קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת פיצויים בגין פציעה בבריכה במהלך שיעור שחייה: כללי בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף. התובעת 1 (להלן: "התובעת"), ילידת 1988, טוענת כי ביום 3.4.00, בהיותה בכתה ה', עת השתתפה בשיעור לימוד שחיה מטעם בית הספר בו למדה בבריכה העירונית בחולון, נפגעה בשיניה עקב פגיעת ראשה ושפתה העליונה בדופן הבריכה. התובעים 2 - 3 הם הורי התובעת. נטען כי הנתבעים חבים בנזקי התובעים עקב הארוע, הנתבעת 1 כבעלת הבריכה והנתבעת 2 כאחראית על לימודי השחייה. הנתבעת 1 שגרה הודעות לצד שלישי כנגד צד ג' 1, בטענה שהוא היה הגורם שהפעיל את בריכת השחייה בהתאם להסכם עמה, וכנגד צד ג' 2, מבטחתו. הצדדים חלוקים הן בנושא החבות והן בנושא הנזק. בתיק נשמעו ראיות. העובדות תחילה - העובדות הרלוונטיות. אין חולק כי שיעור השחייה בו התרחש הארוע התקיים במסגרת לימודי חינוך גופני בבית הספר בו למדה התובעת, בשעות הלימודים. התלמידים הוסעו באוטובוסים לבריכה העירונית בחולון, יחד עם מורה מלווה מבית הספר, ושם ניתנו להם שיעורי שחיה בקבוצות באמצעות מדריכים מטעם הנתבעת 2. אין חולק כי התובעת שובצה ברמת הלימוד הנמוכה ביותר, בקבוצה המכונה קבוצת ה"יראים", כמי שאינה יודעת לשחות, ואין חולק כי לא ידעה לשחות. אין חולק כי התובעת אכן נפגעה במהלך השיעור בשפתה העליונה ובשיניה מדופן הבריכה. הארוע ארע במים הרדודים בבריכה. מדריך הקבוצה היה מר איליה ברונשטיין. באשר לאופן בו ארע הארוע חלוקות הדעות. בכתב התביעה נרשם כי: "התובעת שחתה במים ובצעה פעולות בהתאם ו/או על פי הוראות המדריכים. לפתע נחבט ראשה בדופן הבריכה והיא נפגעה בפניה, בשיניה ובשפה העליונה". התובעת בתצהירה טוענת כי "המדריך הנחה אותנו לשחות בעיניים עצומות מתחת למים, כדי למנוע תחושה של שריפה בעניים. המדריך לא נתן לנו משקפי שחיה ולא הנחה אותנו להצטייד במשקפי שחייה. אני ושאר התלמידים שהיו בבריכה התחלנו לשחות מתחת למים, וכולם שחו במקביל, כל אחד לעצמו. אני שחיתי בהתאם להוראות המדריך מצד אחד של הבריכה לצד השני, כאשר שתי עיני עצומות, כפי שהורה המדריך. בעודי שוחה בבריכה כאמור, התנגשתי לפתע בחוזקה בדופן הבריכה, נחבטתי בראשי, בשיני ובשפתי העליונה וחוויתי כאבים עזים... המים היו רדודים, ומיד נעמדתי במקום וראיתי שאני שותתת דם והתחלתי לבכות. אחת מחברותי נגשה ועזרה לי לצאת מהמים". בחקירתה ציינה כי השיעור בו ארע הארוע היה השיעור השלישי או הרביעי. היא חזרה וציינה: "זכור לי בוודאות שהמורה לשחייה אמר לי לעצום את העיניים כדי שלא ישרפו" (עמ' 15 שורות 15-16). היא הסבירה שכל אחד בצע התרגיל, שחיה של 6 מ', באופן נפרד: "כולם עומדים במקביל בשורה וכל אחד שחה בתורו" (עמ' 15 שורות 17-26). "המדריך אמר לי לשחות מתחת למים 6 מטר ולעצור 2 מטר לפני. מכיוון ששחיתי במים עם עיניים עצומות, לא ידעתי מתי זה 2 מטר לפני. בתור ילדה המדריך אמור לעצור אותי" (עמ' 16 שורות 4-9). היא ציינה שהיו במקום שתי ילדות נוספות, אנג'ל ואורית, והן הוציאו אותה מהמים. "אורית היא חברה שלי שהייתה באותו זמן איתי". (שם, שורות 10-21). היא ציינה שבשיעור הראשון והשני רק "הלכנו בתוך המים...בשיעור השלישי והרביעי שחינו בתוך המים" (עמ' 17 שורות 1-3). היא ציינה שהיא הרכיבה באותה התקופה משקפי ראיה ולפני השחיה הורידה אותם. (שם, שורה 9). לאחר מכן הסבירה כי "הוא מגדיר את זה כשחיית חזה. אי אפשר לשחות סתם חזה כי המים רדודים. הוא אמר לנו לשחות מתחת למים. זאת מעין שחיה בהליכה מתחת למים...אני לא ידעתי לשחות ולכן הלכתי...הרגליים היו מדי פעם באוויר על מנת לנסות לשחות". היא אשרה שכל העת ראשה היה מתחת למים (שם, שורות 15 ואילך). "שחיתי 6 מ' בבריכה לכוון הדופן. הייתי 6 מ' לפני סיום הבריכה, הייתי אמורה לשחות לדופן" (עמ' 18 שורות 3-6). היא ציינה כי לא פתחה את עינייה במים כדי לראות לאן היא שוחה: "המדריך אמר לי לא לפתוח את העיניים. אני הלכתי לפי ההוראות של המדריך" (עמ' 19 שורות 6-7). היא אישרה כי המדריך היה אמור להיות בצד אליו שחתה (עמ' 22 שורות 22-23). המדריך, איליה ברונשטיין, הפנה בתצהירו לתרשומת שערך יומיים לאחר הארוע, ביום 5.4.00. כך נרשם (כל שיבושי הלשון הם במקור, א.