פציעה בגדנ''ע - תאונות תלמידים נזקי גוף

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פציעה בגדנ''ע: השאלות העומדות לדיון הן: האם התרשלו הנתבעות או מי מהן התרשלות אשר כתוצאה ממנה נפגע התובע בגופו בעת אימוני גדנ"ע? אם כן; מהו סכום הפיצויים לו זכאי התובע? כללי: בכל זמן הרלוונטי לתביעה: התובע יליד שנת 1987, היה בשנת הלימודים תשס"ד תלמיד כתה י"א בבית הספר התיכון "מכס פיין" בתל-אביב (להלן-"בית הספר"), אשר שייך לנתבעת 2; הנתבעת 1 משמשת בתובענה זו בשני כובעים גם יחד. האחד, משרד הבטחון, בכובע זה משמשת היא כבעלים של המקרקעין בהם התקיימה פעילות הגדנ"ע במסגרתה נפגע התובע, והיא המחזיקה במקרקעין ובעלת השליטה במקום, והינה אחראית על הבטיחות בשטח בה התקיימו אימוני הגדנ"ע, ואחראית על כל אימוני הגדנ"ע בהם השתתף התובע. השני, משרד החינוך, בכובע זה משמשת הנתבעת 1 כאחראית לפעילות הגדנ"ע במסגרתה נפגע התובע, וזאת כחלק מאחריותה לתוכנית הלימודים וכן כאחראית על בית הספר ומתווה פעילויות; הנתבעת 2 הינה המעביד של צוות ההוראה בבית הספר והאחראית על קביעת הוראות הבטיחות, הנחיות דרכי העבודה של המורים וצוות ההוראה בבית הספר, ובמסגרת לימודיו אצלה נשלח התובע לפעילות הגדנ"ע; הנתבעת 3, חברת ביטוח הרשומה בישראל, ביטחה בכל הזמנים הרלוונטיים את הנתבעת 2 בביטוח אחריות צד ג'. התאונה, התביעה וטענות הצדדים: כחלק מהכנת תלמידי בית הספר לשירות בצה"ל, השתתף התובע, יחד עם תלמידים נוספים, בפעילות גדנ"ע אשר התקיימה בבסיס אימונים בשדה-בוקר (להלן-"הבסיס"), ואורגנה בשיתוף פעולה בין הנתבעת 1 (משרד החינוך ומשרד הבטחון) ובית הספר. לפני שהתובע וחבריו (להלן-("החניכים") יצאו לבסיס הגדנ"ע, נאמר להם ע"י מדרכי הגדנ"ע להביא נעליים שיוכלו לרוץ איתן, אך שיקחו בחשבון שיש סיכון שנעליים אלו ייהרסו במהרה. כן נאמר לחניכים להביא עימם חגורות למכנסיים. משמע מהוראה זו שהחניכים לא היו אמורים לקבל בבסיס נעליים צבאיות וחגורות מתאימות לבגדי הצבא, למרות שהיו אמורים לעבור אימונים צבאיים, שרמת הסיכון בהם גדולה מאשר הסיכונים הרגילים שיש בפעולות רגילות שונות בחיי היום-יום. התובע וחבריו הגיעו לבסיס עם נעלי ספורט, על מנת שיוכלו לרוץ איתן. ביום 16.5.04 הגיעו החניכים לבסיס בשעה 11:30 לערך. בבסיס ניתנו לחניכים בגדי עבודה (מדי ב'). לטענת התובע, הבגדים שסיפק להם הצבא היו גדולים מדי, והיה עליהם ללבוש את מדים אלו במהירות ולצאת למסדר, בו חולקו לקבוצות בנות 15 חניכים בכל קבוצה, ומיד לאחריה הורה להם מפקד הקבוצה לרוץ במקום מדרון, אשר היה מלא בחצץ. החניכים רצו במעלה המדרון בכל כוחם, ולאחר מכן החלו לחזור במורד המדרון, תוך שהם רצים במלוא כוחם. בריצה במדרון היורד החליק התובע, נפל ונחבל בגופו, כפי שיתואר להלן. לאחר הנפילה נלקח התובע למרפאת הבסיס, בה קיבל טיפול רפואי ראשוני מחובשת, שארך כ-15 דקות. לאחר הטיפול הרפואי במרפאה, המתין התובע כ-50 דקות להגעת רכב פינוי שיפנה אותו לבית החולים סורוקה בבאר שבע. התובע הגיע לבית החולים סורוקה בשעה 16:30, כפי שנקוב בתעודת חדר המיון. דהיינו, התובע הגיע לבסיס בשעה 13:30, ובשעה 16:30 הגיע לבית החולים סורוקה. אם מפחיתים את זמן הטיפול הרפואי בבסיס, את זמן ההמתנה במרפאת הבסיס להגעת רכב פינוי ואת זמן הנסיעה מהבסיס ועד לבית החולים סורוקה (זמן המוערך בשעה), הרי שלחניכים היתה פעילות אינטנסיבית בזמן קצר. לטענת התובע המדרון בו הורה להם המפקד לרוץ הוא מדרון תלול יחסית. השטח היה מסוכן לריצת החניכים, כאשר אין ברשותם מדים ונעליים מתאימים, והם לא עברו כל הכנה ו/או הדרכה לפני הריצה, הכל תוך הפרה חמורה של כללי בטיחות וחשיפת החניכים, לרבות התובע, לסכנת נפילה וגרימת