קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פרשנות הסכם שכירות לפי אומד דעת הצדדים: א. כללי: תביעה לסילוק יד ולהשבת החזקה, במושכר, בשל סיום הסכם שכירות, במקרקעין, לתקופה בלתי קצובה ולאחר מתן הודעה מוקדמת, זמן סביר מראש. ב. על העובדות הטענות וההליכים: התובעת הינה הבעלים של מקרקעין ומבנה, הנמצאים ברחוב עין רוגל 19, שכונת אבו-טור, בירושלים והידועים כגוש 30019, חלקה 18 ו-19 (להלן: "המושכר"). בהתאם לחוק מינהל מקרקעי ישראל, תש"ך - 1960, כל הנכסים, השייכים לתובעת, לרבות המושכר, מנוהלים על ידי מינהל מקרקעי ישראל ועמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל, הפועלת כשולחתו. הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת"), הינה אלמנתו של הנתבע 1 (להלן: "המנוח"), אשר הלך לעולמו, לאחר הגשת התביעה, בחודש 11/2006 ולטענתה, הינה היורשת היחידה, על פי דין, של עזבונו (ומכאן ואילך, "טענות הנתבעים", להלן: "טענות הנתבעת"). הנתבעת והמנוח, הינם פרוטסטנטיים בדתם ואמריקאים במוצאם וניהלו כנסיה ייחודית במושכר, כאשר חלקו העליון, שימש כבית מגורים והארחה וחלקו התחתון, כבית תפילה וכנסייה. אין חולק, כי אביה המנוח של הנתבעת, רכש (ביחד עם אחר, מר צ'רלס דגר), את זכויות השכירות של הדיירים הקודמים, במושכר, על פי חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב - 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר") ולאחר ששילם דמי מפתח וככזה, הוכר כדייר מוגן, במושכר (להלן: "הדייר המקורי") (ס' 5 לתצהיר התובעת - וכעולה מהנספחים שצורפו, אשר סומנו, שם, א' - מכאן ואילך, הנספחים להלן, הינם נספחים לתצהיר התובעת, אלא אם נאמר מפורשות אחרת). על פי הנטען, בשנת 1975, נפטר אביה של הנתבעת ולאחר פטירתו, המשיכה הנתבעת, יחד עם המנוח, להחזיק ולהשתמש במושכר. ביום 21/2/1977, פנתה התובעת, למר צ'רלס דגר, בטענה, כי נטש את המושכר ודרשה את השבת החזקה. דרישה דומה, נשלחה לנתבעת ולמנוח (נספח ג' לתצהיר הנתבעת) ולפיה, נוכח מגוריהם במושכר (כ- 3 שנים טרם פטירת אבי הנתבעת), שלא על דעת התובעת, עליהם להשיב, אף הם, את החזקה. בהמשך ומשלא הושבה החזקה, כנדרש, הוגשה כנגדם, בשנת 1978, תובענה, בת.א. 1128/78, בבית המשפט השלום, בירושלים (התובענות להלן, כולן, הוגשו בבית המשפט השלום בירושלים), לסילוק ידם, מהמושכר. על פי הנטען, שם, נטש מר דגר, את המושכר ואילו הנתבעת והמנוח, מחזיקים במושכר, בניגוד לחוזי השכירות שנחתמו עם הדייר המקורי ושלא מכוח זכות, כדין ולפיכך, הינם מסיגי גבול, שיש לפנותם. הנתבעת והמנוח הגישו כתב הגנה (בשפה האנגלית). ביום 1/5/1978, ניתן פסק הדין, בתובענה, "לאור הודעת הצדדים" ולפיו, הורה בית המשפט, על פינוי המושכר. לאחר מתן פסק הדין, נוהל משא ומתן, עם הנתבעת והמנוח, שלאחריו, התקשרו הצדדים, בהסכם שכירות, מיום 12/9/1978 (להלן: "הסכם השכירות הראשון"), שחוק הגנת הדייר לא חל עליו וזה, הוארך משנה לשנה, כנגד תשלום דמי שכירות, של 5,000 לירות, בתוספת מע"מ, כנהוג וכמקובל אצל התובעת (העתק מהסכם השכירות הראשון, מיום 21/9/1978, צורף וסומן ה'). בשנת 1981 ובשל חוב לדמי שכירות (נספח ו'), הוגשה כנגד הנתבעת והמנוח, תובענה נוספת (ת.א. 6551/81) (נספח ז') וכך גם בשנת 1982 (ת.א. 1269/82) (נספח ח') ובחלוף מספר שנים, תובענה דומה (ת.א. 13586/87), לסילוק יד, שבעניינה, לא הוגש כתב הגנה ולאחריה, ניתן, כנגדם, פסק דין, לפינוי המושכר ותשלום חוב, דמי שכירות, בסך של 28,580 ₪ (נספחים ט'). בשנת 1988, הוגשה תובענה כספית, נוספת (ת.א. 8510/88) וניתן כנגדם פסק דין, בהעדר, לפיו, עליהם לשלם לתובעת, סך של 7,063 ₪ (נספח י'). בנסיבות אלו ולאחר שפסקי הדין לעיל (לסילוק יד ולתשלום דמי השכירות), הוגשו לביצוע, בלשכת ההוצאה לפועל, התנהל משא ומתן עם הנתבעת והמנוח, במשך זמן (כעולה מנספחים שסומנו י"ב), כשהם מיוצגים על ידי ב"כ, כיום וזה הבשיל, בסופו, להסכם פשרה (נספח י"א) (להלן: "הסכם הפשרה"). במבוא להסכם הפשרה, נקבע, כי התובעת, שקלה את מטרת השימוש במושכר (פעילות דתית ללא כוונת רווח) ומסכימה "...לפנים משורת הדין להתחשב במצבם ובטענותיהם של החייבים" (הנתבעת והמנוח - מ.ב.). בגוף ההסכם, נקבע (ס' 2), כי הזכויות במושכר "...הינם לפי הסכם שכירות לא מוגן, אשר דוגמא ממנו מצורפת להסכם הפשרה והם מתחייבים לחתום עליו במועד חתימת הסכם פשרה זה". בהמשך (ס' 3), כי דמי השכירות יועמדו על סך 359 ₪ וזה יעודכן "...בשיעור עליית שכר דירה מוגן בדירות מגורים". יחד עם זאת, הצהירו הנתבעת והמנוח, כי זכויותיהם "...מתמצות בדוגמת הסכם שכירות הלא מוגן... ואין להם זכויות דירות מוגנת במקרקעין... וכי הם מוותרים בזאת מראש על כל טענה של דירות מוגנת". כמו כן, נקבעו (ס' 4), דרכי תשלום חוב דמי השכירות "...ב- 48 תשלומים חודשיים שווים", נוסף על "...שכ"ד המוגן החודשי" ובסיום (ס' 5), כי "...זכויות החייבים על פי דוגמת חוזה השכירות (הדגש לא במקור - מ.