קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי תשלום דמי שכירות מוגנת במשך שנים רבות / פינוי דייר מוגן שלא משלם שכירות: בתיק זה נתתי ביום 1/1/07 פסק דין בו קבעתי כי קמה לתובעים עילת פינוי כנגד הנתבעים לפי סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר, הואיל ולא שילמו דמי שכירות משך תקופה של תשע שנים, דבר שבוודאי יש בו משום "ניתוק של המשכיות התשלומים", ומקים עילת פינוי לפי הסעיף הנזכר. למרות זאת, נמנעתי מליתן פסק פינוי, בנימוק שהנתבע 1 הינו (גם) בעלים במושע של חלק בבנין כולו. כב' בית המשפט המחוזי, בערעור, ביטל חלק זה של פסק הדין, ושלל את זכותם של הנתבעים בנכס מכח דיני השיתוף במקרקעין. ביהמ"ש המחוזי קבע, לפיכך, כי משנשללה זכותם של הנתבעים בנכס מכח דיני השיתוף במקרקעין, ומשקיימת כנגדם עילת פינוי, מכח דיני הגנת הדייר, ביחס לדירה ולמרפסת, התוצאה היא שיש להורות על פינויים מהנכס, בכפוף להכרעה בטענת סעד מן הצדק. התיק הוחזר אלי אפוא אך ורק לצורך הכרעה בשאלה אם ראוי להעניק לנתבעים סעד מן הצדק, לגבי הדירה והמרפסת. אביו המנוח של הנתבע 1, מר יצחק אהרוני ז"ל, היה דייר מוגן בדירה, הכוללת גם את המרפסת, שכן מוסכם בין הצדדים כי יש לראות בהשקעתו בבניית הדירה כדמי מפתח לכל דבר וענין (ראה סע' 10 לפסק דינו של כב' השופט גולדין). מר יצחק אהרוני נפטר לבית עולמו ביום 7/5/97, ובנו, הנתבע 1, הפך לדייר מוגן מכח סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר. הנתבעת 2 היא אשתו של הנתבע 1, מאז שנת 1991, ומתגוררת עמו ועם שני ילדיהם בדירה. דא עקא, מיום שהפך דייר מוגן, לא טרח הנתבע 1 (או אשתו) לשלם דמי שכירות מעולם. כדברי הנתבע 1 עצמו: "בחיים שלי לא שילמתי דמי שכירות ואני לא יודע על מה אתה מדבר" (פרו', עמ' 42, ש' 10). מדובר בתקופה של תשע שנים (7/5/97 - 10/5/06) שבה לא שולמו דמי שכירות כלל ועיקר. רק ביום 10/5/06, בעיצומו של שלב ההוכחות (ובשים לב להערות שהערתי במהלך ניהול המשפט), התעשתו הנתבעים (חלקית), ושילמו סך של 1,650ש"ח, המהווה לשיטתם דמי שכירות מוגנים עבור התקופה 18/9/03 ועד סוף חודש 5/06. במלים אחרות, לכל אורך תקופת ניהול המשפט, עד וכולל תאריך מתן פסק הדין (1/1/07), לא תיקנו הנתבעים את ההפרה, שבגינה הוגשה התביעה, ולא שילמו דמי שכירות כלשהם בגין התקופה 7/5/97 - 18/9/03, תקופה של למעלה משש שנים. אני סבור כי נסיבות אלה הן נסיבות אשר אינן מצדיקות הושטת סעד מן הצדק לנתבעים. כאמור בענין ע"א 255/57 הופמן נ' דיאמנד פד"י י"ג 1009, בעמ' 1020 - "השופט חייב ליתן את דעתו על כל הנסיבות של שני הצדדים, ועליו להימנע ממתן צו פינוי אם שוכנע כי הפינוי הוא סנקציה חמורה מדי - אינה צודקת - להפרה שקרתה". הלכה זו חזרה ונשנתה פעמים רבות, ואף לאחרונה, בענין רע"א 3692/07 אביסריס נ' אלברטל, שם נאמר כי "יש לשקול את התוצאה הנובעת מפינוי