נזק. בתביעה זו תובע התובע פיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לו, תוך שהוא מצרף חוו"ד רפואית של רופא מומחה לרפות שיניים, פה ולסת, שכן התובע נפגע בעיקר בפיו ובשיניו בעת התאונה. הנתבעות הכחישו הן את אחריותן לתאונה והן את נזקי התובע. אין מחלוקת בין הצדדים שהתובע אכן נפל באותה ריצה, וכי נגרמו לו נזקי גוף בגין אותה נפילה. המחלוקת היא בקשר לסיבות נפילתו של התובע ולאחריות לנפילה זו. לטענת הנתבעות נסיבות הנפילה אינן מקימות כל אחריות מצידן כלפי התובע. העדויות: מטעם התובע העידו התובע ושני חבריו, רמי שרעבי ודוד מזרחי, אשר רצו ביחד אתו באותה קבוצה, ריצה בה נפל התובע. כן העידה אמו של התובע. כל עדים אלו נחקרו חקירה שכנגד. מטעם הנתבעות העידו גב' נעמה אבני, מי שהיתה מפקדת המחלקה עליה נמנה התובע, מר אבוביץ אבי, מי שהיה סגן מנהל בית הספר בזמן התאונה, מר זכאי עוביד, מי שהיה מנהלן בית הספר בעת התאונה, מר יוסי לניר, מי שהיה מנהל בית הספר בעת התאונה, ומר שרגא פרקש, מי שהיה רכז הכנה לצה"ל במשרד הבטחון. כל עדים אלו נחקרו חקירה שכנגד. על עדויותיהם של עדים אלו אעמוד להלן. שאלת האחריות: עדויות התביעה: בסעיפים 4 ו-5 לתצהירו תיאר התובע את התאונה כדלקמן: "בתאריך 16.5.04 הגעתי עם כיתת ביה"ס בליווי מורים מבית הספר למחנה גדנ"ע בשדה בוקר. אני עם תלמידים האחרים ירדתי מהאוטובוס ולאחר מכן חלקו לנו מדים, מכנסיים רחבים וחולצות. אדגיש שאפילו לא חילקו לנו חגורות. אני החלפתי את הבגדים שלי למדים שקיבלתי, מכנסיים היו גדולים ורחבים עלי. גם חבריי התלוננו שהמכנסיים לא מתאימים להם, גדולים ורחבים מדי. חבריי בקשו מכנסיים אחרים, אך נאמר להם שזה מה שיש. בבסיס לא חלקו לנו נעליים צבאיות, ואני נשארתי בנעלי ספורט שלי, כמו גם התלמידים האחרים. בשעה 13:15 לערך, סידרו אותנו בחי"ת, והמפקד הסביר לנו שהוא המפקד, ואמר לנו שאנחנו נרוץ בשטח המחנה. הריצה הייתה בקבוצה של 15 תלמידים לערך, רצנו לפי פקודת המפקד, כנראה במטרה להמחיש לנו את הצבא. הריצה הייתה הלוך וחזור בשטח המחנה. בהלוך הריצה הייתה בעליה. בחזרה המפקד הורה לנו לרוץ באותו שביל שעלינו, אך לחזור בירידה ואמר לנו לרדת בשביל בריצה. התחלנו לרוץ בירידה, היה מאד קשה לרוץ, כי מתחת לרגלי היה חצץ שפוזר עם החול על הקרקע בכמות גדולה וגם המכנסיים, שהיו גדולים ורחבים מאד והפריעו בריצה. המפקד רץ ראשון, לפתע, לאחר כמה שניות של הריצה בירידה, המפקד החליק ונפל, אודי שרץ אחרי המפקד, נפל עליו, והם נפלו בצד שמאל שלי. באותה שנייה, כשראיתי שהם נפלו גם החלקתי על חצץ שהיה מפוזר על הקרקע. נפלתי ונפגעתי. אציין, שנחלקו (!) ונפלו עוד הרבה תלמידים רצו עמי." מחקירתו הנגדית של התובע עולה כדלקמן: החניכים התבקשו לרוץ בכל הכוח, כולם בדבוקה אחת, בלי שנשמר רווח ביניהם; המדרון שבו נפל התובע היה בזווית של 30 מעלות לערך, והמשטח היה מכוסה ברובו בחצץ קטן; לאחר הגעת החניכים למחנה, ניתן לחניכים זמן קצר ללבוש את המדים, וחרף העובדה שלא נמצאו לכולם מדים מתאימים, למרות שניסו להחליפם בינם לבין עצמם. חרף תלונות התלמידים בפני המפקד, או מי מטעם הגדנ"ע, לא ניתנו להם מדים מתאימים, לא ניתנה להם הארכת זמן להחלפת המדים, ואף לא נערכה להם כל בדיקה להתאמת המדים למידותיהם. כל שנאמר להם הוא שכך זה בצבא ועליהם להסתדר. תימוכין לדבריו אלו של התובע ניתן למצוא בזמן שחלף מאז הגעת התובע לבסיס ועד הגעתו לבית החולים סורוקה, תוך קיזוז זמן הנסיעה, זמן הטיפול הרפואי, וזמן ההמתנה לרכב הפינוי. החייל אשר הציג את עצמו בפני החניכים כמפקד היה בדרגת רב"ט, ונראה היה על פי דיבורו כמי שלא עבר קורס פיקודי. בידי מפקד זה הופקדו החניכים ללא כל פיקוח של ממש ע"י גורם