פרסום ביקורת או לשון הרע

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פרסום ביקורת או לשון הרע: מבוא התובעת, בעלת תואר דוקטור להנדסה גנטית, מדריכה פדגוגית, הייתה במועדים הרלבנטיים לתביעה מנהלת המסלול הערבי במכללה לחינוך על שם דוד ילין (להלן: "המכללה"). הנתבעת מס' 1 מוציאה לאור שבועון פוליטי בשם 'פסל אלמקאל',(להלן: "העיתון"). הנתבע מס' 2 (להלן: "זידאני") היה אחד הכתבים בעיתון והנתבע מס' 3 היה העורך הראשי של העיתון. עניינה של התובענה הוא שתי כתבות שפורסמו בעיתון: הכתבה הראשונה פורסמה ביום 3.7.98 (להלן: "הכתבה הראשונה") והכתבה השנייה פורסמה שבוע מאוחר יותר ביום 10.7.98 (להלן: "הכתבה השנייה"). התובעת טוענת כי בשתי הכתבות נכללו שקרים משקרים שונים שיש בהם כדי להוות לשון הרע כמפורט בכתב התביעה. היא תובעת סכום של 200,000 ₪ בגין הנזקים שנגרמו לה, לטענתה, בשל פרסום שתי הכתבות. בסיכומיה מיקדה התובעת את טענותיה כלפי האמור בכתבות במספר נושאים: אי התאמתה לתפקיד מנהלת המסלול הערבי - לטענת התובעת בכתבות נכתב כי היא נעדרת בטחון עצמי, בעלת אישיות חלשה ונעדרת חוש מנהיגות. עוד נכתב כי היא מונתה משיקולים לא מקצועיים וכי הועדפה על פני מרצים אחרים במכללה אשר יכולותיהם וכישוריהם עולים על אלה שלה. הדחת מדריכים - בכתבה הואשמה התובעת בכך שפעלה להדחת מדריכים במכללה מעבודתם בשל התעקשותם לכתוב הודעות לתלמידים בשפה הערבית. מלחמתה של התובעת בשפה הערבית - התובעת, כך הטענה, מוצגת בכתבות כמי שנלחמת בשפה ובתרבות הערבית. כדוגמא לכך תואר כי היא מתנגדת לכך שתלמידים ערבים יכתבו עבודות בשפה הערבית במסגרת קורס 'טיפה בים' המתנהל במכללה; אינה עושה להעשרת הספרים בשפה הערבית במכללה; התלמידים הערבים במכללה הוכרחו ללמוד ביום בו חל ראש השנה ההיג'רית. עוד נטען כי הכתבות גורסות שהחלטות התובעת והתנהגותה ניזונים מתלות במוסדות המכללה היהודיים ולכן היא הופכת את ציבור הסטודנטים הערביים לציבור התלוי ביהודים ונעדר זהות עצמית. התובעת טוענת כי בכתבה הואשמה בכך שנעזרה בשירותיו של חוקר יוצא שירות הבטחון הכללי כדי לחקור את התלמידים. משטר הפחדה וסתימת פיות - לטענת התובעת הצגתה בכתבה היא כמי שהנהיגה משטר של סתימת פיות והפחדה תוך שנמנע מהתלמידים להביע עמדות פוליטיות, להשתתף בבחירות לועד הסטודנטים הערבים; נאסר חופש הביטוי במכללה והתלמידים והמרצים פחדו להביע את דעותיהם. כשלון התובעת בתפקידה - זה הנושא האחרון עליו מלינה התובעת. לדעתה היא מוצגת בכתבה כמי שנכשלה כשלון חרוץ והחלטותיה היו ממניעים זרים, נקמניים ובלתי חינוכיים. לטענת התובעת הקורא הסביר של הכתבות מבין כי היא אינה ראויה לתפקידה, מונתה לתפקיד משיקולים זרים ונלחמת בעמה ובשפתה. עוד מבין הקורא הסביר כי בהתנהלותה במכללה כמנהלת המסלול הערבי נוהגת התובעת במשטר של הפחדה תוך רמיסת זהותו של התלמיד הערבי וכן כי הדיחה שלושה מדריכים מקצועיים מעבודתם רק מאחר וביקשו מהתלמידים לכתוב בערבית ובכך גרמה נזק לתלמידים. לשיטתה של התובעת מדובר בלשון הרע בכלל ומכל מקום בוודאי בקרב אותו ציבור המשתייך למגזר הערבי הקורא את העיתון ומתייחס בהתאם למי שנחשדת בחשדות שיוחסו לתובעת בכתבה. הנתבעים אינם חולקים על כך שהכתבות פורסמו בעיתון על ידי הנתבעת מס' 1 וכי הנתבע מס' 3 הוא אכן עורך העיתון. באשר לזידאני, הוא מכחיש שהיה מעורב בפרסום הכתבה הראשונה הוא אינו כופר בכך שכתב את הכתבה השנייה. טענתם המרכזית של הנתבעים היא כי אין מדובר בלשון הרע אלא בויכוח פוליטי ותרבותי מובהק סביב שאלת דרכי הוראת סטודנטים ערבים הלומדים במכללת דוד ילין בכל הנוגע לשימוש בשפה העברית. הנתבעים סבורים אפוא כי מדובר בהבעת דעה לגיטימית ולכן אין זו לשון הרע. לחילופין, הם טוענים כי ככל שהפרסום או חלק ממנו הוא בגדר לשון הרע הם נהנים מאחת ההגנות הקבועות בחוק. הם רואים בפרסום ככולל דברי אמת שיש בהם עניין לציבור וככזה שנעשה בתום לב ובנסיבות שחייבו את העיתון לשמש במה למאבק לאוטונומיה תרבותית של המגזר הערבי. ההכרעה בשאלת חיובם של