ב.), יהיו בתוקף, כל עוד הם יעמדו במלוא התחייבויותיהם על פי הסכם פשרה זה". במועד חתימת הסכם הפשרה וכפי שהוסכם, חתמו הנתבעת והמנוח, ביום 19/4/1993, על הסכם שכירות (נספח י"ג) (להלן: "הסכם השכירות"). לטענת התובעת, בהסכם השכירות, נקבע כי תקופת השכירות, הינה עד ליום 31/5/1993 (ס' 3), שלאחריה, התחייבו הנתבעת והמנוח, להשיב את החזקה במושכר. אולם, חרף האמור, המשיכו, להחזיק במושכר, בהסכמתה ולמעשה, המשיכה התובעת להשכיר להם את המושכר, לתקופה בלתי קצובה. יחד עם זאת, משפיגרו בתשלום דמי שכירות, לא נענו להתראות, לסילוק חובם (נספח י"ד) ולא עמדו בהסדר תשלומים, שהושג בעניינם, הוגשה כנגדם, תובענה (ת.א. 14321/01), , ביום 25/9/2001, לסילוק ידם ולתשלום חוב דמי שכירות, עד לחודש 8/2001. גם כאן, הגיעו הצדדים להסדר פשרה (נספח ט"ו), שקיבל תוקף של פסק דין (להלן: "פסק הדין") ולפיו, הוארך הסכם השכירות, לשנה נוספת, החל מיום 31/5/2001 וללא שינוי בדמי השכירות (ס' 2, שם). עוד נקבע, כי על הנתבעת והמנוח, לפנות את המושכר ואולם, "...התובעת לא תממש את פסק הדין, ככל שהנתבעים, ימלאו במועדם ובמלואם, את התחייבויותיהם, בהסכם השכירות מיום 19/4/1993". לקראת תום תקופת השכירות, שנקבעה בפסק הדין, ביום 30/4/2002, פנתה התובעת, לנתבעת ולמנוח (נספח ט"ז) וביקשה להשיב לידיה, את החזקה במושכר ובהמשך, שבה (שם) והודיעה, על סיום תקופת השכירות, תוך שהציעה לחתום על הסכם שכירות חדש, "...לפי שכ"ד כלכלי, בהתאם להערכת שמאי, לתקופה שלא תעלה על 6 חודשים" (ס' 2, שם). לטענתה, הנתבעת והמנוח, לא נענו להצעתה ומנגד, לא השיבו את החזקה במושכר. לפיכך ומשלא עשו כן, הוגש פסק הדין, לפינוי, לביצוע, בלשכת ההוצאה לפועל. הנתבעת והמנוח, טענו, שם, "פרעתי" ולאחריה, קבע ראש ההוצאה לפועל (נספח י"ב לתצהיר הנתבעת), כי פסק הדין, דורש הבהרה ולאחר שזו ניתנה (שם, נספח י"ג), הוגש ערעור על ההחלטה (שם, נספח י"ד) ובפסק דין, בערעור, נקבע, כי הדיון יוחזר לראש ההוצאה לפועל. בהחלטתו הנוספת (שם, נספח ט"ו), נקבע (ס' 15, שם), כי אין לפנות את המושכר, על יסוד פסק הדין ואולם, אין בכך, כדי לגרוע מזכותה של התובעת, להגיש תביעה לפינוי, בבית המשפט המוסמך, מכוח עילה משפטית מוכרת ועל יסוד היחסים החוזיים בין הצדדים. ערעור על ההחלטה, נמחק, לאחר שבית המשפט המחוזי, המליץ לתובעת, להגיש את התובענה דנא ומכוח הסכם השכירות (פירוט ההליכים שננקטו בטרם הוגשה התובענה, פורטו בהחלטתי, מיום 24/2/2008, בבקשת הנתבעים, לדחיית התובענה, מחמת מעשה בית דין). בכתב הגנתה, טענה הנתבעת, כי זכויותיה במושכר, נגזרות מזכויות אביה, עובר למותו ובשל מגוריה עימו, עובר למותו ועל פי הקבוע בהוראות חוק הגנת הדייר (ס' 20 ו- 27). לטענתה, בשל חוסר מודעותה והעדר הבנת מצבה המשפטי, כמו גם שליטתה הדלה בשפה העברית, הסכימה לדרישות התובעת, לשינוי מעמדה המשפטי, כדיירת מוגנת במושכר ולהתקשרות עימה (ועם המנוח), בהסכם השכירות הראשון. הנתבעת הדגישה, כי רק בשל העדר ראיות, להוכחת טענותיה, להיותה דיירת מוגנת, במושכר ונוכח "חרב" הפינוי, שעמד מעל צווארה (מכוח פסקי הדין הרבים, החלוטים, שניתנו בעניינה, לפינוי המושכר), נאלצה להסכים ולוותר על זכויותיה. בנסיבות אלה, נוכח הוויתור, על זכותה לדיירות מוגנת, במושכר, הטעימה, כי בהסכם הפשרה (ס' 3), נקבע, כי דמי השכירות, יהיו בשיעור הנוהג במושכרים שחוק הגנת הדייר חל עליהם ויעודכנו בהתאם להוראות החוק, שם. כמו כן, הוסכם, לטענתה, כי הנתבעת והמנוח, יהיו רשאים, לשכור את המושכר, לתקופת שכירות בלתי מוגבלת בזמן, בדומה לזכויות המוענקות לדיירים מוגנים. הנתבעת הדגישה, כי רק על יסוד ההסכמה, שגובשה בהסכם הפשרה, חתמה על הסכם השכירות (חרף תקופת שכירות "פורמלית", לשנה אחת), תוך שהניחה, כי זה ישמש את הצדדים, לתקופת שכירות בלתי מוגבלת, שכן, על פי הסכם הפשרה, הוצג הסכם השכירות, כדוגמא בלבד, אשר התובעת לא היתה זכאית כלל, להביא לביטולו או לסיומו והוסיפה, כי מיד לאחר חתימת הסכם השכירות, פנה בא כוחה (נספח ט' לתצהירה) והדגיש בפני התובעת, כי "... הובהר לנו כי השכירות מתחדשת ללא הגבלה ובתנאים זהים" (שם). בהמשך, הוסיפה וטענה, כי על פי המוסכם, דוגמת הסכם השכירות, חרף היותו לתקופה קצובה, המשיך לחול, למשך שנים נוספות ועד ליום 30/5/2002, מועד בו החליטה התובעת, באופן חד צדדי, להפר את הסכם הפשרה, לאחר שהודיעה, על דרישתה, לחתימת הסכם חדש, אחר, למשך 6 חודשים ובשכר דירה כלכלי, על פי קביעת שמאי. בנסיבות אלו, טענה, כי הודעת התובעת, מהווה הפרה בוטה ויסודית, של הסכם הפשרה, שאין בה, כדי לפגוע בזכויותיה, להמשיך ולהחזיק במושכר, לתקופה בלתי מוגבלת ובדמי שכירות מוגנים והכל, כפי שנקבע בהסכם הפשרה. זאת ועוד, נוכח חזרתה של התובעת מן המוסכם, שם, אין עוד תוקף לוויתורה על מעמדה כדיירת מוגנת ויש לדחות את התובענה, לסילוק ידה מהמושכר. הנתבעת הוסיפה והרחיבה, לעניין הנסיבות שקדמו לפסק הדין (נספח ט"ו לתצהיר התובעת) והדגישה, כי זה נערך, כאשר היא והמנוח אינם מיוצגים ולאחר שהוסבר להם, כי אין בו, כדי לשנות מהסכם הפשרה וזכותם, להמשיך ולהחזיק במושכר, לתקופה בלתי מוגבלת וללא שינוי בדמי השכירות המוגנים ואף הוסיפה וטענה, כי זה מהווה מעשה בית דין, כלפי התובעת, טענה, אשר נדחתה בהחלטתי, מיום 24/2/2008, הגם שקבעתי, שם, כי במהלך הדיון, שמורה לנתבעת, הזכות לשוב ולהעלות את טענתה וזו תבחן, נוכח פרשנות פסק הדין וכמפורט, להלן. עוד