קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסק דין הצהרתי בעלות רכב: א. רקע: 1. תביעה זו למתן פסק דין הצהרתי, הוגשה בעקבות ובהמשך להחלטת כבוד הרשמת, מיום 6.6.06, במסגרת הליכי הוצל"פ שהתובעים מנהלים כנגד הנתבע 2. 2. המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב הזהות "האמיתית " של הבעלים של רכב שטח ("גיפ"), מסוג ניסן, מ.ר 4158929. 3. הרכב נרכש מבעליו הקודמים ביום 3.7.03 ונרשם על שם הנתבעת 1 (להלן: הנתבעת), אמו של הנתבע 2 (להלן: הנתבע), במועד הרכישה. 4. אין מחלוקת שהנתבע חיפש ומצא את הרכב, ניהל את המשא ומתן אודות רכישתו וכן רכש את הרכב, באופן פיזי, בפועל. לטענתו, הרכב נרכש על ידו באמצעות מגרש למכירת מכוניות. 5. לטענת התובעים, הרכב נרכש על ידי הנתבע מכספו ולשימושו ונרשם ברישיון הרכב על שם אמו (הנתבעת), על מנת למנוע מנושי הנתבע לשים יד על הרכב. 6. לטענת הנתבעים, רכישת הרכב מומנה על ידי הנתבעת והרכב הינו בבעלותה הבלעדית, כאשר מטרת התביעה הינה לשמש את התובעים "כיד ארוכה", במסגרת ניסיונם לגבות את חובם מהנתבע, באמצעות תפיסת רכוש לא לו ולא להם. ב. המסגרת הנורמטיבית: 1. התביעה מתנהלת על פי הוראות סעיף 28 (ג) לחוק ההוצל"פ. צוין לא אחת בפסיקה, אודות סעיף זה, כי הוא נועד על ידי המחוקק ליצור איזון בין זכויותיהם המתנגשות של נושים, חייבים וצדדים שלישיים (פיקטיביים מחד ואמיתיים, מאידך). 2. אין מחלוקת כי נפסק להלכה שהרישום של בעלות על כלי רכב, במשרד הרישוי, הינו רישום דקלרטיבי, המקים חזקה ראייתי, הניתנת לסתירה. 3. נפסק להלכה שהטוען שהרישום האמור אינו משקף את המציאות, עליו הראיה. כמוכן, מאחר ולהבדיל ממטלטלין אחרים, מתנהל רישום מסודר על פי דין לגבי כלי רכב, מדובר בסוג של מטלטלין, בעל מעמד ייחודי. עובדה זו, יש בה כדי להשפיע על ההיקף והמשקל של הראיות שיידרשו על מנת לסתור את הבעלות הרשומה ו/או על מנת להטות את הכף ,להעברת נטל הראיה או השכנוע, לצד שכנגד. 4. ההלכה המנחה בסוגיה זו ניתנה על ידי כבוש השופט רובנישטיין, בע"א 1680/03, לוי נגד ברקול. 5. בית משפט ציין שם, שככל שהטענה הינה בעצם שמדובר ברישום פקטיבי, על הטוען כנגד הרישום להציג מסכת עובדתית המלמדת על אותות מרמה חזקות שבעובדה, אשר ככל שהן נותרות ללא מענה, מצביעות אכן על המרמה הנטענת. ככל שיצטברו אותות כאלה, כך יועבר הנטל לנתבע/נתבעים, להפריכם. 6. צויין שעל מנת להרים את הנטל להוכחת "אותות המרמה", תידרש סף של "מסה קריטית". סוגיה זו הושוותה בפסיקה, למעין פעולה של "הרמת מסך", מעל פני הזכות הקניינית, כפי שהינה משתקפת, ברישומי משרד הרישוי. 7. מאידך, צויין גם לא פעם, שהוראות סעיף 28 לחוק ההוצל"פ (כמו גם סעיף 34 (ב)) לחוק), מתבססות, מלכתחילה, על הכרת המחוקק בעובדה ש-"יצר לב האדם, רע מנעוריו". 8. המחוקק הינו מודע לתופעה שיש חייבים שיעדיפו את האינטרסים האישיים שלהם והם מסוגלים להתפתות לפעול בדרכים שיבטיחו המשך שליטתם על רכושם, תוך כדי הסתרת בעלותם על הרכוש, באמצעות הקמת מסך של רישומים פיקטיביים, על שם אדם אחר, המוכן לשתף פעולה עם החייב ושהחייב סומך עליו. סעיפים אלה נועדו למנוע מהנושים וממערכת אכיפת החוק מלהביט בחייבים המוצאים דרכים מתוחכמות להתחמק מחיוביהם, בחוסר אונים. 9. לסיכום, על פי הפסיקה, על הנטל המוטל על כתפי התובעים להיות רציני וכבד מחד, אך לא קשה מנשוא, מאידך. כמו כן, על כל מקרה להיבחן לגופו. 