קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי הוכחת פעולות שיווק מתווך לצורך קבלת דמי תיווך: בפניי תביעה ותביעה שכנגד. התביעה העיקרית עניינה בטענה של התובעים/הנתבעים שכנגד (להלן: "התובעים"), לזכאותם לתשלום דמי תיווך שהיו מגיעים להם מן הנתבעת, אשר הקנתה להם "בלעדיות" לטענתם בתיווך במכירה של ביתה בשבי ציון. הנתבעת, אשר אכן התקשרה עם התובעים (כחברת "רימקס") למכירת ביתה במושב שבי ציון, והתחייבה, על פי הסכם ההתקשרות, לתשלום 2% + מע"מ. הדרישה של התובעים עם זאת, היא שמאחר והנתבעת למעשה סיכלה קיומה של עסקה שהייתה יכולה להתגבש ב- 7,000,000 ₪ לקניית הבית, הרי מגיעים לתובעים דמי תיווך שהנתבעת צריכה לשאת בהם גם עבור הקונים הפוטנציאליים (2% נוספים על דמי התיווך שישולמו מצד הקונה) ולכן מגיע הסכום הנתבע ל- 320,000 ₪ לערך, ובנוסף נתבעים 80,000 ₪ בגין פגיעה במוניטין והוצאות שונות, לרבות החשש מתביעות עתידיות של המכללה האקדמית בקרית-אונו, אשר איתה הייתה אמורה להיחתם העסקה של מכירת הבית בשבי ציון בסכום של 7,000,000 ₪. יש לציין, כי בסעיף 16 לכתב התביעה מדגישים התובעים את עיקרון "הבלעדיות" בזכות ביצוע עסקת התיווך בנכס האמור ואולם לכל אורך התביעה הדבר מודגש בהקשר העסקה שנכשלה לגבי 7,000,000 ₪ ולא לגבי העסקה שבסופו של דבר נמכר במהלכה הנכס (בסכום של 5.6 מליון ₪). יתרה מזו, עיון בכתב התביעה מלמד, כי בסעיף 19 ציינו התובעים במפורש, כי הם שומרים לעצמם את הזכות לתקן את כתב התביעה, וזאת במידה ויתגלה, כי הנכס נמכר במחיר אחר (גבוה יותר) ו/או אם ייתבעו כאמור לעיל בפיצויים על ידי צד ג'. בפועל לא תוקן כתב התביעה, ואין לו לבית המשפט אלא מה שלפניו, דהיינו: הפנייה בראש ובראשונה לעסקה שלא צלחה, של קניית הבית בשבי ציון בסכום של 7,000,000 ₪. תביעתה של הנתבעת/התובעת שכנגד (להלן: "הנתבעת") היא, לעומת זאת, לנזקים שגרמו לה התובעים, בכך שהטילו עיקול במעמד צד אחד על כל נכס המקרקעין, דבר שהביא לעיכובים במכירתו של הנכס, הן במועד חתימת ההסכם והן במועד העברת התקבולים בגינו. בסופו של דבר נמכר הבית לאחד, פיני סלאמה, בסכום של 5.6 מליון ₪ בלבד. עוד טוענת הנתבעת, וזה למעשה החלק העיקרי והממשי בתביעה שכנגד שהגישה, שהתובעים בחרו להטיל עיקול על כל נכס המקרקעין על מנת לסכל או לפגוע במכירה, לטענתה, שעה שהיו יכולים להסתפק בעיקול על כספים שהיו מגיעים לנתבעת ובשים לב גם לסכום שנדרש מלכתחילה בעיקול שעמד בתחילה על 400,000 ₪ ובהמשך צומצם על ידי מותב זה לסך של 100,000 ₪ בלבד. הסכום שבגינו הוטל עיקול חסר פרופורציה לאור העובדה שהנכס נמכר בסכום של 5.6 מליון ₪ בלבד. יש לציין, כי התביעה שכנגד היא על 90,000 ₪, והיא מורכבת, על פי הסברי ב"כ הנתבעת בסיכומיו, משלושה מרכיבים: א. המרכיב הראשון מבוסס על חוות דעתו של רואה החשבון איתן ברקוביץ' (נספח ז' לתצהירי הנתבעת), אשר לא נחקר על חוות דעתו והיא לא נסתרה. מדובר בשני סכומים כדלקמן: הסכום הראשון הינו הפסד בגין עיכוב במועד חתימת ההסכם. לא אתייחס בפירוט לסעיף זה, וזאת משום שכבר בישיבת הסיכומים הבהרתי היטב לב"כ הנתבעת, כי אין מקום אמיתי לתביעה בגין ראש נזק זה, הואיל ואין קשר סיבתי אמיתי בין אותו עיכוב לבין התנהלות התובעים, וב"כ הנתבעת, בהגינותו, חזר בו למעשה מראש נזק זה. משחזר ב"כ הנתבעת מראש נזק זה אין צורך להזדקק לו. הסכום השני הינו סך של 15,391.77 ₪, אמדן ריביות, בגין עיכוב במועד העברת התקבולים, שהינו תוצאה של מחדלי התובעים בהטלת עיקול על נכס המקרקעין (ששוויו כאמור 5.6. מיליון ₪), וההתנהלות לאחר מכן, עד להחלטה על הפקדה כספית בידיו הנאמנות של עו"ד רז, שהופחתה לבסוף על ידי בית משפט זה מ-400,000 ₪ לסך של 100,000 ₪ בלבד. ב. המרכיב השני לתביעה הינו סך של 5,000 ₪ + מע"מ, קיזוז שנעשה ממחיר עסקת מכירת הנכס, בגין הליך משפטי שהוגש על ידי הקונה (מר פיני סלאמה הנ"ל) בהליך ביטול העיקול המקרקעין. ג. המרכיב השלישי לתביעה, הינו מרכיב של הוצאות משפטיות, בגין ייצוגה של הנתבעת בשלל ההליכים הקשורים לתיק זה. אציין, כי אף שאני מאמין לטענות הנתבעת באשר לסכומים שהועברו ויועברו על ידיה לבא כוחה, מרכיב זה ממילא הינו בשיקול דעתו של בית המשפט, והינו פועל יוצא של שמיעת התיק, של הגעה לתוצאה הסופית, ושל ניתוח שלל הראיות במשפט. משום כך, דומני שנכון הייתה עושה הנתבעת לו הייתה מצמצמת מראש את התביעה שכנגד לסך שני המרכיבים דלעיל (ואף למטה מזה, כפי שהוסבר בסעיף א). בישיבה מיום 14.9.09 שמעתי את כל עדי התובעת והנתבעת וקבעתי את התיק לסכומים בע"פ ליום 16.9.09. ביום 16.9.2009 נשמעו סיכומי הצדדים בפניי. יש לציין כי עקב ביטולו של תיק אחר, אפשרתי לצדדים לסכם באופן נרחב ביותר, תוך הפנייה למסמכים ולאסמכתאות