קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פרסום עובדה לא נכונה בעיתון לשון הרע: כאשר עיתונאי, עיתון או מו"ל מפרסמים עובדה לא נכונה בענין מהותי - חובה מוסרית-ציבורית מוטלת עליהם לפרסם מיד תיקון או הכחשה בלתי מסוייגים, במקום, במידה ובדרך בהם פורסמה העובדה הלא נכונה. 1. טענות התביעה עניינה של תביעה זו בכתבה שפורסמה ביום 16/05/06 בעיתון "מעריב", בענין שישה מאחזים בלתי חוקיים שהוקמו בשטחי יהודה ושומרון, ובהם המאחז "מעלה-רחבעם". הנתבע 1 הוא הכתב אשר כתב את הכתבה, הנתבע 2 היה אותה עת העורך של עיתון "מעריב" והנתבעת 3 היא המו"ל של העיתון "מעריב". התובעים הם תושבי המאחז מעלה-רחבעם. וכך נכתב בכתבה : "ראש הממשלה אהוד אולמרט ושר הביטחון עמיר פרץ יקיימו בימים הקרובים דיון דחוף בסוגיית פינויים של שישה מאחזים לא חוקיים בשטחים, שבהם מתגוררים 175 מתנחלים. ההחלטה אם לפנותם ומתי חייבת להתקבל בטרם ייצא אולמרט לביקור בבית הלבן ביום ראשון. הדחיפות הרבה נעוצה בעתירה שהגישה תנועת שלום עכשיו לבג"ץ, בדרישה לפנות את המאחזים בטרם יפוג תוקף הצווים שהוציא צה"ל נגד המאחזים לפני כשנתיים. המאחזים המדוברים - רמת-גלעד, גבעת-אסף מעלה-רחבעם, מצפה-לכיש, גבעת-הרואה ומצפה-צהר - הוגדרו בדו"ח המאחזים המיוחד של עו"ד טליה ששון כבלתי חוקיים, בין השאר מפני שהם הוקמו על אדמות פלשתיניות פרטיות.... " (נספח א' לכתב התביעה). טרונייתם של התובעים מכוונת כנגד השורה האחרונה בפסקה השניה של הכתבה: "בין השאר, מפני שהם הוקמו על אדמות פלשתיניות פרטיות" . לטענת התובעים, היישוב מעלה רחבעם "הוקם על אדמות המדינה, ושטח היישוב כולו נמצא בתוך הקו הכחול אשר תוחם את אדמות המדינה במפות הרלבנטיות. כמו כן, שטח היישוב מצוי בשלבי תכנון במסגרת הליכים לאישור תב"ע כללי של היישוב נוקדים.... היישוב הוקם ביום י"ג בתשרי תשס"ב (30/09/01) וקרוי על שמו של רחבעם זאבי הי"ד. היישוב מוגדר באופן רשמי כשכונה של נוקדים, והוא הוקם בידיעת כל הגורמים הרלבנטיים: צה"ל, משרד השיכון, המועצה האזורית, החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית, וכן בידיעתו ובברכתו של ראש הממשלה דאז מר אריאל שרון יבדל"א" (ס' 4,10 לכתב התביעה). התובעים טוענים, כי הפרסום לפיו היישוב מעלה-רחבעם "הוקם על אדמות פלשתיניות פרטיות"- מהווה "לשון הרע" הפוגעת בכל אחד ואחת מהם באופן אישי, משום שהוא מציג אותם כ"גזלנים" וכמי שאינם מכבדים את החוק, למרות שבהקמת היישוב הם פעלו בתיאום עם כל הגורמים הרשמיים ואף הקפידו שלא לחרוג מעבר לאדמות שהוקצו להם , שהינן כולן אדמות מדינה. לדבריהם, הפרסום המוטעה עלול להביא לרתיעה של מתיישבים פוטנציאלים מהתיישבות במקום, ולסייע בידי אלו המעוניינים בעקירתו של היישוב. לא זו אף זו, הפרסום עלול, לטענתם, לפגוע ביחסי השכנות הטובים הקיימים בינם לבין תושבי הכפרים הפלסטיניים הסמוכים, ולחשוף אותם להטרדות ולאירועי טרור מצד שכניהם אלו. יומיים לאחר פרסום הכתבה פנה התובע 1, המשמש כמזכיר היישוב מעלה רחבעם, במכתב אל הנתבעים 1 ו-3 בו הסב את תשומת לבם לכך שהיישוב נמצא בתוך הקו הכחול של היישוב נוקדים, והוקם על אדמות מדינה, ודרש מהם לפרסם תיקון והבהרה במקום בולט בעיתון. בתגובה השיבו הנתבעים 1, 3 כי בפסקה הרלבנטית בכתבה נכתב, כי אחת הסיבות לכך שהמאחזים הם לא חוקיים היא שהם הוקמו על אדמות פלשתיניות פרטיות, וכי "הכתבה לא קבעה באופן קטגורי כי כל המאחזים יושבים על אדמות פלשתיניות פרטיות". יחד עם זאת, צוין במכתב התגובה, כי בכתבה נוספת שתעסוק במאחזים הנ"ל יצוין במפורש, כי המאחז מעלה רחבעם יושב על אדמות המוגדרות כאדמות מדינה. ביום 19/06/06, כחודש לאחר פרסום הכתבה המקורית, פורסמה באתר האינטרנט של העיתון "מעריב" (אתר nrg) כתבה העוסקת כולה במאחז מעלה רחבעם, בה צוין כי המאחז הוקם על אדמות מדינה וזכה לתמיכת הממשלה, משרד השיכון וגופים ממשלתיים נוספים. ואולם, ביום 01/04/07 הגישו התובעים התביעה דנן , בה טענו כי "לא פורסם כל תיקון ו/או הבהרה לכתבה זו. לחלופין יטענו התובעים, כי היה ויוכיחו הנתבעים כי אכן פרסמו הבהרה כלשהי, הרי שמדובר בפרסום אזוטרי שאינו בולט דיו" (ס' 8 לכתב התביעה), ומשכך עתרו לחייב את הנתבעים לפרסם בעיתון מעריב הבהרה במקום בולט, לפיה היישוב מעלה רחבעם ממוקם על אדמות מדינה, וכן לפצות כל אחד מהתובעים בסך של 7,750 ₪ , ובסה"כ בסכום של 108,500 ₪ (לאחר שהתובעת 12 נמחקה מכתב התביעה- תוקן סכום התביעה לסכום של 100,750 ₪). 2. טענות ההגנה בפתח הגנתם טענו הנתבעים, כי דין התביעה להידחות על הסף, שכן לתובעים אין כל זכות עמידה בתביעה דנן, מאחר ומדובר בכתבה בעלת נופך פוליטי-מדיני, אשר סוקרת באופן כללי את תופעת המאחזים הבלתי חוקיים ערב הדיון בג"צ , לא עוסקת כלל בתושבים המתגוררים במאחזים, ולא ניתן ללמוד ממנה כל פרט באשר לזהותם של תושבי המאחזים. לגופם של דברים טוענים הנתבעים, כי בפרסום הנ"ל אין כל לשון הרע כלפי התובעים, שכן הכתבה מציינת, כי ששת היישובים הם מאחזים בלתי חוקיים "בין השאר" משום שהוקמו על אדמות פלשתיניות פרטיות, כלומר, לשיטתם, "הכתבה לא קבעה באופן קטגורי שכל המאחזים הבלתי חוקיים יושבים על אדמות פלשתיניות פרטיות, אלא כי כל המאחזים שצוינו הוגדרו כבלתי חוקיים, כאשר לגבי חלק מהם אי-החוקיות נבעה מהעובדה שהם יושבים על אשמות פלשתיניות" (ס' 10 לכתב ההגנה). לטענת הנתבעים, התובעים אינם חולקים על כך שהיישוב מעלה רחבעם הוגדר בדו"ח טליה ששון [ד"וח הידוע גם בשם "דו"ח המאחזים", העוסק בנושא המאחזים הבלתי מורשים שהוקמו באזורי יהודה שומרון ועזה, ואשר נכתב במרץ 2005 ע"י עוה"ד טליה ששון, לשעבר מנהלת המחלקה לתפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה , על פי כתב מינוי שקיבלה מאת ראש הממשלה דאז, אריאל שרון-י.