כלשהו, לא מטעם הצבא ולא מטעם בית הספר. כבר עתה אציין שלגבי השאלה האם המפקד עבר קורס פיקודי או לא, מדובר אך ורק בהתרשמותו של התובע, כמי ששירת כחייל קרבי בגולני, ופרש משירות קרבי בעת שהיה בקורס מ"כים. סביר מאד להניח שהצבא לא ישלח חייל שיכול לשרת ביחידה קרבית להיות מ"כ בגדנ"ע. עדויות שני חבריו של התובע, מר דוד מזרחי ומר רמי שרעבי תומכות בעדותו של התובע. מעדותו של מר מזרחי עולה כדלקמן: המדים לא התאימו למידותיהם של התלמידים, כי לא ניתנה אפשרות להחליף את המדים למדים מתאימים, וכי המדים שלבש היו גדולים עליו; בעניין השטח עליו התבקשו לרוץ אמר העד בלשון זו: "בלאגן, חצץ, הכל מעזה שם... לא שביל אין שם משהו מסודר בכלל"; כל החניכים רצו ביחד בצפיפות. מטבע הדברים, העד לא זכר את המרחקים שהין בין חניך לחניך או את סדר הריצה המדויק; התובע החליק ונפל, וגם מספר תלמידים נוספים החליקו על החצץ בזמן הריצה, וגם המפקד מעד, אך המשיך לרוץ. מעדותו של מר שרעבי עולה כדלקמן: לגבי השטח בו רצו הוא והתובע אמר העד כדלקמן: "לא כולו מכוסה חצץ, אבל הוא לה היה בנוי בטון לריצה, משטח חלק. היה שם חצץ וחול ואבני אקרשטיין, זה אבן שפה ... זה לא משטח נוח לריצה ... אי אפשר לרוץ על זה ... זה לא בדיוק משטח, זה היה איזה שהיא ירידה. לא, לא נוח לרוץ שם". (עמ' 24 לפרוטוקול מיום 13.5.08); הריצה התבצעה בצפיפות , ללא שהיה סדר רצים כלשהו; העד ראה את נפילת התובע, והעיד שלפני הנפילה לא נתקל במפקד אן במישהו אחר, אלא נפל בגלל שהחליק על חצץ; העד ראה שגם חניכים אחרים החליקו ונפלו; עדותו לגבי אי התאמת המדים תמכה בעדות התובע. יש לציין שעדויות עדי התביעה אודות המדים, משטח הריצה והתאונה היו ברורות, דומות ותמכו האחת בשנייה. עדויות עדי ראייה אלו לא נסתרו בחקירה הנגדית וגם לא ע"י עדי ההגנה. ב"כ הנתבעים טענו שכל הנושא של המדים הגדולים, הנעליים והגורות היו הרחבת חזית אסורה. אלא שב"כ בעלי הדין חקרו את העדים על עניינים אלו למרות התנגדותם, ועל כן הכשירו את שינוי החזית. עדויות ההגנה: עדותה של גב' נעמה אבני: עדה זו העידה מטעם הנתבעת 1. בתצהיר העדות הראשית הצהירה גב' אבני כי בזמנים הרלוונטיים לתביעה שימשה בבסיס כמפקדת המחלקה אליה השתייך התובע. בניסיון לסתור את גרסת התובע ציינה התובעת בתצהיר מספר דברים והם: קיים נוהל על פיו מחולקים מדים לחניכים, ועל פי נוהל זה מוקצב זמן לא קצר לצורך התאמת המדים; המגרש בו התבקשו החניכים לרוץ היה ישר ורחב, מיועד למעבר אנשים ונוח לריצה; נערך דו"ח פציעה ותחקיר האירוע (כאשר נסיבות האירוע העולות מהן שונות, לכאורה, מאלה העולות מגרסת התובע ועדיו); בבסיס הקפידו בנושא הבטיחות וערכו ביקורות בטיחות; החניכים מקבלים הדרכה ממדריכי הגדנ"ע בטרם יציאתם לאימון. מחקירתה הנגדית של עד זו עולה שכל עדותה הינה עדות שמיעה מהחל ועד כלה. העדה לא נכחה במקום התאונה, לא ראתה את נפילתו של התובע, לא יודעת מה הייתה הסיבה לנפילתו של התובע ולא תחקרה עדי ראייה לתאונה. אמנם העדה העיד על הנוהל, אך לא ידעה אם האמור בנוהל אכן קויים בפועל כלפי התובע ויתר החניכים. התחקיר: ביום 16.5.09 מילאה גב' אבני טופס תחקיר. בתחקיר היא כתבה כדלקמן: " תחקיר אירוע בטיחותי הנדון: חניך נפל ונפצע - פינוי לסורוקה מועד האירוע: יום א' 16.5.04 מקום האירוע: מאהל פלוגה א' תאור האירוע: חנית נפל ונפצע ממצאים שעלו בתחקיר: א) רצף כרונולוגי של תנאים ואירועים: ממצא 1: קיבל זמן לרוץ מנקודה א' לנקודה ב'. ממצא 2: החניך נתקע ברגלו של חניך אחר ונפל. ממצא 3: החניך שבר 2 שיניים ונחתך בחיך וסדק את היד. ממצא 4: (הערה: כתב לא ברור - י.