פיצוי על נזקים בגין פינוי נכס

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת פיצוי על נזקים בגין פינוי נכס: רקע דיוני וטענות הצדדים 1. זהי תביעה כספית על סך 187,563 ש"ח בגין נזקים, שלטענת התובע נגרמו לו כתוצאה מפלישת הנתבעים לנכס שבבעלותו ברח' הסדנה 9 שבשכונת תלפיות בירושלים (להלן: הנכס או המבנה). הנכס הושכר ביום 20/7/05 בשכירות בלתי מוגנת למשך שנה לאדם בשם ראובן בגדסרוב (להלן: בגדסרוב או השוכר הקודם), שעל-פי הטענה ניהל בו נגריה. במהלך ביקורו של התובע בנכס במהלך חודש דצמבר 2005 פגש התובע בנכס את הנתבע 1, שטען לפניו כי בגדסרוב ברח מהנכס "מאימת הנושים", וכי הוא זה שמפעיל עתה את הנגריה. יחד עם הנתבע 1 נמצא בנכס הנתבע 2, שהציג עצמו כעובד לשעבר של בוגדסרוב, וכפי שהתברר יותר מאוחר לתובע היה אף בעל מניות באחת החברות שבבעלותו של בוגדסרוב. המשא ומתן שנוהל בין התובע לבין הנתבע 1 לצורך השכרת הנכס לנתבע 1 הגיע למבוי סתום, לאחר שעל-פי נטען סירב הנתבע 1 לשלם לתובע דמי שכירות בגין מספר החודשים הראשונים בהן החזיק בנכס שלא כדין. 2. ביום 3/8/06 הגיש התובע תביעה בבית משפט זה לפינוי הנתבעים מהנכס בת.א. 10335/06 (להלן: ההליך הקודם). במסגרת הדיון שהתקיים ביום 2/1/07 בפני כב' הרשמת ת. נמרודי הגיעו הצדדים להסדר דיוני, לפיו יינתן צו פינוי כנגד הנתבעים, אשר ביצועו יעוכב עד ליום 1/4/07. כן הוסכם על פיצויים מוסכמים בסך בשקלים השווה ל-100 דולר ליום למקרה והנתבעים לא יפנו את הנכס במועד המוסכם. הסדר זה קיבל תוקף של החלטת בית המשפט ביום 2/1/07 (להלן: פסק פינוי). לטענת התובע, הנתבעים לא קיימו אחר פסק דינו של בית המשפט בהליך הקודם ואיחרו בפינוי הנכס ב-10 ימים. לפיכך, עותר התובע בתביעה שלפנינו לסעד של פיצוים מוסכמים שנפסקו לו בהליך הקודם וכן לדמי שימוש ראויים בגין השימוש שעשו הנתבעים בנכס החל מיום 1/10/05 ועד ליום 11/4/07 ללא רשותו של התובע ושלא כדין. סעדים כספיים נוספים שנתבעו בפנינו הם בגין הנזקים שנגרמו לנכס בתקופת שהותם של הנתבעים בנכס ובגין עוגמת הנפש שהיתה מנת חלקו של התובע בעקבות ההליכים שננקטו על ידו כנגד הנתבעים. 3. בכתב הגנה שהוגש מטעם הנתבעים כופרים האחרונים כי שהו במבנה שלא כדין. לטענתם, התגבש בינם לבין התובע הסכם בעל-פה, לפיו ישהו הנתבעים במבנה ללא תשלום עד ליום 20/7/06, בו אמורה היתה להסתיים תקופת השכירות עם השוכר הקודם, והחל מאותו מועד והלאה יושכר הנכס לנתבעים למספר שנים בדמי שכירות שיעמדו על 700$ ארה"ב לחודש. עד למועד השכרת הנכס לנתבעים היו הנתבעים, לטענתם, אמורים לשפץ את המבנה, שלטענתם שימש את השוכר הקודם לאחסון עצים, ולהכשיר אותו לנגריה בהשקעה הנדרשת לשם כך בסכום של 40,000 ₪. לטענת הנתבעים, התובע הסכים לקזז סכום זה מדמי השכירות העתידיים, בהם היו אמורים לשאת הנתבעים החל מיום 20/7/06. על-פי אותו סיכום עם התובע, התחייבו הנתבעים, לטענתם, לדאוג לשינוי יעוד המבנה מבית מסחר לנגריה לבית מלאכה בעיריית ירושלים על מנת להקטין את גובה הארנונה. הנתבעים טוענים, כי מילאו אחר כל