קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על צעקות נהג אוטובוס: לפני תביעה על פי עוולת התקיפה, בגין הוצאת לשון הרע. הרקע לתביעה: התובעת ילידת 1971, הגישה התביעה כנגד נתבע 2, אשר היה ביום 30.11.06 נהג האוטובוס בקו מספר 40, ועבד בשירות נתבעת 1 (להלן: "דן"). ביום 30.11.06 בסמוך לשעה 13:00 (להלן: "יום האירוע") המתינה התובעת בתחנת נתבעת 1 ברחוב בני אפריים בתל אביב והמתינה לקו מס' 40 כאמור, על מנת שתוכל לנסוע ממקום עבודתה לביתה. לטענת התובעת המתינה עשרים וחמש דקות, זמן ארוך מהזמן אותו רגילה להמתין עד להגעתו של האוטובוס. לפיכך, משהגיע האוטובוס הנ"ל הנהוג על ידי נתבע 2 פנתה התובעת לנתבע 2 בעודה עולה לאוטובוס, שאלה הנהג לפשר האיחור. התובעת טוענת כי במענה לשאלתה: "מדוע איחרת להגיע", ענה נתבע 2 בלגלוג - "כי איחרתי, ואף אחד לא אמר לך לחכות לי ואם את רוצה את יכולה לעוף מהאוטובוס שלי", זאת בנוכחות כל נוסעי החלק הקדמי של האוטובוס. התובעת ביקשה את פרטי נתבע 2 ואז באופן פתאומי החל נתבע 2 לצעוק לעבר התובעת שתרד מהאוטובוס, בעוד האוטובוס עומד בתחנה ונוסעים אחרים שהיו מעוניינים להיכנס לאוטובוס אף הם המתינו מאחורי התובעת. לטענת התובעת משהבין נתבע 2 כי אין בכוונתה לרדת מהאוטובוס, קם נתבע 2 בצורה מאיימת ופנה לכל נוסעי האוטובוס והכריז כי: "האוטובוס הזה לא ממשיך בדרכו אם היא לא תרד" בעודו מצביע על התובעת. כאשר הבין נתבע 2 כי אין בכוונת התובעת לרדת מהאוטובוס ולאחר שהעירו לו נוסעים אחרים לפשר התנהגותו ירד נתבע 2 מהאוטובוס והכריז כי: "האוטובוס הזה לא ממשיך לנסוע" בטענה לפיה "נדלקה נורית אדומה". רק שעה 13:50 לערך הגיע אוטובוס אחר חלופי אשר אסף את הנוסעים לייעדם. כל אותה עת האוטובוס הראשון שהיה נהוג על ידי הנתבע 2 נסע אחרי האוטובוס החילופי. בתום הנסיעה באוטובוס החילופי, פנתה התובעת לסדרן העבודה אשר נתן לה פרטי הנתבע 2 לאחר שהלה כאמור סרב לבקשתה. בעקבות המקרה שתואר, ביום 15.5.07 התקיים דיון משמעתי בעניינו של התובע ונשמעו עדויות של התובעת ושל גברת פרוחובניק רינת, נוסעת נוספת שהייתה עדה למתרחש ואילו הנתבע 2 לא הופיע לדיון. בסוף הדיון המשמעתי הורשע נתבע 2 ונקנס בשווי 135 שעות עבודה בגין העלבת הנוסעת, התנהגות הפוגעת בכבוד החברה, התנהגות בלתי הולמת, התנהגות רשלנית הגורמת לנזקים לחברה וכן בהוצאות משפט. התובעת טוענת כי התנהגותו של נתבע 2 גרמה לה להשפלה בפני קהל הנוסעים, וכן התפרשה כאיום כנגד הלחצים שהפעיל נתבע 2 לנוסעי האוטובוס על מנת שהתובעת תרד מהאוטובוס. התנהגותו מהווה עוולה של תקיפה מילולית תוך הפעלת איום וכן הוצאת לשון הרע והפרת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. התובעת טוענת כי נתבעת 1 הייתה מודעת לכך כי נתבע 2 הנו נהג בעל בעיות התנהגותיות ולמרות זאת אפשרה לו להמשיך בעבודתו ולבצע את מעשי העוולה כלפיה. התובעת מבקשת מבית המשפט לחייב את הנתבעים על פי ראשי הנזק הבאים: כאב וסבל, פגיעה בכבודה כאדם וכנוסע בתחבורה הציבורית וכן בגין הוצאת לשון רע. נתבע 2 לא הכחיש בסיכומיו את המיוחס לו ולמעשה לא ציין בכתבי טענותיו כל גרסה