10. על פניו, ניתן לחוש אהדה טבעית כלפי תובעים, המתקשים לגבות חוב פסוק וחשים שהחייב פועל שלא כדין על מנת להתחמק מתשלום חובותיו. באותה מידה, ניתן לחוש אהדה דומה, לא פחותה, כלפי בעל נכס, המוצא את עצמו נתבע על ידי נושה של אדם אחר, הדורש ממנו לממן באמצעות נכסיו הוא, את חובות אותו החייב, על לא עוול בכפו. 11. ספקות וחשדות, ככל שיעלו "גבה" או "תהייה", אינן תחליף לראיות מבוססות, אולם ככל שיצטברו אותן "האותות", יהיה בהן, כפי שצויין לעיל, כדי להעביר את הנטל , לצד שכנגד, לביסוס טענתו לבעלות על הנכס. 12. לא האהדה היא הקובעת, אלא היקף הנתונים שהוכחו. התובעים, במקרים כגון דא, על אף רצונם לעמוד בנטל המוטל עליהם, מוצבים בפני קושי אובייקטיבי. בדרך כלל, אין בידיהם הפרטים הנוגעים למקור הבעלות והמימון של רכישת המטלטלין, כאשר מטבע הדברים, נתונים אלה נמצאים בידי הנתבעים, בעצמם. ג. הנתונים אודות "אותות המרמה" שהוכחו בתיק זה והשפעתם על נטל השכנוע והראיה: 1. הנני סבורה שדי בנתונים המצטברים שהוכחו על ידי התובעים בתיק זה, כדי להרים את נטל השכנוע שהוטל עליהם ולהעבירו לנתבעים. הנני גם סבורה שלא עלה בידי הנתבעים להרים את הנטל שהועבר לכתפם, למתן מענה קונקרטי ומשכנע, על אף שהרמת הנטל שהועבר אליהם, אינה מטלה קשה מנשוא. נימוקי יפורטו להלן. 2. ביום 15.4.02 ניתן פסק דין (נשוא החוב של הנתבע 2, לתובעים), בהעדר הופעה מצידו ומצד בא כוחו לישיבת ההוכחות שנקבע לשמיעת התביעה. מדובר בפסק דין על סך 104,000 ₪ (נומינלי, ראה ת/2). 3. פחות מ-3 חודשים לאחר מכן, ביום 9.7.02, הנתבע הופיע לחקירת יכולת וזאת לאחר שהוצאו 3 צווי מאסר כנגדו. כבוד הרשמת ציינה באותו מועד, כי הוצאו כנגדו כבר בעבר, פקודות מאסר רבות. באותו דיון, הנתבע פירט בפני כבוד הרשת כיצד הוא הסתבך בחובות וביקש להכריז עליו כחייב מוגבל באמצעים. הובהר באותו מועד כי חובותיו של הנתבע בתיקי הוצל"פ שונים (כולל של התובעים), עולות על סך 700,000 ₪. הנתבע פירט בפני כבוד הרשמת את מצבו הקשה הנטען וציין כי היה לו רכב מרצדס, אך הבנק לקח אותו ואין לו עתה רכב. באותו מועד, הוא טען כי החברה שהוא הקים עדיין עובדת חלקית והוא מקבל ממנה משכורת של כ-3,200 ₪. 4. כבוד הרשמת נעתרה לבקשתו ונתנה צו זמני לתשלומים, אולם על פי הודאת הנתבע, הוא לא עמד בתשלומים החודשיים שנקבעו, על כן הכרזתו כמוגבל באמצעים, בוטלה. 5. בנוסף לאמור, טען הנתבע בפני, ביום 20.5.07, כי הינו נתמך על ידי המל"ל, מזה "כ-3 שנים". לטענתו, הוא מקבל קצבת מל"ל בגין בעיות בריאות בגב ואין לו עסק "ולא כלום". הוא הסביר, כי אילו הוא היה רושם רכב על שמו, המל"ל היה לוקח לו את הרכב מזמן. 6. יש בראיות הנ"ל כדי ללמד שהחל משנת 2002 והלאה, היה ברור לנתבע 1 שבגין חובותיו התופחים בתיקי הוצל"פ מחד והקצבה שהוא ביקש וזכה לקבל מהמל"ל מאידך, אין לו כל אפשרות בדין, להחזיק רכב, רשום על שמו. אין גם מחלוקת שעד שהמרצדס שהיה בבעלותו נתפס על ידי הבנק בהליכי גביה, הוא היה מורגל, במשך שנים רבות, להחזיק רכב צמוד אליו. 7. יש בכל האמור כדי לבסס את טענת התובעים שהיה לנתבע מניע חד משמעי וברור, להצטייד ברכב לשימושו, אשר לא יהיה רשום על שמו. 8. המניע המוכח האמור, אכן יכול לבסס את החשדות של התובעים כלפי הנתבעים, אך אין בו, בפני עצמו, להרים את הנטל המוטל על התובעים, או כדי להעביר את נטל השכנוע, לנתבעים. ד. הרכישה והחזקה בפועל: 1. אין מחלוקת שהנתבע היה הגורם הדומיננטי והמועיל, בעת רכישת הרכב, נשוא התביעה. אומנם, לטענת הנתבעת, פעולות