התחייבויותיהם כלפי התובע, אך התובע הוא זה שחזר לפתע מהסכמתו לחתום עמם על הסכם השכירות, תוך הפרתן של אותן הסכמות, ומשכך לא מגיעים לא דמי שכירות כלשהם מהנתבעים. מכל מקום, טוענים הנתבעים, כי הם השקיעו בהשבחת המבנה סכומים העולים על גובה דמי השכירות הנדרשים מהם, ולכן יש לקזז את סכומי ההשקעה בנכס, אשר יחד עם הנזקים האחרים שנגרמו לנתבעים בעקבות המקרה, מסתכמים בסכום של כ250,000 ₪. לבסוף טוענים הנתבעים, כי פינו את הנכס במועד שהוסכם עליו עם התובע, ביום 2/4/07 , אך התובע מסיבות השמורות עמו לא הגיע לנכס לאסוף את המפתחות לפי המוסכם עמו, ומשזה לא אותר, נמסרו המפתחות לב"כ התובע בהקדם האפשרי בנסיבות העניין. 4. מטעם התובע העידו שמאי יעקב פטל (להלן: השמאי) והתובע עצמו, ומטעם הנתבעים נשמעו עדויות של שני הנתבעים בעצמם. דיון והכרעה 5. אין מחלוקת על כך שהנתבעים נכנסו לנכס ללא רשות התובע, ומבלי ליטול את הסכמתו, והכל מבלי שיש להם כל זכות בקשר למקרקעין או לנכס, במהלך חודש דצמבר 2005. גרסת התובע לאורך כל ניהול ההליכים בתיק היתה כי הוא מעולם לא השכיר את הנכס לנתבעים ולא נתן להם רשות לשהות בו, ובפלישתם הלא חוקית של הנתבעים לנכס השיגו אלה את גבולו שלא כדין. לעומת זאת, לגרסתם של הנתבעים, הם הגיעו להסכמות עם התובע לחתימת חוזה השכירות עמו החל מיום 20/7/06, כאשר עד לאותו מועד קיבלו רשות של התובע לשהות בנכס ללא תשלום. לגרסתם, התובע גם הסכים לקזז את הוצאות השיפוץ של הנכס, שהוצאו על ידי הנתבעים לצורך הפעלתו כנגריה, מדמי השכירות העתידיים, בהם אמורים היו לשאת הנתבעים עם חתימת חוזה השכירות עמו בחודש יולי 2006. 6. מבין שתי הגרסאות מצאתי להעדיף את גרסתו של התובע על פני גרסאותיהם של הנתבעים. אנמק את טעמי. בחינת התשתית הראיתית בענייננו מעלה כי התובע פעל ללא לאות לפנות את הנתבעים מהנכס מרגע שנודע לו על פלישתם לנכס ושכר לצורך כך שירותי עו"ד פרטי. על כך מעידה שורת המכתבים שהוחלפה בין ב"כ התובע דאז, עו"ד רות אלדן-אורנשטיין, לבין ב"כ הנתבעים, כבר החל מחודש פברואר 2006 (חלופת המכתבים בין ב"כ הצדדים צורפה כנספח ב' לתצהיר התובע וכנספחים 32-37 לתצהירו המשלים של הנתבע 1). מאותם מכתבים עולה בבירור כי כבר ביום 13/2/06 נשלח ע"י ב"כ התובע דאז מכתב התראה לנתבע 1, בו נתבקש האחרון לפנות את הנכס לאלתר. בהמשך למכתב זה נפתח בין הצדדים, באמצעות באי-כוחם, משא ומתן לצורך חתימת חוזה השכירות ביניהם, אשר לא נשא פרי, בעיקר בשל המחלוקת בין הצדדים בעניין תשלום דמי השכירות בגין ארבעת החודשים הראשונים לשהיית הנתבעים בנכס (ראה את מכתבה האחרון של ב"כ התובעים דאז לב"כ הנתבעים מיום 7/3/06 ותשובתו של ב"כ הנתבעים למכתב זה המצ"ב כנספח 34 ו-37 לתצהירו המשלים של הנתבע 1). באותו מכתב הוכחשה גם נחרצות הטענה שהועלתה במשא ומתן מצד הנתבעים לסיכום עם התובע בעניין השקעות בסכום של 40,000 ₪ בנכס מצד הנתבעים, או מי מהם (ס' 4 למכתב הנ"ל). 