ל): "ב 3.4.00 בשעה 10:00 היה שיעור שחייה לכתה ה' בי"ס ניב. נושא השיעור "שיפור סגנון חזה". כל תלמידים עמדו בשורה 6 מ' לפני הקיר וכל אחד בנפרד ביצה תרגיל "תנופת ידיים חזה". תלמידה בשם מיכאל אהרוני בתורה ביצה תרגיל 2 מ' ליד הקיר סיימה אותו. אני ציינתי אותה ואמרתי לה לחזור לשורה. לדעתי, תלמידה לא חזרה לשורה והמשיחה לבצע את התרגיל לכוון קיר. בגלל שהטווך היה קצר מאד ועיניים שלה היו עצומות /ללא משקפי שחיה/ היא נחנסה בקיר ושברה שיניים. במקום היא קבלה עזרה ראשונה ונשלחה לבי"ח להמשך טיפול עם מורה מלווה, מחנכת מביה"ס". מר ברונשטיין הוסיף בתצהירו כי במסגרת שיעורי השחייה לומדים התלמידים לשחות עם עיניים פקוחות. התלמידים מונחים לא להשתמש במשקפת שחייה כי מנסיון העבר, תלמידים אשר למדו לשחות עם משקפת שחייה או עם משקפי שחייה, הרגישו לא בטוחים ואיבדו עשתונותיהם כשהיו ללא אביזרים אלו. מר ברונשטיין ציין: "לא הנחיתי את התובעת או את התלמידים האחרים לשחות עם עיניים עצומות, נהפוך הוא; אחת ההוראות העיקריות בשיעורי שחייה הינה שחייה ללא משקפת שחייה או משקפי שחיה וכן פקיחת העיניים במים. אם אכן שחתה התובעת בעיניים עצומות כפי שהיא טוענת, הרי שעשתה כן בניגוד למה שלמדה בקורס ובניגוד להנחיותי". הוא צרף לתצהירו מערכי שיעור לרמה זו של תלמידים, שם מצוין נושא לימוד פקיחת העיניים מתחת למים. בחקירתו ציין כי הוא אינו זוכר בדיוק את רמתה של התובעת: "אני לא זוכר בדיוק אם היא ידעה לצוף. אני לא זוכר אותה בדיוק. אני זוכר את המקרה שהייתה ילדה שנפצעה" (עמ' 41 שורות 20-22). השיעור בו ארע הארוע היה השיעור הרביעי: "השיעורים הראשונים אנחנו בדרך כלל נותנים להם להסתגל למים. אחת כך מלמדים אותם לצוף על הבטן ועל הגב...היא הייתה עם הילדים שלא יכולים לשחות, מקסימום לצוף. בקבוצה היו עד 7 ילדים" (שם, שורות 26-30). הוא היה מחוץ למים והתלמידים שחו אליו, לעבר דופן הבריכה (עמ' 44 שורות 22 ואילך). "ילדים שוחים בסגנון חץ כלומר ראש בפנים והידיים לפנים. ראש בתוך המים כי אי אפשר לעשות את זה עם הראש בחוץ. הם עושים את זה כלפי מטה וכלפי הדופן. אם זה ראש בחץ, אפשר לראות מה יש לפנים. הזווית של העיניים משתנה, אפשר להסתכל מה קורה על הרצפה וגם מה קורה לפנים". גם ילד שנזקק למשקפיי ראיה יכול לבצע התרגיל :"הוא לא עיוור עדיין, הוא אמור לראות את הרצפה ואת הדופן" (עמ' 45 שורות 3-8). התלמידים מתקדמים ועוצרים לבד. הוא ציין כי "הבנות סיימו את התרגיל, התובעת וחברותיה, ואני הסתכלתי על ילדים אחרים. היא קבלה ממני את ההוראות מה בסדר ומה לא בסדר ואני פונה לילד אחר" (שם, שורות 12-13). לשאלה אם התובעת אכן סיימה את התרגיל השיב: "למיטב זכרוני כן. היא הגיעה לדופן ונעמדה שם. לפי צורת הפגיעה, היא כנראה החליקה אחורנית. יש רק דבר אחד שאפשר לקבל שהיא הייתה עם השיניים קדימה, היא נמצאה ליד הקיר ופתאום החליקה" (שם, שורות 20-23). לשאלה אם התובעת שמעה את הוראתו לחזור לשורה אחרי שסיימה התרגיל השיב: "בדרך כלל שומעים. אם הילד לא סיים, אני לא פונה לילד אחר" (עמ' 46 שורה 2). הוא הסביר כי לאחר שהתובעת סיימה את התרגיל, מבחינתו, הוא עבר להסתכל על ילד אחר ולכן: "אני לא ראיתי בדיוק איך קרה המקרה...אני צריך להדריך תלמידים אחרים אם היא סיימה את התרגיל. אני נשארתי במקום ולא עברתי לצד השני של הבריכה. אני מחכה שהילד יסיים את התרגיל ואני עובר לילד אחר...