פיצויים על זיכוי פלילי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצויים על זיכוי פלילי/ פיצויים על מעצר שווא:

אדם נעצר, הועמד לדין פלילי ובסופו של יום זוכה. האם, מתי ובאילו תנאים עומדת לו תביעת רשלנות נגד המדינה בגין כל אלה?

לפניי תובענה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לתובעים לטענתם על ידי המדינה, כתוצאה מהתרשלות בחקירה משטרתית, הגשת כתב אישום וניהול משפט ממושך, כל אלה כשהתובע 1 [להלן – "תומר"], נתון במעצר ובהמשך בחלופת מעצר בפיקוח התובע 2, אביו ז"ל [להלן – "האב"].

הצדדים הסכימו על הגשת סיכומים בכתב על יסוד החומר בתיק. החומר כולל גם תשובות לשאלון של פרקליטת מחוז מרכז, עו"ד רחל שיבר ותשובות בכתב של כב' השופטת הדסה נאור, מנהלת המחלקה הפלילית דאז בפרקליטות מחוז מרכז [להלן תכונה, ככל הנדרש ולמען הנוחות בלבד – "עו"ד נאור"].

רקע ועובדות שאינן עוד במחלוקת
ההצתה
1.תומר, בן 18 בעת הרלוונטית, נעדר עבר פלילי, עבד כשכיר בפיצוציה בשם "מצחיק" בנתניה, בבעלות מיכאל מרציאנו [להלן – "מרציאנו"]. שכיר נוסף שעבד במקום הוא גבי נעים, בעל עבר פלילי. ביום 25.10.00 הוצתה פיצוציה אחרת בשם "מתוק בפה", שנפתחה זמן קצר קודם לכן מול פיצוציית "מצחיק". במקום נמצא בקבוק פלסטיק שהכיל בין היתר בנזין.

אירועי 8.11.00 – 9.11.00
2. ביום 8.11.00, בעקבות הצבעה של עדת ראייה, עצרה המשטרה את יוסף תמם, מכור לסמים ובעל עבר פלילי, כחשוד בביצוע ההצתה [להלן – "תמם"]. תמם הכחיש בחקירתו הראשונה כל קשר למעשה. הוא נעצר ל – 24 שעות.

3. המשטרה לא שקטה על שמריה והכניסה לתא המעצר של תמם, כבר באותו יום, מדובב והאזנה. כעולה מתמלול ההאזנה התוודה תמם לפני המדובב כי הוא זה שביצע את ההצתה.

עוד סיפר למדובב כי החוקרים ביקשו ממנו לספר מי בעצם שלח אותו לבצע את ההצתה אך הוא חשש שהדבר יתגלה לאותו אדם: ".... אתה רק נותן עדות ... אז אני אומר לך אפילו בעל פה, כן אני עשיתי את זה, וככה, וככה שלחו אותי ... אני מאמין שאם הבן אדם ידע ... גם הבן אדם גבר ... [עמ' 44 – 45] ... נגיד סתם עכשיו אני פותח על הבן אדם ... השתחררתי, סבבה ... ככה אנשים, איזה מנייאק, מלשין, שהבן אדם ההוא ישלח אנשים, הוא ישב בתא, הוא ישלח אנשים ש....אותי ... [עמ' 47] .... אתה חושב שלא יקראו לי עוד יום, יומיים, עוד שבוע לא יקראו לי להעיד נגדו? .... הוא לא רואה אותם בכלל ... גם אם יתנו לו מכות, הוא לא רואה אותם ... לפני שנה, לפני שנתיים הוא השתחרר .... [עמ' 48] .... הוא עושה לי [החוקר, י.ה.] הבן אדם שהביא לך את הכסף, זה בן אדם עבריין כזה ... אנחנו לא רוצים אותך. אנחנו רוצים את הבן אדם זה ... [עמ' 51] .... מה אני מפחד? שההוא, נגיד הם יקראו לחקירה לאנשים האלו .... תשמעו הוא פתח עליכם .... ישבו במוסדות, ישבו בבית סוהר ... אחד מהם ... משוגע ... בגלל זה אני לחוץ ככה [עמ' 52] .. שאלו אותי ... על הבן אדם הגדול, אמרתי להם לא, אותו אני לא מכיר. .... אני קליינט שלהם, זהו [עמ' 53]. .... הם ... מתים להכניס אותו לבית סוהר ... יש לו על תנאי של שש שנים ....[עמ' 57].

אשר ל"שליח" שפנה אליו בשם ה"בן אדם הגדול" מספר תמם למדובב: "... לא הוא שלח אותי. זה בא ע"י מישהו ... אבל אני יודע שהוא שלח אותי .... שאם יביאו אותו לחקירה יגידו ... יוסי אמר, שאתה שלחת אליו ככה ... נתת לו כסף ... הוא יכול להילחץ ... בשביל זה אני חייב לבקש שלפני שיביאו אותו לחקירה , לפני שיביאו את האנשים האלה לחקירה ... אני אומר להם ... תגידו שיוסי עצור על המקרה ... והוא לא דיבר מילה ....". [עמ' 57 – 58].

4. עוד אמר תמם למדובב כי במידה ולא ישתחרר למחרת ממעצר הוא יתלה את עצמו. כך עולה מעדות החוקר לויאב בעמ' 15 לפרוטוקול משפטו של תומר בת.פ. [מח – תל אביב] 40349/00 [להלן – "משפט תומר"].

5. למחרת, ב – 9.11.00, ביקשה המשטרה משופטת המעצרים, כב' השופטת שניצר – זאגא, להאריך את מעצרו של תמם. במהלך הדיון הגישה המשטרה לשופטת דו"ח סודי ובו פירוט פעולות חקירה לביצוע. בין השאר נכתב בדו"ח כי נדרשת חקירת מרציאנו ועובדיו וכן חקירת גבי נעים שהיה על פי החשד שותפו של יוסי תמם בביצוע ההצתה. השופטת האריכה את מעצרו של תמם עד 13.11.00.

6. בחקירתו השנייה, מיום 9.11.00, כבר הודה תמם בביצוע ההצתה והפליל את תומר. לגרסתו אמר בזמנו לתומר שהוא רוצה לפרוץ לפיצוצייה "מתוק בפה" ותומר אמר לו שהציעו לו, לתומר, לשרוף אותה תמורת 4,000 – 5,000 ₪. אזי אמר תמם לתומר כי הוא מוכן לשרוף את הפיצוצייה בתנאי שהוא זה שיקבל את התמורה. בהתאם נפגשו הוא ותומר כעבור מספר ימים ותומר מסר לו 15 ₪ לרכישת כובע גרב. לבקשת תומר, התקשר אליו תמם מטלפון ציבורי ב - 1.00 וב – 3.15 לפנות בוקר של יום ההצתה. בעקבות השיחה השנייה, קבעו השניים ונפגשו ליד הקניון ותומר מסר לו 3 או 4 בקבוקי מים וקולה מלאים ב"דלק". לתמם עצמו היו כבר גפרורים ובאמצעות כל אלה, אכן הצית את פיצוציית "מתוק בפה". כעבור מספר ימים פגש תמם בתומר וזה מסר לו 3,000 ₪ עבור ההצתה. כשנשאל תמם מי הוא זה שהציע לו לבצע את ההצתה השיב חד משמעית : "תומר הוא עובד בחנות מצחיק הוא גר בויצמן אני חושב בנתניה ויש לי את המספר טלפון שלו בבית שלי. תומר אמר לי פנה אלי בעל הבית מיכאל מרציאנו לעשות את ההצתה".

7. בהתאם להודאתו וכבר באותו יום, שיחזר תמם לחוקרים את ההצתה, הוביל אותם לביתו ומסר להם פתק שנמצא שם ובו רשום מספר הטלפון הנייד של תומר. החוקרים לא מצאו אצל תמם כסף שלגרסתו כבר הוציא. הם חיפשו אך לא מצאו פריטי לבוש ששימשו אותו בהצתה ואשר לגרסתו השליך בשקית "ליד השווארמה" או כל פריט אחר, למעט הבקבוק עם הבנזין.

אירועי 12.11.00 – 13.11.00
8. תמם לא שוחרר ממעצרו. בלילה שבין ה – 12.11.00 ל – 13.11.00 ניסה להתאבד והועבר לבית החולים לניאדו ומשם לבית החולים פרדסיה להשגחה ולבדיקת כשרותו לעמוד לדין. מעצרו הוארך ב – 24 שעות, עד ל – 14.11.00.

9. ביום 13.11.00 עוכב תומר לחקירה. לפי דו"ח הפעולה של השוטר המעכב, משה זוארץ, אמר לו תומר כי הוא ציפה שהמשטרה תבוא אליו בקשר לשריפה. הקצין הממונה בתחנת המשטרה עצר את תומר ל – 24 שעות. בפתח חקירתו הראשונה מיום 13.11.00 הודיע לו החוקר לויאב כי הוא חשוד בתשלום כסף לאחר על מנת שיבצע את ההצתה. תומר השיב : "אני חף מפשע ... אין לי יד בדבר" ... כאשר הטיח בו לויאב כי המצית קושר אותו ישירות למעשה השיב : "אין תגובה". לשאלת לויאב מדוע אין לו תגובה השיב מיד: "כי אין לי יד בדבר". לגרסתו של תומר, היכרותו עם תמם מתמצית בהיות תמם לקוח של פיצוציית "מצחיק" בה הוא עובד, הוא מוכר לו סיגריות ולאחרונה ראה אותו לפני כשבועיים. תומר מסר כי אין לו סכסוך עם תמם וכי אינו יודע מדוע הפליל אותו תמם. לשאלת החוקר הסכים תומר הן לעימות עם תמם והן לבדיקת פוליגרף [שם, למטה].

אירועי ה - 14.11.00
10. תומר דבק בגרסתו אף בחקירתו השנייה מ – 14.11.00. הוא הכחיש שמסר לתמם כסף, למעט עודף מקניות בפיצוצייה, הכחיש כי מסר לתמם את מספר הטלפון שלו, כי צלצל לתמם או כי תמם צלצל אליו, הכחיש שקנה ומסר לתמם בקבוקי בנזין וכי טביעות אצבעותיו מופיעות [לפי הצגת החוקר, כתרגיל חקירה] על הבקבוקים שנתפסו. ואכן, בבדיקת מז"פ לא זוהו טביעות אצבעות על הבקבוק שנתפס.

11. באותו יום התקיימו דיונים בבקשות המשטרה להאריך הן את מעצר תמם והן את מעצר תומר. בדיון בעניינו של תמם הגישה המשטרה לשופטת "רשימת פעולות חקירה לביצוע", בהן מעצר וחקירה של מרציאנו, עימות בין תומר לבין תמם, הצלבת שיחות טלפון בין תמם לבין תומר, הקלטה סמויה של החשודים בתאי המעצר ובדיקה בתחנות דלק סמוכות לגב מילוי בקבוקים בדלק. השופטת האריכה את מעצרו של תמם עד ליום 20.11.00.

12. לאחר מכן דנה השופטת בבקשת המשטרה באמצעות החוקר לויאב, להאריך את מעצרו שלך תומר ב – 5 ימים נוספים. תומר יוצג אז וגם בהמשך על ידי עו"ד רויטל סויד [להלן – "הסנגורית"]. המשטרה הפנתה את השופטת ל"רשימת פעולות חקירה לביצוע" שהוגשה בעניינו של תמם. לשאלות הסנגורית, השיב לויאב כי בדעת המשטרה לבצע את הפעולות במהלך ימי המעצר. הסנגורית ביקשה להבחין בין הפעולות הדרושות לבירור מעורבות תומר לבין אלו הדרושות לבירור עניינו של תמם שכבר הודה בהצתה. היא הזמינה את השופטת להתייחס לדברי תמם, ככל שהפליל את תומר "בערבון מוגבל" ולשחרר את תומר בתנאים מגבילים. השופטת קבעה כי מדובר בעבירות חמורות, כי קיים "חשד סביר" הקושר את תומר לביצוע המיוחס לו, ואולם מרשימת הפעולות שבוצעו ושיש עדיין לבצע עולה כי ניתן לבצע את הפעולות המתייחסות לתומר, בהיותו נתון למעצר, בפרק זמן קצר יותר מהמבוקש על ידי המשטרה. השופטת האריכה את מעצרו של תומר למשך יומיים בלבד, עד 16.11.00.

13. המדינה לא ערערה על החלטת השופטת ולא ביקשה בכל דרך אחרת להאריך את תקופת מעצרו של תומר.

14. עוד באותו יום, 14.11.00, נחקר תמם פעמיים. בחקירה הראשונה [12.05] חזר על ההפללה וזיהה את תומר. בחקירה השנייה [13.00] כשנשאל אם הוא רוצה ומוכן לערוך עימות עם תומר, לא השיב. החוקר רותם כתב "החשוד מגלה סימני עצבנות ולא ניתן להמשיך לחקרו כנראה בגין מצבו הנפשי ..... מסרב לחתום...". ממזכר חוקר מיום 14.11.00 עולה כי כשנשאל תמם אם הוא מוכן לעימות עם תומר החל תמם לצעוק "אתם רוצים שירצחו אותי הבטחתם לי שלא תגידו לו שאני הפללתי אותו ובגלל זה רציתי להתאבד..." וכן אמר כי הוא לא מוכן לעימות בגלל שהוא פוחד מאוד.