הנתבעים כלפי התובעת בשל לשון הרע נבחנת בהליך הכולל ארבעה שלבים: בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת; בשלב השני, יש לבחון האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק; בשלב השלישי יש לברר אם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 15-13 לחוק; השלב האחרון הוא שלב הפיצויים (ר' ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון לוני הרציקוביץ' פ"ד נח (3) 558, 568 (2004) (להלן: "הרציקוביץ')). האם מדובר בלשון הרע כאמור, השאלה הראשונה אותה יש לבחון היא האם יש בדברים שנכתבו או בחלק מהם משום לשון הרע. סעיף 1 לחוק קובע כי: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;" קיום לשון הרע נבחן על פי מבחן אובייקטיבי: 'מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, ואם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך שבה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו' (ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון פ"ד נו(2) 607, 617 (2002)). במסגרת המבחן האובייקטיבי 'עת באים לבחון מה משמעותם של דברים בעיני הקורא הסביר הרגיל, אין בדרך-כלל חשיבות לכך מה היתה כוונתו של המפרסם... שאלה זו בלתי-רלבנטית לחלוטין... כן אין להביא ראיות בקשר לשאלה מה המשמעות שאותה ייחס קורא רגיל או סוג קוראים זה או אחר לפרסום ואין צורך בשמיעת עדויות ביחס לשאלה כיצד הובנו דברי הפרסום, אלא בית-המשפט הוא שישקול את הדבר' (ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 300 (1977)). עוד יש לבחון ככל שהדברים אינם נראים כלשון הרע בעיני הקורא הסביר האם הם כאלה בסקטור או במגזר אליו משתייכת התובעת והוא קהל היעד של הכתבה. עם זאת, במקרה כזה יש לנקוט משנה זהירות ויש להכיר בלשון הרע ייחודית למיעוט או למגזר 'באופן מוגבל בהיקפו או במשורה' (ר' עמדתה של כב' השופטת בן פורת בע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן פ"ד לט (4) 734, 747 (1986)); ע"א 9640/04 מועין דאוד חורי נ' חברת כל אל ערב (, 2005))) בבחינת הפרסום יש לתת את הדעת כי גם אין די בכך שהדברים פוגעים בתובעת ודברים שהם בגדר 'הבעת דבר ביקורת או דיעות, שמטרתן לעורר ויכוח ציבור, תוך שהן חפות מיומרה להציג אמת עובדתית' אינם לשון הרע. (הרציקוביץ, עמ' 565). עוד יש לבחון האם הפרסום מתייחס אל התובעת ולא אל גורם אחר או אל המכללה. רק פרסום כזה שיש בו כדי להשפיל או לבזות את התובעת הוא פרסום שיהווה לשון הרע. הכתבה הראשונה תוכן הכתבה הראשונה הוא: "בחיפה דרורה ובירושלים ח'נסאא דיאב. מה קורה במכללת דוד ילין ? מנהלת המסלול הערבי נלחמת בשפה הערבית. מכתבנו המיוחד בירושלים. הנהלת המכללה להכשרת מורים דוד ילין בירושלים, הודיעה, לשלושה מרצים ערבים אשר עובדים בהדרכה, על החלטתה להדיחם מעבודתם בהדרכה, בנימוק של עריכת רפורמה מבנית במכללה במסגרת ההכנות להפיכת המכללה למוסד אקדמי. שלושת המרצים המודחים מעבודתם בהדרכה הם : עומר נסראללה, עבד אלסלאם יונס והודא עראקי. מיד עם פרסום ההחלטה, ארגנו תלמידי המסלול הערבי הפגנת מחאה כנגד החלטת ההדחה, בה הביעו את דעתם והשתכנעותם, בדבר אי צדקת נימוקי ההנהלה, ובדבר שיקולים זרים ונסתרים, מבינם חילוקי הדעות החריפים אשר נתגלעו בין מנהלת המסלול הערבי, ד"ר ח'נסאא דיאב, לבין המדריכים הנ"ל. מהמסמכים שבידנו עולה, כי הסיבה העיקרית להדחת המדריכים, או לפחות אחד מהם- המרצה עבד אלסלאם יונס, הנה התעקשותם לכתוב הודעות לתלמידים בשפה הערבית, דבר שגרם למנהלת ח'נסאא דיאב לשלוח מכתב רשמי למרצה עבד אלסלאם יונס ובו היא נוזפת בו על עמדתו האמורה, במיוחד לאור העובדה שיונס הצביע לח'נסאא דיאב בהתאם לאותו מכתב רשמי, על החשיבות הלאומית לשפה הערבית, אזי הזכירה לו ח'נססא, כי "אנחנו עובדים במוסד יהודי ממנו אנחנו מתפרנסים ומשום כך יש וההתכתבות תהיינה בשפה העברית בכדי שהממונים יבינו את תוכנה". אם לא די בכך, הרי מרבית המדריכים בפרויקט "טיפה בים" במכללה הביעו הסכמתם והבנתם לכך שתלמידי המכללה