מ.] כמאחז בלתי חוקי, ועל כן כדי לזכות בתביעתם יהא עליהם להוכיח כי הפרסום לפיו 'המאחז מעלה רחבעם הוא בלתי חוקי'- אינו עלול לפגוע בשמם הטוב, בעוד שפרסום לפיו 'המאחז היא בלתי חוקי, משום שהוקם על אדמות פלשתיניות פרטיות' - עלול לגרום לפגיעה בשמם הטוב. לטענת הנתבעים, מדובר בתביעת סרק קנטרנית, שכל מטרתה להשיג פרסום אוהד למאחז הבלתי חוקי, מתוך מטרה למנוע את פינויו בעתיד ולהגדיל את מספר תושביו, העומד כיום על 30 נפשות בלבד. מכל מקום, טוענים הנתבעים, כי עם פרסומה של הכתבה האוהדת באתר האינטרנט של העיתון, בה גם צוין, כי המאחז מעלה רחבעם הוקם על אדמות מדינה - הם יצאו ידי חובת ההבהרה, ואף מעבר לכך. לחלופין טוענים הנתבעים, כי עומדת להם ההגנה של "אמת דיברתי" לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע) ההגנה של "פרסומים מותרים" לפי סעיף 13(11) לחוק איסור לשון הרע, והגנת תום הלב לפי סעיף 15(1) לחוק איסור לשון הרע. בענין הנזקים המפורטים בכתב התביעה, טוענים הנתבעים, כי לתובעים לא נגרם כל נזק מהפרסום המוטעה , שכן "המדובר במאחז הממוקם באזור נידח, אף בקנה המידה של יישובים ביהודה שומרון, תלוי כנגדו צו פינוי צבאי והוא מוקף בכפרים ערבים אשר אין בינם לבין המאחז כל יחסי קרבה אמיתיים. עד כה לא היווה המאחז כל אטרקציה התיישבותית בקרב אזרחי ישראל ואכן מזה כ-5 שנים לא הצליחה אוכלוסיית היישוב למנות מעל ל-30 איש בלבד" (ס' 57 לכתב ההגנה) . לטענת הנתבעים, העובדה שהמאחז הוכרז כבלתי חוקי והוצא נגדו צו פינוי צבאי - הם הגורמים להירתעותם של מתיישבים פוטנציאלים מהתיישבות במאחז, ולא הכתבה הנ"ל, אשר רק סקרה באופן כללי את עתידם של שישה מאחזים בלתי חוקיים. עוד טוענים הנתבעים בענין הנזק, כי טענת התובעים בדבר "יחסי השכנות הטובה" המתקיימים בינם לבין שכניהם הערביים היא מגוחכת, לאור העובדה ששניים מהתובעים (התובעים 2, 6) חברי כיתת הכוננות של היישוב מעלה רחבעם, הורשעו במועד הגשת התביעה דנן בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, וכן במעשי פזיזות ורשלנות נגד רועי צאן ערביים אשר שהו באזור מרעה הסמוך למאחז, עבירות בגינן הם אף נידונו לעונשי מאסר בפועל . ולבסוף טוענים הנתבעים, כי בנסיבות הענין, בהן היישוב מעלה רחבעם הוכרז כבלתי חוקי, עומדים ותלויים נגדו צווי פינו, ואף התקבלה בעניינו החלטת ממשלה המורה על פירוקו- הרי, שגם אם יש בפרסום המטעה משום "לשון הרע" אזי מדובר ב"זוטי דברים", קרי בפגיעה זניחה ומזערית, אשר לפי סעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] אינה מקימה עילת תביעה בנזיקין. 3. הצעת פשרה והסכמה דיונית בישיבת קדם המשפט שנערכה ביום 03/12/07 הצעתי לבעלי הדין כי הנתבעת 3 תפרסם הבהרה מטעמה בעיתון "מעריב" ברוח הדברים שפורסמו באתר האינטרנט של העיתון, בנוגע לטענה שהיישוב בו גרים התובעים הוקם לא על אדמת מדינה, בכפוף לביטול וסילוק ומוחלט של התביעה . הצעה זו התקבלה ע"י הנתבעים, אך נדחתה ע"י התובעים אשר הודיעו לביהמ"ש, כי הם "לא מסתפקים בפרסום תיקון הודעת הבהרה ועומדים על הוצאות משפט מעבר לאגרה" (ע' 3 ש' 8-9). ביום 20/02/08 הגיעו ב"כ בעלי הדין "להסכמה דיונית", לפיה : הפלוגתא שתעמוד להכרעה היא : האם יש בפסקה השניה של הכתבה משום פרסום לשון הרע על התובעים ? אם יש בפרסום הנ"ל משום לשון הרע- האם עומדת לנתבעים הגנה כלשהי ומהי ? אם לא עומדת לנתבעים הגנה כלשהי, יהיה הפיצוי שייקבע ע"י בית המשפט ללא הוכחת נזק, על פי הוראת סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע ולא יותר מהסכום 100,750 ₪ ובצירוף הוצאות . ההכרעה תעשה על סמך סיכומים בכתב שיוגשו ע"י ב"כ בעלי הדין וללא שמיעת ראיות כלשהן. הצדדים לא יעלו כל טענה ראיייתית באשר לאי הבאת עדים ו/או נטלי הוכחה. הצדדים ישלימו את הליכי הגילוי והעיון וכל החומר שיגולה על ידם ישמש כראיות בתיק כדין" . בהתאם להסכמה דיונית זו שקיבלה תוקף של החלטה, הגישו הצדדים סיכומים מטעמם, אליהם צורפו ראיותיהם, והתיק נקבע למתן פסק דין, בלי שנשמעו עדים כלשהם מטעם בעלי הדין. 4. דיון והכרעה 4.1 זכות עמידה בענין זה טוענים הנתבעים, כי "הפרסום אינו עוסק בתובעים, בקניינם או בשמם הטוב, אינו מפנה אליהם, ולא ניתן ללמוד ממנו כל פרט שהוא בקשר לזהות תושבי המאחז מעלה רחבעם" (ס' 30 לסיכומי הנתבעים). לשיטתם, הכתבה עוסקת במאחז ולא בתושבי המאחז, ולכן אין לתובעים דנן זכות עמידה, מה גם שהכרה בזכות התביעה של התובעים במקרה דנן בעילה של לשון הרע תביא, לטענתם, לכך "שכל תושב ישראלי, בכל עיר שהיא, יוכל להגיש תביעות לשון הרע בכך פעם שהחליט כי כתבה מסויימת בעיתון או בטלוויזיה, הסוקרת את עיר מגוריו אינה לרוחו " (ס' 18 לכתב ההגנה). ואולם, הבחנה זו שמבקשים הנתבעים לערוך בין המאחז לבין תושבי המאחז, בכל הכבוד - אין בידי לקבלה. פרסום המדווח על הקמה בלתי חוקית של יישוב גיאוגרפי כלשהו, מקפל בחובו, מעצם טיבו, גם אמירה בדבר רמת מוסריותם של האנשים שהקימו את אותו יישוב, בדיוק כשם שדיווח עיתונאי על פעילות בלתי חוקית המתנהלת בבית עסק מסוים - מגלם בחובו גם אמירה/קביעה בדבר התנהגותם הבלתי מוסרית של בעלי העסק. בכל הכבוד, טענת הנתבעים, כי מדובר בכתבה על יישוב גיאוגרפי, ולא בכתבה על תושבי היישוב - היא בגדר היתממות לשמה, שכן ברי כי לא ניתן להפריד בין היישוב לבין תושביו: יישוב איננו עצם דומם. יישוב הוא רקמה חיה ונושמת, המורכבת מאנשים בשר ודם, ועל כן כל דיווח על פעילות בלתי חוקית הקשורה לאותו יישוב - מותירה בהכרח גם כתם על תושבי אותו יישוב, בייחוד כאשר אותו דיווח קשור לאופן ההקמה של היישוב, המדובר ביישוב קטן המונה 30 נפשות בלבד, ותושבי היישוב נמנים כולם על מייסדיו. אשר לטענת הנתבעים, לפיה הכרה בזכות התביעה של התובעים במקרה דנן תביא לכך, שכל תושב ישראלי יוכל להגיש תביעת לשון הרע בגין כל כתבה העוסקת בעיר מגוריו : לכאורה, צודקים הנתבעים בטענתם זאת, לאור הוראת סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע, הקובעת כי "לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהו שאינם תאגיד, דינה כדין לשון הרע על תאגיד, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה, ולא יוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף זה אלא על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו". ואולם, כך הוא רק לכאורה: ההלכה המנחה בענין זכות התביעה של קבוצת אנשים, המהווים ציבור מסויים, בגין לשון הרע שפורסמה על הקבוצה, נקבעה בפרשה הידועה בענין ועד עדת הספרדים נ' ארנון . באותה פרשה קבע כב' השופט א' ויתקון, כי כאשר ניתן לייחס את לשון הרע ליחידי הקבוצה - אזי יש לחברי הקבוצה עילת תביעה אישית: "...