הדיירים, מול מידתה וחומרתה של ההפרה". במקרה דנן מדובר אמנם בתוצאה חמורה - פינוי מדירת מגורים, אך עובדה זו אינה מהווה חזות הכל. תמיד יש לשקול זה מול זה את חומרת התוצאה של פינוי אל מול חומרת ההפרה. "חומרת ההפרה", מקום שמדובר באי תשלום דמי שכירות, הכוונה היא למשך התקופה שדמי שכירות לא שולמו, ולשאלה האם תוקנה ההפרה, ומתי. אינו דומה אי תשלום דמי שכירות משך חודש אחד או שני חודשי שכירות לאי תשלום משך שנים. ואינה דומה הפרה שתוקנה מיד או זמן סביר לאחר ההתראה או אף לאחר הגשת התביעה, להפרה שלא תוקנה עד תום המשפט. כך, בענין ע"א 467/65 עזבון מזרחי נ' למען הקונה פד"י כ (1) 393, בעמ' 399, חל פיגור של קצת למעלה משלש שנים בתשלום דמי שכירות. ביהמ"ש קבע כי אין מקום למתן סעד מן הצדק, באומרו: "קשה לתאר מקרה חמור מזה, של זלזול בזכויותיו של בעל הבית, והתעלמות מכוונת ומחושבת מהן. שלילת זכותו של בעל בית, בנסיבות כגון אלו, לפנות את דיירו מהמושכר, כמוה כהפקעת רכושו, וריקונן מכל תוכן של ההתנאות בקשר לתשלום דמי שכירות במועדם. נראה לי כי לא למקרים כגון אלה נועד סעיף 37 לחוק הגנת הדייר תשט"ו 1955, ובמקרה חמור ופלגרנטי כגון זה אין ביהמ"ש רשאי להביא בכלל שיקוליו את הנזק שעלול לצמוח לדייר כתוצאה מפינויו". דברים אלה, על כך ש"קשה לתאר מקרה חמור מזה" נאמרו ביחס לאי תשלום דמי שכירות משך שלש שנים. במקרה דנן, המקרה חמור בהרבה, שכן כאן מדובר, כזכור, בתשע שנים של אי תשלום. וגם לאחר ששולמו דמי שכירות, ביום 10/5/06, עדיין, דמי השכירות לתקופה של שש שנים לא שולמו כלל, לא אחרי קבלת התראה, לא אחרי הגשת התביעה, ולא עד תום המשפט ומתן פסק הדין. ניתן להביא דוגמאות חמורות פחות מע"א 467/65 הנ"ל, שגם בהן לא ניתן סעד מן הצדק. למשל, ב-ד"נ 1/68 ויצמן נ' בית בחלקה 106 פד"י כב (1) 606, הפיגור בתשלום דמי שכירות נמשך יותר משנה, והדייר לא מיהר לתקן את המעוות, אלא הפקיד את הכסף בבנק כחודשיים לאחר הגשת התביעה. הנה כי כן, נדונה שם תקופת פיגור קצרה לאין ערוך מזו הנדונה במקרה שבפניי, וההפרה תוקנה באופן מלא סמוך לאחר הגשת התביעה. נקבע כי הדייר אינו זכאי לסעד מן הצדק: "התקופה הממושכת בפיגור של תשלום דמי שכירות בסכום ניכר ובתנאים המעידים שהדייר זלזל בחובת התשלום שחב כלפי בעל הבית, מהווה גורם המשפיע נגד מתן הסעד". דברים דומים נאמרו גם בענין ע"א 163/64 נקש נ' צדוק פד"י יח (3) 583, בעמ' 585, גם שם הפיגור נמשך שנה אחת, וזמן קצר לאחר הגשת התביעה, הפקיד הדייר את חוב דמי השכירות, אולם סעד מן הצדק לא ניתן לו, וביהמ"ש פסק כי - "אין לנו ספק שלא לאי תשלום מתמיד וממושך, המשתרע על תקופה של שנה שלמה, התכוון המחוקק בהרשותו לבית המשפט להימנע, מטעמים של צדק, ליתן את צו הפינוי, המגיע לבעל הבית משורת הדין". בענין ע"א 403/58 רוזן נ' אייזלר פד"י י"ג 2120 לא ניתן סעד מן הצדק לדייר שהפסיק לשלם דמי שכירות משך