קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פניה לערבים לחוזה שכירות: א. עיקרי העובדות וגדר המחלוקת בפני תביעה, תביעה שכנגד והודעה לצד שלישי בגין תשלום דמי שכירות בהתאם לחוזה מיום 23.12.97 (להלן: החוזה), שעניינו נכס ברח' הסורג 1 בירושלים, בבניין הידוע כ"בית מצפה", ששימש בתקופה הרלוונטית כחנות למכירת בגדים בשם "שש קפה". החוזה קבע, בין היתר, את תקופת השכירות מהתאריך האמור עד יום 19.11.04. כן נקבעו בו דמי השכירות, שנקבעו באופן מדורג כך שבתקופה הראשונה הסכומים נמוכים יותר ועם הזמן עלו הסכומים. כן נקבעה בחוזה "תחנת יציאה" אחת בה היו השוכרים רשאים להודיע כי אינם מעוניינים בהמשך השכירות. התובעות, הן הנתבעות שכנגד, היו במועדים הרלוונטיים בעלות החזקה והזכות להזכיר את הנכס והשכירו אותו לנתבעים 1-3. הנתבע 3 עזב את העסק לאחר תקופה קצרה ולאחר מכן עזה את הארץ, והתביעה נגדו נזנחה. הנתבעים 1 ו-2 והיו צדדים לחוזה והמשיכו להפעיל את העסק. נתבעים אלה הם הנתבעים העיקריים בתיק, ויכונו להלן גם השוכרים. הנתבעים 4 ו-5 הם ערבים לחוזה ויכונו להלן גם הערב והערבה. נתבע 4 הוא גם שולח הודעה לצד ג' נגד הנתבעים האחרים. נתבעות 5 ו-6 הן חברות שבאמצעותן הופעל העסק. הנתבעים הגישו תביעה שכנגד נגד התובעות. עניינה של התביעה היא פיגור של השוכרים בתשלום דמי השכירות שנקבעו בחוזה, החל מחודש יולי 1999. ועד תום ההתקשרות. עצם העובדה שדמי השכירות לא שולמו במלואם בתקופה זו אינה שנויה במחלוקת בעיקרה. חילוקי הדעות נוגעים בעיקר לפרטים שונים שיידונו בהמשך. לשוכרים שתי טענות עיקריות בנוגע לחובת התשלום: הטענה האחת היא שעקב אירועים שונים שקרו בתקופה הרלוונטית, וביניהם "האינתיפאדה השניה" שפגעה קשה בעסקים במרכז ירושלים, השתנו תנאי השוק ומחירי שכירות באיזור ירדו במידה ניכרת. לטענתם שינויים אלו, כמו גם התנהגותם של המשכירים, הביאו לשינוי בתנאי החוזה כך שדמי השכירות עמדו על סכומים נמוכים וריאליים יותר. טענתם השניה של השוכרים היא שיש לקזז מדמי השכירות הנתבעים סכומים בגין נזקים שונים שנגרמו להם, במהלך תקופת השכירות ובסמוך לסיומה, בעקבות עיקול שהטילו התובעות על נכסים בחנות והוצאתם של השוכרים מהחנות. ב. האם חל שינוי בתוקף חוזה השכירות 1. המצב המשפטי הנתבעים שמים את יהבם על פסק הדין בת"א (מחוזי י-ם) 3531/01, בן אבו חברה לבניין ולפיתוח בע"מ נגד מדינת ישראל. , שם נקבע כדלקמן: "התפיסה המסורתית של דיני החוזים, לפיה החיוב החוזי הינו חיוה מוחלט, נסדקה וכורסמה. בשל קידום עקרון תום הלב, מועדפת היום התפיסה במוסרית - ערכית בדיני החוזים, ולפיה צדדים לחוזה אינם יריבים אלא שותפים, ובעיקר בחוזים ארוכי טווח כמו החוזה שבפנינו. צד לחוזה רשאי אמנם לעמוד על זכותו החוזית עד תום, אך עליו להשתמש בזכותו כמקובל בין צדדים המנהלים עסקים בתום לב, על מנת שלא להפוך ל"נבל ברשות החוזה" (ראה ע"א 148/77, רוט נגד ישופה, פ"ד לג (1) 617, סעיף 14 לפסה"ד - דברי כב' השופט אלון). סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) הכנס למשפטנו את מבחן ההגינות בביצועו של חוזה, ולכו יש לבחון אם צד לחוזה נוהג בתום לב בביצוע התחייבויותיו ובניצול זכויותיו החוזיות.... עצם העמידה על זכות חוזית אינה שוללת תום לב, וכדי להוכיח היעדר תום הלב, יש להצביע על נסיבות (ר"ע 30/82 מולטליק בע"מ נגד רב-בריח בע"מ, פ"ד ל"ו(3) 276 ,272). בפסיקה נקבעו מבחנים, על-פיהם עמידה דווקנית על זכות חוזית תיחשב לחוסר תום לב: דקדוק סתמי, ניצול טעות, התחמקות ותחבולה (ראה שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, עמ' 63-64. בפס"ד רגב נ' משרד הבטחון הנ"ל נקבע מבחן נוסף: שינוי מהותי בנסיבות החיצוניות. ואלה דברי כבוד השופט אנגלרד: 20." יתרה מזו: לטעמי, קיימת קירבה רעיונית גדולה בין עקרון הסיכול בנסיבות של שינוי מהותי בתשתית החוזית לבין הדרישה לתום לב בביצוע החוזה (סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). מתקשר, העומד על ביצוע דווקני של החוזה, על אף השינוי המהותי שחל בו בשל נסיבות חיצוניות - מתקשר כזה אינו נוהג בתום לב. לכן, למשל, אין לראות התנהגות בתום לב מצד בעל חוזה הדורש מן הצד האחר לקיים את החוזה תמורת המחיר החוזי המקורי, על אף שעלות הביצוע גדלה, בשל אירוע חיצוני חריג, עשרת מונים. נמצא, כי המוסד של סיכול הוא גם ביטוי לעקרון תום הלב בחוזים. על רקע דברים אלה, אפשר ומן הראוי לשוב ולעיין בגישתו המצמצמת של בית המשפט בפרשת כץ" (ההדגשה אינה במקור)." כפי שנאמר בו עצמו, פסק הדין בעניין בן אבו מתבסס במידה רבה על עמדת כב' השופט אנגלרד בע"א 6328/97, עזרא רגב נגד משרד הביטחון, פ"ד נד(5), 506, אשר התווה את העיקרון לפיו שינוי מהותי בנסיבות חיצוניות לחוזה יהווה מנהג בחוסר תום לב. אולם גם עיקרון זה יש להחיל במגבלות ההיגיון והדין. כך נקבע בע"א 2643/97, גנז שלמה נגד בריטיש קולוניאל חברה בע"מ, פ"ד נז (2), 385 ,עמ' 403-404, מפי כב' השופט ברק: "...