קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו מניעה נגד פתיחת מרפאה בבניין מגורים: תביעה לביטולו או לשינויו של צו מניעה קבוע שניתן כנגד התובעת בשנת 2001 במסגרת פסק דין חלוט, בטענה של "שינוי נסיבות ממשי". 1. רקע עובדתי ודיוני התובעת היא הבעלים של דירה הידועה ורשומה כתת חלקה 6 בחלקה 32, גוש 30014, אשר נמצאת בקומה השניה של בנין בן שלוש קומות ברחוב לוי 9, שכונת בַּקעה בירושלים (להלן: "הדירה", "הבנין" לפי הענין). הנתבעים 1-4 הם שכניה של התובעת, המתגוררים באותו הבנין (הנתבעים 1-2 הם הבעלים של דירה המצויה בקומה השניה והשלישית של הבנין והנתבעים 3-4 הם הבעלים של דירה המצויה בקומה הראשונה של הבנין). לדירתה של התובעת, אשר נרכשה על ידה בשנת 1995, צמוד ביתן בן שתי קומות, הממוקם בחצר המשותפת של הבנין (להלן: "הביתן"). בשנת 1996 החלה התובעת, שהינה כירופודיסטית במקצועה (מומחית לכף הרגל), לנהל בביתן עסק של מרפאה כירופודיטסטית, בה קיבלה מטופלים בכל יום בין השעות 08:00-13:00 ו-15:00-19:00. עובר לרכישת הדירה ע"י התובעת שימש הביתן כמתפרה. הכניסה לביתן נעשית דרך שביל גישה, שראשיתו ברחוב לוי והמשכו בחצר המשותפת של דיירי הבנין (להלן: שביל הגישה). שביל הגישה משמש גם ככניסה לחדר המדרגות של הבנין וגובל במרפסת דירתם של הנתבעים 3-4. לבנין כניסה נוספת מרחוב יוכבד, המקביל לרחוב לוי. בשנת 1997 הגישו הנתבעים דנן תביעה כנגד התובעת (ת"א 5623/97) , בה עתרו למתן צו מניעה קבוע האוסר על התובעת (הנתבעת באותה תביעה) לנהל את המרפאה בביתן או בכל שטח אחר בבנין, בהתבססם על שתי עילות תביעה: עוולת המטרד לפי סעיף 44(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) והעוולה של הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין. הנתבעים טענו באותה תביעה, כי השימוש שהנתבעת עושה בביתן כמרפאה פרה-רפואית מפריע את מנוחתם ופרטיותם, ומונע מהם שימוש והנאה סבירים בדירותיהם. בפסק הדין שניתן בתביעה ביום 09/07/01 קיבלה סגנית הנשיא כב' השופטת שולמית דותן את התביעה על שתי עילותיה, וקבעה כי המעבר היומיומי של מטופלי התובעת בשביל הגישה והמתנתם לטיפולים בחצר הבנין - מהווים מטרד לתובעים, וכי השימוש שעושה הנתבעת בביתן כמרפאה חורג מתכנית המתאר שחלה על האזור באותה תקופה, ונעשה בלא היתר מהועדה המקומית לתכנון ובניה, ומשכך בא בגדרה של הפרת חובה חקוקה. בהתאם לכך, ניתן כנגד הנתבעת (התובעת דנן) צו מניעה קבוע, האוסר עליה להשתמש בביתן כמרפאה. התובעת ערערה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 2424/01) אולם הערעור נדחה, ופסק הדין שניתן ע"י סגנית הנשיא כב' השופטת ש' דותן הפך למעשה לחלוט. בגין השימוש החורג שעשתה התובעת בביתן הוגש נגדה, בשנת 1997, גם כתב אישום לבית המשפט לעניינים מקומיים, והתובעת הורשעה, על פי הודאתה, בעבירות לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (ת"פ 4088/97). בעקבות ההליכים הנ"ל, יזמה התובעת בשנת 2003 תכנית בנין עיר חדשה (תב"ע 6478) אשר מהווה שינוי נקודתי לתב"ע 3770 החלה על השכונה, ושעניינה התרת השימוש בביתן כמרפאה. הנתבעים מצידם הגישו התנגדות לשינוי תכנית המתאר, אך ביום 20/07/04 דחתה ועדת המשנה להתנגדויות שליד הועדה המחוזית לתכנון ולבניה במחוז ירושלים את התנגדותם, והחליטה להתיר לתובעת את השימוש בביתן כמרפאה (החלטת הועדה צורפה כנספח ו' לכתב התביעה). ביום 04/12/05 הגישה התובעת גם בקשה להיתר בניה וביום 16/02/06 החליטה רשות הרישוי המקומית לאשר את הבקשה בתנאים . על רקע השינוי של תכנית המתאר, הגישה התובעת ביום 25/01/05 תביעה אזרחית לבית משפט השלום בירושלים (אשר נקבעה לשמיעה בפני), בה עתרה לביטול פסק הדין שניתן ע"י סגנית הנשיא כב' השופטת ש' דותן ביום 09/07/01 (ושהפך לחלוט). בכתב התביעה טענה התובעת, כי אישורה של תב"ע 6478 יש בו משום "שינוי נסיבות מהותי וראיות חדשות שנוצרו לאחר פסק הדין", אשר מצדיק ביטולו של פסק הדין החלוט. הנתבעים, לעומת זאת, הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף, ובהחלטתי מיום 24/08/05 נעתרתי לבקשה והוריתי על מחיקת התביעה, מן הטעם של "מעשה בית דין", ומאחר ולא התקיימו העילות המצדיקות קיומו של "משפט חוזר אזרחי" (בש"א 2944/05) . על החלטה זו הגישה התובעת ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 6418/05). , בפסק דינו מיום 12/01/06 קבע גם בית המשפט המחוזי (כב' השופט מ' גל) כי לא התקיימו במקרה דנן התנאים לעריכתו של "משפט חוזר אזרחי", אך יחד עם זאת הורה, כי יש לאפשר לתובעת לתקן את כתב תביעתה ולבססו על העילה של ביטול/שינוי צו המניעה הקבוע שניתן במסגרת פסק הדין הנ"ל, במקום על העילה של "משפט חוזר אזרחי". בהתאם לכך, הגישה התובעת ביום 15/02/06 כתב תביעה מתוקן, בו עתרה "להורות על ביטולו ולמצער על שינויו ו/או צמצומו של צו המניעה הקבוע שניתן בפסק הדין בת"א 5623/97 , ולהתיר לתובעת לעשות שימוש בביתן כמרפאה כפי שהותר לה בתב"ע 6478, ולחלופין, בהתאם להצעתה מיום 28/10/04 ..." (ס' 25 לכתב התביעה המתוקן). 