ז.) בתחקיר אין מסקנות ואין סיכום. על אופן עריכת התחקיר העיד גב' אבני כדלקמן: "... אני לא עשיתי יותר מתחקיר האירוע הזה בצבא, זה המ"פ שלי אמר איך למלא אותו, זה נשמע אמנם ראש קטן, אבל זאת העובדה, וזה מה שנאמר לי לעשות. אין לי מעבר. אני באמת, אני ממש לא זוכרת את זה ספציפית.. המ"פ שלי עברה על זה אחר כך ואישרה את זה, אז אני מאמינה שזה בסדר..." (עמ' 45 לפרוטוקול מיום 13.5.08) כמדומני שדברים אלו מדברים בעד עצמם. מחקירתה הנגדית של גב' אבני עולה שהיא לא תחקרה עדים, ולא רשמה עדויות, ואינה יודעת על סמך מה היא רשמה את אשר רשמה בתחקיר. מעניינים דבריו של מנהל בית הספר, מר יוסי לניר בעמ' 21 לפרוטוקול ישיבת יום 5.2.09 שורות 3 - 4, שם הוא אומר כדלקמן: "הגעתי לבסיס, ראיתי, בדקתי, שמעתי, קבלתי סברה שבכלל הכשילו אותו תוך כדי ריצה..." משמע מכך שהאמירה שהתובע הוכשל ע"י מאן דהוא או נתקל ברגלו של מאן דהוא היא סברה של סגל הפיקוד בבסיס, ולא עובדה שנבדקה לעומק ונתמכה בעדויות. טוען ב"כ הנתבעת 1 שלאור הוראות סעיפים 483 ו-488 לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955 (להלן-"החש"צ) יש לקבל את התחקיר כראיה בתיק זה. סבור אני שיש לדחות את טענתו זו של ב"כ הנתבעת 1. לפי סעיף 4 לחש"צ חוק זה לא חל התובע, שכן סעיף זה קובע כדלקמן: "מי שנתקבל כדין, או דימה בתום לב שנתקבל כדין, לכוחות הסדירים של הצבא או לשירות בכוחות המילואים של הצבא, יחול עליו חוק זה כל עוד לא קיבל שחרור מן הכוחות הסדירים או מאותו שירות מילואים " מאחר ובעת התאונה התובעת טרם התקבל לכוחות הסדירים של הצבא, ממילא החש"צ לא חל עליו. יתירה מכך, סעיף 539א(ב)(1) לחש"צ קובע כדלקמן: "על אף האמור בכל דין, יחולו לענין תחקיר הוראות אלה: הדברים שהושמעו בתחקיר, פרוטוקול התחקיר, כל חומר אחר שהוכן במהלכו, וכן הסיכומים, הממצאים והמסקנות (להלן - חומר התחקיר), לא יתקבלו כראיה במשפט, למעט במשפט בשל מסירת ידיעה כוזבת או העלמת פרט חשוב בתחקיר;" לאור האמור בסעיף זה, הרי שהתחקיר אינו קביל כראיה, וממילא יש להתעלם ממנו. דו"ח הפציעה: בבסיס מולא דו"ח פציעה. גם לענין דו"ח הפציעה טוענת הנתבעת 1 את הוראות סעיפים 483 ו-488 לחש"צ. מן ראוי שנבדוק את הוראות סעיפים אלו. סעיף 483 לחש"צ קובע כדלקמן: "(א) מסמך הנחזה כפקודת קבע או כפקודת שיגרה של יחידת צבא או כפנקס, כיומן או כרישום אחר המתנהל בצבא על פי דין, על פי פקודה צבאית מוסמכת או על פי הנוהג, יכול בית הדין לקבלו כראיה לכאורה על תכנו. (ב) לא יקבל בית הדין כראיה רישום אחר כאמור בסעיף קטן (א), אם הנאשם דרש שמי שרשמו יעיד בבית הדין ובית הדין סבור כי לשם עשיית משפט צדק רצוי שהרושם יעיד כאמור. העיד הרושם, יהיה הרישום קביל. (ג) בסעיף זה "פנקס", "יומן" או "רישום אחר המתנהל בצבא" - בין שנערכו בכתב יד ובין שנערכו בדרך הדפסה, שכפול, צילום, כרטיס ניקוב, סרט מגנטי, או באמצעות כל מכשיר מכני, חשמלי או אלקטרוני אחר." וסעיף 488 לחש"צ קובע כי: "הסעיפים 480 עד 486 יחולו גם על דיון לפני כל בית משפט או בית דין אחר במדינה." בהתאם להוראות אלו, דו"ח הפציעה התקבל כראיה לכאורה לתוכנו, אך מאחר והתובע דרש שגב' אבני תיחקר על דו"ח זה, והוא אכן חקר אותה על דו"ח זה, הרי נכונות תוכנו של דו"ח הפציעה תיקבע בהתאם לתוצאות החקירה הנגדית שחקר ב"כ התובע את גב' אבני גם על דו"ח זה ולאור יתר הראיות שבתיק. בדו"ח הפציעה יש תחילה את הצהרת התובע וקצין הרפואה. בחלק זה נרשם שנסיבות המקרה היו נפילה תוך כדי ריצה. לאחר מכן יש את החלק אותו ממלא קצין הרפואה, וגם בו נרשם שגורם הפציעה או נפילה תוך כדי ריצה. בחלק ג' של הדו"ח נרשם ע"י המ"פ הדר ליבוביץ כדלקמן: "החניך קיבל זמן ריצה. חבר שם לו רגל ונפל. לחניך נשברו 2 שיניים ו-2 מתנדנדות ויש לו סדק ביד." אין כל ראיה שהמ"פ אכן