אלה בוצעו על ידו, בתור השליח שלה ולבקשתה, אולם בפועל, הנתבע היה הגורם הפעיל שביצע את בחירת הרכב ורכישתו. הרכב נרכש ב-3.7.03, פחות משנה לאחר חקירת היכולת הנ"ל ובשעה שהתנהלו עדיין הליכי הוצל"פ רבים כנגדו. בסמוך לאותם המועדים, הוא אף פנה וביקש הכרה מהמל"ל לזכאות לקבלת קצבה, אשר לטענתו, מושפעת מבעלות שלו על כלי רכב. 2. הרכב מוחזק בחצר המשותפת לבית הנתבעת ובעלה ולבית הנתבע ובני משפחתו. המרחק בין הבתים הינו קטן ביותר, כ-3 מטר, לטענת הנתבעים. לאור האמור, אין במקום אחזקת הרכב להטות את הכף, לכאן או לכאן. אחזקת הרכב בשטח החצר המשותפת לבתי הנתבעים, יכולה להצביע על "החזקה בפועל", של כל אחד מהנתבעים, באותה המידה. 3. בנוסף לתובע, שהעיד כיצד הוא ראה את הנתבע משתמש ברכב באופן שגרתי, העידו עוד 3 עדים מטעמו, שהינם מאנשי הכפר של הנתבעים. כולם אישרו בעדותם שהם ראו את הנתבע במהלך השנים ועד תחילת שנת 2006 (סמוך למועד הגשת התביעה), נוהג ברכב נשוא התביעה, פעמים רבות בתוך הכפר וביציאה וכניסה מהכפר ובעצם נוהג ברכב, מנהג בעלים (ראה עדות ע.ת. 1, ע.ת. 3 וע.ת. 4). 4. טענת הנתבעים, שאין לתת משקל לעדות של עדים אלה ושעדותם נגועה בהטייה לטובת התובעים, אינה מקובלת עלי. ניתן היה לחוש בנקל בהעדר נוחותם מעצם הזימון להעיד בתיק זה והעדר רצונם הכללי, "לבחור צדדים". 5. אמנם, העדים לא אישרו את טענת התובע, שהנתבע הזהיר אותם ממתן עדות כנגדו, אולם ע.ת 1 אישר שהנתבע אכן פנה אליו ושאל אותו למה הוא נתן תצהיר עדות. הוא לא הצליח לזכור אם הנתבע ביקש ממנו, באופן מפורש, לחזור בו מעדותו. הוא זכר שהוא הסביר לנתבע, שאינו יכול לחזור בו מתצהירו, כי זה מה שהוא ראה. ע.ת 3 הכחיש שמאן דהוא פנה אליו מטעם הנתבעים אודות עדותו, אולם ידע לציין את העדר נוחותו ממתן העדות בבית משפט, ככל שהינו חבר של בני משפחת הנתבעים וכולם מכירים בכפר. ע.ת 4, שנחקר ארוכות על ידי ב"כ הנתבעת, עמד על שלו ואף השיב לב"כ הנתבעת: "מה זה תיק רצח? תתחיל לדבר אמת". 6. עדי התביעה הנ"ל טענו, שבתקופה לאחר היווצרות המחלוקת וניהול ההליכים אודות הבעלות על הרכב, הם לא ראו את הנתבע נוהג ברכב. יש בדברים אלה של העדים, כדי לחזק את מהימנותם ואת העובדה שהם חשו אי נוחות, אך העידו ואישרו את מה שעיניהם ראו, בפועל. 7. באם הנתבע הפסיק לנהוג ברכב, בתקופה שהועלו הטענות הנטענות בתיק זה, אין ליתן לעובדה זו משקל יתר, להדיפת טענות התובעים, באשר לשאלת החזקה והבעלות האמיתית, ברכב. אדרבא, נשאלת השאלה למה לנתבע לשנות את הרגליו ולהפסיק להסתובב עם הרכב, במסגרת שיגרת יומו? אם אכן מדובר ברכב של אמו, שהינו משתמש בו "מידי פעם", כשאר בני המשפחה, למה להפסיק? או שמה יש מקום להתייחס להפסקת/הקטנת השימוש (כפי שמשתמע), כקשור להליכים המתנהלים אודות המחלוקת שבפנינו. 8. באם לא היה די בכל האמור, הרי שבניגוד לנטען על ידי הנתבעת מתחילת הדרך, שהרכב משמש אותה בלבד, נכון להיום (על פי עדותה), כל הילדים משתמשים ברכב, "חופשי", כאשר הנתבע משתמש הכי הרבה, מכיוון שהוא לא עובד. 9. לסיכום, הוכח שהנתבע 1 היה הגורם שמצא ורכש את הרכב בפועל ואף נהג בו לעיתים תכופות והוא השתמש בו כמחזיק ונהג בו מנהג בעלים, לכל דבר וענין, כל זאת לפחות עד למועד היווצרות המחלוקת נשוא תיק זה והעלאת טענות, שמדובר, בעצם, ברכב שבבעלותו. 