אחרת לנטען כנגדו. נתבע 2 טוען כי כתוצאה מהאירוע פוטר ממקום עבודתו ולמעשה הנו מובטל המתקיים על בסיס דמי האבטלה. נתבעת 1 טוענת כי אין להטיל עליה כל אחריות שילוחית והיא אינה אחראית להתבטאותו של כל נהג. נתבעת 1 לא הורתה לנהג להתבטא כך והיא אף דואגת כי עובדיה ישתתפו בסדנאות השמות דגש בנושאי השירות ללקוח ואדיבות. התובעת הגישה מטעמה תצהירים של עדות לאירוע, הגברת לאה רוזנברג וכן הגברת רינת פרוחובניק אשר חזרו על גרסתה ואיששו אותה. הנתבעים ויתרו על חקירת העדות ויחד עם פרוטוקול הדין המשמעתי שהוגש והעדר הכחשתו של נתבע 2 לקרות האירוע, לא נותר לי אלא לקבל את גרסת התובעת במלואה. האם מדובר בעוולת התקיפה על פי פקודת הנזיקין? סעיף 23(א) לפקודה קובע כי: " (א) תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו. (ב)"שימוש בכוח", לענין סעיף זה — לרבות שימוש בחום, באור, בחשמל, בגאז, בריח או בכל דבר או חומר אחר, אם השתמשו בהם במידה שיש בה להזיק. לא הוכחה פגיעה פיסית או נפשית בתובעת כהלכה. לא הוגשו חוות דעת ואף לא מסמכים רפואיים המעידים על פגיעה מן הסוג הנ"ל. איני מקבל את טענותיה של התובעת לעניין הפגיעה הנפשית עקב האירוע שכן טענה זו לא הוכחה כנדרש. נותרה בעינה השאלה האם דבריו של נתבע 2 מהווים שימוש בכוח לצורך סעיף 23 לפקודה? האם התנהגותו הבוטה לרבות עזיבתו הפתאומית את האוטובוס ללא הצדק והכרזתו כי האוטובוס לא ייסע כל עוד התובעת אינה יורדת ממנו- האם התנהגות זו מהווה כשלעצמה תקיפה על פי פקודת הנזיקין? על אף המדובר לכאורה בפגיעה מילולית גרידא, סבורני כי יש מקום לקבוע כי התנהגותו של נתבע 2 עולה כדי תקיפה על פי סעיף 23 . נתבע 2 צעק לעברה של התובעת לרדת מן האוטובוס ואף איים להפסיק הנסיעה עד עזיבתה, (איום אשר מימש בפועל בעצם עזיבתו את האוטובוס). סבורני כי התנהגות זו מהווה שימוש בכוח על פי סעיף קטן ב' בהגדת הסל "בכל דבר אחר" קרי, שימוש בהשמעת קולו הרם של נתבע 2 עד כדי צעקות ואף שימוש ברכיב המכאני של האוטובוס- פתיחת הדלתות והורדת הנוסעים תוך כוונה להימנע מהנסיעה וזאת בכדי שהתובעת תבין כי אם לא תרד מהאוטובוס יממש נתבע 2 את איומו ולא ימשיך בנסיעה ובכך למעשה אף לא אחד מהנוסעים יגיע לייעדו (ובעניין זה אדגיש כי טענתו של נתבע 2 לפיה הייתה תקלה באוטובוס לא הוכחה כלל ואף לא הוכחה על ידי נתבעת 1 כמעבידתו, ואם אכן כך היה דרך המלך הצגת מסמכים מהמוסך בו טופל האוטובוס אשר היו יכולים להיות בידיה- ושלא הוצגו). בת"א 167926/02 ד"ר ביזר מיכאל נ' יפרח אבי, (שלום תל אביב) התעוררה שאלה דומה בדבר מה דינו של עלבון מילולי ללא גרימת נזק פיסי. כבוד השופטת גרוסמן הפנתה לדברי כבוד הנשיא שמגר - דנ"א 4811/93 סלע חברה לביטוח בע"מ נגד יעקב שלו (, שם קבע הנשיא שמגר כי אלימות יכול שתתבטא גם בהשמעת קולות או דברים שתוצאתם פגיעה רעה. וכן כי יסוד פיסי באלימות יכול ויתבטא בקולו של הגורם האלים או המאיים. יתירה מזו, בעצם הכרזתו של נתבע 2 כי אם התובעת לא תרד מהאוטובוס לא תימשך הנסיעה, יש בכך משום שליטה פיסית ביצועית כלפי נוסעי האוטובוס על אף שמדובר בהשמעת דברים בלבד. די בכך בכדי לקבוע