גם לפי המשפט האנגלי וגם לפי החוק שלנו אין ספק שלשון הרע המתייחסת או העלולה להשתמע כמתייחסת לכל אחד מחברי הגוף, הקבוצה או הסוג נותנת לכל אחד מהם עילה לתובענה אזרחית" (ע"א 698/77 ועד עדת הספרדים בירושלים אגודה עותומנית רשומה ואח' נ' יעקב ארנון ואח', פ"ד ל"ב (2) 183, 185-185). משמע, כי סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע אינו מונע הגשת תובענה אזרחית, במצב בו יחיד מבין חברי הציבור חש כי הוא נפגע באופן אישי מפרסום לשון הרע. ואמנם, הבחנה זו בין לשון הרע המכוונת כלפי ציבור של אנשים בכללותו ופוגעת באותו ציבור ככזה, לבין לשון הרע הפוגעת באופן אישי בכל אחד מיחידי אותו ציבור - עוברת כחוט השני בפסיקתם של בתי המשפט, בהידרשם לשאלת זכות העמידה של יחידים, המהווים "חבר בני אדם" : "אין כל מניעה, כי אדם אשר חש נפגע כתוצאה מפרסומים כנגד ציבור המתנחלים יתבע בגין לשון הרע. ויודגש - שזהו המצב כאשר תביעתו הינה אישית ולא בשמו של אותו הציבור, והרי זהו המצב בענייננו, שכן המשיב 1 אינו טוען כי הגיש התובענה בשם ציבור המתנחלים או בשם ציבור אחר, אלא הגיש התביעה משום שנפגע אישית מפרסום לשון הרע לכאורה כנגד ציבור המתנחלים שהוא נמנה עימם ..." (כב' השופטת ד' הורנצי'ק ת"א (שלום-תל-אביב-יפו) 63358/03 מעריב הוצאת מודיעין ואח' נ' זר משה ואח', ). בענין אחר, בו - בדומה למקרה שבפנינו - התביעה הוגשה ע"י תושבי מאחז, בגין פרסום שנעשה כנגד המאחז, נקבע: "בהינתן כי מדובר במספר מצומצם של חברים והוא נעשה על דרך של הכללה כלפי חברי הקבוצה, נראה כי לו היה מדובר בלשון הרע, יש לתושבי המאחז עילת תביעה ..." (כב' השופט א' דראל ת"א (שלום-ירושלים) 12095/06 חיים משה אדלר ואח' נ' בני ליס ואח', ). ועוד: "לשון הרע המתייחסת או העלולה להשתמע כמתייחסת לכל אחד מחברי הגוף, הקבוצה או הסוג נותנת לכל אחד מהם עילה לתובענה אזרחית ... בענייננו, ניתן גם ניתן לייחס את האמירה של מר לפיד כלפי מר קדושי כאסטרולוג שהוא מיחידי קבוצת האסטרולוגים ועל כן, קמה לו עילת תביעה. מדובר, איפוא, בפרסום אשר הצופה הסביר מבינו כלשון הרע, שכן, מדובר בפרסום הקובע, כי התובע באופן אישי הוא נוכל.." (כב' השופט י' שמעוני ת"א (שלום-ירושלים) 8301/99 אליצור קדושי נ' רשות השידור הטלוויזיה הישראלית ואח', ). הקריטריונים על פיהם יש לבחון קיומה של פגיעה אישית ביחידי הקבוצה פורטו ע"י כב' השופטת השופטת א' פרוקצ'יה בפרשת צימרמן. באותו מקרה, הגישו שניים מתושבי בית-אל שהתנדבו לשירות מילואים פעיל ביחידת סיור באזור יהודה ושומרון תביעה על הוצאת לשון הרע נגד פרופ' משה צימרמן בגין פרסום בעיתון שבו אמר את הדברים הבאים: "חיילים שמתנדבים במיוחד לשירות בשטחים נתפסים כגיבורים כשבעצם ניתן להקביל את רוח ההתנדבות הזאת לרוח ההתנדבות של גרמני שהתנדב לשירות באס. אס.". השופטת א' פרוקצ'יה דחתה את הבקשה לסילוק התביעה על הסף מכח סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע, בקובעה: "במקרה זה לא מתקיימים התנאים לסילוק על הסף בשל אלה: המושג 'ציבור' הנזכר בסעיף 4 לחוק נושא אופי משולב - משפטי ועובדתי. על פניו, יש, על כן, לבחון האם הפגיעה הנטענת בתובענה זו נעשתה כלפי 'ציבור' שהיחידים המרכיבים אותו אינם ניתנים לזיהוי. אם כן, כי אז הפגיעה - באם תוכח - כוונה לגוף גדול של אנשים בלתי מזוהים ואינה בת-תביעה, או שמא מדובר ב'ציבור' המורכב מיחידים אשר נוכח אופיו והיקפו ראוי לראות כל אחד מהנמנים עליו כיחיד הנפגע מלשון הרע. אם כך הדבר, שוב אין מדובר בפגיעה ב'ציבור' אלא בפגיעה ביחידים המרכיבים אותו ציבור, ובנסיבות כאלה עשויה להיות לכל אחד מהם עילת תביעה על הפרת איסור לשון הרע, כשם שזו היתה עומדת אילו כוונה לשון הרע במישרין אל אותו יחיד. במצב דברים כזה, מתייחסת לשון הרע לקבוצה של 'יחידים רבים' להבדיל מציבור שבו היחידים מאבדים את זהותם ואת מעמדם המשפטי כנשואי לשון הרע." "במילים אחרות: לשון הרע כנגד ציבור מסוים של אנשים עשוי להוות לשון הרע כנגד היחיד הנמנה על אותו ציבור בהתחשב בנסיבות המיוחדות של העניין. לצורך כך, יש לבחון את מאפייניה של הקבוצה המהווה מושא ללשון הרע, את גודלה, זהות המשתייכים אליה, ואת אופי הפגיעה...." (בר"ע 3254/98 (מחוזי-ירושלים) פרופ' משה צימרמן נ' מאיר גרוס). בספרו סיכם המלומד א' שנהר את השיקולים שעל ביהמ"ש לשקול בהידרשו לסוגיה זו: "כאשר פרסום משמיץ חברי קבוצה מסוימת, מבלי לנקוב בשמו של איש ממנה, השאלה המתעוררת במקרים כאלו היא האם רשאי כל חבר באותה קבוצה להגיש בשמו שלו תביעה אזרחית.... התשובה לשאלה זו היא שפרסום העוסק בקבוצת אנשים עלול להקים עילה לתביעה מטעם אדם פרטי מסוים רק אם יהיה בפרסום כדי להשפיל, לבזות ולפגוע באופן ספציפי באותו אדם באופן אישי.... הפגיעה באדם מסויים כתוצאה מהשמצת הקבוצה שאליה הוא משתייך תלויה גם במספר החברים באותה קבוצה. ככל שמספרם של אלו גדול יותר, יתקשו חבריה לטעון כי הפרסום פוגע בהם באופן אישי. כך למשל צוין כי פרסום המשמיץ עורכי דין, כמרים או פונדקאים בתור שכאלו - לא