יכתבו את העבודות בשפה הערבית, לעומתם בולטת עמדתה של ח'נססא דיאב המתנגדת נחרצות לכך והמצדדת בחיוב התלמידים הערבים לכתוב את עבודותיהם ומחקריהם בשפה העברית. ואם אלה פני הדברים ביחסי המדריכים והמרצים עם מנהלת המסלול הערבי, אזי מצב התלמידים גרוע בהרבה. ביום שני, ראש השנה ההג'רית, התלמידים חויבו להיות נוכחים בלימודים, בעוד שביום שלישי לא נתקיימו לימודים. התלמידים הם לא הקורבנות היחידים לחיוב האמור, אלא שהחיוב כלל גם את המרצים, זאת למרות זכותם על פי חוק ליום חופשה, ויונס הוא היחיד אשר סירב להיות נוכח במכללה. התלמידים הערבים במכללה מתלוננים גם על משטר הפחדה בו הם נתונים, מאחר והמכללה מונעת בעדם להביע עמדות פוליטיות מפלגתיות בקמפוס, ומאחר וההנהלה איימה בצעדים משמעתיים באם ישתתפו בבחירות לוועד הסטודנטים הערבים. אחת המדריכות במכללה, הודיעה לקבוצתה שד"ר ח'נסאא דיאב עומדת לנזוף בהם על השתתפותם בבחירות, ושהיא הורתה לתלמידות אשר לבשנה חולצות שנשאו סמלה של מפלגת בל"ד או חד"ש לפשוט אותן וללבושן בהפוך. יתרה מזו, ההנהלה זימנה מספר תלמידים, אשר השתתפו בהפגנה, לוועדות משמעת. כמו כן היא תחקרה שלושה תלמידים, זהיר עבד רבו, רהאם סובחי וג'וזפין סיף באשמת החתמת תלמידים על עצומה, כנגד החלטת ההדחה של המדריכים מעבודתם, וניסתה להוליכם שולל בטענה שהם לא יקבלו את תוכנית הלימודים שלהם בשנת הלימודים הבאה. לעיתון "פסל אלמקאל" נודע כי הנהלת המכללה מעסיקה חוקר פרטי, אשר עבד בעבר בשירות הביטחון הכללי הישראלי, על מנת לחקור את התלמידים. זאת לאחר שהוא הפיץ מנשר במכללה המופנה למנהלה איתי זמכן ובו נכתב על השחיתות במסלול הערבי ועל משטר ההפחדה שמנהיגה מנהלת המסלול הערבי." (ההדגשה שלי - א.ד.) באשר לכתבה הראשונה טוענת התובעת כי כבר בכותרת הכתבה נכתב כי התובעת נלחמת בשפה הערבית. עוד נערכת השוואה של התובעת ל'דרורה'. אותה דרורה לטענת התובעת היא אישיות מושמצת (עמ' 31, ש' 7). התובעת מוסיפה כי היא מוצגת כמי שהדיחה מדריכים בשל התעקשותם לכתוב בשפה הערבית; מיוחס לה משטר הפחדה; התנהלות המתנגדת לכתיבת התלמידים בשפה הערבית והעסקת חוקר פרטי שעבד בשירות הבטחון הכללי. לדעתה של התובעת המארז הכולל של הדברים מוביל למסקנה שמדובר בניסיון להשמיץ אותה ולהציגה כאדם שבז לשפה שלו ולערכי החברה שממנה הוא בא. הנתבעים סבורים, כאמור, כי מדובר בהבעת דעה ואין מדובר בפרסום של דבר משפיל ומבזה הלועג לתובעת. במחלוקת שנפלה בין הצדדים , מצאתי לאחר עיון בכתבה כי רק חלק מתוכן הכתבה מהווה פרסום לשון הרע בעוד שחלק אחר אינו כזה: אף שכותרת הכתבה מאשימה את התובעת במלחמה בשפה הערבית - מדובר בהבעת דעה לגיטימית וביקורת על תפקודה במסגרת מילוי תפקידה של התובעת כמנהלת המסלול הערבי. אין מדובר אפוא בעובדה אלא בהערכה ודעה. החלק הארי של הכתבה אינו מתייחס אל התובעת אלא אל המכללה באופן שבו הקורא הסביר אינו מייחס בהכרח את הפגמים שרואה הכתב בהתנהלות המכללה לתובעת: כך, הדחת המדריכים מיוחסת להנהלה ולכל היותר נטען כי הדבר היה על רקע חילוקי הדעות עם התובעת; חיוב התלמידים ללמוד ביום ראש השנה ההיג'רית נקשר לצעד שנקטה הנהלת המכללה, העסקת חוקר השב"כ ועניינים דומים אף הם מיוחסים להנהלת המכללה ואינם נקשרים בהכרח לתובעת. בהקשר זה אעיר כי איני סבור כטענת התובעת כי נוכח האמור בכותרת מיוחסות כל התלונות לתובעת גם אם הדבר אינו נכתב בכתבה. עיון בכתבה מעלה כי נעשית בה הבחנה בין מה שנכתב כלפי התובעת לבין מה שנכתב ביחס למכללה ואיני רואה כי הקורא הסביר משייך לתובעת את מלוא הליקויים והטענות המופנים כלפי המכללה. מרבית העניינים שבהם ניתן לקשר בין הכתוב בכתבה לבין התובעת הם באופן מובהק הבעת עמדה של הכותב על תפקודה ולא אמירות עובדתיות פוגעות. למרות זאת חלק קטן מהדברים בו נטענות כלפי התובעת עובדות - יכול להוות לשון הרע. חלק זה מורכב מהאמירות הבאות: משלוח מכתב הנזיפה ששלחה התובעת לעבד אלסלאם יונס על עמדותיו כי יש לכתוב את העבודות בשפה הערבית. התנגדותה הנחרצת של התובעת לכתיבת עבודות ומחקרים