2. טענות התובעת התובעת טוענת, כי אישורה של תב"ע 6478 ע"י הועדה לתכנון ולבניה מהווה "שינוי נסיבות מהותי וממשי", שיש בו כדי להצדיק ביטולו של צו המניעה הקבוע, שכן המצב המשפטי-תכנוני שחל על האזור השתנה מן היסוד, באופן שכיום מותר לה לעשות שימוש בביתן כמרפאה. התובעת ערה, אמנם, לעובדה שצו המניעה הקבוע ניתן נגדה בהתבסס גם על עוולת המטרד, ולא רק על העוולה של הפרת חובה חקוקה, ואולם לטענתה, אישורה של תב"ע 6478 חולל גם שינוי מהותי ב"מאזן הנוחיות", קרי- בזכויות ובאינטרסים שעמדו בבסיס צו המניעה הקבוע, ועל כן הוא מאיין למעשה גם את המטרד שנגרם לדעת ביהמ"ש לנתבעים, בשל הפעלת המרפאה בחצר. לטענת התובעת, מסקנה זו מקבלת משנה תוקף לאור העובדה, שבהחלטתה של ועדת המשנה לדחות את ההתנגדות שהגישו המשיבים ולאשר את תב"ע 6478 , צויין מפורשות: "לדעת הועדה במקרה הנדון מדובר בעסק בהיקף קטן שלא יהווה מטרד משמעותי לדיירי הבנין ולא יהווה מוקד לרעש ו/או זיהום. כמו כן, הגישה למבנה העזר הינה באמצעות שביל המרוחק דיו מדירות המתנגדים, וזאת מעבר לעובדה שלבנין כניסות נוספות ונפרדות לדיירי קומת הכניסה והן ליתר הדיירים" (נספח ט', ט(1) לתצהיר התובעת) (הדגשה, כאן ובהמשך פסק הדין, לא במקור-י.מ.). בנסיבות אלו, טוענת התובעת, כי השארת צו המניעה על כנו תהווה פגיעה קשה, בלתי צודקת ובלתי מידתית בחופש העיסוק שלה ובזכותה להפיק הנאה מרכושה, בניגוד לחוק יסוד כבוד: האדם וחירותו. מעבר לכך, טוענת התובעת, כי הטיפול שניתן על ידה במרפאה הוא טיפול אישי ופרטני, שנעשה על פי הזמנה וקביעה מראש בלבד. התובעת מדגישה, כי היא עובדת במרפאה בגפה, ללא עובדים, ומקבלת מטופל אחד כל חצי שעה, כי המטופלים מגיעים למרפאה לבדם או עם מלווה אחד, וכי במרפאה חדר המתנה עם שלושה מקומות ישיבה שבו ממתינים ברגיל המטופלים. לטענת התובעת, אוכלוסיית המטופלים שלה היא אוכלוסיה סולידית, בעלת אמצעים ובחתך גיל של 45 שנה ומעלה, עליה נמנים פוליטיקאים, שרים, שופטים, רופאים, עורכי דין ובנקאים, אשר מגיעים למרפאה ויוצאים ממנה בשקט רב, בלי לגרום לרעש ולכלוך. לשיטתה של התובעת, התנאים הפיסיים הללו מאיינים כליל את טענותיהם של הנתבעים, בדבר המטרד שנגרם להם בשל הפעלת המרפאה בבנין. ואולם, למרות זאת, ולמרות שהועדה לתכנון ולבניה אישרה את התב"ע שיזמה - טוענת התובעת, כי לאחר שאושרה התב"ע, מתוך "מחווה של רצון טוב", היא פנתה לנתבעים בהצעת פשרה, לפיה במהלך ארבעה ימים בשבוע כניסתם של המטופלים למרפאה דרך הכניסה הראשית מרחוב לוי תתאפשר רק עד השעה 13:00, ואילו ביתר השעות, כניסת המטופלים למרפאה תיעשה דרך הכניסה האחורית שמרחוב יוכבד בלבד. כמו כן, הציעה התובעת לנתבעים (לטענתה), כי היא תתקין שער חשמלי ואינטרקום בכניסה לשביל מרחוב לוי, תגדר את השטח שמסביב למרפאה, תתקין פרגולת המתנה בחצר הפנימית, ואף תשנה את מיקום הכניסה למרפאה כך שלא תהא מכוון השביל, אלא מכוון החצר הצמודה לדירתה. ואולם, לטענת התובעת, הנתבעים סירבו "בחוסר תום לב חמור" לכל הצעת פשרה שהועלתה על ידה בפניהם. עוד טוענת התובעת, כי על בית המשפט להתחשב , לצורך עוולת המטרד, גם בנסיבותיה האישיות, קרי במחלת ה-TOS בה היא לוקה, המתבטאת בהתקפים של תנועות בלתי רצוניות בגפיים ובתסמונת פרקינסון קלה, אשר החמירה בשנים האחרונות, וכן בעובדה שהינה רווקה, ומשכך משמשת מפרנסת יחידה לעצמה. על סמך כל האמור, עתרה התובעת בכתב התביעה להורות על ביטולו של צו המניעה שניתן נגדה ע"י סגנית הנשיא כב' השופטת ש' דותן בת"א 5623/97, ולחלופין להורות על צמצומו של צו המניעה, באופן שיותר לה לעשות שימוש בביתן כמרפאה בהתאם לתנאים שפורטו על ידיה בהצעת הפשרה שנשלחה לנתבעים ביום 28/10/04 ונדחתה על ידם (נספח ז'4 לכתב התביעה). 