכת של הנתבעת למושכר.

(ב) בפרוטוקול הדיון מיום 21.5.2000 הופיעה האם כבעלת-דין (נספח ג' לתצהירה). ב"כ הצדדים הגיעו להסדר המאפשר לאם ולבנה מעבר אל בית המלאכה וממנו. נרשם כי ההסדר שהושג אינו מהווה "הודאה בזכות כלשהי" וכי "כל זכויותיהם המשפטיות של כל הצדדים נשמרות". פרוטוקול הדיון אינו מהווה ראיה לשמירת זיקה ממשית של האם למושכר, להבדיל מהצהרתה הנמשכת כלפי התובעים, כי היא (ולא בנה) הדיירת המוגנת.

(ג) בס' 17 לתצהירה העידה האם כי בעת טיפולי הדיאליזה של הבן שמרה על בית המלאכה מדי יום. סיוע אימהי זה אינו קושר את האם אל המושכר, להבדיל מזיקתה אל בנה. הוא הדין בביקוריה במקום בעת שאלכס שהה בחו"ל (ס' 26 לתצהיר הנתבע).

(ד) בנסיבות הענין, אין ללמוד מזיקת הנתבעת למטלטלין, כביכול, על זיקתה אל המושכר (ר' טענת ב"כ הנתבעים בס' 34.5 לסיכומיו). האפשרות לקשור בין הדברים נסתרה בעובדות המקרה דנא, נוכח ההוכחה החד משמעית כי המושכר, בפועל, אינו משרת את האם.
16. ב"כ הנתבעים טען כי "סימה [הנתבעת] מעולם לא ניהלה בעצמה את בית המלאכה" (ס' 25.2 לסיכומיו). ואמנם, דייר מוגן אינו חייב לנהל את בית העסק המוגן בעצמו. יחד עם זאת, הניהול צריך להעשות עבורו ולטובתו (ר', למשל: ע"א 417/79 מרכוס נ' המר, פ"ד לז(2) 337, בע' 343). במקרה דנא, הניהול נעשה על ידי הבן ולטובת הבן, ולא לטובת האם. ב"כ הנתבעים טען כי "ניהול העסק על ידי אלכס באופן בו הוא נעשה חוסך לאם סכום כסף ניכר מידי חודש בחודשו", וזאת בהתיחס להוצאות שהיה עליה להוציא לו העסיקה מנהל שכיר (ר' ס' 25.2 בע' 5 וכן ס' 33 לסיכומיו). באופן דומה טענה הנתבעת כי מעולם לא שילמה את חשבונות העסק – שכ"ד, ארנונה, טלפון וחשמל, אלא שהנתבע עשה כן עבורה (ס' 16 לתצהירה). אך טיעון ה"חסכון" הוא מאולץ. הוא מנסה לשייך לאם הנאה עקיפה כלשהי מן המושכר. ה"חסכון" הכספי אינו אלא ביטוי נוסף לנטישת האם את המושכר. האם איבדה כל זיקה אל הנכס, וממילא אין היא נושאת בהוצאות להחזקתו.

17. ב"כ הנתבעים הציע קונסטרוקציה משפטית של מתנה (בע' 5 לסיכומיו):

"גם אם היו לעסק הכנסות העולות על שכר המינימום הרי ודאי וודאי שמותר לאם לתת הכנסות אלו במתנה לבנה... הרי אין כל הבדל אם האם מוותרת על ההכנסות מראש או מקבלת אותן לידיה ואזי מעבירה אותם לבנה כמתנה. בכל מקרה מדובר בשאלה תיאורטית לחלוטין, באשר לבית המלאכה, כאמור, לא היו הכנסות אותן ניתן היה להעביר לאם".

18. לא מצאתי ממש בטענה לפיה העסק מנוהל על ידי הבן לטובת אמו, אשר מצידה העניקה את ההכנסות במתנה לבנה. זוהי טענה מלאכותית אשר אינה מתיישבת עם עובדות המקרה. בפועל, כעולה מתצהירי הנתבעים, העסק אינו מנוהל עבור האם אלא עבור הבן. הבן ערך דו"חות רווח והפסד של העסק על שמו (מוצגים יח'-כב' בתיק מוצגי התובעות), ופרסם את העסק בשמו (ס' 19 ונספחים ו'1, ו'3 לתצהירו). האם לא נשאה בהוצאות המושכר (שכ"ד, ארנונה, חשמל וטלפון; ר' ס' 16 לתצהיר הנתבעת; ס' 33-35 לתצהיר הנתבע). אשר על כן, ההכנסות לא ניתנו לאם והעברו במתנה לבן, אלא מראש הופקו על ידי הבן לטובתו שלו.