אירועי 14.11.00 – 15.11.00
15. בכל העת הזו, המתין תומר מבחינתו לעימות עם תמם או למצער לבדיקת פוליגרף, שאכן תוצאותיה אינן מהוות ראיה על פי דין, אך הוא מצידו הביע הסכמה לעבור אותה. לאור סירובו של תמם, לא בוצע עימות בינו לבין תומר. תומר אף לא נבדק בפוליגרף מסיבות שלא התבררו.

16. המשטרה ביצעה רק חלק מפעולות החקירה שהציגה לשופטת המעצרים בדיון מ – 14.11.00: [1] בדיקה בשתי תחנות דלק סמוכות שלא העלתה דבר [מזכר מ – 15.11.00]. [2] ניסיון עימות בין תומר לבין תמם כשל עקב סירובו של תמם [3] הוצאת פלט שיחות לטלפון הנייד של תומר וממנו עולה כי נכנסו אליו, ביום ההצתה, שתי שיחות מטלפון ציבורי, האחת בשעה 4.23 והשנייה בשעה 4.24 [מצוינות *666].

17. המשטרה לא ביצעה את הפעולות הבאות: [4] לא זימנה את מרציאנו לחקירה [5] לא ביררה עם תמם מאיזה טלפון ציבורי התקשר לתומר פעמיים, לטענתו, בליל ההצתה ולא הוציאה פלט שיחות מאותו הטלפון הציבורי [6] לא ביצעה הקלטות סמויות נוספות של תמם ובכלל של תומר. [7] המשטרה לא עימתה את תמם [שהפליל את תומר בחקירתו כאמור] עם דבריו למדובב בתא המעצר ולפיהם האדם שהביא לו כסף לביצוע ההצתה הוא עבריין והאנשים המעורבים "ישבו בבית סוהר ואחד מהם משוגע" והוא חושש מהלשנה עליהם. תומר נותר במעצר. המשטרה העבירה לפרקליטות את תיק החקירה ביחד עם המלצתה להעמיד את תומר לדין פלילי.

הגשת כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים נגד תומר ב – 16.11.00
18. ביום 16.11.00, הגישה המדינה לבית המשפט המחוזי בתל אביב כתב אישום נגד תומר. כתב האישום חתום על ידי עו"ד הדר, סגן בכיר לפרקליט מחוז מרכז ו"פרקליט מוסמך" לצורך הגשת כתב האישום. מתשובות כב' השופטת נאור לבית משפט זה עולה כי בדקה את תיק הפרקליטות ועל פי הרישומים בו [לאור הזמן שחלף], הפעולה היחידה שפעלה היא עצמה, הייתה העברת התיק לפרקליט מוסמך. היא לא מצאה בתיק את שם הגורם שאישר את הגשת כתב האישום ועל כן אינה יכולה להתייחס לשיקוליו.

כתב האישום מייחס לתומר עבירות של הצתה וקשירת קשר לביצוע פשע. בד בבד, ביקשה המדינה לעצור את תומר עד תום ההליכים המשפטיים.

הדיון בבקשת המעצר עד תום ההליכים כנגד תומר
19. בדיון הראשון [מאותו מועד] הצהירה הסנגורית כי "קיימת תשתית ראייתית לכאורית לצורך הארכת המעצר עד לדיון בבקשה" ולבקשתה נדחה הדיון, כשתומר עדיין נתון למעצר.

20. בדיון הבא, ב – 22.11.00, החלה להתברר לגופה בקשת המעצר עד תום ההליכים. הסנגורית טענה כנגד עוצמת ה"ראיות לכאורה להוכחת האשמה" כמשמעותן בסעיף 21 [ב] לחוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה – מעצרים] התשנ"ו – 1996 [להלן – "חוק המעצרים"]. לטענת הסנגורית הראיות "מאוד קלושות". לאחר הצגת הראיות מפי נציג הפרקליטות, הודיעה הסנגורית כי תשלים את טיעוניה בכתב. בה בעת ביקשה כי יוזמן תסקיר מעצר משירות המבחן, לאור ניסיון אובדני של תומר בעבר, הנורמטיביות שלו וגמילתו מסמים רכים באמצעות לא אחר מאשר מרציאנו. בית המשפט נעתר לבקשתה ועצר את תומר עד לדיון הבא.

21. ביום 29.11.00, בעקבות תסקיר חיובי והוראת עו"ד נאור, שיחרר בית המשפט את תומר למעצר בית, כולל עבודה בפיקוח האב, תובע מס' 2 ובפיקוח שירות המבחן. שאלת ה"ראיות לכאורה" לא הועלתה עוד והמשמעות היא כי תומר לא חלק על קיומן.

22. ביום 25.7.01 ולאור הסכמת הפרקליטות, צומצם מעצר הבית של תומר לשעות הלילה בלבד. בסופו של דבר, ביום 11.11.01 ולאור הסכמה נוספת של הפרקליטות, בוטל כליל מעצר הבית של תומר.

23. נסכם עד כה : תומר היה עצור בבית המעצר מ - 13.11.00 ועד כולל 29.11.00, סה"כ – 17 ימים לפי המניין המקובל. לאחר מכן היה נתון למגבלות חירות בפיקוח האב מ - 29.11.00 ועד כולל 11.11.01, סה"כ כ – 11.5 חודשים.

משפטו של תמם
24. משפטיהם של תומר ושל תמם הופרדו על אף שהואשמו בעבירות זהות לאור "הלכת קינזי" שטרם בוטלה באותה עת. בהתאם התברר ראשון משפטו של תמם במסגרת ת.פ. 40348/00. המשפט נפתח ביום 5.12.00 כאשר הקראת כתב האישום נדחתה לפרק זמן קצר על מנת לאפשר לסנגוריה ללמוד את חומר הראיות. ביום 22.1.01 הודה והורשע תמם בעבירות נשוא כתב האישום.

25. לבקשת תמם ולאור טענתו כי הוא מצוי בהליכי גמילה מסמים, הזמינה כב' השופטת רוטלוי תסקיר לעונש משירות המבחן. לאור ההמלצה בתסקיר ובהסכמת עו"ד נאור, שוחרר תמם למעצר בית בקהילה סגורה לגמילה מסמים. ביום 30.5.01 ולאחר צירוף תיקים נוספים של תמם, עיון בתסקיר לעונש ושמיעת טיעונים לעונש, קבעה כב' השופטת כי גזר הדין בעניינו יינתן ב – 17.6.01. גזר הדין ניתן בסופו של דבר ב – 4.12.01. במסגרתו אפשרה השופטת לתמם להשלים את תהליך הגמילה על דרך של "מבחן טהור" בפיקוח שירות המבחן. בכך נפתחה הדרך להעידו במשפטו של תומר.

26. כל העת, מאז הליכי המעצר ועד לסיום ההליכים המשפטיים נגד תמם ותומר כאחד, הפצירה הסנגורית בעו"ד נאור, לבחון את אמינותו של תמם ואת טיבן של הראיות נגד תומר. הפרקליטה פגשה בסנגורית אך הבהירה לה כי נוכח המשך ההתנהלות משפט תמם, לא ניתן יהיה לפגוש בו ולבחון הדרוש עד לסיום משפטו והציעה לתומר עסקת טיעון. תומר סירב לעסקה. עו"ד נאור לא מצאה באותו שלב סיבה שלא לתת אמון בגרסת תמם. לאחר סיום משפטו של תמם נפגשה עימו הפרקליטה המטפלת, עו"ד בר מנחם, אך הוא עמד על גרסתו והפרקליטות החליטה להעידו ולהעמיד את הדברים לבחינת בית המשפט. עו"ד נאור לא מצאה בתיק הפרקליטות התרשמות של עו"ד בר מנחם מאמינותו של תמם.

משפטו של תומר
27. תומר כפר במיוחס לו בכתב האישום. משפטו נדחה מספר פעמים, לרבות לבקשת הסנגורית [25.12.00, 2.4.01,12.6.01 ו – 8.7.01] בהמתנה לפגישה עם עו"ד נאור ולסיום משפטו של תמם. יצוין כי בישיבת 8.7.01, הייתה זו הפרקליטות שביקשה לשריין מועדים להוכחות, לאחר גזר דינו הצפוי של תמם ב – 5.12.01 ודווקא הסנגורית היא זו שביקשה לקבוע את התיק לתזכורת בעוד 5 חודשים. כב' השופט טימן שדן בתיק, העדיף לשריין מועדים להוכחות ובכך, בדיעבד, קודם עניינו של תומר כפי שנראה להלן.

28. ביום 13.1.01, סמוך לאחר משפטו של תמם, נפתחה פרשת התביעה במשפט. לאחר הגשת ראיות התביעה חקרה הסנגורית את החוקרים לויאב ורותם, לאחר מכן את משה, השוטר שעיכב את תומר ולבסוף – את תמם.

29. לויאב, שהיה הראש צוות החקירה בפרשה, העיד שהחוקרים לא ביצעו עימות בין תומר לבין תמם משום שהאחרון סירב עקב חששו [עמ' 8]. לויאב נשאל האם לא עלה אצלו חשד כששמע שתמם אומר למדובב בבית המעצר שנשלח על ידי "בן אדם כבד", שריצה מאסר וכנגדו תלוי עונש מאסר על תנאי של 6 שנים. לויאב השיב "זה העלה יותר מסימן שאלה" אך הבהיר : "בחקירה של תמם הוא ציין מפורשות את מי ששילם לו כסף, את מי ששלח אותו, ואת מי שסבר שהוא עומד מאחורי הדברים היה שם של חשוד אחר. יוסי תמם ציין מפורשות את השם של תומר כמי ששילם לו את הכסף, כמי שנתן לו הבקבוקים לבצע ההצתה, ושאיתו היה בקשר, ומעבר לכך הוא ציין שככל הנראה מעל תומר יש אדם אחר ששלח את תומר לתווך כביכול". כשהציגה לו הסנגורית כי לדברי תמם שלח אותו אדם אחד וכי אינו מדבר על שני אנשים השיב לויאב: "הוא בהחלט דיבר על שני אנשים. אני גם ידעתי מי עומד מאחורי זה, מעבר לתומר." [עמ' 9].

30. לעניין אי ביצוע מלוא הבדיקות בעניין תומר העיד לויאב:" לא שלא ניסיתי לבדוק, אבל מאחר שהייתה לנו בעיה של ימי מעצר, לא הרחבנו את החקירה מעבר לזה .... וביקשתי 5 ימי הארכת מעצר כדי לחקור ולעצור בין היתר את מיכאל מרציאנו ולערוך עימותים, אולם בית המשפט הגביל אותי בחקירה ונתן לי רק יומיים, זאת למרות שהשופטת שדנה בהארכת המעצר שהיה חשד סביר שכנגדו ונמצא אצלנו בחקירה, ואדם אחר שלא נמצא אצלנו בחקירה, ואמרתי שאם אפצל יותר מדי את החקירה, ביומים, החשוד ישוחרר, ולא נגיע לכתב אישום בכלל. בהחלט הוגבלנו בהמשך החקירה .... כשאנחנו מוגבלים זה בא במחיר כזה. זה לא ענין של להעדיף, אלא יש לנו חשוד ויש לעבוד על זה." [עמ' 10 - 11].

31. בהמשך אישר לויאב כי החוקרים הסתמכו על הפתק שנמצא בביתו של תמם ובו מספר הטלפון הנייד של תומר כ"דבר מה", בפרט לאור הכחשתו של תומר על קשר כלשהו עם תמם. אך הוא גם אישר שלא שאל את תומר דבר על הפתק, על הימצאו בביתו של תמם ועל זהות כתב היד שבו. לדבריו : "הפתק הזה יכול להוסיף דבר מה אבל זו לא הראיה שתקבע אם הוא אשם או לא אשם" [עמ' 12].

32. לויאב נשאל על ידי הסנגורית מדוע לא בירר עם תמם, עד יחיד משתמש בסמים, מאיזה טלפון ציבורי התקשר לדבריו שלוש פעמים בליל ההצתה אל תומר ומדוע לא דאג להוציא פלטי שיחות יוצאות מאותו טלפון ציבורי. לויאב השיב: "אני נוהג לעשות את זה, ואם אני לא, אז אני נוהג לומר את זה למי שעובד איתי, ואני לא זוכר אם זה נעשה או לא". הוא הסכים עם הסנגורית כי הבדיקות הללו עשויות לאמת או לשלול את הטענה של תמם [עמ' 13]. אין מחלוקת כיום כי לויאב לא דאג לביצוע הבדיקות הללו ומעבר לכך, בדיקת פלטי השיחות הנכנסות לטלפון של תומר מאותו לילה, אינו מגלה שיחות מטלפון ציבורי ספציפי, עליו יכול היה תמם להצביע, אלא שתי שיחות נכנסות מסומנות *666, סימון שלטענת המשטרה מציין שיחות מטלפון ציבורי. בכך אין כדי לאמת או לשלול את גרסת תמם כי צלצל לתומר מטלפון ציבורי כאמור.

33. לויאב אישר שתומר לא נשאל בחקירותיו לגבי האליבי שלו [עמ' 14]. עוד אישר כי תמם סירב לערוך עימות עם תומר, לדעתו כי תמם חשש להיתפס כ"מלשן" וכי "אנחנו יודעים ממי הוא פוחד" [עמ' 16]. כשנשאל האם בחנו החוקרים אפיקי חקירה אחרים השיב בשלילה שכן תמם הודה ושיחזר את הביצוע, הוא נצפה על ידי עדת ראיה ואף הורשע על סמך הודאתו "אז למה נפנה לאפיקים אחרים?" [עמ' 17].