שהוגשו פעם נוספת, ובצורה מסודרת וכרונולוגית, על ידי הנתבעת, אשר אף העביר עותק סרוק של מסמכים אלה לתיק בית המשפט האלקטרוני, מיד לאחר הדיון. בישיבה מיום 14.9.09 העידו ונחקרו ממושכות, ראשית, בעלי הדין עצמם, שהינם המתווך התובע מר ארז גוטרמן וכן הנתבעת גב' אורלי שרון. בנוסף העידו ונחקרו המתווך כהן אוריה וכן עו"ד אלחדד, אשר ייצג את הקונים הפוטנציאלים משפח' הרטמן ו/או המכללה האקדמית בקרית אונו מטעם התובעים. מטעם הנתבעת העיד רו"ח מר ציבולסקי וכן המתווך העובד אצל התובעים בחב' רימקס - מר גולדנברג רן, אשר למעשה אין מחלוקת, כי הוא זה שהביא את עו"ד אלחדד ו/או הרטמן בשם המכללה לצורך ביצוע העסקה, ולמעשה הגם שיש הסדרים פנימיים בינו לבין רימקס הוא זה שהלכה למעשה צריך ליהנות מדמי התיווך המגיעים מן הקונה בעסקה אילו הייתה מתממשת בין הצדדים. לאחר שבחנתי את הראיות ואת סיכומי הצדדים אני נותן בזה את פסיקתי. דין התביעה העיקרית להידחות. דין התביעה שכנגד להתקבל בחלקה, כפי שאפרט בהמשך הדברים. להלן הסבר ביהמ"ש ונימוקיו בהגעה להחלטה האמורה. אחלק את טענות הצדדים למספר סעיפים ואדון בכל סעיף בנפרד. בשלב הראשון אתייחס לטענת הזכאות לדמי תיווך מתוך העסקה שלא צלחה של ה-7,000,000 ₪. לאחר מכן אתייחס לסעיף "הבלעדיות" בחוזה בין הנתבעת לתובעים, ולשאלה האם זכאים התובעים, במסגרת אותה "הבלעדיות", ותוך ניתוח הוראות חוק המתווכים במקרקעין התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המתווכים") ותקנות המתווכים במקרקעין (פעולות שיווק) התשס"ה-2004 (להלן: "תקנות המתווכים"), לשכ"ט מן העסקה שבסופה נמכר הנכס. לבסוף אבדוק את הטענות, כי פתיחת ההליך במהלכו הוטל צו עיקול על הנכס עפ"י בקשה במעמד צד אחד של התובעים ובהתאם לתוצאה בתביעה העיקרית, האם זכאית הנתבעת שכנגד לפיצוי בגין איחורים או עיכובים כתוצאה מהתנהלותם של התובעים, בקבלת כספים בעסקה. להלן אנתח את הטענות אחת לאחת: זכאות התובעים לקבלת דמי תיווך מהעסקה שלא צלחה של ה- 7,000,000 ₪: 1. התובעים טענו, כי הנתבעת דחתה בלי הסבר ומתוך קלות דעת ("טיפשות" כהגדרת מי מהעדים שהביאו התובעים והתובע 2 בעצמו), עסקה שהייתה יכולה להיגמר במכירת הנכס של הנתבעת בשבי ציון בסכום של 7,000,000 ₪. נבחן את המסמך העיקרי והמשמעותי עליו שמהוכחים התובעים את יהבם בהקשר הוכחת טענה זו. מסמך זה הינו מסמך ההצעה חתום ע"י נציג משפחת הרטמן ו/או המכללה בקרית אונו שנשלח ע"י עו"ד אלחדד מיום 1.6.08 ואשר נשלח בפקס לב"כ הנתבעת ביום 2.6.08 (עמ' 41 לנספח סיכומי הנתבעת). במכתבו, מציע עו"ד אלחדד, קניית הנכס של משפחת שרון בסכום של 7,000,000 ₪, אלא שהצעתו של עו"ד אלחדד מבוססת על תשלומים באופן, שחלק ישולם במזומן כדמי רכישה וחלק ישולם באמצעות דמי שכירות. דמי השכירות יעמדו על 40,000 ₪ לחודש ותקופת השכירות תעמוד על תקופה שבין שנתיים לחמש שנים. רוצה לומר, אם מדובר בשנתיים מדובר בסכום שישולם בתשלומים של קרוב למיליון שקל ואם 5 שנים המדובר בסכום של 2.400,000 ₪ שישולם בתשלומים ע"ח הרכישה. בעדותה בביהמ"ש הבהירה הנתבעת, כי חששה מקיום עסקה שכזו, עסקה שהייתה נראית לה מסוכנת כהגדרתה ואשר גם עורכי דינה (הנתבעת הייתה מיוצגת כל אותו שלב) יעצו לה שלא לקבל אותה, מחשש שהיא מכילה בחובה גם פרמטרים פליליים וכן פרמטרים שעלולים להקשות על ביצוע העסקה אצל שלטונות המס, שכן יש כאן בעליל הקטנת התמורה הכספית בגין העסקה. יש לציין, כי ביום 20.5.08 נשלח מכתב מעו"ד רז (באמצעות עו"ד גורן שהיה אז מתמחה, אולם לאורך כל הדרך היה הוא הרוח החיה מאחורי ייצוג הנתבעת והמגעים בשמה) ובו מתוארת שיחת טלפון בין עו"ד גורן לעו"ד אלחדד. לא כאן המקום להאריך בשלל הטענות שהועלו, אולם ניכר בעליל מן המכתב, כי מר גורן חושד במניעיו וברקע להתקשרותו של עו"ד אלחדד, כמי שמבקש לרכוש את הנכס בעבור הקונים הפוטנציאלים. עוד יש לציין, כי בעדותו של עו"ד אלחדד עצמו, נזכרה אותה שיחה ובעדות זו הגדיר עו"ד אלחדד את תגובתו של עו"ד גורן כתגובה שנראתה לו גסה ובלתי הולמת. מכל מקום, כך או כך, בפנינו ראייה של ממש, כי גם אם מדובר היה בהצעה שהייתה יכולה להיות רצינית ואולי לקרום עור וגידים לקראת עסקה, הדינאמיקה שבין הצדדים הייתה כזו, שלא נוצרה אותה כימיה הנדרשת לצורך ביצוע עסקה ועוד בהיקף כזה של מספר מיליוני שקלים. אוסיף ואומר, כי גם אם טעה עו"ד גורן לחלוטין, ועודו טועה, באשר למניע של אותה פנייה של עו"ד אלחדד, וגם אם לא היה כל מקום לחשדותיו בעו"ד אלחדד ו/או בשולחיו, אין ספק, כפי שהעידה הנתבעת, כי פעולתו של עו"ד גורן נעשתה בתום לב ובאישורה המלא של הנתבעת שהביעה את אמונה המוחלט בו כעורך דינה, וממילא הייתה בסמכות. זכותו של צד לדחות עסקה ועלי לציין שאין מדובר בדחייה של מה