שלשה חודשים, ולא מיהר לתקן את המעוות אלא רק זמן ניכר אחרי הגשת התביעה. בענין ע"א 143/55 הייזנר נ' קלינסקי פד"י י"א 17, הדייר שלח לבעל הבית שטרי חוב שתאריכיהם ל-10 בכל חודש במקום ל-1 בכל חודש, ולא תיקן את ההפרה תוך זמן סביר, אלא רק כעבור עשרה חודשים. ניתן פסק פינוי, ולא ניתן סעד מן הצדק. וראה גם ע"א 273/56 לבני נ' אושרוביץ פד"י י"א 647, בעמ' 650: "בדרך כלל לא יזכה אמנם דייר לסעד מן הצדק אלא אם כן תיקן מיד את המעוות, ושילם את כל פיגורי דמי השכירות". וכן ע"א 45/66 דן אג"ש לתחבורה נ' בריקמן פד"י כ (3) 153, בעמ' 157, שם נאמר: "שבתביעת פינוי בשל הפסקת תשלום דמי השכירות, לא יושיט בית משפט בדרך כלל סעד מן הצדק, אלא אם דמי השכירות הופקדו מיד עם הגשת כתב ההגנה או הבקשה לסעד מן הצדק, בקופת בית המשפט". דברים דומים נקבעו גם בפסיקת בתי המשפט בשנים האחרונות. בענין ע"א (ת"א) 1475/08 לזרוב נ' אי פי אף יזמות והשקעות בע"מ פדאור 09 (19) 196 לא ניתן סעד מן הצדק לדייר אשר לא שילם דמי שכירות משך שמונה שנים, ולא הראה נכונות לתיקון המחדל. בענין ע"א (חי') 4369/97 פתחי נ' שגב , דינים מחוזי, כו (9) 425, לא שילמה הדיירת דמי שכירות משך תקופה של שמונה שנים, קרי, מאז שהחלה השכירות ועד אשר ניתן פסק הדין, ובנוסף, גם ביצעה שינויים ותפסה שטחים שאינם כלולים במושכר. לא ניתן סעד מן הצדק. בענין ע"א (ת"א) 1456/95 סעדה נ' אנבא (לא פורסם, צורף לסיכומי התובעים) לא שולמו דמי שכירות משך שבע שנים. לא ניתן סעד מן הצדק, וביהמ"ש ציין כי - "העובדה שעם הגשת כתב התביעה שילמה המערערת תשלום כלשהו על חשבון חוב דמי השכירות, אין בו, במכלול הנסיבות, כדי לכפר על פסלות מעשיה לאורך שנים". בענין ע"א (ת"א) 1467/95 עזבון שואשי נ' עזבון פרנקל תק-מח 98 (3) 6484 היו העובדות דומות במידה מסויימת לעובדות המקרה שבפניי: הדייר לא שילם דמי שכירות משך חמש שנים. מספר חודשים לאחר הגשת התביעה, שילם חלק מחוב דמי השכירות, אך לא שילם כלל, עד יום מתן פסה"ד, את דמי השכירות לאותן חמש שנים שהתביעה הוגשה בגינן. נקבע כי חומרת ההפרה, באי תשלום דמי שכירות תקופה כה ארוכה, עולה באופן ממשי על חומרת הפינוי שלו מהבית. לא ניתן סעד מן הצדק. בענין רע"א 3692/07 אביסריס נ' אלברטל לא ניתן סעד מן הצדק לדייר שלא שילם דמי שכירות משך ארבע שנים, והקים בחצר הדירה דוכן למכירת בשר. ובענין ע"א (י-ם) 286/95 בן עטר נ' ניסנוף דינים מחוזי כו (4) 473 לא ניתן סעד מן הצדק לדייר שלא שילם דמי שכירות משך שלש שנים, ללא כל הסבר סביר. לסיום חלק זה אביא גם מדברי כב' השופט בר אופיר בספרו "סוגיות בדיני הגנת הדייר" פרלשטיין גינוסר, מהד' 2, 2005, בעמ' 164: כשמבקש בעל דין כי ביהמ"ש ינהג עמו לפנים משורת הדין ויעשה עמו צדק, כי אז אחד השיקולים החשובים שעומדים בפני ביהמ"ש הוא גודל "החטא", טיבו ואופיו. וכן (בעמ' 173): בכל מקרה בו התיקון בהתנהגות