34. לאחר לויאב, העיד החוקר רותם. רותם הכחיש את דברי תמם למדובב בתא המעצר ולפיהם הפעילו עליו החוקרים לחץ על מנת שימסור מי שלח אותו לביצוע ההצתה. לדבריו לו היה בידי החוקרים בזמן אמת תמלול הדיבוב, יתכן שהיה חוקר את תמם על "הבן אדם הגדול" [עמ' 21]. בהמשך הוא מסכים "שהייתי צריך לשאול אותו שאלות על הפתק הזה" אשר לתומר הוא מעיד ששאל אותו אם נתן את מספר הטלפון שלו לתמם אך מאשר שלא שאל אותו לגבי כתב היד על הפתק ולא בדק אפשרות שמישהו אחר בפיצוציה נתן לתמם את הפתק [עמ' 23].

35. כשנשאל רותם האם חשד באחר פרט לתומר השיב : "אותו שלב היה לפני שיוסי תמם מסר את שמו של דמליך, אז חשבנו שזה גבי נעים". אין חולק כי נעים הוא בעל עבר פלילי. רותם אישר כי לפי השיחה שניהל תמם עם המדובב בתא המעצר, ידעו החוקרים שהם מחפשים אדם בעל עבר פלילי. ואז נשאל מדוע לא עימת את תמם, כשזה מסר לחוקרים את שמו של תומר, נעדר עבר פלילי עם דבריו למדובב בתא המעצר על "עבריין כבד" השיב : " אין לי תשובה למה לא חקרתי. לא זוכר למה לא חקרתי." [עמ' 24]. כאן אזכיר כי המשטרה פירטה בדו"ח פעולות חקירה לביצוע [מיום 9.11.00] פעולת חקירה של גבי נעים, פעולה שלא בוצעה מעולם.

36. רותם אישר כי פנה פעמיים לסלקום באמצעות צו בית משפט, על מנת להוציא פלט שיחות של תומר. כשנשאל מדוע לא בדק את השיחות מהטלפון הציבורי השיב שלא היה לו זמן לכך [עמ' 26]. עוד קודם לכן נשאל רותם האם במהלך השחזור עם תמם, כשזה לא הצביע על הטלפון הציבורי, לא שאל אותו על כך כדי שיוכל לקבל פלט שיחות. ורותם השיב : " לעניין השלמה זו של הטלפון הציבורי היה צריך לעשות, זה חשוב. לא עשינו ואמרתי על כך את התשובה שלי. " [עמ' 22]. רותם הסביר שעל אף שתמם משתמש בסמים, לא חשדו החוקרים בעדותו.

37. לאחר רותם, העיד השוטר משה. הוא העיד כי בעת ההודעה על עיכובו בגין קשירת קשר לביצוע פשע, אמר לו תומר שהוא ציפה שהחוקרים יגיעו אליו בקשר לשריפה. כן העיד על ההאזנה לתמם בתא המעצר ועל מזכרים שרשם [עמ' 29 – 31].

38. לבסוף הגיע תורו של תמם להעיד. תחילה חזר על הפללתו של תומר : "תומר אמנם הציע לי את העיסקה הזאת אבל ידעתי, ברור שניחשתי שלא סתם הוא הציע לי את העסקה ... ידעתי שיש מישהו מאחורי זה. הוא לא אמר לי מי, אבל ידעתי פחות או יותר בראש שלי, כי את תומר לא הכרתי כבן אדם עבריין, תומר הוא לא עבריין." [עמ' 38].

39. אך בהמשך חקירתו הנגדית על ידי הסנגורית אמר : "בואי אני אתחיל ככה, זה לא תומר ששלח אותי. אז בתחנת המשטרה שיקרתי. זה היה מישהו אחר שאני לא יכול להגיד את שמו, כי אני מפחד על החיים שלי. במשטרה לחצו עלי, הייתי בקריז של חומר, לא יכולתי לעמוד בחקירות, הם שכנעו אותי והכניסו לי לראש שהם רוצים לתפוס את בעל הבית של החנות, ואמרתי שאני לא צריך להזכיר את השם, אבל אזכיר שם של אחד שעובד שם שדרכו יוכלו להגיע לבעל הבית, ואז זרקתי את השם של תומר ..... היה לי קל להגיד את זה, ובגלל זה הסיבה העיקרית שניסיתי להתאבד, כי הבנתי שהפללתי בן אדם חף מפשע ...". ואז נשאל : "למעשה מה שסיפרת לנו היום ומה שסיפרת לחוקרים בחקירה זה לא נכון, ומה שנכון זה מה שדיברת עם העצור כנפו בשיחה בתא" ותשובתו : "כן". [עמ' 41].

40. בשלב זה חזרה בה התביעה מכתב האישום מה שהביא לזיכוי תומר מכל אשמה.

41. בהכרעת הדין המזכה כתב בין השאר כב' השופט טימן: "מה שקרה בתיק זה חשוב ולו מן הטעם שעל פי חומר הראיות שהיה בידי התביעה, נראה שלא היה מנוס מהגשת כתב אישום, אולם ההודעה מהיום מבטיחה שלא יורשע אדם על לא עוול בכפו ..." [עמ' 42].

42. תומר בחר שלא לעתור לתשלום הוצאותיו ופיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין [תשל"ז – 1977] והגיש תביעת רשלנות לפי פקודת הנזיקין והדין הכללי, היא התביעה שלפני.

המחלוקות
43. האם התרשלה המשטרה כלפי תומר בשלב החקירה.

44. האם התרשלה התביעה בהגשת כתב האישום נגד תומר ובניהול משפטו.

45. בהינתן תשובה חיובית לאחת משאלות אלה – מהו היקף נזקיהם של תומר ושל האב כתוצאה מההתרשלות.

טענות הצדדים
46. תחילה אעיר כי לא היה מקום לתבוע בנפרד את המשטרה ואת הפרקליטות שהנן שתי זרועות אותה ישות משפטית, המדינה.

47. אין חולק כי תכליתה של חקירה משטרתית היא לרדת לחקר האמת, בין שהיא עשויה להוביל לזיכוי ובין שהיא עשויה להוביל להרשעה של חשוד ונאשם. תכלית זו ניתן לעגן כיום ביתר תוקף בזכותו החוקתית של נאשם למשפט הוגן ובאינטרס הציבורי הכבד להביא את האשם האמיתי לדין [ע"פ 5781/01 אעמר נ' מדינת ישראל, פד"י נח [3] 681, 688:, ע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל , פד"י לה [2] 466], ע"פ 5386/05, אלחורטי נ' מדינת ישראל, , ע"פ 5121/98, טור' יששכרוב נ' התובע הצבאי, , וע"פ 10596/03, בשירוב נ' מדינת ישראל, [להלן – "פרשת בשירוב"] מתוך אתר נבו].

48. עוד אין חולק כי יש לבחון את טיבה של חקירה משטרתית כפי הנראה בזמן אמת ובהתחשב בטכנולוגיה העומדת לרשות החוקרים [ע"א [מח – ירושלים] 735/94, יוסף נ' מדינת ישראל, מתוך אתר נבו]. לא ניתן להסיק התרשלות בחקירה רק מעצם זיכויו המאוחר של נאשם. לפיכך, השאלה אינה האם יכולה הייתה המדינה לחקור ביתר יסודיות, אלא האם החקירה כפי שהתבצעה בזמן אמת, מבססת התרשלות של המדינה.

49. תומר מצביע על שורה של מחדלי חקירה שלחוד וביחד מבססים חקירה רשלנית: [1] הימנעות החוקרים מביצוע פעולות חקירה שהוצגו לשופטת המעצרים: עימות בין תומר לבין תמם, מעצר וחקירה של מרציאנו, עימות בין תומר לבין מרציאנו, בדיקה בתחנות דלק סמוכות לגבי מילוי בקבוקי דלק. [2] התעלמות החוקרים מאי אזכורו של תומר על ידי תמם במהלך השחזור. [3] הימנעות החוקרים מקבלת מידע על הפתק שנמצא בביתו של תמם עם מספר הטלפון של תומר. [4] הימנעות החוקרים מהוצאת ובדיקת פלט שיחות יוצאות מהטלפון הציבורי ממנו התקשר תמם לגרסתו אל תומר בליל ההצתה, זאת על אף שהחוקרים הודו במשפטו של תומר כי מדובר בפעולות נחוצות. [5] הימנעות מעימות תמם בין שתי גרסאותיו: האחת, למדובב כי מי ששלח אותו לבצע את ההצתה הוא עבריין כבד שכבר ריצה עונש מאסר ותלוי נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה. והשנייה לחוקרים למחרת – כי מי ששלח אותו הוא לבצע את ההצתה הוא דווקא תומר, שאינו כזה. [6] אי בדיקת כיווני חקירה נוספים כגון שריפה קודמת של הפיצוצייה שהוצתה, טרם נרכשה מבעליה המקוריים, עדות בתה של בעלת הפיצוצייה שהוצתה, כי ראתה את תמם משוחח עם עובד של הפיצוצייה "מצחיק" ביום ההצתה והימנעות החוקרים מחקירתו של גבי נעים, העובד השני בפיצוציית "מצחיק". [7] הימנעות מבירור "מניע" של תומר כמו גם טענת "אליבי" שלו. [8] כל אלה על רקע הידוע ואשר אינו שנוי במחלוקת, כי תומר אדם צעיר ונעדר עבר פלילי בעוד שתמם הוא מכור לסמים, בעל עבר פלילי ובמהלך חקירתו גילה חוסר יציבות נפשית.

50. המדינה משיבה לכל אחת מטענות תומר: [1] אשר לפעולות חקירה שלא בוצעו: רובן נגעו לאיתור חשוד נוסף והפכו ללא ישימות עקב אשפוזו של תמם לאחר ניסיון ההתאבדות שלו. לא ניתן היה לעמת את תמם עם תומר לאור סירובו של תמם. לא ניתן היה לחקור את מרציאנו הואיל ולא עמדה כנגדו עדות קבילה של תמם או של תומר ועל כן העריכו החוקרים שחקירתו לא תניב ראיות נוספות. בדיקה בתחנות דלק סמוכות דווקא כן בוצעה אך לא העלתה דבר. [2] אשר לשחזור של תמם: השחזור נעשה לפני מעצרו של תומר ונועד לבסס את גרעין ההצתה. נוכח הכחשת תומר, אין רלוונטיות לטענה כי היה צורך בשחזור מפורט יותר. [3] אשר לפתק: נסיבות המסירה של הפתק על ידי תמם לחוקרים [בעת השחזור] כמו גם היעדר הסבר מצד תומר להימצא מספר הטלפון שלו על הפתק בביתו של תמם, הגם שזו לא הראיה המרכזית נגד תומר, אינם מצריכים בדיקה נוספת. [4] אשר לאי הוצאת פלט שיחות יוצאות מהטלפון הציבורי : זו חוכמה לאחר מעשה. בזמן אמת, נוכח סד הזמנים הצפוף בו נוהלה החקירה ונוכח החומר שכבר נאסף נגד תומר לא נראה היה שיש צורך בבדיקה זו, הגם שמדובר בהוצאה כספית לא מבוטלת. זאת ועוד, אילו סברו התובעים כי מדובר בראיה מכריעה, היה עליהם לפנות לבית המשפט ולבקש צו להוצאת הפלט. הימנעות מכך מלמדת כי התוצאות של הבדיקה היו פועלות לחובת תומר. [5] תמם לא מסר שתי גרסאות נפרדות לגבי השליח לביצוע ההצתה. הוא הבחין כל העת בין השולח, מרציאנו, לבין השליח, תומר. גם בדבריו למדובב הסביר ש"לא הוא שלח אותי. זה בא ע"י מישהו..". מכל מקום, החוקרים לא יכולים היו לעמת את תמם עם גרסתו למדובב, שכן בזמן אמת טרם הונח לפניהם תמלול שיחתו עם המדובב. [6] לא היה מקום לבחון כיווני חקירה נוספים ואף אין בהם רלוונטיות לאור הודאת תמם בהצתה. בסד הזמנים בו פעלו החוקרים לא היה זמן לבדוק את העדות בדבר שיחה נצפית של תמם עם גבי נעים] ביום ההצתה או חקירתו של גבי נעים. [7] החוקרים לא נמנעו מבחינת מניע של תומר, וזאת אף מסר להם תמם. באשר לאליבי של תומר, הוא נשאל וענה כי שהה בפיצוצייה. מעבר לכך, חובתו של תומר היא להעלות טענת אליבי בפתח משפטו והוא לא העלה טענה כזו.

51. תומר מוסיף ומצביע לשיטתו על כשלים ומחדלים של התביעה בניהול המשפט: [1] היעדר דרישה של הפרקליטות מהמשטרה להשלמות חקירה ואיתור ראיות חיצוניות לתמיכה בהפללת תמם, בפרט לאור נסיבות העניין שנסקרו לעיל. תוצאת מחדל זה היא כי ההזדמנות הראשונה שהייתה לתמם לחזור בו מההפללה הגיעה רק בעת העדתו במשפטו של תומר. [2] כתב האישום נגד תומר הוגש ללא בחינה של גורם בכיר ומוסמך בפרקליטות, ללא הפעלת שיקול דעת ובניגוד להנחיית היועץ המשפט לממשלה שהייתה תקפה אותה עת [טרם הוקנתה זכות השימוע לחשוד בעבירת פשע]. [3] על אף סיום משפטו של תמם עוד ביום 30.5.01, לא נפגשו עמו גורמי התביעה לשם בדיקת אמינותו. [4] היעדר שיתוף התובעת עו"ד בר מנחם של עו"ד נאור בהתרשמותה מתמם, לאחר פגישתה עמו.