תחקרה את האירוע, לא ידוע ממי היא קיבלה את המידע, ואין כל רישום אצל שלטונות הצבא אודות עדויות שאכן כך קרה הדבר. מעדותו של המנהל, מר יוסי לניר, עולה שמדובר למעשה בהערכה בלבד ולא בקביעה עובדתית לאחר בירור ראייתי. העדויות הישירות של עדי ראייה לתאונה סותרות את האמור בדברי המ"פ, ולכן איני מקבל את דבריה אלו, שכן דברי המ"פ נסתרו. לאור האמור לעיל, איני מקבל את מסקנות דו"ח הפציעה לגבי הסיבה לתאונה. ההדרכה שקיבלו החניכים: מחקירתה הנגדית של גב' אבני עולה שלא היתה נוכחת בשיעורי ההדרכה שקיבלו החניכים לפני שהגיעו לבסיס. על כן, אין לקבל את עדותה בענין זה בהיותה עדות שמיעה. עדותו של מר אבי אבוביץ: עד זה ניסה להראות שהוא יודע דברים רבים וצופה את פני העתיד, אך מחקירתו הנגדית נראה שסתר את עצמו לא פעם, והעיד בניגוד לעדויות עדים אחרים. נראה שהעד לא ממש זוכר את אשר אירע ביום בו הגיעו החניכים לבסיס, וגם לא זוכר את סדר האירועים. להלן מספר דוגמאות: העד תיאר בתצהירו ובחקירתו הנגדית את סדר היום של החניכים בעת שהגיעו לבסיס. לפי דברי העד, חלוקת המדים לתלמידים התקיימה לאחר שהתלמידים חולקו לכיתות. אך עדי התביעה ועדת ההגנה גב' אבני העידו שתחילה חולקו המדים לחניכים ורק לאחר מכן חולקו לכיתות; בתצהירו הצהיר העד שהחניכים נלקחו לבסיס סמוך על מנת לקבל מדים, ואילו בחקירתו הנגדית התנער מגרסה זו; העד העיד כי בטרם הריצה קיבלו החניכים ציוד נוסף, כגון מזרונים ושמיכות, והגיעו עם הציוד לרחבה, ואילו גב' אבני העידה שהריצה הייתה בסמוך לאחר הגעת החניכים לבסיס; בתחילה טען העד כי היה עם החניכים בכל זמן ההתארגנות, אך לאחר מכן שינה את גרסתו ואמר שהלך לקבל תדריך עם שאר המורים בזמן שהחניכים התארגנו; העד העיד שלאחר קבלת המדים ניתנה לתלמידים שעה שלמה של התארגנות. אך עדות זו נסתרת מסדר האירועים מעת הגעת החניכים לבסיס ועד שהגיע התובעת לבית החולים סורוקה, כפי שהסברתי לעיל; העד הודה בעצמו שהמדים שניתנו לחניכים לא התאימו למידותיהם, והנושא גם היה עניין לבדיחה. אולם התלמידים "הסתדרו" ביניהם, לדבריו. כעולה מעדותו, העד לא עשה דבר על מנת לפתור את בעיית המדים ביום התאונה, וגם לא בדק את התאמת המדים למידות החניכים, למרות שהיה מודע לבעיה; בתצהיר הצהיר העד כי בשיחה עם התובע זמן קצר לאחר התאונה סיפר לו התובע שהוא רץ ומישהו מהתלמידים שם לו רגל. אין לקבל את דבריו אלו של העד, שכן לא ערך כל רישום שהוא על שיחה זו, ולאור עדותו חסרת הזכרון אין לסמוך על דבריו אלו. מה עוד שבחקירתו הנגדית חזר בו העד מדבריו אלו; העד צירף תמונות לתצהירו ואמר שתמונות אלו הם מהיום בו הגיעו החניכים לבסיס. על גבי התמונות אין כל תאריך, לא ידוע מי התובע בתמונות אלו, ומהתמונות ניתן לראות שחלק מהחניכים לובשים מדים הגדולים עליהם. לאור האמור לעיל, סבור אני שאין לקבל את עדותו של העד. עדותו של מר זכאי עובייד: עד שזה היה המנהלן של בית הספר בעת התאונה. לתצהירו של העד צורפו מספר מסמכים, שהתברר שחלק מהם הוצה מתיקו האישי של התובע וחלק ניכר מהם הוצא מהתיקייה הכללית של בית הספר. העד הודה בחקירתו הנגדית שלא הוא החליט אילו מסמכים יצורפו לתצהירו, ולמעשה הוא נשאל אילו מסמכים יש תחת ידיו, וההחלטה אילו מסמכים לצרף לתצהירו לא הייתה שלו. עדותו של מר יוסי לניר: עד זה לא ידע באופן אישי מה קרה לפני שהחניכים יצאו לבסיס, ומה קרה בבסיס עצמו. כל עדותו היא עדות שמיעה בלבד. אי הבאת עדים רלוונטיים: הנתבעת 1 לא הביאה לעדות את מפקד הכיתה שהורה לחניכים, וביניהם התובע, לרוץ. עדותו הייתה חיונית ביותר, שכן הוא זה שרץ יחד עם החניכים, הוא זה שיכול היה להעיד מהו המשטח עליו רצו החניכים, האם חניכים נוספים נפלו, ומה יכולה להיות סיבת נפילתו