אכן, הדוקטרינה של תום הלב "חותכת את משפט ישראל כולו לאורכו ולרוחבו, מלוא כל הארץ כבודה" (השופט מ' חשין ברע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה (1) 230 ,199; להלן - פרשת רוקר). דרישת תום הלב משמעותה כי בעל הזכות צריך להפעיל את זכותו ביושר ובהגינות. תום הלב אינו מחייב את בעל הזכות להתעלם מהאינטרס העצמי שלו. תום הלב אינו מניח "מידת חסידות" (ראו ע"א 148/77 רוט נ' ישופה, פ"ד לג (635 ,617 (1). תום הלב מניח כי בעל הזכות דואג להבטיח את זכותו. עם זאת, תום הלב מבקש למנוע הפעלת הזכות מתוך התעלמות מקיומו של הצד האחר ובהתעלם מהאינטרס החברתי. אכן, תום הלב קובע אמת מידה אובייקטיבית של התנהגות הוגנת של בעל זכות המבקש על רקע האינטרס החברתי הכולל להגשים את האינטרס העצמי תוך התחשבות באינטרס של הזולת. עמדתי על כך באחת הפרשות בצייני: 'עקרון תום-הלב קובע רמת התנהגות של אנשים הדואגים, כל אחד לאינטרס שלו עצמו. עקרון תום-הלב קובע כי השמירה על האינטרס העצמי צריכה להיות הוגנת ותוך התחשבות בציפיות מוצדקות ובהסתמכות ראויה של הצד האחר. אדם לאדם - לא זאב, ולא מלאך; אדם לאדם - אדם' (פרשת רוקר, עמ' 279)". 2. יישום עובדות המקרה בביטול החוזה או שינויו עקב שינוי נסיבות יש לנקוט זהירות רבה. הגבול בין עקרון תום הלב לבין התערבות יתר הוא גבול דק. נקודת המוצא מעוגנת בעקרון חופש החוזים וזכות הצדדים לקבוע בעצמם את תנאי ההתקשרות ביניהם. בית המשפט אינו משכתב בדיעבד את החוזה שנכרת בין הצדדים. יש לבחון אם אכן קיים שינוי נסיבות כה חריף או שהמדובר בטעות בדבר כדאיות העיסקה. בענייננו, השוכרים טוענים לשינוי נסיבות בשל האינתיפאדה השניה. אין מחלוקת על כך שבאותה תקופה, בראשית העשור הנוכחי, היכה את ירושלים גל של פיגועים, במיוחד באוטובוסים ובמרכז העיר. החנות נשוא התביעה שוכנת במרכז העיר. השוכרים אינם טוענים לסיכול החוזה עקב כך, כיון שבנסיבות דומות פורשה עילת הסיכול בפסיקה באופן צר (ראו, לדוגמא, בעניין בן אבו הנ"ל בסעיף 15 לפסק הדין, ובעניין רגב הנ"ל בסעיף 19 לפסק הדין). גם לגבי השאלה אם מדובר בשינוי נסיבות כה קיצוני המצדיק הפקעת החוזה, אני סבורה שיש להשיב בשלילה, מנימוקים אחדים: ראשית, ממאזני החברות שהפעילו את העסק שהוגשו עולה שהעסק הפסיד עוד לפני פרוץ האינתיפאדה וגם לאחריה. סביר, אמנם, להניח שהאינתיפאדה גרמה להאטה מסויימת, לכך שגידול העסק והבשלתו לא היו מהירים כצפוי. אך השפעות אלו אינן מהוות שינוי קיצוני המצדיק שינוי החוזה. בנוסף, לא הוכח שדוקא האינתיפאדה גרמה לעיקר ההפסדים בחנות: אין מחלוקת על כך שמדובר בחנות גדולה במיוחד בשטחה, וכתוצאה מכך גם בדמי השכירות המשולמים בגינה. היא שימשה לפני ואחרי השכרתה לנתבעים כמסעדה. גם השוכרים תכננו להפעיל במקום גם בית קפה, ואף רכשו מכונה לצורך כך, אך הדבר נכשל והמקום פעל כחנות בגדים בלבד. כך שיתכן שהנכס אינו מתאים לאופי העסק שהופעל בו, ומטעם זה נגרמו ההפסדים. ה"אבות" לכישלון העיסקי יכולים להיות רבים ושונים. יתכן שהשינוי בתנועת הלקוחות עקב האינתיפאדה תרם תרומה מסויימת, אך לאו דוקא התרומה הדומיננטית ביותר ומכל מקום לא תרומה קיצונית דוגמת הנסיבות שנדונו בעניין רגב ובן אבו. 3. שיקולים נוספים לעניין הפקעת החוזה האפשרות העקרונית לביטול החוזה או לשינויו מכח עקרון תום הלב איננה שוללת את תחולתם של העקרונות האחרים של דיני החוזים. משקל רב יש לייחס לעובדה שהטענה בדבר חובת ביטול (בשונה מבקשה להתחשבות לפנים משורת הדין, להתחשבות מיוחדת) הועלתה רק לאחר סיום החוזה. אילו סברו השוכרים שעל התובעות חלה חובה לשנות את תנאי החוזה, היה מקום להבהיר את הדבר באופן מפורש, ובמידת הצורך אף לפנות לבית המשפט (בתביעה למתן פסק דין הצהרתי או בדרך אחרת כלשהי). אילו היתה מועלית תביעה ברורה, היתה למשכירים האפשרות לשקול את הדבר, כולל הסיכון הטמון בתביעה, ולהסכים לתביעה בחלקה או במלואה. כמו כן היתה בידם האפשרות לבחון אפשרויות של צמצום הנזק על ידי חיפוש אינטנסיבי של שוכר אחר. יצויין כי גם בפסקי הדין שנדונו לעיל והכירו באפשרות הביטול או השינוי, מדובר בשינוי במהלך תקופת החוזה ולא לאחריה. העלאת הדרישה רק בדיעבד, לאחר תום תקופת השכירות, לאחר שהשוכרים נהנו מן הנכס במשך שנים, העמידו את המשכירים בפני עובדה ולא שילמו חלק ניכר מדמי השכירות, אינה סבירה. היא נגועה בחוסר תום לב השוכרים טוענים נגד החוזה הקיים לאחר שמיצו את הנאה ממנו. בהעלאת הטענה בנסיבות כאלו יש גם פגיעה