היא כבר סיימה את התנועה. אני לא שוטר שם. ילד יכול ללכת, לעמוד, ללכת ברגל ולא צריכה להיות בעיה" (שם, שורות 4 ואילך). הוא ציין כי לא ראה שעיני התובעת עצומות והוא לא אמר לתלמידים לשחות בעיניים עצומות (עמ' 47 שורות 4 ואילך). הוא הסביר כי אם ילד מתלונן על כך ששורפות לו העיניים מהכלור שבמים: "אני מבקש ממנו לצאת מהמים ולשטוף את העיניים או ממש להפסיק את השיעור אם הוא לא יכול להמשיך, אני לא לוחץ עליו. אני לא מורה לתלמידים לעצום עיניים" (עמ' 54 שורות 1-2). עוד העיד מטעם הנתבעת 2 ד"ר איגור פליישר, הממונה על הוראת השחייה במשרד החינוך. בתצהירו ציין כי לימוד שחייה במסגרת בית הספר הוא חלק אינטגרלי ממערכת הלימודים בבתי הספר. שיעורי השחייה מונחים על ידי מדריכי שחייה מוסמכים, המועסקים על ידי משרד החינוך. המדריכים עוברים פעם בשנה תדריך בנושא בטיחות בבריכה וכן בנושא החייאה והצלה. הנחיית קורסי השחייה נעשית בהתאם למערכי שיעור הנקבעים על ידי משרד החינוך. מערכי השיעור לקבוצת היראים, אליה השתייכה התובעת, כבר מהשיעור הראשון, כוללים גם תרגילי פקיחת עיניים מתחת למים, זאת לאור החשיבות שרואה משרד החינוך בהסתגלות לשחייה בעיניים פקוחות. התלמידים מונחים לא להשתמש במשקפת שחייה או משקפי שחייה, לאור נסיון העבר שהראה שתלמידים הרגישו לא בטוחים או איבדו עשתונותיהם אם היו במים ללא אביזרים אלו. ד"ר פליישר ציין כי לא סביר שהמדריך נתן לתובעת הוראה לשחות בעיניים עצומות, אלא שהיא עשתה זאת בניגוד למה שלמדה ולהוראות. צורף חוזר מנכ"ל משרד החינוך, לפיו, בעת פעילות השחיה חייב להמצא בבריכה מציל. בחקירתו ציין ד"ר פליישר כי לפני תחילת לימוד השחייה כל תלמיד מביא אישור רפואי ואישור מהוריו על כך שהוא מורשה ללמוד שחייה ועל כך שאין לו בעיות רפואיות מיוחדות. אם ילד מבקש לשחות עם משקפי ראיה ובאישור הוריו הדבר מאושר לו (עמ' 33, עמ' 36 שורות 21-24). מטעם הנתבעת 1 העיד מר דני פדר, סגן גזבר הנתבעת 1. בתצהירו ציין כי הנתבעת 1 חכרה את הבריכה. הבריכה הושכרה על ידי הנתבעת 1 לצד השלישי 1 במועד הרלווטי בהתאם להסכם מיום 11.1.99. מטרת השכירות הייתה ניהול מועדון ספורט. ההסכם צורף לתצהיר. במסגרת תנאי ההסכם נקבע כי בכל תקופת השכירות ימשיכו להתקיים במושכר לימודי שחייה של תלמידי בית הספר בחולון בשעות הבוקר, לפי לוח זמנים שיקבע בהתאם להוראות משרד החינוך (סעיף 24). מטעם הצדדים השלישיים העיד מר אריאל גוטמן, מנהל צד ג' 1. בתצהירו ציין כי לא היה לו כל שיקול דעת, בהתאם לתנאי ההסכם, אם לאפשר את קיום שיעורי השחייה של בתי הספר בבריכה והוא גם לא יכול היה להתערב ולפקח על נושא זה. במקום היה מדריך שחיה מטעם משרד החינוך, רכזת מטעם משרד החינוך וכן מורה מטעם בית הספר. במקום היה מציל מטעם הצד השלישי 1. תפקידו הוא להציל אנשים שנקלעים למצוקה בשל היותם במים וכן לחלץ אנשים מפני טביעה. המציל אינו אמור להתערב בנעשה בשיעורי השחייה והוא אינו אמור לעסוק בהוראת שחייה. הצד השלישי נתן "אכסניה" בלבד ללימוד שחייה וכן סיפק מציל שיציל שחיינים במקרה של טביעה, זאת ולא יותר מכך. בחקירתו ציין כי אין זה סביר לצפות ממציל "שיתן התראה לשוחה מתי מתקרבים לדופן. בכל דופן בעת ובעונה אחת יכולים להמצא 10 אנשים בעת ובעונה אחת. את מצפה שהמציל יקיף את הבריכה ויזהיר כל אחד לא להתקרב לדופן" (עמ' 57 שורות 21-26). הוא ציין כי בעת הארוע היה במקום מציל בשם אמיל מנור (עמ' 57 שורות 39-40). טענות הצדדים התובעים בסיכומיהם טוענים כי מעדותו של המדריך עולה כי הוא אינו זוכר את המקרה וכי יש להסתמך רק על האמור בדו"ח שמלא לאחר התאונה, שם רשם כי התובעת שחתה בעיניים עצומות וללא משקפי שחיה. התובעת טוענת כי אין לקבל את גרסתו שהיא סיימה התרגיל, נעצרה ושוחחה עם המדריך שאמר לה לחזור, אלא המדריך "פספס" את העובדה שהיא ממשיכה לבצע את התרגיל עד ההתנגשות. נטען כי המדריך לא ראה את התובעת, לא ראה את הסכנה המתקרבת בכך שהיא עם עיניים עצומות ולא מנע את התאונה. נטען כי אין לקבל גרסת המדריך בעדותו ככל שהיא מנוגדת למסמך בכתב, דו"ח הארוע. נטען כי יש להחיל בענייננו את הוראות סעיפים 38 או 41 לפקודת הנזיקין ולהעביר את נטל הראיה לנתבעים. נטען כי היה על הנתבעת 2 לעודד את התובעת להרכיב משקפי שחייה. נטען כי אם הייתה משתמשת במשקפי