נטען, כי לא נמסר ולא הוסבר להם, על ידי התובעת, כי הארכת הסכם השכירות בשנה נוספת (כפי שנקבע בפסק הדין), תביא עם סיומה, לקץ ההתקשרות החוזית, בין הצדדים, בהתאם להסכם הפשרה. סיכומו של דבר, על פי הנטען, הנתבעת הינה דיירת מוגנת במושכר, מכוח זכותו המקורית של אביה וכי התובעת הוליכה אותה שולל, החתימה אותה (ואת המנוח), שלא כדין, על הסכמי השכירות והסכמי הפשרה, תוך שלילת זכויותיה, כדיירת מוגנת וניצול מכפיר של מצבה, חוסר הבנתה וחוסר התמצאותה, בשפה ובדין הישראלי ועל יסוד כל אלה, טענה, כי יש לדחות את התביעה. הצדדים הגישו את עדויותיהם הראשיות בתצהירים ובגדרם, חזרו על גרסתם, כפי שזו עולה ונתמכת, לטענתם, בנספחים הרבים שצורפו לתצהיריהם. בהמשך, נחקר נציג התובעת, קצרות, נוכח העובדה, כי תצהירו נערך על יסוד המסמכים המצויים בתיק המושכר, כפי שזה התנהל אצל התובעת ושלא מתוך היכרותו האישית את העובדות (עמ' 8, ש' 1). לאחריו, נחקרה הנתבעת ואולם, גם מעדותה עולה, כי זו איננה זוכרת את הפרטים והנסיבות, שקדמו לחתימת הסכם הפשרה ופסק הדין משנת 2001 (עמ' 10-9). בהמשך ולאחר שהוגשו סיכומי התובעת, פנתה הנתבעת, בבקשה (בש"א 6674/09), להגשת ראיות נוספות, להלן ולאחריה, הוגשו סיכומיה (בהסתמך על הראיות הנוספות). המשיבה ביקשה לדחות את הבקשה, מהטעמים שפירטה בתגובתה. לאחר שהוגשה תשובת הנתבעת, לתגובה, הובא התיק בפניי, למתן פסק דין, כדלקמן. ג. על הראיות הנוספות: בטרם נדרש לשאלות שבמחלוקת, שעניינן, פרשנות הסכם הפשרה ופסק הדין בקשר לתקופת השכירות ומעמד הנתבעת במושכר, יש להיזקק, תחילה, לבקשת הנתבעת, לראיות נוספות. יאמר מיד ובכל הכבוד הראוי, כי לאחר שנמצא כי אין בראיות הנוספות, כדי לסייע לנתבעת (מטעמים דיוניים-ראייתיים), לא ניתן להיעתר לבקשה ודינה להידחות. על פי הנטען, הוגש, ביום 2/10/2008, תצהיר עדותה הראשית של הנתבעת (להלן: "התצהיר"), בגדרו, הובאה גרסתה, לביסוס ולהוכחת טענותיה, כפי שפורטו בהרחבה בכתב הגנתה. לטענתה, התצהיר נחתם בפני עו"ד מקסים שמגין, ממשרד ב"כ הנתבעת, לאחר שזה תרגם לנתבעת, את תוכנו לשפה האנגלית ווידא כי הבינה את האמור ואישרה את נכונותו. ביום 6/4/2009, התייצבה הנתבעת, לחקירה נגדית על התצהיר ובמהלך חקירתה, כך נטען, נראה בבירור, כי על אף שהשתדלה מאוד, התקשתה להשיב באופן עקבי וקוהרנטי, על חלק משאלות ב"כ התובעת ושאלות בית המשפט. בנסיבות אלה, בתום הדיון, ביקש ב"כ, מבנה של הנתבעת, להפנותה לבדיקה רפואית ולאבחן את מצבה. הנתבעת נבדקה ביום 17/6/2009, על ידי רופא משפחה, ד"ר נחום נוימן (להלן: "הרופא"), אשר הכיר את הנתבעת משך שנים רבות. בחוות דעתו, מיום 18/8/2009, מצא הרופא, כי הנתבעת סובלת ממחלת אלצהיימר, אשר כתוצאה ממנה, חלה ירידה הדרגתית בתפקודה הקוגנטיבי, במהלך החודשים האחרונים והחל משנת 2009. לפיכך, סבר, כי במועד חקירתה (6/4/2009), לא היתה כשירה להעיד. בנסיבות אלו, טענה, כי אין לקבל את טענת התובעת, בסיכומיה, לפיהן יש להתעלם מהתצהיר, נוכח "עדותה המבולבלת והסתירות שעלו בחקירתה הנגדית", שכן, חקירתה יכולה להשפיע לכל היותר, על המשקל שיש ליתן לו ונוכח האמור לעיל, התבקש בית המשפט, ליתן לתצהיר "משקל ראייתי מלא". הנתבעת הוסיפה, כי הנסיבות אשר הצריכו את הגשת הראיות הנוספות, נוצרו לאחר תום שלב ההוכחות, בעקבות חקירתה הנגדית על התצהיר וטענות התובעת למחיקתו ולנוכח כל האמור, ביקשה כי בית המשפט יתיר לה להגיש הראיות הנוספות, שעניינם, תצהירו של עו"ד שמגין, לעניין נסיבות חתימתה על התצהיר, חוות דעתו של הרופא וכן תצהירה מיום 1/8/2003, על נספחיו, שניתן בהליכי הוצאה לפועל שהתנהלו בין הצדדים. כאמור, התובעת ביקשה לדחות את הבקשה, בעיקר מן הטעם כי זו הוגשה לאחר סיום שלב ההוכחות ולאחר שנמצא, כי הנתבעת איננה יכולה להעיד על עובדות אותן תיארה בתצהיר ומשאין בה, יותר מאשר מקצה שיפורים. לעניין חוות דעתו של הרופא, הטעימה התובעת, כי זו נערכה שלא על ידי מומחה בתחום הנוירולוגי, שהוא תחום מיוחד לאיבחון מחלת האלצהיימר, אלא על ידי רופא משפחה, שעניין זה אינו מצוי בתחום מומחיותו ועל יסוד כל אלה, ביקשה כאמור, לדחות את הבקשה. ההלכה החלה, לעניין הגשת ראיות נוספות, לאחר תום שלב שמיעת הראיות, הינה זו הנוהגת, בשינויים המחוייבים, לעניין הגשת ראיות חדשות, בשלב הערעור, כקבוע בתקנה 457 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. על פי הפסיקה, הגשת ראיות, בנסיבות אלה, מתאשרת במשורה וניתן להתיר את הגשתן, "...אם המבקש לא ידע עליהן ולא יכול היה לגלותן בשקידה ראויה ובהנחה שנהג בתום לב" (ע"א 3690/07 ליאורה ירדני נ' בנק הפועלים בע"מ - - 31/8/09, י. זוסמן "סדרי הדין האזרחי" (מהדורה שביעית, 1995, בעריכת ש. לוין) ס' 661, עמ' 849-848, א. גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי" (מהדורה שמינית) עמ' 616). הנני מוכן להניח, לצורך הדיון, כי הנתבעת לא היתה ערה למצבה הרפואי והירידה בכושרה הקוגניטיבי ולא יכולה היתה לגלותו בשקידה ראויה וכן, כי בקשתה הוגשה בתום לב. חרף זאת, לא מצאתי כי יש בראיות הנוספות, כדי לסייע לנתבעת ומשכך, אין מקום, להתיר את הבאתן (רע"א 378/96 וינבלט נ' משה בורנשטיין בע"מ פ"ד נד(3), 247, 266 - מול האות ז'). אכן נכון, הגם שאין מניעה דיונית, להגשת חוות דעתו של הרופא, כראיה, להוכחת מצבה הרפואי של הנתבעת, אין בכך, כדי ללמד על המשקל, שיש ליתן לסברתו, שהובאה שם. אמת, משנמצא כי לכאורה לוקה הנתבעת, במחלת האלצהיימר, היה מקום, להגשת חוות דעת, של מומחה בתחום הנוירולוגי או הנפשי, שכן אבחון מחלתה ובעיקר, מהלך התפתחותה, בזמנים הרלוונטים, לענייננו, הינה בתחום מומחיותם וסברתם עדיפה ובעלת משקל רב יותר, מזו של הרופא, שתחום מומחיותו ברפואת המשפחה. משלא נעשה כן, בהעדר טעם מבורר, יש להתייחס אליה זהירות (ראה והשווה: ת.