של התובע. מר אבוביץ העיד שבעת שהתובע היה במרפאת הבסיס, כבר הייתה במקום מורה מבית הספר. הנתבעות 2 ו-3 לא עשו כל מאמץ לזמן את מורה להעיד. מורה זו יכולה הייתה להעיד האם התקיימה שיחה בין התובע לבין מר אבוביץ במרפאה, ואם כן, מה אמר התובע למר אבוביץ. סבור אני שהימנעותן של הנתבעות להביא עדים אלו להעיד, פועלת לרעתן. אחריות הנתבעת 1: הנתבעת 1 אחראית הן כאחראית על משרד הביטחון והן כאחראית על משרד החינוך, ושני משרדים אלו שיתפו פעולה בהוצאת החניכים לפעילות הגדנ"ע. מהעדויות עולה שחניכים לא קיבלו בבסיס כל הדרכה שהיא כיצד לרוץ בקבוצה וכיצד לרוץ על משטח חצץ, אשר ידוע שהוא משטח מועד להחלקות ולנפילות. דבר זה חמור שבעתיים, כאשר מדובר על משטח חצץ המצוי במדרון, שכן בריצה במדרון קשה יותר לעצור, וקשה ומסוכן יותר, כאשר במדרון מצוי חצץ בכמות רבה (במקרה שלפנינו 90% ממדרון יהיה מכוסה חצץ). בנוסף לכך, בעת פעילות צבאית יש לנעול נעליים המתאימות לפעילות מעין זו. ודאי שנעלי ספורט אינו מתאימות לפעילות מעין זו. על כך ניתן ללמוד ממסמכים אלו: נספח ג' לתצהירו של מר זכאי עובייד, בו נרשם שעל החניכים להביא לפעילות הגדנ"ע נעליים סגורות ונוחות. (על מסמך זה אעמוד בעת שאדון ברשלנות הנתבעת 2 ו-3); נספח ח' לתצהירו של מר זכאי עובייד, בו נרשם שעל החניכים להביא עימם לפעילות הגדנ"ע נעליים גבוהות. מעדותו של התובע עולה שנאמר להם ע"י מדריכי הגדנ"ע להביא נעלי ספורט לפעילות הגדנ"ע, ועליהם לקחת בחשבון שנעליים אלו ייהרסו. ההדרכה הייתה בניגוד לאמור במסמכים. לאור האמור לעיל, היה על המפקדים בבסיס שלא להתיר לכל חניך שהגיע עם נעלי התעמלות לבצע את הפעילות בבסיס בנעליים שאינן נעלי הליכה נוחות או נעליים גבוהות. לכך יש להוסיף את הריצה במדרון, ודבר ידוע הוא שכאשר רצים במדרון, הבלימה או העצירה מהריצה קשה יותר, ויש סכנת נפילה. הדבר מסוכן יותר כאשר במדרון יש חצץ, אשר מחליש את אחיזת הרגלים או הנעליים בקרקע. לאור כל האמור סבור אני שהתובע הוכיח את רשלנותה של הנתבעת 1. ובאשר למדים הרחבים, אכן ידועה הבעיה של חוסר התאמה של מדי ב' (בגדי עבודה) בצה"ל, במיוחד למתגייסים חדשים. לא הובאה כל ראייה מטעם התובע שהמדים הרחבים הם היו הסיבה לנפילתו. הרבה יותר מסתבר שהנפילה של התובע הייתה מהסיבה שהוא רץ בנעליים לא מתאימות על משטח החצץ ובלי שקיבל הדרכה כיצד לרוץ על משטח חצץ וכיצד לרוץ בקבוצה, וכל שכן בקבוצה על משטח חצץ. רשלנותן של הנתבעות 2 ו-3: לטענת הנתבעת 2, הורי החניכים, והורי התובע בתוכם קיבלו את נספח ג' לתצהירו של מר זכאי לפני יציאתם של החניכים למחנה הגדנ"ע. במסמך זה יש מידע על היציאה לבסיס ועל מועד החזרה מהבסיס, על תכנית האימונים ורשימת ציוד חובה שעל החניכים להביא עימם (לרבות נעלי הליכה סגורות ונוחות) ורשימת ציוד מומלץ. מסמך זה נושא את תאריך 11.5.09, שעל פי בדיקה ביומן, המדובר ביום שלישי בשבוע. מעדותו של מר לניר עולה שסביר מאד להניח שהמסמך נחתם ע"י מר אבוביץ, שהיה סגנו באותה עת, רק ביום 12.5.04, דהיינו ביום רביעי. אם המכתב נשלח בדואר להורי החניכים, הרי שסביר להניח שהמסמך הגיע אליהם לאחר שהחניכים כבר היו בבסיס. אם המסמך נמסר לידי החניכים על מנת שימסרו אותו להוריהם, המסמך הגיע לכל המוקדם לידי ההורים ביום 12.5.04 בשעות הערב, כשהחנויות סגורות. לכל היותר נותר להורי החניכים לערוך את הקניות ביום 13.5.04, שהוא יום חמישי בשבוע, וביום 14.5.04, שהוא יום ששי בשבוע. ביום שבת החנויות סגורות, וביום ראשון, 16.5.04, כבר יצאו החניכים לבסיס. אך גם על ההורים היה להתארגן כספית לרכישת ציוד החובה, ואפשרות זו לא נותרה להם. על כן סבור אני שעל הנתבעת 2 היה לשלוח את המכתב להורים לפחות שבועיים לפני