3. טענות הנתבעים בכתב הגנתם טענו הנתבעים, כי בהחלטתה של ועדת המשנה לאשר את תב"ע 6478 ולהתיר את השימוש בביתן כמרפאה - אין כדי לאיין או לבטל את הממצאים שנקבעו ע"י סגנית הנשיא כב' השופטת ש' דותן בפסק דינה בכל הנוגע למטרדים ולאי הנוחות שנגרמו להם, עקב הפעלת המרפאה בבנין. לטענתם, השינוי שחל בתב"ע של השכונה הוא שינוי נקודתי, מקומי ומוגבל, הנוגע לשימוש בביתן כמרפאה, אך אין בו כדי לשנות את טיבם של המקרקעין עליו בנוי הבנין, או את אופיה של השכונה כששכונת מגורים שקטה ושלווה , לצורך קיומה של עוולת המטרד לפי סעיף 44(א) לפקודת הנזיקין. לטענת הנתבעים, כל הטענות שהועלו על ידי התובעת בנוגע לאופן הפעלת המרפאה, שעות פעילות המרפאה, אפיונם החברתי של המטופלים וכו'- הועלו על ידה כבר בהליך הקודם, ואף נדונו והוכרעו לגופן, ועל כן היא מנועה מלהעלותם מחדש במסגרת ההליך דנן. והוא הדין, לטענת הנתבעים, בהצעות הפשרה של התובעת, אשר כבר הועלו על הפרק, בשינויים כאלו או אחרים, הן על ידי בית משפט השלום והן על ידי בימ"ש המחוזי בירושלים, אך נדחו על ידי התובעת עצמה. 4. המומחים במסגרת ראיותיהם הגישו בעלי הדין גם חוות דעת של מומחים מטעמם: התובעת הגישה חוות דעת של המהנדס ויועץ התנועה משה אלבוחר, בה חיווה המומחה את דעתו בנוגע לאפשרות הגעתם של כלי רכב לרחוב יוכבד ומשם לביתן המרפאה, וקבע כי "הנסיעה ברחוב יוכבד במתכונת הקיימת אינו בטיחותית, אינה עומדת בהנחיות התכנון ומהווה סכנה להולכי הרגל... אין לאפשר גישת כלי רכב לעומק הרחוב" (ס' 6-7 לחוות הדעת). בנוסף, הגישה התובעת חוות דעת של האדריכל גרשון גרשמן (אשר ערך את תב"ע 6478 ואת הבקשה להיתר הבניה עבור התובעת). בחוות דעתו מיום 01/06/06 קבע הלה, בדומה למהנדס משה אלבוחר, כי "לא ניתן להיכנס [לביתן המרפאה-י.מ.] מרחוב יוכבד, מפאת אי-המעבר בשל חניית רכבים ברחוב ורוחבו הצר, מרחקו מדרך בית לחם (כ-150 מ') ומצבו הפיזי. כן קיימים מספר מכשולים כמדרגות במעברים שבין רחוב לוי ויוכבד המקשים על קיום אפשרות כזאת..." ( עמ' 2 לחוות הדעת). מטעם הנתבעים, לעומת זאת, הוגשה חוות דעת של האדריכל דוד גגוגנהיים מיום 01/08/06 , בה התייחס המומחה למשמעויות התכנוניות של תב"ע 3770 ושל תב"ע 6478, לטיבה של הבקשה להיתר בניה שהגישה התובעת לועדה על בסיס תב"ע 6478, לאופייה של שכונת בַּקעה כשכונת מגורים שלווה, ולנושא המטרד הגלום בהפעלת המרפאה בביתן. בחוות דעתו, קבע אדריכל גרשמן, כי "תכנית 3770 נותנת את מירב התשובות לצרכי השכונה מחד ולשמירה על אופייה הייחודי מאידך, תוך שמירה על איכות הסביבה ואיכות החיים בשכונה. תכנית מס' 6478 היא תכנית פרטנית שאיננה מתייחסת כלל וכלל לא לאופיה של השכונה ולא לצרכי השכונה, אלא להפך, היא פוגעת בה... " (ע' 11 ס' 9 לחוות הדעת). בנוסף קבע אדריכל גרשמן, כי החלטת רשות הרישוי לאשר את הבקשה להיתר הבניה שהגישה התובעת - מחייבת את התובעת להשתמש בזכויות בניה נוספות, הן לצורך ביצוע העבודות בהן מותנה ההיתר והן לצורך הכרה בשינוי שחל בייעודו של הביתן מ"חדר שירות" (מחסן) ל"שטח עיקרי" (קליניקה), ואולם מאחר וזכויות הבניה (הקיימות והעתידיות) שייכות לפי תקנון הבית המשותף לנתבעים 1-2 (משפחת שוורץ), הרי שהתובעת אינה יכולה להשתמש בהן ללא הסכמת הנתבעים 1-2 , ומשכך תב"ע 6478 והיתר הבניה הם בעלי נפקות תיאורטית בלבד (פרק ה' לחוות הדעת) . יצוין, כי ביום 12/06/08, לאחר שהוגשו הסיכומים מטעם בעלי הדין, ניתן לתובעת היתר בניה להפיכת הביתן למרפאה בהתאם לתב"ע 6478. בעקבות זאת, הוגש היתר הבניה כראיה חדשה והצדדים השלימו סיכומיהם. 5. דיון והכרעה אמות המידה לשינויו או לביטולו של צו מניעה קבוע הותוו בפסק הדין שניתן ע"י בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' גל (אב"ד), השופטת מ' מזרחי והשופטת א' אפעל-גבאי) בע"א 6418/05, במסגרת הערעור שהגישה התובעת על ההחלטה בדבר מחיקת התביעה (המקורית) על הסף. וכך נאמר שם ע"י ביהמ"ש המחוזי בענין זה: "תקנה 368(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 קובעת, כי ביהמ"ש רשאי לעיין מחדש בהחלטה לצו זמני, אם מצא הצדקה לדבר בשל נסיבות שהשתנו או עובדות חדשות אשר התגלו מאז מתן הצו ..." (ס' 11 לפסק-הדין). בפסק דינו הדגיש ביהמ"ש המחוזי, כי טענותיה של התובעת במקרה דנן, מבוססות על עובדות חדשות שנוצרו לאחר מתן פסק הדין בהליך הקודם, ועל כן הן אינן מבססות עתירה לקיום "משפט חוזר אזרחי", אלא לכל היותר עתירה לביטולו/שינויו של צו המניעה. בעומדו על ההבדלים הקיימים בין שני מסלולי תקיפה אלו, ציין כב' השופט מ' גל בפסק הדין: "המערערת אינה מבססת בטענותיה עילה למשפט חוזר אזרחי, שכן היא אינה טוענת לעובדות חדשות שהתגלו ושלא היו ידועות בעת ניהול ההליך... או לפסק דין שניתן מחמת מרמה. טענותיה מתמקדות בכך, שלאחר זמן שונתה תכנית המתאר החלה על המקום, בבחינת שינוי הדין לעומת זה ששרר קודם לכן... . ההבדל בין ביטול פסק הדין ובין ביטול או צמצום תוצאת צו המניעה הוא .... שביטול פסק הדין גורר גם את ביטול הממצאים שנקבעו בו וכן את יתר החיובים כגון ההוצאות שהוטלו... בחלופה הנוגעת למשפט חוזר על התובע להראות שבפסק הדין נפל פגם באופן שעל פי העובדות לאשורן