בהסתמכותו של הצד שכנגד וציפייתו האלמנטארית לקיום החוזה. המשכירים גם שינו לרעה את מצבם על סמך ההנחה שהחוזה יקויים, שאם לא כן היה באפשרותם לתבוע מן השוכרים לפנות את הנכס ולהשכירו מחדש לשוכר שיעמוד בהסכם, לפצל את השטח למספר יחידות ולהשכיר כל אחת מהן בנפרד, וכדומה. השוכרים בסיכומיהם טוענים כי בפועל לא ניתן היה באותה תקופה למצוא שוכרים בתנאים טובים יותר בשל השפל בשוק. אולם בידי התובעות היו אפשרויות שונות בשל העובדה שמדובר בשטח גדול, ומכל מקום מפר החוזה אינו רשאי לשים עצמו בנעליו של הצד שכנגד ולקבוע כיצד היה פועל. עצם העובדה שלמשכירים לא ניתנה הזדמנות לשקול את צעדיהם מלכתחילה בתקופת החוזה אלא בדיעבד בלבד מהווה פגיעה בהם. השוכרים פעלו גם בניגוד לחובתן להקטין את הנזק, בין על ידי ביטול החוזה על כל הכרוך בכך, שהיה מאפשר הכנסת שוכר אחר, בין על ידי הכנסת שוכר משנה במקומן או בנוסף אליהן, ועוד. למעשה כמעט כל דרך היתה יעילה יותר מאשר צבירת חובות תופחים וגדלים. הנימוקים שאינם מצדיקים ביטול החוזה רלוונטיים גם לגבי אפשרות ביטולו מכח סעיף 3 (4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א-1970, הקובע חריג לעיקרון של אכיפת חוזה כאשר האכיפה אינה צודקת בנסיבות העניין. בין שיקולי הצדק ראוי לציין עוד: ב"כ התובעים מתאר בסיכומיו את הנתבעים 1 ו-2 כשני אנשים נאיוויים מול מנהלת התובעות המתוארת על ידו כ"אשת עסקים ממולחת". יש מן האמת בתיאור זה. במיוחד בשל באגרסיביות הרבה בה פעלו המשכירים לקראת תום תקופת החוזה. עם זאת יש לזכור שהשוכרים הם בעלי ניסיון של שנים רבות בהפעלת עסקים מסוג דומה וגם בשכירת נכסים. בנסיבות תיק זה הם אמנם המפסידים והצד החלש יותר. אולם מבחינה אובייקטיבית, מדובר באנשים בעלי עסקים, המנהלים מו"מ מול לקוחות וספקים, ומטבע הדברים אינם כה תמימים וחסי ישע. גם בהתקשרות הנוכחית היה באפשרותם לפנות לעזרה מקצועית, בניסוח החוזה, בניסיון לקצר את תקופת החוזה וכו'. נראה שהם העדיפו לטמון את ראשם בחול ולקוות לטוב גם כאשר האפשרות של התאוששות כלכלית וכיסוי ההפסדים הלכה והתרחקה. אולם זאת מתוך בחירה או התנהלות שגויה, ולא בשל נחיתות מובנית במערכת היחסים בינם לבין המשכירים. זאת ועוד: לקראת סיום תקופת השכירות הציעו התובעות הצעות שונות: תחילה תשלום של 25,000 ₪ תמורת "שקט נפשי" והימנעות מעיקולים. בהמשך שחרור הסחורה המעוקלת תמורת תשלום סכום של 15,000 ₪. המשכירים לא הסכימו, ודרשו שהתובעים יסתפקו בחלק קטן של דמי השכירות ויוותרו על זכותם לתבוע את היתרה. מבלי להצדיק את עשיית הדין העצמית של התובעות, אשר תידון בהמשך, גם בהקשר זה נראה שמדובר בהחלטות של השוכרים שהתקבלו משיקולים שונים, לאו דוקא בשל נחיתות א-פריורית שיש להם כלפי התובעות. 4. האם תנאי החוזה שונו בהתנהגות או במשתמע גם אם היה מקום לשינוי תנאי החוזה והפחתת דמי השכירות, לא ניתן לעשות זאת בדיעבד, לאחר הפרה מתמשכת של החוזה לאורך שנים, ולאחר תום תקופת החוזה. בתיה ליפשיץ העידה כי מסרה לשוכרים מכתבים דו חודשיים ובהם חשבון דמי השכירות המגיעים וכן מכתבי תזכורת שונים (סעיפים 19, 20 לתצהירה וכן נספחים ה'). ענת שפייזר הכחישה קבלת מכתבים כאלה, אך שניים מהם נמצאו בתיקי הנהלת החשבונות של העסק (פרוטוקול עמ' 122). כאשר שולמו סכומים שונים, הם שולמו "על חשבון חוב, כך שברור היה שהחוב לא שולם במלואו (פרוטוקול עמ' 120 שורות 22-24). התובעות מבחינתן ערכו במהלך שנות השכירות מספר תחשיבים של גובה החוב ושל הסכומים ששולמו על החשבון. אילו היו מסכימות להפחתת הסכומים לא היה צורך בעריכת תחשיבים אלו (סעיף 20 לתצהיר בתיה ליפשיץ וטענה מקבילה בשל משה ליפשיץ). הדרישות בכתב מתייחסות לתקופה שעד שנת 2001, ולתקופה שלאחר מכן הצהירה בתיה ליפשיץ כי היתה דורשת תשלומים מספר פעמים בחודש בקביעות (סעיף 23 לתצהיר). אין גירסה נוגדת מטעם השוכרים לגבי עובדות אלו. אילו התקבעו בין הצדדים דפוסי תשלום קבועים לאורך זמן, השונים מאלו שנקבעו בחוזה המקורי, כי אז ניתן היה לקבוע שתוכן החוזה שונה בהסכמה או בהתנהגות, וכי דפוסי התשלום החדשים הם אלו המחייבים את הצדדים. אך לא כך היה: השוכרים לא שילמו את דמי השכירות באופן סדיר. רק בעקבות לחצם של המשכיר היו משלמים מידי פעם סכום כזה או אחר, שהיה בדרך כלל סכום "עגול" (בכפולות של 5,000 או 10,000 ₪), ללא קשר לגובה דמי השכירות החוזיים, והושפע בעיקר מיכולת גיוס הכסף של השוכרים במועד כל תשלום. בתיה ליפשיץ תיארה בתצהירה כי ככל שלחצה יותר בחודש מסויים, גבתה סכום גבוה יותר, ולהיפך (סעיף 23 לתצהיר). לא ניתן, איפוא, לקבוע שנקשר בין הצדדים חוזה חדש, שכן לא ידוע כלל מהם תנאיו של אותו חוזה. על כן אין במקרה זה שינוי מוסכם של החוזה בהתנהגות