הדייר בא קרוב לאחר שנוצרה העילה, אפשר להניח שבעל הבית לא נפגע בזכויותיו פגיעה של ממש, ועל כן לא יהיה זה צודק שהדייר יאבד את הגנת החוק. אולם כאשר הפגיעה בזכויות בעל הבית לא היתה פגיעה ארעית ולא תוקנה מיד, לא יינתן לדייר סעד מן הצדק, שכן המחוקק לא התכוון להסיר מן הדייר כל חרדה לגורלו, כאשר הוא מפר חובותיו בזדון, ואינו מתקן את המעוות בתוך זמן סביר. וכן (בעמ' 205): ככל שהאיחור בתשלום דמי השכירות הולך ונמשך, כך הולכים ופוחתים סיכויי הדייר לזכות בסעד זה. ולעובדות המקרה דנן: יצחק אהרוני ז"ל, שהוא אביו של הנתבע 1, נפטר ביום 7/5/97. לעניות דעתי, צריך היה להיות ברור ומובן מאליו לנתבע 1, שאם הוא טוען לזכויות של דייר מוגן (וטענתו נתקבלה), מחובתו להתנהג כדייר מוגן, משמע, לשלם לבעלי הבית את דמי השכירות המוגנים. חובה זו קמה כבר מיום פטירתו של אביו המנוח, שהרי מכוחה של פטירת אביו, בצירוף הוראות סעיף 20 (ב) לחוק, הפך הנתבע 1 לדייר מוגן. בפועל, לא שולמו כל דמי שכירות מיום הפטירה ואילך. שמא תאמר כי מעמדם של הנתבעים אולי לא היה ברור להם, באה פסיקתו של כב' השופט גולדין מיום 28/2/02 אשר קבעה, בפסק דין חלוט, כי הנתבע 1 הינו דייר מוגן בדירה. גם אחרי פסק דין זה - לא שולם כל תשלום. ביום 18/9/03 פנה ב"כ התובעים במכתב רשום אל הנתבעים ובו דרש מהם במפגיע לשלם דמי שכירות מוגנים עבור הדירה לכל התקופה מפטירת המנוח יצחק אהרוני ז"ל ועד תאריך המכתב. הנתבעים לא הגיבו, ולא שילמו כל תשלום. ביום 18/12/03 הגישו התובעים את תביעתם זו, לפינוי וסילוק יד, אולם גם בשלב זה, וגם אחרי הגשת התביעה, לא שולם כל תשלום. רק כשנתיים ומחצה אחרי הגשת התביעה, ביום 10/5/06, פעלו הנתבעים, וגם אז - לא ביוזמתם אלא בהמלצת ביהמ"ש (ר' תצהיר משלים של הנתבע 1 מיום 10/5/06, סעיף 2), ושילמו סכום המהווה, לשיטתם, פרעון של החוב לתקופה 18/9/03 - 31/5/06. הנה כי כן, גם כאשר תיקנו הנתבעים (כביכול) את ההפרה, גם בשלב מאוחר זה, הם שילמו דמי שכירות רק לתקופה שלאחר הגשת התביעה, אך לא שילמו את דמי השכירות לתקופה שהתביעה הוגשה בגינה, ושבגינה קמה עילת הפינוי, תקופה של למעלה משש שנים (!) (7/5/97 - 18/9/03). כאמור, ב-10/5/06 הם שילמו עד סוף חודש 5/06, והיה ברור להם כי מחובתם להמשיך ולשלם את דמי השכירות השוטפים ממועד זה ואילך, ולצורך כך אף ביקשו פרטי חשבון בנק של התובעת 2 (ר' התצהיר המשלים הנ"ל, סעיף 4). אך מה קרה בפועל? - "כן, ביקשתי פרטים על חשבונה, אבל לשלם לא שילמתי" (עדות הנתבע 1, פרו', עמ' 42, ש' 13). הנה כי כן, חוב דמי השכירות לעבר, לתקופה של למעלה משש שנים, כמו גם תשלומי דמי השכירות השוטפים מחודש 6/06 ואילך, לא שולמו ע"י הנתבעים עד תום המשפט ועד אחרי מתן פסק הדין על ידי, ביום 1/1/07. גם אחרי מתן פסק הדין על ידי, לא ברור האם שילמו הנתבעים את מלוא דמי השכירות. בתגובה שהגישו הנתבעים ביום 