הידועות כיום ואשר לא יכולות להיות ידועות בעת ההליך, התוצאה היתה צריכה להיות שונה. ואכן, משבוטל פסק הדין על המבקש את הסעד (כגון צו המניעה בענייננו) להתכבד ולהוכיח מחדש את כל העילות ואת כל התנאים לצורך קבלת הצו. לא אלה הם פני הדברים לפי החלופה השניה בדבר ביטול או שינוי הסעד האופרטיבי. בדיון במסגרת זו זכאי הזוכה בהליך הראשון לכך, שנקודת המוצא תהיה כי הנושא כבר נפסק והוכרע לטובתו..... לפיכך על המבקש לשנות את הצו, לשכנע בהצדקת השינוי בתוצאה... נטל זה אינו קל שכן נדרש להצביע על שינוי נסיבות מהותי וממשי ... . כל אימת שהשינוי אינו משמעותי הריהו נספג אל תוך ההתדיינות הקודמת... . במילים אחרות: צד המבקש לשנות או לבטל תוצאת פסק דין קודם אינו יכול להסתפק בטענות לשינוי נסיבות להלכה. עליו להתכבד ולהצביע על שינוי נסיבות למעשה. (ס' 10, 14 לפסק-הדין). משמע, כי נקודת המוצא בענייננו היא שכל הממצאים והקביעות שנקבעו ע"י בית משפט השלום (סגנית הנשיא כב' השופטת ש' דותן) בהליך הקודם, בנוגע לקיומה של עוולת המטרד - שרירים וקיימים גם לצורך ההליך דנן, אלא אם כן תצליח התובעת להוכיח, כי השינוי הנקודתי שחל בתב"ע 3770 , המאפשר לה לעשות שימוש בביתן כמרפאה (והמאיין את העוולה של הפרת חובה חקוקה), טומן בחובו בהכרח גם שינוי מהותי בממצאים העובדתיים שנקבעו בנוגע למטרד. כאמור בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, על התובעת להוכיח כי מדובר בשינוי מעשי, ולא בשינוי תיאורטי גרידא. האם עמדה התובעת בנטל הוכחה זה? לאחר שבחנתי מכלול הראיות, העדויות והנסיבות הגעתי לכלל מסקנה, כי התשובה לשאלה זו היא בשלילה, וכי אישורה של תב"ע 6478 (ומתן היתר בניה/שימוש לתובעת) לא רק שלא הפך את הקערה על פיה, בכל הנוגע לעוולת המטרד, אלא שהוא לא שינה למעשה, כהוא זה, את אופי המטרד שנגרם לנתבעים מהפעלת המרפאה בחצר ואת עוצמת המטרד. במילים אחרות: התובעת לא השכילה להוכיח, כי התרת השימוש בביתן כמרפאה, מכח תב"ע 6478, מאיינת את המטרדים עליהם התלוננו הנתבעים במסגרת ההליך הקודם, מטרדים אשר נקבעו ואושרו ע"י שתי ערכאות שונות. אפרט: במסגרת פסק הדין שניתן בהליך הקודם התייחסה סגנית הנשיא כב' השופטת ש' דותן בהרחבה ובפירוט לסוגי ההפרעות והמטרדים שנגרמו לנתבעים עקב הפעלת המרפאה בחצר, בהתבסס על עדותה של התובעת 4 (הנתבעת 4 דנן ), לפיה: "המרפאה מושכת אליה מטופלים רבים המגיעים יחד עם מלוויהם. עד הגיע שעת הטיפול שלהם ממתינים המטופלים מחוץ לביתן, לאורך שביל הגישה, ליד המרפסת שלה אשר גובלת עם השביל האמור, ומתחת לחלונות דירתה, כשהם מדברים בקול רם, משוחחים בטלפונים ניידים ומעשנים. דבר זה מהווה מטרד קשה של רעש... שביל הגישה הפך משביל שקט לטיילת בה עוברים אנשים רבים... השלט שתלתה הנתבעת בכניסה לשביל הגישה יוצר רושם שהבנין בו הם גרים מהווה בעיקרו מרפאה ולא בית מגורים וניהול המרפאה בביתן הפך את הבנין למקום ממוסחר". בפסק דינה אימצה סגנית הנשיא כב' השופטת ש' דותן את עדותה זו של הנתבעת 4, וקבעה כי היא מעדיפה אותה על פני עדויות ההגנה, בציינה: "עדותה של הנתבעת 4 נתמכת בתמונות שהיא צירפה לתצהיר עדותה הראשית . באחת מהתמונות רואים קבוצה של חמישה מטופלים הממתינים מחוץ לביתן. בתמונה אחרת רואים קבוצה של שלושה מטופלים הממתינים מחוץ לביתן. בתמונה אחרת נראית מטופלת "מציצה" לתוך המרפסת השייכת לתובעים 3-4 . בתמונה אחרת רואים אישה חולפת בשביל עם כלב, ובתמונה נוספת רואים מטופל עומד ליד המרפסת של התובעים 3-4 ומשוחח בטלפון נייד". "ההפרעות העיקריות הנגרמות מהמרפאה שמנהלת הנתבעת בביתן, להן טוענת התובעת 4, אינן הרעש והלכלוך אלא הפגיעה בפרטיותה ובשלוותה, והעובדה שהבנין הפך ממקום מגורים שקט בשכונה ירושלמית טיפוסית, על כל המשתמע מכך, למקום ממוסחר ומקצועי". "גם אם אכן מקבלת הנתבעת מטופל אחד לחצי שעה, חשבון פשוט מגלה כי מספר המטופלים המגיעים אל המרפאה ביום, ללא מלווים, הוא 16. די בכך שכל מטופל מגיע עם מלווה אחד כדי להגדיל את מספר האנשים הפוקדים את העסק של הנתבעת ל-32 אנשים ביום. מדובר במספר לא קטן של אנשים, שיש בו, לטעמי, לפגוע בפרטיות ובשלווה של דיירי הבנין, ובכלל זה התובעים". "התנועה הערה באופן יחסי של קהל בחצר הבית הפרטי...