19. הנה כי כן, מן התשתית הראיתית עולה שהדיירת המוגנת אינה עושה שימוש במושכר ואינה מפיקה ממנו הנאה. בפועל, היא ויתרה על המושכר לטובת בנה. לטענת הנתבעים, "בית המלאכה מופעל כיום בדיוק כפי שהיה מופעל במשך 36 השנים האחרונות" (ס' 25.1 לסיכומיהם). ואולם גם אם כך הוא, אין בכך כדי להצמיח לדיירת שנטשה זכאות לשמור על המשך מעמדה במושכר.

20. אני מקבלת את טענת התובעים כי הנתבעת נטשה את המושכר ואינה זכאית להגנתו של חוק הגנת הדייר.

השתק, ויתור ומניעות
21. לטענת ב"כ הנתבעים, התובעים מנועים מלטעון טענת נטישה, שהרי ידעו כל השנים כי מר אלכס אנמוט מנהל את בית המלאכה תחת שמו ומשלם שכ"ד מחשבונו, ולא מחו על כך (ס' 37-47 לסיכומיו). אין בידי לקבל טענה זו. בתצהירו הצהיר נציג התובעים, עו"ד שוב, כי הנתבעת באה בנעלי הדייר המוגן לאחר פטירתו, וזאת כעולה מהודעת בא-כוחה (ס' 2 לתצהירו). בנוסף הצהיר כי למד מעדות הנתבע בבית המשפט כי ההכנסות מהעסק הולכות לו ולמשפחתו (ס' 3 לתצהירו); לדבריו: "למקרא הדבר נודע לי לראשונה כי מר אלכסנדר אנמוט אינו מפעיל המושכר עבור הגב' סימה אנמוט, וכי המושכר משמש לפרנסתו הוא" (ס' 4 לתצהיר).

22. טענה עובדתית זו לא נסתרה. ב"כ הנתבעים ויתר על חקירתו הנגדית של המצהיר מטעם התובעים (ר' הסדר דיוני בפ' דיון מיום 11.9.2008). לא ניתנה למצהיר הזדמנות להגן על עדותו מפני טענת ההיתממות (ס' 53.4 לסיכומי ב"כ הנתבעים).

23. בסיכומיו הפנה ב"כ הנתבעים לכך שתשלומי השכ"ד שולמו מחשבון הנתבע (ס' 38-46 לסיכומים). ואולם, אין מחלוקת כי פרטי המפקיד לא הופיעו ברגיל במסמכי ההפקדה, למעט במקרה בודד אחד (ס' 42 לסיכומי הנתבעים). ממילא אין להניח כי התובעים היו ערים לזהות המפקיד. זאת ועוד: הנתבעים הודו כי התובעים המשיכו להפנות דרישות תשלום לאב המנוח, גם לאחר פטירתו (ס' 39 לסיכומים; ור' בנספחי יט' לתצהיר המשלים של הנתבע). גם הקבלות נרשמו ע"י התובעים ע"ש המנוח, למרות הפטירה, וזאת למעט מקרים בודדים (ס' 43 לסיכומי הנתבעים; ר' גם נספחי יט' לתצהירו המשלים של הנתבע). על הרקע הזה יש להבין כי הקבלות שיקפו רישום טכני, הנעשה כחלק מניהול חשבונות, ולא הכרה מודעת בזכות עצמאית של הבן. הוא הדין בנספח יט'16 – בו קיבל ב"כ התובעים שיק משוך ע"ש הנתבע. אין להבין משיק זה כי הנתבע הפך בעיני התובעים לדייר הממשי, שהרי תשלום זה עשוי להתיישב עם ניהול גרידא של חשבונות העסק ע"י הנתבע.

24. המסמכים הנ"ל אינם מלמדים על הסכמה מודעת מצד התובעים להעברת הדיירות המוגנת לנתבע, או על ויתור מודע על זכותן לדרוש את פינוי המושכר מחמת נטישתו ע"י הנתבעת.