בכך, שכן ישנו הפרש משמעותי בין ההצעה ובין המחיר שבפועל נמכר בו הנכס. יש לציין, כי בפועל נמכר הנכס בסכום הנמוך ב- 1.4 מליון ₪ מתוך הסכום המוצע. דהיינו, המכירה בפועל הייתה של 5.6 מליון ₪ ואני לא מעלה על דעתי וגם לא השתכנעתי לאחר ששמעתי את הנתבעת, כי הנתבעת שנראית לי אישה רציונאלית ולחלוטין לא נהגה מתוך "טיפשות" כפי שניסו לטעון חלק מעדי התובעים, הייתה מוותרת על סכום עצום של 1.4 מליון ₪ על מנת להכשיר עסקה עם אדם אחר. יש לציין כי הנתבעת לכל אורך הדרך מיוצגת ע"י משרד עו"ד רז, מקבלת עצות משפטיות ואחרות ואיזה אינטרס יש לנתבעת או לעו"ד רז לדחות עסקה שנראית עסקה משתלמת למכירת נכס שכזה. בוודאי שלא הניסיון לעקוף את המתווך ו"לחסוך" דמי תיווך שעלותם אינה גבוהה כמו הסכום המוצע לקניית הנכס. בין כך ובין כך, השאלה אליה נדרש בית המשפט אינה לא חכמתה של הנתבעת וגם לא נימוסי באי כוחה במגעיהם עם רוכשים פוטנציאליים, השאלה היא האם לנתבעת עמדה הזכות לסרב להצעת הרטמן/אלחדד, ותשובה לשאלה זו הינה לחלוטין חיובית. זאת ועוד, מר סלאמה רוכש הנכס הופיע בתיק זה פעם אחת בביהמ"ש, באותם הליכים של בקשה לביטול העיקול על נכס המקרקעין שהטילו התובעים ואשר היה בו כדי להביא לסיכול או לדחיית העסקה. הנ"ל כלל לא העיד כעד מטעם אחד הצדדים בישיבת ההוכחות ולא למדתי, כי יש טענות כלפיו, כי העסקה בינו לבין הנתבעת לא הייתה כשירה או לא התנהלה בדרך שהציגה אותה הנתבעת, דהיינו בהתחלה רצון להגיע לשותפות על רקע של עיסוק משותף של הנתבעת ומר סלאמה בתיירות נופש (צימרים) ולבסוף החלטה על מכירת הנכס למר סלאמה. אין להקל ראש באי העדתו של מר סלאמה. משלא הגיע מר סלאמה לעדות למעשה לא נסתרו טענות הנתבעת, כי עסקת הרכישה ע"י מר סלאמה כלל לא בוצעה ע"י ובאמצעות התובעים או מי מהם וכי למעשה ההכרעה לרכוש את הנכס הייתה פרי מו"מ שהחל בהתחלה על רקע של רצון להגיע לשותפות ובהמשך הבשיל לכלל החלטה על קניית הנכס. בעניין זה תמך בעדותה של הנתבעת גם רו"ח ציבולסקי, אשר הינו ידידו של מר סלאמה עפ"י עדותו ועוזר לו בעניינים כאלו או אחרים מפעם לפעם. מבלי להקדים את המאוחר, אציין כבר כעת, כי אין מקום להחיל על התובעים את החזקה כי העסקה נחתמה בגין מאמציהם לפרסום הנכס, וזאת אף שקיים הסכם ל"בלעדיות" ולהלן במסגרת הניתוח המשפטי והחוקי יובהרו הדברים. נתגלעה מחלוקת קשה בין הצדדים שעניינה, האם הודיעה הנתבעת לתובעים בסופו של יום כי היא מתכוננת למכור את הנכס ובאיזה שלב או תאריך היא הודיעה על כך. מחלוקת זו לא שינתה את העובדה, כי הנתבעת הוכיחה בביהמ"ש שלמעשה היו לה חששות מפני העסקה של ה- 7,000,000 ₪ וכי עפ"י יעוץ משפטי שקיבלה ממשרד עו"ד רז/עו"ד גורן, שאף טרח והוציא מכתבים בעניין זה לתובעים או לעורך דינם, כי העסקה המוצעת מסוכנת לה וכי היא אינה רוצה בה. בעדותו של עו"ד אלחדד טען הנ"ל כאמור, כי למעשה לא הצליח להגיע לעמק השווה עם עורך דינה של הנתבעת וכי למעשה לא נוהל עימו מו"מ אמיתי, שמכוחו ייתכן והייתה מגיעה שולחתו לקניית הנכס. עוד טען, כי אין המדובר בהצעה בעלמא, אלא מדובר בקונים פוטנציאלים רציניים ובעלי ממון וכי העסקה הייתה יכולה לקרום עור וגידים. עדות זו לא שכנעה אותי בכלל, כי יש לראות בנתבעת כמי שצריכה לשלם דמי תיווך של 2% + מע"מ מכל צד על עסקה זו שלא צלחה והנתבעת העמידה מספיק ראיות, כדי להבהיר כי היא חששה מביצוע העסקה כאמור ולא רצתה בה וכי לא נתנה אמון בהצעתם של המציעים בעסקה ודי בכך כדי לדחות את הדרישה הזו של התובעים. בשולי הדברים אני מתקשה להבין את עמדת התובעים בניסוח דרישתם הכספית. כזכור התובעים לא מסתפקים בדרישה של 2% + מע"מ, כמי שמגיע להם שכ"ט מתוך 7,000,000 ש"ח בעסקה שלא צלחה מאת הנתבעת (המוכרת), אלא תובעים אף את חלקו של המתווך שהעיד בביהמ"ש מר גולדנברג, שהביא את הקונים הפוטנציאלים, שלמעשה הוא זה שמגיעים לו הסכומים האמורים. הכיצד ייתכן שהתובעים יתבעו סכומים המגיעים למר גולדנברג? ההסבר פשוט - מר גולדנברג עובד ברימקס עם התובעים ולמעשה מערכת היחסים היא כזו שההתחייבות מרימקס ומערכת הקיזוזים והחיובים היא פנימית. עד כאן הסבר התובעים. בכל הכבוד להסבר זה הוא לא שכנע אותי כלל, ואני תוהה, כיצד עותרת התובעת לתשלום של כמעט 160,000 ₪, שלמעשה הם סכומים שמגיעים למתווך אחר ולא לה הלכה למעשה. משהכרעתי כפי שהכרעתי אין לי צורך להמשיך ולהזדקק לעניין. לא הובאו ראיות, כי עסקת 7 מליון ה-₪ (עסקת אלחדד/הרטמן) הייתה עסקה פיקטיבית, אך גם לא התרשמתי שהנתבעת סיכלה את העסקה מתוך מניעים זרים לרבות התחמקות מדמי תיווך שלכל היותר יעמדו על 2% + מע"מ מהעסקה. בנוסף לא הגיעו להעיד בני הזוג הרטמן, אך אף מעדותו של עו"ד אלחדד שמטבע הדברים קרוב יותר לעמדת התובעים ואף העיד על התכתשות בינו לבין