אינה מתיישבת עם השלווה והפרטיות שהתובעים ראויים וזכאים לה " "... מעדותה של תובעת 4 עולה, כי המרפאה מושכת אליה מטופלים רבים, דבר שפוגע בפרטיותם ובשלוותם של התובעים ופוגע באופיו של הבנין כבנין מגורים שקט... הנאה סבירה ממקרקעין כוללת בחובה את הזכות לפרטיות במקרקעין, את הזכות לשקט נפשי ולשלווה ואת הזכות ליהנות מהאווירה והצביון המאפיינים את האזור בו נמצאים המקרקעין... הנה כי כן, גם פגיעה בפרטיות ובשקט הנפשי של מחזיק במקרקעין עשויה להיחשב כהפרעה לצורך עוולת המטרד." לא זו אף זו, במהלך ההתדיינות בתביעה הנ"ל, ערכה סגנית הנשיא כב' השופטת ש' דותן גם "ביקור במקום", ובפסק דינה ציינה, כי במהלך ביקורה התרשמה שמדובר בבנין מגורים שקט, הטבול בצמחיה רבה ומאוכלס במספר מצומצם של דיירים, וכי הפעלת המרפאה יש בה כדי לפגוע בפרטיות ובשלווה של התובעים ובאווירה הפסטורלית המאפיינת את החצר ואת המקום בו נמצא הבנין. על סמך הפרעות ומטרדים אלו קבעה סגנית הנשיא כב' השופטת ש' דותן, כי הפעלת המרפאה בביתן ע"י הנתבעת עולה כדי העוולה של מטרד ליחיד כמשמעותה בסעיף 44(א) לפקודת הנזיקין. השאלה היא : האם תב"ע 6478 פתרה מטרדים והפרעות אלו ? בהחלטתה של ועדת המשנה לאשר את תב"ע 6478 ולהתיר את השימוש בביתן כמרפאה, ונקבע כדלקמן: "בהמשך להחלטת המליאה מיום 15/06/04 לענין מבני עזר בשכונת בקעה, הועדה מחליטה כדלהלן: הועדה התרשמה כי הבינוי המוצע אינו פוגע בצמחיה הקיימת בחלקה וכי מבנה העזר נבנה לפני למעלה מ-35 שנה ללא חריגה מקונטור המקורי של המבנה ... . הועדה קובעת כי קווי הבנין המוצעים יצומצמו לקונטור מבנה העזר הקיים בחלקה, והמבנה יצופה באבן. .... מבחינת הועדה הבינוי המוצע עונה לקריטריון של קומה מוגבהת . לתת פטור ממתן מקום חניה עבור הבינוי המוצע. תכסית הבינוי המוצע הינה פחות מ-35 מ"ר. לדחות את ההתנגדות לענין העדר מקום חניה. לדחות את ההתנגדות לענין הכנסת שימוש של עסק בחלקה. לדעת הועדה במקרה הנדון מדובר בעסק בהיקף קטן שלא יהווה מיטרד משמעותי לדיירי הבנין ולא יהווה מוקד לרעש ו/או זיהום. כמו כן, הגישה למבנה העזר הינה באמצעות שביל המרוחק דיו מדירות המתנגדים, וזאת מעבר לעובדה שלבנין יש כניסות נוספות נפרדות הן לדיירי קומת הכניסה והן ליתר הדיירים . הועדה מבהירה כי לא יינתן אישור גורף למיקום עסקים בבנייני המגורים וכי כל מקרה ייבחן לגופו" . לאשר את התכנית בכפוף לעיל ". (נספח ו' לכתב התביעה). צא וראה: ועדת המשנה לא התנתה את השימוש בביתן כמרפאה בביצוע עבודות ושיפורים שימנעו את המטרדים הספציפיים אשר פורטו בפסק דינה של סגנית הנשיא כב' השופטת ש' דותן, והעבודות היחידות שקובעת הועדה כתנאי לאישורה של תב"ע 6478 (ציפוי המבנה באבן וצמצום קווי הבנין לקונטור מבנה העזר ) נועדו לשמור על הצביון התכנוני האחיד של הבנין , ותו לא. אמנם, הועדה מציינת בהחלטה, כי לדידה אין בשימוש בביתן כמרפאה משום "מטרד משמעותי" לדיירי הבנין, אלא שקביעה זו איננה אלא בגדר הבעת דעה גרידא, אשר נשענת למעשה על אותה תשתית עובדתית עליה נשענה קביעתה של סגנית הנשיא כב' השופטת ש' דותן. לשון אחר: העובדה שועדת המשנה סברה אחרת מכפי שסבר בית משפט השלום בהליך הקודם, בכל הנוגע להתקיימותה של עוולת המטרד - אין בה, בכל הכבוד, משום שינוי נסיבות מהותי וממשי הלכה למעשה, אשר יש בכוחו לבטל את צו המניעה שניתן בזמנו כנגד התובעת ע"י בית המשפט. למעשה, כל שקובעת תב"ע 6478 הוא שהשימוש במרפאה אינו מהווה עוד "שימוש חורג " או "סטיה מתכנית מתאר", ועל כן אם תפעיל התובעת את המרפאה בביתן - לא יהא בכך עוד משום עוולה של הפרת חובה חקוקה מצדה. יחד עם זאת, עצם התרת השימוש בביתן כמרפאה, ללא כל שינוי בתנאים הפיסיים הקיימים- לא שולל את המטרדים אשר פורטו ותוארו בפסק הדין שניתן בהליך הקודם. עיון בתכנית 6478 עצמה (נספח 3 לחוות דעת המומחה גוגנהיים) מלמד שגם היא לא מספקת כל מענה למטרדים שנגרמו לנתבעים עקב הפעלת המרפאה, ולא כוללת למעשה כל התייחסות לכך. כך, בפרק "מטרות התכנית" נכתב: קביעת בינוי להקמת בנין בהתאם לנספח בנוי וקיים בשטח . קביעת שטחי הבניה המרביים להקמת הבנין כאמור. קביעת קווי בנין חדשים להקמת הבנין כאמור. קביעת הוראות בינוי ותנאים למתן היתר בניה בשטח . התרת השימוש במבנה 2 למגורים ומרפאה. קביעת חזיתות לציפוי באבן ". על מטרות אלו לא נמנית המטרה של מניעה/צמצום המטרדים לדיירי הבנין. בהמשך, בגוף התכנית פורטו העבודות שיש לבצע במסגרת התב"ע והמגבלות התכנוניות (ציפוי החזית באבן, הצבת אנטנה מרכזית אחת, הקמת שנאי במבנה נפרד, וכיוצ"ב) וגם הן אינן כוללות תנאים או מגבלות שנועדו למנוע את המטרדים לשכנים (כגון: בידוד אקוסטי, הגדלת שטח חדר ההמתנה, גידור שביל הגישה וכד'). ודוק: התובעת פירטה בכתב התביעה שיפורים ושינויים פיסיים שהיא מוכנה להכניס בביתן על מנת לצמצם את מטרדי הרעש, הלכלוך והפגיעה בפרטיות (כגון: הקמת פרגולת המתנה, הכנסת מטופלים למרפאה בשעות הערב דרך הכניסה האחורית שברחוב יוכבד וכו'), ואולם המדובר בהצעות פשרה שיזמה התובעת עצמה ואשר נדחו ע"י הנתבעים, ולא בעובדות פיסיות חדשות שנוצרו בשטח לאחר