10. החזקה במטלטלין אינה תנאי מכונן לבעלות, אולם היא מהווה אחד מסמני הבעלות ולעיתים רבות סממן מובהק, כאשר מדובר ברכב. יש בה כדי להשפיע על הנטל, כפי שניתן ללמוד מלשונו של סעיף 28 (א) לחוק, גופו. 11. במקרה דנן, התובעים הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח, כי רכב השטח נרכש על ידי הנתבע בפועל (כאשר הרכב נרשם על שם הנתבעת, בעת רכישתו) וכן הם הוכיחו כי לאחר הרכישה, הנתבע החזיק בו נהג בו, מנהג בעלים. ה. דפוס התנהגות: 1. להבדיל מהנסיבות שפורטו בע"א 1680/03 (הנ"ל), שבו ציין כבוד השופט רובינשטיין שעל אף שהנסיבות מעלות חשד ותהיה, לא די בהם, הרי במקרה דנן, מדובר בלוח זמנים יותר ממוקד ויותר מחשיד, על פי כל מבחן ההיגיון הבריא והשכל הישר. 2. הנתבע מודה שבעבר, הוא בחר לרשום את הבעלות על מניות החברה שהוא הקים לניהול עסקו, על שם אשתו, בעוד הוא נרשם כמנהל החברה, בלבד וללא בעלות על מניותיה. מדובר באותה החברה שנקלעה, לטענתו, לקשיים ושבמסגרת תקופת ניהולה הוא צבר את חובותיו. כמו כן, הוא מודה שהוא רשם רכב נוסף אחר, שהיה בבעלותו בעבר (בטרם הסתבכותו הכלכלית), על שם אשתו. 3. אין מחלוקת שהנתבע הינו הבן הבכור של הנתבעת והיא נעזרת בו רבות. מעמדו בתור "הבן הבכור" במשפחה, הינו חלק מהמוסכמות המשפחתיות. לטענת הנתבעים, הוא דואג לנתבעת ולוקח אותה לטיפולים רפואיים. הוא דואג לקנות עבורה את צרכיה. לדברי הנתבע, הוא בתור האח הבכור, הינו הגורם שכל בני המשפחה מתייעצים עמו ועל פיו יישק דבר. הנתבעת מודה שבעבר הגברים (הבעל והבן הבכור) היו מטפלים בכל הנושאים והעסקים הכלכליים המשפחתיים, אך היום, לדבריה, "הזמנים השתנו". מכל מקום, מידת התלות של הנתבעת בנתבע, עולה על פניה. לטענתה, היא אינה מוכנה לשקר לטובתו, אולם ההתרשמות הכללית המתקבלת הינה שהיא אכן מוכנה לגונן על בנה מכל רע, גם אם הדבר כרך במסירת עדות, שאינה תואמת את המציאות, כהוויתה. 4. מקובלת עלי טענת התובעים, שבהעדר אפשרות לרשום רכב שבבעלותו על שמו, אמו, הנתבעת, הינה מבין האנשים הקרובים ביותר שניתן בבטחה להיעזר בה ולסמוך עליה. 5. בנסיבות המתוארות, תוהים התובעים, על שום מה נזקקה הנתבעת, ב-7.03, לרכוש "לעצמה" רכב שטח מפואר ומאין הגיעו מקורות המימון שלה. 6. הנני סבורה שדי במכלול האמור לעיל, על מנת להציג את אותן "האותות" הנדרשות כדי לבסס, לכאורה את טענת התובעים אשר לא נותרו "כחשדות בעלמא", בלבד אלא עולות מהמסכת העובדתית. 7. יש בצרוף הראיות האמורות, כדי להרים את הנטל הראשוני שהוטל על התובעים וכדי להעביר את נטל השכנוע, לכתפי הנתבעים. כבר ציינתי לעיל שאין המדובר בנטל, קשה מנשוא. 8. נעבור על כן לדון בגרסת ובראיות הנתבעים, בכל הקשור לטענתם שהנתבעת היא אשר יזמה את רכישת הרכב ורכשה אותו מכספה וכפירת הנתבעים בטענת התובעים, כי הנתבעת משמשת ככיסוי ומגן לבנה הנתבע, אלא נעזרה בו בלבד, בתור השליח שלה, לצורכי רכישת הרכב שלה. ו. מקורות מימון רכישת הרכב ואחזקתו: 1. לטענת הנתבעת היא הגתה את רעיון רכישת הרכב והחליטה לרכוש רכב שטח לשימושה, עקב העובדה שבתה (שאינה מתגוררת לידה), מתגוררת גבוה על הר והיא רצתה לרכוש רכב "חזק", המתאים לתנאי השטח האמורים. 2. אין מחלוקת, שאין ולא היה לנתבעת רשיון נהיגה, אי פעם. לדבריה, היא אינה יודעת גם קרוא וכתוב. בני משפותה לימדו אותה כיצד לחתום את שמה, על גבי מסמכים. 3. מקובלת עלי טענת התובעים כי התגלו סתירות בעדויות השונות של הנתבעת ואף בין עדותה, לעדותו של הנתבע. 4. בתצהיר שלה מיום 5.8.05 (ת/10), היא טענה כי הינה בת 66 ובתצהיר נוסף מיום 8.2.07, (ת/8) היא טענה כי הינה בת 68. בעדותה בפני מיום 3.1.08, היא טענה כי הינה בת 65. 