בשפה הערבית. מתן ההוראה לתלמידות להפוך את חולצתן הנושאת סמל מפלגה פוליטית. הכתבה השנייה החלקים הרלוונטיים בכתבה השנייה השנייה הם: מכללת דוד ילין לחינוך התגשמות התלות הערבית, מחלותיה והשלכותיה ... האווירה הכללית הגעתי ל"דוד ילין" לאחר פרסום הודעה ברדיו על הדחת חלק מהמרצים במסלול הערבי מתפקידם בהדרכה, וניהול חקירה עם חלק מהתלמידים והתלמידות על רקע מחאתם נגד ההדחה. תגובות התלמידים לשאלותיי בנוגע למתרחש במכללה, נעו בין סירוב מוחלט לענות בלי מתן סיבות לכך, דרך דיבור לא ברור מלא ברמזים ועד הבעת נכונות לשוחח עמי בפרוטרוט. אולם כל התלמידים התעקשו שוחח מבלי להזדהות וכמובן סירבו לפרסום תמונותיהם בעיתון. עם המורים הדבר היה שונה אך במקצת. אחד המרצים אמר: מתן ראיונות לעיתונות הוא מתפקיד ההנהלה". מורה אחר אמר: "עזוב אותי, כבר קיבלתי את חלקי מההנהלה, והם ממתינים למעידה קטנה בכדי להיפטר ממני". השלישי אמר "אתן לך את קצה החוט, אתה פיקח ותוכל להבין לבד". מה שהבנתי "לבד" ללא קושי מיוחד, הוא שהפחד והקמצנות בביטוי, הן תכונות שלא במקרה הצטברה באישיותם של סטודנטים ומרצים במכללת "דוד ילין". כך שהסביבה בה מתפתחות תכונות אלה מעידה על כשלון מוחץ להנהלת מכללה חינוכית ששמה למטרה נגד עיניה, פיתוח האישיות החזקה, העצמאית, המודעת לזכויותיה ואשר יכולה לחיות בדו קיום עם שוני האחר... במיוחד כשמדובר במצב במסלול הערבי....וכו'. למנהל המכללה אין הסבר לאווירה הזאת,מה גם הוא לא יודע דבר וחצי דבר על פחד וסתימת פיות במסלול הערבי. ביצרית אישיות ערבית אשר נמצאת בפחד מתמיד. הוא מאשים את החינוך הערבי ואת החברה הערבית. המתח והדוחק מביאים לכרוזים, שמשלבים ביקורת אובייקטיבית על מה שמתרחש במכללה, והאשמה לחלק מהמרצים בפשיטת רגל מוסרית ובניצול המעמד האקדמי להשגת אינטרסים אישיים ולסחיטה בלתי מוסרית. כך שמכתב בעילום שם אשר היה מוצא את דרכו לפח האשפה במצב יחסים נורמאלי בו מתאפשרים וויכוח וביקורת חופשיים מקבל חשיבות ותשומת לב יתר על המידה. כרוזים ומכתבים אלו, מוצאים את דרכם לחברי כנסת ולמפקחים ואחראים אחרים במשרד החינוך, ולציבור הסטודנטים והמרצים , כתוצאה מכך גוברים המתח והשתיקה באווירה טעונה מלכתחילה. משכך נאלצת ההנהלה להיעזר בשירותיו של חוקר פרטי, שתפקידו לאתר את מקור המכתבים בעילום שם. פעילות משטרתית זו מכבידה על האווירה הטעונה מלכתחילה ומכשילה את היצרתיות החינוכית, שהיא המטרה העיקרית לכל מאמצי המכללה. ה מ ס ל ו ל ה ע ר ב י ו ה נ ב ח ר ת ה מ צ ר י ת התמונה שהתפתחה אצלי אחרי שביליתי הרבה שעות במחיצת הסטודנטים ומרצי המכללה, הזכירה לי את נבחרת מצרים בכדורגל. "ביצוע השחקנים האנדיבידואלי הוא ברמה גבוהה ביותר לעומת רמת הביצוע הירודה כקבוצה. ונדמה שרווחו של האחד הוא הפסדם של האחרים, אבל אין משמעות הדבר שהאחריות מוטלת באותה מידה על כולם. במכללת דוד ילין, כמו בשאר המקומות, תהליך ההדרכה והאימון מתבצע באמצעות חלוקה לקבוצות קטנות, כאשר כל קבוצה מודרכת ע"י מדריך אחד. וכתוצאה ישירה ואף הכרחית ממודל לימודי זה שנמשך לתקופה ארוכה, מתפתחים בין המדריך לבין הסטודנטים יחסי קירבה וחברות. במצב דברים זה, הגיוני הוא שהסטודנטים "יתלכדו" סביב המדריך שלהם. אולם במכללת דוד ילין, חלק מהמדריכים לא מסתפקים "בצייתנות" הסטודנטים שהם מלמדים, אלא גם מבקשים מהם להיות ביריבות עם המדריכים האחרים. הדבר בולט לעין כאשר בשנה השניה עובר הסטודנט ממדריך אחד למדריך אחר, והאחרון מצפה ממנו הפגנת נאמנות לו ויריבות למדריך הקודם. לא אם לא ינהג הסטודנט כאמור לעיל, אזי הוא יימצא את עצמו בבעיה עם הדמות החינוכית המרכזית בשבילו. משפט שכיח בפי הסטודנטים והמנהל הכללי איתן זמרן אשר מסכם את המצב הוא "כל מדריך והקבוצה שלו". מ ה ה פ ת ר ו ן ? ברור הוא, שבמצב בעייתי כזה נדרשת אישיות חזקה בעלת חוש מנהיגות בכדי שתוכל לרכוש את כבודם של אחרים, בהיותה בעלת כשרונות אקדמיים מוכחים בנושא בו מתמחה המכללה - "חינוך". אישיות שתצליח לקבל את תמיכת הסובבים אותה, באמצעות שיבוצים מתאימים, פיוס, אישיות