מתן פסק הדין החלוט ובעקבות אישורה של תב"ע 6478. לא זו אף זו: הצעת פשרה דומה לזו הוצעה ע"י התובעת לנתבעים גם במסגרת ההליך הקודם, ואף בית משפט השלום עצמו הציע לתובעת באותו הליך הצעות שונות, אשר נדחו על ידה מכל וכל, כפי שעולה מדברי סגנית הנשיא כב' השופטת ש' דותן בפסק הדין: "התובעת לא הציעה הצעה קונקרטית להגמיש את שעות עבודתה בביתן. אדרבא, היא דחתה הצעה של בית המשפט להסתפק בשעות עבודה מצומצמות עד הצהריים.... התובעת סירבה לקבל את הצעת ביהמ"ש לפיה המטופלים ייכנסו אל הביתן דרך רחוב יוכבד וכנגד זאת יסירו הנתבעים את התנגדותם לשינוי הייעוד בתב"ע. לטענתה, הכניסה מרחוב יוכבד חסומה על ידי מכוניות של אנשים שגרים במקום, ומטופליה מוגבלים בהליכתם ואינם יכולים לתמרן בין המכוניות הללו ...". בשולי פסק הדין אף ציינה כב' השופטת ש' דותן, כי : "ככל שהדברים נוגעים להחלטה זו ועילותיה (במובחן מן ההליכים על פי חוק התכנון והבניה לפני בית המשפט לעניינים מקומיים) הסדר מוסכם בכתב בין הצדדים באשר לאופן הפעלת המרפאה או שעות העבודה בה, יביא להפקעת הצווים הנ"ל". הסכם בכתב בין הצדדים, בנוגע לאופן הפעלת המרפאה, לא הושג מאז ניתן פסק הדין הנ"ל, והצעותיה השונות של התובעת לנתבעים בנדון- נדחו על ידי האחרונים. חרף זאת, מצאה התובעת לנכון לפרוש את הצעותיה אלו בפני בית המשפט, ולמעשה להשתית עליהן את כתב תביעתה, בטענה שסירובם של הנתבעים להגיע להסדר מוסכם נגוע ב"חוסר תום לב חמור". בהתאם לכך, התמקדו מאמציה של התובעת במסגרת ההליך דנן, בהוכחת טענתה, כי יש לאפשר את הכניסה של המטופלים למרפאה דרך רח' יוכבד רק בחלק משעות הפעילות של המרפאה (בשעות הערב ובימי שישי) ולא בכל שעות הפעילות. נסיונותיה אלו של התובעת, בכל הכבוד, אין מקומם במסגרת עתירה לביטול/לשינוי צו מניעה בשל "שינוי נסיבות ממשי ומהותי" שחל לאחר מתן הצו. ההליך דנן לא אמור לשמש לתובעת הליך של גישור או בוררות, שנועד להביא להסכם פשרה בין התובעת לבין הנתבעים, לאחר שהנסיונות להשיג הסכם זה מחוץ לכותלי בית המשפט כשלו. בבסיס הרשות שניתנה לתובעת (ע"י ביהמ"ש המחוזי בירושלים) לתקן את כתב תביעתה ולעתור לביטול פסק הדין החלוט - עמד השינוי הנקודתי בתב"ע , קרי- העובדה שמבחינה תכנונית אושר לתובעת להשתמש בביתן כמרפאה. שינוי זה במצב התכנוני של הביתן - לא איין ולא צמצם, כהוא זה, את המטרדים האובייקטיביים שנגרמו לנתבעים, עקב הפעלת המרפאה בעבר, ולכן אין מקום, לעניות דעתי, לאפשר את הפעלת המרפאה, גם לא במתכונת שהוצעה ע"י התובעת ואשר נדחתה על ידי הנתבעים, עוד בהליך הקודם. התובעת גם לא מבקשת לאמץ את הצעת הפשרה שהוצעה לצדדים ע"י בימ"ש השלום בהליך הקודם, קרי- כניסה בלעדית של המטופלים למרפאה דרך רחוב יוכבד בלבד (הצעה שהתקבלה בזמנו ע"י הנתבעים) אלא חותרת להצעה אחרת, לפיה כניסת המטופלים מרחוב יוכבד תתאפשר רק בשעות הערב (15:00-19:00) ובימי שישי. זאת ועוד: כל הטענות שהעלתה התובעת בנוגע לאופי פעילותה במרפאה; למספר המטופלים הפוקדים את המרפאה מדי יום; לסוג המטופלים; לשעות הקבלה במרפאה; למרחקו של שביל הגישה מהמרפסת של הנתבעים 3-4 ; לגודלו של חדר ההמתנה הקיים במרפאה ; לשימוש שנעשה בעבר בביתן כמתפרה; לעסקים נוספים המתנהלים בדירות פרטיות ברחוב לוי; לעובדה שהנתבעים 3-4 הרחיבו את מרפסת דירתם ללא היתר כדין; לכך ששביל הגישה אינו שייך מבחינה קניינית לנתבעים 3-4 - כל הטענות הללו , ללא יוצא מן הכלל, הועלו על ידי התובעת כבר במסגרת ההליך הקודם שנוהל נגדה בבית משפט השלום בירושלים והן כולן נדונו לגופן ונדחו, אחת לאחת (ראו ע' 10 ש' 9 ואילך לפסק הדין של סגנית הנשיא כב' השופטת ש' דותן). טענות אלו לא הועלו ולא נדונו מחדש במסגרת תב"ע 6478 . כאמור, ההליך דנן, מצומצם לנסיבות אישורה של תב"ע 6478 והוא לא נועד לאפשר לתובעת לערוך "מקצה שיפורים" לטענותיה בהליך הקודם. ואולם, נראה כי למרות שביהמ"ש המחוזי דחה את נסיונה של התובעת לערוך "משפט חוזר אזרחי" וצמצם את חזית המריבה לפריזמה המצומצמת של תב"ע 6478 - מנסה התובעת, בכל זאת, לנצל את הפתח הצר שנפתח לה, לשם עריכת "משפט חוזר אזרחי", תוך פגיעה בעקרון של "סופיות הדיון" ו"מעשה בית דין". תמיכה למסקנתי הנ"ל, לפיה תב"ע 6478 לא טומנת בחובה "שינוי נסיבות מהותי ומעשי", בכל הקשור למטרדים הפיסיים שנגרמו לנתבעים, בשל הפעלת המרפאה בביתן בעבר (פגיעה בפרטיותם, בשלוותם האישית ובצביונו של הבנין כבנין מגורים) - מצאתי בחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעים, אדריכל דוד גוגנהיים, אשר עדיפה עלי על פני חוות דעתם של המומחים מטעם התובעת. בחוות דעתו המפורטת והמנומקת כדבעי, פרש האדריכל גוגנהיים את