א. (י-ם) 2064/08 אלעתמין הודא ואח' נ' מרכז רפואי סורוקה ואח' - - 30/6/08, כב' השופט זילברטל). בחוות דעתו, סבר הרופא, כי מספר חודשים קודם לבדיקה (מיום 17/6/2009), לא היתה הנתבעת כשירה, ליתן עדות בבית המשפט, בשל מחלת האלצהיימר. הרופא לא פירט לעניין התפתחות המחלה ולא שוכנעתי, כי הירידה בכושרה הקוגניטיבי, עד כדי שלילת כשירותה להעיד, התגבשה דווקא בסמוך למועד מתן עדותה ולא במועד מוקדם או מאוחר יותר. עמדת הרופא, בעניין זה, הובאה בדרך של אמירה כללית וסתמית ונוכח העדר מומחיותו בתחום ומשלא הובאו ראיות נוספות, התומכות ומחזקות את סברתו, זו נותרה תלויה על בלימה. ודוק - אף לסברת הרופא, לא ניתן לשלול, כי הנתבעת לקתה בירידה קוגניטיבית, משמעותית, בסמוך למועד עריכת התצהיר, אשר נחתם "מספר חודשים" קודם לבדיקתה (ביום 2/10/2008) ומכאן, שמשקלו הראייתי, מוטל אף הוא בספק. בעניין זה, אין לקבל את האמור בתצהירו של עו"ד שמגין (ס' 3 ו- 18ב'), שלפיו, הנתבעת הבינה היטב, את תוכן התצהיר, שכן זה נעדר את הכישורים הנדרשים והמומחיות, להערכת מצבה הרפואי ומכאן, כי יש לדחות את טענת הנתבעת, בסיכומיה (ס' 57), לפיה גילתה הנתבעת, "צלילות דעת והבנה מעמיקה", בטרם חתמה על התצהיר. והעיקר, אף אם נקבל את עמדת הנתבעת, בסיכומיה (ס' 58), כי עובר לחקירתה, על התצהיר, לקתה במחלת אלצהיימר, באופן שנשללה כשירותה להעיד, אין לקבל את הנטען שם, שלפיו, בנסיבות אלה, יש להקנות לתצהיר את "מלוא המשקל הראייתי", שכן, הלכה פסוקה היא, כי תצהיר מוגש כראיה לכאורה ואין די בהגשתו, כדי להכשיר את קבילותו, אלא זה יתקבל כראיה, לאמיתות תוכנו, בכפוף לזכותו של בעל הדין שכנגד, לחקירה נגדית של המצהיר (י. קדמי, "על הראיות" (חלק שני, מהדורה משולבת ומעודכנת תשס"ד - 2003), עמ' 790). ודוק - אינני מקבל את טענות הנתבעת, בסיכומיה (ס' 54-52 ו-58), לפיהן, העובדות נשוא התצהיר, אינן שנויות במחלוקת, נוכח הליכים קודמים שהתנהלו בין הצדדים, שבמסגרתם, לא הוגש תצהיר נגדי, מטעם התובעת, נוסף על הוויתור המפורש, על חקירתה הנגדית, של הנתבעת, שם. התנהלותה הנטענת של התובעת, רלוונטית ובעלת משמעות ראייתית, לכל היותר, בגדר ההליכים האחרים, שהתנהלו בין הצדדים. במסגרת ההליכים כאן, אין חולק, כי התובעת דחתה את גירסת הנתבעת, הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה ואף חקרה את הנתבעת, על התצהיר ומשכך, אין לזקוף, את התנהגותה הדיונית, בגדרם של הליכים אחרים, שהתנהלו בין הצדדים, לחובתה. מכאן ומשנטען כי במועד חקירתה נעדרה הנתבעת כשירות להעיד, יש לראות בה, כמי שלא נחקרה כלל ולא ניתן להכשיר את קבילותו של התצהיר. כך גם נפסק במקרה דומה לענייננו, בנסיבות בהן לא התקבל תצהיר שמצהירו לא נחקר עליו, בשל מותו (ע"א 642/87 אג"י העולמית נ' חיזקיהו בע"מ - פ"ד מד(1), 694, קדמי לעיל, עמ' 797). אם כן, הנתבעת, בסיכומיה, מבקשת, למעשה, כי בית המשפט יתעלם מעדותה בבית המשפט ויסמוך את ידו, על התצהיר, בלבד. זאת, לא ניתן לעשות. זאת ועוד, דחיית קבלת התצהיר, בנסיבות אלה, הינו בעל משמעות ראייתית ודיונית מרחיקת לכת מבחינת הנתבעת, שכן ללא התצהיר, נותרו טענותיה ללא ביסוס וגירסה נגדית (ולא ניתן מאותם טעמים שפורטו לעיל, לקבל גם את תצהירה הראשון - מיום 1/8/2003, בהליכי ההוצאה לפועל) ומשכך, לא ניתן להיעתר, גם מטעם זה, לבקשה. למצער, אף אם הייתי מוכן לקבל את התצהיר, בהתעלם מעדותה, בחקירתה, גם אז, לא היה בכך, כדי לסייע בידה, שכן, באשר לעובדות הרלוונטיות, בנוגע לנסיבות שקדמו להסכם הפשרה ופסק הדין, אין בתצהיר, כדי להוסיף באמת, על המסמכים שצורפו לכתבי הטענות. טענותיה לעניין הסכמת נציגי התובעת, באשר לעניינים השוניים במחלוקת, הובאו שם, על דרך אמירה כללית וסתמית, ללא פירוט של הנסיבות, המועדים וזהותם של הגורמים הרלוונטים ונוסחו, ככלל, על דרך של טענות משפטיות. בנסיבות אלה, אין ליתן לו, משקל של ממש, בכל הנוגע להערכת הראיות ופרשנות הסכם הפשרה ופסק הדין, אשר זו תיעשה, להלן, על פי המסמכים הרלוונטים. לסיום הדיון וכדי להניח את דעת הנתבעת, יוער, כי אין באמור, כדי ללמד על המשקל, שניתן, לעדותה של הנתבעת והנני מוכן לקבל את טענתה, כי אין לראות בתשובותיה, בחקירתה (עמ' 9, ש' 18-16), בעניין חוסר זכרונה והבנתה, באשר לנסיבות שקדמו לגיבוש הסכם הפשרה ופסק הדין, כשלעצמן, ראיה נסיבתית, בעלת משקל, שיש לזקוף לחובתה, שכן סביר להניח, בשל גילה המתקדם ובחלוף השנים, כי חלה ירידה מסויימת בכושרה הקוגניטיבי בגינה, לא זכרה את מהלך האירועים ולא שלטה בפרטים. מכל המקובץ עולה, כי יש לדחות את הבקשה, לראיות