23/6/09 (בתגובה לבקשת ב"כ התובעים למתן פס"ד בענין סעד מן הצדק על יסוד הסיכומים שבתיק) הם טוענים כי שילמו את דמי השכירות לתקופת העבר, וגם מקפידים לשלם את דמי השכירות השוטפים (איני יודע על יסוד מה נטען הדבר, בשים לב לעדותו הנ"ל של הנתבע 1), אולם ב"כ התובעים, בתגובתו לתגובה הנ"ל (מיום 25/6/09), טוען כי הנתבעים נמנעים מתשלום הכספים שנפסקו לחובתם. כאמור, לא ברור האם באמת שולם, אחרי פסק הדין, מלוא חוב דמי השכירות לשש שנות העבר, כמו גם מלוא דמי השכירות השוטפים החל מחודש 6/06 ואילך, אולם גם אם אניח ששולם, אינני סבור, בייחוד בנסיבות ההפרה החמורה והממושכת בתיק זה, שלא תוקנה לכל אורך ניהול המשפט, כי יש בתשלום לאחר פסק הדין כדי להטות את הכף לטובת מתן סעד מן הצדק. אכן, לענין סעד מן הצדק יש בוודאי רלוונטיות גם להתנהגות הדייר לאחר הגשת התביעה (בר אופיר, בעמ' 173 למטה), אך לא להתנהגותו לאחר מתן פסק הדין. גם בהנחה שהנתבעים אכן שילמו, אחרי פסה"ד, את חוב העבר, הרי לא עשו כן אלא מכח חובתם לשלם חוב פסוק, ואינני רואה מדוע ראויים הם ל"פרס" על כך. בכל מקרה, ביהמ"ש שוקל, עובר למתן פסה"ד, את כל הנסיבות הרלוונטיות לסוגיית הסעד מן הצדק, ועל כן אינני רואה כיצד אירועים שלאחר פסק הדין עשויים להיות רלוונטיים לענין זה. ואזכיר את ע"א 143/55 הייזנר נ' קלינסקי פד"י י"א 17, בעמ' 24: "הפגיעה בזכויותיו לא היתה פגיעה ארעית בלבד, ואם אף פגיעה כזו אינה מצדיקה פינוי, מתיירא אני שמא יהיו דיירים סבורים כי די במילוי תנאי השכירות אף אחרי מתן פסק הדין בבית משפט השלום, ונמצא בעל הבית נתון לחסדם, ללא תרופה של ממש. סבור אני שלא לזה ייקרא "צדק" ושלא לכך התכוון המחוקק בחוקקו את הסעיף 37". האם הנתבעים לא שילמו דמי שכירות, משך תשע שנים (7/5/97 - 10/5/06), בשל שגגה או טעות בתום לב? הנתבעים טענו במשפט כי אינם חייבים לשלם דמי שכירות, משום שנכנסו בנעליו של יצחק אהרוני ז"ל, והוא מעולם לא שילם דמי שכירות, ועל כן גם הם אינם חייבים לשלם דמי שכירות. בפסק הדין דחיתי טענה זו, בעיקר משום שהוכח כי יצחק אהרוני ז"ל שילם גם שילם, בתחילת התקופה - דמי שכירות, ובהמשך התקופה - מסים, חשמל וכו' בגין הבית כולו, כתחליף לדמי שכירות בגין הדירה. קביעה זו אושרה ע"י כב' ביהמ"ש המחוזי בערעור. וכאן עלי להוסיף, כי הנתבעים גם אינם יכולים לטעון כי חשבו (בטעות) שיצחק אהרוני לא שילם, שכן, לכל המאוחר ביום 10/3/99 היו בפניהם מסמכים, המוכיחים כי יצחק אהרוני שילם דמי שכירות. מסמכים המוכיחים חד משמעית כי יצחק אהרוני ז"ל שילם דמי שכירות הוגשו לתיק ביהמ"ש ביום 10/3/99, בתיק שהתנהל בפני כב' השופט גולדין, כך שלכל המאוחר מתאריך זה ואילך היה ידוע או היה צריך להיות ידוע לנתבעים, כי אין כל יסוד לטענתם, שיצחק אהרוני לא שילם. אני דוחה אפוא את טענת הנתבעים (בסעיף 60 לסיכומיהם) כי עילת הפינוי נבעה מהתנהגות בתום לב של