25. הנתבעים טענו כי לא חל כל שינוי בהפעלת העסק מזה עשרות שנים (ס' 25.1 לסיכומיהם; ס' 38 לתצהיר הנתבע). ואולם, לענין המניעות, השאלה איננה כיצד הנתבעים הפעילו את העסק במערכת היחסים הפנימית שבינם לבין עצמם. השאלה היא מה הוצג על ידיהם כלפי בעלי הבית. על מנת להוכיח ויתור או מניעות, על הנתבעים להראות כי התובעים ידעו והסכימו לכך שהנתבע יפעיל את המושכר כדייר עצמאי (ר' למשל: ע"א 477/67 רבינוביץ ואח' נ' ארגש פ"ד פ"ד כב(1) 309, בע' 311). טענה עובדתית זו לא הוכחה. לא הוכח כי התובעים ידעו שהנתבעת אמנם משכה ידה מן המושכר, וויתרה עליו לטובת בנה. ולהיפך: טיעון זה סותר הצהרות פוזיטיביות של הנתבעים מזמן אמת:

(א) בס' 5 למכתב ב"כ הנתבעים מיום 13.11.1986, לאחר פטירת הדייר המנוח, הכריז ב"כ הנתבעים כי האלמנה נהייתה לדיירת במושכר מכח החוק (נספח א' לתצהיר התובעות).
(ב) במכתב נוסף מיום 13.11.1986 דרש ב"כ הנתבעת מב"כ התובעים לתקן את המושכר. גב' סימה אנמוט אוזכרה במכתב כ"דיירת מוגנת" (נספח ז' לתצהירי הנתבעים).
(ג) בכתב הגנה שהוגש בת.א. 408/87 בבית משפט השלום ברחובות נרשם: "... עם פטירת המנוח יצחק אנמוט ז"ל – הפכה אשתו סימה אנמוט נתבעת 2 לדיירת מוגנת עפ"י החוק – והנתבעים אף הודיעו על כך לתובעים ביום 13.11.1986" (נספח ב' לתצהיר הנ"ל, בס' 7).
(ד) במכתב מיום 13.4.2000 הודיע ב"כ הנתבעת לב"כ התובעות: "מרשתי, הגב' סימה אנמוט, הינה דיירת מוגנת בחלק ממגרש ברח' הרצל 178" (ס' 1 בנספח יד1 לתצהיר הנתבעים).
(ה) בתצהיר הנתבע מיום 17.4.2000, בה"פ 145/00 בבית משפט השלום ברחובות, הצהיר הנתבע: "הנני מנהל ומפעיל, מטעמה של אמי, הגב' סימה אנמוט..., בית מלאכה לפחחות וייצור מרזבים, שבחלק מהמקרקעין ברחוב הרצל 178 ברחובות... ונותן תצהיר זה מטעמה (נספח א' לסיכומי התובעות)." הנתבע לא הציג עצמו כדייר מוגן, אלא רק כמי שפועל בשם ומטעם הדיירת המוגנת.

26. על רקע הצהרות פוזיטיביות אלה מצד הנתבעים, בדבר היות הנתבעת דיירת מוגנת, אין לייחס לתובעים ידיעה או הסכמה לכך שהנתבע הפך לדייר הממשי וכי הוא הדייר המוגן. אני דוחה את הטענות למניעות, השתק וויתור.




הטענה בדבר הזדהות החזקות
27. ב"כ הנתבעים טען כי התובעים, בהתנהלותם, לא עשו הבחנה בין הנתבעים "ואף גילו דעתן כי אין זה משנה להן מיהו הדייר המוגן כל עוד זהו דייר מבני משפ' אנמוט" (ס' 50 לסיכומיו). לשיטתו, יש לראות את המשכיר כמי שהסכים לראות בנתבע דייר מוגן, כפי שהאם היא דיירת מוגנת (ר' ס' 48-53 לסיכומיו).

28. הנתבעים העידו כי מעת שנפטר מר יצחק אנמוט ז"ל לא נעשה שינוי בניהול העסק או בזהות המותב הנהנה מהכנסותיו. הנתבע הצהיר כי מאז שנפטר האב, הוא המשיך לעבוד ולנהל את העסק כפי שעשה בחיי אביו (ס' 8 לתצהירו). לאחר פטירת האב, האם הפסיקה להפיק הכנסה מהעסק, וההכנסות זרמו לבן (ס' 17 לתצהירו). הנתבעת הצהירה כי מעת פטירת בעלה ויתרה על הכנסה מבית המלאכה, ומאז היא מתפרנסת ממקורות אחרים (ס' 13 לתצהירה).