ב"כ הנתבעת, לא התרשמתי שנעשה פה כל מעשה לא לגיטימי ולא חוקי ע"י הנתבעת. אחזור ואומר: זכותה של הנתבעת לדחות עסקאות, אף אם מתוך "טיפשות" ואף אותה "טיפשות" הוכחשה ולא הוכחה כלל במשפט. חלק מרכזי נוסף בהקשר זה של התביעה מתייחס לכ- 80,000 ₪ נוספים בגין פגיעה במוניטין, הוצאות וחשש מתביעה עתידית. למעט טענתו הסתמית של התובע 2 בעדותו בביהמ"ש, כי הייתה פגיעה במוניטין, וכי אחרי כשלון עסקה זו הוא לא מבצע יותר עסקאות בשבי ציון, דבר שהיה גם צריך להוכיח אותו בראיות תוך השוואת המצב לפני והשוואת המצב אחרי ותוך הבאת עדים, לא הביאו התובעים בפועל כל תשתית ראייתית לפגיעה במוניטין וגם לא הוכחה כל וודאות ראייתית לתביעה עתידית כזו או אחרת. כזכור, מר אלחדד העיד בביהמ"ש ולא שמעתי ממנו, כי יש לו טענה וחצי טענה כלפי התובעים, דבר שיכול ללמד על קיומה של תביעה עתידית. אציין, כי חלף זמן לא קצר מעת קניית הנכס ולא שמעתי על כוונות כאלו או אחרות לתבוע את התובעים, דבר שאני לא נותן אמון כלל שיקרה. כאן המקום לומר אחת ולתמיד, כי הוספת סעיפים כלליים וסתמיים הנוספים חדשות לבקרים לתביעות, כגון אובדן מוניטין או נזק עתידי בלתי מסוים, אין בה כדי לשפר את מצבו של התובע או התרשמותו של ביהמ"ש ממנו וביהמ"ש מצפה, כי כל סעיף המופיע בכתב התביעה יוכח כדבעי. יש לדחות טענות אלה מחוסר ראיות מכל וכל. נושא ה"בלעדיות" ושאלת הזכאות לשכ"ט מתווך אם בכלל: 2. "נושא הבלעדיות" והשאלה, האם מגיעים לתובעים שכ"ט מתוך העסקה הנוכחית בסכום של 5.6 מליון ₪ במכירת הנכס ע"י מר סלאמה. כפי שהבהרתי כתב התביעה בסעיף 16 המתייחס "לבלעדיות", לא נותן למעשה הדגש על הטענה של התובעים, כי מגיע להם שכ"ט מתוך הסכום האמור. התובעים חוזרים ואומרים לכל אורך התביעה, כי מגיע להם שכ"ט מתוך 7,000,000 ₪ הן בעבור עמלת התיווך של המוכרת (הנתבעת) והן מצד הקונים. ואולם, בפועל אינם מדגישים ולו כטענה חלופית את נושא העסקה הנוכחית עם מר סלאמה. למרות שהיה מקום לתקן את כתב התביעה ולתבוע במפורש כסעד חליפי את דמי התיווך המגיעים מתוך העסקה עם מר סלאמה, כפי שציין ב"כ התובעים עצמו בכתב התביעה בסעיף 19, ולמרות שיש לראות את הטענה כטענה בדוחק, אני נכון לדון לגופו של עניין בטענה, כי לאור סעיף "הבלעדיות" זכאים התובעים בכל מקרה, גם עם העסקה הנוכחית, לדמי תיווך בשווי 2% + מע"מ ומדובר בסכום של 112,000 ₪ דמי תיווך לערך מתוך סכום המכירה. בסיכומיו הפנה ב"כ התובעים את ביהמ"ש ל"חוק המתווכים" ול"תקנות המתווכים" אשר הותקנו לאחר תיקון מס' 4 לחוק. מכיוון שמדובר, ככל הידוע לי, בפעם הראשונה בה עולה בערכאות שאלת צמצום תקופת הבלעדיות לאור תיקון מס' 4 לחוק והתקנות, ארחיב מעט בניתוח חלק זה של פסק הדין, אשר למעשה הוא העומד בבסיס ההכרעה, ואקדים מספר מילים על משמעותו של תיקון החוק. בהצעת חוק המתווכים במקרקעין (תיקון מס' 4) (הגבלת תקופת בלעדיות), התשס"ד -2004 (פורסמה בחוברת ה"ח 39, ביום כ"ג באדר התשס"ד, 16.3.2004) פורט, היטב הרקע לחקיקתו של תיקון מס' 4 לחוק, המסדיר את עניין הבלעדיות, וכך נאמר בסעיף 1 לדברי ההסבר להצעת החוק: "חוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו-1996 (להלן - החוק), קובע בסעיף 9, כי מתווך במקרקעין רשאי להסכים עם לקוח בדבר מתן עסקה מסוימת לטיפולו הבלעדי (להלן - בלעדיות), ובלבד שמתן הבלעדיות ותקופתה יאושרו בחתימת הלקוח. מוצע להגביל את אורך תקופת הבלעדיות לגבי עסקאות בנכסי מקרקעין, שאינם למטרת עסק לששה חדשים, שבמהלכן יהיה על המתווך לבצע פעולות לשיווק המקרקעין. כן מוצע לקבוע בתקנות, באישור ועדת הכלכלה של הכנסת, את הפעולות לשיווק, שהמתווך יהיה חייב בביצוען, ושאי ביצוען עד לתום שליש מתקופת הבלעדיות תגרום לביטול הבלעדיות...". ובסעיף מס' 2 לדברי ההסבר נאמר: "...בתי-המשפט שדנו בנושא קבעו כי "חוק המתווכים הינו חוק צרכני מובהק שנולד להשליט סדר בשוק הפרוץ, כשההגבלות שבו מיועדות להגן על צרכני השירות מפני נותניו" (מחוזי ע"א 2819/00 , דינים מחוזי כרך ל"ג (4), 210) וכי הוא שייך, בין היתר, למערכת של חוקי הגנת הצרכן ונוצר בכדי להגביל את כוחם העדיף של המתווכים על פני מוכרי הדירות." (מחוזי בר"ע 2905/00 , ת"א דינים מחוזי כרך ל"ג (3), 614). מוצע לקבוע בחוק זה, כנדבך נוסף לקביעה ברורה יותר של היחסים שבין מזמין השירות למתווך, שמתווך במקרקעין שביצע בתקופת הבלעדיות את הפעולות לשיווק המקרקעין כפי שנקבעו בתקנות כמוצע לעיל - חזקה עליו שהיה הגורם היעיל אשר הביא להתקשרות הצדדים בהסכם מחייב". במילים אחרות: תיקון מס' 4 לחוק מסדיר את עניין הבלעדיות, שטרם חקיקתו ניטשה בעניינו מחלוקת בין בתי משפט שונים, בשאלת החובה להוכיח, כי המתווך היה "הגורם היעיל" לשם הזכייה בבלעדיות. ברי, כי בפני