הנתבעים, ומתוך אמונה בצידקת טענותיהם. ואגב, כאשר נשאל הנתבע 1 בעדותו, מדוע נמנע מלשלם דמי שכירות, הוא אינו מנמק זאת בכך, שאביו לא שילם, או שחשב שאביו לא שילם, והוא נכנס בנעלי אביו. נימוקו הוא אחר: "אני לא יכול לשלם שכירות עד שאני לא מקבל הוראות" (פרו', עמ' 41, ש' 21). כפי שכבר ציינתי בפסק הדין (עמ' 16), תירוץ זה אינו נשמע רציני, ולבטח אינו יכול להצדיק הימנעות מתשלום דמי שכירות במשך תשע שנים. הנתבעים יכולים היו בנקל לרדת במדרגות הבית קומה אחת למטה, אל דודתם, התובעת 2, שהתגוררה בקומת הקרקע, ולשלם את דמי השכירות לידיה. כמו כן, ב"כ התובעים נתן "הוראות" ברורות, במכתבו מיום 18/9/03, אך הנתבעים עמדו בסירובם לשלם. אני ער לכך, שמדובר בדירת מגורים, אולם, למרות הפסיקה המקלה משהו בענין סעד מן הצדק בדירות מגורים, ניתן להפנות לשורה ארוכה של מקרים שבהם לא ניתן סעד מן הצדק, גם בדירות מגורים. לענין זה יש לשקול, כפי שהראיתי באריכות, את חומרת ומשך ההפרה, והאם תוקנה, ומתי. כמו כן יש לשקול, זה מול זה, את התנהגות הדייר אל מול התנהגותו של בעל הבית. במקרה שבפניי, התנהגות הנתבעים הפגינה זלזול מוחלט בחובתם הבסיסית ביותר לשלם דמי שכירות. וגם אחרי ששילמו (עפ"י המלצתי, וכנראה גם עפ"י ייעוץ מעורך דינם), גם אז שילמו רק חלק קטן מהחוב, ולא שילמו כלל את החוב שהצטבר עד להגשת התביעה. באשר להתנהגות התובעים, נאמר בפסיקה כי - "רק אם יוכח כי הבעלים נהגו בדרך שיש בה משום תחבולה, הכשלה, או פעולות כיוצא באלו, נראה בהם כחסרי תום לב, ויהיה זה לא צודק לתת פסק דין של פינוי". (רע"א 3692/07 אביסריס נ' אלברטל). במקרה דנן, התובעים לא הכשילו ולא נהגו בחוסר תום לב כלפי הנתבעים (וגם אין טענה שנהגו כך). התובעים בשום שלב לא סירבו לקבל תשלום דמי שכירות מאת הנתבעים. התובעים לא הניחו לזמן לעבור, ולדמי השכירות לתפוח במטרה להכשיל את הנתבעים. חודשים ספורים לאחר פטירתו של יצחק אהרוני, כבר הגישו תביעת סילוק יד כנגד הנתבעים. בתביעה זו ניתן פסק דין ע"י כב' השופט גולדין, ביום 28/2/02. ביום 18/9/03 פנו התובעים באמצעות עו"ד גביש אל הנתבעים בדרישה לתשלום דמי שכירות, וביום 18/12/03 הגישו את התביעה הנוכחית. המועד המאוחר ביותר שבו יכולים הנתבעים לטעון כי "נודע להם" על חובתם לשלם דמי שכירות הוא 18/9/03, אולם גם ממועד זה, לקח להם עוד למעלה משנתיים וחצי עד שתיקנו (חלקית) את ההפרה ושילמו, וגם כשעשו כן - לא שילמו את החוב לתקופה של שש שנים שעד יום 18/9/03. הנתבעים מעלים מספר טענות תמציתיות ולאקוניות, בכדי לבסס את בקשתם לסעד מן הצדק. לטענתם, אין להם מקום מגורים אחר להם ולילדיהם, אין כל סיכוי כי יצליחו למצוא לעצמם דיור חלופי, ופינויים יגרום להרס משפחתם. טענה זו נטענה בעלמא, ללא כל תשתית עובדתית שהיא. מדובר בדירת שני חדרים (חדר + הול, וכן מטבח, שירותים, ומרפסת) בדרום ת"א (רחוב יבנאל), ולא הוכח