7. תימוכין נוספים לכישלון המשא ומתן בין הצדדים לחתום על הסכם השכירות נמצאו בתמליל הקלטת השיחה שהתנהלה בין התובע לבין הנתבע 1 בביקורו של האחרון בנכס, לפי התאריך המופיע בו, ביום 23/7/06 [תמליל הקלטת השיחה הוגש לתיק בית המשפט לאחר הגשת תצהירי הנתבעים ביום 20/5/08, לאחר שנתקבלה הסכמת ב"כ הנתבעים (להלן: התמליל)]. התובע אמנם לא זכר את מועד עריכת השיחה עם הנתבע, לכשנשאל על כך על ידי בית המשפט במסגרת קדם המשפט שהתקיים בתיק ביום 21/5/08 . יחד עם זאת, הנתבע 1 שהגיש תצהיר משלים בהתייחס לדברים שעולים מהתמליל לא כפר בתוכנו של התמליל ובערכו הראיתי, ובפרט לא הכחיש את מועד עריכת השיחה, שמופיע בכותרת של התמליל. מהתמליל עולה כי שיחה זו נערכה בעקבות אי הגעתו של הנתבע 1 לפגישה במשרד בא-כוחו שהוזמן אליה לצורך חתימת חוזה השכירות עם התובע. תימוכין נוספים לכך שהשיחה נערכה בתאריך שצוין בתמליל מצאתי במכתב שנשלח לתובע מאת ב"כ הנתבעים ביום 17/7/06, בו נתבקש פעם נוספת לחתום על חוזה השכירות עם הנתבעים, וככל הנראה, בתגובה לכך נאות התובע להיפגש עם הנתבעים לצורך הסדרה סופית של תנאי השכרת הנכס לנתבעים. ברם, הנתבע 1 כאמור לא הגיע לפגישה המתוכננת עם התובע, ולבירורו של התובע שנערך באותה שיחה לסיבת אי-הגעתו, ולסיבת אי תשלום דמי השכירות על ידו עד לאותו מועד, עמד הנתבע בשלו כי לא מגיעים לתובע דמי השכירות בגין ארבעת החודשים הראשונים לשהייתו בנכס (עמ' 2 לתמליל). התואנה, בה נתלה הנתבע 1 לסירובו האמור, שחוזרת על עצמה בוריאציות שונות לאורך כל השיחה בין השניים, היא שבאותה תקופה נאלץ הנתבע 1 להתמודד עם צווי העיקול שהוטלו על הציוד שלו בנגריה בגין חובות של השוכר הקודם, ובשל כך נמנע ממנו להשתכר באותה תקופה, כפי שהיה עושה, אילולי עיקול הציוד האמור. במסגרת אותו תמליל גם הופרכה טענת הנתבע 1 לכך שהמניעה האמיתית לחתימת הסכם השכירות עם הנתבעים היתה נעוצה בתובע, שכביכול סירב לחתום על חוזה חדש, כל עוד עומד בתוקף חוזה השכירות עם השוכר הקודם. לטענה זו מצד הנתבע 1 השיב התובע באותו תמליל כי אין לו כל מניעה משפטית לחתום על הסכם השכירות עמו, שכן הוא יוצא ידי חובתו כלפי השוכר הקודם במשלוח מכתב הביטול אליו לנוכח הפרתו היסודית של הסכם השכירות עמו (עמ' 8 לתמליל). טענה זו הועלתה גם עם ידי ב"כ הנתבעים במסגרת המשא ומתן שנוהל קודם לכן מול ב"כ התובע דאז, וזו הוכחשה נחרצות במכתבה הנ"ל של ב"כ התובע מיום 7/3/06 (ס' 4 למכתב). 8. ראיות אלה מוכיחות כי מעולם לא ניתנה הסכמת התובע לשהייתם של הנתבעים בנכס ללא תשלום, ולאחר שניסיונות הנתבעים להגיע להסכמות בעניין זה עם התובע עלו על שרטון, הוגשה תביעת התובע לפינוים של הנתבעים מן הנכס כבר בתחילת חודש אוגוסט 2006. 9. לעומת הראיות המוצקות של התובע, לא הביאו הנתבעים ראיה ולו בדל ראיה לכך שקיבלו הסכמת התובע לשהייתם בנכס ללא תשלום. למעשה, במסגרת חקירתו הנגדית של הנתבע 1 הודה הנתבע 1 כי מעולם לא שילם לתובע דמי השכירות בגין שהייתו בנכס, ולשאלת ב"כ התובע אם זו היתה הסיבה לאי חתימת חוזה השכירות עם התובע, התחמק מתשובה עניינית (ראה עמ' 39 ש' 20-25, עמ' 34 ש' 16-17 לפרוטוקול). 