5. החתימה המופיעה בבקשה שנשלחה ממשרד בא כוחה, בפקס, ללשכת ההוצל"פ, ב-12.05 (ת/7) אינה דומה, על פניה, לחתימתה על מסמכים אחרים שבתיק (ת/8, ת/9, ות/10). היא אף לא היתה מוכנה לאשר בעדותה, כי הינה חתומה כלל, על ת/7. החתימה על יפוי הכח של בא כוחה (מיום 25.7.05), גם אינה דומה לחתימה שבת/7. 6. בת/10, הנתבעת טענה שהרכב נרכש "בכסף שהיא חסכה בעמל רב, במהלך כל חייה". כמו כן, היא טענה שהרכב אינו משרת אדם, חוץ ממנה. היא טענה שבעלה וילדיה מסיעים אותה ברכבה, לעת הצורך. לטענתה, הנתבע, כשאר אחיו, דואג לאחזקת הרכב והטיפול בו במוסכים, הכל על מנת לעזור לה. תצהיר זה נחתם ב-5.8.05. 7. טענות אלה אינן מתיישבות עם העובדה שבאותה התקופה, הנתבע השתמש ברכב לעיתים תכופות ונהג בו מנהג בעלים, ללא כל קשר לנתבעת ולצרכיה ולא קשר לאחיו ואחיותיו. 8. בעת רכישת הרכב, ב-3.7.03, הנתבע היה כבר שקוע עמוק בחובות והוצאו כנגדו כבר פקודות מאסר לא מעטות בגין אי תשלום חובותיו. 9. לטענת הנתבע, באותו מועד לא היו בידיו כל מקורות מימון לרכישת הרכב, אלא שניסיון החיים מלמד שחייבים שאינם משלמים את חובותיהם, אינם מודים שבידיהם, בעצם, קיימים מקורות מימון. 10. הנתבע העיד שהוא בנה את ביתו (ו/או שיפצו), בסביבות השנים 2003 עד 2004 (ראה ת/12 מ-2.2.06). לטענתו שם, אחיו עזרו לו ומסרו לידיו מקורות המימון. במילים אחרות, בשעה שהוא כבר הספיק לצבור חוב הולך ותופח של מעל 700,000 ₪, הוא גייס מאחיו, לטענתו, מימון לא מבוטל, לביצוע עבודות בניה נרחבות בביתו. באותם הזמנים ממש, נרכש אף הרכב, נשוא הדיון. מכל מקום, אין מחלוקת שהנתבע לא בחר לייעד את אותם מקורות המימון שהוא "גייס מאחיו" לטענתו, לתשלום לנושיו. 11. אין מחלוקת, שבמועד רכישת הרכב נשוא התביעה היו עוד 2 רכבים רשומים במשרד הרישוי על שם בעלה של הנתבעת (אבי הנתבע). אחד מאותם הרכבים נרשם על שמו, פחות מ-4 חודשים לפני רכישת ורישום רכב השטח, נשוא הדיון, על שם הנתבעת. רכב נוסף נרשם על שמו, ביום 4.8.05 (ראה ת/6). הנתבעת לא ציינה את הרכבים הרשומים על שם בעלה בתצהיריה ואין בפיה כל הסבר לצורך האמיתי ברכישת רכב נוסף "משלה" בשעה שהיא ובעלה נזקקו למי מילדיהם, על מנת להסיעם, מלכתחילה. אין בפי הנתבעים כל הסבר מניח את הדעת לאחזקת 3 כלי רכב שונים (כולל הרכב השטח נשוא הדיון), על שם הנתבעת ובעלה. 12. בעלה של הנתבעת אף רכש לטענתו, בסמוך לאותו מועד ממש, מגרש ודירה, תמורת 300,000 ₪. החוזה נחתם ביום 26.5.03. רכישה זו בוצעה, כחודש אחד בלבד, לפני רכישת רכב השטח נשוא הדיון (ראה ת/5). 13. לטענת הנתבעת, היא מעולם לא החזיקה חשבון בנק משלה והכנסות משק הבית מתחלקות בינה, לבין בעלה. אותם ההכנסות המשותפות מגיעות לכדי 2,200 ₪ לחודש, בלבד, מקצבת המל"ל. בעלה מקבל את כספי הקצבה ונותן לה את מחציתם, לצורכי קיום (לפעמים 1,000 ₪, לפעמם 1,200 ₪). 14. היא לא העידה על כל מקורות הכנסה נוספות, שלה או של בעלה. 15. משנשאלה הנתבעת כיצד היא ממנה את רכישת הרכב, שלטענת הנתבע עלה מעל 95,000 ₪ (ולטענת הנתבעת עלה מעל 90,000 ₪), היא לא חזרה על טענתה בתצהיר ת/10, שמדובר בכספים "שהיא חסכה במשך כל חייה". 