המתאפיינת בביטחון עצמי ובפתיחות ביחסיה עם המרצים והסטודנטים במחלקה. האם אישיותה של ד"ר ח'נסאא דיאב עונה על מאפיינים ודרישות אלה ? ח'נססא דיאב הינה בעלת תואר דוקטוראט בביולוגיה ובחינוך. את התנסותה בחינוך עשתה באותה מכללה שכיום היא עומדת בראש אחד מחוגיה. היא לימדה מדעי טבע וביולוגיה במסלול הערבי. בזה מסתכם המידע שהצלחתי לדלות ממנה באשר לכשרונותיה, זאת מאחר והיא לא הצליחה להתפנות לפגישה מפאת עניין יותר חשוב שהעסיקה או בגלל עומס בעבודה. אבל דבר אחד ברור הוא, שישנם הרבה מרצים במסלול הערבי שכישוריהם בתחום החינוך עולים על כישוריה של חנסאא. לא זו אף זו, ניסיונם של מרצים אלו בתחומים שונים ומגוונים של החינוך הנו יותר עשיר וארוך מניסיונה של חנסאא. האם מבקשת חנסאא להוסיף על השלט בפתחה של המכללה, שלומדים בה יותר מ- 300 סטודנטים ערבים במסלול "עצמאי" שמשתתף, יחד עם המסלול העברי, בתוכנית החינוך לשלום ולדו-קיום בין שני העמים ושבאמצעותו מקבלת המכללה הרבה תרומות, כיתוב בשפה הערבית בנוסף לכיתוב בשפות העברית והאנגלית ? האם מבקשת ח'נסאא להוסיף את השפה הערבית למסמכי המכללה הרשמיים, בנוסף לשפה העברית והאנגלית? איך יכולה ח'נסאא לעשות את כל זה, כאשר היא בעצמה פונה לסטודנטים במסלול הערבי במכתבים הכתובים בשפה העברית והחתומים בשמה בשפה העברית עם חותמת השפה האנגלית, זאת ללא כל זכר לשפה הערבית. האם היא מבקשת להעשיר את הספרייה במקורות ובספרים ערביים ? האם היא מבקשת למנות מזכירה ערבייה לה במקום אחת ממזכירותיה הישראליות כיום ? האם היא מבקשת לשתף את המסלול הערבי בניסויים המובילים בתחום החינוך ואשר מונהגות במסלול העברי ? האם היא מבקשת להוסיף את הקורס "נכבת פלסטין" ליד הקורס "שואת היהודים באירופה" לתוכנית הלימודים במכללה? האם היא מבקשת לכבד את מועדי החגים, חרף הבעייתיות הכרוכה בקביעת מועדי החגים באסלאם , כמו חג ראש השנה ההג'רית, דבר שלא נעשה בשנה האחרונה ? מה אמור להרגיש סטודנט שזומן להנהלה באמצעות מודעה שנתלתה על לוח המודעות של המכללה ? מהי המטרה מאחורי כתיבת מכתב, ממנהלת המכון הערבי לאחד הסטודנטים בכל נושא שהוא, בשפה העברית ? האם הדבר בא להזכיר לסטודנט נוכחות צד שלישי - ישראלי - אשר לו נתונה ההחלטה הסופית בכל דבר הנוגע לאופי היחסים במסלול הערבי ? האם הדבר מעיד על רצון או השתדלות המסלול הערבי להגביר את עצמאותו, והאם זה מעיד על יכולתה של מנהלת המסלול הערבי לנהל את ענייני המסלול מבלי להיזקק למשענת... ההנהלה הישראלית ? האם אפשר להתייחס לסירוב חלק מהמרצים לדבר על המתרחש במכללה, כהוכחה ליחסיהם הטובים עם ההנהלה ? מה החוכמה ואיפה הרגישות בהפניית סטודנטית לטיפול פסיכולוגי בגלל סכסוך שהתגלע איתה ? מה משמעות האיום בפתיחת התיק האישי ובהפניה לוועדת המשמעת, ומהו תפקידו של איום זה ביצירת יחסי אמון הדדים בין הצדדים ? מה המשמעות של הדחת עבד אלסלאם יונס ועומר נסראללה מעבודתם בהדרכה ומתפקידם בוועדת הקבלה של סטודנטים חדשים ? מסקר שנעשה בין הסטודנטים עולה כי עבד אלסלאם יונס ועומר נסראללה הם המרצים המועדפים על הסטודנטים במכללה בכל חוגיה. עבד אלסלאם מכין את הדוקטוראט שלו ועומר נמצא בשלבי הסיום. שניהם עוסקים בתחום הפסיכולוגיה החינוכית, ומתמחים בסיווג ובהדרכה אישית. שניהם כתבו מאמרים וספרים בתחום החינוך ושניהם חברים בועדות הדרכה חינוכיות ושניהם מרצים אשר מייצגים את המכללה בוועידות בינלאומיות בארץ ובחו"ל. איתי זמרן מסביר את ההדחה, כדבר נחוץ והכרחי להרגעת הרוחות במסלול הערבי והכנסת מרצים חדשים למכללה. יוצא שהמכללה מקריבה מרצים מוכשרים ומקצועיים ממדרגה ראשונה בכדי שההנהלה החדשה למסלול הערבי תוכל לשלוט במסלול ולנהלו בשקט. א פ ל י ה ב ל י ה ת נ צ ל ו ת אז בואו נעודד, בגאווה ובאומץ לב מקצועיים, את הפתיחות ביחסים בתוך מוסדותינו. ואת הנוכחות הערבית, לא רק האנושית אלא גם התרבותית. מינוי מנהלת המסלול הערבי ב"דוד ילין" מבלי להתחשב בעמדת ציבור הסטודנטים ומבלי להתייעץ עם צוות המרצים מעיד על היעדרות הנוכחות הערבית במועצת ההנהלה של המכללה. יוצא שבעיותינו הגורליות נשארות מחוץ לתחום השפעתנו, אנחנו "אורחים" שאין להם דריסת רגל במרכזי קבלת ההחלטות ואין להם קשר במקורות המימון. האם אתם זוכרים...... "אוטונומיה תרבותית". (ההדגשה שלי - א.