10. גם גרסת הנתבעים להשקעה כספית בנכס לצורך התאמתו לנגריה ולהסכמות שונות בעניין זה עם התובע לא הוכחה בראיות. במהלך ישיבת ההוכחות התברר כי השיפוצים בנכס נעשו על ידי הנתבע 2 בלבד באופן אישי (עמ' 35 ש' 21-24, עמ' 32 ש' 19 לפרוטוקול). הנתבע 2 הודה במהלך חקירתו הנגדית כי מעולם לא שוחח עם התובע ולא דאג לקבל את הסכמתו לביצוע השיפוצים שביצע בנכס (עמ' 29 ש' 7-8 ועמ' 33 ש' 15-16 לפרוטוקול). בקשתו של ב"כ הנתבעים שהועלתה במהלך משא ומתן עם התובע ובא-כוחה דאז להביא בחשבון בחוזה השכירות את ההשקעות של הנתבעים בנכס נדחתה באופן נחרץ במכתב התשובה של ב"כ התובע, ולפי רוח הדברים באותו מכתב, אף ניכר שזו היתה אחת הסיבות לכשלון המשא ומתן בין הצדדים (מכתבי ב"כ הצדדים מיום 2/3/06 ומיום 7/3/06 הנ"ל). לא זו בלבד, אלא שבתמליל השיחה שבין התובע לבין הנתבע 1, שנסבה סביב בירור החיובים הכספיים של הנתבעים בנוגע עם שימושם בנכס, לא הועלתה על ידי הנתבע 1 טענה לקיזוז הוצאות השיפוץ של הנכס וכל נושא ההשקעה בנכס כלל לא עלה באותה שיחה, והדבר אומר דרשני. לבסוף, הנתבע 1 עצמו הודה בחקירתו הנגדית כי התובע לא נתן את הסכמתו להשתתף בעלות השיפוצים (עמ' 37 ש' 3-8 לפרוטוקול). די בכל האמור לעיל כדי לדחות את גרסת הנתבעים לסיכום עם התובע בעניין השיפוצים שבוצעו בנכס, אם בכלל. 11. יוצא אם כן, כי הנתבעים לא הוכיחו באיזו זכות נכנסו לנכס של הנתבעים והחזיקו בו למשך קרוב לחמישה עשר חודשים עד לפינוים מן הנכס בעקבות ההליך המשפטי שנקט התובע נגדם. כאן גם המקום לציין, כי עדויות שני הנתבעים באופן כללי נמצאו לא אמינות עלי בשל סתירות ובקיעים רבים בגרסאותיהם, דבר שכשלעצמו מאפיל על גרסאותיהם. כך, למשל הופרכה גרסת הנתבעים לכך שהנכס שימש את השוכר הקודם כמחסן עצים ובשל כך לא היה מותאם לעיסוק בו כנגריה. במהלך חקירתו הנגדית הודה הנתבע 2 כי גם בשנת 2005 הופעלה בעסק נגריה (עמ' 25 ש' 18-19 לפרוטוקול). כמו כן הופרכה גרסת הנתבעים שהושמעה במסגרת בתצהירי העדות הראשית שלהם לכך כי מעולם לא עבדו בנכס ושהו בנכס רק לצורך עבודת הכשרת המבנה לנגריה, לטיפול בעבריינים שהשתלטו על המושכר ולטיפול בענייני הארנונה שחלה על הנכס מול העיריה (ס' 18 לתצהיר הנתבע 1 וס' 13 לתצהיר הנתבע 2). במהלך ההוכחות התברר כי שני הנתבעים, שהם נגרים בהכשרתם, הקימו ביניהם שותפות לניהול נגריה במקום ואף נתנו לכך שם "א.א. נגרים", ובאוקטובר 2006 אף הוצאה חשבונית על שם עסק זה (עמ' 30 ש' 25-29 לפרוטוקול, ועמ' עמ' 38 ש' 25-27 לפרוטוקול). עוד התברר כי תעודת עוסק מורשה לניהול העסק בנכס נשוא התביעה הוצאה על שם הנתבע 2 כבר ביום 16/1/06 (תעודת עוסק מורשה צורפה כנספח 8' לתצהיר המשלים של הנתבע 1). הנתבע 2 אמנם המשיך לכפור במהלך חקירתו הנגדית לכך שהפעיל את העסק בנכס, ולחתימתו על החשבונית שהוצאה על שם העסק שתכננן לפתוח עם הנתבע 1 (עמ' 31 לפרוטוקול), אך לעדותו של הנתבע 1 בחקירתו הנגדית הנתבע 2 שיקר בעדותו, וכי בפועל האחרון היה היחיד שהפעיל את העסק באותה תקופה (עמ' 39 ש' 4-8 לפרוטוקול). גם הנתבע 1 ניסה להכחיש כי עבד אי פעם בנכס בתקופה נשוא התביעה, אך