52. המדינה משיבה על כל אלה אחת לאחת: תחילה סקרה את מסכת ה"ראיות לכאורה": הפללת תמם הייתה אמינה, לא היה בה כדי לגרוע מחלקו שלו בהצתה, הוא שחזר את ההצתה ואף הצביע על הפיצוצייה בה עבד תומר, הפתק שנמצא בביתו עם מספר הטלפון של תומר, נמצא כשהגיע מהמעצר ובנסיבות לא ניתן לחשוד בו כי תכנן להפליל מראש את תומר. משקל יתר לדבריו מתקבל נוכח מוכנותו לספר על חשדו במזמין ההצתה ובכל אלה יש "דבר מה" הדרוש להרשעה על סמך "אמרת שותף". אשר לעברו הפלילי, מדובר באי הרשעה אחת מבית משפט לנוער. אשר למצבו הנפשי, הוא נמצא כשיר לעמוד לדין ומכל מקום גם מסומם וחולה נפש כשרים לעדות. תימוכין לגרסתו על שיחות טלפון שביצע לתומר בליל ההצתה נמצאים בפלט שיחות נכנסות לטלפון של תומר ממנו עולות שתי שיחות נכנסות מטלפון * 666. המדינה מצאה כי תגובות תומר עצמו תמכו "במידת מה" בראיות נגדו כך כשאמר בעת עיכובו כי ציפה שהחוקרים יבואו אליו בגין הפריצה וכי אין לו תגובה למיוחס לו והוא שומר על זכות השתיקה. ואשר לטענות תומר: [1] לא היה מקום לדרישת השלמות חקירה מהמשטרה נוכח המסכת שכבר הצטברה נגד תומר. אדרבא, תמם שכבר התוודה על חלקו בהצתה אף תמך את דבריו בפתק ובו מספר הטלפון של תומר וללא הסבר מצד תומר. תומר עצמו הסכים לקיומן של "ראיות לכאורה" להוכחת אשמתו. נוכח אלה, הייתה זו חובתה של התביעה להביא את הדברים להכרעת בית המשפט. "אליבי" ו"מניע" אינם חלק מיסודות העבירה וממילא לא היה צורך בבירורם. [2] נוכח הזמן שחלף, אין בהיעדר מידע בתיק הפרקליטות, מעבר לזה שלוקט, כדי להועיל לתובעים. די בכך שעל כתב האישום חתום פרקליט מוסמך ובעובדה שעו"ד נאור, גם לאחר הגשת כתב האישום ופגישתה עם הסנגורית, לא ראתה לחזור בה מכתב האישום, כדי להעיד כי הופעל שיקול דעת כנדרש. זאת ועוד, עניינו של תומר נבדק על ידי בית המשפט שדן בבקשה למעצר עד תום ההליכים ותומר עצמו הסכים לקיומן של "ראיות לכאורה". עו"ד נאור בחנה אף היא, כמידת יכולתה את עניינו של תומר וראתה להקל בתנאי שחרורו של תומר ולבסוף אף הורתה לתביעה לחזור בה מכתב האישום. אף כב' השופט טימן קבע כי לא היה מנוס מהגשת כתב אישום נגד תומר. [3] משפטו של תמם לא הסתיים ביום 31.5.01, אלא רק ביום 4.12.01 בעת גזירת דינו. מיד ובסמוך הובא להעיד במשפטו של תומר. כל הדחיות במשפט תומר היו לבקשתו ובהסכמתו המלאה. [4] אשר לעו"ד בר מנחם – אין התייחסות ספציפית בטענות המדינה אך ניכר כי תשובותיה לעיל, יפות אף לעניין זה.

53. אשר לנזק, אדון בטענות לפי הצורך ולפי ההקשר בהמשך.

דיון
חובת הזהירות המושגית של המשטרה
54. סעיף 3 לפקודת המשטרה [נוסח חדש] התשל"א - 1971 מפרט את תפקידי המשטרה:
משטרת ישראל תעסוק במניעת עבירות ובגילוין, בתפיסת עבריינים ובתביעתם לדין, בשמירתם הבטוחה של אסירים, ובקיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש.

55. לאור סעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים [אחריות מדינה] התשי"ב – 1952 [להלן – "חוק אחריות מדינה"] וההשלמה בסעיפים 6 – 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] חשופה המשטרה לתביעות רשלנות אף אם פעלה בתום לב ובמסגרת סמכויותיה ובלבד שהנזק ניתן לצפייה [להלן – "מבחן הצפיות"]. למשטרה קמה כמעט תמיד, לרבות במקרה שלפני חובת זהירות מושגית כלפי העלולים להיפגע מפעולותיה או מחדליה בהפעילה את סמכויותיה מבחני מדיניות "מכבידים" שהביאו בעבר בפועל לשלילת חובת הזהירות המושגית אינם נוהגים עוד בשלב זה [ע"א 337/81, בוסקילה נ' מדינת ישראל, פד"י לח [3] 337, 345, בג"צ 64/91, חילף נ' משטרת ישראל, פד"י מז [5] 653, 657, ע"א 1678/01, מדינת ישראל נ' וייס ואח', פד"י נח [5] 167, להלן – "פרשת בוסקילה", "פרשת חילף" ו – "פרשת וייס"].


חובת הזהירות הקונקרטית של המשטרה בפעולותיה
56. אך זו רק תחילת הדרך. משנקבעה חובת זהירות מושגית, יש להוסיף ולבחון "אם התקיימה גם חובת זהירות קונקרטית, שבמרכזה בדיקת היחס בין הפעולות שהתרחשו בפועל לבין הנזק הממשי שנגרם. גם בחינה זו נערכת על פי מבחן הצפיות ... אליו הועתקו שיקולי המדיניות "המכבידים". [סקירתו של כב' השופט אוקון בת.א. [מח – ירושלים] 2555/00, עזבון רביב ואח' נ' מדינת ישראל [להלן – "פרשת רביב"] ולאחרונה רע"א 5277/08, עזבון אליקשווילי נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל [להלן – "פרשת אליקשווילי"] מתוך אתר נבו].

57. במקרים המתאימים, לא היססה הפסיקה להשית על המשטרה חובות זהירות קונקרטיות בגין פעולות או מחדלים בחקירה, זאת הן כלפי קורבנות עבירה או מתלוננים והן כלפי חשודים:

בפרשת בוסקילה ציין כב' השופט בייסקי את שיקולי המדיניות ה"מכבידים" בהתייחס למשטרה אך לא ראה להבחין לעניין עצם קביעת חובת הזהירות, בין שוטרים לבין יתר הנמנים עם מנגנון המדינה:
" ... מה שנדרש מאנשי המשטרה, כמו מיתר הנמנים עם מנגנון המדינה, הוא להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם באותה מיומנות וסבירות ולנקוט אותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכול מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה.... [עמ' 346].

בהמשך מצא כי המשטרה התרשלה בהפעילה את סמכויות האכיפה שלה בביצוע צו מניעה ובמעצר וחקירה של המערער, נגדו כלל לא הופנה צו המניעה.

בפרשת וייס נדונה חובת הזהירות של המשטרה כלפי קורבנות עבירה ובעת טיפול בתלונותיהם. כב' השופטת דורנר סקרה את שיקולי המדיניות "המכבידים" ואת פועלם וכך קבעה על דעת חבריה להרכב [עמ' 181 – 182]:

"אכן, המשטרה היא גוף ביצועי שמלאכתו רבה ומשאביו מוגבלים, וממילא עליו לקבוע, לעתים במצבי דחק קשים, סדרי עדיפויות וקדימויות בביצוע משימותיו. בהחלטות אלה נתון למשטרה מיתחם רחב של שיקול-דעת, אך מיתחם זה אינו בלתי מוגבל. המשטרה אמונה על שמירת ביטחונם הגופני והרכושי של תושבי המדינה. עליה לאכוף את שלטון החוק. המשטרה אינה זכאית לחסינות בגין נזקים שגורמים פעולות או מחדלים רשלניים שלה ....
אמנם, קביעת המדיניות המשפטית הרצויה בעיצוב חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת על המשטרה מחייבת הישמרות מפני הרתעת-יתר, שתפגע בפעילותה השוטפת של המשטרה. יש להישמר מפני חיוב המשטרה בחובת זהירות נוקשה מדי, שתביא להססנות ולסרבול באופן קבלת ההחלטות של הדרגים המבצעיים. כן יש להישמר מפני "הצפה" של המערכת המשפטית בתביעות אזרחיות כלפי המשטרה, שיביאו לדלדול נוסף של משאביה המצומצמים. תביעות אלה אף עלולות להביא לעיוות שיקול-הדעת המשטרתי כך שיינתנו משקל רב מדי לאחריות הנזיקית, שבה על המשטרה לשאת, ומשקל מועט מדי לתועלת החברתית של פעילויותיה..." .

ראו גם השיקול הנוסף המובא מפי כב' השופטת נאור והוא החשש מהפיכת "כיסה העמוק" של המדינה כתחליף לפיצוי הנפגע על ידי המעוולים או העבריינים האמיתיים" [שם, בעמ' 189].

" ... אלא ששיקולים אלה אינם שוללים את חובת הזהירות של המשטרה. הם מעצבים אותה, שכן מנגד עומדות מטרותיהם המקובלות של דיני הנזיקין כמרתיעות מפני פעילויות רשלניות וכמגשימות צדק. העילות הנזיקיות באות כתמריץ נוסף לעובדי ציבור להתנהג באופן נורמטיבי וסביר ולעמוד על המשמר מפני התנהגות רשלנית.".

58. לגופו של עניין, נפסק בפרשת וייס כי אמנם למשטרה נתון שיקול דעת רחב בדבר אופן הטיפול בתלונות, אך אין הדין מותיר לה שיקול דעת בדבר עצם הטיפול בתלונה. נמצא כי בנסיבות העניין התרשלה המשטרה בהימנעותה מבירור התלונות.

59. בפרשת חילף כבר נדונה חובת הזהירות של משטרה כלפי חשוד בעת הפעלת שיקול דעתה בחקירה. באותו עניין נדונה עתירת עותר, שנחקר במשטרה חקירה בת יומיים, על סמך מידע כוזב שמסר לה מודיע. העותר ביקש מבג"צ להורות למשטרה לגלות לו את שם המודיע על מנת שיוכל לתבוע ממנו את נזקו. עתירתו נדחתה תוך העדפת האינטרס הציבורי הרחב בשמירת חסיונם של מקורות מידע מול עניינו של העותר להיפרע על נזקו. נקודת האיזון שיצרה כב' השופטת דורנר היא "קיומה של תרופה אלטרנטיבית להטבת הנזק" - תביעה נגד המשטרה בגין התרשלות בחקירה. וכך בין היתר קבעה:

"לדעתי, עצם ניהול חקירה על-פי מידע לא נכון מהווה ראיה לכאורית כי המשטרה התרשלה בהערכת המידע שעל-פיו פתחה בחקירה שבעטייה נפגע הנחקר. הטענה, כי המשטרה בדקה את המידע כהלכה, תהווה בנסיבות כאלה טענת הגנה, שהנטל להוכיחה הוא על המשטרה...

אעיר כי לדעה זו לא הצטרפו יתר חבריה להרכב. ממשיכה כב' השופטת דורנר:

... על כל פנים, במקרה שלפנינו קיימות ראיות, מלבד עצם ניהול החקירה, להתרשלותה של המשטרה. ראשית, בנימוקים לדחיית הערר נאמר כי המידע היה מבוסס על "שמועות". על פני הדברים ראוי היה - טרם חקירתו של המערער - לבדוק אם יש ממש בשמועות. שנית, ובה העיקר, בידי המשטרה היה כלי אובייקטיבי - הקבלות שעל-פי הנטען היו מזויפות - שאיפשר בדיקה של מהימנות השמועות. אילו חקרה המשטרה את בעלי הקבלות שמהם גבה המערער, כביכול, תשלום יתר, היא הייתה מגלה בנקל כי הסכומים הרשומים בקבלות משקפים אל נכונה את הסכומים ששולמו על-ידי השניים. כזאת לא נעשה, אלא המשטרה פתחה, על סמך שמועות, בחקירה גלויה נגד המערער, וכאמור, בגדרה היא החשידה אותו בגניבה ובזיוף.

בנסיבות אלה, למערער עומדת תרופה חלופית, ויכול הוא לתבוע את המשטרה על הנזקים שנגרמו לו. .. " [עמ' 658].

וכאן הצטרפו למסקנתה האופרטיבית גם חבריה להרכב.

רמת הזהירות הנדרשת בחקירת משטרה – שיקולים ואמות מידה
60. כאן מתגלות למעשה שתי גישות. האחת, הגישה השמרנית, המייחסת משקל רב לשיקולי מדיניות "מכבידים" על מנת לשלול בפועל ולרוב אחריות של המדינה באמצעות התווית סייגים חמורים: המדינה הפנתה בעניין זה לע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פד"י מח [3] 45 [להלן – "פרשת לוי"]. באותו עניין פסק כב' הנשיא שמגר כי שיקולי מדיניות מחייבים ריסון בהטלת אחריות על המדינה וכי רק במקרים חריגים תחויב המדינה בגין רשלנות בהפעלת שיקול דעת. אשר לשיקולי מדיניות "מכבידים" – נזקקים להם רק כדי לקבוע את רמת הזהירות הנוגעת למקרים של חריגה "מכל אמת מידה סבירה" או החלטה אשר "נעדרת כל אחיזה במציאות". אינני בטוחה שהאמור בפסק דין זה, המתייחס להתערבות בשיקול דעת של בעל סמכות פיקוח גרידא, המפקח על הביטוח, יחול באופן זהה על התערבות בשיקול דעת של המשטרה החוקרת, המפעילה גם שליטה משמעותית על ראיות שיבדה ועל נחקרים עצורים. אף כב' הנשיא שמגר העיר כי כשמדובר בפעולות הכוללות בחובן לא רק פיקוח אלא גם שליטה על מהלך האירועים ועל נקיטת אמצעים נדרשים "קל יותר להכיר ב"קירבה" בין הצדדים" [עמ' 69].