המחוקק עמדו האינטרסים המנוגדים של הצדדים, כאשר מחד, מבקש המתווך לזכות מפרי עמלו ולמנוע התחמקות מתשלום שכרו, ומאידך יש להבטיח את הלקוח מפני כבילות להסכם בלעדיות דרקוני. המחוקק אִפשר, בסופו של דבר, את קיומה של חזקה לטובת המתווך, חזקה אשר תאפשר למתווך ליהנות מדמי העסקה, אך זאת בכפוף לעמידתו בשלל תנאים, על פי התקנות. התנאים הקבועים בחוק ובתקנות, אם כן, אינם פרטים טכניים ושוליים, אלא אמצעי שאין בלתו להשגת אותו יתרון של חזקה, שיביא עימו פסיקת דמי תיווך בגין "בלעדיות". ומן הכלל אל הפרט: סעיף 9(ב) לחוק המתווכים קובע כדלקמן: "מתווך במקרקעין רשאי להסכים עם לקוח בדבר מתן עסקה מסויימת לטיפולו הבלעדי (להלן - בלעדיות), ובלבד שמתן הבלעדיות ותקופתה - (1) יאושרו בחתימת הלקוח על גבי מסמך נפרד; (2) שבמהלך תקופת הבלעדיות יבצע המתווך פעולות שמטרתן תיווך במקרקעין (בחוק זה - פעולות שיווק)". טענת התובעים הינה, כי חוק המתווכים המתייחס במישרין לסעיפי ה"בלעדיות", מכיר באפשרות למתן "בלעדיות", כאשר התקנות שתוקנו לאור סעיף 9ד לחוק מרחיבות את התנאים או הפעולות שעל המתווך לבצע, לשם הצדקתה של אותה ה"בלעדיות". סעיף 1 לתקנות המתווכים, אשר לשם הנוחות ומפאת חשיבותו אעתיק אותו במלואו, קובע כדלקמן: "(א) ניתנה למתווך במקרקעין בלעדיות כאמור בסעיף 9(ב) לחוק, יבצע המתווך שתי פעולות שיווק לפחות מבין הפעולות המנויות בפסקאות (1) עד (6), אלא אם כן סוכם שתבוצע פעולת שיווק כאמור בפסקה (7), יחד עם פעולה מהפעולות המנויות בפסקאות (1) עד (6) או בלעדיה, הכל כפי שיוסכם עם הלקוח: (1) פרסום באמצעות שילוט באחת או יותר מן הדרכים שלהלן: (א) הצבת שלט על הנכס או בקרבתו; (ב) הצבת שלט על גבי לוח מודעות ציבורי; (ג) הצבת שלט במרכז קהילתי; (ד) כל שלט אחר כפי שיוסכם בין המתווך ללקוח. (2) פרסום בקרב קהל לקוחות מסוים, המופיע במאגר של המתווך, באמצעי אלקטרוני, באמצעות דיוור ישיר או באמצעי אחר כפי שיסוכם, או פרסום מודעה באתר אינטרנט או באמצעי ממוחשב אחר אשר יועדו לשיווק נכסי מקרקעין; (3) פרסום בעיתון יומי נפוץ אחד לפחות; (4) פרסום בעיתון מקומי או בעיתון המיועד לקהל יעד מסוים בהתאם לבחירתו של הלקוח; (5) הזמנת רוכשים פוטנציאליים או מתווכים נוספים לבקר בנכס במועד שיוסכם עליו; (6) הזמנתם של חמישה מתווכים אחרים לפחות, הפעילים ביישוב שבו מצוי הנכס העומד למכירה, לשתף פעולה לשם מכירת הנכס; (7) כל פעולת שיווק שאינה מנויה בפסקאות (1) עד (6), כפי שתוסכם בין הצדדים. (ב) המתווך יפרט בטופס, הנפרד מההזמנה לתיווך במקרקעין, את כל הפעולות הקבועות בתקנת משנה (א)(1) עד (6) וכן יציין כי המזמין רשאי להסכים עם המתווך על פעולות השיווק שיבצע המתווך; החליטו המתווך והלקוח על פעולת שיווק כאמור בתקנת משנה (א)(7), תצוין גם פעולה זו בנפרד וכן יצוין האם הוחלט כי המתווך יבצע פעולה זו יחד עם אחת הפעולות המנויות בפסקאות (1) עד (6) כאמור או בלעדיה". טענת התובעים היא, כי פעולות השיווק המנויות בסעיף 1 לתקנות הכוללות שתי פעולות שיווק מתוך שלל פעולות, בוצעו בפועל, ומשכך מקנות לה מכח החוק בלעדיות וזכאות מלאה לתשלום דמי התיווך. התובעים טוענים, ואין על כך מחלוקת, כי בוצע פרסום בעיתונים וכן הודעה במאגר אינטרנטי וכן הוזמנו רוכשים פוטנציאלים לנכס - דהיינו ישנה עמידה בלפחות שתי פעולות שיווק, כאמור. במסגרת זו אתייחס לטענות על ביצוע פעולות שיווק אלו כמוכחות. עם זאת, ברצוני לציין כי בפועל התובעים הביאו מחוץ להצעת אלחדד שני רוכשים פוטנציאלים לנכס שלפחות לגבי אחד מהם היה ברור לנתבעת עפ"י עדותה כי הוא אינו בא בחשבון (עושה רושם שהנתבעת הכירה אותו וידעה שאין לו יכולות כספיות, לרבות הדרך שבה התנהג בביתה - דפק על הקירות) ולגבי השני, כלל לא הוצגו ראיות מכוחן ילמד ביהמ"ש כי מדובר היה בקונה פוטנציאלי משמעותי. דא עקא, טענת הנתבעת העיקרית הינה כי למעשה לא די באותן פעולות שעל פי התקנות הואיל ובהסכם ההתקשרות והענקת סעיף ה"בלעדיות" עצמו, יש תוספות של "תוכנית פעולה שיווקית" (עמ' 3 לנספחי סיכומי הנתבעת). ב"כ הנתבעת בסיכומיו הפנה את ביהמ"ש לשלל פעולות שהיה על התובעים לבצע עפ"י אותו נספח וביניהן "הפצת גלויות", "הכנת מחקר ניתוח מחירים בשוק", "הכנת טופס ניתוח מגמות שוק הנדל"ן" "מתן טופס מכירת הבית בצורה מוצלחת", "הכנת מאפייני נכס והפצתם" "הכנת טופס אזור לקונים". הצד השווה שבכל אותן תוכניות פעולה הוא, שמדובר בפעולות שמעבר להצעת מכירה טכנית ושכאשר מדובר בנכס בשווי של מיליונים ובסדר גודל שכזה, הציפייה היא ממתווך שיכול גם לגזור "קופון" נאה מאוד מתוך ביצוע עסקה שכזו, כי יבצע את כל הפעולות ברמה מקצועית אשר תתאים ותהלום את הנכס המוצע. מבחינה משפטית נכללות כל אותן פעולות שיווק מוסכמות במסגרת סעיף קטו 1(א)(7) לתקנות ("כל פעולת שיווק שאינה מנויה בפסקאות (1) עד (6), כפי שתוסכם בין הצדדים") אשר עפ"י הרישא לסעיף 1(א) הנ"ל ("ניתנה למתווך במקרקעין בלעדיות...