העדות שמסר בחקירתו הנגדית שכל אותה תקופה נהג לבקר את הנתבע 2 בנכס, נשמעה מופרכת מיסודה, והנתבע 1 עצמו התחמק מהשאלה שנשאל בחקירתו הנגדית מדוע הגיע למקום אם כלל לא עבד בו (עמ' 39 ש' 10-17 לפרוטוקול). מה גם, שגרסה זאת של הנתבע 2 נסתרת באמצעות הדברים שלו עצמו שהשמיע במהלך השיחה עם התובע שהוקלטה על ידו במהלך חודש יולי 2006. מאותו תמליל למדים כי הנתבע 1 הפעיל באותה תקופה נגריה בעסק ועבד בה לכל דבר ועניין, ועל כך גם העיד התובע במהלך חקירתו הנגדית (עמ' 1 לתמליל, ועמ' 12 ש' 21-28 לפרוטוקול). מכל מקום, גרסאות הנתבעים בעניין זה נשמעות תמוהות כשלעצמן, שכן אם כטענתם מעולם לא עבדו בנכס, מדוע לא פינו את הנכס עם קבלת מכתב ההתראה בחודש פברואר 2006, ועשו כן רק כעבור שנה עם קבלתו של פסק הפינוי נגדם, ולאחר שגם זה עוכב לבקשתם למשך שלושה חודשים נוספים? מכל מקום, בין אם עבדו הנתבעים בנכס ובין אם לאו, אין הדבר מהווה הצדקה לתפיסת החזקה בנכס על ידם ללא כל זכות חוקית לכך, לא כל שכן כאשר לא נשאו הנתבעים בתשלום כלשהו בגין החזקה כאמור לבעלים החוקי של הנכס. 12. מן המקובץ עולה כי הנתבעים פלשו לנכס של הנתבע והחזיקו בו לתקופה העולה על חמישה עשר חודשים שלא כדין, ותוך הסגת גבולו של הנתבע, ולכן בדין ניתן נגדם פסק פינוי בהליך הקודם. 13. כאן המקום לברר את טענת הקיזוז שהעלו הנתבעים להגנתם. בכתב הגנה, כמו בתצהירי הנתבעים, נטען באופן סתמי לקיזוז סך של 250,000 ₪ בגין הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מפינוים הכפוי מהנכס ובגין השקעות שהשקיעו בשיפוץ המבנה ובמאמציהם לשנות את סיווג הארנונה מול העיריה. אני דוחה את הטענה מהנימוקים הבאים: באשר לנזקים הנטענים שנגרמו לנתבעים בגין פינוים מן הנכס, ובכללם אובדן ימי עבודה ואובדן הכנסות, הרי שנזקים אלה, ככל שנגרמו, נגרמו בשל שהייתם בלתי חוקית של הנתבעים בנכס, ומשכך אין להם להלין אלא על עצמם בלבד. מה גם, שאיש לא כפה עליהם להישאר בנכס, והם יכלו להתפנות בכל עת. באשר לטענות הנתבעים בקשר עם שיפוץ של הנכס וההליכים שנקטו מול העיריה, גם בהן לא מצאתי ממש, ודינן להידחות כמו כן. התובע אמנם הודה במהלך חקירתו הנגדית כי לא ביצע את מרבית השיפוצים שנעשו בנכס, ובכללם התקנת השירותים והמקלחת, דלת אלומיניום, אזעקה והמזגן וכן בניית חדר מטבח וחדר צבע (עמ' 12 ש' 29-31 -עמ' 13 ש' 1-7 לפרוטוקול). ואולם, בהמשך עדותו במהלך חקירתו הנגדית מסר התובע כי כל השיפוצים נעשו בתקופתו של השוכר הקודם על ידו או על ידי מי מטעמו, כאשר התובע נתן רשות לשפץ את חלקו הפנימי של המבנה לשוכר הקודם בלבד, אך לא לנתבעים שבענייננו (עמ' 13 ש' 25-28 ועמ' 14 ש' 18-20 לפרוטוקול). מכאן, שלא עומדת לנתבעים זכות קיזוז חוזית מכוח ס' 53 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973. הנתבעים לא טענו למקור חוקי אחר לזכות הקיזוז הנטענת על ידם, ומכל מקום לא הוכיחו את עלות הוצאותיהם בגין השיפוצים שערכו בנכס או בגין ההליכים שנקטו מול העיריה. מלבד העובדה שהנתבעים לא המציאו כל תיעוד בתמיכה לשיעור ההוצאות