הצדדים. השוכרים יכלו לפנות לתובעות בתוך תקופת השכירות ולבקש לשנות את תנאי החוזה. על פי הראיות שבפני, התקיימו אמנם שיחות בנושא זה, אולם הן נענו בשלילה. כך, לדוגמא, העידה מנהלת התובעות, הגב' בתיה ליפשיץ, בעמ' 85 שורה 10-12: "אף פעם לא אמרתי לה שאהיה סלחנית לגבי השכירות. אני לא מאיימת והבהרתי לאדם שיש חוב שהוא גדל, היא ידעה שהיתה שם שוכרת בשם סבינה ותבענו אותה ועיקלנו לה סחורות". גם הנתבעת 2, ענת שפייזר, הציגה גרסה דומה. בסעיף 15 לתצהירה נאמר: ""לאחר שפרצה האינתיפאדה פניתי לבתיה ליפשיץ וביקשתי לבטל את ההסכם ואמרתי לה כי לא אוכל לעמוד בתשלום דמי השכירות. גב' ליפשיץ סירבה. ביקשתי ממנה להפחית את דמי השכירות כי פשוט לא אוכל לעמוד בתשלום דמי השכירות על פי ההסכם. גב' ליפשיץ הבטיחה לי כי תתחשב במצב ואמרה לי כי 'יהיה בסדר', אך סירבה להתייחס באופן חד משמעי ולחתום על מסמך המאשר כי דמי השכירות יופחתו ולהגיע לסיכום מחייב על הסכום.... מצד אחד חשבתי שגב' ליפשיץ אכן תתחשב במצב ותנהג כ'בן אדם', אך אני חייבת להודות שהיה לי גם חשש שמא היא לא תעשה כן. החשש נבע מכך שגב' ליפשיץ לא היתה מוכנה לערוך מסמך בעניין ולהתחייב באופן ברור. נוצר מצב מעורפל... אכן אמרתי לגב' בתיה ליפשיץ מספר פעמים שאני חוששת שהם "מחכים לי בפינה". כל פעם שאמרתי זאת לבתיה ליפשיץ היא רק חייכה ואמרה 'יהיה בסדר'. מן האמור עולה כי לא היתה כל הבנה בין הצדדים על שינוי תוכן החוזה. מי שחושש ש"מחכים לו בפינה" מבין היטב כי החוב הולך ותופח, ולא הוסכם על כל שינוי או ויתור. האמירה הכללית ש"יהיה בסדר" יכולה להתפרש גם כתשובה מנומסת שאין בה תוכן ממשי, כהבעת תקווה כללית לעתיד טוב יותר, כאיחולי לנתבעת לשיפור מצבה, ועוד ועוד. אולם דבריה של הגב' שפייזר מעידים בבירור על כך שלא היתה בין הצדדים הסכמה לשינוי תוכן החוזה שנכרת. 5. גובה החוב בגין דמי השכירות מסמך חישוב יתרת החוב על פי הנהלת החשבונות של התובעות צורף כנספח ה1 לתצהירה של הגב' בתיה ליפשיץ. לפיו עמד הסכום לתשלום בסוף חודש מאי 2004 על סכום של 513,454 ₪ נטו, 603,317 ₪ נטו. הוסכם שיש לנכות מסכומים אלו שני חודשים ששולמו בחתימת החוזה ולא הובאו בחשבון, וכן חלק מתשלום חודש השכירות האחרון, ממועד תפיסת החנות על ידי התובעות, 29.3.04 עד תום תקופת השכירות. סכום התביעה הועמד לצרכי אגרה על 700,000 ₪. גירסה זו לגבי סכום הקרן וסכום הריבית נטענה בכתב התביעה, עולה מהתחשיבים שערכו התובעות "בזמן אמת" (בכפוף לתיקונים המוסכמים הנ"ל) ואני מקבלת אותה. על פי הסכם השכירות, על הפיגורים חלה ריבית פיגורים בסכום הגבוה ביותר הנהוג בבנק איגוד. נציג הבנק העיד והגיש טבלת שיעורי הריבית לחשבונות חח"ד וכן הודעות שפורסמו על ידי הבנק בדבר שינויי שיעורי הריבית (ת/2). בכל מקרה שיעורי הריבית החוזית עולים על הסכום המקסימלי של התביעה כך שאין צורך להיכנס לפרטי החישוב. בנוגע לריבית מיום הגשת התביעה עד התשלום, בית המשפט מוסמך לפסוק את הסכום המכסימלי שנתבע (או שהוגדר לצרכי אגרה) ולשערכו על ידי הוספת הצמדה וריבית בשיעור שנקבע מכח החוק. שיעור ריבית הגבוה מהריבית על פי החוק הנ"ל יביא לתוצאה שהסכום לתשלום יהיה גבוה מזה שנתבע ושולמה עליו אגרה. על כן הריבית לתקופה שלאחר הגשת כתב התביעה תהיה הריבית שבחוק ולא זו שעליה הוסכם בין הצדדים. ג. אחריותם של הערבים 1. הערבים להסכם השכירות בין הצדדים שני ערבים, על פי דרישת המשכירים. הנתבע 4 הוא אחיו של נתבע 3, שכאמור לעיל היה בעבר שותפם של הנתבעים 1 ו-2 בעסק, עזב אותו בסוף שנת 1998 ואינו מתגורר עוד בישראל. אין מחלוקת על כך שבזמן עזיבתו את העסק לא היו חובות דמי שכירות. אין מחלוקת גם על כך שבעת חתימתו על כתב הערבות הנתבעות 6 ו-7 לא היו צדדים לחוזה, כך שערבותו היא לכל היותר לנתבעים 1-3 (סעיף 17 לתצהיר בתיה ליפשיץ). נתבעת 5 היא אימה של הנתבעת 2. שתיהן מתגוררות בירושלים. הנתבעת 5 היא בעלת חנות למוצרי טקסטיל בירושלים ולאחר שנתפס הציוד שבחנות איפשרו לה התובעות להוציא מהחנות שקי צמר השייכים לה שאוחסנו בחנות של ביתה. עובדה זו ראויה לציון כיון שהיא מעידה על רמה מסויימת של קשר שוטף בין השוכרים לבין ערבה זו ועל זיקה מסויימת, ומן הסתם ידיעה מסויימת, שהיתה לערבה בנוגע לנעשה בעסק של ביתה. לגבי עדה זו העידה בתיה ליפשיץ כי היא חתמה על הערבות לאחר תיקונה והוספת הנתבעת 7 כשוכרת נוספת בהסכם השכירות ובשטר הערבות (סעיף 17 לתצהירה). לכן ערבותה תקפה גם לגבי הנתבעת 7. 2. טענת הערב היחיד נתבע 4 טוען שיש לפטור אותו מערבותו כיון שהוא "ערב יחיד" כמשמעו בחוק הערבות התשכ"ז-1967. נתבעת 5 הצטרפה לטיעוניו בעניין זה.אולם בהתאם לסעיף 17.