61. הגישה השנייה, המודרנית, שביטוי לה ניתן כבר בפרשת בוסקילה, ולימים, בהתייחס באופן קונקרטי לשיקול הדעת המשטרה בחקירות, בפרשת וייס ובפרט בפרשת חילף, מכבדת את שיקולי המדיניות ה"מכבידים" אך בפועל אינה נותנת למשקלם ל"הדוף" אחריות של המדינה במקרים מתאימים. הדבר מתבטא בקביעת רמת זהירות נמוכה יותר לאיתור רשלנות. בפרשת וייס נזהר בית המשפט וביסס את הרשלנות על הימנעות המשטרה משימוש בסמכות תוך כדי על הפעלת שיקול דעת מקום בו אין למשטרה שיקול דעת. ואולם, לטעמי, מדובר באבחנה פורמאלית שכן בפועל נבחן שיקול הדעת של המשטרה [ונשלל] ולאור דברי השופטים באוביטר של פסק הדין, גם בעת בחינת הפעלה של שיקול דעת, לא ישמשו שיקולי מדיניות "מכבידים" לצורך הדיפת אחריות של המשטרה. בפרשת בוסקילה ביסס בית המשפט את הרשלנות על הפעלת סמכות שלא כדין, וללא בדיקה נאותה של מהות האכיפה הנדרשת ממנה. בפרשת חילף, לא היסס בית המשפט לקבוע כי המשטרה התרשלה בהפעלת שיקול דעתה בחקירה. סקירת נתוני המקרה אינה מצביעה לטעמי על "חריגה מכל אמת מידה סבירה" או "החלטה נעדרת כל אחיזה במציאות" [כמשמעותם על פי הגישה השמרנית]: המשטרה עברה לחקירה גלויה לאחר שקיבלה מידע מ"שמועות", נמנעה בשלב ראשון מבדיקת אוטנטיות של חשבוניות אך בשלב שני, כעבור יומיים השלימה את החסר והפריכה את החשדות נגד העותר. מידת הפגיעה אם בכלל בחירותו של העותר הייתה מעטה וכעבור זמן קצר טוהר שמו. מפסק הדין עולה, שוב, כי בית המשפט מצמצם את כוחם של שיקולי המדיניות ה"מכבידים" והוא מוכן להשקיף על שיקול הדעת של המשטרה בחקירותיה, כפי שמשקיפים על שיקול דעת "בירוקרטי – פקידותי" אחר. בעקבות זאת צעד אף כב' השופט אוקון בפרשת רביב. כשקבע כי "ניתן לסכם ולומר שהרשלנות המשטרתית, היא חלק מהרשלנות "הפקידותית" או "הבירוקרטית" והיא צריכה להבחן – כדברי הנשיא ברק - על פי אותן אמות מידה כמו הרשלנות "הרפואית", או "ההנדסית" או האחרת [ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט [1] 113 ופרשת בוסקילה].

62. מהי אם כן חובת הזהירות הקונקרטית ורמת הזהירות הנדרשת מהמשטרה בפעולותיה? כב' השופט אוקון קובע בפרשת רביב כי "חובת זהירות קונקרטית מחייבת את המשטרה להפעיל את כוחותיה ברמת זהירות מסוימת. רק סטייה מרמה זו יוצרת אחריות בגדרה של עוולת הרשלנות. [עמ' 15 – 16].

לדעת כב' השופט אוקון יש להתחשב בקביעת רמת הזהירות לא רק באופיו המיוחד של בעל הסמכות אלא גם באופי הסמכות וטיב הפגיעה המקופל בקווי מדיניות שונים של הפעלת הסמכות. כן יש מקום לבחון האם הסיכון שהתממש וגרם לנזק הוא "סיכון רגיל" או בלתי רגיל. זאת כמובן משום שחיי היומיום מלאים בסיכונים רגילים אשר בהתממשותם אינם מטילים אחריות, לא על יוצרם ולא על מי שיכול היה למנעם, לו ניתן היה לו לצפותם [עמ' 16 – 19]. והשורה התחתונה היא כי יש לבחון את חובת הזהירות הקונקרטית ואת רמת הזהירות בכל מקרה לגופו. "יש להניח כי יקבעו אמות מידה שונות להחלטה להימנע מחקירה, להחלטה שהובילה לכשלון בחקירה, למדיניות כוללת ביחס לטיפול בעבירות שונות ולמעורבות כושלת בטיפול בחקירה שנפתחה. קיומה של החובה המושגית, כשלעצמה, לא תיצור מנוף להטלת אחריות על דרך השגרה".

אף כב' השופט בייסקי העיר בפרשת בוסקילה כי: "... אין דומה מבחן הסבירות והציפיות לתוצאה בנסיבות של מניעת שוד, כשפעולות מאולתרות נעשות בהתחשב בגורמים אשר לא תמיד ניתנים לשיקול על אתר - להבדיל ממקרה כמו זה שלפנינו, כשמדובר הוא בכפיית צו של בית המשפט, שביסודו הוא אזרחי, בין שני בעלי דין, כשהאחד מתריע על הנזק, העלול להיגרם לו אם תופעל הסמכות שלא כדין. [עמ' 346].

63. בפרשת רביב ובפרשת אליקשווילי עסקו בתי המשפט בקביעת חובת הזהירות הקונקרטית ורמת הזהירות הנדרשת מהמשטרה בעת הפעילה את סמכויותיה וכוחותיה לשם מניעת עבירות ושמירה על הסדר הציבורי. בפרשת רביב נפסק כי המשטרה, שנכחה בזירה בעת תחילת פעולות האלימות ואף הרחיקה משם את מחזיק הסכין, בידיעה ממשית על מסוכנות המצב ועל נפיצותו, התעלמה ביודעין מגורמי הסיכון בהחזירה את מחזיק הסכין כשהוא זועם על יריביו, לקרבת הזירה, תוך זמן קצר. דומני כי המיוחד במקרה זה הוא לא רק עצם נוכחותה של המשטרה בזירה עובר לאירועים, אלא עצמת התעלמותה מגורמי הסיכון שפעלו נוכח עיניה בזירה. להבדיל מכך, בפרשת אליקשווילי, חזר כב' השופט ג'ובראן על הגישה הותיקה ועל שיקולי המדיניות ה"מכבידים" בהקשר לחובות הזהירות של המשטרה. לגופו של עניין נפסק כי המשטרה, שאמנם נכחה בזירה עובר לרצח תינוק על ידי אביו ובמהלך הרצח, לא יכולה הייתה לצפות את התנהגות האב ומכל מקום עשתה את אשר נדרש ממנה בנתונים הידועים לה בזמן אמת. עם זאת העיר כב' השופט מלצר כי בסוגייה העקרונית של חובות המשטרה ובנסיבות מתאימות, נוטה הוא לקבוע חבות של המשטרה כפי שנעשה בפרשת רביב.

64. עולה מהמקובץ כי הגישה המודרנית זכתה לאחיזה בפסיקה הישראלית לרבות ביחס להפעלת שיקול דעת המשטרה בחקירותיה. אבחן כעת את פסיקת הערכאות הראשונות בסוגיה זו. ברוב פסקי הדין שנמצאו דחו בתי המשפט את התביעות לגופן תוך שלילה עובדתית של התרשלות. אך מעבר לכך, התייחסו חלק מהשופטים לשיקולים בבחינת חובת הזהירות הקונקרטית ורמת הזהירות הנדרשת מהמשטרה.

בת.א. [מחוזי – תל אביב] 2290/98, ריינס נ' מדינת ישראל, פס"מ תשס"ג [1] 49, קבע כב' השופט קלינג כי הטלת אחריות על המשטרה בגין הפעלת שיקול דעת שגוי [להבדיל מהפעלת או אי הפעלת סמכויותיה] אינה בגדר מדיניות שיפוטית נכונה. כך קבעו אף כב' השופטת בוסתן בת.א. [שלום – רמלה] 2566/02, הרווה נ' מח"ש וכב' השופט גופמן בת.א. [שלום – חדרה] עיד נ' מדינת ישראל ואח' [מתוך אתר נבו]. דומני כי יש קושי בעמדה גורפת זו המחזירה אלינו את חסינות המדינה שבוטלה מפורשות בחוק אחריות מדינה. אף לגישתו של כב' הנשיא שמגר בפרשת לוי נדרש "ריסון" בהטלת אחריות על המדינה אך אין לשלול אותה אפריורית. ודאי שעמדה זו אינה מתיישבת עם הגישה המודרנית.

לעומת זאת, בע"א [מח – ירושלים] 4416/03, סעדיאן נ' מדינת ישראל [משטרת ישראל], להלן – "פרשת סעידיאן" מתוך אתר נבו] הניח בית המשפט [הרכב כב' השופט גל] כי ניתן לבחון את שיקול דעת המשטרה בעת חקירה אך העיר כי מבחני הרשלנות מחייבים שלא להקפיד עם המדינה "הקפדה מלאה" שהרי לא ניתן לצפות לחקירה מושלמת ובהמשך, כי אחריות יתר עשוייה לרפות את ידי התביעה [ע"פ 1767/94, יוסף נ' מדינת ישראל, פד"י נג [1] 505, 518 – 519, להלן – "פרשת יוסף"].

כך גם בת.א. [של – חיפה] 8976/05, אוחנונה נ' מדינת ישראל, [מתוך אתר נבו] הניח כב' השופט פרידמן כי ניתן לבחון את שיקול דעת המשטרה בחקירה אך קבע כי לא כל טעות בשיקול דעת עולה כדי התרשלות. כן פקפק באפשרות ליישם את דוקטרינת ה"היזק הראייתי" על מחדלי חקירה שמנעו השגת ראיות מזכות.

לעומת זאת בת.א. [של – תל אביב] 216597/02, צרור נ' משטרת ישראל [מתוך אתר נבו] קיבלה כב' השופטת וולצקי את התביעה, בין השאר בגין חקירה רשלנית ומגמתית וקבעה כי המשטרה פעלה בניגוד לחוק מפורש, מתוך ידיעה או לחילופין מתוך עצימת עיניים ואדישות לתוצאות ו/או רשלנות רבתי.

65. מעניין שהן הגישה השמרנית והן הגישה המודרנית בישראל, ליברליות יותר מגישת הפסיקה באנגליה, שם עדיין שוללים כליל אפשרות של רשלנות משטרתית בחקירה, ראו דברי הלורד סטיין בפרשת - Brooks v. Commissioner of Police of the Metropolis, [2005] 1 W.L.R. 1495.

66. לעומת זאת בקנדה, חידש בית המשפט העליון בשנת 2007 כאשר הכיר לראשונה ואף עיצב את חובות הזהירות של המשטרה בחקירותיה תוך התמודדות פרטנית עם כל אחד ואחד משיקולי המדיניות המכבידים. בית המשפט הקנדי מפי הנשיאה השופטת מקלאכלין הפעיל גישה דומה לגישה המודרנית אצלנו וקבע בין היתר כי אין בשיקולי המדיניות המכבידים כדי לשלול חובות זהירות.
Hill v. HamiltonWentworth Regional Police Services Board, [2007] 3 S.C.R. 129, 2007 SCC 41 [להלן – "מקרה היל הקנדי"].

67. מכל מקום ובישראל, שיקול דעת בעת חקירה משטרתית אינו "ממלט" עוד את המשטרה ל"שטח סטרילי" בו חסינה היא מפני בדיקת טיבו ואופן הפעלתו. אנסה לבחון כעת מהו טיב הבחינה ומהי "רמת הזהירות" הנדרשת.

חקירה משטרתית מול פעולות אחרות בסמכות המשטרה
68. החקירה המשטרתית "נכנסת לפעולה" דרך כלל לאחר ביצוע עבירה או חשש לביצועה בעבר. במובן זה, אין החוקרים נתונים לאותם לחצים בהם נתונים השוטרים העוסקים בשטח, בזמן אמת, במניעת עבירות ובשמירה על הסדר הציבורי. כפי שראינו בפרשת אליקשווילי ובפרשת רביב, אירוע יכול להסלים בתוך שניות או דקות ולהבשיל לתוצאה עבריינית. הלחצים הפועלים על השוטרים בזירה עצומים, לא תמיד הולמים את היערכות השוטרים, את מידת מוכנותם, את מידת יכולתם לקבל הוראות או הנחיות ועשויים לפגום כשלעצמם באופן הפעלת שיקול הדעת [ראו הערת כב' השופט בייסקי בפרשת בוסקילה, עמ' 346]. החוקרים לעומת זאת, מאורגנים, פיסית והיררכית, סד הזמנים שלהם לחוץ פחות ובידיהם גם אמצעים פיסיים וטכנולוגיים לביצוע עבודתם. בידיהם אף לפנות לבית המשפט ולמפקדיהם על מנת לקבל הוראות והנחיות במהלך החקירה.