שהוציאו לצורך שיפוץ הנכס, הם לא הציגו גרסה עקבית באשר לגובה ההוצאות האמורות. כך בכתב ההגנה ובתצהיר הנתבע 2 נטען במקומות שונים כי בנכס הושקעו סכומים בגובה 40,000 ₪, 60,000 ₪ ו100,000 ₪, כאשר לעדותו של הנתבע 1 במהלך חקירתו הנגדית הוצאות השיפוץ לפי דיווח למס הכנסה עמדו על 20,000 ₪ בלבד (עמ' 36 ש' 1-3 לפרוטוקול). הנתבע 2 אישר במהלך חקירתו הנגדית כי ביצע את כל השיפוצים באופן אישי, להוציא את עבודות החשמל בנכס, שהנתבע 2 הודה שלא שילם על חשבונן לחשמלאי בשם אפרים גרינברג (להלן: החשמלאי) שביצע את העבודות האמורות, ובשל כך נלקח הציוד שהותקן בנכס חזרה על ידי אותו חשמלאי (עמ' 33 ש' 2-6 לפרוטוקול). מנגד מסר התובע במהלך חקירתו הנגדית כי מערכת החשמל התלת-פאזי הותקנה בנכס על ידו עוד בתקופה שהנגרייה היתה מופעלת על ידו באופן אישי (עמ' 10 ש' 20-21 לפרוטוקול). החשמלאי לא זומן להעיד, ומחדל זה מצד הנתבעים מחזק את גרסת התובע בעניין זה. על כל פנים, הנתבעים לא הוכיחו כי היתה כאן התעשרות שלא כדין מצד התובע, שכן הם לא הביאו כל אסמכתא לכך שערכו של הנכס אכן הושבח. הנתבעים גם לא הוכיחו את טענתם בקשר עם ההליכים שנקטו מול העיריה לשינוי סווג הארנונה לצורך הפחתת חיובי הארנונה החלים על הנכס. הנתבע 1 הודה במסגרת חקירתו הנגדית כי שינוי סיווג הנכס בספרי העיריה נעשה בתקופת השוכר החדש, שנכנס לנכס לאחר פינוי הנתבעים ממנו (עמ' 34 ש' 4-14 לפרוטוקול). הנתבעים אמנם צירפו שורה של אסמכתאות על המגעים שהתנהלו ביניהם לבין העיריה בתקופה שקדמה לפינוים מן הנכס, ואולם אלה נעשו בתגובה להליך המשפטי שנקטה כלפי הנתבע 2 העיריה בגין אי תשלום הארנונה בגין התקופה בה היה רשום בספריה כמחזיק של הנכס (המסמכים הרלוונטיים צורפו לתצהירו המשלים של הנתבע 2 כנספחים 13-34 לתצהיר). אם כן, לא ברור מה מקור החיוב, מכוחו מבקשים הנתבעים לחייב את התובע לשאת בהוצאות הנתבעים או מי מהם בקשר עם אותם הליכים, שלתובע לא היתה ולא היתה צריכה להיות כל מעורבות בהם? לאור כל האמור לעיל, טענת הקיזוז נדחית. 14. לאחר שנדחו טענות ההגנה של הנתבעים יש לבחון מהם הנזקים שנגרמו לתובע בעקבות תפיסת הנכס על ידי הנתבעים שלא כדין למשך למעלה מחמישה עשר חודשים. נדון להלן בנזקים, להם טוען התובע, אחד לאחד: פיצויים מוסכמים בסך 1,000$ ארה"ב בגין 10 ימי איחור בפינוי הנכס. כאמור גרסת התובע בעניין זה היתה כי הנתבעים פינו את הנכס ביום 11/4/07 ולא ביום 1/4/07, כפי שנפסק בפסק הפינוי. הנתבעים אמנם כפרו בטענה זו במסגרת תצהירי העדות הראשית שלהם, אך במהלך ההוכחות התברר כי גם ביום 5/4/07 שהה הנתבע 2 בנכס, יחד עם הציוד המשמש אותו בעבודתו, וזאת לאחר שהוגשו לתיק בית המשפט התמונות המתעדות זאת, מבלי שב"כ הנתבעים התנגד להגשתן (התמונות הוגשו כת/1 לתיק המוצגים). לכשעומת הנתבע 2 עם התמונות הללו, לא היה בפיו הסבר כלשהו לכך מדוע שהה במבנה גם לאחר שהיה עליו להתפנות לפי פסק הפינוי (עמ' 26 ש' 11-15 ו30-31 לפרוטוקול). הנתבע 1 אמנם ניסה לכפור בתאריך ביצוע התמונות הנ"ל (עמ' 38 ש' 4-6 לפרוטוקול), אך