שחייה גדולים היו סיכוייה לראות את דופן הבריכה. נטען כי עצימת העיניים על ידי התובעת הייתה פעולה צפויה, בהתחשב בכך שהייתה בקבוצת היראים, שאינם יודעים לשחות, ובהתחשב בכך שמדובר היה רק בשיעור הרביעי. נטען כי באמצעות השגחה ופיקוח טובים יותר ניתן היה למנוע התאונה. לעניין הנתבעת 1, נטען כי בהיותה מחזיק המקרקעין, היא חבה באחריות כלפי התובעת. נטען כי היה על הנתבעת 1 לדאוג לנוכחות מציל בבריכה ולא הוכח שכך היה. נטען שהמציל לא הובא לעדות ולא הוצג הדו"ח שמלא. נטען כי אין לייחס לתובעת אשם תורם. הנתבעת 2 טוענת בסיכומיה כי המחלוקת העובדתית היחידה בשאלת החבות היא האם ניתנה לתובעת הוראה לשחות בעיניים עצומות. הנתבעת טוענת כי לא ניתנה הוראה כזו. נטען כי מעדות התובעת עולה כי היא כלל לא שחתה במים אלא הלכה, עדות המנוגדת לתצהירה. נטען כי גרסת ההליכה במים אינה מתיישבת עם ההגיון. נטען כי עדות התובעת היא עדות יחידה של בעל דין ולא ברור מדוע חברותיה של התובעת לא זומנו לעדות. נטען כי הארוע לא היה צפוי ולא נפל פגם בפעולות המדריך. נטען כי התקלות בשפת הבריכה הוא ארוע ביזארי ובלתי צפוי. נטען כי הטענה על פיה המדריך הורה לשחות בעיניים עצומות היא מופרכת, זאת ניתן ללמוד גם ממערך הקורס ולאור עדותו של ד"ר פליישר. נטען כי הטענה בדבר אי הרכבת משקפי שחייה מהווה שינוי חזית ובכל מקרה, התובעת לא העידה כי בקשה לשחות עם משקפיים. בעניננו מדובר היה בשיעור שחייה למתחילים, לא היה צורך בשחייה עם משקפת או משקפיים ולא הוצגה בקשה של ההורים לכך. בכל מקרה, גם אם התובעת לא ראתה היטב ללא משקפיים, היא הייתה אמורה לראות את הרצפה והדופן. נטען כי גרסת התובעת על פיה שהתה עם הראש במים הרדודים לאורך 6 מ' אינה סבירה. נטען כי מי שהולך על רגליו כשידיו מושטות קדימה בתנועות שחיית חזה ויודע כי עליו להגיע עד לשפת הבריכה, צפוי שיפתח את עינייו לראות מתי הגיע ליעדו או ייעצר כאשר ידיו יגעו בשפת הבריכה. לפיכך, הארוע היה בלתי צפוי. נטען כי אין להעביר את נטל הראיה - התובעת יודעת מה גרם לחבלתה והבריכה אינה בשליטת הנתבעת 2. נטען כי יש להטיל על התובעת אשם תורם מכריע כיון שעצמה את עיניה בניגוד להנחיות שניתנו לה. הנתבעת 1 טוענת בסיכומיה כי אם תמצא התרשלות כלשהי בפיקוח על התובעת, הרי שאין לנתבעת 1 חלק בכך. הנתבעת 1 טוענת כי לא הועלתה כל טענה בדבר ליקויים בתחזוקת הבריכה או באחזקתה. נטען כי, בכל מקרה, הבריכה הופעלה על ידי הצד השלישי ולא על ידה והמציל בבריכה היה עובד הצד השלישי. הצדדים השלישיים טוענים בסיכומיהם כי אין כל עילת תביעה כנגד הנתבעת 1, וממילא אין כל עילה כנגדם. נטען כי אסור היה למציל או למי מעובדי הצד שלישי להתערב בהוראת שעורי השחיה. תפקיד המציל היה להציל שחיינים במקרים של טביעה ולא להתערב בשיעורי השחייה. התובעים הגישו סיכומי תשובה, למרות שלא הוגשה בקשה בעניין זה וממילא לא ניתנה החלטה. בסיכומים אלו נטען כי שאלת החבות לא מתמקדת רק בשאלה אם ניתנה לתובעת הנחיה לשחות בעיניים עצומות. נטען כי המחלוקת רחבה יותר ומתמקדת בחובת הזהירות שבין המדריך ובית הספר לתלמידים. התובעת מפנה שוב לדו"ח שמלא המדריך. נטען כי הנתבעת 2 הייתה צריכה לצפות את הארוע, גם אם לא את כל פרטיו, במיוחד לאור כך שמדובר בקטינים, חלקם לראשונה בבריכת שחייה בכלל ובשיעורי שחייה בפרט והם אינם יודעים לשחות. נטען כי בהתאם לחוזר מנכ"ל משרד החינוך מותר היה להיכנס לשיעורי שחייה עם משקפי שחייה ולא היה צורך באישור מיוחד לכך. הנתבעת 2 התנגדה להגשת סיכומי התשובה. לאחר עיון בסיכומי התשובה אינו מוצאת בהם טענה חדשה כלשהי שלא נטענה בסיכומי התובעים מלכתחילה ואיני רואה מניעה להותירם בתיק. האחריות לאחר עיון בחומר הראיות ובטענות הצדדים הגעתי למסקנה כי יש למצוא התרשלות במעשי ומחדלי הנתבעת 2 וכי עליה לפצות את התובעים בגין הנזקים שנגרמו להם. איני סבורה כי קיימת התרשלות מטעם הנתבעת 1 ודין התביעה כנגדה, ולאור כך גם כנגד הצדדים השלישיים, להידחות. המסמך