16. בחקירתה היא טענה כי מקורות המימון היו כדלקמן: א. מכירת רכב טיוטה, שהיה בבעלותה ושנמכר באמצעות הנתבע (ובאדיבות רבה) "בזול", לקרובת משפחה, נוספת. לא היא טיפלה במכירה, אלא הנתבע עשה כן והיא ניזונה, מדיווחיו. ב. סך "70,000 ₪", שהיא קיבלה בירושה מאביה. ג. אחר כך היא מעידה, שהיה לה בעצם "50,000 ₪" והיא מכרה את הרכב שהיה לה, לכסות את רכישת רכב השטח. אחר כך היא מעידה, שהיא פרטה דולרים שהיו לה בסך 70,000 ₪ ומסרה זהב לקרובים שלה, שנתנו לה כסף (סך: 20,000 ₪). ה. אחר כך היא מעידה שה-50,000 ₪ היו אמורים להיכנס ממכירת רכב הטיוטה הישן והיא נתנה לבנה (הנתבע) עוד 10,000 ₪, לתקן את הרכב הישן ,שהוא אף החזיר לידיה. 17. לסיכום, מקובלת עלי טענת התובעים, שעדות הנתבעת אודות מקורות המימון היתה מבולבלת ולא עקבית. פעם היא מתארת את מקורות המימון "בחסר" ובפעם "בעודף". 18. אין מחלוקת שהרכב הקודם, אשר נטען שהיה רשום על שם הנתבעת ונטען כי נמכר "לקרובת משפחה", לא היה רכב, מסוג טיוטה. היא לא יודעת ממי היא קנתה את הרכב שטח החדש. כל שנה, לטענתה, היא משלמת את הטסט והילדים משלמים את התיקונים של הרכב. הם נושאים בעלויות אחזקת הרכב על מנת לעזור לה. היא אומרת להם להביא "אלף, אלפים ₪". 19. על מצבה הכלכלי הקשה, היא העידה בת/8. הנתבעת הינה אם ל-12 ילדים והיא נזקקת לעזרתם הכלכלית. מנגד, היא העידה שדווקא לנתבע אין כסף וממנו היא לא "זקוקה לכסף". הנתבע אישר שאחיו צריכים לתמוך בנתבעת, מבחינה כלכלית, וילדיו גם עוזרים לה. היא אוספת מכולם, כי מצבה לא טוב. כפי שעולה מעדותה, הנתבעת עדיין סופרת שקלים חדשים, במונחים של שקלים ישנים או לירות (מיליונים). 20. מקובלת עלי טענת התובעים שאין הגיון רב בטענת הנתבעים שבמצב הכלכלי הקשה והדחוק המתואר של הנתבעת, ובשעה חלק מילדיה הינם במצב כלכלי קשה משלהם, ואחרים צריכים לתמוך ולסייע לה ולבעלה כלכלית (ככל שביכולתם), היא החליטה," ביום בהיר אחד", שזה הזמן לרכוש לעצמה רכב שטח מפואר ולייעד לצורכי רכישתו, את המשאבים היחידים, המצומצמים היחידים ,שלטענתה, היו ברשותה. 21. לטענת הנתבעת, היא אינה יודעת שיש לנתבע הרבה חובות בהוצל"פ ויודעת רק שהוא עוזר לה. טענה זו, אף אם היא נובעת מאהבת אם לבנה הבכור, הינה טענה מיתממת. 22. מזה מספר שנים שבנה הבכור צובר חובות ומתנהלים כנגדו הליכי הוצל"פ, כולל הוצאת פקודות מאסר רבים. היא מתגוררת באותו מתחם של בתי מגורים ביחד עמו, כ-3 מטר, בלבד מביתו, דלת לדלת, עם חצר משותף (ורכב השטח החונה באמצע) והיא לא יודעת שהנתבע חייב כספים, למאן דהוא? נציגי הוצל"פ ושוטרים מעולם לא הגיעו למקום בעקבות הליכי הוצל"פ וכל אותם פקודת מאסר על מנת לעצרו? 23. לפתע, הטענה המקורית, שהיא היחידה שמשתמשת ברכב לצרכיה, באמצעות בני משפחתה בעלי רישיון הנהיגה נעלמת, כלא היתה. אדרבא, 2 צרורות המפתחות נמצאות "בתוך ביתה" ועומדות לרשות כל מי מבני המשפחה, שרוצה להשתמש ברכב, כאשר המשתמש "העיקרי" הינו ,על פי הודאתה, הנתבע. 24. לטענת הנתבע, הוא אשר טיפל במכירת הרכב הקודם (מסוג פסאט ולא מסוג טיוטה) והוא אשר רכש את רכב השטח נשוא הדיון, אולם הוא לא האיר ופירט בעדותו פרטים אודות עיסקאות אלה שבוצעו על ידו, פרט לגרסתו הכללית הבסיסית, שהכסף היה של אמו והוא פעל, כשליחה. 25. הנתבע לא האיר פרטים נוספים אודות מקורות המימון לתשלום עבור הטסט השנתי, עבור אחזקת הרכב, עבור דלק ועבור טיפולים ברכב במוסך, במהלך השנים מאז רכישתו. הוא בחר להותיר את הפרטים עמומים ולא לגלותם. 