ד.) בכל הנוגע לכתבה השנייה מתרעמת התובעת על הצגתה כמי שאין לה את הכישורים ואת האישיות למלא את תפקידה תוך השוואתה לאחרים. עניין נוסף עליו היא מתרעמת הוא ההתייחסות לנושא הספרייה והצגתה כמי שלא עשתה דבר כדי להעשיר את הספרייה בספרות ערבית. היבט אחר נוגע להפניית תלמידה לטיפול פסיכולוגי בשל סכסוך אישי בין התובעת לבין אותה תלמידה. התובעת סבורה כי בדברים אלה יש משום לשון הרע. הנתבעים מפנים לכך שגם בכתבה זו מדובר כמכלול בהבעת ביקורת מותרת על תפקודה כמנהלת המסלול הערבי. עוד הם מציינים כי ניתנה לתובעת הבמה להגיב לכתבה והיא אכן ניצלה את הבמה ומסרה תגובה ארוכה שאורכה כאורך הכתבה. עיון בכתבה השנייה מעלה כי גם כאן מרבית הדברים עליהם מלינה התובעת אינם בגדר לשון הרע או שאינם מתייחסים אל התובעת דווקא. כך, עוסקת הכתבה בשאלת התאמתה של התובעת למלא את תפקיד מנהלת המסלול הערבי במכללה ומובעת בה הדעה כי אין די בכישוריה. התייחסות זו, על מכלול ההיבטים שבכתבה, אינה בגדר לשון הרע אלא הבעת דעתו של הכותב על התאמתה. באופן דומה הערכת הכותב שהיו אחרים במכללה שכישוריהם מתאימים יותר אינה בגדר לשון הרע. עוד איני סבור כי הצגת התובעת כמי שנשענת על הנהלתו הישראלית של המכון חורגת מתחום הביקורת, ההערכה והבעת הדעה. חלקים אחרים בכתבה, אף אם היה בהם כדי להוות לשון הרע, אינם מתייחסים אל התובעת אלא אל המכללה ובהם הדחתו של עבד אסלאם יונס ועומר נסראללה; מערכת היחסים בין התלמידים והמרצים במסלול לבין המכללה; האיום בפתיחת התיק האישי לאחד התלמידים; והפניית התלמידה לפסיכולוג. בכל אלה אין התייחסות לתובעת בהכרח אלא אל המכללה באופן כללי. למרות זאת, אני סבור כי הדוגמאות המובאות לשם הוכחת גישתה של התובעת לשפה הערבית, לפי עמדתו של הכתב, בדרך של העלאת שאלות רטוריות הן לשון הרע כלפי התובעת והן חורגות מגדר הבעת הדעה. עיון בכתבה מעלה כי לדעתו של הכותב על התנהלות התובעת כמי שנלחמת בשפה הערבית מובאות תמיכות עובדתיות ובהן כי התובעת לא פעלה להצבת שלט בשפה הערבית בפתח המכללה; לא דאגה לכך שייעשה שימוש בשפה הערבית במסגרת ציון שם המכללה במסמכים הרשמיים וכי מסמכים אלה ייכתבו גם בערבית; לא פעלה לפיתוח הספרייה במכללה בספרות ערבית; התובעת איננה מבקשת למנות לעצמה מזכירה ערבייה והיא אינה מכבדת את מועדי החגים באיסלאם. דברים אלה, שחלקם מובאים בדרך של שאלות רטוריות במסגרת הכתבה חורגים מגדר דעה וביקורת ומציבים הנחה עובדתית כי כך נוהגת התובעת ומכך נובעת המסקנה בדבר התנגדותה ומלחמתה בשפה הערבית. סיכום ביניים כמפורט לעיל, עולה כי מרבית האמור בשתי הכתבות אינו בגדר לשון הרע וככל שהוא לשון הרע הוא אינו מתייחס לתובעת אלא למכללה. בחלק מהדברים יתכן ויש כדי להוות לשון הרע ומדובר בדברים הבאים: בכתבה הראשונה: התובעת שלחה מכתב נזיפה לעבד אלסלאם יונס על עמדותיו כי יש לכתוב את העבודות בשפה הערבית. התובעת מתנגדת נחרצות לכתיבת עבודות ומחקרים בשפה הערבית. התובעת הורתה לתלמידות להפוך את חולצתן הנושאת סמל מפלגה פוליטית. בכתבה השנייה: התובעת לא פעלה להצבת שלט בשפה הערבית בפתח המכללה; התובעת לא דאגה לכך שהשפה הערבית תיכלל במסגרת שם המכללה במסמכים הרשמיים וכי המכתבים ייכתבו בשפה זו; התובעת לא פעלה לפיתוח הספרייה במכללה בספרות ערבית; התובעת איננה מבקשת למנות לעצמה מזכירה ערבייה; התובעת אינה מכבדת את מועדי החגים באיסלאם. באשר לדברים אלה מקובלת עלי עמדת התובעת כי הדברים שנכתבו, המתייחסים כמכלול, לעמדתה כלפי השפה הערבית, יש בהם כדי להוות לשון הרע כלפיה. דברים אלה, הם בגדר עובדות הנטענות כלפי התובעת בדבר מעשים שעשתה או מחדלים שחדלה, והם מובאים כתמיכה עובדתית לדעה, הלגיטימית לכשעצמה, בדבר חוסר התאמת התובעת לתפקידה כמנהלת המסלול הערבי במכללה והתנהלותה כלפי השפה הערבית. ההגנות השונות השלב הבא של הניתוח מחייב בחינת קיומן של ההגנות השונות ועד כמה הגנות אלה שוללות את היות הפרסום, כפי שצומצם לעיל, בגדר לשון הרע. הנתבעים טענו לקיומן של שתי הגנות מרכזיות : הגנת אמת הפרסום והגנת הבעת הדעה. הגנת אמת הפרסום הנתבעים טוענים כי חלה על הדברים הגנת אמת הפרסום. הם מציינים כי התובעת עצמה אישרה כי תוכנן של רוב הכתבות הוא נכון ובהינתן כי יש בהן עניין ציבורי מתקיימת ההגנה. סעיף 14 לחוק קובע כי: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש." (ההדגשה שלי - א.