המרכזי עליו ניתן לבסס את המסקנות לעניין אופן התרחשות הארוע היא התרשומת שערך המדריך, מר ברונשטיין, יומיים לאחר הארוע. זכרונו אז היה טרי ויש להניח שהוא רשם את הדברים כפי שזכרם והבינם מיד לאחר הארוע. גרסת התובעת מקובלת עלי בחלקה. יש לזכור כי מדובר במי שהייתה כבת 11 שנים, מבוהלת עקב הארוע, וקשה להניח שהתובעת זוכרת לאחר חלוף שנים את כל פרטי הארוע. מקובל עלי, כפי שנרשם על ידי המדריך, שבאותו שיעור בוצע תרגיל "חץ", שמשמעותו גלישה קדימה, הרגליים מעל הרצפה, לפחות בחלק מהזמן, הידיים מושטות לפנים, הראש במים, לאורך מספר מטרים, כל תלמיד לפי יכולתו, עד סמוך לדופן הבריכה, שם המתין המדריך, מחוץ לבריכה. התרגיל בוצע על ידי כל תלמיד בתורו, כאשר יתר התלמידים ממתינים בשורה לתורם. לאחר סיום התרגיל אמור התלמיד להוציא את ראשו מהמים, לשמוע את הערות המדריך ולחזור חזרה, בהליכה או שחיה, לשורה. המדריך ציין כי כך ארע גם עם התובעת אך משילוב העדויות והראיות נראה שלא היה כך. התובעת אכן בצעה את התרגיל והתקרבה לעבר דופן הבריכה והמדריך, ייתכן ועצרה, אך לא שמעה או לא הבינה את הערת המדריך שעליה לחזור חזרה לשורה, זאת כי עיניה היו עצומות. מקובלת עלי גרסת המדריך וגרסת ד"ר פליישר כי לא ניתנה הנחייה לתלמידים לשחות בעיניים עצומות אלא להפך, המדריך עודד את התלמידים לנסות לפקוח העיניים בתוך המים. טענת התובעת כי ניתנה לה הוראה מפורשת לשחות בעיניים עצומות אינה סבירה בעיני וגם לא נתמכה בכל ראיה או עדות נוספת, למרות שניתן היה להביא לעדות תלמידים נוספים שיעידו על כך. עם זאת, יש לזכור כי מדובר היה בילדים שלא היו רגילים לשהות עם הראש בתוך המים ולחלק מהם היה קושי לפתוח העיניים בתוך המים, גם עקב תחושת הצריבה בעיניים, במיוחד כאשר לא היה שימוש במשקפות במהלך השיעור וההנחיות היו לא להשתמש במשקפות. נראה כי כאשר שאלו התלמידים את המדריך מה לעשות במקרה של "שריפה" בעיניים עקב הכלור הוא השיב להם שהם יכולים לעצום את העיניים או לצאת לשטוף אותן, מה עוד שעצימת עיניים במקרה של "שריפה", היא טבעית ואינסטינקטיבית. התובעת, אם כן, שחתה בעיניים עצומות והגיעה סמוך לדופן. המדריך סבר שהיא סיימה את התרגיל ואמר לה לחזור, אלא שהיא לא שמעה ולא הבינה את ההנחיות והמשיכה לשחות בעיניים עצומות לעבר הדופן. המדריך, כפי שציין, הפסיק להסתכל עליה ועבר להשגיח על התלמיד הבא. בשלב זה, ללא השגחה כלשהי, כשהיא ממשיכה לבצע התרגיל, נחבטו ראשה ופיה של התובעת בדופן הבריכה. ובאשר לשאלת האחריות. אציין תחילה כי איני מוצאת שהתקיימו התנאים להעברת נטל הראיה בהתאם לסעיפים 38 או - 41 לפקודת הנזיקין. לתובעת יש ידיעה ממה נגרם הנזק וגם אין מדובר בפגיעה מדבר מסוכן. הפגיעה בענייננו אינה מהמים אלא מדופן הבריכה, אשר לכשעצמו אינו דבר מסוכן. ובאשר לאחריות הנתבעת 2. אין חולק בדבר חובת הזהירות המושגית שחבה הנתבעת 2 כלפי התובעת, כמי שמארגנת, מפעילה ומדריכה שיעורי לימוד שחיה במסגרת תכנית הלימודים בבתי הספר. בהערכת היקף חובת הזהירות הקונקרטית יש לבחון את טיב ואופי הסיכון בנסיבות העניין. השאלה היא אם הנתבעת 2, באמצעות עובדיה ושלוחיה, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, יכולה הייתה וצריכה הייתה לצפות את התרחשותו של הנזק שארע בענייננו? האם יכולה והייתה צריכה לצפות כי אם לא ינקטו אמצעי זהירות מתאימים על ידי המורים והמדריכים מטעמה תפגע התובעת מדופן הבריכה במהלך שיעור השחייה בעודה שוחה בעיניים עצומות? יש לזכור כי אין צורך בצפייה קונקרטית לאירוע אשר התרחש בפועל וחבותו של מזיק אינה מותנית בכך שיחזה מראש את פרטי הנזק כפי שהתהווה ואת מידת חומרתו אלא די בכך שיצפה את אופיו הכללי (ע"א 576/81 שמעון נ' ברדה, פ"ד לא(3)1). במסגרת קביעת חובת הזהירות הקונקרטית יש לזכור כי חיי היום - יום מלאי סיכונים, טבעיים ורגילים לפעילות האנוש המקובלת, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. עד כמה שהסיכונים הם טבעיים ורגילים לאותם פעילות - אין בגינם אחריות. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית- זהו סיכון "אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (שם).ו יש לבחון אם הסיכון של פגיעת גוף לתובעת עקב היתקלות בדופן הבריכה במהלך שיעור השחייה הוא סיכון טבעי וסביר שיש להשלים עמו או שמא מדובר בסיכון בלתי סביר שהיה צריך לנקוט אמצעי בטיחות למנוע אותו. יש לשאול האם ניתן לראות הסיכון בו מדובר כחלק טבעי ורגיל מהווית לימוד השחייה או שמא יש להטיל חובה על הנתבעת 2 למנוע אותו סיכון. לטעמי, קיימת הייתה חובת זהירות קונקרטית על הנתבעת 2 בנסיבות העניין למנוע הסיכון שנוצר, חובה שהופרה. איני סבורה כי מדובר היה בארוע שלא הייתה חובה ויכולת לצפותו ואיני סבורה שמדובר בסיכון טבעי וסביר הכרוך בלימוד השחייה, בגינו לא היה על הנתבעת 2 לנקוט אמצעי זהירות. יש לזכור כי מדובר בילדה כבת 11 שנים, שלא ידעה לשחות כלל, השתייכה לקבוצת ה"יראים", לא שחתה קודם לכן וגם לא השתתפה בשיעורי שחייה קודם לכן. מדובר היה בשיעור השלישי או הרביעי, התלמידים עדיין היו חסרי בטחון בתוך המים ולכן היו זקוקים להשגחה במהלך הפעילות במים ובמיוחד בעת בצוע תרגילים שונים. על מדריך השחייה או אדם אחר מטעם הנתבעת 2 היה לוודא שהתלמידים שומעים את הוראות המדריך, מבינים את ההוראות ופועלים על פיהן. לא כך ארע בענייננו. התובעת שחתה, עצמה את עיניה, ואין כל נפקות לכך שעצימת העיניים הייתה שלא על פי הנחייה מפורשת של המדריך אלא כפעולה טבעית וצפויה, במסגרת ההסתגלות למים. התובעת לא שמעה או לא הבינה את הוראות המדריך, לא עצרה במקום בו הייתה אמורה לעצור והמשיכה הלאה, עד שפגעה בדופן. המדריך, באותו השלב, כלל לא הביט בתובעת ואיש מטעם הנתבעת 2 לא השגיח על התובעת ולא שם ליבו לכך שהיא ממשיכה לשחות בעיניים עצומות לעבר הדופן. אם הייתה הנתבעת 2 דואגת להשגחה ופיקוח רצופים על התובעת, תוך וידוא שהיא חוזרת למקומה ולא ממשיכה לשחות, ניתן היה למנוע התאונה. כאמור, מקובל עלי שהנחיות הנתבעת 2 היו לנסות ולפקוח העיניים בתוך המים אך היה על הנתבעת 2 לצפות כי בהעדר שימוש במשקפת שחייה התובעת עשויה לעצום את עיניה כתגובה לצריבת המים בעיניה. אעיר, כי איני סבורה שיש נפקות כלשהי לכך שלא נעשה שימוש במשקפי שחייה אופטיים, שהרי אם הייתה התובעת פוקחת את עיניה הייתה רואה את דופן הבריכה גם ללא משקפיים אופטיות. הנתבעת 2 הפרה את חובת הזהירות שהוטלה עליה ולא נקטה אמצעי זהירות למנוע הארוע. בכך התרשלותה. שונה המצב לגבי הנתבעת 1. איני סבורה כי הנתבעת 1 הייתה חבה, בנסיבות העניין, חובה קונקרטית כלפי התובעת למנוע את פגיעתה בדופן הבריכה במהלך שיעור השחייה ואיני סבורה כי הנתבעת 1 הפרה חובה כלשהי כלפי התובעת. הנתבעת 1 היא חוכרת המקרקעין והשכירה את הבריכה לצד השלישי. היא אינה קשורה לפעילות לימודי השחייה של הנתבעת 2. מקובל עלי כי היא והצד השלישי הם נותני אכסניה בלבד ואין להם קשר ואחריות מקצועית באשר לתוכן שיעורי השחייה, ניהולם ומהלכם. חובתה של הנתבעת 1 כלפי המשתמשים בבריכה יכול ותהיה בקשר לתקינות מתקני הבריכה, אחזקת הבריכה, ליקויים במבנה הבריכה וכיו"ב. לא נטענה כל טענה באשר לאלו. ובאשר למציל. העדים מטעם הנתבעת 1, 2 והצד השלישי העידו כי בעת הארוע היה מציל מטעם הצד השלישי בבריכה. טענה זו לא נסתרה ואיני סבורה שהיה על הנתבעת 1 להעיד את המציל, אשר לא ראה את הארוע אלא רק את תוצאותיו. תפקידו של מציל הוא להציל מטביעה, לזהות ולטפל בארועים חריגים בבריכה. תפקידו אינו להשגיח ולדאוג כי מי שנמצא במים לא יתקרב לדופן הבריכה בעת שיעור שחייה ותפקידו אינו לבדוק אם תלמידים בשיעור שחייה פוקחים או עוצמים את עיניהם כאשר הם מתקרבים לדופן הבריכה. אין תפקידו של מציל לוודא בכל רגע נתון שתלמיד בשיעור שחייה מבין את הוראות המדריך. המציל אינו בא במקום המדריך ומדובר בשני תפקידים שונים ונפרדים. ובאשר לאשם תורם. אמנם גם קטין מתחת לגיל 12 אינו פטור מהחובה להיזהר אצל עצמו אך, כיוון