יקים בדרך כלל זכות לתביעה אישית מצד אדם השייך לאותם ציבורים... נוסף על גודל הקבוצה ישקול בית המשפט גם את מידת הקושי שבזיהויים של חברי הקבוצה המושמצת. ככל שזהות חברי הקבוצה תהיה ידועה פחות, כך יתקשו אותם חברים לטעון כי הפרסום המשמיץ פוגע בהם באופן אישי. שיקול נוסף נוגע לתוכנו המדויק של הפרסום המשמיץ את חברי הקבוצה. ככל שהפרסום יעשה שימוש בהכללות גסות - כך תקטן האפשרות שהדברים יתפרשו כאילו מתארות ההשמצות את כל מי שנמנה עם הקבוצה ..." (א' שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז-1997), 125-126). ומהתם להכא: התביעה בענייננו, לא הוגשה בשם כלל תושבי המאחזים הבלתי חוקיים באשר הם, ואף לא בשם כל תושבי המאחז מעלה רחבעם. המדובר בקבוצה קטנה ומוגדרת של 13 אנשים בלבד, המהווים את תושבי (ומקימי) המאחז מעלה רחבעם, ולא בקבוצה כוללנית וערטילאית, אשר יחידיה אינם ניתנים לזיהוי ספציפי. הפגיעה שבגינה הוגשה התביעה גלומה, לטענת התובעים, בפרסום המוטעה לפיו המאחז "מעלה-רחבעם" הוקם על אדמות פלשתיניות פרטיות, בעוד שבפועל המאחז הוקם על אדמות מדינה. פרסום זה אינו בגדר "הכללה גסה" שלא ניתן לזהות על פיה למי מכוונים הדברים , אלא בגדר קביעה מדוייקת שניתן לזהות על פיה כי היא מתייחסת באופן ספציפי לתושבי המאחז מעלה רחבעם. לאור האמור, דין טענת הנתבעים לדחיית התביעה על הסף- להידחות. האם יש בפרסום משום לשון הרע ? כדי שפרסום יהווה "לשון הרע", די בכך שהוא עלול להשפיל או לבזות את האדם כלפיו הוא מכוון ואין צורך להוכיח כי הוא השפיל או ביזה בפועל, כאשר המבחן לכך הוא אובייקטיבי: מהי המשמעות שקורא סביר היה מייחס לאותן מילים (כב' השופט י' מלץ ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני, פ"ד מג(2) 333, 337 (1989)). לטענת התובעים, לשון הרע גלומה בפסקה השניה של הכתבה, בה נכתב כי : "המאחזים המדוברים - רמת-גלעד, גבעת-אסף, מעלה-רחבעם, מצפה-לכיש, גבעת-הרואה ומצפה-צהר - הוגדרו בדו"ח המאחזים המיוחד של עו"ד טליה ששון כבלתי חוקיים, בין השאר מפני שהם הוקמו על אדמות פלשתיניות פרטיות.... ". לטענת התובעים, פרסום שגוי זה מציג אותם בעיני הציבור כגזלנים וכפורעי חוק, אשר הקימו את היישוב על אדמות שהן בבעלות פלשתינית פרטית, למרות שבפועל היישוב הוקם על אדמות מדינה וזכה לכל ההיתרים והאישורים מהממשלה. אכן, דומני כי הצדק עם התובעים, וכי הקביעה לפיה המאחז מעלה רחבעם הוקם על אדמות פלשתיניות פרטיות עלולה להביא את הקורא הסביר לחשוב שתושבי המאחז הם אנשים שמורא חוקי המדינה לא חל עליהם, אשר עושים דין לעצמם ומשתלטים על אדמות לא להם. אמנם , דברים אלו לא נאמרו בכתבה במישרין, ואולם על פי סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע, לשון הרע אינה חייבת לעלות מהפרסום בדרך מפורשת וחד משמעית, אלא יכולה להשתמע ממנו. אכן, הקמת יישוב על אדמות פרטיות כמוהו כמעשה גזל, אשר נחשב על פי החוק הישראלי לא רק כעוולה נזיקית, אלא גם כעבירה פלילית. לא זו אף זו: המדובר באדמות פרטיות השייכות לפלשתינים, אשר שימשו כביכול להקמת יישוב יהודי ע"י "מתנחלים", הדוגלים בהתיישבות יהודית חלוצית מעבר לשטחי הקו הירוק. במרקם החיים הרגיש השורר בארצנו בעטיו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני הסבוך, עלול שילוב זה לצבור בעיני חלקים בציבור הישראלי משמעות טעונה וחמורה אף יותר. על המשמעות החמורה של הקמת מאחזים שלא על אדמות מדינה ניתן ללמוד, למעשה, מהדברים שנאמרו בענין זה בדו"ח טליה ששון עצמו : "משמעות הקמת מאחזים בלתי מורשים שלא על אדמות מדינה הקמת מאחזים על קרקעות פרטיות של פלסטינים הוא אסור בתכלית. הדבר יכול להוות בנסיבות מסויימות עבירה פלילית. אך בראש ובראשונה זוהי פגיעה חמורה ביותר בקניינו של אדם. רק נזכיר כי זכות הקנין נקבעה בישראל כזכות יסוד... הקמת מאחז על קרקעות פרטיות של פלסטינים הינה פגיעה בלתי נסבלת בזכות הקנין ומחובתו של מפקד האוזר למנוע זאת. הקמת מאחז על קרקע פרטית של פלסטינים אינה ניתנת להכשרה, גם לא בדיעבד. דין המאחזים הללו הוא פינוי וככל המוקדם כן ייטב" (ע' 7 פס' שניה לתקציר דו"ח טליה ששון, נספח 6 לכתב ההגנה). הנתבעים מנסים להיתלות במילים "בין השאר" שנכתבו בקטע הרלבנטי - כדי לטעון, כי המשמעות העולה מהפרסום היא שתפיסת אדמות פלשתיניות פרטיות היתה רק אחת הסיבות להכרזת המאחזים כבלתי חוקיים, וכי הכתבה לא קבעה באופן קטגורי שכל ששת המאחזים יושבים על אדמות פלשתיניות פרטיות. לדבריהם, דו"ח טליה ששון קבע, כי מאחז שהוקם בשטחי יש"ע הוא בלתי חוקי אם לא מתקיים בו, ולו יסוד אחד מבין ארבעה יסודות : א. ההחלטה על הקמתו התקבלה ע"י הדרג המדיני המוסמך ב. הוא הוקם על אדמות מדינה. ג. הוא הוקם לפי תכנית בעלת סטטוס תכנוני כדין ד. תחום השיפוט שלו נקבע בצו ע"י מפקד האזור לאחר קבלת אישור הדרג המדיני. מאחר והמאחז "מעלה-רחבעם" לא עומד בכל התנאים האלו, למרות שהוא עומד בתנאי השני - הרי שלטענתם הפרסום "לפיו שמו של מעלה-רחבעם נכלל בגדר המאחזים הבלתי חוקיים, אשר הוגדרו כך, בין השאר, הואיל והוקמו על אדמות פלשתיניות - מהווה אמת" (ס' 69 לסיכומיהם). ואולם, פרשנותם זו של הנתבעים לדברים שנכתבו בכתבה- היא , בכל הכבוד, בבחינת סילוף הכתובים. משמעותן המילונית של צמד המילים "בין השאר" ("בין היתר")- היא: "גם" . כלומר, המדובר במילת ריבוי, מילת הוספה ולא במילת צמצום והמעטה. לכן, משמעות המשפט הנ"ל היא שהמאחז מעלה רחבעם הוגדר בדו"ח טליה ששון כמאחז בלתי חוקי גם בשל העובדה שהוא הוקם על אדמות פלשתיניות פרטיות, וגם בשל סיבות אחרות. הנתבעים מנסים לייחס למילים "בין השאר מפני" משמעות מילולית של צמצום, כאילו נכתב: "המאחזים המדוברים הוגדרו בדו"ח טליה ששון כבלתי חוקיים, חלקם מפני שהוקמו על אדמות פלשתיניות פרטיות" - זאת בניגוד כאמור למשמעות הטבעית והרגילה של הדברים , העולה מבין השורות. גם טענת הנתבעים, לפיה כי "שעה שהתובעים עצמם מודים בכך כי עסקינן במאחז בלתי חוקי הרי שניסיונם להיתלות ב"סיבה" ל"אי חוקיותו" ככזו המקימה להם עילה בלשון הרע- הינו ניסיון אשר נדון לכישלון" (ס' 61 לסיכוי הנתבעים) - אלא יכולה להתקבל. אכן, התובעים אינם חולקים על כך שהמאחז "מעלה-רחבעם" הוכרז כמאחז בלתי חוקי, וכל טרונייתם מופנית כנגד הסיבה שצוינה בכתבה כסיבה להכרזת אי חוקיות המאחז. ואולם, הסיבה להכרזתו של מאחז כמאחז בלתי חוקי הינה, בכל הכבוד, בגדר פרט מהותי וחשוב ואין לומר שהתובעים "נטפלים" לטפל . ודוק: טענת הנתבעים- למה היא דומה ? לפרסום בעיתון המדווח על הרשעתו של אדם בעבירה של תקיפה לאחר שהכה נמרצות קשישה חסרת ישע, בעוד שבפועל הרשעתו של אותו אדם היתה בגין סטירה קלה שהוא סטר לאדם שהקניטו. האם באמת ובתמים ניתן לומר שאין כל הבדל בין שני הפרסומים, מבחינת חומרת המעשה המיוחסת לנאשם ? סיכומו של דבר: הפרסום, לפיו המאחז מ"עלה-רחבעם" הוקם על אדמות פלשתיניות פרטיות (פרסום המנוגד למציאות) מהווה "לשון הרע", כמשמעה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, שכן הוא עלול להציג את התובעים, תושבי ומקימי המאחז מעלה-רחבעם - באור שלילי, לבזותם להשפילם ולעשותם מטרה לשנאה מצד חלקים בציבור, בכך שהוא מייחס להם מעשים של גזל והשתלטות לא חוקית על אדמות פרטיות של פלשתינים לשם הקמת התנחלות בלתי חוקית בשטחי יש"ע. 4.3 האם עומדת לנתבעים הגנה כלשהי ? 4.3.1 הגנת " אמת דיברתי " סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". כאמור, הנתבעים טוענים, כי מדובר בפרסום אמיתי ונכון, שכן המילים "בין השאר" כוונתן לכך שאחת הסיבות (ולא כולן) לאי חוקיותם של המאחזים נושא הכתבה היא הקמתם על אדמות פלסטיניות פרטיות. דא עקא, שטענה זו אינה מתיישבת כאמור עם פשוטו של מקרא, והיא נדחתה על ידי כמפורט לעיל. מהפרסום הנ"ל משתמע שהיישוב מעלה-רחבעם הוגדר בדו"ח טליה ששון כיישוב בלתי חוקי מאחר והוא הוקם על אדמות פלשתיניות פרטיות, בעוד שבפועל היישוב הוקם על אדמות מדינה, כפי שצוין בד"וח טליה ששון עצמו שחור על גבי לבן (אי חוקיותו של המאחז מעלה-רחבעם נובעת מסיבות אחרות). משכך, לא התקיים בפרסום דנן התנאי הכרחי לצורך תחולתה של ההגנה - "שהדבר שפורסם היה אמת". ודוק: המדובר בתנאי עובדתי, אשר "נוגע למידת ההתאמה בין תוכן הפרסום לבין המציאות האובייקטיבית" (א' שנהר, שם, 217). לחלופין טענו הנתבעים, כי הפרסום לפיו המאחז מעלה-רחבעם הוקם על אדמות פלסטיניות פרטיות הוא פרסום של "פרט לוואי" אשר אין בו פגיעה של ממש, ועל כן חוסר הדיוק בפרט שולי זה אין בו, לאור הענין הציבורי שהיה בפרסום , כדי לשלול את תחולת ההגנה של "אמת דיברתי". ואולם, אינני סבור, בכל הכבוד, כי הנתון העובדתי, לפיו המאחז הוקם על אדמות פלשתיניות פרטיות הוא בגדר "פרט לוואי" ושלי וזניח. נהפוך הוא: המדובר, לטעמי, בנתון מהותי וחשוב, אשר מהווה למעשה את לב לבו של קטע הפרסום הרלבנטי , ותמים דעים אני עם התובעים הטוענים, כי "החומרה החוקית ואי המוסריות שבהקמת מאחז על אדמות פרטיות של פלסטינים אינה משתווה כלל לאי החוקיות הנטענת כלפי היישוב מעלה רחבעם", ועל כן "העובדה שהמאחז הוקם באופן לא חוקי מבחינת הרשויות היא היא פרט הלוואי "השולי" לעובדה שהוא הוקם על אדמות פלסטיניות" (ס' 31 לסיכומיהם) (ההדגשה במקור-י.מ.). לא זו אף זו: אפילו נניח, כי מדובר אמנם ב"פרט לוואי", עדיין נדרש, לצורך תחולת ההגנה של אמת דיברתי" , שהפרט השגוי הוא כזה "שאין בו פגיעה של ממש": "פרסום פרט שגוי ייחשב ככזה שאין בו פגיעה של ממש, אם הפגיעה שנגרמה מפרסום הפרט השגוי אינה שונה באופן מהותי ומשמעותי מהפגיעה שהיתה נגרמת לנפגע אילו תיאר הפרסום את המציאות העובדתית בצורה מדויקת" (שנהר , שם, 221). כפי שהוסבר לעיל, הקביעה לפיה המאחז בלתי חוקי - לא שקולה לקביעה, לפיה המאחז בלתי חוקי משום שהוא הוקם על אדמות פרטיות של פלסטינים, וברי כי ההבדל בן שתי האמירות אינו סמנטי בלבד, וכי החומרה (המוסרית) הגלומה בקביעה השניה היא גדולה יותר. 4.3.2 "פרסומים מותרים"- סעיף 13 לחוק סעיף 13(11) לחוק איסור לשון הרע, העוסק בפרסום המהווה "פרסום חוזר", קובע : "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי - פרסום נכון והוגן - מלא, חלקי או תמציתי - של מה שפורסם קודם לכן בנסיבות האמורות בפסקאות (9) ,(8),(7) ,(4) ,(3) ,(1) או (10), ופרסום חוזר כאמור של מה שפורסם בישיבת הממשלה והממשלה התירה לפרסמו". סעיף 13(3) לחוק איסור לשון הרע קובע : "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי - פרסום על ידי הממשלה, או חבר ממשלה בתוקף תפקידו, או פרסום על פי הוראת הממשלה או הוראת חבר ממשלה בתוקף תפקידו". סעיף 13(9) לחוק קובע : "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי - פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור" הנתבעים טוענים, כי הפרסום דנן איננו אלא חזרה על מה שנכתב בדו"ח טליה ששון, שהוא דו"ח שנכתב מכח כתב מינוי ממשלתי, בהוראת ראש הממשלה וככזה הוא בגדר "פרסום ע"י הממשלה או על פי הוראת הממשלה" כאמור בסעיף 13 (3) לחוק, וכן "פרסום שמפרסמו היה חייב לעשות כן על פי הוראה של רשות מוסמכת", כאמור בסעיף 13(9) לחוק, ומשכך הפרסום מוגן מכח סעיף 13(11) לחוק. אכן, אין ספק שד"וח טליה ששון נופל לגדר סעיפים 13(3) ו- 13(9) לחוק איסור לשון הרע. ואולם, כדי ש"פרסום חוזר" ייהנה מההגנה הקבועה בסעיף 13(11)לחוק - נדרש שהפרסום החוזר יהיה "נכון והוגן", דהיינו- שיישקף את הפרסום המקורי (א' שנהר, שם, 192 ; ע"א 348/85 בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ ואח', פ"ד מב(1) 797, 801). אמנם, הדרישה אינה לחזרה מילולית מדוייקת ויבשה על מה שפורסם קודם לכן, ודי בכך שהפרסום החוזר יבטא את רוח הדברים של הפרסום המקורי, אך נדרש שהפרסום החוזר לא ישנה את תוכן הדברים שבפרסום המקורי. לענין דרישת ההוגנות, נקבע בפרשת בן ציון הנ"ל, כי חזרה הוגנת על פרסום קודם היא כזו "שלא תוציא דברים מהקשרם, לא תיתן להם ביטוי חד צדדי ובלתי מאוזן ולא תציג אותם באור אחר או תיתן להם משמעות שונה מאלה שבפרסום הקודם" (שם, עמ' 802). משכך, גם "רושם" לא נכון הנוצר עקב "הפרסום החוזר" - עשוי להופכו לפרסום לא "הוגן", אפילו אם הוא מהווה פרסום "נכון" . הדיווח, לפיו ששת המאחזים (הכוללים את המאחז "מעלה-רחבעם") הוכרזו בדו"ח טליה ששון כבלתי חוקיים, בין השאר (קרי: "גם משום") שהם הוקמו על אדמות פלשתיניות פרטיות - אינו עומד לא בדרישת הנכונות, ולא בדרישת ההוגנות של סעיף 13(11) לחוק איסור לשון הרע. עיון בדו"ח טליה ששון מלמד, כי בדו"ח נקבעו ארבעה קריטריונים מצטברים להגדרתו של מאחז כמאחז חוקי, ובהם הקריטריון של הקמה על אדמות מדינה, וכי מאחז שלא עומד באחד מהקריטריונים הללו - הוא מאחז בלתי חוקי. בדו"ח לא נקבע, כי המאחז "מעלה-רחבעם" הוא מאחז בלתי חוקי משום שהוא לא הוקם על אדמות מדינה, וכריכתו של המאחז מעלה רחבעם עם יתר המאחזים שהוקמו על אדמות פלשתיניות פרטיות בכתבה - מהווה אפוא חזרה בלתי נכונה, בלתי מדוייקת ובלתי הוגנת על מה שנאמר בדו"ח טליה ששון. בניגוד לטענת נתבעים, לפיה אי דיוק זה אין בו כדי לשנות את רוח הדברים העולים מדו"ח טליה ששון - סבור אני, כי אי דיוק זה משנה לא רק את רוח הדברים, אלא גם את תוכן הדברים שנאמרו בדו"ח טליה ששון. 4.3.3 "הגנת תום הלב " עוד טוענים הנתבעים, כי הפרסום דנן חוסה תחת כנפי ההגנה הקבועה בסעיף 15(1) ו/או סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע, שזו לשונם : "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3; היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום. .... ". בענין זה טוענים הנתבעים, כי הכתבה מבוססת כל כולה על דו"ח המאחזים, "ממנו עולה כי מרבית המאחזים הבלתי חוקיים אכן מצויים על קרקעות פרטיות של פלשתינים ועל קרקעות "מעורבות" (חלקן אדמות סקר ומדינה וחלקן פרטיות פלשתינאיות)", ומשכך עומדת להם ההגנה הקבועה בסעיף 15. את טענתם, כי "ניתן להבין מהדו"ח שהמאחזים אכן נמצאים על קרקע פלשתינאית" מבקשים הנתבעים לבסס באמצעות כתבה שפורסמה באתר האינטרנט YNET (אתר האינטרנט של העיתון "ידיעות אחרונות") בענין המאחזים הבלתי חוקיים, יום למחרת פרסום הכתבה דנן, ובה נכתב : "המאחזים הבלתי חוקיים נמצאים על שטח פלסטיני..." (נספח 22 לסיכומי הנתבעים). ואולם, גם הגנה זו אין בה כדי להושיע את הנתבעים. ההגנה הקבועה בסעיף 15(1) לחוק איסור לשון הרע עוסקת במצב של "לשון הרע לא מודעת" והיא נועדה במקורה למקרים בהם אדם פרסם סיפור או יצירה הכוללת דמות פיקטיבית, בלי לדעת שקיים אדם אשר שמו זהה לשם הדמות הפיקטיבית. בשנת 1967 תוקן סעיף 15(1), כך שההגנה הורחבה גם על מצב בו המפרסם לא ידע ולא חייב היה לדעת על הנסיבות מהן משתמעת לשון הרע, ולא רק על מצב בו המפרסם לא ידע ולא חייב היה לדעת על קיומו של הנפגע. בהתאם לכך, הוחלה הגנה זו על מקרים של טעויות/שיבושי דפוס בעיתון, וכיוצ"ב. הסתמכותם של הנתבעים על הגנה זו הינה אפוא מלאכותית ומאולצת, שכן העובדה שהמאחז מעלה רחבעם הוקם על אדמות מדינה אינה בגדר נסיבה "פיקטיבית" או בגדר "טעות דפוס" שלא היה על הנתבעים לדעת עליה בעת שפרסמו את הכתבה. דו"ח המאחזים לא קובע, כאמור, שהמאחזים ההם בלתי חוקיים בין היתר משום שכולם הוקמו על אדמות פלשתיניות פרטיות , ונראה לי , שגם "הרושם" העולה ממנו אינו כזה. קנה המידה לתחולת הגנת תום הלב הוא אובייקטיבי, ועל כן אין לייחס כל חשיבות לאמונתם או להבנתם הסובייקטיבית של הנתבעים את מה שנכתב בדו"ח (א' שנהר, שם, 251). העובדה שעיתון "ידיעות אחרונות" נקט בפרסום דומה, יום למחרת פרסומה של הכתבה דנן - בכל הכבוד, יש בה אולי משום הוכחה להדים שעשה הפרסום המטעה דנן בענין זה, אך ודאי שלא הוכחה לכך שדו"ח טליה ששון יצר את הרושם שכל ששת המאחזים הבלתי חוקיים הוקמו על אדמות מדינה. מה גם, שהכתבה שפורסמה בעיתון ידיעות אחרונות כלל לא מאזכרת את דו"ח טליה ששון, ונראה כי היא כלל לא מתבססת עליו!. מכל מקום, תנאי סף לתחולתה של הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15(1) לחוק הוא שהמפרסם פעל בתום לב. במסגרת דרישה זו נקבע, כי יש לבחון האם המפרסם נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים כדי להיווכח אם הפרסום אמת אם לאו , שכן "אם ייקבע שהמפרסמים לא נקטו אמצעים סבירים כדי למנוע את הטעות, לא תסייע להם העובדה שעשו את הפרסום ללא זדון" (שנהר 331). הנתבעים בענייננו לא רק שלא הוכיחו כי הם נקטו אמצעים סבירים למנוע את הפרסום המוטעה, אלא שמהנסיבות עולה שהם לא נקטו אפילו באמצעי המניעה המינימאלי המתבקש- קריאה זהירה ומדוקדקת של דו"ח המאחזים, קריאה אשר אין ספק כי די היה בה כדי למנוע את הפרסום השגוי. למעשה, די היה בקריאה זהירה של תקציר הדו"ח (המתפרש על פני 45 עמודים בלבד לעומת 300 עמודי הדו"ח המלא), בו כתבה עוה"ד טליה ששון : "מתוך המאחזים הידועים לי, סה"כ ממוקמים מאחזים על אדמות מדינה כ-26. סה"כ ממוקמים על אדמות סקר: 7. סה"כ ממוקמים על קרקעות פרטיות של פלסטינים: 15. סה"כ ממוקמים על קרקעות שהן "מעורבות": חלקן מדינה + חלקן פרטיות פלסטיניות: כ-39. בנוסף ישנם מספר מאחזים שטיב הזכויות בקרקע לא התברר לי בוודאות עד כה" (ע' 22 פס' ראשונה לתקציר הדו"ח, נספח 6 לכתב ההגנה). דברים מפורשים וברורים אלו אינם עולים בקנה אחד עם טענת הנתבעים, לפיה מהדו"ח עולה שמרבית המאחזים הוקמו על אדמות פלסטיניות פרטיות (ודוק: גם לדידם של הנתבעים מדובר במרבית המאחזים ולא בכל המאחזים, ועל כן גם לשיטתם היה עליהם לבדוק, טרם פרסום הכתבה המכלילה, אלו מאחזים בדיוק הוקמו על אדמות פלסטיניות פרטיות). זאת ועוד: הכתבה עוסקת לא רק בדו"ח טליה ששון, אלא גם בעתירה שהגישה תנועת "שלום עכשיו" לבג"צ, בענין פינוי המאחזים הבלתי חוקיים, ובגוף העתירה ישנה (לטענת התובעים, אשר לא הופרכה ע"י הנתבעים) התייחסות ספציפית מפורשת לסוג הקרקע שעליה הוקם כל אחד ואחד מהמאחזים נשוא הכתבה (אדמות מדינה, אדמות סקר, אדמות פרטיות). גם עתירה זו לא נבדקה, ככל הנראה, ע"י הנתבעים, טרם פרסום הכתבה דנן, בדיקה סבירה ומתבקשת אשר היתה מונעת את הטעות. נראה, אפוא, כי הנתבעים לא נקטו באמצעים סבירים למנוע את פרסום הנתון השגוי, ובכך הפרו את סטנדרט ההתנהגות המצופה מעיתון - שתפקידו לספק לציבור ידיעות מהימנות ומדוייקות - לבדוק ולאמֵת את המקורות והידיעות עליהם מבוססים פרסומיו. לאור האמור, הנתבעים אינם יכולים לחסות תחת כנפיה של ההגנה הקבועה בסעיף 15(1) לחוק איסור לשון הרע. אשר להגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע : עניינה של הגנה זו בפרסום שנעשה בתום לב מתוך חובה חוקית, מוסרית או חברתית שמוטלת על המפרסם כלפי מי שאליו הופנה הפרסום. הנתבעים טוענים, כי על הנתבע 3, כעיתון חדשות, חלה חובה חוקית, מוסרית וחברתית לפרסם את הכתבה דנן, אשר עוסקת באחד הנושאים "הבוערים" ביותר שעל סדר היום הציבורי. האמנם ? הטענה הגורפת, לפיה מערכת היחסים הקיימת בין עיתון לביו קוראיו מטילה על העיתון , באופן אוטומטי חובה חוקית מוסרית וחברתית למסור לקוראיו כל מידע שהוא בעל ערך חדשותי - נדחתה זה מכבר בפסיקתו של בית המשפט העליון: בפרשת חברת החשמל נ' עיתון הארץ נקבע, כי "היחסים הרגילים בין עיתון וקוראיו אינם מטילים עליו חובה מיוחדת לפרסם דברים בעלי ענין ציבורי, ועל כן אף אינם מקנים לו זכיה מיוחדת לגבי פרסומיו לכשיימצאו בלתי נכונים" (כב' השופט א' ויתקון ע"א 213/69 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' עיתון הארץ בע"מ ואח', פ"ד כג(2) 87, 94 (1969)). דינו של עיתון לענין תחולת הגנת סעיף 15 (2) לחוק- כך נקבע- זהה לזה של כל אדם אחר. כלומר: החובה העיתונאית לדווח על אירועים חדשותיים לא מעניקה לעיתון חסינות אוטומטית מפני לשון הרע מכח הוראת סעיף (15)2) לחוק, ועל העיתון להראות - בדיוק כמו כל אדם פרטי - שאותו פרסום ספציפי נעשה מתוך חובה כלשהי שהיתה לעיתון כלפי הציבור. בהתאם להלכה זו נוצרה בפסיקה הבחנה בין פרסומים שנעשו מתוך צורך של העיתון "להזהיר את הציבור מפני סכנה הנשקפת לחיי אדם, בריאותו או רכושו" אם סכנה זו עלולה "לפגוע בבני אדם בתור יחידים, לבין פרסומים "שנועדו לשרת אינטרסים חברתיים-כלכליים" (א' שנהר, שם, 288). כך למשל נפסק, כי על עיתון מסוים היתה מוטלת חובה לפרסם מידע שנועד לסייע למשטרה לאתר "מבוקש", או מידע שאדם מסוים משתייך לסחטני כספים. כך גם נפסק בנוגע לפרסום בדבר שלילת רשיונו של רופא, ובנוגע לפרסום בדבר מציאת בשר חזיר במסעדה כשרה. בענייננו, המדובר בכתבה "בעלת נופך פוליטי-מדיני " (כלשונם של הנתבעים עצמם! ) אשר עוסקת בעתידם של המאחזים הבלתי חוקיים שהוקמו במהלך השנים באזורי יהודה, שומרון ועזה. אין המדובר בדיווח שנועד להזהיר את האזרחים כפרטים, אלא בדיווח בענין מדיני-חברתי גרידא, אשר הענין בו הוא ציבורי-כללי, ועל כן אין לומר שהפרסום - ובייחוד הפרסום שהמאחז מעלה רחבעם הוקם על אדמות פלשתיניות פרטיות - נעשה מכח "חובה חוקית מוסרית או חברתית" שהיתה מוטלת על הנתבע 3 כעיתון. 4.4 שאלת הנזק בסיכומיהם הכבירו הנתבעים מילים בענין הנזקים להם טענו התובעים, וטענו כי יש לדחות את התביעה הואיל ולתובעים לא נגרם למעשה כל נזק מהפרסום המוטעה. ואולם, לאור הוראת סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע הקובע, כי "במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק"- ועל כן לא מצאתי כי יש צורך להידרש לסוגיה זו במסגרת פסק הדין דנן. 4.5 סכום הפיצויים התובעים עותרים לפיצוי בסך של 7,750 ₪ לכל אחד , ובסה"כ- לפיצוי בסך של 100,750 ₪ . ואולם, בכל הכבוד, נראה לי, כי המדובר בסכום מופרז בהתחשב בטיבה ובמידת חומרתה של לשון הרע שפורסמה על התובעים , כמו גם בשיהוי הרב מצד התובעים בהגשת התביעה דנן (אשר הוגשה בחלוף כשנה מיום פרסום הכתבה). אמנם, "על נפגע מלשון הרע לא מוטלת חובה להגיש את תביעתו ללא דיחוי, אולם איחור ניכר בהגשת התביעה עשוי ללמד כי הפגיעה בתובע לא היתה חמורה כל כך, והדבר יתבטא בסכום הפיצויים" (א' שנהר, שם, 399) . זאת ועוד: על אף שהפרסום דנן אינו מוגן ע"י הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק (שכן לא התקיים התנאי שהדבר שפורסם הוא אמת) - נראה לי, כי הוא נעשה ע"י הנתבעים בלי משים ולא מתוך זדון, מתוך רצון לנגח את התובעים תושבי המאחז או מתוך מניעים פסולים אחרים. למניעיו של המפרסם משקל רב בהחלטת ביה"ש בדבר קביעת הפיצויים, וכבר נפסק כי ביהמ"ש יקל עם נתבעים אם "מניעיהם היו טהורים לפי מיטב אמונתם" (ע"א 263/57 אפלבוים ואח' נ' בן גוריון, פ"ד יד 1205, 1258) ואם פעלו בתום לב (א' שנהר, שם, 392). מאידך, יש לזכור, כי מדובר בפרסום שנעשה בעיתון חדשותי המופץ בתפוצה ארצית , וכי עד ליום זה לא פרסם העיתון כל תיקון או הבהרה לפרסום המטעה. אמנם, כחודש לאחר פרסום הכתבה דנן, פורסמה באתר האינטרנט של העיתון מעריב (אתר nrg) כתבה נוספת שהוקדשה כל כולה לסיקור המאחז "מעלה-רחבעם ", ובגוף הכתבה נכתב: "לפי דו"ח המאחזים שהגישה עו"ד טליה ששון , ממקום המאחז על אדמות מדינה, ובהקמת המקום הושקעו כ-700 אלף שקלים על ידי משרד הבינוי והשיכון" (פסקה שישית לכתבה, נספח 5 לסיכומי הנתבעים). ואולם, סעיף 19 לחוק, איסור לשון הרע, שכותרתו "הקלות", קובע: "בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה: (1) - (3) (4) הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים". הכתבה אשר פורסמה באתר האינטרנט של העיתון מעריב אינה עונה על דרישת סעיף 19 (4) לחוק, וזאת משני טעמים מצטברים: טעם ראשון: משום שהפרסום נעשה שלא באותו "מקום" ובאותה "דרך" שבה פורסמה לשון הרע. הרציונל העומד מאחורי דרישה זו של סעיף 19(4) הוא שהתיקון/ההבהרה יגיעו לאותו הציבור אשר נחשף לפרסום המקורי, ועל כן לא ניתן לומר שפרסום באתר אינטרנט כמוהו כפרסום בעיתון פיסי, שכן מדובר בשני אמצעי מדיה שונות לחלוטין, אשר קהל היעד שלהן שונה בתכלית. יוער, כי השאלה בדבר נפקות הפרסום של התנצלות באתר אינטרנט עלתה לאחרונה בפני בית המשפט המחוזי בחיפה , אשר בחר להותיר את השאלה ב"צריך עיון", באומרו: "... יהיו שיטענו כי האפקטיביות של התנצלות ברשת האינטרנט נמוכה מזו של פרסום התנצלות בעיתון, מאחר שגולשים רבים הם בגדר אורחים לרגע באתר או בפורום, וייתכן כי ההתנצלות לא תגיע לידיעתם. מנגד, ניתן לטעון כי בניגוד לאמצעי התקשורת האלקטרונית הותיקה, כמו רדיו וטלויזיה, הידיעות באינטרנט אינן מתנדפות לאחר פרסומן, כך שיש אפקט של ממש להתנצלות" (כב' השופט י' עמית בר"ע (מחוזי-חיפה) 850/06, 1632/07 רמי מור נ' ידיעות אינטרנט מערכות אתר YNET ואח' , פס' 41 לפסה"ד מיום 22/04/07, פורסם באתר המשפטי "נבו"). דעתי היא, כאמור, כי בנסיבות המקרה דנן , הכתבה שפורסמה באתר האינטרנט של הנתבע 3 אינה מהווה התנצלות/תיקון/הכחשה כמשמעם בסעיף 19(4) לחוק. דרישת סעיף 19 (4) כי ההתנצלות/התיקון/ההכחשה ייעשו "במקום במידה ובדרך שבה פורסמה לשון הרע" - תכלית מהותית וחשובה עומדת מאחוריה, ולא בכדי ניכרת אפוא בפסיקתם של בתי המשפט בענין הקפדה יתרה על מילוי דרישה זו. כך למשל, נפסק כי פרסום של התנצלות בעמוד האחרון של העיתון כאשר לשון הרע פורסמה בעמוד הראשון של העיתון, או אפילו פרסום של התנצלות בתחתיתו של טור משפטי בעיתון כאשר לשון הרע פורסמה בראש הטור- אינו מהווה פרסום של תיקון "באותו מקום ובאותה דרך" שבה פורסמה לשון הרע (כב' השופט ת' אור ע"א 2668/97 רופין נ' גלובס פבלישר עיתונות (1983) בע"מ, פ"ד נה(1)721, 726ו-ז (1998)). טעם שני: בכתבה "המתקנת" (שפורסמה רק כחודש לאחר פרסום לשון הרע) לא נאמר מהו הפרסום השגוי שאותו היא נועדה לתקן. המדובר, למעשה, בכתבה ארוכה ומפורטת, המהווה- כפי שנכתב בתחתיתה- כתבה ראשונה בסדרה של כתבות בענין המאחזים הבלתי חוקיים ביהודה ושומרון במסגרת "פרוייקט מיוחד של עיתוןnrg מעריב לסיקור המאחזים המיועדים לפינוי". מי שקורא את הכתבה שפורסמה באינטרנט כלל לא יודע, אפוא, שמדובר בכתבה אשר נועדה לתקן או להבהיר פרסום שגוי שנעשה קודם לכן בעניינו של המאחז "מעלה-רחבעם" וטיב האדמות עליהן הוא הוקם. המשפט המהווה את התיקון של לשון הרע ("לפי דו"ח המאחזים שהגישה עו"ד טליה ששון , ממקום המאחז על אדמות מדינה")- מובלע למעשה בגוף הכתבה, בתוך תיאור מפורט של מעמדו המשפטי של היישוב מעלה רחבעם כך שלקוראי הכתבה אין כל דרך לדעת שהמשפט הנ"ל מהווה למעשה התנצלות/הבהרה/תיקון מצד העיתון על פרסום שגוי קודם. בכך מחטיאה הכתבה את כל המטרה של פרסום ההתנצלות/התיקון . על פי לשונו של סעיף 19(4) הפרסום המתקן צריך להתייחס ללשון הרע שפורסמה ולהבהיר מהו בדיוק הפרט השגוי, והכתבה הסתמית והתלושה שפורסמה באתר האינטרנט אינה עונה על דרישה זו (ראו דברי כב' השופט ת' אור, שם, שם). לאור זאת, ולמרות שהכתבה שפורסמה באתר האינטרנט של העיתון מעריב היא כתבה אוהדת בכללותה, אשר מסקרת באופן חיובי את המאחז מעלה רחבעם ותושביו- אין היא בבחינת "נסיבה מקלה" המשפיעה על קביעת גובה הפיצויים כאמור בסעיף 19(4) לחוק איסור לשון הרע. על סמך כל השיקולים והטעמים הנ"ל, נראה לי כי יש להעמיד את הפיצוי הכספי המגיע לתובעים בגין לשון הרע שפורסמה אודותם בכתבה, על סך של 1,000 ₪ לכל אחד מהתובעים, ובסה"כ - על סך של 13,000 ₪ . 4.6 פרסום הבהרה/תיקון סעיף 9(א)(2) לחוק איסור לשון הרע קובע: "נוסף לכל עונש וסעד אחר רשאי בית המשפט, במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, לצוות ... על פרסום תיקון או הכחשה של דבר המהווה לשון הרע או על פרסום פסק הדין, כולו או מקצתו; הפרסום ייעשה על חשבון הנאשם או הנתבע, במקום, במידה ובדרך שיקבע בית המשפט". בסיכומיהם טענו התובעים, כי הם עומדים על פרסום הבהרה או תיקון לכתבה הפוגעת במקום בולט בעיתון "מעריב" (ולא באתר האינטרנט של העיתון מעריב), בהדגישם כי זהו הסעד העיקרי מבחינתם, בעוד שהסעד הכספי זניח בעיניהם (ס' 37 לסיכומיהם). אינני רואה כל סיבה וטעם מדוע לא יחויבו הנתבעים לעשות את שראוי היה לעשות מיד, וחבל שלא עשו, שכן נראה לי שבכך היו אז התובעים באים על סיפוקם, ולא היו נוקטים בהליכים משפטיים, הכרוכים בזמן ובהוצאות כספיות. בכל הכבוד, כאשר עיתונאי, עיתון ומו"ל מפרסמים עובדה לא נכונה בענין מהותי, מוטלת עליהם חובה מוסרית-ציבורית לפרסם מיד תיקון או הכחשה במקום, במידה ובדרך שבהם פורסמה העובדה הלא נכונה. 5. סוף דבר 5.1 מחייב את הנתבעים 1-3, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים 1-12, 14 (יחדיו) סך של 13,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד הפירעון. 5.2 כמו כן, מחייב הנתבעים 1-3, ביחד ולחוד, לפרסם תיקון או הכחשה של הפרסום הלא נכון נושא תובענה זו, במקום, במידה ובדרך בהם הוא פורסם, בתוך חמישה (15) עשר ימים מהיום. 5.3 בשים לב להוראת תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 בשים לב לסכום התביעה, לתוצאה ולכלל נסיבות הענין, מחייב את הנתבעים 1-3, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים 1-14,12 (יחדיו) , כדלקמן: 1,946 ₪ אגרת משפט (מחצית ראשונה) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום (01/04/07) ועד לפרעון. 3,000 ₪ שכ"ט עו"ד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לפרעון, ובתוספת מע"מ כחוק. פרסוםעיתונותלשון הרע / הוצאת דיבה