כי פעולת ההיגד של נתבע 2 יצרה בתודעת התובעת אלימות ממשית ואיום שהתבצע בפועל. גם אם פרשנות זו לא תתקבל הרי שדי בכל שנתבע 2 עזב את האוטובוס, פתח את דלתות הרכב והורה לנוסעים לרדת , וזאת עקב "התנהגותה" של התובעת - די בכך לקבוע כי רכיב השימוש הפיסי וכן רכיב הכוונה התקיימו לצורך הפרת סעיף 23 לפקודת הנזיקין. משלא טענו הנתבעים כי קמה לנתבע 2 אחת מן ההגנות המנויות בחוק אני קובע כי אכן התרחשה תקיפת התובעת בעצם גירושה מהאוטובוס והתנהגותו המבישה של נתבע 2 כנותן שירות לציבור הרחב. האם התנהגותו של נתבע 2 מהווה לשון הרע? סעיף 1 לחוק לשון הרע התשכ"ה 1975 (להלן: "חוק לשון הרע") מורה בסעיף קטן 1 כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בידי הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם. ההלכה קבעה כי המבחן הנדרש לבחינה זו הנו מבחנו של האדם הסביר האובייקטיבי ולא על פי תחושתו של הפרט הסובייקטיבי. האם היה האדם האובייקטיבי מרגיש מושפל כאשר נהג אוטובוס מבקש לגרשו מנסיעה ציבורית בפני קהל הנוסעים? לא זאת אף זאת, אין ספק כי במקרה דנן התקיים רכיב הפרסום בכך כי הצהירו העדות מטעמה של התובעת כמו התובעת כי דברים אלו הושמעו על ידי נתבע 2. מכאן שדי בכך כי פרסום זה עלול היה לפגוע בתובעת גם ללא הוכחת נזק על ידה. בעניינו סרב נתבע 2 לאפשר לתובעת להשתמש בתחבורה הציבורית כנוסעת מן המניין ואף ביקש לגרשה. כאשר לא עלה בידיו להורידה מהאוטובוס, ירד הוא מהאוטובוס ואף הפנה את תשומת ליבם של כלל הנוסעים שכל עוד התובעת לא תרד מהאוטובוס לא תימשך הנסיעה. דומני כי התנהגות זו הנמדדת במבחני האדם הסביר נועדה להשפיל ולבזות את התובעת בעיני קהל הנוסעים אותה עת, ולעשותה מטרה לשנאה , לבוז או ללעג בהטלת אשמתה להפסקת הנסיעה, וזאת אך ורק בשל שאלתה לדבר איחורו ובקשתה לקבל פרטיו כנהג. סוגיית הפיצויים: התנהגותו של נתבע 2 ראויה לגינוי. נתבעת 1 ערכה בירור מטעמה ואף קיימה דיון משמעתי שבסופו הוטלו קנסות על נתבע 2 והוא אף פוטר ממקום עבודתו. איני סבור כי יש מקום לקבוע כי נתבעת 1 אחראית באופן שילוחי למעשיו של נתבע 2 במקרה דנן.לא הוכח כי נתבע 2 היה נהג בעייתי חרף טענת התובעת. יכולה הייתה התובעת להתכבד ולהזמין לעדות את מר שמוליק ניניו אשר לטענתה אמר לה דברים אלו מהיכרותו של הנתבע מכורח עבודתם המשותפת, אולם לא עשתה כן. מדובר אם כן במעשים אשר מחוץ להרשאה שהעניקה המעבידה לעובדה. בהתחשב בנסיבות המקרה כמו גם בנסיבותיו האישיות של נתבע 2 כפי שהועלו על ידו בפני בית משפט זה אני קובע כי יש להעמיד הפיצויים לתובעת על דרך האומדנא ובסך של 4,000 ₪. סוף דבר: אני דוחה את התביעה כנגד נתבעת 1 ומחייב התובעת בהוצאות משפטה של הנתבעת ובשכר טרחת עו"ד. סכומים אלו ישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פס"ד ועד ליום התשלום בפועל. אני מקבל את התביעה כנגד נתבע 2 ומחייב את נתבע 2 לשלם לתובעת סך של 4,000 ₪. כמו כן אני מחייב את נתבע 2 לשאת בהוצאות שכ"ט עו"ד סכומים אלו ישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פס"ד ועד ליום התשלום בפועל. פיצוייםאוטובוסנהג אוטובוס