ששיקול דעתו מוגבל, מנגנוני ההגנה שלו עדיין לא מפותחים ומידת המודעות שלו לסכנה מועטה, הרי שהמגמה היא לא לייחס לו אשם תורם. יש להתחשב בכושר שיפוטו המוגבל ובניסיון החיים המועט של הקטין (ראה: ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 802; ע' הרמן, מבוא לדיני נזיקין, 2006, עמ' 362- 363 והאסמכתאות שם). איני סבורה כי יש לייחס לתובעת, כבת 11 ביום הארוע, ללא ידע וניסיון בשחייה, אשר כל שרצתה הוא לבצע תרגיל במהלך שיעור, גם אם לא שמעה או לא הבינה את הוראות המדריך וגם אם עצמה את עיניה - אשם תורם כלשהו. לאור כלל האמור, אני קובעת כי על הנתבעת 2 לשאת בנזקי התובעים עקב הארוע. דין התביעה כנגד הנתבעת 1 להידחות. כיוון שכך, נדחות גם ההודעות לצדדים השלישיים. הנזק התובעת נפגעה בשפה העליונה ובשינים העליונות. היא הגישה מטעמה את חוות דעתו של ד"ר שלמה ברק. הנתבעת הגישה את חוות דעתו של פרופ' שלמה טייכר. כמומחה רפואי מטעם בית המשפט מונה ד"ר הורוביץ. במסגרת חוות דעתו מיום 13.9.05 ציין כי כתוצאה מהחבלה נפגעו שיניים 11 ו - 21 (השיניים החותכות הקדמיות) וייתכן ונחבלו גם השיניים הסמוכות, 12 ו - 22, אם כי בהן לא נראו חבלות בעת הפגיעה. השן 11 נחלצה בצורה קלה ממקומה, בשן 21 חל שבר של זוית הכותרת. שן 11 הוחזרה למקומה והשיניים שנחבלו קובעו. היא עברה טיפולי שורש בשיניים 11 ו - 21. בבדיקתו, ציין המומחה, נמצא כי השינים 11 ו 21 הן במקומן, אין סימני ספיגת שורשים ואין סיכוי שתופיע. נראה תהליך של הצללה סביב חוד שורש שן 21 ושן 22. ד"ר הורוביץ ציין כי לתובעת מבנה פנים קמור ביותר עם עמדה קדמית בולטת של הלסת העליונה ועמדה אחורית מאד של התחתונה. מבנה פנים זה הוא התפתחותי ואין לו קשר לחבלה. הפגיעה בשיניים קדמיות עליונות טיפוסית למבנה פנים כזה בשל בליטתן היחסית מאד קדימה. הצורך בטיפול האורטודונטי לו זקוקה התובעת - אינו קשור לחבלה. גם הנקישה במפרק הלסת מימין וסטיית הלסת התחתונה בפתיחת הפה לימין - אין להם קשר לחבלה. ד"ר הורוביץ ציין כי ממצאים כגון אלו הם תוצאה של חבלה בעת נפילה או מכה לסנטר, מה שלא ארע בענייננו, כי הסנטר היה חבוי אחורית ולא קיבל חבלה. ד"ר הורוביץ ציין כי קרוב לודאי בגיל צעיר נחבלה התובעת בסנטר וכתוצאה מכך מפרקי הלסת המשמשים מוקד גדילה נחבלו ובשל כך התפתחות הלסת התחתונה הייתה מועטה יחסית. גם הסטייה לימין וגם הנקישה מעידים על חבלה שכנראה הייתה יותר משמעותית לימין. לכך אין קשר לפגיעה בעת השחייה. בהתאם לחוות הדעת, הטיפולים הדרושים הנובעים מהחבלה הם: כריתת חוד השורש בשן 21, טיפול שורש בשן 22 בעלות שבין 750 ₪ ל- 950 ₪ וכן מבנים וכתרים בשיניים 11,21,22 בגיל 18. עלות כל מבנה - 650 ₪, עלות כל כתר - 2400 ₪. כתרים יש להתקין בממוצע אחת ל 8-10 שנים. ד"ר הורוביץ נחקר על חוות דעתו. בחקירתו חזר על כך שהממצאים בלסת התחתונה אינם קשורים לארוע, למרות שלא עמדו בפניו מסמכים לגבי חבלה קודמת או מום מולד. לגבי שן 22 הסביר כי טיפול שורש יפתור את הבעיה, בסבירות של 90%. שן 12 אינה זקוקה לטיפול. עלות הטיפול לכריתת חוד השורש בשן 21 -בין 1500 ₪ ל- 1800 ₪ בתוספת מע"מ. ד"ר הורוביץ ציין כי התובעת זכאית להחזר הוצאות טיפולים שקיבלה בעבר. התובעת טוענת בסיכומיה כי גם הממצאים בלסת התחתונה קשורים לארוע. היא טוענת כי נגרמה לה נכות תפקודית עקב הארוע בגין רגישות בשינייה, הגבלת פרק הלסת, הפרעות בלעיסה ועמדה לקויה של שינייה הקדמיות שבולטות החוצה. התובעת עותרת לפיצוי בגין כאב וסבל, הפסדי השתכרות של הוריה, הפסדי השתכרות לעתיד של התובעת, עזרת צד שלישי, הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד. הנתבעת 2 טוענת בסיכומיה כי לתובעת לא ארעה חבלה של ממש וגם השיניים שנחבלו, לאחר טיפול רפואי, שבו למקומן. הטיפול האורתודנטי, הנקישה במפרק הלסת וסטיית הלסת התחתונה אינם קשורים לחבלה. לא נגרמה נכות רפואית וגם לא תפקודית. לא צורפו אסמכתאות להפסדי השתכרות של הורי התובעת. עד לגיל 