נוספות, לאחר שנמצא כי אין בהן, כדי לשנות מפסק הדין ולסייע לנתבעת ולאחר שאמרנו כל זאת, יש לעבור לטרקלין ולדון במחלוקת, לגופה. ד. השאלה שבמחלוקת והכרעה בתמצית: מעיון בכתבי הטענות, תצהירי הצדדים ובעיקר, הנספחים שצורפו, באשר אין חולק, על קבילותם, עולה, כי השאלה האמיתית, השנויה במחלוקת בין הצדדים, הדורשת ליבון והכרעה, עניינה, בפרשנות הסכם הפשרה, בקשר לתקופת השכירות והאם הצדדים הסכימו בגדרו, על שכירות לתקופה בלתי קצובה (כפי שטוענת התובעת), או שמא, רכשה הנתבעת (כפי שטענה), מכוחו, זכות שכירות, לתקופה בלתי מוגבלת (לצמיתות). יאמר מיד ובכל הכבוד הראוי, כי פרשנות תכליתית, סובייקטיבית ולמצער, אובייקטיבית (בשל העדר כוונה משותפת), של הסכם הפשרה, בשים לב לנסיבות שקדמו לכריתתו, מלמדת בעליל, כי כוונת הצדדים היתה לשכירות לתקופה בלתי קצובה, שכן, לא נקבע, בגדרו, מועד מפורש, לסיומה. זאת ועוד, בשל הפרת הסכם הפשרה והסכם השכירות (נספחים י"ד, ט"ו), בעיקר בשל אי תשלום דמי השכירות (המוגנים) ובחלוף "זמן סביר" של כ- 8 שנים, הסכימו הצדדים, בגדר פסק הדין, לקצוב את תקופת שכירות "לשנה נוספת, החל מיום 31/5/2001" (שם, ס' 2) ומכאן, כי התובעת, היתה רשאית, לדרוש את פינוי המושכר והשבת החזקה לידיה, במועד הנטען, משלא נחתם הסכם שכירות, אחר ואין בתנאים החדשים, שהוצעו על ידה (הסכם ל- 6 חודשים, לפי "שכ"ד כלכלי" - נספח ט"ז), כדי הפרת הסכם הפשרה (והסכם השכירות, על פיו), או התנהגות בחוסר תום לב, כנטען. יחד עם זאת, בבחינת למעלה מהצורך ואף אם נקבל את הטענה, לפיה, אין בתקופת השכירות הנוספת שנקבעה, בפסק הדין (ס' 2, שם), כדי להביא לסיום השכירות, הנני קובע, על רקע מכלול הנסיבות וכוונת הצדדים, בהסכם הפשרה, כי בחלוף 4 שנים נוספות (ממועד מתן פסק הדין), הגשת התובענה דנא, מהווה מעין "הודעה מוקדמת", לביטול הסכם השכירות, אשר בנסיבות העניין, יש לראות, במועד הגשתה, "זמן סביר מראש" ולהורות על סיום יחסי השכירות והשבת המושכר, לידי התובעת, במועד מתן פסק דין, בתובענה, להלן (ובחלוף 4 שנים נוספות). בטרם נדרש לשאלת תקופת השכירות, לגופה, יש להסיר מעל שולחן הדיונים, טענה נוספת, של הנתבעת, בסיכומיה (ס' 49-40), לפיה, יש להכיר בה, כדיירת מוגנת, במושכר. לטענה זו, אין בידי להסכים. אכן נכון, נדמה, כי לכאורה, היתה בידי הנתבעת, טענה טובה לדיירות מוגנת, בטרם נחתם הסכם הפשרה, שכן, זכותה נגזרת מזכותו של אביה, הדייר המקורי ובשל מגוריה עימו, במושכר, בתקופה הרלוונטית שקדמה לפטירתו (משנת 1972 ועד למותו - בשנת 1975, ס' 11-9 לתצהירה) ובעניין זה, הנני מקבל את טענותיה (ס' 44-40, שם). אולם, בכך אין כל רבותא, שכן, כנגד הנתבעת, ניתנו, במהלך השנים, מספר פסקי דין, לפינוי, אשר עובר לחתימת הסכם הפשרה, הפכו לחלוטים. כפי שעולה מהמו"מ שקדם להסכם הפשרה, הנתבעת היתה מודעת היטב למצבה המשפטי והיתה מיוצגת על ידי ב"כ, כיום וחרף זאת, ויתרה ביודעין, על זכותה הנטענת, לדיירות מוגנת, בגדר הסכם הפשרה והסכם השכירות. זאת ועוד, למקרא חילופי המכתבים בין הצדדים (נספח י"ב), אין ממש בטענה, להעלמת מסמכים, אותם ניתן היה לדרוש ולקבל בהליך משפטי, שהיה על הנתבעת, לנקוט, חלף חתימתה על הסכם הפשרה ולביטול פסקי הדין הרבים, שניתנו בעניינה. זאת לא עשתה ואין לה להלין אלא על עצמה. לשון אחר, משניתנו פסקי הדין, המהווים, בעניינה, מעשה בית דין, באשר למעמדה, כשוכרת "רגילה", שחוק הגנת הדייר, אינו חל בעניינה, נוסף על הסכם הפשרה, אשר אף הוא קיבל תוקף של פסק דין (ס' 69 לכתב ההגנה ומכאן, כי לא נדרש לו "אישור" בית המשפט - ס' 48 לסיכומיה) ופסק הדין (משנת 2001), לאחריו, מושתקת כיום, הנתבעת, מלטעון אחרת. מושכלות יסוד הן, כי פסק דין, הנותן תוקף להסכם בין בעלי הדין, מורכב משני חלקים: מההסכם שבין הצדדים (הפן ההסכמי) ומהגושפנקא של השופט שחתם עליו (הפן השיפוטי) (ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטרש פ"ד נא (1), 577, 587 (1997), יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי ס' 446, בעמ' 549 (מהדורה שביעית - בעריכת שלמה לוין, 1995), רע"א 5112/07 סיבוני נ' יזרעאלי ( 28/1/08)). להבחנה בין הפן ההסכמי לבין הפן השיפוטי של פסק הדין, חשיבות לעניין ביטולו. בעל דין, הרוצה לתקוף את ההליך השיפוטי, של אישור פסק הדין, צריך לנקוט בהליך של ערעור. לעומת זאת, בעל דין, המבקש לבטל פסק דין שניתן בהסכמה, בעילה של פגם בכריתת ההסכם או בשל הפרתו, על ידי הצד השני, אינו יכול להסתפק, בטענה לביטולו, אלא עליו להגיש תובענה עצמאית, לבית המשפט המוסמך, אשר נתן את פסק הדין (ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי פ"ד מח(4), 689, 699 (1994), ע"א 5914/03 אפרים שוחט נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ( 1/5/05), רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק פ"ד נג(3), 337 (1998), זוסמן שם, ס' 613, עמ' 788-786, אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי עמ' 313-312 (מהדורה שמינית 2005), רע"א 9614/05 רז גל בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ( 16/3/06)) ונטל ההוכחה עליו (ע"א 420/66 שטואבר נ' שטאובר פ"ד כ(4), 897 (1966)). בענייננו, משלא הוגשה תובענה עצמאית, בבית המשפט המוסמך, לביטולו של פסק הדין (ופסקי הדין האחרים) ובדרך שנקבעה לכך בהלכה הפסוקה, אין מקום להדרש, כיום, לטענתה, בגדר סיכומיה, בדרך של תקיפה עקיפה ודינה להידחות. מכאן, לעניין תקופת השכירות ופרשנות הסכם הפשרה. ה. על פרשנות חוזים: ס' 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי) קובע "...חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות". פרשנותו של ס' 25 נדונה בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ פ"ד מ"ט (2) 265 (1995) ובמסגרתו, נקבעה הדרך לאיתור אומד דעתם של צדדים לחוזה, כאשר "...נקודת המוצא לפרשנותו של כל חוזה היא לשונו" (דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל פסקה 6 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין ( 11/5/06)) התוחמת את גבולותיו. לפיכך, תהליך הפרשנות מתחיל בניתוח לשוני של החוזה, המשמש אינדיקצה ראשונית, לעניין רצונם הסובייקטיבי המשותף של הצדדים ואולם, לשון החוזה איננה חזות הכל, שכן מילים נתונות מטבען לפרשנויות שונות ועל פי ההקשר שהובאו בגדרו לפיכך ויש לבחון את כוונתם המשותפת עובר לכריתת החוזה, קרי: התכלית הסובייקטיבית (ע"א 898/03 בנק לאומי לישראל נ' חזן, פ"ד נט(3) 266, 275 (2004)), לא רק כפי שזו עולה מלשון החוזה אלא, גם על רקע נסיבות עריכתו, "...שכן בין הנסיבות האופפות את החוזה לבין החוזה הכתוב ישנו קשר...", כאשר "בדרך כלל לא ניתן להעניק משמעות למילים מבלי לדעת באיזה הקשר ובאיזה נסיבות נכתבו" (דנ"א 2045/05, פסקה 10 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין). ודוק - "...סעיף בחוזה שעל פניו נתפש כברור, עלול להיראות מוקשה לאחר בחינת ההקשר והנסיבות בהם נכתב" (שם, שם). אם כן, המסע הפרשני, בנסיון להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים, אינו יכול להסתיים בגדר החוזה הכתוב וסגירת דלתו של בית המשפט בפני ראיות חיצוניות עלולה לחסום את עיניו מלראות את כוונתם המשותפת האמיתית של הצדדים ולהגביל אותו להבנה מוטעית של ההתקשרות (שם, שם). הנה כי כן, תהליך הפרשנות ובחינת כוונת הצדדים להסכם הוא תהליך מורכב וקיים בו היזון חוזר בין מילות המסמך לבין נסיבות עריכתו, כאשר על הפרשן לשקול את אלה מול אלה, על מנת לרדת לטיבו של המסמך (ע"א 9207/04 כמיסה נ' גרטלר פיסקה 11 ( 14/8/08)). לשון אחר, "...התהליך הפרשני הוא רצף. הפרשן נע בחופשיות מהחוזה אל הנסיבות, ומהנסיבות אל החוזה. תנועה זו נפסקת רק בסיום התהליך הפרשני" (אהרון ברק פרשנות במשפט כרך רביעי - פרשנות החוזה, עמ' 490 (2001)), כאשר מטרתו העיקרית של הפרשן, בבואו לפרש חוזה, הינה לעמוד על אומד דעתם של הצדדים לחוזה. אומד דעת זה, הוא המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנים, אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. לעיתים, ניתן לעמוד על אומד דעתם הסובייקטיבית ולעיתים, במקרים בהם הנתונים אינם מספיקים, יאלץ הפרשן להסתפק בקביעת אומד הדעת האובייקטיבית של הצדדים (שם, עמ' 407). לשון ההסכם היא נקודת המוצא לפעילות הפרשנית, אולם, אין הפרשן מסתפק בלשון החוזה אלא גם נעזר בנסיבות החיצוניות לו, להנחות היסוד, למבנהו הפנימי ולהגיונו הפנימי (ע"א 4628/93, לעיל). הנה כי כן, הסכם מתפרש על פי תכליתו וזו בראש ובראשונה תכלית סובייקטיבית, המשקפת את אומד דעתם המשותף של הצדדים או לפחות כוונה (סובייקטיבית) של אחד הצדדים, אשר הצד השני מודע לה ויודע כי היא הבסיס להבנת החוזה ע"י הצד האחר (ראה ע"א 4628/93, שם, בעמ' 312). אולם, מקום שאומד הדעת הסוביקטיבי של אחד הצדדים שונה מזה של הצד השני ואין אפשרות לגבש אומד דעת סובייקטיבי, משותף, יפורש ההסכם על פי תכליתו האוביקטיבית, אשר נלמדת, מתוך אופיה ומהותה של העיסקה שנקשרה בין הצדדים, נגזרת מהגיונו ומוסקת מלשונו. היא נקבעת על פי מבחן אובייקטיבי המושפע מעקרון תום הלב וממערכת הערכים שהוא מבטא ונגזרת משיקולים של הגיון, יעילות עסקית ושכל ישר של אנשי עסקים סבירים והוגנים (ראה: ע"א 4628/93, שם, בעמ' 313). ו. מן הכלל אל הפרט: בענייננו, מלבד המסמכים שצורפו לתצהירי הצדדים, אין בידינו עדויות בעל פה, בדבר הנסיבות שקדמו לחתימת הסכם הפשרה, שכן, הנתבעת לא ידעה, למסור גירסה מסודרת ומפורטת, קוהרנטית וברורה (עמ' 9, ש' 7, ש' 28, עמ' 10, ש' 5), לא השיבה לשאלות מפורשות של בית המשפט (עמ' 9, ש' 17) והותירה רושם עגום, בעדותה, הגם שכיום הנני מוכן להניח לטובתה, כי דבריה הושפעו מירידה מסויימת בכושרה הקוגניטיבי, בהתחשב בגילה המתקדם ומשכך, אינני זוקף את התנהלותה בחקירתה, לחובתה. יחד עם זאת, אין בעדותה ולמצער, בתצהיר, כדי להוסיף או לבאר, את אשר עולה מהמסמכים שצורפו לכתבי הטענות. כך בעניין הנתבעת ובעניין התובעת, עדות נציגה, סמכה אף היא, על המסמכים שבתיק המושכר, כפי שזה התנהל במשרדיה (בכך אין כל פגם או פסול, שכן עובדי ציבור, ברגיל, אינם מעידים מזכרונם או הכרותם האישית את העובדות) והגם שיש בעדותו, כדי להכשיר את קבילותם, אין לנו, גם כאן, ראיות נוספות, מלבד המסמכים שצורפו לתצהירו (עליהם אין חולק) ועל פיהם, יש לבחון את כוונת הצדדים, האקטואלית