יבצע המתווך שתי פעולות שיווק לפחות... אלא אם כן סוכם שתבוצע פעולת שיווק כאמור בפסקה (7)") ביצוען הינו הכרחי לשם קבלת אותה ה"בלעדיות". האם בוצעו פעולות אלה בפועל? התשובה לכך פשוטה - לא הוכח כלל ועיקר על ידי התובעים, כי הפעולות הללו בוצעו. זאת ועוד, כאשר העיד ונחקר התובע מס' 2 בביהמ"ש הוא טען, כי השקיע 20,000 ₪ לערך בכל הקשור בביצוע אותן פעולות נדרשות עפ"י החוק. חזקה על מתווך המשקיע סכום שכזה שיעמיד בפני ביהמ"ש תשתית ראייתית כלשהי המלמדת על הסכומים שהוציא, ואולם בפועל לא הומצאה לי ולו קבלה אחת לגבי הסכומים שהשקיעו התובעים לטענתם בביצוע כל אותן פעולות שהתחייבו עליהן באותו מסמך והדבר אומר דרשני. כאן המקום להוסיף כמה הערות הקשורות לדיני החוזים: ראשית, בין אם ניצמד לנוסח החוזה ובין אם ניתן לו פרשנות רחבה יותר - מסקנתנו תהיה זהה. אם נפרש את החוזה בצורה פורמאלית ולשונית, הרי שהתובעים לא עמדו בנטל הראייה להוכיח את עמידתם בתנאי החוזה הנ"ל, שהרי לא הוכיחו את ביצוע כל התחייבויותיהם. אם נפרש את החוזה מבחינת אומד כוונת הצדדים ונגמיש את הפורמאליות בפרשנות החוזה, כפי שהערתי לעיל, הייתי מצפה, כי לנכס בסדר גודל כזה יינתן שרות "יוקרתי יותר" ויש להניח, כי זאת הייתה כוונת הצדדים, וכי זה הרקע לביטולו של החוזה למעשה ע"י הנתבעת בהמשך. ברוח זו דומני שיש להבין את כל אותן הפניות של הנתבעת אשר חוזרת ומדגישה כי אינה צריכה רוכש מאוכלוסיית צפון הארץ המוכרת לה וכי עיקר ציפיותיה הן לרוכש מחו"ל ולמצער לרוכש פוטנציאלי שאינו בהישג ידה. עוד יש לציין, כי מנסחי החוזה, הינם למעשה התובעים ועל כן יש לפרש את החוזה על נספחיו כנגד אותו הצד המנסח ולראות באותם תנאים בתוכנית הפעולה השיווקית, תנאים הכרחיים לשם עמידה בתנאי החוזה. אציין, כי עמדתי זו מתחזקת לאור העובדה שלמעשה לא נסתרה כי הקונה בפועל של הנכס, מר סלאמה, שלא הובא לעדות בביהמ"ש, הגיע לנכס שלא באמצעות התובעים או באמצעות פרסומיהם, כי אם לאחר מו"מ ארוך שבהתחלה החל על רקע של רצון להגיע לשותפות על רקע עיסוקם המשותף של הצדדים (צימרים) ובהמשך הבשיל לכדי מכירת הנכס. עדותו של מר סלאמה נשמעה במסגרת הדיון בבקשות הביניים בתאריך 23.7.08. עדותו הייתה קצרה אולם עניין זה שאין לי כל סיבה לפקפק בו, נאמר במפורש על ידי סלאמה. אילו ביקשו התובעים להדגיש את היותם "הגורם היעיל" לצורך ביצוע העסקה וכמי שלמעשה הביאו את מר סלאמה לידי קניית הנכס, היו יכולים לעשות זאת ע"י הזמנתו כעד וחקירתו בביהמ"ש ואולם בפועל הדבר לא נעשה כלל ויש לזקוף את הדבר לחובתם עפ"י "מאזן ההסתברות". לסיכום חלק זה אני סבור כי אין לראות בתובעים כמי שעמדו בתנאי ה"בלעדיות". מהי המשמעות של אי העמידה בתנאי הסכם הבלעדיות? סעיף 9(ב2) לחוק קובע: "(ב2) תקופת הבלעדיות תסתיים בתום שליש מתקופת הבלעדיות כאמור בסעיף קטן (ב1), לפי הענין, אם המתווך במקרקעין לא ביצע, עד לאותו מועד, את פעולות השיווק שנקבעו לפי סעיף קטן (ד)." הנה כי כן, הוראות החוק מקצרות את תקופת הבלעדיות לכדי שליש מן המועד המוסכם על ידי הצדדים. סעיף 3 להסכם ההתקשרות בין הצדדים מיום 24.12.2007 קבע את מועד סיום ההתקשרות הבלעדית ליום 23.6.2008, דהיינו, תקופת הבלעדיות הינה תקופה של שישה חודשים. ומשכך, פירושם של דברים הוא, כי הבלעדיות שניתנה לתובעים לאור קביעתי כי יש לקצר את תקופת ה"בלעדיות" לשליש, הייתה למשך חודשיים בלבד מיום חתימת ההסכם (24.12.07), דהיינו, עד ליום 24.2.08 בלבד. יתרה מזו, בחנתי את מערכת ההתכתבויות הענפה מאוד בין הצדדים, אשר הוצגה לי במלואה ובצורה מקיפה וכרונולוגית ע"י הנתבעת בנספחים אותם הגישה בסיכומיה, ויש לברך את ב"כ הנתבעת על היכולת להעביר את כל האינפורמציה בשלמותה לביהמ"ש, חרף הזמן הקצר יחסית שבין סיום שמיעת עדויות הצדדים והסיכומים בע"פ. חלופת המכתבים מלמדת, כי הנתבעת כלל לא נצמדה, לפחות בשלבים הראשונים של ההתכתבות, לשאלת חוקיות הבלעדיות עפ"י החוק והתקנות הרלוונטיים, וספק בעיני אם נתנה את דעתה לכל ה"פלפולים" המשפטיים הקשורים לכך. מכתבי עו"ד גורן חוזרים חזור והדגש, החל ממכתב מיום 3.4.08 (נספח 11), עבור למכתב מיום 17.4.08 (נספח 17) והמשך במכתב מיום 27.4.08 (עמ' 20-22 לנספחים) וכלה בטענותיו לכל אורך ההתכתבות וההתדיינות המשפטית שאחריה, כי הנתבעת מבקשת להשתחרר מעניין "הבלעדיות", הואיל והנתבעת איננה מרוצה מהצורה בה שווק הנכס (דבר המחזק רק את הסבריי בחלק הראשון לסעיף זה שרובו ככולו דן בנושא "הבלעדיות"). הנתבעת כלל אינה מסתירה את העובדה שבידיה לקוח פוטנציאלי, אף כי היא