כי אין לנתבעים אפשרות לשכור או לרכוש נכס חלופי שווה ערך באותו אזור, או אולי באזור אחר, שבו מחירי הנדל"ן נמוכים יותר. כמובן שיינתן להם די והותר זמן להתארגן לצורך כך. עוד נטען ע"י הנתבעים, כי מצבו הבריאותי של הנתבע 1 הוא בכי רע, וכי עבר ניתוחים רבים מאד ותיפקודו היומיומי לוקה בחסר. כך גם מצבם הכלכלי של הנתבעים הינו קשה, שכן הינם מתפרנסים מעבודתו של הנתבע 1 במחלקת התברואה בעיריית ת"א (תצהיר הנתבעת 2, סעיף 4(ב)). בענין זה יש לציין כי מוטל על הדייר להניח תשתית עובדתית לביסוס זכותו לסעד מן הצדק, ולטעון בפני ביהמ"ש - וכמובן, גם להוכיח - את הנסיבות אשר בגינן ראוי לדעתו להושיט לו סעד מן הצדק. אם הסתפק בהעלאת טענות סתמיות ולא מפורטות, מבלי לפרט ולהוכיח את הנתונים הרלוונטיים שלענין, - לא יזכה לסעד מן הצדק (רע"א 359/88 שטרנפלד נ' עזבון חסון , תק-על 94 (1) 1061, בפיסקאות 12, 13, וכן ע"א (ת"א) 913/89 חב' לאחזקה ונאמנות נ' זילברשטיין דינים מחוזי, כרך א' 408, בפיסקה 6(ב)). במקרה שבפניי, הנתבעים הסתפקו בטענות לאקוניות אלה, ולא טרחו להציג בפני ביהמ"ש כל תשתית עובדתית, ולו מינימלית, להוכחתן. לא הוצגו מסמכים רפואיים כלשהם בנוגע לנתבע 1 (או לנתבעת 2). לא הוצג כל פירוט (שלא לדבר על תיעוד) ביחס ל"תיפקודו היומיומי" של הנתבע 1. לא נטען (ולא הוצגו כל מסמכים) כמה היא השתכרותו של הנתבע 1, האם לנתבעת 2 הכנסות כלשהן, מה מצבם בבנקים, וכיוצא באלה פרטים שיש בהם כדי לשפוך אור על הטענה הסתמית והבלתי מוכחת כי "מצבם הכלכלי קשה". מלבד זאת אציין כי אינני בטוח שנימוקים אלה - גם לו הוכחו - היו, בהכרח, מטים את הכף לטובת הנתבעים, שהרי - "הלכה פסוקה היא שסעד מן הצדק אינו סעד של רחמים, ולא הרי זה כהרי זה ... מי שמבקש ליהנות מהגנתו של החוק מפני פינוי, וגם מדמי שכירות נמוכים, חייב לדקדק עם עצמו. עליו לדעת, שאם יפר התחייבות, המקימה עילת פינוי נגדו, התוצאה הרגילה תהיה צו פינוי, היינו, הסרת הגנתו של החוק מעליו". (ע"א 87/83 ארי"צ נ' ביירלס פד"י לח (2) 159, בעמ' 161, ע"א 143/55 הייזנר נ' קלינסקי פד"י יא 17, בעמ' 22, ע"א 313/64 אבקסיס נ' הממונה על רכוש האוייב פד"י יח (4) 288, בעמ' 290, ע"א 203/65 פורמנד נ' פורמנד פד"י יט (3) 693, בעמ' 696, ע"א (ת"א) 1467/95 עזבון שואשי תק-מח 98 (3) 6484:"סעד מן הצדק אינו סעד של רחמים, ונימוקי מצב בריאות ו/או כלכלי קשה אינם מהווים הצדקה להעניקו". וכן רע"א 3692/07 אביסריס נ' אלברטל: "גם הקשיים הרבים הצפויים למבקש, בהתחשב במצבו הכלכלי-בריאותי-חברתי הקשה, לא מהווים עילה מספקת להענקת סעד מן הצדק..."). מכל האמור לעיל עולה לעניות דעתי מסקנה ברורה, כי הנתבעים אינם ראויים במקרה זה לסעד מן הצדק. ויודגש כי מה שעומד לנתבעים לרועץ הוא לא רק משך תקופת ההפרה (תשע שנים), אלא גם (ואולי בעיקר) העובדה שהם לא תיקנו את ההפרה. בשקלול מכלול הנסיבות