29. שכנים הצהירו כי הם פוגשים את הנתבע בעסק מעת לעת. מר נתן הויברך הצהיר כי "אלכס פעיל ועובד בבית המלאכה ברציפות מעל 30 שנה" (ס' 6 לתצהירו). מר דוד סבן הצהיר כי הוא רואה את אלכס בבית המלאכה, וכי "הוא פעיל ועובד בבית המלאכה בכל השנים בהם אני מכיר אותו [משנת 1997]" (ס' 3-4 לתצהירו). גב' ניצה כץ הצהירה כי היא פוגשת באלכס בבית המלאכה מדי פעם ומזה כ- 20 שנה (ס' 4, 6 לתצהירה). מר ניסים חלפון העיד כי הוא מכיר את אלכס כ- 30 שנה, ופוגשו מעת לעת בבית המלאכה (ס' 4, 6 לתצהירו). כך גם מר שלמה אברהמי – שהצהיר כי הוא רואה את אלכס בחנות וכך גם בעת האחרונה (ס' 6 לתצהירו).

30. ואולם, העובדה כי העסק נוהל באותו אופן מעת פטירת הדייר הקודם אינה מצמיחה לנתבע זכאות של דיירות מוגנת. על מנת לקשור את המשכיר למסקנה בדבר "הזדהות החזקות", על הנתבעים להוכיח כי הבעלים הסכימו ש"חזקתם של הדיירים הממשיים תבוא תחת חזקתו של השוכר עצמו" (כדבריו הותיקים של כב' הש' זילברג בע"א 5/49 לובלין נ' פרידמן, פ"ד ב' 506, בע' 509-510). במקרה כזה, "שוב אין בעל-הבית יכול לבוא בטרוניא עם השוכר ולדרוש את פינוי הבית מיושביו", שהרי "גם בו [בדייר הממשי] רצו המשכירים כאחד מתופסי הדירה, ואיתו ממש היו מוכנים להתקשר בחוזה רשמי..." (שם, בע' 510). אכן, תנאי ל"הזדהות החזקות" הוא שהמשכיר ראה בישיבת הדייר הממשי כנובעת מזכות עצמאית ובלתי תלויה בזכותו של הדייר ה"רשמי" (ר' למשל ע"א 304/80 לוי ואח' נ' מנהל מחלקת עבודות ציבוריות ואח', פ"ד לו(4) 617, בע' 621-623).

31. במקרה דנא, הנתבעים לא הודיעו למשכיר כי הנתבע הוא הדייר הממשי, ואף לא הציגו בפניו מצג מעין זה. להיפך: בזמן אמת, הנתבעים הודיעו למשכיר כי הנתבעת נכנסת לנעלי הדייר המנוח ובאה במקומו מכוח זכותה על פי חוק (ר' שני מכתבים מיום 13.11.1986, נספחים ד', ז' לתצהיר הנתבע, וכן ס' 7 לכתב הגנה בת.א. 408/87 בבית משפט שלום ברחובות, נספח ב' לתצהיר התובעים; ר' גם הצהרותיהם במסמכים שפורטו בס' 25 לעיל).

32. ניתן להניח כי ביסוד החלטת האם ושני בניה להכריז על הנתבעת כדיירת מוגנת עמדו שיקולי ירושה ושיקולים כלכליים (ר' ס' 12, 14 לתצהיר הנתבע). כך או אחרת, המצג הכתוב והמפורש העמיד את הנתבעת כדיירת מוגנת בבית העסק, באופן שהוציא את זכאות הנתבע (כאמור בסעיף 23 לחוק הגנת הדייר).

33. בנסיבות הענין, אין לקבל כי המשכיר הסכים "במפורש או מכללא" שהנתבע ישתמש במושכר כדייר מוגן (כטענת ב"כ הנתבעים בס' 49 לסיכומיו). ככלל, אין מקום לנגוס בזכות הבעלים על דרך של הסקת מסקנה מכללא, אלא אם התנהלותו היתה מפורשת ולימדה בבירור על הסכמתו להענקת הזכאות הנטענת. כידוע, סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מעניק לקנין הגנה חוקתית. רמת ההגנה מחייבת להקפיד שלא לנגוס בקנין הפרטי אלא באותם מקרים בהם בעל הזכאות נתן לכך הסכמתו. בענין זה נפסק כי "חוק הגנת הדייר וחוק ההוצאה לפועל קדמו לחוק היסוד, ועל כן אין בהוראותיו כדי לפגוע בתוקפם"; יחד עם זאת, "מעמדה של זכות הקניין כזכות חוקתית מחייב לפרש חוקים אלה ברוח הוראות חוק-היסוד" (כב' הש' ד' דורנר, ע"א 1679/01 משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ נ' שפייזמן ואח', פ"ד נז(2) 145, בע' 153).