26. הנתבעים לא הציגו כל מסמך אודות הרכב, פרט לרישיון הרכב. לא הוצג הסכם רכישה, תשלומי ביטוח ושם מבוטח, וכדומה. לא הוצגו כל מסמכים אודות מועד מכירת הרכב הקודם, שהיה רשום על שם הנתבעת והתמורה שנתקבלה מהמכירה. לא הוזמן אף עד נוסף מבני המשפחה, על מנת לתמוך בגרסת הנתבעים והחזקות שבדיני הראיות בענין זה, ידועות היטב. 27. ניתן להמשיך ולהתייחס לשינויים ולחולשות שבגרסאות של הנתבעים, אולם די באמור על מנת לעצור כאן. 28. העדות הנוספת היחידה מטעם הנתבעים, של ע.ה 1, לא רק שאין כדי בה לחזק את טענות הנתבעים, אלא שיש בה, לדעתי, כדי לתמוך, במידה מסוימת, בגרסת התובעים. עד זה, שהעיד שהינו בן דוד של הנתבעת ומכיר אותה היטב, העיד שהוא ראה את הנתבעת וילדיה השונים משתמשים ברכב. על שאלות רבות אחרות, הוא השיב כי אינו יודע ואינו זוכר. על אף הקרבה המשפחתית וההיכרות הקרובה בינו לבין הנתבעת, הוא יודע רק להגיד "שאמרו בשכונה שהיא קנתה את הגיפ". משנשאל אם הנתבעת 1 אמרה לו בעצמה, אי פעם, שהיא קנתה את הגיפ, הוא השיב שוב, שכך "אמרו בשכונה". משנשאל שוב ובשנית, אותה השאלה, הוא השתתק. שתיקה מסוג זו, הינה מעין אמירה, בפני עצמה. הנתבעת לא היתה מוכנה להצהיר בפני בין דודה, מה שהיא היתה מוכנה לטעון בבית משפט, קרי-שהיא רכשה את הרכב והינו בבעלותה. 29. בנסיבות המתוארות, לא עלה בידי הנתבעים להרים את הנטל שהועבר אליהם. לא הוכח שהנתבעת יזמה והחליטה לרכוש את הרכב. לא הוכח שהיו ברשותה, במצבה הכלכלי המתואר, אמצעים של ממש משלה לרכוש את הרכב ולצרכי אחזקתו. אדרבא, הוכח, שבניגוד לטענותיה ולגרסתה, שהנתבע הינו המחזיק הדומיננטי ברכב, ממועד רכישתו. 30. הנני סבורה שאם הדברים אכן היו כפי שנטען על ידי הנתבעים, היה בידיהם להציג ראיות התומכות בגרסתם, אך הם נמנעו מלעשות כן. להימנעות מהצגת הראיות האמורות, ישנו משקל ראייתי שלילי, לחובתם. ז. הגרסה החליפית האחרונה: 1. לבסוף, בעדותו הראשית, הנתבע טען מעין גרסה חדשה. לדבריו: "אני הבן הבכור ומכבדים אותי כי איתי מתייעצים בתור הגדול ולא בגלל הכסף ... אני לא יכול לעשות שום דבר בלי רשותם של אחיי, למה כי הם מכבדים אותי. אני לא עשיתי את זה לבד אלא עם אחיי. אם זה שלי, למה לא של אח שלי? למה רק אני ... יש לנו הרבה בעיות בגלל הגיפ הזה עם אחים שלי. זה מטרטר את אמא שלי והם לא מבסוטים מזה. אני לא אשם, הייתי רודף אחריו (התובע) ומתחנן אליו, הוא יש לו ראש קשה מאוד ... מי מפחד ממני ומהמשפחה שלי. אני רואה אותם בכביש (עדי התביעה מהכפר) ולא אומר להם שלום. הוא (התובע) עשה לי בעיות עם האנשים האלה. אם הוא מביא אנשים מהכפר להעיד אחד נגד השני זה לא טוב..." 2. בחקירתו הנגדית טען הנתבע שאחד מאחיו הלך לקנות איתו את הגיפ אך הוא לבד ניהל את המשא ומתן. על כך הוא ציין "כולנו כמו גוף אחד". 3. המפתחות של הרכב המצאות לטענתו אצל אמו, הנתבעת, אינם בתוך ביתה, אלא בחוץ, ליד קופסת החשמל וכל בן משפחה יכול לקחת. 4. בסוף חקירתו הנגדית נשאל הנתבע אם יש לו קבלות ואישורים על תיקוני הרכב והוא השיב: "למה שאני אביא קבלות ואישורים? מה אתה רוצה את הגיפ? זה של אמא שלי מי ייקח אותו? הגיפ והאדמה והכול הוא שלנו. אתם רוצים לעשות מלחמה, אצלנו אומרים שזה, שלנו, של המשפחה..." 5. על אף הבעלות "המשפחתית" הנטענת לא נטען כי הנתבעת וילדיה (כולל הנתבע) מנהלים בפועל קופה משפחתית אחת "קיבוצית". העזרה המשפחתית הנטענת אינה מבטלת את העובדה שהנתבעת וילדיה גרים כל אחד בביתם ומנהלים משק בית עצמאי. 