דעתי היא כי הסנקציה החמורה של פינוי, במקרה זה, איננה חמורה מדי, ואינה בלתי צודקת, בהשוואה לחומרת ההפרה ומישכה והעובדה שלא תוקנה. מסקנתי כי הנתבעים, בנסיבות הברורות בתיק זה, אינם ראויים לסעד מן הצדק, אף מתחזקת לאור דעות שנשמעו (בר אופיר, בעמ' 163, ע"א (ת"א) 1467/95 עזבון שואשי תק-מח 98 (3) 6484) כי במשטר החוקתי השורר אצלנו כיום, כאשר זכות הקנין עלתה לרמה של זכות יסוד, יש להקפיד על מילוי חובותיו של דייר מוגן יותר מבעבר, וההלכות שהצטברו סביב הסוגיה של מתן סעד מן הצדק חייבות להיבחן כיום מחדש, מתוך זיקה להוראת סעיף 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחרותו ("אין פוגעים בקניינו של אדם"). קריסת הבסיס הרעיוני והתכליתי של מוסד הדיירות המוגנת הובילה למגמת פרשנות מצמצמת של החוק ושל ההגנה שהוא מעניק (רע"א 3692/07 אביסריס נ' אלבר). מצוקת הדיור החריפה ששררה בעת חקיקת החוק אינה קיימת כיום, ועל כן יש לצמצם, ע"י פרשנות נאותה, את הזכויות שהוקנו לדיירים, למען בעל הבית אשר הנאתו מנכסיו המושכרים צומצמה עקב חוק זה (ע"א 4100/97 רינדר נ' ויזלטיר פד"י נב (4) 580, בעמ' 589, רע"א 2701/95 כנעאן נ' גזאוי פד"י נג (3) 151, בעמ' 166, רע"א 6842/96 שוס נ' קלמן פד"י נב (2) 625, בעמ' 634, רע"א 9360/06 וינבך נ' האוניברסיטה העברית, ע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור פד"י נ (5) 111, בעמ' 118). מגמה כללית זו, של פרשנות מצמצמת, יש בה כדי להשפיע גם בהפעלת שיקול הדעת ע"י ביהמ"ש בסוגיית סעד מן הצדק, ולחזק את מסקנתי כי אין הנתבעים, במקרה דנן, ראויים לסעד מן הצדק. אזכיר כי פסק דיני זה מתייחס רק לדירה ולמרפסת, ומסקנתי היא, כי על הנתבעים לפנותם ולסלק ידם מהם, משהחלטתי כי אינם ראויים לסעד מן הצדק. אשר למחסן ולמסדרון, המוחזקים בידי הנתבעים, קבעתי כבר, בפסק הדין הראשון, כי אלה אינם מהווים חלק מהדירה, וביחס אליהם, אין ולא היו לנתבעים כל זכויות של דיירות מוגנת (וגם לא זכויות של בני רשות). דברים אלה אושרו ע"י כב' בית המשפט המחוזי בערעור. ברור, על כן, כי שאלת הסעד מן הצדק אינה רלוונטית למחסן ולמסדרון. ומששלל בית המשפט המחוזי את זכותם של הנתבעים בבית מכח דיני השיתוף במקרקעין, התוצאה היא, כי ביחס למחסן ולמסדרון (או חלק מן המסדרון, המוחזק על ידם) מחויבים הנתבעים לפנותם, ללא כל טענה או מענה. (א) לסיכום, אני מקבל את התביעה, ומחייב את הנתבעים, עד ולא יאוחר מיום 21/10/10, לפנות ולסלק ידם מן הדירה (כולל המרפסת), כמו גם מן המחסן והמסדרון, אשר בקומה הראשונה בבית ברחוב יבנאל 8 תל אביב, ולהחזירם לידי התובעים כשהם פנויים מכל אדם וחפץ. (ב) כמו כן אני מחייב את הנתבעים בתשלום שכ"ט עו"ד בסך 10,000ש"ח בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. מקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)פינוי דייר מוגןשכירותפינויפינוי דירה