היציאה לבסיס, על מנת שיוכלו להתארגן ולרכוש את הציוד לחניכים. מאחר וקבעתי שסביר שהתובע נפל עקב כך שרץ עם נעלי התעמלות על גבי חצץ, בלא שקיבל הדרכה מתאימה לגבי הנעליים ולגבי ריצה על חצץ, ומאחר ומשלוח המכתב להורי החניכים במועד מנעה מהחניכים להגיע לבסיס עם הנעליים המפורטות במסמך הנ"ל, נושאות הנתבעות 2 ו-3 בחלק מהאחריות לתאונה ולנזקי התובע. חלוקת האחריות הנתבעות: אמנם האחריות של הנתבעות כלפי התובע הינה ביחד ולחוד, אך סבור אני שבמסגרת חלוקת האחריות ביניהן נושאת הנתבעת 1 ב- 80% מהאחריות לתאונה והנתבעות 2 ו-3 נושאות ב- 20% מהתאונה. אשם תורם: טוענות הנתבעות שיש לייחס לתובע אשם תורם לקרות התאונה. סבור אני שיש לדחות את טענתן זו של הנתבעות מהסיבות כדלקמן: בבסיס ביקשו ליתן לחניכים, וביניהם התובע, מושג מהם החיים הצבאיים, ובין היתר, ציות לפקודות. בעת שהתובע רץ, הוא ציית לפקודה שקיבל; בעת אימוני הגדנ"ע ציפו מהתובע לבצע פעולות, אשר בחיים האזרחיים נחשבות לפעולות מסוכנות, אך בצבא הן פעולות שגרתיות. מאחר והתובע מילא אחר הציפיות של הנתבעות ממנו, אין לייחס לו אשם תורם; אין לצפות מהתובע לדעת מה שהמפקדים לא טרחו ללמד אותו. שאלת הנזק: פגיעות הגוף: ממקום התאונה הועבר התובע למרפאת הבסיס, ומשם פונה התובע לבית החולים סורוקה. בבית החולים התברר שלתובע נגרמה חבלה בפנים ובסנטר, לרבות שפשוף, חבלה ביד ימין, רגישות באזור שיניים 11 ו-21 ושבר של שן 22. בנוסף, התובע חש כאבים גם בשן מס' 12. התובע טופל בבית החולים, שם עבר סידרה ארוכה של בדיקות וצילומים , ושוחרר עם המלצות למנוחה, שימוש במשככי כאבים והמשך טיפול ומעקב רפואי. חוו"ד המומחה מטעם התובע: התובע צירף לכתב התביעה ולראיותיו את חוות דעתו של ד"ר שלמה ברק, רופא שיניים ומנתח פה ולסת (להלן-"המומחה"). בחוות דעתו כותב המומחה כי כתוצאה מן התאונה, מבחינת פה ולסת-שיניים, נפגע התובע כדלקמן: "חתך בסנטר ובשפה העליונה. פגיעה בשיניים 21, 11, ושבר כותרת שן 22. כעבור יומיים ב-18.5.04 נבדק במרפאת שיניים שורש ונמצא כי שיניים 21, 11 עברו לוקסציה פלטינלית, רגישות למישוש ולניקוש. ובשן 22 שבר כותרת עם חשיפת מוך השן. כמו כן, כותרת שן 12 נשברה ובוצעה השלמת כותרת שנפלה. בוצע טיפול במרפאת שורש שכלל: סתימות שורש בשיניים 22, 21, 11, ובהמשך ביצוע מבנים וכתרים חרסינה." בפרק "הדיון" שבחוות הדעת כותב המומחה כדלקמן: "כתוצאה מהתאונה ... נפגע בין היתר בשיניים קדמיות עליונות. לגבי שן 12: כתוצאה מהחבלה השן הועתקה למנח בוקלי מחוץ לקשת השינים. השן רגישה לניקוש וכותרתה שבורה. יש צורך לבצע בשן זו סתימת שורש מבנה יצוק וכתר חרסינה מסוג "קפטק". לגבי שן 11: בוצעה סתימת שורש מבנה יצוק וכתר. קיים תהליך דלקתי בעצם סביב חוד השן, וכנראה אף תחילת תהליך ספיגה חיצונית של השורש. יש צורך לבצע חידוש טפול שורש מבנה חדש וכתר חרסינה "קפטק" באם תהליך הספיגה של השורש ימשך, אזי יהיה צורך לעקור את השן ולשקם את חוסר השן באמצעות שתל תוך גרמי שיתמוך מבנה וכתר חרסינה. לגבי שן 21: עקב דלקת בעצם, יש צורך לבצע חידוש טיפול שורש ולבצע מבנה וכתר חרסינה חדשים. לגבי שן 22: היות והכתר הינו חלק מגשר 22 - 11, אזי יש צורך לבצע כתר חרסינה חדש. מהניסיון הקליני ומהידוע בספרות כתרים יש להחליף כל עשר שנים בממוצע ובהנחה כי המשנן הטבעי נשמר אצל רוב האוכלוסיה עד לגיל 70 בממוצע יהיה צורך לבצע את הכתרים עוד שש פעמים בעתיד. לגבי שן 11 - במידה והשן תעקר: שתל ומבנה יש להחליף כל 17 שנה ועד לגיל 70 יהיה צורך לבצעם ארבע פעמים." המומחה התייחס בחוות דעתו גם לעלויות הטיפולים הדנטליים בהם נקב בחוות דעתו. לגבי הטיפולים הדנטליים שקיבל התובע לפני מתן חוות הדעת ציין המומחה