69. מאידך, השוטרים בשטח יכולים דרך כלל לחוות ישירות נתונים ולהסיק מסקנות על סמך המתרחש לנגד עיניהם בזירה. לחוקרים אין דרך כלל יתרון כזה ביחס למעשה העבירה הנחקר, שכן הם מסתמכים על נתונים שלוקטו והוצלבו בדיעבד כאשר עליהם הנטל לפרש נתונים אלה ולנסות להגיע באמצעותם למסקנות נכונות לגבי אירועים שהתרחשו שלא בנוכחותם. כאשר הנתונים מופקים באמצעות בדיקות מדעיות – אובייקטיביות, צועדים החוקרים, יחסית, על קרקע בטוחה. אך כאשר הנתונים מתקבלים ממקור אנושי, עדים או מנסיבות הנתונות לפרשנות, חשופים החוקרים לטעויות ולכישלון בחקירה, לרבות עקב היעדר אמינות או חסר במידע המתגלה בדיעבד.

70. השוטרים בשטח עשויים לאבד שליטה ופיקוח על התנהלות הגורמים בזירה אף אם בידיהם אמצעים מסוימים להשיג או לנסות להשיג שליטה. לעומם החוקרים דרך כלל אינם חשופים לאובדן שליטה. לא אחת בידיהם השליטה הפיסית הממשית על חשודים ומעורבים אחרים, הנתונים למעצר וחקירות. בית המשפט מאפשר להם דרך כלל ללקט נתונים מגורמים שלישיים, כגון מדיה ורשויות. הם בעלי השליטה הבלעדית על ראיות חפציות שנתפסו. זאת ועוד, אם מסגרת הזמן או נתונים אחרים מגבילים את משך שליטתם, בידיהם לפנות לבית המשפט ולבקש אורכות [כגון בקשה להארכת מעצר].

71. מהות הסיכון: על רקע זה "הסיכון הרגיל" לו חשופים השוטרים בשטח הוא בעיקרו פיסי: כשלון במניעת עבירות, בהשתת הסדר הציבורי לזמן נתון ובתפיסתם הפיסית של עבריינים. ה"סיכון הרגיל" לו חשופים החוקרים הוא כישלון בחקירה, בין בהמלטות העבריין האמיתי מן הדין [השוו פרשת בשירוב ופרשת יוסף] ובין בהחשדת חף מפשע [ראו פרשת חילף]. ברור כי החברה והמשפט אינם חפצים בהתממשותם של "סיכונים רגילים" אלא שמכירים הם בכך כי פעולות המשטרה בכל התחומים, כמו פעולות של גורמים אחרים, אינן מקימות אחריות נזיקית רק מעצם התממשותם של "סיכונים רגילים". נטיית המשפט, בכל התחומים, היא להטיל אחריות רק בעת התממשות "סיכונים בלתי רגילים" בין שאלו נקרו על דרכם של מעוולים ובין שנוצרו על ידי אותם מעוולים. מהם סיכונים "בלתי רגילים"? אשר למניעת עבירות בשטח, דומני כי פרשת רביב מדגימה סיכון כזה: זירת אלימות, אדם זועם על יריביו, אוחז בידו בנשק קר, שולף אותו, ללא "צינון" של זעמו, היה נתון לשליטת המשטרה והוחזר על ידה לקרבת אותה זירה. דומני כי כל בר דעת יבין בזמן אמת ולא בדיעבד, כי אותו אדם עצמו מהווה "פצצת זמן" דרוכה ומתקתקת, שלא נוטרלה ואשר תתפוצץ בצורה זו או אחרת כבר בזמן קרוב. אין מדובר בחפץ חשוד, אין מדובר בהשלכה אקראית של פצצה ואין מדובר בקורבן אקראי. הסיכון הבלתי רגיל מזדקר מאליו.

72. אשר לחקירה משטרתית, דומני כי "סיכון בלתי רגיל" הוא הסתמכות על ראיה, לרבות מידע, כוזבים בעליל או פגומים בדרגה בולטת ואשר יביאו ברמת הסתברות גבוהה להרשעה או לזיכוי שגויים. ודוק: אין מדובר בראיה שהתגלתה בדיעבד כלא אמינה שהרי כמעט ואין לנו ראיה, בפרט ממקור אנושי, שאינה נתונה בזמן אמת וגם לאחריו, לתהיות באשר לאמינותה [השוו – פרשת סעידיאן וכן רע"א 1808/03 אגשם נ' מדינת ישראל, מתוך אתר נבו]. מדובר בראיה העומדת בניגוד לראיות הפוכות המונחות כבר על שולחן החקירות. ראיה כזו מחייבת בחינה והתמודדות של החוקרים ב"ראש פתוח", ולא "דינמיקה" המפעילה את "הזרקור אך לכיוון אחד" [כדברי כב' השופט רובינשטיין בפרשת בשירוב, עמ' 24 - 25]. לא נעלם מעיני כי פרשת בשירוב עסקה בהיבט הפלילי של מחדלי חקירה והביאה לזיכוי נאשם ברצח מחמת הספק. יחד עם זאת, אני סבורה כי ניתן להקיש מפרשה זו על רמת הזהירות הנדרשת בחקירה משטרתית בפרט כאשר המקור האנושי מוסר שתי ראיות הפוכות לכאורה כבר בשלב החקירה.

לטעמי, בחינת הראיה ב"ראש פתוח" אינה בהכרח מביאה, לפסילת כיוון החקירה על פיה, אדרבא לעיתים מתעצם אורו של ה"זרקור" ומתחזק באמצעות בדיקות אחרות. מכל מקום, אין לטעמי מקום ואין הצדקה להימנע מבחינה זו, שמא יתממש הסיכון הבלתי רגיל הגלום בה והיא תוביל להרשעה או לזיכוי שגויים.

73. הצפייה, או עמדתה של המשטרה ביחס להתממשות הסיכון: נקודת המוצא המקובלת בנזיקין היא כי אין לדרוש מנתבע לצפות באופן נורמטיבי את אשר אינו ניתן לצפייה באופן פיסי. אך גם כאשר ניתן לצפות באופן נורמטיבי התממשות של סיכון, עדיין נשאלת השאלה מהי רמת הצפייה הפיסית הנדרשת כשעוסקים אנו ברשלנות המשטרה. שאלה זו נשאלת הן על ידי האוחזים בגישה הותיקה והן על ידי האוחזים בגישה החדישה. כאן נכנסים לתמונה שיקולי מדיניות "מכבידים" המביאים לסינון ולאיזון הנכון.

74. אשר לפעולות מניעת עבירות ואכיפת הסדר הציבורי: בפרשת אליקשווילי הזמנת השוטרים לזירת אלימות, מודעותם לאפשרות אלימות ולזעמו של החשוד, כמו גם לקרבתו הפיסית לתינוק לא הספיקה על מנת להטיל עליהם אחריות. נדרש מהם לצפות, על סמך מידע, כי האלימות והאיומים שהופנו כביכול לבת זוגו, יתפרצו על בנם התינוק ויביאו לרציחתו תוך זמן קצר. נדרש מהם, לצורך הטלת אחריות, להתעלם מנפיצותו של החשוד כלפי התינוק. משלא נמצאה התעלמות כזו, בין השאר משום שבת הזוג לא הביעה בהתנהגותה חשש כזה, נשללה אחריותם. בפרשת רביב לעומת זאת, נמצא כי השוטרים התעלמו, לא בזדון, אך באדישות של ממש, ממסוכנות החשוד כלפי קורבנות פוטנציאלים ידועים ומנפיצות המצב. אני סבורה כי רמת הצפייה הנדרשת כעולה מהפסיקה הנה עצימת עיניים או אדישות של ממש ביחס לנתונים ולהתרחשות התוצאה המזיקה.

75. כיצד ניישם מבחן זה על פעולות המשטרה בחקירותיה? נפתח בבסיס שאינו יכול להיות שנוי במחלוקת. המשטרה היא גוף מקצועי, בעל משאבים פיסיים ואנושיים האמון על חקירות למטרת בירור האמת. על המשטרה לשאוף לרדת לחקר האמת, בין שתוביל להרשעה ובין לזיכוי. האינטרס הציבורי התועלתני והמיידי הוא כי עבריינים אמיתיים יתפסו ויורשעו ומכאן שתפיסה והרשעה של חפים מפשע אינה משרתת אותו כלל. אינטרס ציבורי מהותי ונוסף הוא שמירה על כבודו וחירותו של האדם החף מפשע. הדין מקנה למשטרה את סמכויות וכוחות החקירה ועליה לעשות בהם שימוש נאות ואחראי, בהתחשב כמובן במגבלותיה. מכאן, קצרה הדרך להסיק, כי הימנעות מוחלטת של המשטרה מלחקור, מביאה למסקנה חד – משמעית [מעבר לכל דרגת צפייה] כי היא מסכלת את בירור האמת וזו אכן התוצאה בפרשת וייס.

76. אך גם עשיית שימוש לוקה בחסר בצורה משמעותית, רתיעה או שיקולים אחרים שאינם רלוונטיים, מסכלת את בירור האמת. לטעמי זה הבסיס לקביעה בפרשת חילף. בית המשפט קבע שם, אמנם לא בתביעת רשלנות, כי המשטרה נמנעה מלבדוק, טרם פתיחתה בחקירה גלויה, האם יש ממש ב"שמועות" והעיקר, כי המשטרה נמנעה מבדיקת "כלי אובייקטיבי", קבלות שנטען כי זויפו, מול עדויות בעלי הקבלות, שהיו מגלות על נקלה כי הקבלות אינן מזויפות. ניתן לחלץ אם כך שני יסודות לבחינה: האחד, הימנעות חד משמעית מבירור ודחיית ראיות זמינות. זהו יסוד הפעולה. השני, רצון להפליל, רצון להימנע מבירור האמת או למצער, אדישות למטרות חשובות אלה. אני סבורה כי זוהי אמת המידה למדידת רשלנות המשטרה בחקירותיה. דומני כי הנוסחה המילולית המוכרת היא סטייה ניכרת או חמורה מרמת הזהירות הנדרשת מחוקרי משטרה סבירים או אם תמצא – רשלנות רבתי. חומרת הסטייה ניתנת למדידה בשלל מבחני משנה, כגון, עוצמת, תדירות והזדקרות הנתונים מול "תפיסת" המשטרה, היעדר הסבר ענייני ורציונאלי להתעלמות המשטרה ועוד.

77. חקירה המוזנת מהינעלות על כיוון אחד, מהרצון להפליל, בכל מחיר או מתוך אדישות למחיר, חקירה המתעלמת מראיות מזכות או מציבות סימני שאלה של ממש על הראיה המפלילה הקיימת, והמזדקרות נוכח עיני החוקרים, חקירה שמראש מגבילה עצמה לעבודה עם "עין אחת מכוסה" או עם "ידיים כבולות מרצון", חקירה המופסקת ברגע שהשיגה את מטרת נעילתה ובטרם מיצוייה, לפי אמות המידה שקבעו החוקרים לעצמם – היא חקירה הסוטה סטייה ניכרת מרמת זהירות. ושוב, אין מדובר במחדלי חקירה סתם, או בחוכמה בדיעבד, אלא בהעדפה לא מוסברת של ראיות פגומות או חלשות על פניהן, על פני נתונים זמינים ובולטים בזמן אמת.

78. למען ההשוואה בלבד ראיתי להפנות למקרה היל הקנדי, בו קבעה הנשיאה מקלאכלין כי המשטרה תחויב ברשלנות במידה והחוקרים סטו מרמת הזהירות של החוקר הסביר באותן נסיבות. התובע, מר היל, כהה עור, נעצר בעקבות מידע שנמסר למשטרה, נחקר, הורשע בעבירת שוד ונאסר לתקופה ממושכת. לאחר מאבק בלתי מתפשר, כולל משפט חוזר, הוא זוכה זיכוי מוחלט. לאחר מכן תבע את חוקריו ואת המשטרה בגין רשלנות בחקירה. נפסק כי מסדרי הזיהוי שנערכו למר היל "מזוהמים": במסדר "חי" הוצב עם 11 בהירי עור, במסדר תמונות הוצגו תמונותיו לעדים פוטנציאלים באופן מגמתי, עדי הזיהוי מסרו עדותם ביחד וללא הפרדה ולבסוף החוקרים התעלמו ממידע חדש שהגיע אליהם ולפיהם לא היל הוא החשוד, אלא שני אנשים ממוצא היספאני. הנשיאה מקלאכלין לא דרשה אמנם "סטייה ניכרת" מרמת הזהירות של החוקר הסביר והסתפקה בסטייה "רגילה". אלא שלטעמי, עיון בתוצאה מגלה שבפועל הפעילה הנשיאה מבחן של סטייה ניכרת.

79. בשולי הדברים אעיר, כי נוכח רמת הזהירות או הסטייה הנדרשת ממנה לטעמי, שהינה "ניכרת", אין רלוונטיות, לטעמי, לדוקטרינת ה"היזק הראייתי" היפה להיפוך הנטל כדי רשלנות רגילה בלבד. במילים אחרות, קביעת "היזק ראיתי" לא תסייע לתובע המבקש להוכיח רשלנות רבתי, שכן תביא אותו, אם תוחל, כדי רשלנות "רגילה" בלבד. בנוסף, נוכח שיקולי המדיניות ה"מכבידים" שעדיין פועלים בזירה המשפטית, אין מקום לכאורה להפעיל דוקטרינות של "היזק ראייתי", אך אינני נדרשת כאן להכרעה בנושא זה.