34. המגמה המודרנית היא לפרש באופן מצמצם את זכויות הדייר המוגן, הפוגעות בזכות הקנין של בעל הבית. בענין זה כבר ציינה כב' הש' שטרסברג-כהן, כי "חוק הגנת הדייר, שהוחק לראשונה בתקופת המנדט, נחקק מלכתחילה כחוק סוציאלי על רקע מצוקת הדיור שהחלה בתקופת מלחמת העולם השניה. הוא בא להעניק הגנה לשוכר דירה חסר קורת גג אחרת וחסר אמצעים להשיג כזו, נגד בעל הנכס שהשכירו לו. עם שינוי העיתים, נשתנו הצרכים, המושגים והמציאות הכלכלית והחברתית... על הרקע זה, הסתמנה מגמת הגבלת וצמצום תחולת החוק, הן בחקיקה – שנגסה מעת לעת בפריסתו הרחבה של החוק – והן בפסיקה" (ע"א 3295/94 פרמינגר, עו"ד נ' מור ואח', פ"ד נ(5) 111, בע' 118; ר' גם רע"א 6842/96 רות ואח' נ' קלמן ואח', פ"ד נב(2) 625, בע' 634; רע"א 4664/06 צארום נ' פרלמוטר ואח', בבית המשפט העליון, מיום 17.9.2006, פורסם ב"נבו").

35. במקרה הנדון, אין בראיות הנתבעים כדי ללמד שהמשכיר ראה בנתבע את הדייר הממשי או הכיר בזכאותו לדיירות מוגנת (כטענות הנתבעים בס' 52 לסיכומיהם):

(א) ב"כ הנתבעים הפנה לפנית התובעים מיום 22.6.1987 (ס' 52.1 לסיכומיו). פניה זו נעשתה אל הנתבעת ושני בניה, לתשלום דמי שכירות לפי פסק דין (נספח יג' לתצהירי הנתבעים). ניתן להניח כי הפניה אל שני הבנים נעשתה כמי שמסייעים בידי האלמנה, כמהלך מעשי ולצורך גבית פסק-דין.

(ב) במכתב מיום 13.4.2000 הודיע ב"כ הנתבעת לב"כ התובעים: "מרשתי, גב' סימה אנמוט, הינה דיירת מוגנת בחלק ממגרש ברח' הרצל 178" (ס' 1 בנספח יד1 לתצהיר הנתבעים; ס' 52.2 לסיכומי הנתבעים). זוהי הצהרה מפורשת בדבר זהות הדייר. אמנם, בס' 2 למכתב צוין: "מזה כ- 35 שנה נוהגים הדיירים המוגנים בנכס להכנס לנכס עם כלי רכב". ואולם, ניתן להניח כי בביטוי "דיירים מוגנים" כיוון הכותב למנוח ולאלמנתו, שהרי התיחס לתקופה של "כ- 35 שנה", והמנוח נפטר ביום 1.11.1986.

תשובת ב"כ התובעות למכתב זה התיחסה ליצחק אנמוט ז"ל ול"ה"ה אנמוט" (נספח יד'2 לתצהירי הנתבעים). אין למצוא בה הסכמה, במפורש או מכללא, לרכישת זכויות ע"י הנתבע.

(ג) ב"כ הנתבעים הפנה למכתב הנתבע מיום 27.10.1988, שם ביקש מעו"ד שוב לקבל הסכמתו "להשכיר לנו את השטח בו נמצא שולחן העבודה מחוץ לגדר שהקימות. אבקשך לדון בדבר ולמסור לנו את תשובתך וכמו כן את העלות הנדרשת" (נספח כב' לתצהיר הנתבע בבש"א 3758/08; ס' 52.3 לסיכומי הנתבעים). מכתב זה אינו מלמד על הסכמת בעלים לשינוי בזהות השוכר, שהרי ניתן להבינו כסיוע של הבן בידי אמו.