א (ב) (2) לחוק, כפי שהיה בתוקף בעת חתימת הערבות (לפני שנת 1998), תחולת ההסדר מוגבלת לחיוב שהסכום המירבי של הקרן שלו אינו עולה על 40,000 ₪. דרישה זו אינה מתקיימת בענייננו. שאלה מורכבת יותר היא מה דינה של ערבות שנחתמה, כבמקרה הנדון, בין תחילתו של תיקון תשנ"ב לחוק הערבות, לבין כניסתו לתוקף של תיקון תשנ"ח לחוק זה. בע"א 1513/99, חיים דטיאשוילי נגד בנק לאומי לישראל בע"מ, נפסק כי הדרישות הקיימות בחלק המהותי של התיקון, בסעיף 17 לחוק, אינן חלות על הוראת המעבר, כך שסעיף 5 (ד) להוראת המעבר חל על כל ערב יחיד, לאו דוקא על מי שערב ל"חיוב" כהגדרתו בחוק שם. השאלה מה דינו של מי שערב, לאחר תחילתו של תיקון תשנ"ב, לחוב בסכום בלתי מוגבל לא הוכרעה בפסק הדין. בית המשפט הציע שלוש אפשרויות: האחת - פטור מהערבות, השניה - שלילת ההגנה שבפרק ב', והשלישית דרך ביניים, לפיה הערבות תקפה אך תוגבל לסכום שהיה ביום נתינתה. שאלות אלו לא הוכרעו בפסיקה ברורה שהיא בגדר תקדים מחייב. הצדדים הפנו לשורה ארוכה של פסקי דין בערכאה הראשונה, ברובם של בית משפט השלום, שאינם אחידים בעמדתם. בין היתר הועלתה האפשרות ש"עת נחקק תיקון תשנ"ב יצאה שגגה מלפני המחוקק בהגבילו את פעולת סעיף 5(ד) רק למי שערב לפני התיקון (ת"א (חיפה) 10339/97, בנק לאומי נגד אליאס חורי עיצוב ושיפוץ (1992) בע"מ, , סעיף 22 לפסק הדין) ". נראה כי הנטיה השלטת בפסיקה היא בכיוון של פתרונות ביניים. בענייננו מתעוררת שורה של שאלות נוספות שהתשובה לגביהן אינה ברורה: ראשית, האם מדובר במקרה זה בערבות מוגבלת בסכום אם לאו. נוסח כתב הערבות אינו נותן תשובה ברורה לעניין זה: מחד הערבות היא לתשלום דמי השכירות וסוגים שונים של תשלומים הנובעים מן השכירות. מאידך, החיובים המפורטים בגינם ניתנת הערבות מנוסחים באופן רחב למדי כך שסכום הערבות עלול להגיע הרבה מעבר לתשלום דמי השכירות. שאלה נוספת המתעוררת כאן היא האם ובאיזו מידה של דווקנות יש להחיל את הוראות התיקון לחוק הערבות על חוב כגון זה. החוק נועד בעיקרו להגן על ערבים לחשבונות או הלוואות בבנקים ובמוסדות שעיסוקם במתן הלוואות. ערבות במסגרת הסכם שכירות אינה המקרה הטיפוסי המיועד להגנה באמצעות חוק זה, והמלווה אינו נכלל בהגדרת "נושה". בע"א 6899/97, פניה פייבושביץ נגד בנק לאומי לישראל, , עמד בית המשפט על השוני שבין ערבות בלתי מוגבלת בבנק, העלולה לתפוח לממדים עצומים, לבין ערבותו של הממשכן נכס המוגבלת למימוש המשכון בלבד. היגיון זה תקף במידה מסויימת גם לגבי החוב כאן, אשר גם אם אינו מוגבל בסכום, אינו צפוי להגיע למימדים כה גדולים ובלתי ניתנים לשיעור. גם היחס בין הלווה והמלווה איננו דומה, בדרך כלל, ליחס הדרקוני שבין בנק ללקוח. קושי נוסף בענייננו נעוץ בכך שערבות לתשלום דמי שכירות אינה ניתנת להגדרה ברורה במושגים של קרן החוב, שכן היא תלויה בהתפתחויות עתידיות, תקופת התשלום, עמידה בתשלומים וכדומה. לא ברור האם כך שהמונחים הבסיסיים של החוק אינם ישימים לגבי חוב זה. מכל האמור לעיל עולה כי אופן יישומה של הוראת המעבר שבחוק הערבות בענייננו אינו ברור וקיימות דעות שונות גם לגבי מטרת החקיקה וההיקשים שיש ללמוד ממנה. אולם נוכח הטענות הנוספות המועלות, אין הכרח בהכרעה בשאלה זו. 3. טענת השיהוי בהודעה לערבים טענה נוספת שהועלתה על ידי הערבים, ובמיוחד על ידי נתבע 4, נוגעת לשיהוי הממושך ביותר בהודעה לערבים. למעשה, אין מחלוקת על כך שההודעה הראשונה נמסרה לערבים בהמצאת כתב התביעה. לגבי הנתבע 5 נוסף למסירה זו גם צו עיקול. הלכה היא כי בין הנושה לבין הערבים חלה חובת תום הלב מכח סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973. (רע"א 2443/98, מאיר ליברמן נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ). באותו מקרה נמנע בנק מלהודיע לערב על כך שנתן לחייב אורכה לפרעון החוב, ונפסק כי בכך הפר את חובת תום הלב המוטלת עליו. בשל הנזק שנגרם לערבים הפטיר אותם בית המשפט מערבותם. הסעד הניתן נגזר מהשפעת המחדל על הערבים ומיכולתם לפעול למניעת הנזק אילולא המחדל (רע"א 1044/02, רוחמה עמר נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ, . במקרה זה, הימנעות התובעת ממתן הודעה לערבים מהווה ביטוי לחוסר תום לב קיצוני. מן הראיות עולה כי התובעות ראו את ההודעה לערבים כמשרתת אותם בלבד, כשהמטרה היחידה של ההודעה היא הגדלת הסכום שניתן יהיה לגבות מן הערבים ומנכסיהם שימומשו. גישה זו עומדת בניגוד בוטה לחובת תום הלב, לצורך להקטין ככל האפשר גם את נזקיהם של הערבים ולאפשר להם למצות את דרכי הפעולה שלרשותם. במה דברים אמורים? מי שפעלו בשם התובעות בנושא זה היו בני הזוג בתיה ומשה ליפשיץ. שניהם טענו כי עשו ניסיון אחד לאתר את הנתבע 5 בשנת 2001, כאשר החוב היה מצומצם יחסית. בשנת 2003 נעשה ניסיון נוסף לאתר את