ד.) יסודותיה של ההגנה הם: מידת האמת בפרסום - השוואה בין הפרסום לבין המציאות העובדתית; העניין הציבורי בפרסום - קיום יתרונות חברתיים המצדיקים את הפרסום למרות לשון הרע. שני היסודות הם מצטברים (ר' א' שנהר, דיני לשון הרע, 215 (1995)). לצורך קיומה של ההגנה אבחן להלן האם הפרסומים הפוגעים, שלגביהם מצאתי כי הם בגדר לשון הרע, תואמים את המציאות העובדתית והאם ניתן לראות בפרסומם עניין ציבורי. משלוח מכתב הנזיפה לעבד אלסלאם יונס על עמדותיו כי יש לכתוב את העבודות בשפה העברית המכתב המדובר הוגש לבית המשפט (נ/2) ובו נכתב: "נושא נוסף שהוא לא רלוונטי שהעלית בישיבה זו הוא הנושא של הוצאת מכתבים למורים ולתלמידים בשפה הערבית. הסיבה לבקשתך היתה החשיבות הלאומית שאתה מיחס לשפה הערבית. לידיעתך המוסד שאנחנו עובדים בו, לומדים ומלמדים, ומקבלים את משכורתנו דרכו הוא מוסד דובר עברית. אי לכך כל המכתבים הפורמליים חייבים לצאת בעברית כדי שכל הנוגעים בדבר יכלו להבין את תוכנם." מתוכן המכתב ניתן ללמוד כי התובעת אינה מתייחסת במכתבה לכתיבת עבודות בשפה הערבית אלא להתכתבות כללית של המוסד ולכן לא עולה כי אכן נשלח מכתב נזיפה למר יונס שעניינו עמדתו לעניין כתיבת העבודות. מבחינה זו אין מדובר בפרסום שהוא אמת ולא מתקיימת ההגנה. התנגדות נחרצת לכתיבת עבודות ומחקרים בשפה הערבית התובעת העידה כי עמדתה הייתה שעל הסטודנטים לכתוב עבודות ומחקרים בשפה העברית (סעיף 12 לתצהיר, עמ' 14, עמ' 15), אך היא הגדירה זו כעמדה נקודתית לגבי עבודות בקורס משותף לדוברי עברית ולדוברי ערבית. מתוך עדותה של אחת התלמידות, סברין מנסור, עלה כי אכן התובעת התנגדה לכתיבת עבודות בשפה הערבית (עמ' 43). מכאן, שאף לפי גרסת התובעת היא אכן התנגדה לכתיבת עבודות ומחקרים בשפה הערבית אך לשיטתה מדובר בקורס אחד. בעניין זה אני מעדיף את גרסת העדה הנתמכת ברוח דברי התובעת ולפיהם סברה משיקולים פדגוגיים ואחרים כי יש טעם לכתיבת עבודות ומחקרים של התלמידים בשפה העברית. בנוסף מדובר בנושא שיש בו עניין ציבורי בהתחשב במכלול הנושא העולה בכתבה ועניינו שילוב סטודנטים ערבים במכללה בירושלים. לפיכך אני מוצא כי בכל הנוגע לנושא זה מתקיימת ההגנה. הפיכת החולצות בתצהירה שללה התובעת מכל וכל שנתנה הוראה כזו. התובעת נשאלה בעניין זה בעדותה והכחישה מכל וכל שנתנה הוראה כזו (עמ' 19). מתוך עדותו של זידאני עצמו לא עולה בבירור כי הנחייה זו לעניין החולצות אכן ניתנה על ידי התובעת ולא על ידי גורם אחר במכללה (עמ' 36). מנגד, מתוך עדותה של סברין מנצור עלה כי כן התובעת התנגדה ללבישת חולצות עם סמלי המפלגות והיא בקשה כי התלמידות יורידו אותן (עמ' 44). בחקירה הנגדית התברר כי כלל לא ראתה זאת (עמ' 53). מעדותו של איתי זמרן עלה כי ככל שמישהו אסר זאת היה זה הוא עצמו (עמ' 68). לפיכך לא מתקיימת ההגנה בקשר לנושא זה. פיתוח הספרייה בתצהירה מתארת התובעת כי בתקופתה הספרות הערבית בספרייה הכפילה ואף שילשה את עצמה (סעיף 15). זידאני העיד כי היה בספריה אך לא ספר את הספרים. המידע שכתב בכתבה נשען על שאלה ששאל את התלמידים ולפיו 'הספריה דלה' (עמ' 35). עבדאלסלאם יונס נשאל באשר לספרייה והוצגה לו ההנחה כי התובעת הכפילה ואף שילשה את מספר הספרים בערבית. הוא השיב כי 'צריך לבדוק את זה עם הספרייה' (עמ' 82). עוד הוא הבהיר כי ככל שיש חסר בספרים אין זו אשמת התובעת (עמ' 90). מכאן, בנקודה זו לא הוכח כי הפרסום הוא אמת ולכן אין ההגנה מתקיימת. חגי האיסלאם התובעת