(ד) אין מחלוקת כי התובעים המשיכו לפנות אל האב המנוח בדרישות שונות, חרף פטירתו (ר' ס' 52.4 לסיכומי הנתבעים). כמובן, ראוי היה שיעדכנו רישומיהם וימנעו משיגור מכתבים לנמען שנפטר. אך חוסר נימוס אינו מלמד על "חוסר האכפתיות שלהן בדבר זהותו המדויקת של הדייר המוגן בבית המלאכה, כל עוד הוא ממשפ' אנמוט" (כטענת ב"כ הנתבעים בס' 52.4 סיפא לסיכומיו). זוהי טענה מרחיקת לכת, המתעלמת מזכות הבעלים, ואשר מבקשת להסיק מסקנה מהותית מטעות רישומית גרידא.

(ה) ב"כ הנתבעים הפנה בסיכומיו לבקשת הנתבעת בהליך הוצל"פ 4029/87, וביקש לגזור ממנה מסקנה כי אלכס הופיע כ"דייר מוגן וכמחזיק לכל דבר" (ר' נספח ט"ו לתצהירי הנתבעים; ס' 52.5 לסיכומי הנתבעים). ואולם הבקשה מלמדת להיפך: המבקשים הם גב' אנמוט ועזבון המנוח יצחק אנמוט ז"ל, ואילו אלכס אנמוט אינו מופיע כבעל דין. בתצהירו של אלכס שתמך באותה בקשה נרשם כי הוא בן המנוח ועובד במקום, ועל כן "מכיר את כל העובדות הקשורות בענין". אלכס לא הציג עצמו כדייר מוגן ולא ביקש לראותו ככזה.

(ו) גם מכתבו של עו"ד יעקובוביץ מיום 22.6.1987 אינו תומך בגרסת ב"כ הנתבעים. המכתב מופנה לגב' אנמוט ולשני בניה, הנדרשים למלא הוראות פסק-דין. יש לראות את הפניה לשני הבנים (אלכס וחיים) כמהלך מעשי שנועד לאכוף פסק דין, ולא כהכרה בזכות הנטענת של אלכס כדייר מוגן. הוא הדין בשני מכתבי ההתראה מאת ב"כ התובעים ששוגרו בטרם פתיחתו של ההליך דנא (נספחים ד'1 ו-ה' לכתב התביעה; ס' 52.6 לסיכומי הנתבעים). אלה מכתבים הדורשים הסתלקות הנתבעים מן המושכר מחמת אי שימוש. אין לראות בהתראות משפטיות מעין אלה משום הכרה עקיפה בזכות מהותית.

(ז) ב"כ הנתבעים טען כי גם בהליך דנא התובעים מערבבים בין הנתבעים (ס' 53 לסיכומיו). לשיטתו, עצם העלאתה של טענת נטישה כנגד הנתבע מלמדת על הכרה עקיפה בזכותו כדייר מוגן, שאחרת "כיצד הוא יכול לנטוש?" (ס' 53, 53.3 לסיכומי הנתבעים). ואולם, בה במידה ניתן לפרש, כי סעד הפינוי כנגד אלכס נדרש כמי שהפעיל את העסק עבור אמו, ולא כבעל זכות משל עצמו.

(ח) אמנם, בטענות התובעים נפל לפחות פעם אחת ערבוב בין הנתבעים לבין עצמם. בס' א2 לבקשה לצו גילוי מסמכים טענו: "המשיבים החזיקו כדיירים מוגנים בחנות קטנה בחלק הצפוני של הבית" (בש"א 467/08, מיום 22.1.2008). ואולם באותו הליך ביניים הוגשה גם תשובתם, ובה נרשם: "המשיבה החזיקה כדיירת מוגנת בצריף בחלק הצפוני של חצר הבית" (ר' תשובת התובעים בבש"א הנ"ל, בס' 2). אני סבורה כי אין לגזור מניסוחים אלה הודאת בעלים בזכאות עצמאית של הנתבע, מה גם שההליך כולו נועד למטרה של פינוי והחזרת החזקה. יש לזכור, כי תכליתה של הזדהות ההחזקות אינה ליצור זכות חדשה יש מאין. דוקטרינה זו נועדה ליתן תוקף לזכאות קיימת של בעל דין, שצמחה מכח הסכמה מודעת של הבעלים (ר', למשל: ע"א 628/66 גולץ נ' רבילנסקי, פ"ד כא(1) 570, בע' 573). הסכמה זו אינה יכולה להילמד מדקדוקי ניסוח גרידא.