טענה זאת נזנחה בסיכומי ב"כ הנתבעים. מכל מקום, הנתבעים מודים בכך כי המפתח לנכס, שהוחלף קודם לכן על ידי הנתבע 1, הגיע למשרדי בא-כוח התובע רק ביום 11/4/07, כאשר טענותיהם למאמצים שהשקיעו לצורך איתור התובע או בא-כוחו, כלל לא הוכחו בראיות. די בכך בלבד כדי לקבוע כי הנתבעים איחרו בפינוי הנכס ב-10 ימים, ובגין כך יש לפצות את התובע בסך של 4,050 ₪ (סכום בשקלים השווה ל1,000$), לפי פסק הפינוי שניתן בהליך הקודם. דמי שימוש ראויים לפי 800$ לחודש בגין התקופה שבין 1/1/06 ועד 11/4/07 שבה שהו הנתבעים בנכס שלא כדין . אמנם דמי השכירות בחוזה הקודם עמדו על 700$ לחודש, ואולם במכתבו האחרון של ב"כ הנתבעים אל התובע הציע הראשון להעמיד את דמי השכירות, בהם אמורים היו לשאת הנתבעים, בסך 800$ ארה"ב (מכתב מיום 17/7/06 המצ"ב כנספח 38 לתצהיר המשלים של הנתבע1). ניתן לראות בהצעתו זו של ב"כ הנתבעים אינדיקציה לגובה של דמי השימוש הראויים, שכן סביר להניח שאם היה נחתם בסופו של דבר חוזה השכירות בין הצדדים, גובהן של דמי השכירות לא היה נופל מסכום שהיה מוצע על ידי הנתבעים עצמם. אלא שלא כטענת הנתבעים, אין הנתבעים חייבים לשאת בדמי שימוש ראויים בגין התקופה שמיום 1/4/07 ועד ליום 11/4/07, שכן הדבר יגרום לכפל פיצוי, מאחר ובגין תקופה זו נפסקו לתובע פיצויים מוסכמים. לפיכך, הנתבעים ישלמו לתובע דמי שימוש ראויים לפי שיעור של 800$ ארה"ב לחודש בגין חמישה עשר חודשים לשהייתם בנכס שלא כדין, ובסה"כ 52,800 ₪ (לפי שער הדולר של 4.4 ₪ לדולר, נכון ליום 3/7/06, מועד אמצע התקופה) דמי ארנונה לתקופה שבה שהו הנתבעים בנכס לפי 3,196 ₪ לחודש - אני דוחה את התביעה בראש נזק זה. התובע לא הוכיח את החיוב בארנונה ולא צירף כל דרישת תשלום מהעיריה. מסיכומי ב"כ התובע עולה כי התובע טרם חויב על ידי העיריה בגין הארנונה לאותה תקופה (ס' 48 לסיכומי ב"כ התובע). לפיכך, טרם קמה לו עילת תביעה לתבוע את התשלום מהנתבעים. היה ויחויב התובע בארנונה בגין התקופה נשוא התביעה, יוכל להגיש תביעה בעניין זה נגד הנתבעים. נזקים שנגרמו למבנה על-פי חוות הדעת של המומחה, המוערכים על ידו בסך של 6,700$. תביעה בגין ראש נזק זה מתקבלת באופן חלקי. מרבית חוות הדעת של המומחה מטעם התובע מבוססת על הערכת עלויותיהם של התשתיות (כמו, מערכת החשמל, פרקט, בוילר וכדמ') שעל-פי הטענה פורקו על ידי הנתבעים לאחר פינויים מן הנכס. במהלך חקירתו הנגדית העיד המומחה כי בשאלות העובדתיות באשר למצב הנכס בטרם כניסתו אליו של הנתבעים אין לו ידיעה אישית, והוא ניזון בעניין זה מן התובע (עמ' 6 ש' 8-14 לפרוטוקול, עמ' 8 ש' 18-20, עמ' 9 ש' 1-6 לפרוטוקול). התובע לא מסר עדות מפורטת במסגרת תצהיר עדותו הראשית באשר למצב הנכס לפני פלישתו אליו של הנתבעים, ובפרט לא הסביר איזה מן הנזקים המוערכים בחוות הדעת של המומחה מטעמו נגרמו על ידי הנתבעים דווקא. מנגד הכחישו הנתבעים באופן פרטני את הנזקים המיוחסים להם, ומכל מקום כפרו במפורש בכך שהם אלה שגרמו לנזקים הנטענים נגדם (ס' 15 לתצהירי הנתבעים). די היה בכך כדי לדחות את תביעת התובע בראש