הבהירה בתצהירה כי לא ניתן לחזות את המועד המדויק של החגים בתחילת השנה ולכן ומאחר והתחזית הייתה כי החג יחול ביום שלישי בשבוע נקבע יום זה כיום חופשה. באשר לחגים, התברר במהלך שמיעת הראיות כי בטענות כלפי התובעת בעניין זה אין דבר וחצי דבר. התובעת הסבירה וההסבר מקובל עלי במלואו כי לא ניתן היה לדעת מהו היום המדויק שבו יתקיים ראש השנה ההיג'רי ולכן נקבע כי יום החופשה יהיה ביום שלישי מתוך הנחה שזה היום שבו יהיה ראש השנה. בפועל התברר כי ראש השנה היה ביום שני ולכן התלמידים למדו (עמ' 17). מינוי מזכירה התובעת אישרה שהיו לה שתי מזכירות ולדבריה בתחילה הייתה מזכירה יהודיה ובהמשך עבדה מזכירה נוספת ערבייה לפי דרישתה (עמ' 22). מכאן, הטענות כלפיה בעניין זה אינן נכונות ואין ההגנה מתקיימת. הצבת שלטים בערבית ושימוש בערבית במסמכי המכללה בחקירתה הנגדית נשאלה התובעת לעניין השילוט והיא הסבירה כי אינה יודעת מה השלטים שיש על גבי המכללה (עמ' 21). היא אישרה כי גם המכתבים של המכללה נעשים בשפה העברית או בשפה האנגלית אך אינם נעשים בשפה הערבית (עמ' 22). הגנת אמת הפרסום - סיכום ביניים מתוך הפירוט שלעיל עולה כי ההגנה אינה חלה על הדברים שנאמרו לגבי משלוח מכתב הנזיפה; הפיכת החולצות; הדברים שנכתבו לגבי הספרייה; הלימוד בחגים המוסלמיים, השימוש בערבית במסמכים והעסקת המזכירה אך היא חלה על התנגדות התובעת לכתיבת עבודות ומחקרים בשפה הערבית. ההגנות האחרות הנתבעים טענו גם לקיומן של הגנות נוספות אך בעיקר נסמכו על כך שמדובר בהבעת דעה. נוכח הניתוח שלעיל איני נצרך לדיון נרחב בשאלה זו לצורך הקביעה כי הגנה זו אינה חלה על אותם דברים מתוך הכתבות שמצאתי כי הם בגדר לשון הרע. הנזק בקביעת הפיצוי יש להתחשב בשיקולים שונים ובהם היעדים שבמתן הפיצוי: עידוד רוחו של הנפגע; תיקון הנזק לשמו הטוב ומירוק השם שנפגע. הפיצוי מיועד אפוא להביא לפיצוי הנפגע על הנזק שנגרם לו (רע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף פ"ד נה (5) 510, 525 (2001)). יש להתחשב בהיקף הפגיעה, מעמדו של הניזוק בקהילתו, ההשפלה שסבל והתוצאות העתידיות של אלה (ר' גם ע"א 802/87 עקיבא נוף נ' אורי אבנרי פ"ד מה (2) 489, 494 (1991)). לאחר עיון בטענות הצדדים, אני פוסק לתובעת פיצוי בסכום של 20,000 ₪. בקביעת הסכום הבאתי בחשבון את השיקולים הבאים: אותם היבטים שאותם מצאתי כי היה בהם כדי להוות לשון הרע ואינם אמת הם מועטים יחסית בהתייחס למכלול הכתבה ולמכלול טענות התובעת. למרות זאת המדובר בפרסום פוגע, המטיל באותם היבטים דופי בתובעת ובמחויבותה לעמה ולשפתה. חלוף הזמן מאז הפגיעה מעלה כי אף שהתובעת התרעמה על הכתבה, לא נגרם לה נזק ממשי בשל הכתבה. היא המשיכה בעבודתה במכללה, התקדמה, ולא הייתה בה פגיעה מקצועית. לא הוכח כי מעבר לאותו אירוע נקודתי הנזכר בכתבות הן הותירו חותם בשנים שלאחר מכן. לתובעת ניתנה במה להגיב לכתבה השנייה שהיקפה קרוב להיקף הכתבה העצמה לכתוב את עמדתה ביחס לפרסום כך שתגובתה נמסרה במקביל לפרסום הכתבה. אחריות זידאני זידאני טען כי אינו מעורב בפרסום הכתבה הראשונה אלא רק בשנייה. לדבריו הכתבה הראשונה נכתבה במערכת על סמך כתבות רדיו וטלוויזיה וכן ידיעות טלפוניות (עמ' 27). התובעת חולקת על כך וטוענת כי יש לראות מנוסח הכתבות שנכתבו על ידי אותו אדם. במחלוקת זו לא מצאתי כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להראות כי זידאני הוא זה שכתב את הכתבה הראשונה. לפיכך, חב זידאני רק בגין אותו חלק בפרסום הכלול בכתבה השנייה. אני מעריך את חלקו ב- 75% מהסכום. סיכום אני מחייב את הנתבעים כולם, יחד ולחוד, לשלם לתובעת סכום של 15,000 ₪. עוד אני מחייב את הנתבעים מס' 1 ו- 3, יחד ולחוד, לשלם סכום נוסף של 5,000 ₪. הנתבעים כולם ישלמו לתובעת שכר טרחת עורך דין בסכום של 5,000 ₪ בתוספת מס ערך מוסף. בהתחשב בפער בין סכום התביעה לסכום שנפסק תוחזר מחצית האגרה שהתובעת נשאה בה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית המועד שבו שולם כל אחד מחלקיה. פרסוםלשון הרע / הוצאת דיבה