כתובתו. גם ניסיון זה לא צלח (סעיף 48 תצהיר בתיה ליפשיץ). בשני המקרים מדובר בניסיונות מינוריים. לא נשלח מכתב אל העד. לא נעשו ניסיונות לאתרו במקום עבודתו, על אף שהיה ידוע שהוא בעל תפקיד בכיר בקופת חולים. גם ניסיונות האיתור שנעשו, נועדו ככל הנראה לא למצוא את האדם אלא את הנכסים שמהם ניתן להיפרע. בתיה ליפשיץ מציינת בתצהירה, שם, כי היו מעוניינים בדירה שסברו שהיא בבעלותו והסתמכו עליה כשהסכימו לערבותו. בשנת 2003 נערכו חיפושים גם אחר דירה שבבעלות הנתבעת 4 (סעיף 50 לתצהיר). התובעות הבינו, איפוא, היטב באותו שלב שקיים סיכוי טוב שיהיה צורך בפניה לערבים, ואף בבקשות לעיקול ומימוש נכסים. אך עדיין לא מצאו לנכון להודיע לערבים על החוב המצטבר, שהגיע כבר למאות אלפי ₪. היטיבו להסביר זאת העדים עצמם: עו"ד משה ליפשיץ נשאל מדוע לא פנה לנתבע 4בשנת 2003 וביקש ממנו לשלם. הוא פירט את שני השיקולים הרלוונטיים: האחד הוא חשש להברחת הנכסים על ידי הערב אם יגישו תביעה או יידעו אותו בדבר החוב. השיקול השני הוא שהערב "יצעק עליהם", דהיינו על השוכרים. "כל עוד שאין לנו שוכר אחר שהם ישלמו" .(פרוטוקול עמ1 64, עמ' 64 שורות 5-7). דהיינו: התובעות אינן מעוניינות שהערב ילחץ על השוכרים לפנות את החנות על מנת לצמצם את הנזקים, כיון שאז ישארו ללא שוכר. לכן הן נמנעות מיידוע הערבים. גם הגב' בתיה ליפשיץ העידה כי בשנת 2003 נמנעה מלפנות לערב כיון שלא רצתה שהוא "יקים מהומות כאשר הם עובדים ומשלמים" (פרוטוקול עמ' 98 שורה 7). בסעיף 10 לתצהיר שהגישה לעניין צו העיקול ציינה כי אילו היתה פונה אל הערב, הוא היה מבריח את השוכרים ומבריח את נכסיו (פרוטוקול, שם, בראש העמוד). כשנשאלה במפורש האם לא פנתה לנתבע עמר מפני שלא רצתה להגיש תביעה, השיבה: "כשלא היה לי שום נכס לעקל, זה היה מאפשר לו להבריח נכסים ולכן לא פניתי אליו. הוא ידע את הכתובת שלי." (עמ' 99 שורה 5). גם לנתבעת 5 לא נמסרה הודעה כלשהי על מצב החוב, גם לא בעל פה. זאת על אף שבתיה ליפשיץ ציינה כי היתה פוגשת אותה לעיתים קרובות. היא טענה שהערבה היתה מודעת לחובות התופחים, אך הודתה כי מדובר בהשערה שלה בלבד (פרוטוקול עמ' 74). מקריאת הפרוטוקול כולו עולה כי בני הזוג ליפשיץ, שיש להם או לבני משפחתם חלק ניכר בבעלות על התובעות, והם המנהלים אותן, לא חטאו בעניין זה בפליטת פה או באי דיוק כלשהו. גישתם בנושא הפניה לערבים היא שיטתית וחוזרת על עצמה מספר רב של פעמים בעדויותיהם. הם לא הכירו בחובה שלהם כלפי הערבים, לפעול לצמצום הנזק ולאפשר לערבים לפעול בדרך כלשהי. המטרה היתה "הרדמה" של הערבים על מנת שלא לפגוע במצב הקיים בו שולם חלק מדמי השכירות, ועם תום השכירות "להשתמש" בערבים כדי להשיג את יתרת הסכומים שלא שולמו. גישה כזו בוודאי שאינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב. הדברים חמורים במיוחד בנוגע לנתבע 4: אין מחלוקת כי הוא לא היה מעורב כלל בעסק. גם אחיו שהיה שותף בשלב הראשון יצא עוד לפני הצטברות החובות. הנתבע אף ביקש, עם עזיבת אחיו, לשחרר אותו מערבותו. אמנם לא קיבל הסכמה לכך כל עוד לא הובא ערב אחר, כך שמעמדו כערב לא השתנה. אך ברור שלא היתה לו כל זיקה בפועל וכל ידיעה על הנעשה בעסק. בנוגע לנתבעת 5 סביר אמנם להניח כי היא ידעה על הקשיים בהם נתונים ביתה וחתנה. אולם גם אם היתה מודעת לקשיים מסויימים אין משמעות הדבר בהכרח ידיעה מלאה של המצב במלוא חומרתו. יתכן שהשוכרים העדיפו שלא לשתף אותה בעובדות במלואן. ומכל מקום נדרשת הודעה בנוגע לחלקה שלה באחריות. לעניין הסעד הראוי יש להביא בחשבון את אפשרויות הפעולה שהיו לערבים אילו ידעו מבעוד מועד על חובם (עניין עמר לעיל). התובעים טוענים שלא היה באפשרותם של הערבים למנוע את הנזק, שכן לא ניתן היה למצוא שוכר חלופי במחיר השווה לדמי השכירות ששולמו או גבוה מכך. הם מתייחסים לאילוצים שונים, כגון העובד שתקופת השכירות שנותרה היתה קצרה יותר, ועוד. אינני מקבלת טענה זו. ראשית, לערבים הזכות לפעול בעצמם, מתוך ידיעה העובדות, ולא ניתן לקבוע בדיעבד באופן היפותטי כיצד היו פועלים. שנית, ניתן היה בקלות יחסית לצמצם את הנזק באופן משמעותי על ידי הפסקת החוזה ומציאת שוכר אחר. גם אם דמי השכירות היו נמוכים יותר, עדיין קיימת אפשרות סבירה שהפער שהיה על השוכרים להשלים היה קטן יותר מהנזקים שנגרמו להם כשהם בנכס. השוכרים הפעילו חנות נוספת במרכז העיר, כך שהפגיעה בעסקיהם כתוצאה מהסגירה לא היתה כה גדולה. אזכיר כי שטח החנות היה גדול במיוחד כך שקיימת אפשרות לא מופרכת שניתן היה לפצל את השטח ולהשכירו ליותר משוכר אחד, מה שהיה מביא מן הסתם להגדלה של דמי השכירות. מכל מקום, גם אם היה נגרם הפסד כלשהו, היו החייבים פטורים לפחות מהריביות הגבוהות במיוחד שבהם חוייבו