נזק זה מחמת חוסר הוכחה. יחד עם זאת, במסגרת חקירתו הנגדית נחקר התובע לגבי מצב מערכת החשמל שהיתה קיימת בנכס בתקופה שזה היה בהחזקתו, ולכך השיב כי בנכס היתה קיימת מערכת חשמל תלת-פאזי, אשר הותקנה על ידו (עמ' 10 ש' 12-24 לפרוטוקול). הנתבעים אמנם הודו כי פירקו את מערכת החשמל התלת-פאזית שהיתה קיימת במבנה, אך זאת מהסיבה שלעדותם מערכת זאת הותקנה על ידם ועל חשבונם (ס' 15 לתצהיר הנתבעים). ברם, הנתבעים כאמור לא הביאו את החשמלאי, שלטענתם התקין את מערכת החשמל הנ"ל לעדות או כל אסמכתא אחרת בעניין, ובשל המשקל הנמוך שמצאתי לייחס לעדויותיהם בשל חוסר מהימנותם, אני מעדיף את עדותו של התובע בעניין זה, אשר אף עולה בקנה אחד עם הגיון הדברים. לא סביר בעיני, כי במבנה ששימש כנגריה שנים לפני פלישתם אליו של הנתבעים לא היה תשתית מתאימה לחשמל. הנתבעים אמנם העידו כי מחוץ למבנה היתה מותקנת מערכת חשמל חד-פאזית, ששימשה את המבנה קודם לכן, אך לא הביאו כל ראיה התומכת בעדותם בעניין זה. הנתבע כאמור הכחיש את הטענה במהלך חקירתו הנגדית, כאשר המומחה מטעמו אף העיד כי קיים איסור חוקי להתקנת מערכת חשמל חד-פאזית מחוץ למבנה (עמ' 8 ש' 12-13 לפרוטוקול). לפיכך, אני מקבל את גרסת התובע בעניין הנזקים שנגרמו לתשתית החשמל בנכס ופוסק לתובע לפי העלות המופיעה בחוות הדעת של המומחה, אשר לא נסתרה, בסך כולל בשקלים השווה ל2,900$, שהם 10,904 ₪ נכון ליום מתן פסק הדין. פיצוים על סך 50,000 ₪ בגין טרדה, ועגמת נפש וחיסרון כיס שנגרם לתובע בגין "השתלטות כוחנית" של הנתבעים על הנכס ובגין ההוצאות שנגרמו לו בשל הצורך בנקיטת הליכים משפטיים לצורך פינוים מן הנכס. באשר לנזק הממוני הכלול בראש נזק זה, הטמון בעצם הוצאות ההליך המשפטי שנאלץ התובע לנקוט כנגד הנתבעים לצורך פינוים, אני דוחה את הטענה. התובע ויתר על פסיקת הוצאות המשפט לטובתו במסגרת ההליך הקודם, ולכן אין הוא זכאי לפסיקת אותן הוצאות במסגרת הליך זה (ראה פרוטוקול הדיון מיום 2/1/07 בהליך הקודם שצורף כנספח ב(1) לתצהיר התובע). באשר לנזקים הלא ממוניים, הטמונים בעצם עגמת הנפש, שלפי הנטען נגרמה לתובע, גם דין תביעה בגין ראש נזק זה להידחות, שכן על השגת גבול במקרקעין ניתן להיפרע נזק של ממון בלבד לפי סעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ולפי פרשנות שניתנה לסעיף זה בע"א 1074/06 סימון ח'ורי נ' נסייר (מחוזי-נצ') . יוצא אם כן, שלא ניתן לפסוק פיצויים בגין עגמת הנפש, גם אם זו היתה מנת חלקו של התובע, בתביעה בעוולה של הסגת הגבול, כמו במקרה דנן. לפיכך, התביעה בראש נזק זה נדחית. 15. לסיכום, סך הנזקים שנגרמו לתובע עומדים על סך של 67,754 ₪. סוף דבר 16. התביעה מתקבלת באופן חלקי. הנתבעים ישלמו לתובע יחד ולחוד סכום של 67,754 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה 9/1/07 ועד לתשלום בפועל. בנוסף אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ +מע"מ וכן הוצאות המשפט, הכל בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום פסק הדין ועד לתשלום בפועל.פיצוייםפינוי מקרקעיןפינוי