התפיסה התכנונית העומדת מאחורי תב"ע 3770 (היא התב"ע החלה על שכונת בקעה), שעיקרה שמירה על מרקם השכונה ההיסטורית כשכונה בעלת אופי שורשי של מגורים, אשר מרכזת את בתי העסק השונים באזור אחד המהווה את "המרכז התעסוקתי" של השכונה (רחוב "דרך בית לחם"), ולא מאפשרת להפעיל עסקים בין בתי המגורים השקטים. לטענת המומחה גוגנהיים, תב"ע 6478, אשר מתירה לתובעת את השימוש בביתן כמרפאה היא תב"ע נקודתית וחריגה, היא סותרת את "תכנית האב" השכונתית המגולמת בתב"ע 3770 ופוגעת במרקם העדין של שכונת בקעה ובאיכות החיים בה, בעיקר נוכח העובדה שתב"ע 6478 "לא קבעה כיצד הקליניקה אמורה לפעול וכיצד היא אמור למנוע הפרעה ומטרד. עצם אישור השימוש כקליניקה אינו נותן כל גושפנקא כי אינו מטרד" (פרק ח' סעיף לחוות הדעת). בנוסף, התייחס האדריכל גוגנהיים בחוות דעתו לאפשרות הוצאתה של תב"ע 6478 ע”י התובעת מן הכח אל הפועל, לאור הבקשה להיתר הבניה (והיתר הבניה שניתן), וקבע כי לצורך הכשרת הביתן כמרפאה התובעת תהא חייבת לעשות שימוש (לצורך ציפוי המבנה באבן והתאמתו לקונטור הקיים) בזכויות בניה נוספות, אשר לפי תקנון הבית המשותף שייכות לנתבעים 2-3. כמו כן, הבקשה להיתר בניה לא כוללת בקשה להקלה בקווי הבנין, אשר הכרחית, לדברי האדריכל גוגנהיים,לצורך ציפוי הבנין מבחוץ, כפי שדורשת רשות הרישוי. לאור זאת, קבע המומחה גוגנהיים, כי "הבקשה להיתר הבניה איננה יכולה לתת מענה לשימוש במבנה המחסן כקלניקה... התובעת אינה עומדת בתנאי התב"ע, והתב"ע לגביה תיאורטית בלבד" . אדריכל גוגנהיים אף נחקר על חוות דעתו בחקירה נגדית, במהלכה , כך סבור אני, לא הצליחה התובעת לקעקע את קביעותיו, אשר נותרו איתנות. מול חוות דעתו של האדריכל גוגנהיים, ניצבות שתי חוות הדעת שהגישה התובעת: האחת - של המהנדס ויועץ התנועה משה אלבוחר, והשניה - של האדריכל גרשון גרשמן, אשר ערך בזמנו את תב"ע 6478 ואת הבקשה להיתר בניה עבור התובעת. דא עקא, באף אחת מחוות הדעת אין התייחסות קונקרטית למטרדים שפורטו בפסק הדין של השופטת דותן, קרי - לפגיעה בפרטיות הנגרמת עקב המתנת המטופלים בחצר ובשביל הגישה, לפגיעה במרקם של השכונה כשכונת מגורים שקטה בעלת אוירה שלווה ופסטורלית. חוות דעתו של מהנדס אלבוחר עוסקת, כל כולה, באפשרויות החניה של כלי רכב ברחוב יוכבד ובאפשרות שכניסת המטופלים למרפאה תיעשה מרחוב יוכבד בלבד, ואין בה כל התייחסות לעובדה שהתב"ע 6478 התירה את השימוש בביתן כמרפאה במתכונתו הרגיל (קרי- ללא שינוי במיקום כניסת המטופלים למרפאה). גם חוות דעתו של אדריכל גרשמן לא כוללת כל התייחסות להשלכותיה של תב"ע 6478 על קביעותיו האופרטיביות של בית משפט השלום בהליך הקודם, בכל הנוגע למטרדים ולהפרעות שנגרמו לנתבעים עקב הפעלת המרפאה במקום ע"י התובעת. בחוות דעתו (הלאקונית יש לציין) הסתפק אדריכל גרשמן בציון העובדה, כי "המבנה אושר למגורים ולקליניקה במקום על פי תב"ע 6478 והיתר הבניה בא להסדיר את נושא הציפוי שיפוצו", ובציון העובדה שבכוונת התובעת להתקין בביתן שירותי נכים ולבצע איטום אקוסטי של הביתן. חוות דעתו לא כוללת כל התייחסות לנושא של המתנת המטופלים בשביל הגישה בחצר הבנין, לשטחו הקטן של חדר ההמתנה הקיים כיום במרפאה, וליתר הנושאים והמטרדים שעלו במסגרת ההליך הקודם. יתרה מכך: נראה, כי רוב קביעותיהם של המומחים מטעם התובעת בחוות דעתם קועקעו ע"י ב"כ הנתבעים במהלך חקירתם הנגדית. כך, בנוגע לטענת המהנדס אלבוחר בחוות דעתו, לפיה רחוב יוכבד לא עומד בפועל בהנחיות ובקריטריונים של "דרך משולבת" למרות שהוא מוגדר ככזה בתב"ע 3770 (ס' 6.4-7.0 לחוות הדעת) - הודה המהנדס אלבוחר בחקירתו, כי ההנחיות והקריטריונים ל"דרך משולבת" אליהם הוא כיוון בחוות דעתו יצאו לאחר שתב"ע 3770 אושרה ועל כן הן אינן רלבנטיות (ע' 17 ש' 22- ע' 18 ש' 1), ואף אישר, כי "בפועל אין איסור חוקי על כניסת רכבים לרחוב יוכבד" (ע' 18 ש' 22-23). גם אדריכל גרשמן הודה בחקירתו הנגדית כי : "נכון להיום סמטת יוכבד היא דו כוונית" (ע' 21 ש' 13). גם בנוגע לזכויות הבניה במגרש, הודה אדריכל גרשמן בחקירתו, כי זכויות הבניה הלא מנוצלות הקיימות במגרש כיום כמו גם זכויות הבניה העתידיות, שייכות מבחינה קניינית לנתבעים 3-2, אך טען, כי לפי התקנון המוסכם של הבית הנתבעים 3-4 יכולים לנצל את אחוזי הבניה הנוספים לבניה על גג הבנין בלבד (ע' 30 ש' 1-24). כך או כך, משמעות דבריו היא שהתובעת לא יכולה להשתמש בזכויות הבניה לצורך ביצוע עבודות הבניה בהן הותנו התב"ע והיתר הבניה . לאור האמור, המסקנה היא כי תב"ע 6478, המשנה את ייעודו של מבנה העזר בחצר ממגורים למרפאה - אין בה כדי לאיין או אפילו כדי לצמצם את המטרד שייגרם לנתבעים מהפעלת