שיש לשלם את מה ששילם התובע בפועל. לגבי הטיפולים העתידיים תמחר המומחה את הטיפולים בסכומים כדלקמן: "שן 12 סתימת שורש 1,000 ₪ מבנה יצוק 600 ₪ כתר חרסינה "קפטק" (לבצוע 6 פעמים) 2,700 ₪ שן 11 חידוש טיפול שורש 1,500 ₪ מבנה יצוק 600 ₪ כתר חרסינה "קפטק" (לבצוע 6 פעמים) 2,700 ₪ באם השן תעקר: שתל (לבצוע 4 פעמים) 3,200 ₪ מבנה (לבצוע 4 פעמים) 1,000 ₪ כתר חרסינה "קפטק" (לבצוע 6 פעמים) 2,700 ₪ שן 21 חידוש טיפול שורש 1,500 ₪ מבנה יצוק 600 ₪ כתר חרסינה "קפטק" (לבצוע 6 פעמים) 2,700 ₪ שן 22 כתר חרסינה "קפטק" (לבצוע 6 פעמים) 2,700 ₪ " עלות טיפולי השיניים: מאחר והתובע טופל בעבר בשיניו במרפאות שורש, וטיפול זה היה במסגרת ביטוח רפואי, אין התובע זכאי לכל פיצוי שהוא בגין טיפולי העבר. לגבי טיפולי העתיד, מאחר והתובע לא הוכיח שיש צורך לעקור את שן מס' 11, יש לחשב את הפיצוי לחלופה שהשן תישאר במקומה ולא תיעקר. לאור זאת, עבור הטיפול אותו מציין המומחה בחוות דעתו, זכאי התובע לפיצוי בסך 16,600 ₪ בערכים של יום מתן חוות הדעת, דהיינו בערכים של יום 30.10.05. סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה ורבית נכון ליום מתן פסק הדין מגיע לסך 21,193 ₪. טיפול שיניים בעתיד: בהתאם לחוות דעתו של המומחה, על התובע להחליף בעתיד 4 כתרי חרסינה במשך 6 פעמים בחייו, כאשר עלות כל כתר חרסינה, נכון ליום מתן חוות הדעת, הינה בסך 2,700 ₪. דהיינו, בכל פעם על התובע לשאת בהוצאה של 10,800 ₪ להחלפת הכתרים, אותה יש לשערך להיום ולהוון אותה לעתיד. מאחר ופעם אחת של החלפת הכתרים כלולה בפעם הראשונה של הטיפול בו נקב המומחה, נותרו לתובע עוד 5 החלפות של הכתרים. עלות החלפת הכתרים המהוונת בהיוון 3% מגיעה לסך 31,233 ₪. כאב וסבל: התובע נחבל בפניו ונפגע בשיניו. בנוסף נחבל התובע באיברים אחרים בגופו, ונראה שנגרם לו סדק בידו הימנית. התובע נאלץ לעבור טיפולי שיניים כואבים וייאלץ לעבור בעתיד טיפולי שיניים כואבים. כתוצאה מהתאונה נותר לתובע פיגמנט שחור מול כתרים 22 - 11. כל פגיעות אלו גורמות גם לפגיעה אסתטית במראהו של התובע. לאור האמור לעיל, סבור אני שהסך 50,000 ₪ בגין כאב וסבל הוא סביר בנסיבות העניין, ואת סכום זה אני פוסק לתובע. הפסדי שכר: התובע תובע הפסדי שכר בעבר ובעתיד. התובע לא הגיש לבית המשפט כל מסמך שהוא על השתכרותו בעבר. כיום התובע הינו חייל בשירות סדיר, ולא נראה סביר שהוא יסבול מאבדן כושר השתכרות, במיוחד כאשר המומחה מטעמו ציין שלא נותרה לתובע כל נכות שהיא כתוצאה מהתאונה. אשר על כן, אין לפסוק לתובע כל סכום שהוא בגין הפסדי שכר בעבר ובעתיד. עזרת צד ג' והוצאות טיפולים רפואיים: התובע פיצויים בגין הטיפול שטיפלו בו הוריו. התובע לא הוכיח שנגרם להוריו כל נזק כספי כתוצאה מהטיפול בו, ולא הוכיח שהטיפול חרג מטיפול רגיל של הורים בילדם. אשר על כן, אני דוחה את תביעתו של התובע בגין עזרת הזולת. כן תובע התובע פיצויים עבור ניעות לטיפולים רפואיים. אלא שהתובע לא מסר פרטים על תביעתו זו, ולכן יש לדחותה. סה"כ פיצויים: סך כל הפיצויים לו זכאי התובע הינו כדלקמן: טיפול שיניים משקם 21,193 ₪ החלפת כתרים בעתיד 31,233 ₪ כאב וסבל 50,000 ₪ סה"כ 102,426 ₪. הוצאות המשפט: התובע פירט בסיכומיו את הוצאות המשפט שהיו לו, והן מסתכמות בסך 8,925 ₪ נכון ליום מתן פסק הדין. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע כדלקמן: את הסך 102,426 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; את הוצאות המשפט בסך 8,925 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; שכ"ט עו"ד בשיעור 20% מהסך הנקוב בס"ק 1 לעיל + מע"מ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. דיני חינוךנזקי גוף