18 זכאית התובעת לקבל טיפולים רפואיים ללא עלות ממרפאות "שורש", לפי הסכם עם משרד החינוך. במהלך שירותה הצבאי התובעת זכאית לטיפולים רפואיים במסגרת השירות הצבאי וגם לגבי תקופה זו אין לפצותה. בעתיד זכאית התובעת לטיפולים רפואיים במסגרת קופת החולים. לא הובאו אסמכתאות לגבי עזרת הזולת. בהעדר נסיבות מיוחדות, איני רואה מקום לא לאמץ את מסקנותיו של ד"ר הורוביץ, מומחה בית המשפט, באשר לפגיעות שנגרמו לתובעת עקב התאונה, כמו גם קביעותיו לגבי הממצאים שאינם קשורים לתאונה: כך הטיפול האורטודנטי וכך הממצאים בלסת התחתונה. לגבי הוצאות רפואיות בעבר - הוצגו קבלות על הוצאות שונות בסך כולל של כ- 2000 ₪. התובעת זכאית להחזר סכומים אלו. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. בנוסף, הוצגה קבלה על סך 8000 ₪ מד"ר תבורי, על עשרה תשלומים מסוף שנת 2004. מעדותו של אביה של התובעת עולה כי סכום זה שולם בגין טיפול אורתודנטי שבצעה התובעת. טיפול זה, כאמור, אינו קשור לתאונה. לגבי הוצאות רפואיות בעתיד - בהתאם לחוות דעתו של ד"ר הורוביץ זכאית התובעת לפיצוי בסך 2080 ₪ בגין כריתת חוד שן 21. כמו כן זכאית התובעת לפיצוי בגין טיפול שורש בשן 22 בסכום ממוצע של 850 ₪. לגבי השיניים 11,21,22 - התובעת זכאית לפיצוי בגין כתר ומבנה בסכום של 9150 ₪ עבור שלוש שיניים. התובעת כיום כבת 21 ונניח שטיפול זה יבוצע כעת. לאחר מכן זכאית התובעת להחלפת הכתרים, בעלות של 2400 ש"ח לכל כתר, בכל 9 שנים בממוצע. נניח שתזדקק ל- 7 החלפות בעתיד. הסכום המתקבל לאחר הוון - 20,000 ₪ במעוגל. סך כל ההוצאות בגין טיפולי השיניים לעתיד עומד, אם כן, על 32,080 ₪ נכון להיום. לא מצאתי מקום להפחית מסכומי הפיצוי בגין הוצאות טיפולי השיניים בשל טענות הנתבעת 2 כי התובעת זכאית להחזר הוצאותיה ממרפאת "שורש", בהעדר ראיות ברורות בנושא זה. גם לא מצאתי מקום לקבוע כי בצוע הטיפולים באמצעות קופת החולים יוזיל את עלותם, שוב, בהעדר ראיות ברורות בנושא זה. לא הוצגו כל אסמכתאות להפסדים או הוצאות נוספות לתובעים. התובע 2 עובד כעצמאי, בעל אולם ארועים. הוא אישר בעדותו כי ארועים לא בוטלו בתקופה שלאחר הארוע. התובעת 3 היא שכירה אך לא הובאו אישורים על היעדרות או הפסדים עקב הארוע. בנסיבות העניין, אעמיד את סכום ההוצאות לעבר ולעתיד בגין עזרת צד שלישי, נסיעות והפסדי שכר של התובעים 2-3, על סכום כולל של 2500 ₪ נכון להיום. בגין כאב וסבל, לאור טיב הפגיעה ובהתחשב בכך שלא נותרה נכות רפואית, אעמיד את סכום הפיצוי על 25,000 ₪ נכון להיום. לתובעת לא נגרמה נכות רפואית וגם לא תפקודית עקב התאונה. מדובר בפגיעה בשיניים עליונות, שטופלה היטב, לפי חוות דעת המומחה. הטענות בדבר בעיות בלעיסה, הפרעה של מפרק הלסת ועמדה בולטת של השיניים הקדמיות - אינן קשורות לתאונה, כפי שהסביר מומחה בית המשפט. איני מוצאת מקום לפצות את התובעת בגין הפסדי שכר לעתיד בגין פגיעה זו. לסכומי הפיצוי יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 20% ומע"מ והוצאות המשפט. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין אצל ב"כ הנתבעת 2 ולאחר מועד זה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. התביעה כנגד הנתבעת 1 נדחית. התובעים עמדו על ניהול התביעה כנגד הנתבעת 1 עד תומה למרות שבשלבים שונים בניהול ההליך הוצע להם למחוק את הנתבעת 1. בנסיבות אלו, ישאו התובעים בשכ"ט עו"ד הנתבעת 1 בסך 4000 ₪ בתוספת מע"מ ובהוצאות המשפט שלה. משנדחית התביעה כנגד הנתבעת 1 נדחית גם ההודעה לצדדים שלישיים. צרוף הצדדים השלישיים על ידי הנתבעת 1 היה ראוי ונכון, לאור מערכת ההסכמים בין הצדדים ולאור כך שהצד השלישי הוא זה שהפעיל את הבריכה במועד הרלוונטי. לכן, הגורם שעליו לשאת בהוצאות הצדדים השלישיים, הוא התובעים, אשר, כאמור, עמדו על המשך ניהול ההליך כנגד הנתבעת 1. התובעים ישאו בהוצאות הצדדים השלישיים יחדיו בסכום של 4000 ₪ בתוספת מע"מ ובהוצאות המשפט שלהם. תאונות בבריכהבריכת שחיה / בריכת מים