או הפוטנציאלית. לפיכך, בחינת אומד דעתם של הצדדים, ילמד מתוך המסמכים וככל שלא ניתן לגבש, על פיהם, תכלית סובייקטיבית, משותפת, יפורש הסכם הפשרה (כמו גם פסק הדין), על פי תכליתו האובייקטיבית, בשים לב למסמכים הרבים שצורפו, כאמור. אם כן, עובר להסכם הפשרה, עמדו כנגד הנתבעת (והמנוח), פסקי דין חלוטים, לפינוי המושכר וכן חיובים כספיים. מנגד, עמדה לנתבעת, הטענה, לדיירות מוגנת, מכוח זכותו של אביה, הדייר המקורי (טענה שלא התבררה לגופה, עובר למתן פסקי הדין, שניתנו בעניינה), כמו גם שיקולים נוספים, תדמיתיים ואחרים (כעולה מנספח י"ב). על רקע האמור, הסכימה הנתבעת, לוותר על זכויותיה הנטענות ומנגד, הסכימה התובעת, להסדר תשלומים נוח, לפריסת חוב דמי השכירות, בעבר (ס' 4), לדמי שכירות מוגנים (ס' 3) ועדכונם, בהתאם לשיעור הנוהג בדיירות מוגנת, הכל, כפי שפורט בהסכם הפשרה. יחד עם זאת, לא נקבעה בהסכם הפשרה, תקופת השכירות, אלא הפניה להסכם השכירות וזה קבע (ס' 3), כי "...השכירות תחל מיום 6/92 ותסתיים ביום 31/5/93". אין חולק, כי בסיום המועד שנקבע בהסכם השכירות, המשיכה הנתבעת, להמשיך ולהשתמש במושכר, על דעת התובעת ובהסכמתה, למשך 8 שנים נוספות (עד למועד הגשת התביעה, עובר למתן פסק הדין). בנסיבות אלו, בחינה כוללת של הסכם הפשרה, על רקע הנסיבות שקדמו לכריתתו ומשך הזמן הרב שחלף לאחריו, מבלי שהצדדים נדרשו להסכם חדש, אחר, או להארכתו "הפורמלית", של הסכם השכירות, מלמדת בעליל, כי כוונת הצדדים, לשכירות, לתקופה בלתי קצובה (ובעניין זה, אין זה משנה אם הסכמת התובעת ניתנה מראש, עובר להסכם הפשרה או בסיום תקופת השכירות ולאחר שהסתיים המועד שנקבע, שם). אכן נכון, כדי להבטיח את ביצוע הסכם הפשרה ותשלום חוב דמי השכירות, נקבע (שם, ס' 5), כי זכויותיה של הנתבעת, על פי דוגמת הסכם השכירות, יהיו בתוקף, כל עוד תעמוד בהתחייבויותיה, על פי הסכם הפשרה. בכך, לא היה, כדי ליתן לנתבעת, זכות שכירות לצמיתות, שכן, כוונת הצדדים, נוכח מכלול הוראות הסכם הפשרה, מלמדת בהכרח, כי כל אשר ביקשה התובעת (בגדר ס' 5), הוא להבטיח את פרעון חוב דמי השכירות (ס' 4) ולפיכך, נקבע, כי הסכמתה, להמשך השכירות ובכלל, לתנאים המועדפים (לדמי שכירות מוגנים), בפרט, הינה בכפוף לעמידת הנתבעת, במלוא התחייבויותיה "...על פי הסכם פשרה זה" (ס' 5, סיפא), קרי: תשלום ופרעון מלא של החוב (שנפרש ל- 48 תשלומים חודשיים). אמת, במכתב של ב"כ הנתבעת, מיום 19/4/1993, נטען, כי עובר לחתימת הסכם הפשרה "...הובהר לנו, כי השכירות מתחדשת ללא הגבלה ובתנאים זהים". בכך, אין כדי לשנות, שכן, אין בהבהרה, כדי ללמד, על קביעה פוזיטיבית לשכירות, לתקופה בלתי מוגבלת, אלא לחידושה (ללא הגבלה), לתקופה בלתי קצובה. משכך ובהעדר ראיות אחרות (בשים לב לעדותה של הנתבעת) ותשתית ראייתית מספקת, לביסוס ולהוכחת טענות הנתבעת, אין במכתבו של ב"כ, לבדו, בהעדר קביעה מפורשת, בהסכם הפשרה, כדי ללמד אחרת. למצער, אף אם נקבל, את גירסת הנתבעת (בתצהירה), לפיה, אומד דעתה, עובר להסכם הפשרה, היה כי זו רכשה זכות שכירות לתקופה בלתי מוגבלת, אין בכך, כדי לשקף את אומד דעתה של התובעת ונוכח ההלכה, לפיה, מקום בו אומד הדעת הסובייקטיבי, של אחד הצדדים, שונה מזה של הצד השני ובהעדר אומד דעת סובייקטיבי משותף, יפורש ההסכם, על פי תכליתו האובייקטיבית, הנני סבור, נוכח טיבה ומהותה של העיסקה, כי יש לפרש את ההסכם, לשכירות לתקופה בלתי קצובה, נוכח החזקה הנוהגת, לפיה, חוזה אינו נערך לצמיתות ואי הכללתה של תניה, בדבר סיום החוזה, אינה שוללת אפשרות לסיום החוזה, לאחר מתן הודעה על כך זמן סביר מראש (ע"א 5925/06 אלי בלום נ' אנגלו סכסון - סוכנות לנכסים (ישראל - 1992) בע"מ - - 13/2/08). פרשנות זו, נגזרת מעקרון תום הלב ומשיקולים של הגיון, יעילות עסקית ושכל ישר (ע"א 4628/93, לעיל). לפיכך, ככל שהנתבעת סברה, כי זכאית לשכירות לתקופה בלתי מוגבלת, חזקה עליה, שהיתה עומדת, באמצעות ב"כ, על קיומו של סעיף מפורש ובלתי מותנה, בהסכם הפשרה ומשלא עשתה כן, יש ליתן להעדרו, משקל מכריע, בפרשנות הסכם הפשרה (ע"א 5925/06, לעיל). הינה כי כן, בהסכם הפשרה, לא נקבע, כאמור, תנאי מפורש, בעניין תקופת השכירות, אף כי אין חולק, כי כוונת הצדדים, היתה לתקופת שכירות, מעבר לזו שנקבעה בהסכם השכירות. בנסיבות אלה, יש לראות, בהסכם השכירות, כהסכם לתקופה בלתי קצובה, אשר על פי ההלכה הפסוקה, ניתן לביטול, על ידי כל אחד מהצדדים (ולענייננו - התובעת) ובלבד שניתנה הודעה על כך, זמן סביר מראש (רע"א 1516/05 למיט אחזקות בע"מ נ' מנשה ח. אלישר בע"מ - 22/2/05), שכן, "...שאלת האפשרות להפסקה של התקשרות, היא, ככלל, שאלה של פרשנות החוזה - על ידי זיהוי אומד דעתם של הצדדים המתקשרים" (ע"א 4309/06 בשארה ורור נ' גלידת ויטמן (1979) בע"מ - - 17/6/09). כאמור, הלכה היא, כי קיימת חזקה פרשנית, לפיה, "...