המרפאה, שעניינו פגיעה בפרטיות ופגיעה באופיו של הבנין כבנין מגורים שקט ופסטורלי, ובענין זה מאמץ אני חוות דעתו של האדריכל גוגנהיים, לפיה תב"ע 6478 לא רק שלא מונעת את הפגיעה במרקם השכונתי של האזור, אלא שאף מחדדת אותה. כידוע, קיומו של "מטרד ליחיד" נבחן "בהתחשב עם מקומם וטיבם" של המקרקעין ( סעיף 44(א) לפקודת הנזיקין). על משמעותו של קריטריון זה עמד ביהמ"ש העליון עוד בפרשת אתא נ' שוורץ: "בחינתה של הסבירות נעשית על פי אמת מידה אובייקטיבית ... טיב הנכסים והשימוש שנעשה בהם, הסביבה בה הם מצויים והחברה השוכנת בה - כל אלה הם גורמים בעלי חשיבות הקובעים את השימוש האפשרי בנכסים וההנאה שאפשר להפיק מהם" (כב' השופט מ' שמגר ע"א 44/76 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' זאב שוורץ, פ"ד ל(3) 785, 791-192 (1976)) . קביעתו של האדריכל גוגנהיים, בדבר אופייה הייחודי של שכונת בקעה כ"שכונה לשימור", בעלת אופי שורשי של מגורים, "שכונה יוקרתית שייחודה באיכות החיים שהיא מנסה לתת לדייריה" ובשמירה על אורח חיים שקט ופסטורלי - מהימנה ומקובלת עלי (קביעה שעמדה בבסיס הכרעתו של בית המשפט בהליך הקודם), ולא שוכנעתי, כי תב"ע 6478 הביאה לשינוי באופייה זה של השכונה. בתצהיר עדותה הראשית ובסיכומיה ניסתה התובעת לטעון , כי ברחוב לוי עצמו פועלים כיום גם מספר בתי עסק, כגון: בית המאפה "פרנקפורטר", בית המרקחת של קופ"ח מאוחדת, ובית הכנסת השכונתי (ס' 35 לתצהיר התובעת) . ואולם, בענין זה מקובלת עלי טענת הנתבעים כי בית המאפה ובית המרקחת מצויים, למעשה, ברחוב "דרך בית לחם" או בפינת רחוב "דרך בית לחם" ורחוב לוי, ולא בין בנייני המגורים שבתוך הרחובות השקטים (והבנין בו מתגוררים הנתבעים נמצא, לדבריהם, בקצהו השני של רחוב לוי המרוחק מאוד מדרך בית לחם). למעשה, גם המומחה מטעם התובעת (המהנדס אלבוחר) הודה בעובדה זו בחקירתו הנגדית, באומרו : "הם [בתי העסק הנ"ל-י.מ.] נמצאים בפינה של רחוב לוי עם דרך בית לחם" (ע' 16 ש' 4) . לטענת האדריכל גוגנהיים, אזור "דרך בית לחם" מהווה את "המרכז המסחרי" של שכונת בקעה, בהתאם לתפיסה התכנונית של השכונה, לפיה יש לשמור על מרקם המגורים השקט של השכונה באמצעות ריכוז הפעילות העסקית של השכונה במקום אחד. מכאן, כי מיקומם של בתי העסק הנ"ל תומך דווקא בגרסת הנתבעים, בדבר הפגיעה באיכות חייהם ובפרטיותם, שתיגרם להם עקב הפעלת המרפאה בבנין. אשר לבית הכנסת- זה ממוקם אמנם ברחוב לוי עצמו, ואולם תמים דעים אני בענין זה עם הנתבעים, כי אין להשוות בין בית כנסת, המהווה חלק אינטגראלי משכונת המגורים והמשרת בעיקר את דיירי הרחוב וסביבתו, לבין בית עסק אשר מספק שירותים לאוכלוסיה לא-מקומית רחבה, על כל הכרוך בכך (ס' 54 לסיכומי הנתבעים). בכל הכבוד, מקובלת עלי טענתם של הנתבעים, כי "אמירה של ועדת תכנון סטטוטורית בענין קיומם או קיומם של מטרדים והפרעות, ככל שיש לה משמעות בכלל מעבר למשמעות המאוד מוגבלת שיש לה לצורך הכרעה בעניין התכנוני- אין לה דבר וחצי דבר עם הכרעה של בית משפט באותם עניינים ממש, שהתקבלה אחרי דיון משפטי יסודי ומעמיק..." (ס' 47 לסיכומי הנתבעים). העובדה שניהול עסק בביתן הותר לתובעת מבחינה חוקית-תכנונית לא מובילה באופן אוטומטי למסקנה שהפעלת העסק בביתן לא גורמת למטרד. הפירוש המעשי של מסקנה כזאת הוא צמצום תחולתה של עוולת המטרד ליחיד, הקבועה בסעיף 44(א) לפקודת הנזיקין, לעסקים בעלי היתר בלבד, וברי כי לא זוהי התכלית החקיקתית הגלומה בעוולת המטרד . בנסיבות אלו, כמפורט לעיל, אין מקום להורות על ביטולו של צו המניעה הקבוע, ואף לא על שינויו, באופן שיותר לתובעת להפעיל את המרפאה על פי התנאים שפורטו על ידה ב"הצעת הפשרה" לנתבעים. 6. סוף דבר 6.1 התביעה נדחית. מכאן, שצו המניעה אשר ניתן ע"י סגנית הנשיא כב' השופטת דותן ביום 09/07/01 בת"א 5623/97 - עומד בתוקפו. 6.2 בשים לב להוראת תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בשים לב למהות התביעה, לתוצאה, ולכלל נסיבות הענין, מחייב את התובעת לשלם לנתבעים 1-4 (יחדיו) סך של 7,500 ₪ בגין שכ"ט עו"ד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לפרעון, ובתוספת מע"מ כחוק. 6.3 כמו כן, מחייב את התובעת בהוצאות הנתבעים. מאחר והנתבעים לא פירטו ולא הוכיחו הוצאותיהם, בשים לב להוראת תקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הנתבעים יגישו לבית המשפט את חישוב הוצאותיהם בצירוף האסמכתאות לכל הוצאה והוצאה (להלן: חישוב ההוצאות) , בתוך 10 ימים מהיום, עם העתק במישרין לב"כ התובעת . התובעת תגיש טענותיה לענין הוצאות הנתבעים בתוך 10 ימים מיום קבלת חישוב ההוצאות של הנתבעים.רפואהפתיחת מרפאהצוויםצו מניעהבניין