מן הכלל אל הפרט
80. ההינעלות – החוקרים חשדו, מאז שיחתו של תמם עם המדובב ב – 8.11.00, כי המזמין בפועל של ההצתה הוא גבי נעים בעל עבר פלילי [תמם סיפר כזכור למדובב על אדם בעל עבר פלילי]. לפתע, ביום 9.11.00, השתנתה עמדתם משום שתמם הפליל את תומר. ה"עוגן" היחיד להפללת תומר היה הודעות תמם בפני החוקרים [להלן – "הגרסה המפלילה" או "הראיה המסבכת"]. מבחינת החוקרים, ה"גרעין הקשה" של עדות תמם היה עצם ביצוע ההצתה על ידו. לכן הסיקו שאם הוא מפליל את עצמו בהצתה ובעניין זה עדותו אמינה, נמשכת אמינותה גם להפללת תומר. ראש צוות החקירה, לויאב, הסביר בעדותו כי תמם הודה ושיחזר את הביצוע, הוא נצפה על ידי עדת ראיה ואף הורשע על סמך הודאתו "אז למה נפנה לאפיקים אחרים?" אך כאן טעו החוקרים טעות חמורה שהרי "גרעין הקשה" בעניינו של תומר לא היה עצם ביצוע ההצתה על ידי תמם אלא זהותו של מי שהזמין ממנו בפועל את ההצתה, מסר לו כסף ואמצעים לביצועה, גם אם בשמו של אחר. החל מרגע זה הפעילו החוקרים את "הזרקור" לכיוון אחד בלבד, לתומר.

81. עצמת ה"הינעלות" הייתה כה גבוהה, עד שהחוקרים לא ניסו לאמת או לשלול את הגרסה המפלילה. החוקרים התעלמו כליל מדבריו של תמם למדובב על היות המזמין בפועל של ההצתה עבריין כבד. אזכיר להשוואה כי במקרה היל הקנדי, התעלמו החוקרים ממידע חדש בעל פוטנציאל זיכוי, שנמסר מפי מקור חדש. כאן הדברים חמורים יותר שכן החוקרים התעלמו ממידע שנמסר בנסיבות אמינות על ידי אותו מקור ואפילו קודם לגרסה המפלילה. המדינה טענה בסיכומיה כי תמלול השיחה עם המדובב לא הונח בפני החוקרים בזמן החקירה. טענה זו דינה להידחות: ראשית משום שאין לה בסיס בעדויות החוקרים עצמם. שנית, כפי שהאזינו החוקרים להפללה העצמית של תמם, האזינו גם לנושא שעניין אותם, זהות המזמין בפועל ובכלל, החוקרים עצמם מסרו לשופטת המעצרים למחרת השיחה של תמם עם המדובב, כי הם חושדים בגבי נעים וכך גם העיד רותם במשפטו של תומר. משמע, הם שמעו וקלטו את איפיון המזמין בפועל. כאן יש להבהיר כי מהתמלול עולה אבחנה ברורה בין מי שעומד מאחורי הזמנת ההצתה [לחשדות תמם והחוקרים, מרציאנו] לבין השליח של מרציאנו ומזמין ההצתה בפועל. אין מקום לרמיזת המדינה בסיכומיה כאילו העבריין הכבד עליו סיפר תמם למדובב, כמי שהזמין בפועל את ההצתה, הוא מרציאנו. לו זה אכן היה המצב, היו החוקרים עומדים על חקירת מרציאנו, כפי שהציגו לשופטת המעצרים.

82. עצמת ה"הינעלות" מודגמת, מעבר לכל נדרש, גם באשר לפתק עם מספר הטלפון של תומר שנמצא בביתו של תמם. החוקרים התייחסו אל הפתק כאל "דבר מה" אך לא טרחו לברר את נסיבות הגעת הפתק לשם, לא ניסו להתחקות אחר כותבו ואף לא אפשרו לתומר, שהכחיש כל קשר עם תמם [למעט מכירת סיגריות בפיצוצייה] להתייחס אליו, שכן לא שאלו אותו דבר על הפתק. בכך אין לטעמי "דבר מה" אך לא הייתי מוצאת סטייה ניכרת מרמת זהירות נדרשת.

83. אלא בדברים הבאים כן מצאתי תמיכה לסטייה כאמור וניהול חקירה "עם עין אחת מכוסה" תוך הימנעות מליקוט ראיות חיוניות וזמינות, העשויות לחזק את עצמת הזרקור המופנה לתומר או להפעילו לכיוון אחר [להבדיל ממקרה היל הקנדי]. לרשות החוקרים עמד אמצעי אמין ואובייקטיבי: בדיקת שיחות יוצאות מהטלפון הציבורי ממנו מסר תמם שהתקשר לטלפון הנייד של תומר בליל ההצתה ולצורך תיאומים. החוקרים טרחו והוציאו מספר צווים לחברת הסלולר של תומר על מנת לבדוק שם שיחות נכנסות. אך המידע שהתקבל לא אפשר לזהות שיחות מטלפון ציבורי ספציפי או בכלל. החוקרים לא טרחו לבקש מתמם שיצביע להם על אותו טלפון ציבורי ולא טרחו ממילא לבקש צווים ולהוציא פלט שיחות יוצאות מטלפון זה. המדינה טענה בסיכומיה כי מדובר בעלות בדיקה גבוהה. אני דוחה טענה זו בשתי ידיים: ראשית, היא נטענה בסתמיות וללא ביסוס ראייתי. שנית, עלות גבוהה, אם קיימת, קיימת גם בבדיקת פלטי שיחות של טלפון סלולרי והנה זו לא מנעה מהחוקרים להוציא פלטים כאלה לגבי הטלפון של תומר עצמו. שלישית וזה העיקר, לויאב אישר בעדותו כי הוא דואג בשגרת חקירות לבצע בדיקה זו אך לא זכר אם הדבר נעשה. רותם אישר בעדותו כי היה חשוב לעשות בדיקה זו אך לדבריו לא היה לו די זמן לכך. טענה זו אין בידי לקבל מן הטעם הפשוט שהצורך בבדיקת הטלפון הציבורי עלה כבר בעת סטיית תמם מהגרסה המזכה ומסירת הגרסה המפלילה ב – 9.11.00. ממועד זה ועד תום ימי המעצר שקצבה השופטת היה די והותר זמן לבצע את הבדיקה. מעבר לכל נדרש, אני סבורה כי ניתן היה לבצע את הבדיקה הזו גם ביומיים בלבד עד להגשת כתב האישום נגד תומר וודאי שניתן היה לבצעה גם לאחר מכן. לא מסגרת הזמן היא שמנעה את הבדיקה אלא "הינעלות" החוקרים על הגרסה המפלילה.

84. עצמת ה"הינעלות" הייתה כה גבוהה עד כי החוקרים לא התחשבו בלחץ בו היה נתון תמם במעצר, הן בהיותו מכור לסמים, הן לאור חששו מגילוי הלשנתו והפללתו לעבריינים המעורבים, מה שהוביל אותו למסור להבנתו לחוקרים "שם" של המזמין בפועל שגם לא יסבך אותו עם עבריינים וגם יביא לשחרורו [כך אמר למדובב]. הגרסה המפלילה של תמם אינה רק ראיה יחידה הנסתרת בגרסה מזכה של תמם עצמו, אלא ראיה חלשה כשלעצמה, המצריכה בדיקתה, בפרט נוכח הכחשתו הנמשכת של תומר. כל אלה לא מנעו מהחוקרים להמשיך ולכוון את "הזרקור" אל תומר ואליו בלבד.

85. החוקרים אמנם לא ישבו בחיבוק ידיים לאחר מעצרו של תומר. הם ניסו לאתר את תחנת הדלק בה מולאו בקבוקי הדלק אך ללא הצלחה. הם ניסו לבצע עימות בין תמם לבין תומר אך הדבר לא עלה בידם עקב סירובו של תמם. מבלי להיכנס למצבו הנפשי של תמם בעת סירובו לעימות, יש בעצם הניסיון על ידם כדי להעיד על הבנתם באותה עת על צורך לאמת או לשלול את גרסתו. מכאן, שאלמלא "ננעלו" על הגרסה המפלילה, היו יכולים להבחין ב"נורת אזהרה" הנדלקת לאור סירובו לעימות. הרי לגרסתו, חשש פן יבולע לו "מעבריין כבד" אם האחרון יגלה שהלשין עליו, והרי תומר אינו עבריין בכלל. זאת ועוד, מאחר שממילא הלשין על תומר וידע כדבריו למדובב, שהוא יידרש להעיד נגדו בבית המשפט, מדוע חושש הוא מעימות? שמא חושש להעמיד את ההפללה במבחן האמת? יובהר כאן: אינני סבורה כי כל סירוב לעימות מטיל צל כבד על גרסה מפלילה. הבאתי את הדברים לעיל על מנת להדגים את "הינעלות" החוקרים בחקירה הנוכחית.

86. מאחר שהבאתי את פרטי החקירה בראשית פסק הדין אינני רואה להרחיב במחלוקות נוספות. אבהיר כי עצם הנורמטיביות, היחסית, של תומר, אי בדיקת כיווני חקירה נוספים [מעבר למה שפורט לעיל], אי פנייה לתומר באשר לאליבי שלו, אי חקירת מרציאנו ויתר טענות תומר אינם מצביעים לטעמי על סטייה מרמת זהירות נדרשת. אכן, אין חקירה מושלמת ולא ניתן לצפות בדיעבד לחקירה כזו, בפרט נוכח סד הזמנים והלחצים בהם נתונים החוקרים. מאידך, לא מצאתי ממש בטענת המדינה לפיה התנהגות תומר במפגשיו הראשונים עם השוטר המעכב ועם החוקרים מחשידים אותו. תומר חזר ואמר בכל עת כי אין לו יד בדבר. כל אלו אינם מצדיקים הכשרת חקירה מגמתית ו"ננעלת" המוזנת מתוך רצון להפליל ולסגור את החקירה במהירות. בכך חדלו החוקרים לא רק כלפי תומר אלא גם כלפי חובתם ותפקידם הבסיסיים – לחקור.

87. המדינה טענה כי הימנעותו של תומר לעתור להשלמת חקירה פועלת כנגדו. אינני רואה עין בעין עם המדינה. ראשית, על תומר לא מוטלת חובה להשגיח על ביצוע חקירות של המשטרה. מעבר לכך, בשלב זה כבר ברור כי החקירה הנה מגמתית ותכליתה הפללתו, מה לו לעתור להשלמות חקירה? מוטב לו שימתין לבדיקת בית המשפט. אני דוחה טענה זו.

88. הגעתי אם כך למסקנה כי החקירה המשטרתית אכן לקתה ברשלנות רבתי וסטתה סטייה ניכרת מרמת הזהירות הנדרשת.

למעשה נוכח מסקנתי זו, אינני נדרשת לבחון את התנהגות התביעה בהמשך הדרך ועד לזיכויו של תומר, אך אעשה זאת לאור התייחסותם המרחיבה של הצדדים בסיכומיהם.

התנהגות התביעה
89. יש לבחון את התנהגות התביעה בהתייחס לשני שלבים: השלב הראשון, קבלת החומר מהמשטרה והגשת כתב האישום והשלב השני, ניהול המשפט. אשר לשלב הראשון: לא הופניתי ולא מצאתי כי מוטלת על התביעה חובה לדרוש מהמשטרה השלמות חקירה. בעת הרלוונטית אף לא נהגה חובת שימוע. לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב – 1982, בחינת התובע המוסמך טרם הגשת כתב אישום מבוססת על "ראיות מספיקות לאישום" והיה ונמצאו ראיות כאלה, יעמיד את אותו אדם לדין, זולת אם היה סבור שאין במשפט עניין לציבור.

90. המבחן הפסיקתי לקיומן של "ראיות מספיקות לאישום" קובע כי די בראיה מספקת ואין צורך בראיה מקסימלית "השאלה אינה אם ניתן היה להשיג ראיה טובה נוספת, אלא אם הראיות שבאו בפני בית המשפט מספיקות לביסוס הרשעה, שהרי הדין הוא שדי ב"ראיה מספקת" ואין כלל המחייב את התביעה להציג את הראיה "המכסימלית" שניתן להשיג" [ע"פ 804/95 גרינברג נ' מדינת ישראל, פד"י מט [4] 200, 208]. מבחינת התביעה, משלא שללה המשטרה את אמינותו של תמם, קיימת בידיה "ראיה מספקת", ודאי קבילה, כנדרש והיה בה כדי להעלות אצל תובע סביר ציפייה כי בידיו "ראיות לכאורה לביסוס הרשעה" [ע"פ 11024/02, מנצור נ' מדינת ישראל, פד"י נח [1] 436, 445]. משנמצאו "ראיות מספיקות לאישום" על התביעה להגיש כתב אישום ואין לה שיקול דעת, מטעמים ראייתיים, להימנע מכך [בג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד"י מד [2] 485, 508 וע"פ 7826/96, רייש נ' מדינת ישראל, פד"י נא [1] 481,490].

91. לכך יש להוסיף את היעדר המחלוקת מצידו של תומר, בעת הגשת כתב האישום והדיון בבקשת המעצר עד תום ההליכים כי בידי התביעה היו באותה עת "ראיות לכאורה להוכחת האשמה" כאמור בסעיף 1 [ב] לחוק המעצרים, ודי היה בהן לבסס בקשה למעצר עד תום ההליכים של תומר [ראו לעניין זה ההלכה הנוהגת בש"פ 8087/95, זאדה נ' מדינת ישראל, פד"י נ [2] 133, 147]. מכאן שלו הייתה מסתיימת פרשת התביעה במשפטו של תומר, היה על תומר לפתוח בפרשת ההגנה. תובע סביר לא יכול היה בזמן אמת, לשלול אפריורית, אפשרות של חיזוק ראיות התביעה דווקא באמצעות ראיות ההגנה.