6. "המשפחה" גם לא טענה לבעלות קולקטיבית על הרכב נשוא תיק זה, מתחילת הדרך. אדרבא, גרסת הנתבעים הינה כי אין בעלות משותפת כלל, לא של הנתבעים בינם לבין עצמם ולא של המשפחה, אלא בעלות מלאה ובלעדית של הנתבעת בלבד, כפי שמופיע ברישיון של הרכב. טענה זו, אם כן נולדה במהלך הדיון והינה שונה בתכלית מקו ההגנה שהנתבעים נקטו בה, לאורך ניהול תיק זה. 7. הדברים הנ"ל של הנתבע, מבטאים את גישתו האמיתית. בעת צרה, המשפחה מתלכדת והופכת לרשת בטחון. אין פסול בהתלכדות משפחתית תומכת, שהינה רצויה ולעיתים גם חובת המציאות. 8. מאידך, אין להשלים עם מצבים שבהם הליכוד הנטען, משמש ככלי להקמת מסך עשן והמושג "משפחה" מוצג "כקולקטיב", שלא ניתן לחדור אותו על מנת לפעול בהליכי גביה, לגביית חובות של החייב (הבן הבכור,במקרה דנן), שבתוכו. מתן סיוע ותמיכה (כולל כלכלית) לנתבע בעת צרה, אינו פסול, אולם הנכונות של מי מבני המשפחה לשמש כמסך עשן עבורו, על מנת להסתיר את משאביו הוא, מאחורי אותו המסך, על חשבון כיסם של נושיו, באמצעות רישום נכסיו על שמם, אינה זכות העומדת לו או למי מהם. 9. הנתבע טען, "אני לא רשמתי את הגיפ על שמי, לא בהתחלה ולא בסוף". יש לראות בדברים אלה כמעין הודאה, שלא במודע, בעובדה שהוא אשר החליט לרכוש את הרכב ועל שם מי הרכב יירשם. טענתו הנוספת, בסיכומיו, כי במועד הרכישה הוא לא היה חייב חובות לאחרים, הופרכה, מתחילתה ועד סופה (כמפורט לעיל). 10. גם טענת ב"כ הנתבעת, כי הינה "אדישה" לחלוטין למחלוקת הכספית בין התובעים לנתבע, אינה מקובלת עלי. העובדות מעידות על מרחק רב בין טענה זו, לאמת כהווייתה. הנתבעת מפגינה אדישות לנושים של בנה (כולל כלפי התובעים), אך אין היא אדישה כלל וכלל לצורכי הנתבע בנה הבכור. מבחינתה, האינטרסים שלו, הינם גם אינטרסים שלה והם עדיפים בעיניה, על האינטרסים של נושיו, חד וחלק. 11. הנתבע, על פי עדות הנתבעת משמש לה אף כמשענת וכעזר. לדבריה, הוא תומך בה ומסייע בידיה, יותר מכל ילדיה. הוא האדם שעל עזרתו היא ממשיכה להישען. לאהבתה האימהית, מצטרפת הנזקקות לעזרתו. 12. יש בכל האמור כדי לבסס את טענת התובעים שמשניטל רכב המרצדס מהנתבע ובשעה שהמשיכו להתנהל כנגדו הליכי גביה בגין חובותיו, הרכב נשוא הדיון נרכש על ידו, לשימושו הוא ונרשם על שם אמו הנתבעת, על מנת למנוע מנושיו לשים יד עליו. מסקנה זו מתיישבת אלף מונים יותר עם מבחן השכל הישר וההיגיון הבריא, מאשר גרסת הנתבעים, שבאותו המועד ובאותם הנסיבות המתוארות לעיל, הנתבעת גמלה בליבה לרכוש לעצמה, רכב שטח מפואר ובחרה ליעד את משאביה הדלים (שלא הוכח מלכתחילה כי היו קיימים כלל), לצורכי הסעותיה המזדמנות, באמצעות בני משפחתה, ברכב האמור. 13. הנכונות של הנתבעת בבית משפט (אך לא באוזני בן דודה), לטעון שהיא מימנה את רכישת הרכב מכספה, הינה, אולי, מובנת, מבחינה טבע האנוש של התגוננות אימהית ונזקקות לתמיכה מטעם הנתבע, אולם, בהעדר תמיכה ראייתית נוספת וחיצונית לגרסה זו ובהתחשב בסתירות ובחוסר הראיתי שהתגלה, אין בגרסה זו בעלמא, כדי לאזן בחזרה את הכף שנוטה לחובת הנתבעים ואין בה כדי להרים את הנטל שהועבר איליהם. ה. סיכום: 1. הנני על כן מקבלת את התביעה למתן פסק דין הצהרתי, כי הרכב נשוא הדיון הינו רכושו של הנתבע ואין לנתבעת זכות קניינית אמיתית בו. 2. הנתבעים ישאו (ביחד ולחוד) בהוצאות התובעים בגין אגרות בית משפט והוצאות עדי התביעה כפי שנפסקו, בצרוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הוצאתם ועד לתשלום המלא בפועל וכן בהוצאות התובעים בגין שכ"ט ,בסך 7,000 ₪, בתוספת מע"מ בצרוף ריבית והפרשי הצמדה מהיום , ועד לתשלום המלא בפועל. הצהרת בעלותבעלותבעלות רכברכבהוצאה לפועלפסק דין הצהרתי