חוזה אינו נערך לצמיתות, שכן אין זו דרכם של הבריות, לערוך חוזים, על מנת שיעמדו בתוקפם לעולם ועד. אף אין זו מדיניות ראויה, מבחינה כלכלית או חברתית, להקפיא חוזה כמין מומיה, עד שיבוא אליהו" (ע"א 2491/90 התאחדות סוכני הנסיעות נ' פאנל חברות התעופה - - 3/5/09) ואכן, בעניין הדומה לענייננו, נקבע, נוכח הוראות חוק השכירות והשאילה (ס' 1), כי ככלל, החזקה מכוח שכירות, לפרק זמן בלתי מוגבל, איננה אפשרית, אלא במסגרת של דיירות מוגנת ובהתאם לחוק הגנת הדייר, בלבד (ע"א (י-ם) 6143/05 ניידות חב"ד נ' ניסים חנניה - - 27/1/05). במקרה דנן, אין חולק, כי לא נקבעו בהסכם הפשרה, הוראות מפורשות, לסיום תקופת השכירות ומכאן, כי קיימת חזקה לביטולו והתובעת היתה רשאית להודיע על ביטולו, בכפוף למתן הודעה מוקדמת, זמן סביר מראש. בשאלת אמות המידה המשפטיות, לקביעת "זמן הסביר", נקבע, כי "...הזמן הסביר בכל מקרה תלוי במהותו של החוזה ובנסיבות של המקרה, לרבות הסיבות והנסיבות של ביטול החוזה" (ע"א 2491/09, לעיל). דברים אלה, מבוססים על נסיון החיים והשכל הישר. עוד נקבע, כי דרישת ההודעה המוקדמת, דורשת "...תקופת מינימום להפעלת החוזה בטרם תתגבש הזכות לבטלו" (ע"א 4309/06, לעיל), אשר זה יקבע "... בהתחשב בנסיבות העניין, והוא עשוי לנוע מזמנים קצרים ביותר לתקופות ארוכות, הכל בהתאם לצפייה הסבירה של הצדדים" (ראה והשווה: ד"נ 32/84 עזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' (BANK (LONDON, פ"ד מד(2) 265, 284; ע"א 3599/94 שמעון יופיטר ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נ(5) 423). אם כן, בהסכם הפשרה, לא נקבע מועד, לסיום תקופת השכירות, אולם, משחלפו 8 שנים, נדמה, כי התובעת היתה רשאית להודיע על ביטולו, לא כל שכן, מקום בו הפרה הנתבעת, את הסכם השכירות, נטשה לכאורה, את המושכר ולא שילמה דמי שכירות (כעולה מכתב התביעה, נספח ט"ו). לפיכך, היה זה אך טבעי, לגבש, בגדר פסק הדין, הסכמה, בדבר מועד סיום תקופת השכירות ועד ליום 30/5/2002, שלאחריו, היה על הנתבעת, להשיב את החזקה במושכר, לידי התובעת. טוענת הנתבעת, כי בפסק הדין (ס' 3), נקבע, כי התובעת לא תממש את פסק הדין לפינוי (ס' 2), במידה ותמלא אחר התחייבויותיה בהסכם השכירות וביקשה ללמוד, מתניה זו, על שכירות לתקופה בלתי מוגבלת ולא כך הוא. כל שנקבע בפסק הדין (וכדי להבטיח את זכויות התובעת), כי ככל שהנתבעת תעמוד בהתחייבויותיה, על פי הסכם השכירות (שהוארך לשנה נוספת) ובעיקר לתשלום דמי שכירות, לא תפעל התובעת, לפינוי הנתבעת, מהמושכר. אין ולא היתה כל כוונה, לראות בפסק הדין, מקור לזכויות נוספות, שלא נקבעו בהסכם הפשרה ומשלא נקבע שם, מועד לסיום תקופת השכירות, אין ללמוד מפסק הדין, לבדו, על הארכתו לתקופה בלתי מוגבלת והדברים פשוטים וברורים. מאידך, לא ניתן ללמוד, מפסק הדין, אשר אשר טענה התובעת, בטרם נקטה בהליכים, נשוא התובענה דנא ולבקש את פינוי הנתבעת, מהמושכר, על דרך ביצועו, בלשכת ההוצאה לפועל, מקום בו, הסתיימה תקופת השכירות (לטענתה) ופג תוקף "הבטוחה", שנקבעה בגדרו של פסק הדין. לפיכך, מקובלת עליי, בעניין זה, קביעתו של ראש ההוצאה לפועל, בהחלטתו מיום 16/5/2005 (נספח ט"ו לתצהיר הנתבעת) (שם, ס' 15), לפיה, לא ניתן לפנות את הנתבעת מכוח פסק הדין, לאחר שהסתיימה תקופת השכירות, הגם שלא היה בו, כדי לשלול את זכותה, להגיש תביעה נפרדת, בהסתמך על הסכם השכירות ומשכך נעשה, אין מניעה להדרש לתביעה ולא עומדת לנתבעת הטענה למעשה בית דין. למעלה מהצורך ואף אם נקבל את פרשנותה המוצעת של הנתבעת, לפסק הדין, שלפיה, אין במועד שנקבע שם, כדי ללמד על סיום תקופת השכירות (במובחן מהטענה לשכירות לתקופה בלתי מוגבלת), יש לראות, בנסיבות העניין, בתובענה דנא, מעין "הודעה מוקדמת", בדבר סיום יחסי השכירות בין הצדדים ובפרק הזמן (מיום הגשתה ועד להיום), כזמן סביר, לפיו, רשאית התובעת, לבטל את הסכם השכירות ולקבל את המושכר, חזרה, לידיה ואין בדרך זו (של מתן ההודעה), משום חוסר תום לב, בנסיבות העניין, בשים לב לפרק הזמן הרב שחלף ממועד הגשתה ועד למתן פסק הדין, בתובענה, להלן וגם בעניין זה, הנני דוחה את טענות הנתבעת, בסיכומיה (ס' 21-19). כללם של דברים, כנגד הנתבעת (והמנוח), ננקטו, לראשונה, הליכים משפטיים, לסילוק ידה מהמושכר, לפני למעלה מ- 30 שנה וניתנו כנגדה, פסקי דין רבים (אשר הפכו לחלוטים). הצדדים התקשרו בהסכם השכירות הראשון לדיירות "רגילה" ובהמשך, בגדר הסכם הפשרה והסכם השכירות, שלאחריו ומבלי שקצבו את תקופת השכירות. בנסיבות אלה ולאחר שחלפו למעלה מ- 16 שנה, ממועד חתימת הסכם הפשרה, נדמה, כי יש בתקופה האמורה, כדי להוות, תקופת שכירות סבירה, שעם סיומה, זכאית התובעת, לקבל את המושכר, לידיה ולא מצאתי טעם של ממש, לשלול את זכותה לעשות כן. לשון אחר, הנתבעת בחרה שלא לתקוף ולערער על פסקי הדין שניתנו בעניינה ותחת זאת, הסכימה להתקשר בהסכם הפשרה, לשכירות המושכר, לתקופה בלתי קצובה, בשעה שהיתה מיוצגת כדין ולפיכך, איננה יכולה, להלין, כיום, לאחר שחלפו שנים רבות, על מצבה ולבקש את שינוי מעמדה המשפטי, בדרך של קבלת שכירות לצמיתות. מכאן, עם כל הצער שבדבר, אין מנוס, אלא מלהורות על פינוי הנתבעת מהמושכר וזאת, לאחר שהסתיימה תקופת השכירות וחלף הזמן הסביר, ממועד מתן ההודעה על סיום הסכם השכירות. ז. סוף דבר, הנני מקבל את התביעה ומורה על סילוק ידה של הנתבעת, מהמושכר ובנסיבות העניין, בתוך 60 יום. הנתבעת תישא בהוצאות התובעת ובשכ"ט עו"ד, בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. חוזה שכירותחוזהאומד דעתפרשנות חוזהפרשנותשכירות