נמנעת מטעמיה הלגיטימיים מלחשוף את זהותו בפני התובעים (כיום אנו יודעים שמדובר היה באותו מר פיני סלאמה). אני מפנה למכתב הראשון בעניין שאפילו לשיטת התובעים היה לפני מימוש ההסכם או חתימת ההסכם עם מר סלאמה, מכתב מיום 3.4.08, שבו נאמר בסעיף 6, ואני מצטט: "למרשתנו אפשרויות שאינן ברות מימוש כל עוד ההסכם איתך עומד בתוקפו מסיבות הקשורות לצדדים שלישיים". ניסוח עמום משהו שנעשה לטענת ב"כ הנתבעת במתכוון מתוך כוונה שלא לחשוף את הקונה הפוטנציאלי, אך מבהיר, כי ישנו צד שלישי שאינו קשור במתווך. ואם תבוא ותאמר האם מבקשת הנתבעת "לאחוז את החבל משני קצותיו", דהיינו לנהוג בחוסר תום לב מובהק כטענת התובעים, שעה שהיא מצד אחד נהנית משרותיהם הטובים ומצד שני מנהלת מו"מ עם צד שלישי על מנת להגיע להסכם, מבהיר סעיף 7 לאותו מכתב, כי כל האופציות לאור גילוי העניין האמור, עומדות בפני המתווך. דהיינו: ביטול הסכם הבלעדיות, לחילופין המשכתו הלאה, אבל תוך שהמתווך מודע לקיומו של צד ג' עימו מנהלים מו"מ ולחילופי חילופין ביטול ההסכם תוך שיפוי ההוצאות שנגרמו למתווך עד כה, אם נגרמו לו. על כך משיב ב"כ התובעים עו"ד גבע במכתב תשובה, כי בכוונת מרשו להמשיך את פעילותו למכירת הנכס עפ"י ההסכם. רוצה לומר, אמנם הוא מפנה שוב להסכם ואולם הוא צריך היה להיות מודע לכך שלמעשה הנתבעת לא רואה את קיומו של צד שלישי עימו היא מנהלת כעת מו"מ כמי שסותר את סעיף הבלעדיות עליו היא חתומה. כך או כך ביום 17.4.08 הדברים כבר נאמרים בלשון יותר מפורשת וברורה וכך נאמר, ואני מצטט ממכתבו של עו"ד גורן לעו"ד גבע בסעיף 2 "... בנסיבות אלה ומבלי לגרוע מכל מסר קודם מרשתנו רואה עצמה פטורה מכל מחויבות לגבי בלעדיות למרשך". כאן כבר לא ניתן להטיל כל ספק, כי קיימת טענה של ממש לגבי אי ביצוע "פעולות שיווק משמעותית" ואם בכך לא סגי, הרי שבמכתב מיום 27.4.08 מודיעה חד משמעית הנתבעת על ביטול ההרשאה והחוזה. הניסיון לבוא ולטעון, כי היה בהתנהלות זו ניסיון לעקוף את סעיף "הבלעדיות" תוך ניהול מו"מ בחוסר תום לב עם מר סלאמה, עימו הבשיל כבר החוזה והצדדים היו כבר ערוכים לחתימה דינו להיכשל משני טעמים: האחד, כפי שהובהר לעיל, מבחינת המסגרת החוקית, מרגע שלא הייתה עמידה בהסכם הרי שדינה של "הבלעדיות" למצער להצטמצם לאותם חודשיים שעברו זה מכבר בחודש 2/08. השני, אף אם לא ניצמד לעניין הטכני והפורמאלי (אם כי המשמעותי והמחייב), לא ייתכן שכאשר הנתבעת מבהירה שוב ושוב, כי היא אינה מרוצה מן השירות וכי היא אינה יכולה להיות כבולה לנצח לאותה "בלעדיות", לא ניתן יהיה לשחררה מתניה זו בחלוף זמן סביר. משכך, יש לדחות את טענתם של התובעים, ששוב אני אומר, אני דן בה למרות שלא עלתה בצורה מפורשת וחד משמעית מתוך כתב התביעה, לעניין תשלום דמי התיווך המגיעים לתובעים מתוך הכספים שהשתלמו בעסקת המכר עם מר סלאמה, ביחס לטענתם, כי סעיף "הבלעדיות" מקנה בנסיבות תיק זה זכות לקבלת שכ"ט עקב קיומה של עסקה במהלכה נמכר הנכס ב- 5.6 מליון ₪. עוד אציין, במסגרת הדיון הפנו הצדדים לאסמכתאות משפטיות שונות. בין השאר טענה הנתבעת, כי למעשה ישנו סוג של מעשה בית דין עפ"י החלטות קודמות שניתנו בבתי משפט, ובין השאר בפני מותב זה, ביחס לשחרור מתניית הבלעדיות. אף התובעים הפנו לפס"ד אחר אשר בו נפסקו סכומים בגין תניית בלעדיות. עיינתי בכל אותם מצורפים וכן ברשימת אסמכתאות נוספת אליה הפנתה הנתבעת (ואשר לגביה נטען על ידי התובעים, כי היא מתייחסת לתביעות שעילתן נולדה לפני תיקון מס' 4 לחוק המתווכים). משמבוסס פס"ד זה בראש ובראשונה על ניתוח הוראות החוק וההסכם הפרטני שבין הצדדים, לא מצאתי מקום להתפלפל ו/או לרדת לשלל מובאות ותקדימים, אשר אינם מתייחסים לתיקון החדש לחוק. דומני שהניתוח המשפטי הברור בפס"ד זה מדבר בעד עצמו ועל כן, לא מצאתי לנכון להשחית מילים לריק באשר לניתוח אותן אסמכתאות שכבודן במקומן מונח. הדיון בתביעה שכנגד: 3. משדחיתי למעשה את טיעוני התובעים אני עובר לדון בתביעה שכנגד. כפי שכבר ציינתי בפתיחה, התביעה שכנגד מבוססת על שלושה אדנים: נושא ההוצאות ושכ"ט עו"ד הוא מן הסתם עניין לביהמ"ש להכריע בו בהתאם לתוצאה הכוללת ולא נעלם מעיני הסכום הנטען שהושקע ע"י הנתבעת בהדיפת התביעה העיקרית והליכי הביניים שנוהלו בתיק. באשר לעניין העיכוב במועד העברת התקבולים בגין ביצוע עסקת המכר ולאחר שנדחתה כליל או למעשה חזרה בה הנתבעת מן הטענה הקשורה לעיכוב במועד חתימת ההסכם, אני מקבל את הסכום המופיע בחוות הדעת של רואה החשבון ברקוביץ (נספח ז' לתצהירי הנתבעת), המתייחס לעיכוב בקבלת התקבולים עפ"י החוזה ואני סבור, כי יש לפסוק לטובת הנתבעת סך של 15,391.77 ₪. כן יש לקבל את הסעיף הנוסף והאחרון שבו יש לדון בתביעה שכנגד והם אותם 5,000 ₪ + מע"מ שקוזזו למעשה