לפי החוזה. הצירוף של אפשרות סבירה למדי למציאת פיתרונות כלכליים, השיהוי הממושך של שנים שבהן לא נעשה מאמץ ממשי לאיתור הערבים עד להגשת כתב התביעה והבקשה לעיקול זמני, יחד עם חוס תום הלב הבוטה והיחס אל הערבים כאל אמצעי גביה בלבד, ללא כל התחשבות באינטרסים הלגיטימיים שלהם, מביא למסקנה שמן הראוי להפטיר את הערבים מערבותם. נוכח התוצאה אין צורך לדון בהודעת צד ג' שהגיש נתבע 4. ד. התביעה שכנגד 1. האם הפרו התובעות את החוזה ביום 29.10.04 תפסו התובעות את החזקה במושכר, החליפו את המנעולים ולא איפשרו לשוכרים להיכנס לחנות. אין מחלוקת על כך שהחוזה אמור היה להסתיים רק ביום 19.11.04. גם אם אניח, ומבלי לקבוע כך, כי השימוש בנכס ללא תשלום דמי שכירות מלאים מהווה פלישה, ברור שאין מדובר בסילוק פולש המותר, על פי סעיף 18 לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969, תוך 30 יום מהפלישה בלבד. סעיף 14.5 לחוזה מאפשר למשכיר לפנות את השוכר בכל אמצעי, אולם זאת רק אם לא פינה את המושכר בתום תקופת השכירות או בהגיעה לקיצה בעקבות הפרה. ברור, איפוא, שנדרשת הודעה על סיום ההסכם ואי פינויו במועד זנקבע, או זמן סביר לאחר מתן ההודעה אם ניתנה מוקדם יותר, על מנת להצדיק פעולה כזו. התובעות טוענות כי חוזה השכירות בוטל על ידן, בהודעה בעל פה לשוכרים או בעצם תפיסת החזקה או בהגשת התביעה. אני דוחה טענה זו: בכתב התביעה לא התבקש סעד של ביטול החוזה אלא של קיומו על ידי חיוב בתשלומים לפיו. ודאי שלא ניתן לראות בהצבת שומר חמוש בפתח החנות משום הודעה על סיום החוזה בהתאם לחוזה. גם אם הפיגור בתשלום הצדיק ביטול ההסכם, הדבר צריך להיעשות בדרך מקובלת, על ידי מתן הודעה בכתב וארכה של מספר ימים. ההימנעות מכך בצירוף סמיכות הזמנים בין התפיסה לבין עיקול ברישום שבוצע בחנות מביאים למסקנה שככל הנראה נועדה התפיסה לאפשר מימוש של העיקול ולמנוע הברחת נכסים מהחנות. זאת על אף שצו העיקול שניתן היה ברישום בלבד. בני הזוג ליפשיץ תיארו בתצהיריהם מו"מ שהתקיים עם השוכרים בימים הסמוכים לתפיסה. בין היתר תוארה פגישה בבית קפה ביום 15.10.04 בה נדונו אפשרויות לקביעת הסדר תשלום והמשך עבודה בחנות עד תום תקופת החוזה ללא עיקולים. משה ליפשיץ העיד כי היה בכוונתו להגיע להסדר שלפיו תימשך מכירת הסחורה כאשר הרווחים ישולמו לתובעות (פרוטוקול עמ' 30 בראש העמוד). מכל האמור לעיל עולה כי הכניסה לחנות היתה חלק ממהלך מתוכנן של ניהול מו"מ להשגת הסדר כלשהו, ואם לא יושג הסדר תפיסת חזקה בחנות ושליטה במכירת המלאי שבה. הדבר נעשה כאשר הסכם השכירות היה עדיין בתוקף וללא סמכות חוקית ועל כן הוא אסור. השוכרים טוענים כי מדובר בהפרת החוזה ועל התובעות לשלם להם את הפיצוי המוסכם בחוזה בסך 40,000$. אף כי מדובר אכן בהפרת החוזה, אני סבורה ששיקולי צדק מחייבים הפחתה ניכרת של סכום הפיצוי שישולם: השוכרים עצמם הפרו את החוזה במשך שנים ארוכות בהימנעותם מלשלם דמי שכירות כפי שנקבע. לתובעות היתה הזכות לדרוש פינויים מן המושכר (אם כי היא החליטה שלא לעשות כך משיקוליה שלה, וככל הנראה מתוך רצון למצות את ההכנסות שניתן להפיק בתקופת החוזה, כפי שפירטתי לעיל). כאשר השוכרים מפירים את ההסכם בנושא מהותי במשך זמן כה רב, הרי שגם לתובעות עומדת הזכות לתבוע את הפיצוי המוסכם, כך שהחיובים מתקזזים זה כנגד זה. ומכל מקום, השוכרים אינם יכולים לאחוז בחבל בשני קצותיו, להפר בעצמם את החוזה ולתבוע מן הצד שכנגד פיצוי מוסכם על הפרתו שלו. על כן אינני פוסקת את סכום הפיצוי המוסכם אולם נושא זה יובא בחשבון בחישוב הכולל. על כל פנים השוכרים זכאים לפיצוי בגין נזקים ריאליים שנגרמו להם כתוצאה מתפיסת החזקה. 2. נזקים ריאליים השוכרים טוענים כי נתפס מלאי בשווי 179,000 ₪ בהתאם לחוות דעת רו"ח. בשל חלוף הזמן ושינויי האופנה שווי המלאי כיום הוא 5,000 ₪ בלבד שישולמו ל"סטוקר", קניין סיטונאי. כן נתבע אבדן ימי עבודה על סמך אותה חוות דעת. חוות דעת רוה"ח היא כללית. מדובר בה על מלאי באופן כללי, שחושב חשבונאית ולא על פי נתונים של קניה ספציפית, חשבוניות מספקים וכדומה. לגבי מלאי זה הוצע לשוכרים, במהלך הדיונים בעיקול, "לפדות" את הסחורה תמורת סכום של 15,000 ₪ והם סירבו. מכך יש ללמוד שהשווי היה קטן מהנטען. כמו כן הנתבעים נמנעו מהקטנת הנזק. על כן אני מעמידה את שווי המלאי שנתפס ואבדן הזמן על סכום של 60,000 ₪. השוכרים טוענים שקיבלו הצעה לרכישת הציוד שהיה בחנות (רהיטים, מזגנים, אזעקה וכו') בסכום של 70,000 ₪, אולם בשל התפיסה בוטלה העסקה וכיום הציוד שווה רק 5,000 ש"ח. ההצעה התקבלה, לטענתם, מאדם המצוי עמם בקשרי עבודה טובים כבר שנים רבות. מאחר שהוצגו העתקי חשבוניות שהוצאו בגין עיסקה זו, אני מקבלת את הטענה כנכונה, כולל הסכומים. עם זאת, הפער בין המחיר שהוצע ושולם בפועל לבין המיר הנטען כיום נראה לי גבוה מידי. גם אם התזמון והזמינות משפיעים על המחיר, הפער הנטען אינו סביר, וניתן להניח שאם נמצא קונה בסכום של 70,000 ש"ח, יימצא קונה אחר במחיר הגבוה באופן משמעותי מ-5,000 ₪. על כן אני מעמידה את הנזק בגין הציוד על סך 35,000 ₪. 