92. פועל יוצא מכך הוא כי אין כל רלוונטיות לטענות תומר בדבר שיקולי התביעה והיעדר בחינה של חומר החקירה וכתב האישום טרם הגשתו על ידי תובע מוסמך. מעבר לכך, מקובלות עלי תשובות עו"ד שיבר ועו"ד נאור ועצם הגשת כתב האישום, כשהוא חתום על ידי תובע מוסמך, מלמדת כי הדברים נבחנו כראוי ומכל מקום, תומר לא הוכיח את ההיפך. די בכך על מנת לדחות טענה זו כלפי התביעה.

93. כעת הגענו אל השלב השני, שלב ניהול המשפט: לא מצאתי פגם בניהול המשפט על ידי התביעה. התביעה לא יכולה הייתה לקדם את מועד בירור משפטו של תומר מעבר למה שעשתה, בפרט לאור "הלכת קינזי" שנהגה אותה עת. התביעה הקלה עם תנאי מעצר הבית של תומר בכל עת שהתבקשה על ידי הסנגורית. תומר יכול היה להקדים ולבקש הקלה בתנאי מעצר הבית שלו ועשה כן על פי שיקולו וללא שנשללה זכותו לעשות כן לא על ידי התביעה ולא על ידי בית המשפט. ואולם, ניתן להעריך, כי נוכח חומרת העבירה וקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה [שכולן רובצות לפתחה של המשטרה כאמור לעיל], לא היה טעם לעתור להקלה בתנאי מעצר הבית, אלא במועד בו הוגשו העתירות בפועל, ונענו. לא מצאתי בעניין זה כל אשם תורם של תומר, אלא התנהלות מפוכחת גרידא. על רקע זה הבנתי [על אף שבית המשפט הדן בתביעת רשלנות אזרחית, אינו מחויב לאמרות של בית המשפט הפלילי המזכה], את דברי כ' השופט טימן ולפיהם לא היה מנוס מהגשת כתב אישום.

94. ולא אסיים פרק זה טרם אעיר על יכולתה של התביעה, אלמלא חזרה בה מהאישום במשפט תומר, לעשות שימוש בהודעות תמם המפלילות במשטרה על ידי הכרזתו כ"עד עוין". אמנם התביעה יכולה הייתה לעשות כן, אלא שאז היו ניצבות מול בית המשפט שתי ראיות סותרות לגבי זהות או איפיון המזמין בפועל ואשר שנגבו מפיו של תמם, בהפרש של יום אחד ובמהלך אותה חקירה משטרתית, כאשר לגרסה המפלילה אין תימוכין כלשהם. לא קשה להעריך, כי משקלה של הראיה המזכה, שנמסרה בכנות למדובב [תוך הפללה עצמית] היה גובר על משקלה של הראיה המפלילה. על כן טוב עשתה התביעה כשחזרה בה מכתב האישום ולא העמידה את הדבר להכרעת בית המשפט ומכל מקום היא לא "עשתה טובה" לתומר כאשר חזרה בה מן האישום. אין בהתנהלותה האחראית של התביעה כדי לכפר על רשלנות החקירה המשטרתית.

אשם תורם והסתכנות מרצון
95. הלכה פסוקה היא, כאמור בפרשת יוסף כי אין בקביעת תשתית ראייתית לכאורה, בשלב מעצר עד תום ההליכים כדי לחסום בקשה לפיצוי על בסיס היעדר יסוד להאשמה, כאמור בסעיף 80 [א] לחוק העונשין ומכוח קל וחומר אין בה כדי לחסום בקשה כאמור בתביעת רשלנות אזרחית. הדברים יפים אף כאשר נאשם הסכים לקיומן של "ראיות לכאורה" בעת בקשת המעצר עד תום ההליכים.

96. לא מצאתי בסיס מינימאלי לייחס לתומר אשם תורם. כך גם באשר לטענת הסתכנות מרצון, שתוכנה על פי הפסיקה, מודעות ונכונות לשאת בתוצאות המשפטיות של ההסתכנות. השליטה המלאה בהליכי החקירה וההעמדה לדין הייתה בידי המדינה ואילו לתומר לא הייתה יכולת התערבות בכל אלה וככל שניסה, באמצעות הסנגורית, נכשלו ניסיונותיו. הסכמת של תומר לקיומן של "ראיות לכאורה להוכחת האשמה" והסתפקותו בטיעון לגבי עצמת הראיות הייתה במקומה מבחינה משפטית. ואכן כפי שקבעתי, היו בידי התביעה "ראיות לכאורה" לפי הדין והפסיקה, ראיות שכולן היו יציר החקירה המשטרתית ועל אף הכחשות תומר בחקירה, הוצבו נגדו ללא יכולת מצידו, באותם שלבים, להתנגד להן. אין לי אלא לדחות את הטענה.


הנזק
הפסדי השתכרות לעבר
97. בסיס השכר : תומר השתכר בפיצוצייה עובר למעצרו 51,335 ₪ ל – 11 חודשי עבודה [טופס 106]. שכרו החודשי עמד אם כך על 4,666 ₪. תומר הגביל עצמו בסיכומיו לשכר חודשי של 4,500 ₪ ולפי הכלל כי אין פוסקים לבעל דין למעלה מבקשתו, זה הבסיס לחישוב הנזק. מניין ימי עבודה או הפסד לחודש עבודה הוא לפי 25 ימים בחודש. החלתי מטעמי הרמוניה חקיקתית את תקנה 8 לתקנות סדר הדין [פיצויים בשל מעצר או מאסר] תשמ"ב - 1982 [להלן – "תקנות הפיצויים בשל מעצר"]. לפיכך ההפסד היומי הוא 180 ₪.

98. תקופות ההפסד: קיים קושי בקביעת משך התקופה לחישוב. אמנם תומר היה עצור מאחורי סורג ובריח משך 17 יום, אך חלקם לא היה בגדר "מעצר שווא". אינני מוציאה מכל אפשרות שאף אלמלא התרשלות רבתי של המשטרה, היה תומר נותר מאחורי סורג ובריח מעבר ליומיים. מצאתי להעמיד על דרך האומדן את הפסדיו של תומר בתקופת המעצר על 1,800 ₪.

99. אשר לתקופת מעצר הבית מ – 29.11.00 ועד 25.7.01 : הותר לתומר לצאת לעבודה בפיקוח אביו. תומר לא היה מנוע מעבודה בשכר אצל אביו וודאי יכול היה לבקש, בחלוף הזמן, מהתביעה ומבית המשפט לאשר אפשרות עבודה אחרת, אצל מעסיק זר, בשכר. הוא לא עשה כן. לפיכך לא הוכיח את נזקו לתקופה זו ואינני פוסקת לו הפסדים בגינה. אשר לתקופה מ – 25.7.01 עד בכלל, בית המשפט צמצם את מעצר הבית לשעות הלילה בלבד ולא הייתה בידו מניעה לעבוד בכל מקום שיחפוץ בשעות היום. לכן אינני פוסקת לו הפסדים לתקופה זו.

100. תומר קיבל דמי אבטלה בסך 2,786 ₪ עבור החודשים יוני – יולי 2001. אין לנכות סכומים אלה משום שלא נפסק לתומר הפסד בגינם.

הוצאות הגנה משפטית
101. תומר הציג קבלות על תשלום שכ"ט לסנגורית בסך 7,500. אין ספק כי הוצאות אלה נגרמו אך ורק עקב מעצרו והעמדתו לדין ויש להכיר בהן. למותר לציין כי בתביעת רשלנות אין בית המשפט מוגבל לאמות המידה הקבועות בתקנות הפיצויים בשל מעצר. אני פוסקת את סכומן המשוערך להיום בסך 13,000 ₪.

נזקים לא ממוניים
102. תומר היה נתון משך זמן רב למגבלות חירות, לרבות 17 ימים בהם היה כלוא מאחורי סורג ובריח כאשר טענות חפותו נופלות על אוזניים ערלות. בסופו של יום זוכה זיכוי מוחלט. אין ספק שלאדם צעיר כתומר, היו חוויות אלה קשות עד מאוד ויש ליתן על כך את הדעת. מצאתי לפסוק בגין אב נזק זה סך של 70,000 ₪.

נזקיו של האב
103. אביו של תומר נפטר למרבה הצער במהלך ניהול משפט זה. בסיכומיו טען להפסדים עסקיים עקב אובדן זמן בעת הפיקוח במעצר בית על תומר וכן לנזקים לא ממוניים. כל אלה לא הוכחו ולא מצאתי לפסוק בגינם סכומים.

סוף דבר
המדינה תשלם לתומר את הסכום של 84,800 ₪ וכן אגרת משפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 16,960 ₪ + המע"מ החל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. רישום פלילי של עד

  2. ביטול עבירה פלילית

  3. ספק סביר במשפט הפלילי

  4. עיוות דין בהליך הפלילי

  5. הימנעות מהרשעה פלילית

  6. נהיגה בקלות ראש פלילי

  7. פיצויים על זיכוי פלילי

  8. אשפוז כפוי פלילי

  9. הסתרת עבר פלילי של עובד

  10. תשלום הוצאות הליך פלילי

  11. שיהוי בשמיעת משפט פלילי

  12. סעיף 158 לחוק סדר הפלילי

  13. סירוב להעיד במשפט פלילי

  14. האשמת עובד בעבירה פלילית

  15. ביטול חוזה בגלל עבר פלילי

  16. קנס פלילי בבית משפט אזרחי

  17. בדיקת מסוכנות - עבר פלילי

  18. עצימת עיניים במשפט הפלילי

  19. פסק דין פלילי במשפט אזרחי

  20. זיוף קילומטראז עבירה פלילית

  21. אחריות פלילית - ייצור מזון מקולקל

  22. הליך פלילי נגד רופא שיניים

  23. פיצוי על טעות ברישום פלילי

  24. אחריות פלילית אורגנים בתאגיד

  25. עדות נגד הגרוש המשפט הפלילי

  26. הצגת עבר פלילי בהליך משמעתי

  27. ייפוי כוח מוגבל בהליך פלילי

  28. עיון בתיק רפואי בהליך פלילי

  29. סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי

  30. סעיף 77 לחוק סדר הדין הפלילי

  31. סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי

  32. סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי

  33. סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי

  34. פיטורים עקב חשד לעבירה פלילית

  35. הארכת מועד להגשת ערעור פלילי

  36. אחריות פלילית על תאונת עבודה

  37. שימוש ברישום פלילי במשפט אזרחי

  38. בקשה לקבלת רישום פלילי של עדים

  39. ביטול זיכוי בהליך פלילי בערעור

  40. סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי

  41. הוכחת עבירה פלילית בהליך אזרחי

  42. רשלנות עורך דין שהורשע בפלילים

  43. הכרעות דין סותרות במשפט הפלילי

  44. כיסוי הוצאות הגנה בהליך פלילי

  45. ערעור על החלטה אחרת במשפט פלילי

  46. אך מגישים חוות דעת בתהליך פלילי

  47. אמון הציבור במערכת המשפט הפלילי

  48. סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי

  49. מירוץ ההתיישנות של עבירה פלילית

  50. הימנעות מהרשעת אדם ללא עבר פלילי

  51. ידיעת השופט על עבר פלילי של נאשם

  52. דחיית ערעור פלילי בהעדר התייצבות

  53. העברת תיק מהליך פלילי להליך מנהלי

  54. העברת הדיון לשופט אחר בהליך פלילי

  55. זכות העיון במרשם הפלילי של מתלונן

  56. עונש על מספר רב של עבירות פליליות

  57. ערעור על החלטת ביניים בהליך פלילי

  58. התיישנות תביעת פיצוי על זיכוי פלילי

  59. פסק דין פלילי כראיה בבית הדין למשמעת

  60. בקשה להבאת ראיות לסתור פסק דין פלילי

  61. זיכוי במשפט פלילי כראיה במשפט אזרחי

  62. הרשעה בפלילים עקב אי קיום צו בית משפט

  63. סמכות ועדה מקומית לנהל הליכים פליליים

  64. החזר קנס אזרחי לנישום לאחר הליך פלילי

  65. טיפול גמילה מסמים לנאשם בעבירה פלילית

  66. השפעת עבר פלילי בערעור על חומרת העונש

  67. עתירה נגד החלטה לא לנקוט בהליכים פליליים

  68. אחריות פלילית של דירקטורים על מעשי החברה

  69. שלילת קצבת ביטוח לאומי בגלל עבירה פלילית

  70. פסק דין מרשיע במשפט פלילי כראיה במשפט אזרחי

  71. בקשת הימנעות מהרשעה פלילית בשל נסיבות אישיות

  72. דחיית דיונים במשפט פלילי עקב החלפת עורך דין

  73. האם אפשר לנהל הליך אזרחי במקביל להליך פלילי ?

  74. הפסדי השתכרות בתאונת דרכים לאדם בעל עבר פלילי

  75. עיכוב יציאה מהארץ של נאשם תושב חוץ בהליך פלילי

  76. חשש מהפללה עצמית בהליך אזרחי במקביל להליך פלילי

  77. האם הפרת תנאי שחרור בערובה יכול להוות עילה להעמדה לדין פלילי

  78. בקשה לגילוי חומר חקירה לפי סעיף 74(א) לחוק סדר הדין הפלילי

  79. פיצוי על נזק לרכב בתאונת דרכים על סמך פסק הדין פלילי המרשיע

  80. סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ"ו-199

  81. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון