קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פרסומים הדדיים של לשון הרע: הרקע 1. עניינן של התביעה והתביעה שכנגד, פיצויים לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן - החוק) בשל פרסומים הדדיים המהווים, לטענת הצדדים, לשון הרע על פי החוק. 2. התובעת/הנתבעת שכנגד (להלן - יעל) הינה תושבת שכונת פסגת זאב בירושלים ומשמשת כעורכת עיתון דו-שבועי, היוצא לאור בפסגת זאב בשם "קול הפסגה" (להלן - העיתון). 3. הנתבעת מס' 1/התובעת שכנגד מס' 1 (להלן - המינהל הקהילתי) הינה עמותה שמתפקידה ליתן שירותים שונים לתושבי פסגת זאב, באמצעות הנתבע מס' 2/התובע שכנגד מס' 2, שהינו יו"ר הועד (להלן - בן חמו) ובאמצעות הנתבע מס' 3/התובע שכנגד מס' 3, שהינו מנכ"ל המינהל הקהילתי (להלן - לוי). התביעה 4. על פי כתב התביעה, שהוגש ביום 03.10.06, ביום 08.06.06 פירסם המינהל הקהילתי, באמצעות בן חמו ולוי, במסגרת מוסף המינהל הקהילתי בעיתון "קול הצפון", הקרוי בשם "פסגתון" ואשר בו מתפרסמות פעילויות שונות שמציע המינהל הקהילתי לתושבי השכונה והמגיע לעשרות אלפים מהם, כתבת שטנה כנגד יעל וכנגד העיתון שהיא עורכת, שכותרתה "קללת הפסגה גדר ההפרדה" על משקל "קול הפסגה" (להלן - הכתבה). בכתבה נאמר בין היתר: "עיתון קללת הפסגה ממשיך במסע ההפחדות של תושבי פסגת זאב, בעלי העסקים ומוסדות הציבור וזאת בהמשך לכתבה שפורסמה בעיתון "מעריב" של שבת בתאריך 26.05.06 בכותרת "פסגת הפחד". לא מספיק הכתבות שמתפרסמות בעיתון השכונתי אשר מלוות במסע הפחדות והכפשות, אלא עורכת העיתון מצאה לנכון לפרסם את כל חלומותיה המבעיתים גם בעיתון "מעריב"... מעניין מאיפה שאבה עורכת העיתון את כל ההשכלה, הידע והניסיון בתחום הביטחוני שיכולה לנתח ולנבא לנו תושבי הפסגה את חורבן הבית השלישי. אחרי שהצליחה להפחיד חלק גדול מתושבי הפסגה, עברה להפחיד גם את תושבי המדינה שחלילה להם לבוא לגור בפסגה. מסע ההפחדות מתארות את טילי הקאסם שתכף יפלו על שכונת פסגת זאב בעקבות בניית הגדר, כמו כן, מתארת גל גדול של תושבים ערבים ממחנה הפליטים שועפט ובית חנינה הבאים להתגורר בשכונה, וגל גדול של תושבי השכונה שעוזבים אותה במקביל... אנו לא פוסלים גישה עיתונאית שמבקרת, מפרשת, אך נדרשת מידה רבה של אובייקטיביות בהצגת הענין. הפחדת התושבים... זו הגזמה פרועה שמקורה בניתוק מהמציאות והעובדות. הנהלת השכונה... תצא בעקביות ובנחישות כנגד מגמה זו של עיתון "קול הפסגה"... הכתבות ב"קול הפסגה" שהתפרסמו מאז כניסתו של עיתון נוסף לשכונה ("זמן הצפון"), אשר זוכה לאהדה... הן מגמתיות כנגד הנהלת השכונה והמינהל הקהילתי. נראה כי בהיעדר יכולת מצד "קול הפסגה" להתמודד מול העיתון המתחרה, מנסה "קול הפסגה" למשוך את עינו של הקורא על ידי כותרות סנסציוניות גם אם זה בא על חשבון גבם של התושבים. אנו משאירים לשיקול דעתם של הקוראים ובעלי העסקים את יחסם לעיתון - די להפחדות ולהכפשות של שכונתנו". לכתבה צורפו גם קטעים מדבריה של יעל ב"מעריב" כגון "פסגת זאב תהפוך לשיטפון, בבתים שיפונו יתנחלו קברניטי אינתיפאדה מג'נין ורמאללה" או "שועפת תהפוך לעזה, פסגת זאב לשדרות" ו"גדר זה כמו לדחוף את הראש באדמה, כמו להיות בת יענה". 5. יעל טוענת כי הדברים שפורסמו אינם אמת, והמשמעות הברורה של הכתבה הינה למעשה קריאה לתושבי פסגת זאב והסביבה ולבעלי העסקים להחרים את העיתון, ולגרום ליעל לאבד את מקור פרנסתה. עוד טוענת יעל, כי עולה מהכתבה שאין היא מסקרת באוביקטיביות בעיתונה, ובכך יש הטלת דופי במקצועיותה. 6. במסגרת כתב התביעה דורשת יעל לחייב את המינהל הקהילתי ואת בן חמו ולוי לשלם לה 118,000 ₪ המהווה כפל פיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 7א(ג) לחוק, ומציינת כי 10% מהסכום האמור ייתרם על ידה לצורך פתיחת חוגים לילדים נזקקים בפסגת זאב. התביעה שכנגד 7. במסגרת התביעה שכנגד, שהוגשה ביום 17.12.06, טוענים התובעים שכנגד כי יעל פרסמה בעיתונה שרשרת פרסומים הפוגעים בהם, אשר פורסמו הן לפני הכתבה נשוא תביעתה, והן לאחריה. לטענתם, עניינה האישי של יעל כנגדם, שבעקבותיו ככל הנראה הפיצה את הפרסומים האסורים, קשור למהלך שבו חדלו התובעים שכנגד מלהשתמש בשירותי הפרסום של יעל בעיתון "קול הפסגה" לטובת מקומון אחר. דבר זה הוביל למסע רדיפה אישי ומתמשך כנגד בן חמו ולוי וכנגד אנשי המינהל הקהילתי בכללותו, שבמסגרתו הפיצה יעל פרסומים רבים בעיתון "קול הפסגה", והכל במסווה של "דעה עיתונאית". 8. התובעים שכנגד מתייחסים בתביעה שכנגד למספר פרסומים המהווים בעיניהם לשון הרע: (א) פרסום מיום 24.05.06, לפני הכתבה נשוא התביעה, שבו התייחסה יעל לתלמידים עם בעיות וקשיי למידה במתמטיקה ובהבנת הנקרא והנשמע. בהמשך, ייחסה יעל לבן חמו, באופן מפורש ומזלזל מגבלות וקשיים בהבנה ומעשים של הטעייה מגמתית של הציבור אותו הוא משרת בנאמנות: "אפרופו הבנת הנשמע, לאחר הפגישה עם דני תרזה האחראי על תכנון גדר ההפרדה במשרד הביטחון, יצא יו"ר המינהל הקהילתי בהאשמות נגד הדיווח של 'קול הפסגה' בו צוטטו דברי תרזה שאמר כי גדר ההפרדה תביא טילי קסאם על פסגת זאב. אז לכל הקוראים וגם לקורא בן חמו, אציע לעיין במדור 'מכתבים למערכת' בגיליון זה שמופיעים בו שני מכתבים של פעילי מינהל שנכחו במפגש. הקוראים המכירים שנים רבות את האמינות של 'קול הפסגה' מוזמנים לקרוא ולהבין מי כשל בהבנה, ואולי, מה שחמור יותר, למי יש אינטרס בהלעטת התושבים בלוקשים בצורה מגמתית." (ב) פרסום כתבה נוספת, באותו גיליון של העתון, תחת הכותרת 'מינהל שכונה לא פעילה' שבו מתייחסת יעל לפעילות הציבורית של בן חמו ולוי: "בפועל, למעט הועדה לתשתית הפיזית וועדת ביטחון, כבר שנים רבות רוב הוועדות אינן פעילות וכתוצאה מכך לא רק שהמינהל לא משפר את הנעשה בשכונה אלא שלפעמים נגרם נזק לשכונה בגלל חוסר הפעילות של המינהלת... לישיבות ההנהלה מגיעים בדרך כלל פחות ממחצית חברי ההנהלה וגם אלה שבאים רובם לא תורמים דבר לנושאים המועלים לדיון. החלטות ההנהלה בדרך כלל נקבעות מראש ומועלות להצבעה בלי קשר לדיון שהתקיים. כאמור, רוב חברי ההנהלה אינם מגיעים כלל לישיבות". התובעים שכנגד מלינים על דברי יעל לפיהם "חברי ההנהלה ממוסמרים לכסאותיהם" וכי יש "להציל את השכונה מההנלה המתנוונת". לטענתם, בפרסום זה מייחסת להם יעל מעשים, מחדלים ותכונות שאינם אמת, בכוונה להשפילם ולעשותם מטרה לבוז וללעג ואף לפגוע במשרתם, שהיא ציבורית על פי אופיה. (ג) פרסום מיום 21.06.06, אחרי הכתבה נשוא התביעה, שבו סקרה יעל את ההבדלים הפסיכולוגיים בין נשים וגברים בהתמודדות עם "אנרגיות בלתי מסופקות שבינו לבינה" תוך כדי הפניה ופגיעה חמורה בתובעים שכנגד: "אצל גברים עם בעיה בתחום זה, המצב הרבה יותר מסובך ומסוכן לסביבה. גברים, לפי התיאוריה שלי, נחלקים לשלושה: הפשוטים שמסתפקים בקניית מכונית עם פגוש ענק, זהו הסוג הכי פחות מזיק ולומר את האמת, די משעשע. הסוג השני, הם אלו שכפיצוי על ה'בינו לבינה' מוציאים את כל האנרגיה שלהם בלהיות שליטים על סביבתם, יציאה למלחמות וכיבוש כדי להראות מי פה 'גבר-גבר'... הסוג השלישי, ואלו הם אחוז ניכר מהגברים שצריכים לנתב את האנרגיות הלא ממומשות שלהם וטרם פגשו בפסיכולוג טוב, הם אלה המנסים לפגוע אישית בסביבתם הקרובה והפחות קרובה. כלפי משפחותיהם הם משתמשים באלימות מילולית וציניות רעה. כאילו בני המשפחה אשמים במחדליהם. הם לעיתים קרובות מבקרים את סביבת העבודה שלהם בציניות ובבוטות של שפת רחוב, הכל כדי להראות: 'תראו מי יצא גבר'. הסביבה יכולה להיעלב, אבל אם היא תשכיל להבין את מניעיהם, היא תעמיד אותם במקומם הראוי, אך גם תבין את מסכנותם ועד אנא התדרדרו ברוצתם לכסות על חדלונם האישי. למען האמת, התכוונתי בטור הנוכחי להתייחס להתקפה שלוחת הרסן והלא עניינית של מספר חברי הנהלת המינהל הקהילתי נגדי ואיכשהו נסחפתי לעסוק בנושאים פסיכולוגיים. אולי בטור הבא, אזכור להתייחס גם לכך. במחשבה שניה, אולי עדיף שלא". לטענת התובעים שכנגד, על פי דבריה של יעל ובמיוחד לקראת סוף אמירותיה, אין כל צורך לנחש למה וכלפי מי מכוונים דברים פוגעים ומבזים אלה. (ד) פרסום מיום 13.12.06, שבו מייחסת יעל לתובעים שכנגד מעשים של ניצול של הקופה הציבורית, בטלנות ובורות: "בימים אלו קיבלו 12 איש במינהל פסגת זאב דמי חנוכה לא רעים, טיסה ושהייה בת שבוע אצל אחותנו התאומה שבסטייטנד איילנד, ארה"ב בעוד כשלושה חודשים... איזה כיף שאפשר לצאת לנופשון על חשבון הכלל... רוב הטסים אינם קשורים לקשר שבין פסגת זאב לסטייטנד איילנד אבל הגיע הזמן שהם יתוגמלו במשהו, כי בינינו, כמה בורקס בן אדם אחד יכול לאכול בישיבות?... בזמן שהייתכם בסטייטנד איילנד תוזמנו מן הסתם לאינספור טקסים משמימים שרובכם יצטרך מתורגמן תוך כדי, זה הזמן לבדוק את כל המשחקים הגלומים בטלפון הנייד, שאל תשכחו להביאו עימכם... טיסה כמעט בחינם לא מקבלים בכל יום'. לטענת התובעים שכנגד, בפרסומיה מבקשת יעל ליצור להם תדמית של מקבלי טובות הנאה ומנצלי הקופה הציבורית לצרכים ובילויים פרטיים, תדמית של בטלנים וחדלי אישים, של בורים חסרי השכלה, שגם בהיותם נציגים רשמיים של המינהל הקהילתי בחו"ל לא יסתדרו בעצמם ויזדקקו לשירותי מתורגמן לצורך הבנת השפה. 9. גם בן חמו ולוי, במסגרת התביעה שכנגד, טוענים כמו יעל, כי עקב הפרסום האסור שנעשה על ידה הם זכאים לפיצוי ללא הוכחת נזק בשיעור כפל הסכום הקבוע בסעיף 7א לחוק, ולכן הסכום הכולל של התביעה שכנגד עומד על סך של 232,550 ₪. דיון 10. השאלה שעומדת בפנינו, הן לגבי התביעה והן לגבי התביעה שכנגד, הינה - האם מדובר בלשון הרע, ואם כן - האם עומדת לכל אחד מן הצדדים הגנה מן ההגנות המפורטות בחוק. המסגרת הנורמטיבית 11. מטרתו של החוק, בראש וראשונה, להגן על זכותו של אדם לשמור על שמו הטוב, תוך מציאת האיזון שבין זכות זו לבין הזכות לחופש הביטוי, שהיא מזכויות היסוד הבסיסיות במשטר דמוקרטי. יפים לענייננו דבריה של כב' השופטת נתניהו בע"א 348/85 בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ, פ"ד מב(1), תשמ"ח, עמ' 797: "זכותו של הפרט לשמו הטוב, ככל שהיא בעלת ערך ומשקל שקשה להגזים בחשיבותם, אינה הערך היחידי שיש להתחשב בו, אף לא הערך המכריע. כנגדה עומדים הערכים, גם הם בעלי משקל וחשיבות נכבדים, של זכות הציבור לדעת ושל חופש הביטוי. יש אף דעה הרואה בחופש הביטוי ערך עליון, בעל מעמד על משפטי, מעל לזכויות היסוד האחרות, מעמד המשליך על פרשנותו המשפטית של כל חוק חרות (ראה מדברי השופט שמגר (כתוארו דאז) בע"א 723/74 "הארץ" נ' חברת החשמל לישראל בע"מ פ"ד לא(2) 289 295. דעה זו לא התקבלה על הרוב בדיון הנוסף, ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' "הארץ", פ"ד לב3) 337. לכל הדעות חופש הביטוי הוא זכות מזכויות היסוד. יש להתחשב בזכות יסוד זו ולשקול אותה ביחד עם זכות הציבור לדעת, כנגד זכות היסוד של הפרט לשמו הטוב. יש למצוא את האיזון בין אינטרסים חברתיים מנוגדים אלה על ידי בחירה ערכית הנותנת את המשקל הראוי לכל אחד מאלה בהקשר הרלבנטי...". 12. לשון הרע על פי סעיף 1 לחוק הוא דבר שפרסומו עלול: "(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסות לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם במשרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, או דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית". החוק קובע את התנאים והנסיבות בהן פרסום על אדם, הפוגע בשמו הטוב, יעמיד לנפגע מן הפרסום עילת תביעה בנזיקין. בהוראותיו השונות של החוק יש ביטוי לנקודות האיזון שקבע המחוקק בע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840: "המחוקק לא הכיר בזכות מוחלטת לשם טוב, תהיינה נסיבות הפרסום אשר תהיינה. בדומה הוא לא הכיר בזכות מוחלטת לחופש הביטוי, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה. המחוקק איזן בין החופשים, תוך שקבע זכויות יחסיות, בהן מוותרת הזכות האחת לרעותה, תוך יצירת איזון עדין בין ערכי היסוד המתנגשים". 13. פגיעה או גרימת נזק בפועל איננה חלק מהגדרת "לשון הרע", ודי בכך שהפרסום "עלול" היה לגרום לאחת מהתוצאות המפורטות בהגדרה כדי שתוכח לשון הרע (ראו: א' שנער, דיני לשון הרע, תשנ"ז - 1997). 14. אין מחלוקת כי פרסומים המטילים דופי במקצועיותו של אדם נתפשים בגדר לשון הרע, כאמור בסעיף 1(3) לחוק. (ראו: ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ פ"ד מט (2), עמ' 843, 844 ; ע"פ 279/63 בלאן נ' נובוגרודצקי, פ"ד יח(2) 427). גם פרסום המייחס לאדם, באופן ישיר או משתמע, תכונות אופי לא מחמיאות, עשוי להוות לשון הרע (ראו ע"א 698/77 ועד עדת הספרדים בירושלים נ' ארנון, פ"ד לב(2) 183; ע"א 30/72 פריסמן נ' סגל, פ"ד כז(2) 225). 15. על מנת שפרסום ייחשב כלשון הרע, אין הכרח שהדברים הכלולים בו יהיו מנוסחים בצורה ישירה, פוגעת ומעליבה. יכולה לשון הרע להתבטא בדרך המשתמעת, בדרך עקיפה, כך שמתוך חיבור המילים אינה משתמעת פגיעה "חזיתית" באדם, אלא שלשון הרע מתבטא בהסקת מסקנות באופן אינטואיטיבי מחיבור של המילים, אפילו תהיינה "רכות" בחזותן. המחוקק קבע זאת מפורשות בסעיף 3 לחוק (ראו: ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2), 843). 16. הפסיקה אימצה את המבחן האובייקטיבי, לפיו פרסום ייחשב כ"לשון הרע" כמשמעות המונח בסעיף 1 לחוק, רק אם ייתפש ככזה על ידי האדם הסביר (ראו: ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555; ע"א 809/89 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1)1). בע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, נאמר בעמ' 293: "המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים, אלא יסוד אובייקטיבי, היינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט בעיני הבריות". 17. לענין ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נקבע בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציבוביץ', פ"ד נח(3) 558: "ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים: בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת. בשלב השני, יש לברר בהתאם לתכלית החוק ולאיזונים חוקתיים אם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק. בשלב השלישי, בהנחה שעברנו את המשוכה השנייה, יש לברר אם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 15-13 לחוק. השלב האחרון הוא שלב הפיצויים...". 18. על רקע המצב הנורמטיבי שפורט לעיל, נבחן איפוא את העובדות בענייננו, הן לגבי התביעה והן לגבי התביעה שכנגד, על מנת לענות על השאלה האם מדובר בלשון הרע. לגבי הכתבה נשוא התביעה 19. לאחר עיון מדוקדק בכתבה נשוא התביעה, ותוך שקילת הערכים שעליהם בא החוק להגן אל מול האינטרסים המתנגשים בו - הגעתי למסקנה שנקודת האיזון הרצויה והראויה במקרה דנן צריכה להוביל לתוצאה לפיה לא מדובר בלשון הרע כמשמעותו בחוק. 20. יש לזכור, כי מדובר בכתבה שהיא למעשה תגובה לראיון עם יעל שפורסם בעיתון "מעריב", ואשר בו חיוותה יעל את דעתה, כ"נביא בשער", לגבי עתידה העגום של שכונת פסגת זאב מבחינה בטחונית. בניגוד לטענתה של יעל בסעיפים 28-25 לסיכומיה, מדובר בציטוטים וחזרה על הדברים שנאמרו ב"מעריב", תוך מתן תגובה מטעם המינהל הקהילתי. אדם סביר שיקרא את הכתבה יכול בקלת להבחין שאכן מדובר בציטוטים, כפי שאמר גם לוי בחקירתו החוזרת (פרוטוקול עמ' 17 שורות 3-2), וכי המינהל הקהילתי מצידו מבקש לאזן את הדברים, תוך חיווי דעה על אמירותיה של יעל, שהינן "חלומותיה המבעיתים", דהיינו, דעתה העצמאית בלבד, אשר מזיקים לשכונה ומפחידים את תושביה, ולדעת המינהל הקהילתי לא היה מקום לאומרם. כשם שדבריה של יעל ב"מעריב" היו בגדר חיווי דעה עיתונאית עצמאית מטעמה, כך גם יש להתייחס לדברי המינהל הקהילתי בכתבה. לשני הצדדים היה אינטרס משותף - להעמיד בפני הקוראים, תושבי השכונה, את דעותיהם של עורכת העיתון מחד ושל ראשי המינהל הקהילתי מאידך, לגבי מצבה של השכונה, וזאת על מנת שהתושבים יהיו מודעים ל"רוחות השונות שמנשבות" בשכונתם, ויוכלו לכלכל את צעדיהם בהתאם. 21. לאור האמור, נראה שאין המדובר בכתבה ב"לשון הרע" כמשמעותו בחוק, ולכן מתייתר הצורך לדון בשאלה האם חלות במקרה דנן ההגנות המנויות בחוק. למעלה מן הצורך ייאמר, כי גם אם יהא מי שיטען שבכל זאת מדובר בלשון הרע, בעיקר לנוכח הסיפא של הכתבה שבה משאיר המינהל הקהילתי לשיקול דעתם של התושבים ובעלי העסקים את יחסם לעיתון "קול הפסגה", עדיין עומדות למינהל הקהילתי, לבן חמו וללוי ההגנה לפי סעיף 15(6) לחוק, לפיה הפרסום היה ביקורת על פעולה שעשתה יעל בפומבי (הראיון ב"מעריב"), שבמסגרתה הובעה דעה "על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה", כאמור בסיפא לסעיף 15(6) לחוק. אמנם, הוראות סעיף 15 לחוק מתנות את תחולתו בקיום תום לב של המפרסם, אולם לא הוכח כי במקרה דנן לא היה תום לב שכזה מצד המינהל הקהילתי. מכל מקום, הואיל וכפי שנאמר לעיל, אני סבורה שבמקרה דנן לא מדובר ב"לשון הרע" כמשמעותו בחוק - ניתן להשאיר ב"צריך עיון" את שאלת קיומה של ההגנה לפי סעיף 15(6) לחוק. לגבי הפרסומים נשוא התביעה שכנגד 22. יש לזכור כי הפרסומים נשוא התביעה שכנגד, כפי שפורטו בסעיף 8 לעיל, פורסמו בחלקם עוד לפני פרסום הכתבה נשוא התביעה (ראה פרסומים מיום 24.05.06 המפורטים שם בפסקאות (א) ו- (ב)). נראה שגם פרסומים אלה, כמו גם הפרסום מיום 13.12.06, אינם בגדר לשון הרע, אלא ביקורת עיתונאית לגיטימית על פעילותו של המינהל הקהילתי כגוף ציבורי. 23. בהקשר לפרסום בענין נוכחות חברי ההנהלה בישיבות יצויין, כי לוי בחקירתו הנגדית אמר שישנם 18 עד 20 חברי הנהלה (פרוטוקול עמ' 13 שורה 8) ורובם מגיעים לישיבות באופן סדיר. אם כך, מדוע לא הגישו גם חברי ההנהלה הנוספים תביעה בגין לשון הרע? אין זאת, כי אם התביעה שכנגד "נולדה" אך ורק בעקבות תביעתה של יעל, ואילולא תביעתה - לא היתה מוגשת כלל. 24. אין צריך לומר שקיים אינטרס ציבורי עליון, במסגרת חופש הביטוי העיתונאי וזכות הציבור לדעת, לדווח לציבור כיצד מתנהל גוף ציבורי. לפיכך, הבעת דעה על נוכחות חברי ההנהלה של המינהל הקהילתי בישיבות או הצטרפותם למשלחות כאלה ואחרות לחו"ל, איננה בגדר לשון הרע, כשם שלא יעלה על הדעת לטעון, למשל, כי נוכחותם הדלה של חברי הכנסת בישיבותיה תהווה עילה לתביעה על פי החוק, או נוכחותם של חברי המוסדות של לשכת עורכי הדין בישיבות מוסדות אלה. גם החלטותיו של המינהל הקהילתי בקשר להרכב משלחות לחו"ל נתונות לביקורת, ואין לראות בביקורת משום לשון הרע. 25. אשר לפרסום המפורט בסעיף 8(ג) לעיל, שבו הביעה יעל הגיגים פסיכולוגיים לגבי התמודדות נשים וגברים עם "אנרגיות בלתי מסופקות בתחום שבינו לבינה" - נראה שאדם סביר אשר קורא כתבה זו (וכזכור המבחן על פי החוק הוא מבחנו של האדם הסביר), לא היה מגיע למסקנה שיש בהגיגים אלה (ששוויים בעיני אינו רב שכן יעל איננה פסיכולוגית במקצועה), כדי להשפיל את בן חמו ולוי באופן אישי, ומדובר בתחושה סובייקטיבית בלבד, שאין די בה לצורך קביעה כי מדובר בלשון הרע לפי סעיף 1 לחוק. 26. גם כאן, היה וייטען כי בכל זאת יש בפרסומים נשוא התביעה שכנגד משום לשון הרע כמשמעותו בחוק, הרי שעומדת ליעל ההגנה שבסעיף 15(4) לחוק לפיה הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי או בקשר לענין ציבורי. עם זאת, כפי שכבר צויין לעיל, הואיל ומסקנתי היא שלנוכח תכליתו של החוק והאיזונים החוקתיים שבו, לא מדובר במקרה דנן בלשון הרע - הרי שאין צורך להגיע ל"משוכה" של ההגנות שעומדות למפרסם על פי החוק. סוף דבר 27. לאור כל האמור לעיל, מסקנתי היא כי דינן של התביעה ושל התביעה שכנגד להידחות. בנסיבות הענין, אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו.לשון הרע / הוצאת דיבה