מתשלומיו של מר סלאמה לנתבעת במסגרת ההליך לביטול העיקול על הנכס. הסיבות לקבלת התביעה שכנגד, הן לאור העובדה שאינני סבור כלל, כי לתובעת זכות לקבלת דמי תיווך כפי שהבהרתי בפסה"ד וכי לא היה מקום להטלת עיקול על נכס בשווי בו עסקינן, ובסכום שבו הוטל. שמעתי את טענותיו של ב"כ התובעים על כך שמצבה הכספי של הנתבעת לא היה ברור ועל כן לא ניתן היה להטיל את העיקול על כספי התקבולים עצמם ולא על נכס המקרקעין, ובכל הכבוד טענות אלה לא שכנעו אותי. לא ראיתי כל תשתית ראייתית שיהיה בה כדי להביא לתחושה או חשש, כי הנתבעת עומדת לאבד בין לילה את כל אותם 5.6 מליון ₪ שתקבל בגין הנכס. לא מצאתי הצדקה לסעד האגרסיבי אליו עתרו התובעים בהליכי הביניים במעמד צד אחד. לא בכדי מחויב מי שפונה לקבלת סעד ביניים בדמות עיקול, לצרף התחייבות לשיפוי בגין הנזקים ואני סבור, כי זהו המקום להפעיל הלכה למעשה מחויבות זו. לא יכולתי להשתחרר מהתחושה, כי הטלת העיקול ועוד בגובה של 400,000 ₪ על נכס המקרקעין כולו, נועד היה ליצור לחץ בלתי הוגן על הנתבעת בכל הקשור להכשרת העסקה עם מר סלאמה ולמעשה היה בה כדי להכשילה וכמעט הוכשלה הלכה למעשה. התובעים טענו, כי על הנתבעת חלות חובות הקטנת נזק וטענת התובעים בין השאר, כי לא עמדה בחובות אלה ולמעשה התמהמהה בביצוע החלטות בימ"ש ו/או עפ"י ההסכמות הדיוניות ולכן אם נגרמו לה נזקים, אין לה אלא להלין על עצמה. לא מצאתי טענות אלה מוצדקות והסבריו של ב"כ הנתבעת בעניין זה הניחו את דעתי. הסכום שנפסק לנתבעת בתביעתה שכנגד הינו אפוא סך של 15,391 ₪ כעולה ממסמך רו"ח בגין ריביות על העיכוב במתן התשלומים וכן 5,000 ₪ + מע"מ, דהיינו 5,825 ₪. בסה"כ הסכום הינו 21,216 ₪. שקלתי, האם יש מקום לקיזוז סכום כזה או אחר בגין אותם מאמצים שבוצעו ע"י התובעים ביחס לטיפול בנכס ואשר למען ההגינות צוין עוד במכתבו של עו"ד גורן (מיום 3.4.08) עמ' 11 לנספחים בסעיף 7.3, שבו מודיע גורן, כי הוא מוכן לביטול סעיף הבלעדיות בכפוף לתשלום הוצאות. ואולם, בסופו של יום, הגעתי למסקנה שאין הצדקה לכך. ההצעה הרי לא התקבלה ע"י התובעים. הנתבעת נגררה לתסבוכת משפטית שעלתה לה ממון רב, בוודאי הרבה מעבר לשכ"ט שאפסוק לטובתה בפועל, וכן יש לזכור, כי בצעד תמוה לא טרחו התובעים לצרף לי כלל קבלות שמתוכם אלמד מה היו ההוצאות האמיתיות שלהם, בוודאי לא 20,000 ₪ שאליהם התייחס התובע 2 בעדותו או הפגיעה במוניטין שלא הוכחה ונדחתה מכל וכל בפסה"ד. לעניין זה יש להפנות גם לפסק הדין בע"א ( מחוזי תל-אביב-יפו) 3252/05, יחיאל טרכטנברג נ' אפריקה ישראל מגורים בע"מ (מיום 28.5.2008; טרם פורסם - מופיע במאגרים אלקטרוניים), בו למעשה נפסק, כי מעת שלא עמד מתווך בתנאים המחייבים פסיקת דמי תיווך לטובתו על פי החוק והתקנות, אזי, ככלל, גם אין מקום לפסוק לטובתו שכר מעילה של "עשיית עושר ולא במשפט". אני סבור שהרציונאל של פסק דין טרכטנברג חל גם לענייננו. אשר על כן, את הסכום שנפסק בתביעה שכנגד בשיעור 21,216 ש"ח בצירוף אגרות בימ"ש אשר שילמה הנתבעת ובצירוף שכ"ט עדים אשר נפסקו לנתבעת (200 ₪ לעד ציבולסקי ו- 300 ₪ לעד גולדברג) ובצירוף שכ"ט עו"ד שאפרט בנפרד ישלמו התובעים לנתבעת/התובעת שכנגד, תוך 30 יום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. המזכירות תשחרר את הסכום שנפסק לעדים מתוך 1,000 ₪ שהפקידה הנתבעת ואת ה- 500 ₪ הנותרים תשחרר לנתבעת בתוך 30 יום. למותר לציין כי התובעים מחוייבים לשפות במסגרת הוצאות המשפט את הנתבעת. סוגיה נפרדת ושונה היא סוגיית שכ"ט עוה"ד. כזכור מדובר בסכומים גבוהים ששילמה הנתבעת ו/או עתידה לשלם עפ"י תביעתה הנגדית על מנת להדוף את התביעה העיקרית ( על סך 400,000 ₪) וכן בהליכי הביניים. מדובר במספר ישיבות שהיו בהליכי הביניים ומדובר בתביעה ותביעה שכנגד שהוגשה לביהמ"ש והתקבלה כאמור חלקית. אני פוסק כשכ"ט עו"ד בתיק זה לאחר ששקלתי את כל הטעון שיקול בתיק זה ובשים לב לעובדה שהמחלוקות היו גם משפטיות ולמעשה פסה"ד מכיל בתוכו היבטים משפטיים של סוגיה שטרם נבדקה, ולמצער לא עלתה מפורשות בפסיקה, בסכום של 15,000 ₪ + מע"מ. סכום זה בנוסף ישלמו התובעים לנתבעת תוך 30 יום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. לגבי שכ"ט עו"ד אציין כי על אף שכתב ההגנה והתביעה שכנגד הוגשו בשם משרדו של עו"ד רז, אני מבין שהתיק עבר לטיפולו של עו"ד גורן ושכה"ט שנפסק בתיק כולל גם את ניהול הפיקדון ואת כלל הפעולות שנעשו בשם עו"ד רז שייצג את הנתבעת. סוגיה נוספת ואחרונה היא סוגיית הפיקדון הנמצא בידיו הנאמנות של עו"ד רז בסך של 100,000 ₪ אשר הפקידה הנתבעת במסגרת ההסדר הדיוני עד להכרעת בימ"ש זה. משהכריעה ביהמ"ש לטובת הנתבעת, יש לשחרר את הסכום האמור לידיה של הנתבעת עפ"י הוראת ביהמ"ש בתוך 7 ימים. תיווך