3. נזקי רטיבות השוכרים טוענים לנזקים שנגרמו להם עקב רטיבות. הפערים בין הגירסאות בעניין זה קיצוניים ביותר. הם נעים בין תיאורים של עדי השוכרים, הכוללים התפרצות מים מכל הקירות ומן הקרקע (עליית המנהולים), פינוי של עשרות דליי מים מן החנות לעיתים קרובות, מניעת שימוש ב-20% משטח התצוגה בחנות עקב הרטיבות, וכדומה, לבין תיאורי התובעות שהתייחסו לאירועים מינוריים של טפטופים קלים עקב בעיות נקודתיות שנפטרו בהשקעת סכומים פעוטים. יצויין כי התיאורים נשמעו לא רק מפי הנתבעים עצמם אלא גם מעדים שאינם קשורים אליהם בקשר הדוק, כמו עובדת לשעבר בחנות, מנהל העסק ששכר את המקום לפני הנתבעים, ואחרים. אין מחלוקת בנוגע לאירוע אחד שבו פתח אחד הדיירים השכנים בטעות ברז שלא היה בשימוש והדבר גרם להצפה גדולה ומשמעותית. אירוע זה טופל על ידי חברת הביטוח, ומכל מקום מדובר בעניין נקודתי שנגרם עקב פתיחת אותו ברז ולא כתוצאה מבעיה כללית. יתכן שאירוע בודד זה הוא מקור התיאורי שפיעת המים הרבים. ניתן להניח כי האמת מצויה בנקודה כלשהי בטווח שבין שתי הגירסאות. אין צורך להכריע בנושא זה באופן פרטני יותר, מנימוקים אלו: ראשית, לחוזה השכירות צורף נספח (נספח חד' לתצהיר בתיה ליפשיץ) בו נאמר כי השוכר ראה את סימני הרטיבות במושכר והוא ידאג לאיטום והוא מסיר מהמשכיר כל אחריות בעניין זה. הגב' ליפשיץ אף הצהירה כי הצביעה על מקומות שבהם היתה נזילה בעבר, והציעה פתרונות אפשריים של חיפוי הקירות בגבס או קרמיקה. השוכרים טוענים כי לא היו מודעים לזכותם לתבוע תיקון וכי ליפשיץ היו מודעים לבעיית הרטיבות שהתעוררה כבר בשנים קודמות. נראה לי כי משהוסכם על הנספח לחוזה בנוסח הרחב שהוסכם, השוכרים הם הנושאים באחריות העיקרית לטיפול בבעיות הרטיבות. ידוע כי ליקויים מסוג זה הם לעיתים קשים לאיתור או לפיתרון, ועל כן התובעים לא יכולים היו להניח שמדובר אכן בתיקונים קלים, אף אם הדבר נאמר להם על ידי ליפשיץ, שכן הדבר מצריך מומחיות. שיקול נוסף לחובת השוכרים נוגע להימנעות מהעלאת טענת קיזוז: כאשר קיים חוב כה גדול ומעיק של דמי שכירות, כשהשוכרים חוששים ש"מחכים להם בפינה", וכשבחנות מתגלים ליקויי רטיבות משמעותיים הגורמים נזק של ממש או מגבילים את האפשרות לנצל את כל שטח החנות, קשה להעלות על הדעת כיצד זה לא יינתן ביטוי לדבר. מתבקש היה שהשוכרים ידרשו לקזז את הוצאות התיקון או את הגבלת השימוש בנכס כנגד חוב דמי השכירות. הדבר לא נעשה בכתב, והמשכירים אף לא טענו שהודיעו כך בעל פה. הימנעות זו מפחיתה את האמון שניתן לתת בטענה בדבר ליקויים כה משמעותיים. נוכח האמור אני קובעת פיצוי בגין נזקי רטיבות שלא הוכחשו או החורגים ממה שהוצג לשוכרים וכן בגין תפיסת החזקה בחנות שלא כדין בסכום כולל של 25,000 ₪. סך כל הפיצוי המגיע לשוכרים בפרק זה עומד על 120,000 ₪. ה. מעמדן של נתבעות 6, 7 אין מחלוקת על כך שנתבעת 7 היא החברה ששימשה בשלב הראשון להפעלת העסק והוספה לחוזה השכירות. על כן היא אחראית לתשלום דמי השכירות יחד עם יתר החתומים על החוזה. נתבעת 6 שימשה להפעלת העסק לאחר עזיבתו של עמר. היא לא נרשמה כשוכרת בחוזה השכירות והעובדה שדמי השכירות שולמו באמצעותה לתובעות אינה מקימה חבות שלה לקיום החוזה. לפיכך התביעה נגד נתבעת 6 נדחית. ו. סיכום 1. על הנתבעים 1,2,7, יחד ולחוד, לשלם לתובעות את יתרת דמי השכירות בהתאם לתחשיב נספח ה 1 לתצהיר בתיה ליפשיץ, בכפוף לשני תיקונים מוסכמים של קיזוז חודשיים ששולמו והפחתת החלק היחסי של החודש האחרון מיום תפיסת החזקה בחנות. בגין התקופה שעד הגשת התביעה, 21.10.04, ישאו סכומים אלו את ריבית הפיגורים המקסימלית הנהוגה בבנק איגוד בהתאם לנתונים שהוגשו, ובלבד שהסכום לא יעלה על 700,000 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. לאחר הגשת התביעה ישאו הסכומים הצמדה וריבית כדין עד תשלומם בפועל. במידת הצורך רשאים הצדדים להגיש בקשה למתן פסיקתא בגין סכומים אלו. 2. על התובעות יחד ולחוד לשלם לנתבעים 1, 2, 7 סכום של 120,000 ₪ נכון ליום הגשת התביעה, בצירוף הצמדה וריבית כדין עד התשלום בפועל. 3. הנתבעים 1, 2, 7 ישאו בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ של כל אחד מאלו: התובעות, הנתבע 4 והנתבעת 5. 4. כל חיוב הדדי שיש בפסק דין זה ניתן לקיזוז. כל הסכומים ישולמו תוך 45 יום וישאו הצמדה וריבית כדין עד תשלומם בפועל. חוזה שכירותחוזהערבים (ערבות)שכירות