(ט) ב"כ הנתבעים הוסיף והפנה למכתב מיום 26.1.2003 מאת ב"כ התובעים לעירית רחובות, בו ביקש לברר "פרטי חיובי הארנונה של אלכסנדר אנמוט" בנכס נשוא הסכסוך (ס' 53.4 ונספח א' לסיכומי הנתבעים). הקשרו המדויק של מכתב זה לא הוברר. איני סבורה כי ניתן ללמוד מן המכתב הסכמה לזכאות עצמאית של הנתבע, להבדיל מהחזקה לטובת האם. יושם אל לב כי בתצהיר הנתבע מיום 17.4.2000, בה"פ 145/00 בבית משפט השלום ברחובות, הצהיר הנתבע כדלקמן (נספח א' לסיכומי התובעות):

"הנני מנהל ומפעיל, מטעמה של אמי, הגב' סימה אנמוט..., בית מלאכה לפחחות וייצור מרזבים, שבחלק מהמקרקעין ברחוב הרצל 178 ברחובות... ונותן תצהיר זה מטעמה."

לפנינו הצהרה מפורשת של הנתבע, מן העת האחרונה יחסית, כי הוא מנהל ומפעיל את העסק מטעם אמו. בנסיבות אלה, כיצד ניתן לטעון לפתע כי הנתבע מחזיק בנכס כדייר בעל זכות עצמאית?

36. אשר על כן, אני דוחה את טענת הנתבעים להזדהות ההחזקות.

סיכומם של דברים
37. מן התשתית הראייתית עולה כי הנתבעת נטשה את המושכר. אין היא עובדת בעסק. אין היא נהנית מהכנסותיו. אין היא נושאת בהוצאותיו. היא אף לא מבקרת בו על דרך השגרה. ביקוריה בעבר, כאשר מצבה הבריאותי איפשר זאת, נעשו כביקורים של אם המבקשת לסייע לבנה בעסקו, ולא כבעלת זכאות המבקשת לממש את זכאותה. בפועל, המושכר העבר לאחר (הנתבע), ללא הסכמת הבעלים, וללא כוונת הדיירת לשוב ולהשתמש בו.

38. על רקע האמור לעיל, התובעים זכאים לסעד של פינוי הנתבעת (מכח עילת הנטישה) ולסעד של פינוי הנתבע (החסר זכויות במושכר). יחד עם זאת, ראוי בנסיבות הענין להתנות את פינוי הנכס ע"י הנתבע בתשלום פיצויים לנתבע, וזאת מכח עקרונות צדק כלליים. כידוע, פינוי דייר מוגן עשוי להמצא מסויג ב"סעד מן הצדק" (ס' 132 לחוק הגנת הדייר). מכח הוראת חוק זו ניתן להתנות את הפינוי בתשלום פיצויים (ע"א (ת"א) 3309/04 מדני נ' מסיקה, , מיום 13.7.2006, ס' 9 לפסק-דינה של כב' הש' ר' רונן; פסה"ד אושר בערעור – רע"א 7910/06, מיום 7.11.2006). במקרה דנא, הנתבע לא רכש זכויות כדייר עצמאי. יחד עם זאת, אין להתעלם מעבודת הנתבע במקום במשך 36 שנים (ס' 8 לתצהירו). מדובר במציאות הנמשכת עשרות שנים, ואשר מתקיימת על רקע יחסי קרבה מדרגה ראשונה בין הנתבע לדייר המנוח וכן לדיירת שבאה במקומו. הבעלים ודאי הבינו, כי הנתבע מפיק תועלת אישית מן הנכס כשכיר או מנהל. בנסיבות מיוחדות אלה, ניתן לדמות את הנתבע לבר-רשות הדירה במקרקעין, אשר מכח שיקולי צדק ראוי להתנות את פינויו בתשלום פיצויים (רע"א 2701/95 כנעאן נ' גזאוי, פ"ד נג(3) 151, בע' 170).

39. בגובה הפיצויים אני מתחשבת בכך שהנתבע כבר נהנה פרק זמן ממושך מן הנכס, כמו גם מן ההכנסה הזעומה שהצליח להוציא ממנו (כ- 1,000 ₪ לחודש, ר' ס' 17 לתצהירו). אני מעמידה את הפיצוי לנתבע ע"ס 15,000 ₪.



40. התוצאה היא שאני מקבלת את התביעה, ומורה לנתבעים לסלק את ידם מן הנכס נשוא הסכסוך. הנתבעים יעשו כן בתוך 30 ימים מקבלת פסק-הדין. פינוי הנתבע ייעשה כנגד תשלום סך של 15,000 ₪, שהתובעים ישלמו לו ביחד ולחוד.

41. בנסיבות הענין, אין צו להוצאות.


5467831



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. דיני הגנת הדייר

  2. תיקונים במושכר

  3. דייר נדחה

  4. דייר נגזר

  5. עזיבת דייר מוגן

  6. פינוי דייר ממשיך

  7. שוכר משנה דייר מוגן

  8. אי קיום אסיפת דיירים

  9. דייר מוגן שימוש בחצר

  10. פינוי דייר מוגן מחנות

  11. הגנת הדייר אחזקת הבית

  12. דייר מוגן בעסק שנפטר

  13. פינוי דייר מוגן בעסק

  14. דייר מוגן נגזר ונדחה

  15. בן של דייר מוגן שנפטר

  16. זכות דיירות מוגנת בצריף

  17. חוק הגנת הדייר - נטישה

  18. נכדה של דייר מוגן שנפטר

  19. דייר מוגן שזנח בן זוגו

  20. סעיף 20 לחוק הגנת הדייר

  21. מעבר דייר מוגן לבית אבות

  22. שינויים במושכר דייר מוגן

  23. פיצוי על פינוי דייר מוגן

  24. זכויות נכדים של דייר מוגן

  25. בן זוג של דייר מוגן שנפטר

  26. פטירת דייר מוגן לפני פינוי

  27. העברת זכויות של דייר מוגן

  28. פינוי משפחת דייר מוגן מחנות

  29. פינוי דייר מוגן לצורך קיומי

  30. פינוי בני משפחה של דייר מוגן

  31. האם עובר יכול להיות דייר מוגן

  32. חוק הגנת הדייר - רקע היסטורי

  33. פינוי דייר מוגן בגלל שיפוצים

  34. נכד של דייר מוגן שהוריו בחיים

  35. דייר מוגן שלא שילם דמי שכירות

  36. פינוי דייר מוגן מעסק בשל נטישה

  37. דמי שכירות דיירים מוגנים בחנות

  38. פינוי דייר מוגן שלא משלם שכירות

  39. זכויות דייר ממשיך בדיור הציבורי

  40. התנתקות דייר ממערכת מיזוג מרכזית

  41. תביעה לפינוי דייר מוגן בתל אביב

  42. זכויות קרובי משפחה של דייר מוגן

  43. מועד פינוי דייר מוגן לאחר פסק דין

  44. החלפת מנעול לדייר מוגן ללא התראה

  45. פינוי דייר מוגן - שינויים במושכר

  46. גובה דמי שכירות של דייר מוגן בעסק

  47. הגדרת ''בעל בית'' בחוק הגנת הדייר

  48. דייר מוגן בחנות בבית קרקע בתל אביב

  49. תחולת חוק הגנת הדייר על תוספת בניה

  50. ויתור על חוק הגנת הדייר בשטר משכנתא

  51. פינוי דייר מוגן שלא משלם מיסי עירייה

  52. דמי שכירות גבוהים מהמוסכם לדייר מוגן

  53. פינוי דייר מוגן לצורך תיקונים בדירה

  54. פינוי דייר מוגן עקב קבלת רישיון בניה

  55. זכויות בן זוג דייר מוגן שעזב את הנכס

  56. פסק דין הצהרתי לגבי ירושה מדייר מוגן

  57. דירה בבעלות דייר ממשיך שגר בה דייר מוגן

  58. תביעה לתשלום דמי שכירות נגד דייר ממשיך

  59. הכרה כ"דייר ממשיך" ערעור לבית המשפט העליון

  60. צמצום היקף תחולתו של חוק הגנת הדייר בפסיקה

  61. פינוי דייר מוגן שמשכיר את הדירה בשכירות משנה

  62. פירוק שיתוף בדירת מגורים בן זוג של דייר מוגן

  63. התיקונים שבעל הבית חייב לבצע לפי חוק הגנת הדייר

  64. תניית ויתור על הגנות של סידור חלוף או דיירות מוגנת

  65. האם רכישת זכויות דיירות מוגנת בחנות כוללת את החצר ?

  66. תביעה לפנות דייר מדירה ציבורית בה התגוררה אימו המנוחה

  67. האם נרכשו זכויות בהתאם לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי

  68. עתירה כנגד החלטה שלא למכור דירה בדיור הציבורי בתנאי מבצע

  69. דייר מוגן: מספיק שהיה מקום אחר להתגורר בו כדי לשלול את זכאותו

  70. תביעה לפנות בני זוג הרשומים כנשואים, מדירה אשר הושכרה בשכירות בדיור הציבורי

  71. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון